אנציקלופדיה תלמודית:סת"ם

הגדרת הערך - ספר-תורה*, תפילין* ומזוזה* הנכתבים בכתב-אשורי* על קלף*.

הפסק בין התיבות

מניחים ריוח בין תיבה לתיבה^[1], כמלוא אות קטנה^[2], כדי שיהו ניכרים^[3], ולא יקרבם ביותר, שלא יהיה שתי תיבות נראות כאחת^[4], ואם קירב שתי תיבות עד שנראות כאחת, פסול^[5].

הניח ריוח בין תיבה לתיבה כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה, שהוא כדי תשע אותיות - לסוברים כן, וכן הלכה^[6] - פסול^[7], שאז יש פרשה במקום שאין פרשה^[8], ולפעמים יש תקנה בזה, שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה, כדי למעט הריוח של תשע אותיות^[9].

על שתי תיבות שיש ביניהן הפסק הפוסלן, שאף בתפילין* ומזוזה*, שצריכות להיכתב כסדרן^[10], מותר להאריך את האות שבסוף התיבה הראשונה כדי להכשירן, ואין בזה משום שלא כסדרן, ע"ע כתיבת סת"ם כסדרן^[11]. על שיעור גליון, ועל הנחת ריוח בין שיטה לשיטה, ע"ע ספר תורה. על הנחת ריוח בין פרשה לפרשה בסת"ם, ע"ע פתוחות וסתומות.

הפסק בין אותיות

אותיות הסת"ם, צריכות להיות מוקפות גויל מארבע רוחות, ועל כך ע"ע אותיות: היקף גויל^[12], ושם^[13], אם הוא דין בשעת הכתיבה בלבד, או אף לאחר זמן. היקף גויל זה צריך להיות כחוט השערה^[14], ומכל מקום לא יהא ריוח יותר מדאי עד שיהא נקרא כשתי תיבות^[15], ואם שינה, שהרחיק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים, פסול^[16], עד שיתקן^[17].

היו שתי אותיות דבוקות, יכול לגרור הדיו שביניהן ולהפרידן, ועל כך ע"ע חק תוכות^[18].

אות הנכנסת לחברתה

יש מהראשונים סוברים שאם נכנס ראש הלמ"ד - שצוארו ארוך וגובה משאר האותיות כולן כשיעור אות אחת^[19] - באויר הה"א או החי"ת - ושאר הדומות להן^[20] -אפילו בלא נגיעה, פסול^[21], אף על פי שלא תתחלף בזה אות אחרת, אלא שמפסיד צורת האות^[22]. וכתבו אחרונים שהוא הדין ברגל הכ"ף הפשוטה - שרגלה ארוכה^[23] - וכיוצא בה, כשנכנס לתוך האות שבשיטה שלמטה^[24]. ויש מהאחרונים הסוברים שמחלוקת ראשונים בדבר, ויש מהראשונים המכשירים בזה^[25], כל עוד לא נשתנה צורת האות^[26]. או שמכשירים בזה, כל עוד שאין שם נגיעה^[27]. ויש מהאחרונים הסוברים שהכל מודים שכשר כל עוד לא נשתנה צורת האות^[28].

להלכה יש מהפוסקים שכתבו שיש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה^[29], ובדיעבד אין זה פסול^[30], שלדעתם מחלוקת ראשונים בדבר^[31]. או שלדעתם הכל סוברים שאינו פסול אלא אם כן משנה צורת האות^[32], אבל כשנכנס בה"א ובחי"ת אינו מצוי שישתנה לגמרי, שהרי אין עליו בהכנסו צורת אות אחר^[33]. ויש הפוסקים שאם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אף בדיעבד פסול^[34].

נכנס האות למ"ד, באופן שהפסיד צורת האות, כגון שנכנס לתוך דל"ת ונראית כה"א - או שנכנס גג הלמ"ד בחלל הרי"ש ונראית כקו"ף^[35] - פסול^[36], ואין לך שינוי אות גדול מזה^[37], שאפילו המכשירים הכנסת אות באות - לסוברים שיש מהראשונים הסוברים כן^[38] - היינו דוקא שלא נכנס לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות, אלא שנכנס לתוך החלל מעט, אבל אם נכנסת לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות הכל מודים שפסול^[39], ומכל מקום מועיל בזה תינוק שמכסים לפניו תחתית הלמ"ד ואינו אומר ה"א, כי בשינוי צורות, ההכרע על ידי תינוק^[40]. ויש מהאחרונים הסוברים שיש המכשירים אף אם נכנס אות באות ומפסיד צורת האות^[41].

אף לסוברים שאם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א, אפילו בלא נגיעה, פסול אף בדיעבד^[42], צידדו אחרונים שאם נכנס ראש הלמ"ד בתחתית הכ"ף הפשוטה, יש להקל^[43]. ויש שכתבו לתת לתינוק להכריע אם ניכר צורת האות^[44].

נכנס אחד מהתגין* לחלל אות אחרת, כשר^[45], וכל שאחד אומר שאין שינוי צורה אף אם היו מכסים מה שחוץ להנכנס, אין אפילו מידת חסידות להחמיר^[46].

אות המובלעת בתוך אות אחרת - לצידה^[47] - כגון שאות אחת נכנסת בתוך הגימ"ל או הנו"ן, נחלקו אחרונים: יש פוסקים שפסול^[48]. ויש הפוסקים שאם לא הפסיד צורת האות, כשר^[49]. ויש המסתפקים בזה^[50].

עפרות זהב

ספרי תורה תפילין ומזוזות צריכים להיכתב בדיו*, ועל כך ע"ע דיו^[51]. כתב אפילו אות אחת בזהב, הרי זה פסול, ועל כך ע"ע הנ"ל^[52].

יש מהראשונים מפרשים אותה ששנינו: כתב את האזכרות* בזהב, הרי אלו יגנזו^[53], דהיינו שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו, ולמרות זאת פסול, שכתב העליון כתב ומבטל התחתון^[54], לפי שהוא מוחקו, ואסור לקרות בו^[55], אבל טעונים גניזה, שהרי נכתבו השמות בו לשם שמים^[56]. ואין תקנה בזה שיכתוב על זה עוד בדיו עב הרבה עד שיכוסה הזהב, מכל מקום הזהב חוצץ^[57]. וכתבו אחרונים דהיינו שאם כתב כך האזכרות, יגנז, ואין לו תקנה, ואסור להעבירו, משום שהוא כמוחק את השם^[58], אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז^[59], שאם יכול להעבירנו, שישאר הכתב התחתון, מעביר הזהב וחוזר לכשרותו^[60]. ופסקו כן להלכה, שאסור לזרוק עפרות זהב על האותיות, שכתב העליון נקרא כתב ומבטל כתב התחתון^[61], ואם זרק עפרות זהב על האותיות - יניח לייבשו^[62] - ואחר כך יעביר הזהב^[63], וישאר כתב התחתון וכשר^[64]. אבל אם זרק עפרות זהב על אות אחת מאותיות האזכרות, אין לו תקנה^[65], לפי שאסור להעביר הזהב ממנו שהוא כמוחק את השם, וצריכים גניזה^[66], וכן שנינו: מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו תיגנז^[67], שאין לו תקנה, שאין רשאי למחוק השם^[68]. עשה כן, ועבר וגררו וחזר וכתבו בדיו, אף על פי שלא עשה יפה שמחק השם, כשר^[69], אבל אם עשה כן בכל אזכרות הספר, אפילו בדיעבד, פסול, משום שנחזה כמנומר^[70], ואף אם עשה כן בהרבה שמות ועבר וגררן וחזר וכתבן בדיו, פסול, שהוא כמנומר ואין זה הידור^[71]. ואף בשאר אותיות התורה, אם הוא בהרבה מקומות, נחזה כמנומר ופסול^[72].

ויש מהאחרונים החולקים על זה, וכתבו שאין חילוק בין אזכרות לשאר ספר תורה, וכל שזרק עפרות זהב עליו, פסול^[73], ולא נקט אזכרות, אלא לפי שהיו בימיהם שרצו לחלוק כבוד לשמות, לזרוק עליהם זהב^[74], וכן שנינו: מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו תיגנז^[75].

על כך שכתיבת סת"ם צריכה להיות בדיו* המתקיים, ע"ע דיו^[76]. ושם^[77], שאם נכתב שלא בדיו, יגנז.

נכתבו בכשרות ושוב נפסקו

כל אות צריכה להיות גולם אחד, כגון היודי"ן של האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי התי"ו צריכות לנגוע באות, וכשאינן נוגעות, פסולות, ועלן כך ע"ע אותיות^[78]. יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין הפסול אמור אלא כשהיה כן בשעת כתיבה, אבל אם כבר נכתב, כשר, אם תינוק שאינו חכם קורא אותו כהוגן^[79].

על הכשרים והפסולים לכתיבת-סת"ם*, ע"ע כתיבת סתם: הסופר. על כתיבת סת"ם, אם צריכה להיות לשמה*, ע"ע הנ"ל^[80]. על תפילין* ומזוזה*, שצריך לכותבם כסדרם, ע"ע כתיבת סת"ם כסדרן. אם צריך לומר בפה שכותב לשמה, או שדי במחשבה או בכתיבה בסתם, ואם די בכך שיאמר או יחשוב בתחילת הכתיבה שכותב לשמה, ע"ע כתיבת סת"ם^[81] וע' לשמה: המחשבה. על דיני עיבוד העור לצורך כתיבת סת"ם, ע"ע קלף. על צורת כתיבת כל אות מכ"ב אותיות* של אל"ף בי"ת, עי' כל אחד ואחד בערכו המיוחד לו. על שבע אותיות שעטנ"ז ג"ץ, הצריכות זיונין בראשיהן, ע"ע תגין.

הערות שוליים