אנציקלופדיה תלמודית:עבד עברי

הגדרת הערך - ישראלי שמכרוהו בית דין לעבדות, או שמכר עצמו לרצונו לעבדות.

שמו, מהותו ומיניו

שמו ומהותו

עבד עברי בא בכתוב^[1], ככינוי לעבד בן ישראל^[2], וראיה לדבר, שמצאנו במשנה תורה: כי ימכר לך אחיך העברי^[3], ופירוש השם: עבד שהוא עברי^[4], כלומר צאצא של אברהם אבינו^[5], שנקרא "אברם העברי"^[6], שבא מעבר הנהר^[7], כפי שנאמר: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר^[8]. או שזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים, כי הם מבני בני עבר^[9], ואברהם וזרעו התיחדו ביחס לעבר, כי גם הוא היה עובד ה'^[10]. ועוד, שאברהם וזרעו התיחדו ביחס כי להם נשאר לשון עבר^[11], והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמיים, כמו: לבן הארמי^[12].

מיני העבד העברי

עבד עברי האמור בתורה, מצינו בשני אופנים: המוכר עצמו והנמכר בגניבתו בידי בית דין^[13].

א) המוכר עצמו כיצד, זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו^[14], שנאמר: וכי ימוך אחיך עמָּך ונמכר לָךְ^[15], ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב^[16], אלא אם כן צריך לאוכלם בלבד^[17], שנאמר: וכי ימוך ונמכר^[18], הרי שאינו נמכר אלא אם כן העני^[19]. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום^[20] ואפילו כסות לא תישאר לו^[21], ואחר כך ימכור את עצמו^[22] להחיות את נפשו^[23]. ויש הסובר שעליו נאמר: כי תקנה עבד עברי^[24].

ב) ישראלי שמכרו אותו בית-דין* בעל כורחו^[25], שנאמר: אם אין לו ונמכר בגנבתו^[26]. כיצד, גנב ואין לו לשלם את הקרן, בית דין מוכרים אותו, ואין לך איש בישראל שמוכרים אותו בית דין אלא הגנב בלבד^[27], ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר: כי תקנה עבד עברי^[28], שנאמר שם: כי תקנה, ומשמע שתקנה מיד אחרים שימכרוהו^[29], ועליו הוא אומר במשנה תורה: כי ימכר לך אחיך העברי^[30].

על פרטי מכירת הגנב לעבדות, ע"ע גנבה: תשלומיה ע"י מכירת הגנב. על גר*, שאינו נקנה להיות עבד עברי, ע"ע גר^[31]. על האיסור החל על ישראל שלא העני ביותר למכור עצמו, עי' להלן^[32].

איסור מכירת עצמו

המוכר עצמו לעבד עברי עובר על איסור משום כי לי בני ישראל עבדים^[33], ואנו דורשים: ולא עבדים לעבדים^[34], אם לא שהעני ביותר, שאז נתנה לו התורה רשות למכור עצמו, ועל כך עי' לעיל^[35].

יחס לשכיר ותושב

העבד, כתבו ראשונים שהוא ממוצע בין השכיר והתושב, כי עבודתו היא כן, כי גופו קנוי באופן מה עד שכבר יוכל האדון להכריחו להוליד לו עבדים^[36], ומזה הצד הוא כתושב, ומצד שיצא לחופשי בשביעית^[37] הוא כשכיר^[38].

הזמן שנוהג

אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל* נוהג^[39], שנאמר: עד שנת היֹּבל יעבֹד עִמָּךְ^[40], ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שניתן לקיים כתוב זה^[41]. וצריך שיצא העבד ביובל, שנאמר: ואיש אל משפחתו תשֻׁבו^[42].

יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין דין עבד עברי נוהג אלא בארץ-ישראל*^[43]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שנוהג אף בחוץ-לארץ*^[44].

על הזמן שהיובל* נוהג, ע"ע יובל: הזמן שבו נוהג יובל. על מצות שילוח העבדים ביובל, ע"ע הנ"ל: שילוח העבדים^[45].

אישה

האיש נמכר בגניבתו^[46] ואין האשה* נמכרת בגניבתה^[47], ודבר זה מפי הקבלה^[48], שנאמר: ונמכר בגנבתו^[49], ולא בגניבתה^[50]. או משום שנאמר: וכי ימכֹּר איש את בתו לאמה^[51], האיש מוכר ואין בית דין מוכרים^[52]. ואין ללמוד בקל-וחֹמר, מה אם הבן שאין אביו רשאי למכרו הרי הוא נמכר על גניבתו, הבת שאביה רשאי למוכרה^[53], אינו דין שתמכר על גניבתה, שכן אם אמרת בבן שהוא נרצע*, לכך הוא נמכר בגניבתו, תאמר בבת שאינה נרצעת^[54], לפיכך לא תימכר על גניבתה^[55].

אין האישה מוכרת את עצמה לעבדות^[56], ואין ללמוד בקל וחומר, מה אם הבן שאין אביו רשאי למוכרו - שרק הבת נמכרת לאמה-העבריה* על ידי אביה^[57] - הרי הוא מוכר את עצמו, הבת שאביה רשאי למכרה, אינו דין שתמכור את עצמה, שכן הבן נמכר בגניבתו^[58], ולכך הוא מוכר את עצמו, והבת אינה נמכרת בגניבתה^[59], לפיכך לא תמכור את עצמה^[60]. ויש הסובר שהאישה רשאית למכור את עצמה^[61]. ויש הסוברים, שרשאית מן התורה ואסורה מדרבנן, משום החשד*, שתתיחד עימו^[62].

על האישה, שמדרבנן אינה קונה עבד עברי, עי' להלן: מכירתו וקניינו לעבדות^[63].

קטן

קטן* אינו נמכר לעבד עברי^[64].

אנדרוגינוס

אנדרוגינוס* אינו נמכר לעבד עברי^[65], לא במוכר עצמו^[66] ולא בנמכר בגניבתו^[67], וכתבו גאונים וראשונים מספר טעמים לדבר: א) אין עבד עברי אלא מי שיכול להוליד, שנאמר: אהבתי את אדֹני את אשתי ואת בָּני^[68], ואנדרוגינוס אינו נישא^[69]. ב) הרי האדון רשאי למסור לעבדו שפחה כנענית^[70], ואנדרוגינוס אין ראוי לתת לו אישה, לפי שאין מינו ראוי להוליד בנים או בנות^[71]. ג) אנדרוגינוס הוא - לסוברים כן^[72] - ספק איש ספק אישה^[73], וכיון שאמה-העבריה* אינה נמכרת אלא בקטנותה - שהרי האישה אינה מוכרת את עצמה^[74] - ועבד עברי אינו נמכר אלא בגדלותו^[75], הרי שאינו יכול להימכר^[76]. ד) ויש שכתבו הטעם שאינו נמכר בגניבתו, שהרי הוא ספק אישה, ואישה אינה נמכרת בגניבתה^[77].

בדעת הסוברים שהאישה מוכרת את עצמה^[78], כתבו אחרונים שאנדרוגינוס מוכר את עצמו ואינו נמכר בגניבתו^[79].

טומטום

טומטום* - שטרם נקרע ונתברר מינו^[80] - אינו נמכר לעבד עברי^[81], לא במוכר עצמו^[82] ולא בנמכר בגניבתו^[83]. אם משום האדון רשאי למסור לעבדו שפחה כנענית^[84], וטומטום אין ראוי לתת לו אישה, לפי שאין מינו ראוי להוליד בנים או בנות^[85]. או משום שהטומטום הוא ספק איש ספק אישה^[86] - לסוברים כן^[87], וכן הלכה^[88] - וכיון שאמה-העבריה* אינה נמכרת אלא בקטנותה - שהרי האישה אינה מוכרת את עצמה^[89] - ועבד עברי אינו נמכר אלא בגדלותו^[90], הרי שאינו יכול להימכר^[91].

בדעת הסוברים שהאישה מוכרת את עצמה^[92], כתבו אחרונים שטומטום מוכר את עצמו ואינו נמכר בגניבתו^[93].

במנין המצוות

מצות-עשה* לדון בדיני עבד עברי^[94], שנאמר: כי תקנה עבד עברי וגו'^[95], כלומר שנעשה לו הדברים שנצטוינו בהם^[96].

ובמניינה במנין המצוות, נחלקו הדעות:

א) רוב מוני המצוות מנאוה^[97]. מוני המצוות המונים פרשיות^[98], מונים דיני עבד עברי בכלל הפרשיות^[99]. א) יש מהם הכוללים דיני עבד עברי בפרשה אחת יחד עם אמה-העבריה*: פרשת עבד עברי המוכר עצמו ואם מכרוהו בית דין והנמכר לגוי ואמה העבריה^[100]. ב) ויש הכוללים אותו בפרשה אחת עם פרשת סנהדרי גדולה וקטנה ודיני נפשות ודיני ממונות^[101]. ג) ויש שמנו דיני עבד עברי כפרשה בפני עצמם, ודיני אמה העבריה כפרשה בפני עצמם^[102]. ד) ויש המונים שלוש פרשיות: מי שנגמר דינו בבית דין להימכר^[103], שדיניו מפורטים בפרשת משפטים^[104], ומי שמוכר עצמו לישראל^[105], שדיניו מפורשים בפרשת בהר^[106], ומי שמוכר עצמו לגוי^[107], שדיניו מפורשים במקום אחר בפרשת בהר^[108]. ורוב מוני המצוות שאינם מונים פרשיות^[109], מנו מצוה זו כמצות עשה^[110].

ב) ויש ממוני המצוות המונים פרשיות, שלא מנו פרשת עבד עברי^[111]. וכן יש ממוני המצוות שאינם מונים פרשיות, שלא מנאוה כמצות עשה^[112].

לסוברים שדיני עבד עברי נמנים כפרשיות^[113], כתבו אחרונים הטעם, משום שהעבד והאמה המה תחת רשות האדון וממשלתו. ומן הסתם אין יציאתם מרשותו אלא בעל כורחו של האדון, וצריך כפייה על פי הציבור והבית דין, שרק בידם הכח להוציא משפטם ודינם לאור, וממילא אין הדבר מוטל אלא עליהם ולא על היחיד^[114].

מכירתו וקניינו לעבדות

הקונה

עבד עברי שמכרוהו בית דין, אין מוכרים אותו אלא לישראל^[115] או לגר* צדק^[116], שנאמר: כי ימכר לְךָ^[117], שאין מוכרים אותו אלא לך^[118].

המוכר עצמו, אינו רשאי למכור עצמו לגוי*^[119], ואפילו לגר-תושב*^[120], שנאמר: ונמכר לָךְ^[121], שאינו נמכר אלא לך^[122]. ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה-זרה*, ואפילו לעבודה זרה עצמה - שנעשה כומר לעבודה זרה^[123]. ויש מפרשים: לא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים^[124] ולעשות שאר צרכיה^[125] - הרי זה מכור^[126], שנאמר: ונמכר לגר תושב עמָּךְ או לעקר משפחת גר^[127], לגר, זה גר צדק^[128], תושב, זה גר תושב^[129], משפחת גר, זה הגוי^[130], או לעקר, זה הנמכר לעבודה זרה עצמה^[131], ש"עקר" היינו דבר שאתה צריך לעקור מן העולם, והיינו עבודה זרה^[132].

בא ואמר לך: הריני מוכר עצמי לגויים, אין אתה זקוק לו, עד שיימכר^[133], שנאמר: אחרי נמכר^[134], הרי שאין אתה נזקק לו אלא משימכר^[135]. אבל אחר שנמכר לגוי, אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו^[136] מיד^[137], שלא ייטמע בהם^[138], וחובה היא^[139], שנאמר: ובכל ארץ אחֻזתכם גאֻלה תתנו לארץ^[140], ובא הריבוי של "ובכל" לקבוע חובה אף בפדיית הנמכר לגוי^[141]. או משום שנאמר: אחרי נמכר גאֻלה תהיה לו^[142].

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* המצוה לפדות עבד עברי מיד בעליו הגוי^[143]. מהם המונים בכלל מנין המצוות פרשיות^[144], שמנאוה כפרשה^[145]. ומהם שאינם מונים פרשיות^[146], שמנאוה כמצות-עשה*^[147]. ויש ממוני המצוות שלא מנו מצוה זו^[148], שהוא כלול לדעתם במצות העשה לדון בדיני עבד עברי^[149].

אישה

אשה* אינה קונה עבד עברי^[150], מדרבנן^[151], שאינו דרך-ארץ* לעשות כן^[152], מפני החשד*^[153], שהוא מתייחד^[154] עימה^[155]. ונחלקו הפוסקים אם אף כשיש לה בעל* אסורה לקנות עבדים^[156], אלא שהבעל מותר לו לקנות עבדים אף על פי שהם עובדים לאשתו בביתה^[157]. או שאין האיסור אמור אלא באישה שאין לה בעל, אבל אם יש לה בעל מותרת לקנות עבד עברי, שהבעל משמרה^[158].

המכירה

אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו בית דין^[159], אינו נמכר בפרהסיא*^[160] על אבן המקח^[161] - ויש גורסים: אבן הלקח^[162], כלומר: אבן הקנייה^[163], אבן שמעמידים שם העבדים כאשר ירצו למכור אותם, והרוצה לקנות עבד לשם, הולך וקונה^[164] - ולא בסימטא^[165] - בהכרזה*^[166], לומר ולהכריז: יש כאן עבד לימכר^[167] - ולא בשוק ולא באיטליס^[168], כדרך שהעבדים נמכרים^[169] וכמשפט העבדים שנלקחים מן האומות^[170], והדבר אסור באיסור לא-תעשה*^[171], שנאמר: לא ימכרו ממכרת עָבד^[172], אינו נמכר אלא בצנעה^[173] ודרך כבוד^[174], כדי שלא יתבייש^[175]. ויש שכתבו הלימוד לדין זה, משום שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים^[176].

מצוה זו נמנית במנין-המצות* כמצות לא תעשה^[177]. ויש שלא מנאוה^[178].

יש סוברים שהעובר על לאו זה לוקה^[179]. ויש סוברים שאינו לוקה^[180], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*^[181].

קניינו

עבד עברי - שמכרוהו בית-דין*^[182] והמוכר עצמו^[183] - נקנה בכסף ובשטר^[184].

בכסף

קנין עבד עברי בכסף^[185], נלמד בדרכים שונות למינים שונים של עבדים עבריים: א) בעבד עברי הנמכר לגוי, שכל קניינו - לענין קנין עבדים^[186] - בכסף^[187], נאמר: מכסף מקנתו^[188], מלמד שנקנה בכסף^[189]. ב) עבד עברי הנמכר לישראל בידי בית דין, דינו נלמד בהקש* מאמה-העבריה*, שנאמר - בעבד עברי הנמכר בידי בית דין^[190] - כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[191], מה אמה העבריה נקנית בכסף^[192], אף עבד עברי נקנה בכסף^[193]. ג) המוכר עצמו לישראל דינו נלמד בגזרה-שוה* "שכיר" "שכיר" מהנמכר בבית דין^[194], נאמר במוכר עצמו: וכי ימוך אחיך וגו' ונמכר וגו' כשכיר^[195], ונאמר במכרוהו בית דין: כי משנה שכר שכיר^[196]. או שדין מוכר עצמו לישראל נלמד מדין המוכר עצמו לגוי^[197], שנאמר בתחילת פרשת מוכר עצמו לגוי^[198]: וכי תשיג^[199], והפרשה הקודמת לה היא פרשת מוכר עצמו לישראל^[200], וי"ו מוסיף על ענין ראשון^[201], וילמד עליון מתחתון^[202], מה המוכר עצמו לגוי נקנה בכסף^[203], אף המוכר עצמו לישראל נקנה בכסף^[204].

בירושלמי אמרו שעבד עברי אנו למדים שנקנה בכסף בהיקש מאמה העבריה הנקנית בכסף, שנאמר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[205], הקיש עברי לעברייה, מה עברייה נקנית בכסף^[206], אף עברי נקנה בכסף^[207]. בדרך אחרת אמרו בירושלמי, שהכתוב: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[208], בא ללמד שדין אחד להם^[209], והוא עברי הוא עברייה^[210].

שוה כסף

כשם שעבד עברי נקנה בכסף^[211], כך הוא נקנה בשוה-כסף*^[212], שנאמר בפדיון עבד עברי: לפיהם ישיב גאֻלתו^[213], ו"ישיב" כתוב מיותר הוא, שיכל לכתוב: לפיהם גאולתו^[214], וכתב ישיב גאֻלתו, לרבות שוה כסף ככסף^[215], וכיון שניתן לפדות בו, ניתן גם להקנות בו, שנאמר: גאֻלתו מכסף מקנתו^[216]. ומכל מקום כפי שקנין כסף אינו חל בפחות משוה-פרוטה*^[217], כך אין קנין בשוה כסף הפחות משוה פרוטה, ואפילו תבואה וכלים, שיש לומר שמשקרובה הנאתם גמר ומקנה עצמו בהם^[218].

בשטר

קנין עבד עברי בשטר^[219], לסוברים שבאמה העבריה האדון הוא שכותב את השטר^[220], נלמד עבד עברי מאמה העבריה^[221], שנאמר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[222], מקיש^[223] עברי לעבריה^[224]. ולסוברים שבאמה העבריה האב הוא שכותב את השטר^[225], כיון שכתוב באמה העבריה: לא תצא כצאת העבדים^[226], בא ללמד שנקנית היא כקנין עבדים, והיינו שטר^[227].

בירושלמי אמרו, שלימוד קנין עבד עברי בשטר תלוי במחלוקת תנאים: א) לדעת ר' עקיבא הסובר שלמדים למד-מן-הלמד*^[228], קנין עבד עברי בשטר נלמד בהיקש מקנין אמה העבריה שנלמד קניה בשטר מקידושי אישה^[229], שנאמר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[230], הקיש עברי לעברייה, מה עברייה נקנית בשטר, אף עברי נקנה בשטר^[231]. או שניתן ללמוד זאת בגזרה שוה "חופשי" "חופשי" משפחה-כנענית*, שנאמר בה: או חֻפשה לא נתן לה^[232], ונאמר בעבד עברי: תשלחנו חפשי^[233], ושפחה כנענית נלמד בגזרה שוה שנקנית בשטר מגירושי אישה^[234]. ב) ולדעת ר' ישמעאל הסובר - לענין לימוד זה, לסוברים כן^[235]. או בכל התורה כולה, לסוברים כן^[236] - שאין למדים למד מן הלמד^[237], למדים שעבד עברי נקנה בשטר בגזירה שוה "שילוח" "שילוח" מגירושי אישה^[238], נאמר בגירושי אישה: ושלחהּ מביתו^[239], ונאמר בעבד עברי: תשלחנו חפשי^[240], מה שילוח שנאמר להלן בשטר אף כאן בשטר^[241]. או שניתן ללמוד זאת בדרך אחרת, שהכתוב: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה^[242], בא ללמד שדין אחד להם^[243], והוא עברי הוא עברייה^[244].

עבד עברי שנקנה בשטר^[245], כיצד קניינו, כותב לו על הנייר או על החרס: הריני מכור לך, או: הריני קנוי לך, ונותן לו השטר^[246].

חזקה

עבד עברי אינו נקנה בחזקה*^[247], דהיינו שיכפוהו לעשות מלאכה אחת^[248], שנאמר בעבד-כנעני*^[249]: והתנחלתם אֹתם לבניכם אחריכם לָרשת אחֻזה^[250], כלומר שעבד כנעני נקנה בחזקה^[251], שהוא כשדה אחוזה הנקנית בחזקה^[252], ונאמר שם: אֹתם^[253], אותם בחזקה, ולא אחר בחזקה^[254].

חליפין

עבד עברי אינו נקנה בחליפין*^[255], שכן למדנו מהכתוב בעבד-כנעני*: והתנחלתם אֹתם לבניכם אחריכם לָרשת אחֻזה^[256], שרק הוא נקנה בחזקה^[257] ועבד עברי אינו נקנה בחזקה^[258], וכן יש למעט שרק עבד כנעני נקנה בחליפין ולא עבד עברי^[259].

בעלות על שני עבדים

במסכת עבדים שנינו: אין קונים שני עבדים כאחד^[260], ופירשו אחרונים דהיינו שאסור לו לאדם שיהיו בבעלותו שני עבדים עבריים^[261], שנאמר: כי תקנה עבד^[262], ולא שני עבדים^[263]. וראשונים לא פסקו כן להלכה^[264].

זמן העבודה

שמכרוהו בית דין

עבד עברי שמכרוהו בית-דין*, אינו נמכר אלא לשש שנים^[265], שעובד שש שנים מיום מכירתו^[266] ולא יותר^[267], שנאמר: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבֹד^[268]. ועוד, שנאמר שם: ובשבִעִת יצא לחפשי - להיות בן חורין^[269] - חנם^[270], דהיינו בשביעית למכירתו^[271]. ועל כרחך שעל שנים למכירתו מוסב, שאם המדובר בשנת השמיטה היה לו לכתוב: ושביעית^[272], ואין השמיטה מוציאה עבדים לחופשי^[273]. ובתחילת השנה השביעית למכירתו יצא בן חורין^[274], שאי אפשר לומר שיצא בסוף שש, שנאמר: ובשבִעִת יצא^[275], ואי אפשר לומר שיצא בסוף שבע, שנאמר: שש שנים יעבֹד^[276], אלא עובד כל שש ויוצא בתחילת שבע^[277]. ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש הרי זה עובד בה^[278], שנאמר: שש שנים יעבֹד ובשבִעִת^[279], פעמים שהוא עובד בשביעית^[280], שוי"ו מוסיפה על ענין הראשון^[281] לומר שהמדובר אף על השנה השביעית^[282]. אבל אם פגעה בו שנת יובל*, אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יצא לחירות^[283], ועל כך ע"ע יובל: שילוח העבדים^[284].

שש השנים הללו נמנים מיום מכירתו^[285], דהיינו שנמנים מיום ליום ולא שנת עולם^[286], ויוצא לחופשי באותו יום ואותה שעה שנקנה, כעבור שש שנים^[287], שנאמר: שש שנים יעבֹד ובשבִעִת^[288]

- ויש לדרוש: וי"ו מוסיף על ענין ראשון^[289] - לעיתים אף בשביעית יעבוד^[290], כגון שלא נמכר בראשית השנה, כשבא להשלים השש מיום ליום נמצא שעובד בשנת השבע^[291].

יש שפירשו ש"ובשבִעִת יצא לחפשי חנם"^[292], היינו בשנת השמיטה^[293], שאינו חורש וזורע וקוצר ובוצר, אינו צריך עבודה כל כך^[294].

גדרו

בגדר היציאה לחופשי בשביעית, הסתפקו אחרונים אם זה דין במכירה, שנמכר לזמן שש שנים, וכשנגמרות יוצא הוא מאדונות, או שהוא נמכר סתם והשביעית היא הגורמת לו היציאה^[295].

מוכר עצמו לישראל

בעבד עברי המוכר עצמו - לישראל - נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא מוכר עצמו אף ליתר על שש שנים^[296], שנאמר - לגבי עבד שמכרוהו בית דין^[297] - ועבדך שש שנים^[298], אבל במוכר עצמו לא כתוב שש^[299], ומכיון שנאמר: ועבדך שש שנים, משמע שזה יעבוד אותך שש שנים, ולא אחר^[300]. וכן הלכה^[301]. ולדעת ר' אליעזר - ויש הסוברים כן בדעת רבי^[302] - המוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש^[303], שלדעתו בא "ועבדך" ללמד שאינו עובד אלא לאדונו בלבד, ואם מת אינו עובד את היורש^[304]. מכר עצמו לעשר שנים או לעשרים שנה, ופגע בו יובל אפילו אחר שנה, הרי זה יוצא ביובל^[305], ועל כך ע"ע הנ"ל: שם^[306].

מוכר עצמו לגוי

בעבד עברי המוכר עצמו לגוי*, אם מוכר עצמו ליותר משש, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי, המוכר עצמו לגוי אינו נמכר אלא לשש שנים^[307]. ב) ולדעת רבי, מוכר עצמו ליותר משש, אלא שאם פגע בו היובל יוצא לחופשי^[308], שנאמר - במוכר עצמו לגוי^[309] - ואם לא יגָּאל באלה ויצא בשנת היֹּבל^[310], באלה - בקרובים, שכתוב למעלה מזה: או דֹדו או בן דֹּדו יגאלנו^[311] - הוא נגאל ואין נגאל בשש, שיכול והלא דין הוא ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש - דהיינו מוכר עצמו לישראל, שאין בו דין גאולת קרובים^[312], ונגאל בשש, לסוברים כן^[313]. ויש מפרשים: מי שמכרוהו בית דין^[314] - זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש, תלמוד לומר: באלה^[315], באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש^[316].

להלכה פסקו ראשונים שהמוכר עצמו לגוי אינו יוצא אלא ביובל^[317], שכן בתלמוד אמרו על דעת רבי: "וחכמים אומרים"^[318], שהם רבים, כדי להעמיד הלכה כמותו^[319].

פחות משש

המוכר עצמו, יש שפירשו בירושלמי שאינו יכול למכור עצמו לפחות משש^[320].

במנין המצוות

יש שמנו במנין-המצות* מצות-עשה* לשלח עבד חופשי בשנה השביעית^[321]. ויש שלא מנו מצוה זו^[322], אם מפני שלדעתם הכל כלול במצות עשה לדון בדיני עבד עברי^[323], או מפני שלא מנו אלא מצוה לשחרר ביובל* ובמיתת האדון^[324].

בורח

אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין^[325] וברח - אפילו שנה אחת^[326] - חייב להשלים שש^[327], אם משום שנאמר: שש שנים יעבֹד^[328], או משום שנאמר: כשכיר כתושב^[329]. ואף על פי שאם חלה, אינו צריך להשלים - כלל, לסוברים כן^[330]. או במקרים מסויימים, לסוברים כן^[331], וכן הלכה^[332] - שנאמר: ובשבִעִת יצא^[333], אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו ומוציא את זה שאינו ברשותו^[334].

בטעם שחייבה התורה בורח להשלים השנים, כתבו ראשונים, שאם לא ישלים לא יכנס בגדר העובד^[335]. ואחרונים כתבו, שאינו אלא מדין מזיק^[336].

על הבורח שפגע בו היובל*, אם יוצא לחירות, ע"ע יובל^[337].

חלה

חלה העבד, בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חולאים מקוטעים, אם הכל פחות מארבע שנים עולים למנין שש^[338], שנאמר: ובשבִעִת יצא^[339], אבל אם חלה ארבע שנים - דהיינו שחלה שלוש שנים ויום אחד^[340] - חייב להשלים ימי החולי^[341], שנאמר: כשכיר כתושב^[342], ואם פגע בו יובל* יצא^[343].

בלימוד מהכתוב לחילוק בשנות העבודה כתבו ראשונים, שנאמר: בשלש שנים כשני שכיר^[344], אם כן שנות שכיר הם שלוש שנים, ולכן היכן שעבד שלוש, היינו שנות שכיר, אינו חייב להשלים, כיון שעבד שלוש שנים, דהיינו שני שכיר^[345], ונאמר בעבד: כשכיר כתושב^[346]. ונאמר עוד: משנה שכר שכיר עבדך שש שנים^[347], שעובד כפלים מעבודת שכיר שהיא שלוש שנים^[348]. ולכן אם עבד שלוש שנים, הרי השלים שני שכיר, אבל אם חלה ארבע הרי זה כמי שלא עבד כלום, שמזה שכתבה התורה: משנה שכר שכיר, אתה לומד שצריך שיעבוד שני שכיר ולא פחות, ולאו דוקא שחלה ארבע, אלא אפילו שלוש שנים ויום אחד, כיון שהם יותר משני שכיר הוא כמי שחלה כל שש ולא עבד כלל^[349]. ויש מהגאונים שכתבו הלימוד מהכתוב, שהרי התורה אמרה במקום אחר: כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים^[350], עניינו שהיא התירה לאדון לקנותו אפילו בפחות משיווי שכרו של משך שש השנים, בפחות שמינית או רבע ושלישי ואפילו עד כדי החצי, ולפיכך אם נשאר בריא בגופו הרי הוא עובדו בשיווי משנה שכר שכיר, ואם אירעתו מחלה, כל זמן שהוא במשך זמן הריוח, כלומר בכפל, הרי האדון נושא את ההפסד, אבל אם נגע בקרן, כלומר בחצי השני, הרי זה חייב להשלים לאדונו כדי שלא יפסיד מן הקרן^[351].

בטעם החילוק בין אם עבד שלוש שנים שאינו משלים, לעובד פחות מכן שמשלים, כתבו גאונים, שכל העניינים נאמדים לפי הרוב* הגובר עליהם, ולכן אם גברו ימי המעשה על ימי הבטלה, אין ימי הבטלה משתלמים, ואם גברו ימי הבטלה, הרי אלו משתלמים^[352]. ויש מהראשונים כתבו הטעם, שכשחלה יותר משלוש יש אומדן דעת מוכחת שלא לכך קנהו, וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים, ולפיכך פטרוהו לגמרי אפילו חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט^[353]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם, שאם חלה שלוש שנים ועבד שלוש שנים, יקרא עובד באופן מה, כיון שהוא מוכן לעבוד אם יוכל, כמו שיקרא הישן עובד, כאומרו: מתוקה שנת העֹבד^[354], אבל אם חלה ארבע שנים, ולא עבד כי אם שתי שנים, לא יפטר בשיעבוד השנה השלישית, שהרי השנה הבאה אחריה אינה שביעית לא למכירה ולא לעבודה, אך ישלים שני העבודה ויצא בשביעית^[355].

אף על פי שפועל* שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטלת חוליו לעצמו^[356], אינו דומה פועל לעבד עברי, שפועל השכירו בעל הבית למלאכה זו, על דבר ידוע נוטל שכרו, וכיון שלא עשאו אף על פי שחלה או נאנס אין לו אלא שכר מה שעשה לפי חשבון, אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע, אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון^[357].

בזמן ההשלמה נחלקו ראשונים: יש סוברים שמשלים כל ימי החולי^[358], אף עיקר השלוש^[359], ואין אומרים כבר נמחלו השלוש^[360]. ויש סוברים שאינו משלים אלא היתר מן השלוש^[361].

במה דברים אמורים שמחשבים ימי החולי, כשהיה חוליו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם לא היה חוליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט - לתפור^[362]. ויש גורסים: מעשה מעט^[363] - אפילו חלה כל שש עולים לו^[364], שהרי עשה מלאכה^[365].

יש מהראשונים הסוברים שלא נאמר דין השלמה בחולה, אלא כשטרם קיבל העבד שכרו, אבל אם קיבל כבר שכרו, אינו צריך להשלים^[366]. ויש מהאחרונים שדחו, שמה בכך שנתן לו האדון שכרו, הרי לא נתנו לו אלא על דעת שיעשה לו מלאכה, כפי הזמן ששכר עימו^[367].

יש מהראשונים הסוברים שלא אמרו שאינו צריך להשלים אלא כשחלה שלוש ועבד שלוש, שכיון שאחר חוליו קיבלו בעל הבית למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה, מן הסתם מחל לו, אבל היכן שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו^[368], וחייב להשלים^[369]. ויש מהאחרונים שדחו, שאינו מסתבר שבשביל שקיבלו בסתם יהיה נמחל לו מה שלא עבד^[370].

לדעת הירושלמי אם חלה אינו צריך להשלים כלל^[371], שנאמר: ובשבִעִת יצא לחפשי חנם^[372], ואף על פי שאם ברח חייב להשלים^[373], אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו ומוציא את זה שאינו ברשותו^[374].

חלה וברח

עבד שחלה ואחר כך ברח, חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו^[375], שיכול אדוניו לומר לו: אילו הייתי אצלי הייתי מתרפא במהירות^[376]. וכן עבד שברח ואחר כך חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו^[377], שיכול אדוניו לומר לו: אילו הייתי אצלי לא היית חולה^[378].

יש הסוברים בדעת ראשונים שחולקים על דין זה, ולדעתם אינו משלים ימי חוליו^[379].

יציאה ביובל

עבד עברי יוצא לחופשי ביובל*^[380], בין אם מכר עצמו^[381], בין אם מכרוהו בית דין^[382], ובין אם נרצע*^[383], ועל כך ע"ע יובל: שילוח העבדים.

המוכר עצמו יוצא ביובל, שנאמר: והיה ממכרו ביד הקֹּנה אֹתו עד שנת היובל ויצא ביֹּבל^[384]. וכן המוכר עצמו לגוי*, אם לא נפדה^[385], יוצא ביובל^[386], שנאמר: ואם לא יגָּאל באלה ויצא בשנת היֹּבל הוא ובניו עִמו^[387].

מכרוהו בית דין יוצא ביובל, שנאמר - במוכר עצמו^[388] - ושב אל משפחתו^[389], במה הכתוב מדבר, אם במוכר עצמו, הרי כבר אמור^[390], אם בנרצע הרי כבר אמור^[391], הרי אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלוש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו^[392]. ונצרך כתוב זה, שאלמלא נאמר כן, הייתי חושב שמוכר עצמו שלא עשה איסור יצא ביובל, אבל מכרוהו בית דין נקנוס אותו שלא יצא ביובל^[393].

הנרצע שעובד עד היובל, משום שנאמר: ועבדו לעֹלם^[394], והיינו עד היובל^[395]. או אינו אלא לעולם כמשמעו^[396], תלמוד לומר: יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻבו^[397], מגיד שחמישים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג^[398], שאין כתוב זה אמור אלא בנרצע לפני היובל, שהרי מי שמכרוהו בית דין כבר אמור^[399] ומוכר עצמו כבר אמור^[400], ונאמר שם: "איש"^[401], איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באישה, זו רציעה*^[402]. ואף על פי שכתוב זה אמור ביובל, נצרך הכתוב של ועבדו לעֹלם^[403], שאלמלא כתוב זה הייתי חושב שאינו יוצא ביובל אלא כשלא עבד שש אחר רציעה, אבל היכן שעבד שש אחר רציעתו הייתי חושב שיש בשש, שלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו^[404]. ונצרך הכתוב להשמיע לנו הדין בנרצע, שאם היה משמיע לנו הכתוב דין זה רק במכרוהו בית דין, הייתי חושב שמשום שלא הגיע זמנו לצאת קודם היובל, יוצא ביובל, אבל הנרצע שבא זמנו קודם לכן, ואמר: לא אצא^[405], ועבר על כי עבדי הם^[406], נקנוס אותו שלא יצא ביובל^[407].

בירושלמי למדו ליציאת עבד עברי שלא נרצע ביובל, ממה שנאמר: וביֹּבל יצא^[408], וליציאת עבד עברי שנרצע, ממה שנאמר: ויצא בשנת היֹּבל הוא ובניו עִמו^[409].

רציעה

הנמכר בידי בית דין, ועבד שש שנים ולא רצה לצאת, נרצע*^[410], שנאמר - לגבי עבד שמכרוהו בית דין^[411] - ואם אמֹר יאמר העבד וגו' ורצע אדֹניו את אזנו במרצע ועבדו לעֹלם^[412], והיינו עד היובל*^[413].

המוכר עצמו, אם נרצע, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אינו נרצע^[414], שנאמר לגבי עבד שמכרוהו בית דין^[415]: ורצע אדֹניו את אזנו במרצע^[416], אוזנו שלו ולא אוזנו של מוכר עצמו^[417]. וכן הלכה^[418]. ולדעת ר' אליעזר, נרצע^[419], שלדעתו כתוב זה נדרש ללימוד אחר^[420].

על פרטי עבודת עבד עברי שנרצע*, ע"ע נרצע. על פרטי רציעת העבד העברי, ע"ע רציעה.

שעבודו

עבודת פרך

כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך^[421], דהיינו מלאכה שלא לצורך^[422], כגון שיאמר האדון: החם את הכוס הזה, והוא אינו צריך, הצין לי את הכוס, והוא אינו צריך^[423], שהיא עבודה שאינו צריך בה, ואינו מצווה עליה אלא כדי שהעבד לא יתבטל^[424] או כדי לענותו^[425], והוא משל מן היותר קלה שבמלאכות והיותר נקלה מהם, ועם כל זה אינה מותרת אלא בעת הצורך^[426], והעובר ומעביד עבד עברי שלא לצורך עובר בלא-תעשה*^[427], שנאמר: לא תרדה בו בפָרך^[428], ובעבדים עברים עוסק הכתוב, והוא דבר-הלמד-מענינו*, שהענין מדבר בעבדים^[429].

איסור עבודת פרך בעבד עברי, יש סוברים שנלמד מהכתוב: לא תרדה בו בפָרך ויראת מאלהיך^[430], והכתוב: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפָרך^[431], נצרך ללמדנו שאף נשיא* בעמיו ומלך* במשרתיו בכלל איסור זה^[432]. ויש סוברים שאיסור עבודת פרך בעבד עברי נלמד מהכתוב: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפָרך^[433].

יש מהראשונים סוברים שכל עבודה שאין לה קצבה, היא עבודת פרך האסורה^[434], וזהו ששנינו: לא תרדה בו בפָרך^[435], שלא תאמר עדור תחת הגפן עד שאבוא^[436]. ויש מהראשונים הסוברים שאף עבודה שאין לה קצבה מותרת^[437], והאיסור לומר לעבד לעדור תחת הגפן עד שיבוא האדון^[438], היינו שלא יתעכב ללא טעם לבוא עד שיצטער^[439].

יש מהראשונים הסוברים שבכלל איסור עבודת פרך, להעביד עבודת נשים לאנשים ועבודת אנשים לנשים, עבודת יום ללילה ועבודת לילה ליום^[440], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "פרך" "פרך", נאמר כאן: לא תרדה בו בפָרך^[441], ונאמר להלן: וַיעבִדו מצרים את בני ישראל בפָרך^[442], ודרשו: שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים^[443].

מצוה זו נמנית במנין-המצות* כמצות לא תעשה^[444]. ויש שלא מנאה^[445].

יש סוברים שהעובר על לאו זה לוקה^[446]. ויש סוברים שאינו לוקה^[447], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*^[448].

מניעת הגוי מעבודת פרך

הגוי*, שנמכר לו עבד מישראל, אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווים למונעו^[449], ואם הניחוהו, עוברים בלא-תעשה*, שנאמר: לא ירדנו בפֶרך לעיניך^[450]. ואין אנו נזקקים להיכנס לרשותו של הגוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך^[451], שנאמר: לעיניך^[452], אין אתה מצווה אלא לעיניך^[453], בזמן שאתה רואה^[454].

מצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בזמן שידינו תקיפה על האומות, שיש בנו כח עליהם לצוותם לעשות דבר או שלא לעשותו^[455].

מי שראה גוי מעביד הישראל בעבודת פרך, ויש כח בידו למנעו ולא מנעו עובר על לאו זה, אבל אין מלקים אותו עליו, לפי שאין בו מעשה^[456].

יש שמנו במנין-המצות* מצות לא תעשה, שלא להניח לגוי השוכן בארצנו להעביד עבד עברי שמכר לו עצמו בעבודת פרך^[457]. ויש שלא מנאוה^[458]. ויש שביארו בדעתם, שזהו מה שהזכירו במנין הפרשיות עבד עברי הנמכר לגוי^[459], דהיינו שנמנע שלא יעבוד הגוי בעבד עברי עבודת פרך^[460], שלאו זה אינו אלא אזהרה לציבור ולבית-דין* דוקא, משום שאין ביד היחיד למחות בנכרי שלא יעבוד בפרך בעבדו העברי, שודאי לא ישמע לו, ואם כן אין מקום אזהרה זו אלא במספר הפרשיות. שהם חוקים ומשפטים המסורים לציבור^[461].

עבודה בזויה

כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים^[462] שהם מיוחדים לעשות העבדים^[463], דהיינו עבודה שיש בה עינוי גדול ושפלות שיעבוד עבד-כנעני*^[464], כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו^[465] או ישופנו או יסוכנו^[466], וכן כל מה שדומה לאלו העבודות מוזהר מהעמיסם על עבד עברי^[467], והיא מצות לא-תעשה*^[468], שנאמר: לא תעבֹד בו עבֹדת עָבד^[469], ונמנית במנין-המצות*^[470]. ויש שלא מנאוה^[471].

יש סוברים שהעובר על לאו זה לוקה^[472]. ויש סוברים שאינו לוקה^[473], שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, כי בדברים יווסר עבד לעשות מלאכתו בזויה או נכבדת^[474].

על פועל* שמותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו, ע"ע פועל.

אומנות שאינו רגיל בה

מצוה התורה את האדון לעבוד בעבד עברי כשכיר^[475] ואומן^[476], שנאמר: כשכיר כתושב יהיה עמָּךְ^[477], מה שכיר אין אתה רשאי לשנותו מאומנתו^[478], אף עבד עברי אין אתה רשאי לשנותו מאומנותו^[479]. מכאן אמרו, לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים^[480], שמותר לו לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו^[481], אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים^[482], ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר, הרי זה יעשה, אבל לא ילמדנו בתחילה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם^[483], שאין העבד עובד אלא העבודה שהוא יודע בה, לא שיכריחהו האדון ללמוד מלאכה כדי שיעבדהו בה^[484]. ויש שלמד דין זה מהכתוב: שש שנים יעבֹד^[485], וזה יכלול העבודה אשר מדרכו שיעבוד בה, וכשנמכר גם כן היה ערכו לפי המלאכה שהוא יודע בה, וכבר אמר גם כן: לא תעבֹד בו עבֹדת עָבד^[486].

שעבוד במי שאינו נוהג כשורה

אף על פי שאין עבד עברי נוהג בזמן הזה, שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל* נוהג^[487], מכל מקום^[488], אף בזמן הזה^[489], אנשים - ישראלים^[490] - שאינם נוהגים כשורה, מותר לרדותם בחוזקה ולהשתעבד בהם^[491], ויש לדרוש כן את הכתוב: לעֹלם בהם תעבֹדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בְּפָרך^[492], שהוא כאילו נאמר: לעֹלם בהם תעבֹדו ובאחיכם^[493], שתשעבדו את הגוים ואף את אחיכם^[494]. יכול אפילו נוהג כשורה, תלמוד לומר: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בְּפָרך^[495].

על רשות המלך* שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו, ע"ע מלך.

יחס רבו אליו

עבד עברי, חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה^[496] בכסות^[497] ובמדור^[498], שנאמר: כי טוב לו עִמָּךְ^[499], עימך במאכל ועימך במשתה^[500], עימך בכסות נקייה^[501], שתהא טובתו שווה לך^[502], שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר^[503], אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן^[504]. ואין הכוונה שצריך שיאכל העבד מה שהאדון אוכל, ואפילו פסיוני, אלא לומר שלא יתנהג בו מנהג עבד כנעני להאכילו פת סובין ולהשכיבו על גבי קרקע, אלא כסתם לקיט ושכיר ישראל^[505]. וכן לא תהיה אתה דר בכרך והוא דר בכפר^[506], או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך^[507], שנאמר: ויצא מעִמָּךְ^[508]. מכאן אמרו, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו^[509].

הרב חייב לנהוג בעבד מנהג אחוה^[510], שנאמר: כי ימכר לך אחיך^[511], שתנהוג בו באחוה^[512]. או משום שנאמר: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפָרך^[513].

עבד עברי, אם האדון מותר לקוראו "עבד", נחלקו הדעות: יש סוברים שהאדון אסור לקרוא לו "עבד"^[514], אלא יאמר לו: אחי, עשה מלאכה זו^[515], שנאמר: כי ימכר לך אחיך^[516], אתה נוהג בו באחוה^[517] והוא נוהג בעצמו בעבדות^[518]. או משום שנאמר: כי תקנה עבד עברי^[519], תתנהג עימו כעם עברי^[520]. או משום שנאמר: כי תקנה עבד עברי^[521], התורה קראתו עברי בעל כורחו^[522]. ב) ויש סוברים שמותר לאדון לקרוא לעבד עברי "עבד"^[523], שנאמר: כי תקנה עבד עברי, התורה קראתו עבד בעל כורחו^[524].

על עבד עברי שצריך לנהוג בעצמו מנהג עבדות, עי' להלן^[525]. על עבד עברי, שחייב לקרוא לרבו אדוני, עי' להלן^[526].

יחסו לאדון

אף על פי שהרב חייב לנהוג בעבד מנהג אחוה^[527], צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותם העבודות שהוא עושה לו^[528], שנאמר: כי תקנה עבד עברי^[529], אתה נוהג בו באחוה, והוא נוהג בעצמו בעבדות^[530].

עבד עברי חייב לנהוג את עצמו כעבד לקרוא לרבו: אדוני^[531], שכן התורה קראה לו "עבד" במקומות רבים^[532]: כי תקנה עבד עברי^[533], ואם אמֹר יאמר העבד^[534]. או משום שנאמר: כי תקנה עבד עברי^[535], התורה קראתו עבד בעל כורחו^[536].

חלה העבד והוציא רבו עליו הוצאות הרבה, אינו חייב העבד לרבו כלום^[537], שנאמר: יצא לחפשי חנם^[538].

על עבד עברי, שנחלקו הדעות אם רבו רשאי לקוראו עבד, עי' לעיל^[539]. על החולה, שאינו יכול לעבוד, אם צריך להשלים השנים שלא עבד, עי' לעיל: זמן העבודה^[540].

מכירתו ונתינתו במתנה

אין האדון שליט למכור עבדו^[541] או לתת אותו במתנה* לאחר^[542].

מזונות אשת העבד

כל עבד עברי, הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו^[543], שנאמר - במכרוהו בית דין^[544] - אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עִמו^[545], וכי מי הכניסה שתצא^[546], אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה^[547], וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה נשתעבדה אשתו^[548], אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו^[549], שמכלל יציאה אתה למד על הכניסה^[550]. ואף על פי שלמדנו מהכתוב שהאדון חייב במזונות בניו^[551], נצרך הכתוב ללמדנו שהאדון חייב אף במזונות אשתו, שהיינו חושבים שדוקא בנים - קטנים^[552] - שאין דרכם לעבוד, חייבה התורה אדוניו במזונותם, אבל אישה, שדרכה לעבוד, לא חייבה אותו התורה לזונה^[553].

במה דברים אמורים, כשהיתה אשתו מותרת לו^[554], אבל אם היתה מאיסורי לאוין - אפילו שניה לעריות^[555], שאין איסורה אלא מדברי סופרים^[556] - אינו חייב במזונותיה^[557], שנאמר: אשתו עִמו^[558], אישה שהיא ראויה להתקיים עימו^[559], יצאה אישה שאינה ראויה להתקיים עימו^[560].

בחיוב האדון במזונות אשתו של העבד העברי, אין חילוק בין אם היה נשוי בשעת מכירה או שנישא לאחר מכירה^[561], שנאמר: אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עִמו^[562], שתי נשים כאן - "אשה" ו"אשתו" - אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו^[563]. ומכל מקום אם לקחה העבד אחר מכירתו שלא מדעת האדון, אין האדון חייב במזונותיה^[564], שנאמר: הוא^[565], מה הוא מדעת רבו, אף אשתו מדעת רבו^[566], ובטעם הדבר כתבו ראשונים, שכן ברשות רבו למסור לו שפחה כנענית^[567].

בטעם חיוב האדון לזון אשתו של העבד, כתבו ראשונים שהוא חמלה מאת ה' עליה ועל העבד, שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ואשתו תהיה נעזבת, ואף על פי שלא היה הוא מחוייב במזונותיה מדין התורה - לסוברים כן^[568] - אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ציוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן לה^[569].

מזונות ארוסת העבד ושומרת יבם

אף על פי שהאדון חייב במזונות אשתו של העבד העברי^[570], מכל מקום אין האדון חייב במזונות ארוסה*^[571], שנאמר: עִמו^[572], להוציא ארוסה שאינה עימו^[573]. וכן אין האדון חייב במזונות שומרת-יבם*^[574], שנאמר: אשתו^[575], להוציא שומרת יבם שאינה אשתו^[576]. ויש הלמדים דין ארוסה ושומרת יבם בלימוד אחד, שנאמר: ויצאה אשתו עִמו^[577], יצאו אלו שאינן עימו^[578]. ובטעם שפטור האדון במזונותיהם, כתבו ראשונים, כי אין מנהג הארוסה ושומרת יבם לסמוך על האיש, ולכן לא הטילה התורה מזונותם על האדון, ואפילו נתחייבו היבם והארוס לזון אותם מן הדין בזמן הידוע בתלמוד^[579], הוא עליו כשאר חובותיו, ולא נתחייב בהן האדון^[580].

מזונות בני העבד

כל עבד עברי, הרי האדון חייב במזונות בניו^[581], שנאמר - במוכר עצמו^[582] - ויצא מעמָּך הוא ובניו עִמו^[583], אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרים, מכאן שרבו חייב במזונות בניו^[584], מכלל יציאה אתה למד על הכניסה^[585]. ובנמכר לגוי נאמר: ויצא בשנת היֹּבל הוא ובניו עִמו^[586]. ואף על פי שלמדנו מהכתוב שהאדון חייב במזונות אשתו^[587], נצרך הכתוב ללמדנו שהאדון חייב אף במזונות בניו, שהיינו חושבים שדוקא אישה שאין דרכה לחזר על הפתחים - לפי שהיא בושה^[588] - חייבה התורה אדוניו במזונותיה, אבל בנים שדרכם לחזר על הפתחים, לא חייבה אותו התורה לזונם^[589].

בחיוב האדון במזונות בניו של העבד העברי, אין חילוק בין אם נולדו קודם מכירה או אחר מכירה^[590], ומכל מקום אין החיוב אלא בקטנותם, בזמן שהאב זן אותם^[591], דהיינו עד גיל שש^[592]. ויש הסוברים דהיינו עד גיל שנים עשר^[593]. ומכל מקום אם יש לבנים פרנסה ממקום אחר, אינו חייב במזונותיהם^[594].

נשא אישה שלא מדעת אדונו, כתבו ראשונים שכפי שאינו חייב במזונותיה^[595], כך אינו חייב במזונות ולדיה^[596].

בטעם חיוב האדון לזון בניו של העבד, כתבו ראשונים שהוא חמלה מאת ה' עליהם ועל העבד, שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו יהיו נעזבים, ואף על פי שלא היה הוא מחוייב במזונותיהם מדין התורה, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם בניו ציוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם^[597].

מעשי ידי משפחת העבד

האדון, שחייב במזונות אשתו ובניו על העבד^[598], אם יש לו בשעה שזנם במעשה ידיהם, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין לו במעשה ידיהם כלום, אלא מעשה ידי האישה ובניו לבעלה^[599], כי לא נקנו לו אשתו ובניו לעבדים^[600]. ולדעתם זהו שאמרו במדרש: יכול יהא מעשה אשתו ובניו ובנותיו של רבו, ודין הוא, מה עבד-כנעני* שאין רבו חייב במזונותיו^[601], מעשה בניו ובנותיו של רבו^[602], זה שרבו חייב במזונותיו אינו דין שיהא מעשה בניו ובנותיו של רבו, תלמוד לומר: הוא^[603], הוא מעשה ידיו של רבו, ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו^[604]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהאדון נכנס במקום הבעל, והוא לוקח מעשה ידיהם כל הימים אשר יזון אותם, כאשר יעשה הבעל^[605], וזהו לשון: ויצאה אשתו עִמו^[606], כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו, והוא חייב במזונותיהם^[607]. ולא בא המדרש אלא למעט שאינם שלו כדין עבד כנעני, וכדין העבד עצמו, אלא יכולים הם לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים^[608].

כשם שאין מעשה ידי אשת העבד לאדון - כשאינו זנה, לסוברים כן^[609]. או אף כשזנה, לסוברים כן^[610] - כך אין מציאתה לאדון, אלא לבעל^[611]. יכול מפני שיצא העבד לידון בדבר חדש^[612] לא יהא זכאי במציאתה ובירושתה של אשתו, תלמוד לומר: אם בעל אשה הוא^[613], החזירו הכתוב לכללו בפירוש^[614], הרי הוא כבעל, מה הבעל זכאי במציאתה ובירושתה של אשתו אף זה זכאי במציאתה וירושתה של אשתו^[615].

מציאת וירושת העבד

האדון אינו זכאי במציאתו וירושתו של העבד העברי, שנאמר: ועבדך^[616], אין לך עליו אלא עבודה^[617].

מסירת שפחה כנענית לו

מי שמכרוהו בית דין, יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנענית לאישה^[618], שיהיו לו ולדות ממנה^[619] ויוליד ממנה עבדים^[620], והרי היא מותרת לו^[621] כל ימי עבדותו^[622], שנאמר - במכרוהו בית דין^[623] - אם אדֹניו יתן לו אשה^[624], ובשפחה כנענית הכתוב מדבר^[625], שנאמר שם: האשה וילדיה תהיה לאדניה^[626], אם בת חורין היאך הוולדות לאדון^[627], שדוקא בכנענית הוולדות לאדון, שולד שפחה כמוה^[628], אבל בישראלית, אפילו היתה עבריה גדולה שמכרה עצמה - לסוברים שיכולה למכור עצמה^[629] - בניה של אב הם^[630]. ועוד, שאין למי שקנה אמה-העבריה* שיתן אותה אלא לעצמו או לבנו וביעוד*^[631]. ועוד, שהרי העברייה יוצאת אף היא בשש^[632], ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים^[633].

זמן ההיתר

עבד עברי אינו מותר בשפחה כנענית, אלא בזמן שהוא עבד^[634], כיון שיצא לחופשי, נאסר בשפחה^[635].

כהן

עבד עברי כהן*, אם מותר בשפחה כנענית, נחלקו אמוראים: לדעת רב, עבד עברי כהן מותר בשפחה כנענית^[636], שכיון שחידוש הוא שהתירה התורה שפחה כנענית לעבד עברי, אין חילוק בין ישראל לכהן^[637]. וכן הלכה^[638]. ולדעת שמואל, עבד עברי כהן אסור בשפחה כנענית^[639], ששונים כהנים מישראלים, הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות^[640].

חיוב המסירה

מסירת השפחה לעבד היא רשות ביד האדון ולא חובה^[641], שנאמר: אם בגפו יבֹא - שלא היה נשוי אישה^[642] - בגפו יצא^[643], הרי שהוא רשות ולא חובה^[644]. או שמכיון שכתוב: אם אדֹניו יתן לו אשה^[645], "אם", מלמד שאינו אלא רשות^[646]. ויש הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר, שלדעת ר' ישמעאל הרשות בידי האדון ליתן לו שפחה כנענית^[647]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב - ותנא קמא^[648], ור' עקיבא^[649] - חובה על האדון לתת לו שפחה כנענית^[650].

מוכר עצמו

המוכר עצמו לעבד עברי, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית^[651], והיא אסורה לו^[652], כשאר כל ישראל^[653], שכן לגבי עבד עברי שמכרוהו בית דין, נאמר: אם אדֹניו יתן לו אשה^[654], לו, ולא למוכר עצמו^[655]. וכן הלכה^[656]. ולדעת ר' אליעזר, אף המוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית^[657], שכן הוא לומד מ"לו", שרבו מוסר לו אותה בעל כורחו^[658].

בן האדון

בין האדון בין בנו של אדון, אם מת אביו, הרי זה נותן לו שפחה^[659], שנאמר: אדֹניו יתן לו אשה^[660], לרבות את הבן^[661]. ועוד, שהרי למדנו שעבד עברי עובד את הבן, ממה שנאמר: שש שנים יעבֹד^[662], ומכיון שאחר כך נאמר: אם אדֹניו יתן לו אשה^[663], הרי הוא אפילו אדוניו שאחר מיתת האדון הראשון, שהוא הקונה אם ירשו בנו, גם כן נקרא אדון^[664]. ועוד, שהתחיל הכתוב בלשון נוכח: כי תקנה עבד עברי^[665], ואחר כך כתב: אם אדֹניו יתן לו אשה^[666], והיה לו לכתוב: "אם תתן לו אשה", ועל כורחך מכיון שכתוב: שש שנים יעבֹד^[667], והיינו אפילו אם מת הקונה וירשו בנו, ולכן כתוב אחר כך "אדֹניו" בלשון כלל, לומר שבין האדון בין בנו של אדון נותן לו אישה^[668].

כפייה

האדון רשאי לכוף את העבד על השפחה הכנענית^[669], כדי שיוליד ממנה עבדים^[670]. אם משום שנאמר: כי משנה שכר שכיר עבדך^[671], ודרשו: משנה שכר שכיר, שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד אף בלילה, מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית^[672], בעל כורחו^[673], שמכיון שכתוב: משנה שכר שכיר, משמע שכשאר עבודתו הוא, שרבו יכול לכופו לעבוד, וכן יכול למסור לו שפחה כנענית בעל כורחו^[674]. או משום שנאמר: אם אדֹניו יתן לו אשה^[675], ומ"לו" יש ללמוד שרבו מוסר לו אותה בעל כורחו^[676].

כשאין לו אישה ובנים

אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אישה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית^[677], ודבר זה קבלה הוא^[678]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: אם בגפו יבֹא בגפו יצא^[679], יחידי נכנס יחידי יצא^[680], שאם נכנס רווק - שלא היה נשוי אישה^[681] - יצא רווק^[682]. יש מפרשים שלשון בגפו, היינו בגופו^[683], שהוא יחידי^[684]. ויש מפרשים שלשון בגפו, בכנפו, בא אלא כמות שהוא, יחידי^[685], כפי שנאמר: על גפי מרֹמי קָרֶת^[686], והוא כמו: על כנפי^[687], גם כנף לשון תרגום "גפא", כמו: וגפין די נשר לה^[688]. ויש מפרשים: שאין גוף אחר תלוי על גופו^[689]. ב) נאמר: ויצאה אשתו עִמו^[690], בזמן שעימו אישה ובנים הוא נותן לו שפחה, ואם לאו אינו יכול^[691].

הפרשה מאשתו ובניו

אף על פי שמוסר לו רבו שפחה כנענית, אינו יכול להפרישו מאשתו^[692] ולומר לו: עם השפחה שמסרתי לך תתייחד ותישן בלילה, ולא עם אשתך הישראלית, אלא הרי הדבר ברשות העבד^[693], שנאמר: ויצאה אשתו עמו^[694], אל תפרישנו מאשתו^[695]. וכן אף על פי שמוסר לו רבו שפחה כנענית, אינו יכול להפרישו מבניו^[696], שנאמר: ויצא מעמָּך הוא ובניו עִמו^[697], אל תפרישנו מבניו^[698].

מנין השפחות

אף על פי שהאדון רשאי למסור לעבד עברי שפחה כנענית, אינו יכול ליתן לו שתי שפחות^[699], שנאמר: יתן לו אשה^[700], אשה^[701], אישה אחת נותן לו ואינו נותן לו שתי נשים^[702].

שפחה אחת לשני עבדים

אף על פי שהאדון רשאי למסור לעבד עברי שפחה כנענית, אינו יכול ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העבריים^[703], כדרך שנותן לעבדיו הכנעניים^[704], שנאמר: יתן לו אשה^[705], לו^[706], אישה אחת נותן לו ואין נותן אישה אחת לשנים^[707], ש"לו" היינו^[708] המיוחדת לו^[709], שלא תהא כשפחת הפקר^[710].

ילד טומטום ואנדרוגינוס

עבד עברי שהוליד מהשפחה הכנענית שמסרה לו רבו טומטום* ואנדרוגינוס*, הרי הם של האדון, שנאמר: האשה וילדיה תהיה לאדניה^[711], מכל מקום^[712].

חבל בעבדו המשתחרר

נרצע* - שמסר לו רבו שפחה כנענית^[713] - והגיע יובל* והיה רבו מסרב - מפציר^[714] - בו לצאת, ואינו רוצה לצאת, וחבל בו - הרב בעבד^[715] - פטור^[716], והוא הדין ליוצא ביובל מפני שפגע בו יובל בתוך שש^[717], וכן מי שכלו לו ימי שעבודו^[718], שרשאי להלקותו ולהפרישו מאיסור^[719], שהרי נאסר בשפחה^[720], ועל זה נאמר: לא תקחו כֹפר לשוב^[721], ויש לדרוש^[722]: לא תקחו כופר לשב^[723], דהיינו למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד^[724]. ויש מפרשים: למי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה^[725].

שחרורו וקנין עצמו

עבד עברי קונה את עצמו בחמישה דברים^[726]: א) בשנים^[727]; ב) ביובל*^[728]; ג) בגרעון-כסף*^[729]; ד) בגט-שחרור*^[730]; ה) במיתת אדון בלא בן^[731], ובגוי* או בגר* אפילו הניח בן^[732].

על חיוב הענקה* לעבד עברי ששוחרר, ע"ע הענקה. על הקנין בשנים, עי' לעיל: זמן העבודה^[733]. על הקנין ביובל, עי' לעיל: שם^[734], וע' יובל: שילוח העבדים. על הקנין בגרעון כסף, עי' להלן^[735]. על הקנין בגט שחרור, עי' להלן^[736]. על הקנין במיתת האדון, עי' להלן^[737].

גרעון כסף

עבד עברי קונה עצמו בגרעון-כסף*^[738], שנאמר באמה-העבריה*: והֶפדהּ^[739], מלמד שמגרעת פדיונה יוצאת^[740], והוקש^[741] עבד עברי לאמה העבריה^[742]. או משום שנאמר בעבד עברי^[743]: אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאֻלתו מכסף מקנתו, ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היֹּבל וחִשַׁב לו כפי שניו ישיב את גאֻלתו^[744]. ואחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי ואחד שמכרוהו בית דין הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא^[745], שפודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שעבוד השנים שעברו, והכל לפי חשבון דמי מקנתו, שנאמר: והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עִמו^[746], חשבון המגיע לכל שנה ושנה^[747]. כיצד, הנמכר בבית דין שנמכר לשש שנים^[748], וקנאו בשש מנים^[749], יחשב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו^[750], הרי שמכרוהו בשישים דינרים, ועבד ארבע שנים ומצאה ידו, הרי זה נותן עשרים דינרים ויצא לחירות^[751]. וכן המוכר עצמו לישראל, אם נמכר בארבעים דינרים לעשר שנים - לסוברים שיכול למכור עצמו ליתר על שש^[752], וכן הלכה^[753] - הרי זה מגרע ארבעה דינרים לכל שנה שעבד^[754]. וכן הנמכר לגוי - לסוברים שמוכר עצמו ליתר על שש^[755], וכן הלכה^[756], ומכל מקום אם פגע בו היובל*, יוצא בו^[757] - מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל, שנאמר: וחִשַּׁב עם קֹנהו משנת המכרו לו עד שנת היֹּבל^[758], כיצד, מכר עצמו במאה ונשאר ליובל משנת מכירה עשר שנים, מחשב עשרה לכל שנה שעבד, וגורע הדמים ומשיב השאר^[759].

עבד עברי קונה עצמו בכסף ובשוה-כסף*^[760], בכסף, שנאמר - במוכר עצמו לגוי^[761] - מכסף מקנתו^[762], ובשוה כסף, שנאמר: ישיב גאֻלתו^[763], ו"ישיב" כתוב מיותר הוא, שיכל לכתוב: לפיהם גאולתו^[764], וכתב ישיב גאֻלתו, לרבות שוה כסף ככסף^[765].

במה דברים אמורים, בנמכר בבית דין או במוכר עצמו לישראל^[766], אבל המוכר עצמו לגוי, נחלקו בו הדעות:

א) לדעת תורת כהנים והירושלמי, אינו פודה את עצמו אלא בכסף, ולא בשוה כסף^[767], שנאמר: כסף ממכרו^[768], בכסף הוא נגאל, ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים^[769]. ואף על פי שבכל מקום שוה כסף הינו ככסף^[770], כאן שינה עליו הכתוב^[771], שכתב שני פעמים כסף^[772]: "כסף" "מכסף"^[773], שנאמר: כסף ממכרו^[774], ואחר כך כתוב: מכסף מקנתו^[775], לעכב, שבכסף דוקא^[776]. ובדבר המחובר לקרקע, אף ללא הלימוד מהכתוב, אינו יכול לפדות עצמו מגוי, משום איסור לא-תחנם*^[777]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הבבלי אין עבד עברי פודה עצמו מגוי בשוה כסף, אלא אם כן נמכר לו בשוה כסף^[778], שהיכן שקנאו בכסף, הוא כדין בעל חוב שצריך שישלם כסף^[779].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו בדעת הבבלי, שעבד עברי פודה עצמו אף מגוי בשוה כסף^[780], ולא בא הלימוד מכסף מקנתו אלא למעט תבואה וכלים שאין בהם שוה-פרוטה*^[781].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים, שהמוכר עצמו לגוי אינו פודה עצמו אלא בכסף ולא בשוה כסף^[782]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שאין הדברים אמורים אלא אם כן נמכר לו בכסף^[783]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שבנמכר סתם עד היובל, בא המיעוט מהכתוב ללמד שאינו נגאל בשוה כסף, מה שאין כן בנמכר לשנים, שנגאל בשוה כסף^[784]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים שעבד עברי פודה עצמו מגוי בשוה כסף, אם יש בו שוה פרוטה^[785].

בטעם שעבד עברי אינו נפדה מגוי בשוה כסף - לסוברים כן^[786] - כתבו אחרונים, שהתורה חששה הרבה שלא יגלום עליו, ואם יתן לו שוה כסף יאמר הגוי ששמו הרבה משוויים^[787].

אף על פי שלדעת הירושלמי עבד עברי אינו גואל עצמו בשוה כסף^[788], פירשו ראשונים בדעת הירושלמי, שאם מסר לו העבד תבואה או כלים, ומחשב אותם כשוויים בשעת היציאה, ולא בשעה שמסרם לו, הרי הוא משתחרר בהם, שככסף הוא^[789]. ואחרונים פירשו, שלדעת הירושלמי לא אמרו שאינו נגאל בתבואה וכלים, אלא כשלא עשה שומא לשוויים בכסף, אלא נתן לו כך וכך מידות לשנה - שגזרת-הכתוב* שאינו נגאל בהם^[790] - אבל אם שמאם בדמים לפי שוויים, הרי הם ככסף ונגאל בהם^[791]. וכן יש שפירשו בדעת הירושלמי, שלא נאמר שלענין גאולה שוה כסף אינו ככסף, אלא כשנותן כל דמי פדיונו, אבל אם מגרע פדיונו יכול ליתן לאדון תבואה וכלים בפדיונו^[792], אם משום שנאמר: לפיהן ישיב גאֻלתו^[793], ו"ישיב" מיותר הוא, שיכל לכתוב "לפיהן גאולתו", אלא לרבות שוה כסף ככסף לענין פדיון^[794], או משום שלא נאמר "כסף" אלא בגאולה מכל שניו^[795], אבל לאחר מכן כתוב: ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו ישיב את גאֻלתו^[796], סתם כתוב, ואפילו בתבואה וכלים נגאל ונותן לרבו בעד שנים הנותרות^[797]. ויש שפירשו בדעת הירושלמי, שמדעתו ורצונו של האדון יוצא אפילו בשוה כסף^[798].

נשתנה ערך העבד

כל עבד עברי שיצא בגרעון כסף, והבריא והוסיפו דמיו, או נשחף ופחתו דמיו, מחשבים לו להקל עליו^[799], ומנין שבין כך ובין כך מחשבים עליו להקל^[800], ששני כתובים הם - הכתובים לגבי עבד הנמכר לגוי - כתוב: אם עוד רבות בשנים^[801], וכתוב: ואם מעט נשאר בשנים^[802], וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות, אלא נתרבה כספו ונתמעט כספו^[803]. כיצד, הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים, אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה^[804], כמה מגיע ממנה לכל שנה של שש שנים, שתות מנה, וכמה מגרע לכל שנה, ואם נותרה שנה נותן לו שתות מנה, ואין אומרים הרי השביח ועומד על מאתים, תמנה מאתים לפעולת שש שנים ויתן לו שליש מנה^[805], שנאמר: אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו^[806], כלומר מהכסף של שעת מקנתו ישיב גאולתו^[807]. נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה, מחשב עימו על פי השנים הנותרות, לפי מאה^[808], שנאמר: ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו^[809], כלומר כפי השנים שהוא שווה עתה^[810]. אין לי אלא עבד הנמכר לגוי - שהכתובים מדברים בו, ויש סברא* - שהואיל ונגאל בקרובים^[811], ידו על התחתונה, נמכר לישראל מנין שדינו שווה, תלמוד לומר "שכיר" "שכיר" לגזרה-שוה*^[812], שנאמר בעבד עברי הנמכר לישראל: כְּשכיר כתושב^[813], ובעבד עברי הנמכר לגוי: כִּשכיר שנה^[814].

אף על פי שעבד עברי שיצא בגרעון כסף לעולם מחשבים להקל עליו^[815], עבד עברי הנגאל לחצאים - שהגיע ידו לדמי חצי גרעונו, ונותנם וממעט חצי שניו מעליו^[816], דהיינו בנמכר לגוי^[817], שרשאי לעשות כן, לסוברים כן^[818] - פעמים יהיה להקל ופעמים להחמיר^[819]. כיצד להקל, קנה אותו במאתים, ונשחף, והרי הוא עתה שוה מאה ונתן לו חמישים חצי דמיו, והבריא, והרי הוא שוה מאתים, נותן לו מאה, שהם חצי דמיו הנשאר, ויצא^[820]. כיצד להחמיר, קנה אותו במאתים ונתן לו חצי דמיו שהן מאה, ונשחף, והרי עתה שוה מאה, נותן לו חמישים שהם דמי חציו הנשאר, ונמצא שנתן מאה וחמישים, אף על פי שהוא עתה שוה מאה^[821].

גאולה לחצאים

עבד עברי הנמכר לגוי*, אם נגאל לחצאים, נחלקו ראשונים:

א) יש הפוסקים שאינו נגאל לחצאים^[822], שאם הגיע ידו לדמי חצי גרעונו, אינו יכול ליתנם ולמעט חצי שניו מעליו^[823], אלא אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות נותן ויוצא ואם לאו לא יצא^[824], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "גאולה" "גאולה" משדה-אחֻזה*^[825], שנאמר בשדה אחוזה: ומצא כדי גאֻלתו^[826], ודורשים: כדי גאולתו הוא גואל ואינו גואל לחצאים^[827], ונאמר בעבד עברי הנמכר לגוי: ישיב גאֻלתו^[828], ואף על פי שלא נאמר בו "כדי" למדים דינו משדה אחוזה^[829]. שכן רב ששת פושט בתלמוד שאינו נגאל לחצאים^[830], וכן רבינא סבור שאינו גואל לחצאים^[831]. וכן אביי אינו סבור שגואלים לחצאים, אלא שבא לפרש צד זה בספק^[832]. או שמחלוקת אמוראים בדבר, ולדעת אביי גואלים לחצאים^[833], ומכל מקום אין כדאי לדחות מפניו מה שפשט רב ששת^[834].

ב) ויש מהראשונים הפוסקים שעבד עברי הנמכר לגוי גואל לחצאים^[835], שכן לדעתם מחלוקת אמוראים בדבר: שלדעת רב ששת, אין גואלים לחצאים^[836], ולדעת אביי גואלים לחצאים^[837] וכן לדעת רבינא^[838], והלכה כמותם^[839], שכן הלכה-כבתראי*^[840]. ועוד, שאביי אמר דבריו באם-תמצא-לומר*^[841], וההלכה בכל מקום - לסוברים כן^[842] - כאם תמצא לומר^[843].

לווה וגואל

עבד עברי הנמכר לגוי, אם לווה וגואל, נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאינו לווה וגואל עצמו^[844], שנאמר: או השיגה ידו ונגאל^[845], ושכן רב ששת פושט בתלמוד^[846], וכן סתם רבינא^[847]. ויש מהראשונים הפוסקים שעבד עברי שמכר עצמו לגוי לווה וגואל עצמו^[848], שכיון שריבתה תורה שנגאל ביד כל אדם, אף על פי שאינו קרוב^[849], בהכרח ש"והשיגה ידו" לאו דוקא^[850], ולא הסתפקו בתלמוד שאינו לווה וגואל, שודאי לווה וגואל^[851].

הנמכר לישראל בפדיון עצמו

עבד עברי הנמכר לישראל, אינו לווה וגואל^[852].

עבד עברי הנמכר לישראל, אינו גואל לחצאים^[853], אלא כיצד דינו, אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות, נותן ויוצא, ואם לאו, לא יצא^[854].

פדיון הנמכר לגוי בקרובים

הנמכר לגוי, אם לא השיגה ידו לגאול, קרוביו פודים אותו^[855], שנאמר במוכר עצמו לגוי: אחרי נמכר גאֻלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו, או דֹדו או בן דֹּדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל^[856].

בגאולה בקרובים הקרוב קרוב קודם^[857], שנאמר: אחד מאחיו^[858] - כלומר המיוחד שבאחיו^[859] - שהוא אחיו מאביו, ואחריו אחיו מאימו^[860], דֹדו^[861], זה אחי אביו, בן דֹּדו^[862], זה בן אחי אביו, או משאר בשרו^[863], ממשפחתו, מלמד שהקרוב קרוב קודם^[864].

עבד עברי הנמכר לגוי, בית דין כופים את קרוביו לפדותו, שלא יטמע בגוים^[865], שאף על פי שנזכר בכתוב גאולה בקרובים^[866], נאמר: ובכל ארץ אחֻזתכם גאֻלה תתנו^[867], לרבות עבד עברי שנגאל בקרובים^[868], לקובעו חובה^[869], לא פדאוהו קרוביו, או שאין ידם משגת, מצוה על כל אדם מישראל לפדותו^[870]. ויש שכתבו שהציווי הוא על בית-דין*^[871], ש"ונגאל"^[872], היינו ידו של הציבור תשיג כדי לגאול אותו^[873].

מי שמכר עצמו ובניו לגוי, פעם ראשונה ושנייה מצוה לפדותם^[874], שלישית אין פודים אותם^[875], אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם^[876], משום קלקול^[877], שלא ייטמעו בגוים וילמדו ממעשיהם, ובחיי אביהם אין לחוש לכך שאביהם שומר אותם^[878]. ואם אביהם אינו עימהם, שאינו יכול לשמור אותם, פודים אותם מייד^[879]. וכן אם ביקשו להורגו, פודים אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים^[880].

פדיון הנמכר לישראל בקרובים

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[881] - שהמוכר עצמו לגוי, מוכר עצמו ליותר בשש^[882], עבד עברי הנמכר לישראל - שלא נזכר בו בכתוב גאולת קרובים^[883] - אינו נגאל בקרובים^[884], שאינם יכולים לפדותו בעל כורחו של אדון^[885], אף על פי שהנמכר לגוי, קרובים חייבים לפדותו^[886], שלדעתם הכתוב במוכר עצמו לגוי: ואם לא יגָּאל באלה^[887], היינו בקרובים, מלמד שלא נגאל בשש, אבל המוכר עצמו לישראל, שנגאל בשש - לסוברים כן^[888] - אין בו דין גאולת קרובים^[889]. וכן יש הגורסים במקום אחד בתלמוד בסתם, שאין עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים^[890]. ולדעת הסוברים שהמוכר עצמו לגוי אינו מוכר עצמו ליתר על שש^[891], ודורשים "באלה" לענין אחר^[892], הסתפקו בתלמוד אם עבד עברי המוכר עצמו לישראל נגאל בקרובים, שיש ללמוד גזרה-שוה* "שכיר" "שכיר" - מהנמכר לגוי, שיש בו גאולת קרובים^[893], שנאמר בעבד עברי הנמכר לישראל: כְּשכיר כתושב^[894], ובנמכר לגוי: כִּשכיר שנה^[895] - או שאינו נגאל בקרובים, שנאמר במוכר עצמו לגוי: אחד מאחיו יגאלנו^[896], ומשמע יגאלנו לזה ולא לאחר^[897].

להלכה פסקו ראשונים שעבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים^[898].

יש מהאחרונים שפירש, ש"אינו נגאל בקרובים" היינו שאין קרוביו חייבים לפדותו, אבל אם רצו, הרשות בידם^[899].

נמכר לגוי שלא נפדה בידי עצמו

עבד עברי הנמכר לגוי*, הנפדה בידי קרובים או שאר אדם^[900], אם יצא לחירות, או שהוא משועבד לפודה, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' יוסי הגלילי, גאלוהו קרובים משתחרר^[901], גאלוהו אחרים משתעבד להם^[902], וסברא* היא, שאם תאמר שמשתחרר, ימנעו ולא יפדוהו^[903], ולכן יש לפרש הכתוב: ואם לא יגָּאל באלה^[904], דהיינו בקרובים^[905], אלא באחר, ויצא בשנת היֹּבל^[906] מאותו אחר שיגאלהו מן הגוי, הרי שאם גאלו שאר כל אדם משתעבד לו^[907].

ב) ולדעת ר' עקיבא, גאלוהו קרובים משתעבד להם, גאלוהו אחרים משתחרר^[908], וסברא היא, שאם תאמר שאם יגאלוהו קרובים משתחרר, ילך וימכור עצמו בכל יום ויום^[909], ולכן יש לפרש הכתוב: ואם לא יגָּאל באלה^[910], דהיינו באחרים, שאינם קרוביו^[911], אלא באחר, דהיינו קרוביו^[912], ויצא בשנת היֹּבל^[913].

ג) ולדעת רבי - וחכמים^[914], ור' ישמעאל^[915], וסתם ברייתא^[916] - בין שפדאוהו קרובים בין שפדאהו שאר אדם יצא לחירות^[917], שלדעתו "באלה"^[918] נצרך ללמד שהמוכר עצמו לגוי - לסוברים כן^[919] - מוכר עצמו ליותר משש^[920], ומקרא-נדרש-לפניו* ולאחריו^[921], שנאמר: או דֹדו או בן דֹּדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל^[922], או דֹדו או בן דֹּדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו, זו גאולת קרובים^[923], או השיגה ידו, זה גאולת עצמו, ונגאל, זו גאולת אחרים^[924], וגאולת עצמו פשוט שהיא לשחרור, והיא מלמדת על שאר גאולות^[925], בין על גאולת קרובים הכתובה למעלה ממנו ובין על גאולת אחרים הכתובה למטה ממנו^[926], מה השגת ידו של עצמו הוא, שהרי שוב אינו משתעבד לאחר^[927], שכשהוא נגאל בעצמו אין שום אדם משתעבד בו^[928], אף השגת ידי אחרים שגאלוהו לעצמו הוא^[929], שכשהוא נגאל על ידי אחרים, בין קרובים בין זרים, אין שום אדם משתעבד בו^[930].

להלכה כתבו ראשונים, שהנמכר לגוי בין שפדאוהו קרובים בין שפדאהו שאר אדם יצא לחירות^[931], שכן בתלמוד אמרו על דעת רבי: "וחכמים אומרים"^[932], שהם רבים, כדי להעמיד הלכה כמותו^[933].

מחילת גרעון כסף

האדון שמחל לעבד על הכסף שנשאר לו לעבוד כנגדו, אינו מחול לו עד שיכתוב לו גט-שחרור*^[934], שגופו של עבד עברי קנוי לאדון עד שיגיע הזמן שבו יוצא לחופשי^[935], שנאמר: ובשבִעִת יצא לחפשי חנם^[936], לא קודם זה^[937]. ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול, וצריך גט שחרור^[938], וכשכותב לו לשון שחרור נותן לו יוצא לחופשי^[939], והדבר נלמד בקל-וחֹמר מעבד-כנעני* שיוצא בגט שחרור^[940]. כיצד, הרי שקנהו בשישים ועבד שנה או שנתים, ואמר לו: שאר הדמים מחולים לך, לך לדרכך, לא נפטר משעבודו, עד שיכתוב לו שטר^[941], ואם לא כתב לו, חוזר ומשתעבד בו אם ירצה^[942].

עבד עברי אינו צריך - בשאר האופנים של קנין עצמו^[943] - גט שחרור^[944]. אם משום שנאמר: יצא לחפשי^[945]. או משום שנאמר: חנם^[946].

ירושת העבד

אדון שמת, אם הניח בן זכר, הרי העבד עובד הבן^[947] עד סוף השש^[948], או עד סוף השנים שמכר עצמו להם^[949], או עד שיפגע בו יובל*^[950], או עד שיגרע פדיונו ויתן השאר^[951], שנאמר: שש שנים יעבֹד^[952] - ולא נאמר "יעבדך"^[953] - הרי לבן אמור^[954]. אבל אם לא הניח בן זכר, הרי זה יצא לחירות^[955], ואינו עובד לא את הבת^[956], ולא את האח^[957], ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשים^[958], שנאמר: ועבדך שש שנים^[959], לך ולא ליורש^[960]. מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה^[961] - הרי שהבן לבדו קם תחת אביו לענין קנין עבדים, לא שאר קרובים^[962] - ולשדה-אחֻזה*^[963]. ועוד, כי מה שנהוג מהירושה הוא לבן, לא לשאר הקרובים, ולזה הוא מבואר כי כשנמכר לו לא נמכר לזה התכלית^[964]. ואין לומר שיש לרבות את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום*, כיון שאין יבום אלא במקום שאין בן, הרי שאם יש בן אם יבום^[965].

הנמכר לגוי*, אפילו הבן אינו עובד^[966], אלא כיון שמת האדון יצא לחירות^[967]. והוא הדין בנמכר לגר*^[968].

על הנרצע*, שאם מת אדונו, אינו עובד את הבן, ע"ע נרצע.

ראשי איברים

אין עבד עברי יוצא בראשי איברים כעבד-כנעני*^[969], שנאמר: אם בגפו יבֹא בגפו יצא^[970], בגופו נכנס, בגופו יצא^[971].

אמירת האדון

מצוה על האדון לומר לעבד העברי בשעת יציאתו: צא^[972], שנאמר: וכי תשלחנו חפשי מעמָּך^[973], ומשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו^[974], ואף על פי שלא אמר לו, הרי הוא יוצא^[975], שנאמר: יצא לחפשי חנם^[976].

הערות שוליים