אנציקלופדיה תלמודית:עבד כנעני

הגדרת הערך - גוי* שנמכר לישראל לצורך עבדות.

מהותו ושעבודו

מהותו

גוי הנמכר לישראל לעבד - או בן שנולד מביאה שפחה כנענית^[1] - הרי הוא עבד כנעני^[2], ונקרא "כנעני", שכל הגוים בכלל כנענים משנמכרו לעבדות^[3], שכל עבדים נקראים על שם כנען^[4], שכתוב בו: עבד עבדים יהיה לאֶחיו^[5].

קנין גופו

עבד כנעני, שהוא ברשות ישראל, גופו קנוי לבעלים^[6], ומכל מקום אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות^[7], ולכן הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין, הרי הוא בן חורין^[8], והוא שיאמר בעת טבילה: הריני טובל בפניכם לשם גירות^[9], ומכל מקום צריך לשלם לרבו דמיו שנתן בעדו^[10].

גוי שקנה גוי לעבדות, לא קנה גופו^[11], ואין לו בו אלא מעשה ידיו^[12], שנאמר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו^[13], אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה^[14].

על הקונה עבד מהגוי, וטבל העבד בפני רבו, שאינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר, ולפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה, עי' להלן: מילתו וטבילתו^[15].

חובת השעבוד בו

בשעבוד בעבד כנעני נחלקו תנאים: לדעת ר' ישמעאל, לעֹלם בהם תעבֹדו^[16], רשות^[17], שמותרים אתם לעבוד בהם^[18], ואין פירוש הכתוב אלא שלילה, שלא תאמר שהדבר אסור^[19], משום שבשאר עממים^[20] כתוב: לא תחַיֶּה כל נשמה^[21]. ולדעת ר' אליעזר ור' עקיבא - וכן כתבו ראשונים בדעת רבן גמליאל^[22] ובדעת מספר אמוראים^[23] - לעֹלם בהם תעבֹדו^[24], חובה^[25], דהיינו מצוה^[26], שראוי לנו לעבוד בעבד כנעני, אף על פי שאין העבודה צריכה לנו^[27], ומכל מקום אין חובה לקנות עבד לקיים בו לעֹלם בהם תעבֹדו^[28].

להלכה נחלקו ראשונים: א) רוב הגאונים וראשונים פוסקים שמצוה לעבוד בעבד כנעני לעולם^[29], שההלכה כר' עקיבא^[30], שכן הלכה כר' עקיבא מחבירו^[31], ועוד, שר' אליעזר סובר כמותו^[32] ורבן גמליאל סובר כמותו^[33], ור' ישמעאל הוא יחיד במקום רבים^[34] - ויחיד ורבים הלכה כרבים^[35] - ועוד שאמוראים סוברים כמותו^[36]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים כר' ישמעאל, שאינו אלא רשות^[37], שכן אמרו שמשחררים עבד כנעני להשלים לעשרה לתפילה במנין^[38], וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך^[39].

על האיסור לשחרר עבד כנעני, ע"ע שחרור.

במנין המצוות

רוב מוני המצוות מונים במנין-המצות* מצות עשה לעבוד בעבד כנעני לעולם^[40], שנאמר: לעֹלם בהם תעבֹדו^[41], שכן אמרו כל המשחרר עבדו עובר בעשה^[42]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה^[43].

שעבודו

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך^[44], שהרי לא הזהירה התורה שלא לרדות בפרך, אלא בעבד-עברי* שהוא ישראל גמור^[45], ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה^[46]. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים^[47], ומקדימים מזון העבדים לסעודת עצמם^[48], הרי הוא אומר: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבִרתהּ, כן עינינו אל ה' אלהינו^[49], לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרם הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו^[50], וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם: אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברִבם עמדי^[51], הלא בבטן עֹשני עשהו ויכֻנֶנו ברחם אחד^[52].

זמנו

דיני עבד כנעני נוהגים אף בזמן הזה^[53].

על עבדים כנענים של כהנים, שאוכלים בתרומה*, ע"ע אכילת תרומה^[54]. על עבד כנעני, שאין לו יחס*, ע"ע יחס^[55]. על שפחה כנענית, אם יש לה יחס, ע"ע הנ"ל^[56].

חיובו במצוות.

כל מצוה שהאשה* חייבת בה, עבד חייב בה, כל מצוה שאין האישה חייבת בה, אין העבד חייב בה^[57], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "לה" "לה"^[58], נאמר באישה: וכתב לה^[59], ונאמר בשפחה-חרופה*: או חֻפשה לא נִתן לה^[60]. ואף על פי שאין הכתוב אמור אלא בשפחה, למדים עבד כנעני זכר בקל-וחֹמר* משפחה, שהרי בישראל החמיר באיש מבאישה לענין מצוות, וכיון שעבד נלמד בקל וחומר משפחה, אי אפשר להחמיר עליו ולחייבו במה שהשפחה פטורה, משום דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*^[61].

במהות הלימוד נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאלמלא הגזירה שוה היו פטורים העבדים מכל המצוות - שהרי אינם בכלל ישראל, ומהיכן היינו מחייבים אותם^[62] - ובאה הגזירה שוה לחייבם במצוות שהאישה חייבת בהן^[63]. ויש סוברים להיפך, שאלמלא הגזירה שוה היו חייבים העבדים בכל המצוות, ובאה הגזירה שוה לפוטרם ממצוות שאין האישה חייבת בהן^[64].

יש מהאחרונים הסוברים שלא נאמרה הגזירה שוה אלא במצוות עשה שהזמן גרמא, אבל במצוות עשה שאין הזמן גרמא או במצוות לא תעשה, שהנשים חייבות, רק שהתמעטו מחמת גזרת-הכתוב*, עבדים חייבים^[65], אלא אם כן בא כתוב מיוחד ופוטר אותםױ^[66].

על פרטי המצוות שהאישה חייבת בהן ופטורה מהן, ע"ע אשה: בלאוין, ושם: במצות עשה שהזמן גרמא, ושם: במצות עשה שאין הזמן גרמא.

אף על פי שכל מצוה שהאשה* פטורה ממנה עבד כנעני פטור ממנה^[67], ישנם מצוות מיוחדות, שבהן עבד כנעני חייב, למרות שהאישה פטורה ממנה:

השחתת זקן

השחתת-זקן* - אף על פי שהאישה פטורה מלאו זה^[68] - עבדים, הואיל ויש להם זקן, אסורים בהשחתה^[69], שהנשים עצמן לא נפטרו אלא מפני שאין להן זקן^[70], ועבדים הרי יש להם זקן^[71].

הקפת הראש

הקפת-הראש* - אף על פי שהאישה פטורה מלאו זה^[72] - עבדים חייבים בה כאנשים^[73], שהנשים עצמן לא נפטרו אלא מפני שאין להם זקן^[74] ואינן בהשחתת הזקן^[75], והוקשה לה הקפת הראש^[76], ועבדים הרי יש להם זקן^[77].

פריה ורביה

פריה-ורביה* - שאשה*, לסוברים כן^[78], וכן הלכה^[79], פטורה ממנה - נחלקו ראשונים האם עבד כנעני חייב בה^[80]. או פטור ממנה^[81].

מילה

עבד, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו מצווה למול את בנו^[82], שכיון שהאשה* פטורה^[83], מהיכן נלמד לחייב את העבד^[84]. ועוד, שאין לו יחוס לבניו^[85]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שהעבד מצווה למול את בנו^[86], שכן דוקא באישה נאמרה גזרת-הכתוב* למעטה ממילת בנה, אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא^[87].

עבד כנעני, נסתפקו אחרונים אם חייב במילת עצמו^[88].

כגוי

עבד כנעני מפני שהוא גוי*, דינו כגוי לדינים מסויימים: א) עבד כנעני אין לו קידושין - שאין קידושיו תופסים בבת ישראל, כגוי^[89] - שנאמר: עם החמור^[90], עם הדומה לחמור^[91]. ב) אסור לאדם שילמד את עבדו תורה^[92] - כפי שאסור ללמד תורה לגוי^[93] - ואם לימדו, לא יצא לחירות^[94]. ג) עבד כנעני מותר בשפחה כנענית^[95].

יחס העבד לאדון והאדון לו

קנין העבד

אין קנין לעבד בלא רבו^[96], שכל מה שקנה העבד קנה רבו^[97], בין שמצא מציאה^[98], או נתנו לו מתנה^[99], בין שנתנה לו האדון או אחר, לא זכה בה^[100], אלא הכל לאדון, בין גוף בין פירות^[101].

אמר לו: על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך, נחלקו בו אמוראים בדעת תנאים: א) לדעת רבה אמר רב ששת, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר אינו קונה העבד, שכשאמר לו לקנות, קנה רבו, והאמירה "על מנת" אינה כלום^[102]. ולדעת חכמים קונה העבד, שכיון שאמר לו "על מנת" הועיל תנאו^[103]. ב) ולדעת ר' אלעזר, הכל מודים שכשאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו, קנה רבו^[104]. וכן אמר אביי, שאפילו אמר לו: על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך, אינו כלום^[105]. וכן הלכה^[106].

אמר לו אחר: אני נותן לך על מנת שתצא בו לחירות, לדעת ר' אלעזר, זהו שנחלקו בו תנאים: שלדעת ר' מאיר, אינו קונה העבד, שכשאמר לו לקנות, קנה רבו, והאמירה "על מנת" אינה כלום^[107]. ולדעת חכמים, העבד קונה הכסף לענין יציאתו לחירות, שהרי אין האחד מקנה לעבד עצמו, אלא להוציאו לחירות^[108]. וכן הלכה^[109].

היזקו

החובל בעבד כנעני שלו, פטור^[110].

חבלו בו אחרים, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא - ור' יוחנן^[111] - רבו נוטל חמישה דברים^[112], ואף בושת*^[113], שנאמר בו: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו^[114], ואף העבד בכלל "אחיו", שאחיו הוא במצוות^[115]. וכן הלכה^[116]. ולדעת ר' יהודה, אין לעבדים בושת^[117], שנאמר: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו^[118], במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה^[119].

הקוטע ידי עבד חבירו, שרפואתו לרבו^[120], אפילו ציערו בסם ונתרפא מהרה, כל רפואתו לרבו^[121]. ואם אמדוהו להתרפאות בחמישה ימים, ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות שלושה ימים, האדון לוקח היתרון אף על פי שהעבד נצטער בסמים החזקים^[122].

עבד כנעני שחבל, פטור - שאין לו ממה לשלם^[123], שהרי מה שקנה עבד קנה רבו^[124] - נשתחרר העבד - וקנה נכסים^[125] - חייב לשלם^[126], שהרי בן דעה הוא^[127], והוא כבעל חוב שאין לו מה יגבה, שאם העשיר חייב לשלם^[128].

עשה עימי ואיני זנך

עבד כנעני, יכול רבו לומר לו: עשה עימי ואיני זנך^[129], אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה^[130], שישראל מצווים להחיות העבדים שביניהם^[131].

עבד כנעני, שיכול הרב לומר לו: עשה עימי ואיני זנך^[132], יש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים דוקא בעבדיו, שאין בית דין נזקקים לגדולים לשמור ממונם, ואם לא יאכיל לעבדיו וישקם כראוי הם יברחו או ימותו, ואדם חס על ממון עצמו יתר מכל אדם^[133], אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי-מלוג*, חייב במזונותיהם, שעל מנת כן הכניס אותם, שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותם^[134], לפיכך כופים אותו בית דין שיזון אותם ולא יזיק נכסי אשתו^[135]. וכן הלכה^[136]. ויש מהראשונים סוברים שאף בעבדים שהכניסה אשתו בנכסי מלוג, יכול לומר: עשה עימי ואיני זנך^[137].

עבד כנעני, שיכול הרב לומר לו: עשה עימי ואיני זנך^[138], באלו שנים הדברים אמורים, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהדברים אמורים כשהשנים כתיקנן^[139], שימצא מרחמים שירחמו עליו^[140], אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עימי ואיני זנך^[141], ולדעתם אם יכול לומר: צא מעשה ידיך במזונותיך, אף על פי שהוא שנת בצורת, נחלקו תנאים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לומר כן, שהעבד אומר לו: או פרנסני או הוציאני לחירות^[142]. ולדעת חכמים, הרשות ביד רבו^[143], שיכול לומר: צא מעשה ידיך במזונותיך, אף על פי שהוא שנת בצורת, ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו^[144]. ולדעתם כן הלכה^[145]. ב) ויש מהראשונים שלא חילקו בין שנת בצורת לשנה רגילה^[146], ולדעתם לעולם יכול לומר לו: עשה עימי ואיני זנך^[147].

פרנסת עבד שאינו יכול לעבוד

הקוטע ידי עבד חבירו, הרי העבד ניזון מצדקה^[148], שישראל מצווים להחיות העבדים שביניהם^[149], ומצווים ישראל לפרנס עבדים קטועים יותר מן השלמים^[150], ואף על פי שהאדון לוקח השבת^[151] - אינו חייב לפרנסו - שהרי יכול לומר לו: עשה עימי, ואיני זנך^[152].

קניינו לעבדות

עבד כנעני נקנה בחמישה דברים: בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין או במשיכה^[153]. עבד כנעני - דינו כקרקע לקנייה^[154] - נקנה בכסף ובשטר ובחזקה^[155], שנאמר: והתנחלתם אֹתם לבניכם אחריכם לרשת אחֻזה^[156], הקישם^[157] הכתוב לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה^[158]. עבד כנעני נקנה אף בחליפין*^[159].

מה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו^[160]. עבד כנעני נקנה אף במשיכה, ויש חילוק בצורת המשיכה הקונה בין עבד קטן לעבד גדול, ועל כך ע"ע משיכה.

המוכר

אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר-תושב* או מן גוי שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר האומות יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר^[161], וכן מוכר בניו ובנותיו, שנאמר: מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם^[162], וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר^[163].

אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו, הרי הבן עבד כנעני, שנאמר: אשר הולידו בארצכם^[164], אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות, אין הבן עבד, שנאמר: אשר הולידו בארצכם^[165], ועבד אין לו יחס*^[166].

אישה

האשה* קונה שפחה כנענית^[167], ונחלקו תנאים אם רשאית לקנות עבד כנעני: לדעת תנא קמא, אינה קונה עבד כנעני^[168], מפני החשד^[169]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, קונה^[170], לפי שאם יקלקלו יחד, יספר הדבר^[171], ויראה היא להפקיר לו את עצמה^[172].

להלכה פסקו ראשונים שהאישה אינה קונה עבדים, אפילו קטנים^[173], ואם קנתה אותם הרי זה קנתה גופם כאיש^[174]. ונחלקו ראשונים: יש המצדדים שאין איסור זה אמור אלא בעבד בן תשע שנים ומעלה, שביאתו ביאה^[175]. ויש הפוסקים שאין להתיר בפחות מבן תשע, שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל^[176]. וכן הלכה^[177].

מילתו וטבילתו

חיוב מילה

מצות עשה על הרב למול את עבדיו^[178], שנאמר: ימול לכם וגו' יליד בית ומקנת כסף^[179], ונאמר: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספֶּך^[180]. ונמנה במנין-המצוות בכלל מצות העשה של המילה*^[181]. עבר הרב ולא מל, מצוה על בית-דין* למולו^[182]. אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו רבו מן הגוי חייב למולו^[183], ואינם נימולים אלא ביום^[184], כשאר מילה*, שאינה אלא ביום^[185].

על כך שאף אם עבר הרב ולא מלו, מכל מקום אינו חייב כרת*, ע"ע מילה.

מילת קטן

ביום שבו מלים עבדים קטנים, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא, לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה, נימול לשמונה, וכן לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה, נימול לשמונה^[186], שנאמר: ובן שמֹנת ימים ימול לכם כל זכר לדֹרֹתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר^[187], ומסתבר שאותו הכתוב שמפורש בו שהמילה היא לשמונה, היינו היכן שדומה לישראל שנולד בביתו של ישראל שנאמר באותו כתוב: "לכם"^[188], שמשקנאו הוא דומה לכם, ולאחכ מכן כתוב: יליד בית ומקנת כסף^[189], הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה, הרי זה מקנת כסף, שגוף שלם הוא במעי אימו, וקנאו שנימול לשמונה, שדומה ל"לכם" הוא, שנולד ברשותו של ישראל^[190], וכן אם לקח שפחה ונתעברה אצלו, אין העובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לשמונה, ודומה ל"לכם" הוא^[191]. אבל לקח שפחה וולדה עימה - שכבר ילדה אותו^[192] - נימול לאחד^[193], דהיינו שנימול מייד^[194], אף על פי שלא עבר עליו שמונה ללידתו^[195], וכן הלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה - שלא שייך בה תורת חיוב של מצוות כלל^[196] - נימול לאחד^[197], שנאמר: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספֶּך^[198], ולא מפורש בו "לשמונה ימים"^[199], והיינו באלה שאינם דומים ל"לכם", שהקונה שפחה וולדה עימה, לא נולד ברשות ישראל ואינו דומה ל"לכם"^[200], והקונה שפחה על מנת שלא להטבילה, שאינה כלל תורת חיוב מצוות, אינו דומה ל"לכם"^[201]. וכן כשלוקחים שנים, זה שפחה וזה עוברה, יש הגורסים שלדעה זו נימול לאחד^[202]. ויש שאינם גורסים דבר זה^[203]. לקח שפחה לעובריה, אם לדעה זו, נימול לאחד או לשמונה, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים בקנין-פירות*, שאם הוא כקנין הגוף, נימול לאחד^[204], ואם אינו כקנין הגוף, נימול לשמונה^[205], ועל כך ע"ע קנין פירות.

ב) ולדעת ר' חמא - ויש גורסים: רב אחא^[206]. ויש גורסים: ר' אבא^[207] - ילדה ואחר כך הטבילה, נימול לאחד^[208], שכל שאין אמו טמאה לידה, אין ממתינים לו לשמונה^[209], ואפילו לקחה קנין גמור ונתעברה בביתו וילדה, אינו נימול לשמונה^[210], אבל הטבילה ואחר כך ילדה, נימול לשמונה^[211], שהטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל, שנתחייבה בכל מצוות שהאישה חייבת בהן^[212], והיא טמאת לידה^[213].

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים כתנא קמא^[214], שר' חמא יחיד הוא וההלכה כתנא קמא שרבים הם^[215], ועוד, שאמוראים נשאו ונתנו לדעה זו^[216]. ויש הפוסקים כר' חמא^[217], שרוב האמוראים דעתם כמותו^[218]. ויש שהסתפקו כמי ההלכה^[219]. וכתבו הפוסקים שלכן יש ללכת לחומרא, ונימול לשמונה, אף על פי שאין אימו טמאה לידה, כגון במקנת כסף שלקח שפחה מעוברת ועוברה עימה, אף על פי שילדה ואחר כך טבלה, וביליד בית שלקחה ריקנית ונתעברה אצלו, אף על פי שילדה ואחר כך טבלה, ואין נימול לאחד אלא בלוקח זה שפחה וזה עוברה או בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה^[220].

שבת

כשם שמילת הבנים דוחה את השבת^[221], כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת^[222], שכל מילה* בזמנה דוחה את השבת^[223], וכל נימול לשמונה נימול בזמנה^[224]. לכן, להלכה שיש שאינם נימולים לשמונה, אלא מכח חומרה בספק^[225], יש להחמיר אף בחילול שבת^[226], ואין מלים אותו בשבת, אלא אם כן טבלה קודם שילדה, בין ביליד בית בין מקנת כסף^[227], ויליד בית ומקנת כסף שלא טבלה אימו עד שילדה, אף על פי שהם נימולים לשמונה אינם דוחים את השבת^[228].

בעל כרחו

מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שדינו כעבד לכל דבר^[229], אבל תקנת-חכמים*^[230] שלכתחילה אין לעשות כן^[231], שלא יבוא להכשיל את רבו באיסור והיתר, כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצוות^[232]. ועוד, שאין טוב לחייבו במצוות, מאחר שאינו רוצה לשומרם^[233]. ויש הסוברים כעין זה, אלא שלדעתם מחלוקת תנאים בדבר, שלדעת רבי שמעון בן אלעזר, אינו עבד, ולדעת חכמים, הרי הוא עבד, ולדעתם הלכה כמותם^[234]. ויש מהראשונים הסוברים, שאין על עבד כנעני תורת עבד, כל זמן שאינו מתגייר מרצונו^[235]. וכן הלכה^[236].

קבלת מצוות וטבילה

עבדים כנעניים אינם מקבלים מצוות בעל כורחם - לסוברים כן^[237], וכן הלכה^[238] - ולכן^[239] עבד הנלקח מן הגויים, אומרים לו: רצונך שתיכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא. אם רצה, מודיעים לו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעים את הגר^[240], ומטבילים אותו כגר, ומודיעים אותו כשהוא במים^[241].

נכרית מעוברת שנתגיירה, אין צריך בנה טבילה^[242].

קיום עבד ללא מילה

עבד כנעני שברשות ישראל ולא מל, נחלקו תנאים אם מקיימים אותו: א) לדעת ר' ישמעאל - ור' יונתן^[243] - מקיימים אותו^[244], שנאמר: וינפש בן אמתֶך^[245], ובעבד ערל הכתוב מדבר^[246]. ב) ולדעת ר' אליעזר - ור' עקיבא^[247] - אין מקיימים אותו^[248], שאסור לקיים עבד כנעני ערל אפילו יום אחד^[249], שנאמר – בחיוב עבד כנעני בקרבן-פסח* - ומלתה אֹתו^[250]. או שכיון שציוה המקום לאברהם למול את עבדיו^[251], אסור לקיימם בלא מילה^[252]. ומכל מקום אף לדעתם מותר לקיימו בשבת, אם לקחו בערב שבת בין-השמשות* ולא הספיק למולו^[253], ועל זה הוא שנאמר: וינפש בן אמתֶך^[254]. וכן מותר לקיימו אם לקחו רבו על מנת שלא למולו^[255]. וכן אמר ר' יהושע בן לוי, הלוקח עבד מן הגוי, ולא רצה למול, מגלגל עימו עד שנים עשר חודש, לא מל, חוזר ומוכרו לגוים^[256], ויש חילוק בזה בין אם פסק ללא פסק^[257], ונחלקו גאונים וראשונים בפירושו: יש מפרשים שכשלא אמר בפירוש שאינו רוצה למול, אלא נתרצה למול ודוחה מיום ליום, אין מקיימים אותו כלל, אבל היכן שאמר שלא ימול, אינו מחוייב למולו בעל כורחו, ומגלגל עימו שנים עשר חודש אולי יתרצה^[258]. ויש מפרשים שאף היכן שבשעת לקיחתו נתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו, מותר לקיימו, שמגלגלים עימו שנים עשר חודש, ואין האיסור לקיימו אלא היכן שלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו^[259]. ויש מפרשים שהדברים אמורים בסתם, אבל היכן שאמר לו הרב: הריני מגלגל עמך שנים עשר חודש, ואם לא תמול, אמכור אותך, מותר לקיימו, שהוא לגביו כשכיר בלבד^[260].

להלכה כתבו ראשונים שאסור לקיים עבד כנעני כשהוא ערל^[261], ואם לקח עבד גדול מן הגוי ולא רצה העבד למול, מגלגלים עימו כל שנים עשר חודש, יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים^[262], ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד, אבל אם התנה בפירוש שלא למולו, מותר לקיימו ערל כל זמן שירצה^[263].

במדינות שאסור לגייר גוי מאימת המלכות, כתבו ראשונים ואחרונים, שאפילו קנאו סתם הוא כאילו התנה עמו שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה, וכן המנהג^[264].

הטבילה

הקונה עבד מהגוי, שאם טבל לשם חירות, הרי הוא בן חורין^[265], לא אמרו שצריך לפרש שטובל כדי שיהיה בן חורין, אלא אם טבל שלא בפני רבו, אבל אם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש, וכיון שטבל נשתחרר^[266], לפיכך צריך רבו לתקפו במים^[267] עד שיעלה, והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו^[268], אבל גוי שמוכר את עצמו לישראל, קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין^[269].

אין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום - לסוברים שאין גרות* נעשית אלא ביום^[270] - כגר*, שמקצת גרות הוא^[271].

ברכה על הטבילה

כשהעבד טובל, מברכים ברכה על הטבילה* - ככל חייבי טבילות המברכים על טבילתם^[272] - ונחלקו ראשונים מי המברך: יש סוברים שהרב הוא שמברך, שהוא צריך לטבילה^[273], ויש סוברים שהעבד מברך^[274], שהוא עושה המצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצוות^[275], ששייך במצוות כנשים^[276]. וכן הלכה^[277].

ברכת הטבילה של עבדים, כתבו ראשונים שהיא אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבלת עבדים, שהרי אין העבד חייב בטבילה זו, ולא שייך לומר "על הטבילה" כנוסח ברכת הטבילה^[278] אלא אם כן הטובל עצמו חייב, שהרי טבילה אין הפועל יוצא כי אם בעצמו, שהרי כתוב: וטֹבל בַּשמן רגלו^[279].

ברכה על המילה

המל את העבדים, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים^[280]. ויש גורסים: על המילה^[281]. ויש גורסים: על מילת העבדים^[282]. והמברך אומר - ברכה נוספת^[283] - אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי^[284], ברוך אתה ה' כורת הברית^[285]. וכן יש מהראשונים שנוקטים להלכה^[286]. ויש הגורסים שאינה אלא ברכה אחת^[287]. ויש מהראשונים הפוסקים כן^[288].

להלכה כתבו הפוסקים שמברכים שתי ברכות^[289].

ברכה זו נאמרת בלשון זו, אף אם אינו מל את עבדו, אלא עבד של אחרים^[290]. יש מהראשונים ואחרונים סוברים, שלא נאמרה הברכה בלשון "למול את העבדים", אלא במל את עבדו^[291], אבל המל עבד של אחרים, מברך: על מילת העבדים^[292].

צריך לכסות ערות העבד בשעת הברכה, כיון שהוא גדול^[293].

טבילת קטן ושוטה

עבד קטן* או שוטה*, מטבילים אותו על דעת בית-דין*^[294], שהוא ככל גר קטן, שמטבילים אותו על דעת בית דין^[295].

יציאתו לחירות

עבד-כנעני* קונה את עצמו - להיות יוצא מתחת יד רבו^[296] - בשלושה דברים: בכסף*, או בשטר*^[297], או בראשי איברים^[298]. ויש מהראשונים הסוברים שקונה את עצמו אף בחליפין*^[299].

על השטר שעבד כנעני משתחרר בו, ע"ע גט שחרור. על מחלוקת הראשונים אם עבד עברי יוצא לחירות בחליפין*, ע"ע^[300].

בראשי איברים

עבד כנעני קונה את עצמו בראשי איברים^[301], שאם מל וטבל לשם עבדות, וסימא אדוניו את עינו או הפיל שינו, יוצא לחירות^[302], שנאמר: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושִׁחתהּ לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו או שן אמתו יפל לחפשי ישלחנו תחת שִׁנו^[303], בכנעני הכתוב מדבר, אתה אומר בכנעני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברי, תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה^[304], הקיש עבד לאמה ואמה לעבד, מה עבד שגדלו וקטנו עבד, אף אמה שגדלה וקטנה אמה, יצא עבד עברי, שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד - שאין קטן* נעשה עבד-עבדי*^[305] - יצאת אמה העבריה, שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה^[306], שהקטנה בלבד שהיא שנהיתה אמה-העבריה*^[307].

עבד כנעני יוצא לא בשן ועין בלבד, אלא בכל מומים שבגלוי שהם ראשי איברים שאינם חוזרים^[308], שלא נכתבו "שן" ו"עין"^[309] אלא ללמד - בבנין-אב*^[310] - מה שן ועין מומים שבגלוי ואינם חוזרים, אף כל מומים שבגלוי ואינם חוזרים^[311], לפיכך, אם חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה או ראשי הדדים שבאשה, יוצא לחירות^[312], שיוצא בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם^[313].

טעם היציאה לחירות

בטעם שציוותה התורה להוציא לחירות עבד כנעני שהוכה בראשי איברים^[314], כתבו ראשונים, שלא יהא אדוניו אכזרי שיכנו מכה נמרצה, כי אם ישחית עינו או אפילו שינו יצא מרשותו חפשי ויאבד ממונו^[315].

גט שחרור

עבד היוצא לחירות בראשי איברים, נחלקו תנאים אם צריך אף גט-שחרור*: א) לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא ור' שמעון, צריך גט שחרור^[316], שהם למדים גזרה-שוה* "שילוח" "שילוח" מאשה*, בגט* אישה נאמר: ושלחהּ מביתו^[317], וביציאה בראשי איברים נאמר: לחפשי ישלחנו^[318], מה כאן אין אישה יוצאה אלא בגט, אף כאן אין עבד כנעני יוצא אלא בגט שחרור^[319]. ב) ולדעת ר' טרפון ור' מאיר, אינו צריך גט שחרור^[320], שנאמר: לחפשי ישלחנו^[321], בותחילה כתב "לחפשי", ללמדנו שהוא חופשי, ללא גט שחרור, ולאחר מכן כתב "ישלחנו" ללמדנו שיוצא אף בשאר ראשי איברים^[322]. ג) ולדעת המכריעים לפני חכמים, בשן ועין שהתורה זכתה לו^[323], אינו צריך גט שחרור, ובשאר איברים, הואיל ומדרש חכמים הוא^[324], צריך גט שחרור^[325].

להלכה פסקו ראשונים שעבד שיוצא בראשי איברים, צריך רבו לכתוב לו גט שחרור^[326].

כשלא טבל ומל

אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות^[327], אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים^[328].

כשהיכה שלא בכוונה

עבד, שהיכהו רבו בלא כוונה, אינו יוצא לחירות^[329], שנאמר: את עבדו^[330], עד שיהא מתכוין לו^[331].

חציו עבד ועבד של שני שותפים

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, וכן עבד של שני שותפים, אין יוצאים בראשי איברים שאינם חוזרים^[332], שנאמר: עבדו^[333], המיוחד לו^[334], והוא אינו מיוחד לרבו שחבל בו^[335].

הפיל שן וסימא עין

הפיל שן עבדו וסימא עינו, יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו^[336], ואם תפס, אין מוציאים מידו^[337], ואם כתב לו גט-שחרור* בין הפיל שינו לסימא עינו, חייב ליתן לו דמי עינו^[338]. ואין אומרים שיצא בעינו ושינו^[339], שנאמר: תחת עינו^[340], ולא תחת עינו ושינו, תחת שִׁנו^[341], ולא תחת שינו ועינו^[342].

בזמן הזה

יציאת העבד בראשי איברים הוא קנס*^[343], ולפיכך אין דנים ביציאת העבד בראשי איברים אלא בבית-דין* סמוכים^[344], ומכל מקום נוהג בכל מקום ובכל זמן^[345], שאף על פי שהוא קנס, נוהג בזמן הזה^[346], שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו^[347], מפני שהעבד תפוס בעצמו^[348], והתופס בקנס אין מוציאים ממנו אף בזמן הזה^[349].

המודה שהיכה עבדו והפיל אחד מראשי איברים שבגלוי, בזמן שהיו בית דין סמוכים, היה נפטר מהשחרור, מפני שהוא מודה בקנס, שפטור^[350], ובזמן הזה, שאין בית דין סמוכים^[351], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שהוא תפוס בגופו, אינו מועיל, ואם הודה, נפטר^[352]. ויש סוברים שאין הודאתו פוטרת אלא בבית דין, ועתה שאין בית דין סמוך, אין ההודאה מועילה, ויוצא העבד לחירות^[353]. וכן הלכה^[354]. ומכל מקום אין כופים רבו לכתוב לו גט-שחרור*, שהרי מחלוקת ראשונים בדבר^[355].

הפקר

המפקיר עבדו^[356], יצא לחירות^[357]. ונחלקו אמוראים: לדעת שמואל, אינו צריך גט-שחרור*^[358]. ולדעת רב ור' יוחנן - ואמימר^[359] - צריך גט שחרור^[360]. וכן הלכה^[361]. ואם מת האדון שהפקירו - קודם ששחררו^[362] - היורש כותב לו גט שחרור^[363]. ויש מהאמוראים הסובר, שאין לו תקנה^[364].

גר שמת ואין לו יורשים

גר* שמת ואין לו יורשים - שהקודם בנכסיו זכה^[365] - והיו לו עבדים גדולים, זכו בעצמם והרי הם בני חורין^[366], היו לו עבדים קטנים, נחלקו בהם תנאים: לדעת תנא קמא, קנו עצמם בני חורין^[367]. ולדעת אבא שאול, כל המחזיק בהם זכה בהם^[368], שהרי לא נכתב להם גט שחרור^[369], ואין להם יד לזכות בעצמם^[370]. וכן הלכה^[371]. ואם לא זכה בהם אדם עד שיגדלו, אין להם תקנה^[372], שבמיתת הגר לא פקע האיסור מהם, שהרי כל הקודם בהם זכה, וכין שמיתת הגר לא מפקיע האיסור מהם, כשגדלו, למרות שפקע הממון, איסורים לא פקע, שבמה יפקע עכשיו, הרי אין מיתת האדם שתפקיע האיסור מהם^[373].

הערות שוליים