אנציקלופדיה תלמודית:עבודת יום הכיפורים

הגדרת הערך - העבודה שיש לעשות במקדש ביום-הכפורים*.

מהותה

ביום הכיפורים, מלבד העבודות התמידות ומוספי היום שיש לעשות במקדש, ציותה תורה על עבודה מיוחדת ליום זה, הכוללת הקרבת פר-יום-הכיפורים* ושעיר אחד משעירי-יום-הכיפורים*, שילוח השעיר האחר - שהוא שעיר-המשתלח* - לעזאזל, ודוי* על קרבנות אלו, והקטרת קטרת* בקדש-הקדשים*, והקרבת אילו-של-אהרן* ואיל-העם*, וכנאמר בתורה בפרשת אחרי מות: בזאת יבא אהרן אל הקדש^[1], ואילך, עד סוף הפרשה שנאמר בה: והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש^[2] וכו'.

אף במוספי היום ובמקצת מהעבודות התמידות נאמרו דינים מיוחדים ביום הכיפורים, בכהן העובד, בסדר העבודות ובאופן העבודה, וכדלהלן.

הערך שלפנינו עוסק בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים ובדינים המיוחדים הנוהגים בעבודות התמידות ובמוספי היום של יום הכיפורים.

במנין המצוות

עבודת יום הכיפורים נמנית במנין-המצוות*^[3], ונחלקו ראשונים: יש שמונים את כל עבודת היום למצות עשה אחת^[4], לפי שחלקי העבודה מעכבים אלו את אלו, ודברים המעכבים אלו את אלו נמנים כולם למצוה אחת^[5], ואף לסוברים שוידוי אינו מעכב, מכל מקום אינו נמנה למצוה בפני עצמה לפי שהוא הכשר הפר והשעיר^[6], ויש מן הראשונים שמונים כמצוה את עבודת יום הכיפורים, ושתי מצוות נוספות לכהן גדול להביא פר משלו ולעבוד את עבודת היום^[7], ויש שמונים את הבאת פרו של כהן-גדול* למצוה אחת, ווידוי על הפר והשעיר למצוה נוספת^[8].

הכהן העובד

הכלל

העבודות שנאמרו בפרשת יום הכיפורים, שהן עבודות מיוחדות ליום הכיפורים, כהן-גדול* עובד בהן^[9], שנאמר בפרשת עבודת יום הכיפורים: בזאת יבא אהרן^[10], ונתן אהרן^[11], והקריב אהרן^[12], ובא אהרן^[13], ובתורת כהנים דורשים, אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות שאר כהנים גדולים, תלמוד לומר: אשר ימשח אותו^[14], ואין עבודות אלו כשרות אלא בכהן גדול^[15], שנאמר: לחקת עולם^[16], לעכב^[17].

מרובה בגדים

כהן גדול העובד בעבודת יום הכיפורים, היינו בין שנמשח בשמן-המשחה*, ובין שלא נמשח בשמן המשחה אלא נתמנה על ידי לבישת בגדי כהן גדול בלבד - כגון מימי יאשיהו ואילך ששמן המשחה נגנז^[18] והכהנים הגדולים היו מתמנים בריבוי בגדים^[19] - שדורשים: אשר ימשח אותו^[20], אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר: ואשר ימלא את ידו^[21], ומילוי ידים הוא בלבישת בגדים, כמו שנאמר בבגדי-כהנה*, ומלאת את ידם^[22].

משיחה וריבוי במשך ז' ימים

משיחתו וריבויו בבגדים של הכהן הגדול העובד ביום הכיפורים, אף לסוברים שהטעם לכך שמעת שהכהן נמשח או נתרבה בבגדים פעם אחת רשאי לכתחילה לעבוד בשמונה בגדים ככהן גדול - לסוברים כן^[23] - הוא משום שבפעם אחת שנמשח או שנתרבה בבגדים נשלם מינויו לכהונה גדולה^[24], מכל מקום כדי להכשירו לעבודת יום הכיפורים לכתחילה יש למושחו או לרבותו בבגדים שבעה ימים זה אחר זה, שלענין זה למדים ממה שנאמר בריבוי בגדים: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו^[25], ומשיחה הוקשה לריבוי בגדים בכתוב: למשחה בהם ולמלא בם את ידם^[26], ומשום חומרת יום הכיפורים הצריכה תורה לכתחילה למושחו ולרבותו בבגדים שבעה ימים^[27], ומכל מקום אף אם נמשח או נתרבה בבגדים פעם אחת בלבד ועבד את עבודת יום הכיפורים, עבודתו כשרה, שנאמר: אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו, כל שנמשח ונתרבה עבודתו כשרה^[28].

החובה שתהיה לו אשה

כהן גדול העובד ביום הכיפורים, צריך שתהיה לו אשה, שנאמר: וכפר בעדו ובעד ביתו^[29], ודורשים: ביתו זו אשתו^[30], וכתבו ראשונים שכל עבודות היום הטעונות כהן גדול, טעונות כהן גדול שיש לו אשה^[31], ויש מן האחרונים שמצדדים שעבודת פר כהן גדול בלבד היא הטעונה כהן גדול שיש לו אשה, שהכתוב ביתו אמור לגבי פר כהן גדול^[32]. ונחלקו ראשונים ואחרונים אם כהן גדול שאין לו אשה ועבד עבודתו כשרה בדיעבד: יש סוברים שעבודתו פסולה^[33], לפי ששנה הכתוב "ובעד ביתו"^[34], לעכב^[35], ויש סוברים שכשרה^[36], הואיל והכתוב ובעד ביתו אמור לגבי וידוי שאינו מעכב, ומשמע שאף הדרשה הנדרשת מכתוב זה אינה אלא למצוה ולא לעכב^[37].

גדרה

בגדר הדרשה מ"וכפר בעדו ובעד ביתו" שתהיה לו אשה, יש מן האחרונים שכתבו שהפר והשעיר, בהם אמור הכתוב, צריכים לכפר - מלבד על הכהן הגדול עצמו - על אשתו של הכהן הגדול, ומטעם זה כתבו שאם אשתו של הכהן הגדול שוטה* ואינה בת כפרה - לסוברים שפר ושעיר של יום הכיפורים אינם מכפרים על שוטה^[38] - אינו עובד ביום הכיפורים^[39].

ארוסה

אשה המאורסת לכהן גדול, אמרו בבבלי שאינה חשובה "ביתו", ויש לו לכונסה קודם יום הכיפורים^[40], ובדעת הירושלמי יש מן הראשונים ואחרונים שכתבו שחשובה ביתו^[41], ויש מן האחרונים שכתבו שאינה חשובה ביתו^[42].

נכנסה לחופה ולא נבעלה

אשה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שהנשואה לו בלבד היא החשובה "ביתו"^[43], בכניסה לחופה די בכדי להחשב ביתו ואין צריך שיבוא עליה^[44], ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו הבבלי והירושלמי בדבר, שהבבלי סובר שאינה חשובה ביתו והירושלמי סובר שחשובה ביתו^[45].

התקנת אשה נוספת

כהן גדול שיש לו אשה, נחלקו תנאים אם מתקינים לו אשה נוספת מחשש שמא תמות אשתו: ר' יהודה אומר שמתקינים לו - על התקנה זו, עי' להלן^[46] - וחכמים אומרים שאין מתקינים לו^[47], שאין לדבר סוף, לפי שבהתקנת אשה אחת אין יוצאים מידי חשש, שכשם שיש לחשוש למיתת אשתו כך יש לחשוש למיתת האשה שנתקין לו, וכן בכל אשה שנתקין יש לחוש שמא תמות^[48], ובירושלמי נתנו טעם בדעת חכמים, שמיתה אינה מצויה ואין חוששים לה^[49].

אופן ההתקנה

התקנת אשה נוספת לכהן הגדול - לסוברים שמתקינים לו אשה^[50] - נחלקו בה הבבלי והירושלמי וראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי שמזמנים לו אשה נוספת, שאם תמות אשתו, יקדשנה - ואף יכנסנה לחופה, לסוברים שאף לדעת הירושלמי אין חשובה ביתו אלא הנשואה לו^[51] - ביום הכיפורים^[52], ואף על פי שמדרבנן אין מקדשים אשה בשבת^[53] וביום-טוב*^[54], אין שבות* במקדש^[55]. ב) ולדעת הבבלי קודם יום הכיפורים מקדש את האשה הנוספת וכונסה - שלבבלי אין חשובה ביתו אלא הנשואה לו^[56] - וכיון שיש לו לעבוד ביום הכיפורים כשיש לו אשה אחת בלבד ולא יותר מכך^[57], נותן גט לאחת מנשיו ומתנה שיחול באם האשה האחרת לא תמות ביום הכיפורים, ובכך אם לא תמות האחרת חל הגט ונמצא שנשוי לאחרת בלבד, ואם תמות האחרת לא חל הגט ונמצא שנשוי למקבלת הגט בלבד, וכיון שיש לחשוש שמא תמות האחרת לאחר שכבר התחיל בעבודת היום והואיל והגט אינו חל נמצא שהעבודות שעבד קודם שמתה נעשו בשעה שהיו לכהן שתי נשים, נותן גט אף לאחרת ומתנה שיחול באם יכנס לבית הכנסת, ואם היא נוטה למות הרי הוא ממהר ונכנס לבית הכנסת קודם שתמות ובכך היא מגורשת מעת שקיבלה את גיטה ונמצא שבעת שעבד לא היתה אשתו אלא האחרת שקיבלה גט בתנאי שחברתה לא תמות^[58]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שקודם יום הכיפורים מקדש את האשה הנוספת - וכונסה, לסוברים שאף לדעת הירושלמי אין חשובה ביתו אלא הנשואה לו^[59] - בתנאי שלא יחולו הקידושין אלא אם כן תמות חברתה^[60].

בטעם שלבבלי - וכן לירושלמי, לסוברים כן - מצריכים אותו לקדש קודם יום הכיפורים כתבו ראשונים, לפי שמדרבנן אין מקדשים אשה בשבת וביום טוב, ועוד, שחוששים שמא תמות אשתו באמצע עבודת היום ולא יוכל לצאת ולקדש אשה אחרת^[61].

זמנה

הזמן קודם יום הכיפורים בו מתקינים לו אשה - לסוברים שהתקנה זו היינו לקיחתה לאשה^[62] - לסוברים שיש לו לבוא עליה כדי שתחשב "ביתו"^[63], כונס אותה ובא עליה יותר משבעה ימים קודם יום הכיפורים, לפי שבשבעת הימים הסמוכים ליום הכיפורים יש לו לפרוש מאשה^[64], ולסוברים שדי בכניסתה לחופה - או בקידושיה בלבד^[65] - להחשב ביתו^[66], נחלקו אחרונים: יש שכתבו שניתן לעשות זאת אף בערב יום הכיפורים^[67], ויש שכתבו, שאף לסוברים שההתקנה היא בכניסתה לחופה יש לעשותה יותר משבעה ימים קודם יום הכיפורים, שהרי חופה בזמן שאינה ראויה לביאה, ספק אם קונה^[68], ובשבעת הימים הסמוכים ליום הכיפורים חשובה חופתו של הכהן הגדול כחופה שאינה ראויה לביאה - לסוברים כן^[69] - לפי שבאותם ימים יש לכהן הגדול לפרוש מאשה^[70], ויש שכתבו - אף לסוברים שבכך שיש לכהן הגדול לפרוש מאשה אין בכדי להחשיב את החופה כאינה ראויה לביאה^[71] - שיש לכהן לתובעה לנישואין יותר משבעה ימים קודם יום הכיפורים, לפי שאשה שתבעוה להנשא ונתרצתה צריכה למנות שבעה נקיים ולהטהר, שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם^[72], ולפיכך אינו יכול לכונסה לחופה עד שבעה ימים מעת התקנתה, שמחמת כן באותם ימים חשובה החופה חופה שאינה ראויה לביאה, לסוברים כן^[73].

לכהן המתוקן תחת הכהן הגדול

אף על פי שלכהן הגדול מתקינים אשה אחרת שמא תמות אשתו - לסוברים כן^[74] - לכהן המתוקן לעבודת היום אם יארע פסול בכהן הגדול אין מתקינים אשה נוספת שמא תמות אשתו, ואף לסוברים שאם אין לו אשה פסול לעבודה^[75], שחשש רחוק הוא שגם הכהן הגדול יפסל וגם אשת הכהן המתוקן תמות^[76].

כה"ג שאין לו אשה, עבודת הכהן המתוקן תחתיו

כהן גדול שמתה אשתו ואין לו אשה אחרת המתוקנת תחתיה, כתבו אחרונים שאף לסוברים שעבודתו כשרה בדיעבד^[77], אם יש אשה לכהן המתוקן לעבוד באם יפסל הכהן הגדול, הרי הוא עובד תחת הכהן הגדול, ואף על פי שהכהן הגדול פרש מביתו למקדש שבעה ימים קודם יום הכיפורים והכהן המתוקן לא פרש - לסוברים שפרישת כהן גדול אינה מעכבת^[78], שלדעתם יש סוברים שהכהן המתוקן לעבודה אם יפסל הכהן הגדול אינו פורש^[79] - מכל מקום החסרון בכהן גדול שאין לו אשה גדול מהחסרון בכהן גדול שלא פרש, שזה שאין לו אשה חסרונו בשעת העבודה, וזה שלא פרש קודם יום הכיפורים אין חסרונו בשעת העבודה, אלא בכך שביטל מצות פרישה קודם יום הכיפורים^[80].

כשיש לו שתי נשים

הכהן הגדול ביום הכיפורים, צריך שתהיה לו אשה אחת בלבד, ואם יש לו שתי נשים אינו עובד עד שיגרש את אחת מהן^[81], שנאמר: ביתו - וביתו זו אשתו^[82] - אחת ולא שתים^[83], ובטעם הדבר כתבו ראשונים שחששו שימשך ליבו אחריהן ויבוא לידי טומאה ויפסל בכך לעבודת היום, והיא אינה כשרה אלא בו^[84]. על הסוברים שהואיל ואסור ביום הכיפורים בשתי נשים, אף בכל השנה אסור בהן, שלעולם יש לו להיות ראוי לכל תפקידי כהן גדול ובכללם עבודת יום הכיפורים, ע"ע כהן גדול^[85]. על הסוברים שאף בכל השנה באופנים מסוימים כהן גדול אסור בשתי נשים, ע"ע הנ"ל^[86], וכן על כך שאף למתירים כהן גדול בשתי נשים ביתר ימות השנה, הדעת נותנת שלא יעשה כן כדי שלא יוצרך לגרש אחת מנשותיו בערב יום הכיפורים, ע"ע הנ"ל^[87].

אחת נשואה ואחת ארוסה

כהן גדול שיש לו אשה נשואה ואשה ארוסה, לסוברים שארוסה חשובה ביתו^[88], אינו עובד ביום הכיפורים עד שיגרש אחת מהן, שאף הן חשובות שני בתים, אבל לסוברים שארוסה אינה חשובה ביתו^[89], מותר לו לעבוד ביום הכיפורים אף בלא לגרש אחת מהן, לפי שאין לו אלא בית אחד, שהנשואה בלבד חשובה ביתו^[90].

אחת פקחת ואחת שוטה

כהן גדול שיש לו שתי נשים שאחת מהן פקחת ואחת מהן שוטה, לדעת הסוברים שכהן גדול הנשוי לשוטה בלבד אינו עובד, לפי ששוטה אינה חשובה "ביתו"^[91], כשהוא נשוי אף פקחת מותר לו לעבוד, ואין בכך משום בית אחד ולא שתי בתים, שהפקחת בלבד חשובה ביתו^[92].

עבר ועבד

עבד הכהן הגדול שיש לו שתי נשים את עבודת יום הכיפורים, לסוברים שהדרשות שדורשים מ"ביתו" אינן אלא למצוה ולא לעכב^[93], עבודתו כשרה בדיעבד^[94], ולסוברים שהדרשה מ"ביתו" למעט כהן גדול שאין לו אשה היא לעכב^[95], עבודתו של כהן גדול שיש לו שתי נשים פסולה אף בדיעבד, שאף הדרשה מביתו למעט שתי נשים היא לעכב^[96].

התקנת כהן נוסף לעבודה תחת הכהן הגדול

קודם יום הכיפורים, מתקינים כהן נוסף שיעבוד את עבודת היום אם יארע פסול בכהן הגדול^[97], וכתבו ראשונים ואחרונים בדעתם, שבדרך כלל ההתקנה אינה מחייבת לייחד לכך כהן, לפי שהסגן* הוא הכהן הממלא את מקומו של הכהן הגדול ביום הכיפורים אם נפסל מעבודה - לסוברים כן^[98] - והוא כבר ממונה לתפקידו ועומד, שהסגן ממונה לתפקידו באופן קבוע^[99], ואין צורך להתקין אלא בגדי כהן גדול כמדתו של הסגן, שבגדי-כהנה* צריכים להיות כמדת הכהן הלובשם^[100], ועוד כתבו ראשונים, שיש להתקין את הסגן בכשרות לעבודה ולהזהירו שישמור עצמו בטהרה^[101], ויש מן האחרונים שמוסיפים, שאם מת הסגן ועדיין לא מינו סגן אחר, מתקינים כהן שיעבוד אם יפסל הכהן הגדול, ואף שהוא לא יהיה הסגן הקבוע^[102], אבל יש גורסים בתוספתא שנחלקו תנאים בדבר, שתנא קמא אומר שמתקינים כהן אחר שאינו הסגן לעבוד את עבודת היום אם יארע פסול בכהן הגדול, ורבי חנניה סגן הכהנים אומר שאין מתקינים לכך, אלא הסגן שכבר ממונה לתפקידו ועומד הוא עובד את עבודת היום אם הכהן הגדול נפסל^[103]. ויש מן הראשונים שסוברים, שהתקנה זו אינה הזמנה בעלמא, אלא על ידה מתמנה לכהונה גדולה הכהן שיעבוד אם יפסל הכהן הגדול מעבודה, ועל כך ע"ע כהן גדול^[104].

החשש לפסול

בטעם שמתקינים כהן נוסף שיעבוד אם יארע פסול בכהן הגדול, אף על פי שנס* היה בבית המקדש שמעולם לא אירע כל פסול שהוא בכהן הגדול ביום הכיפורים - לסוברים כן^[105] - כתבו ראשונים שלא היו רוצים לסמוך על הנס^[106], ויש מן הראשונים שכתבו שלא נעשה נס אלא שהכהן הגדול ביום הכיפורים לא נטמא בטומאה היוצאת מגופו שיש בכך בזיון, אבל אירע שנטמא בטומאה שאינה יוצאת מגופו כשרץ וכיוצא בו^[107]. התקנת כהן נוסף היא אף לסוברים שאין מתקינים לכהן אשה אחרת שמא תמות אשתו^[108], שלסוברים שטעמם משום שמיתה אינה מצויה^[109], טומאה מצויה ויש לחשוש לה^[110], ולסוברים שטעמם משום שאין לדבר סוף שבכל אשה יש לחשוש שמא תמות^[111], אף על פי שמשום החשש שיפסל הכהן הגדול לא היינו מתקינים לו כהן אחר לפי שאין לדבר סוף שבכל כהן שמתקינים תחתיו יש לחשוש שיפסל לעבודה, מכל מקום מתקינים לו הואיל וקיומו של כהן שעתיד להחליפו אם יפסל לעבודה יזרזו להשמר בטהרה ולא להפסל, ואף על פי שהכהן הגדול זריז להשמר מן הטומאה, בכך יזדרז יותר^[112].

זמנה

הזמן בו מייחדים כהן נוסף לעבוד אם יפסל הכהן הגדול כשאין סגן ממונה לכך - לסוברים שהכהן המתוקן לעבוד במקום הכהן הגדול אינו פורש מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים^[113], שלסוברים שפורש מביתו שבעה ימים יש לייחדו קודם לכן^[114] - נסתפקו בו אחרונים, אם עדיף להסמיכו ככל האפשר ליום הכיפורים, שבכך יוצאים מידי חשש שהכהן המתוקן יפסל לעבודה באותם ימים ויהא צורך להתקין כהן אחר, או שיש לייחדו שבעה ימים קודם יום הכיפורים, שהואיל וטעם התקנתו הוא כדי לזרז את הכהן הגדול לשמור את עצמו בטהרה - לסוברים כן^[115] - יש לזרזו לכך בכל שבעת הימים שבהם עוסק בהכנה ליום הכיפורים^[116].

על הפרשת הכהן הגדול מאשתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים, ועל הכהן המתוקן תחתיו אם צריך להפרישו, עי' להלן^[117]

הכנת הכהן הגדול לעבודה

פרישת כהן גדול

שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישים את הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין^[118] - שהיא לשכה מהלשכות* שבמקדש^[119] - על מקור הדין וטעמו, על משך הזמן בו יש לכהן הגדול להיות בלשכה בכל יום משבעת הימים, על כך שמותר לכהנים אחרים לגעת בכהן הגדול בימי ההפרשה, על כהן גדול שלא הופרש שיש סוברים שפסול אף בדיעבד לעבודת יום הכיפורים, על כך שבימי ההפרשה היו מזים על הכהן הגדול מאפר פרה-אדומה*, ועל כך שבאותם שבעה ימים מפרישים אותו מאשתו ואינו רשאי לבוא עליה, שמא תמצא שהיתה נדה* כשבא עליה ונטמא שבעה ימים משום בועל-נדה*, ע"ע פרישת כהן גדול. על מקומה של לשכת פרהדרין וגדר קדושתה, ע"ע לשכות^[120].

פרישת הכהן המתוקן

הכהן המתוקן לעבוד ביום הכיפורים אם יפסל הכהן הגדול לעבודה, לדעת הבבלי לסוברים שפרישת-כהן-גדול* אינה מעכבת^[121] אין מפרישים אותו מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים כדרך שמפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים^[122], שהואיל ואינה מעכבת לא הצריכוה בכהן המתוקן תחת הכהן הגדול^[123], ולסוברים שפרישת כהן גדול מעכבת^[124], אף את הכהן המתוקן מפרישים מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים, שאם לא יפרישוהו לא יהיה כשר לעבודה^[125], ובדעת הירושלמי יש מן האחרונים שכתבו שמפרישים אף את הכהן המתוקן, אלא שאין מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שאליה פורש הכהן הגדול^[126], שאם יפרשו שניהם לאותה לשכה, שמא מחמת איבה יהרוג הכהן הגדול את הכהן המתוקן לעבוד תחתיו^[127], ויש סוברים בדעתו, שכיון שההפרשה ללשכת פרהדרין תגרום לאיבה עם הכהן הגדול, אין מפרישים אותו כלל^[128], ויש סוברים בדעתו שבית דין אינם מפרישים את הכהן המתוקן, שהפרשה שעל ידי בית דין גורמת לאיבה בינו לבין הכהן הגדול, אבל הוא פורש מעצמו^[129].

פרישתו מאשתו

כשבשבעת הימים שקודם יום הכיפורים יש כהן מתוקן לעבוד אם יפסל הכהן הגדול, כגון שייחדוהו כבר - לסוברים שמייחדים אותו שבעה ימים קודם יום הכיפורים^[130] - או כשיש סגן ממונה - לסוברים שהסגן הוא העובד אם נפסל הכהן הגדול^[131] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאף לסוברים שאין מפרישים אותו למקדש בשבעה ימים אלו, מפרישים אותו מאשתו ואסור לבוא עליה, שמא יבוא עליה ותמצא נדה ונטמא שבעה ימים, כשם שמפרישים את הכהן הגדול מאשתו מטעם זה^[132].

הרגלת הכהן הגדול בעבודה

בשבעת הימים שקודם יום הכיפורים, אמרו במשנה שהכהן הגדול זורק את דם התמידים, מקטיר את איבריהם, מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות^[133], כדי שיהיה רגיל ומזומן בעבודת יום הכיפורים^[134], ותוקל עליו העבודה ביום התענית^[135], ואמרו בתלמוד שאין הדברים אמורים אלא לחכמים הסוברים שטהור שנפלה עליו הזאה ממי-חטאת* לא נטמא^[136], אבל לר' עקיבא הסובר שנטמא^[137], מכיון שמזים עליו מי חטאת באותם הימים^[138], אינו יכול לעבוד בהם^[139].

האיברים שמקטיר

באיברים שכהן גדול מקטיר באותם ימים, נחלקו אחרונים: יש סוברים כולם^[140], ויש סוברים שאינו צריך להקטיר אלא את הראש והרגל^[141], שבהקטרתם די בכדי להתרגל בהקטרה^[142], ואם יטרח יתר על הצורך יהיה חלש ביום הכיפורים^[143].

הנרות שמטיב

בנרות שמטיב הכהן הגדול באותם ימים, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים שכתבו שאינו מטיב אלא את שני הנרות שמטיבים לאחר שמפסיקים בעבודה אחרת בין הטבת חמשת הנרות הראשונים לבינם - לסוברים כן^[144] - אבל הטבת חמשת הנרות הראשונים, היתה נעשית בכהן הדיוט^[145], ומדברי ראשונים נראה בטעם הדבר לדעת הסוברים שהטבת חמשת הנרות נעשית קודם עבודת דם התמיד^[146], שעיקר עבודת היום מתחילה מעבודת דם התמיד, והכהן הגדול לא היה עובד בימים אלו אלא את העבודות שמעיקר תחילת עבודת היום^[147], ויש מן האחרונים שכתבו שהכהן הגדול היה מטיב את כל שבעת הנרות, וכפי שבכל יום כהן אחד היה מטיב את כולן^[148].

הדלקת הנרות

הדלקת הנרות באותם הימים, הכהן הגדול עושה אותה^[149], שהרי ביום הכיפורים הוא היה מדליק את הנרות^[150], ויש לו להתרגל אף בהדלקה^[151].

עבודות קרבן התמיד

שחיטת קרבן התמיד, אף באותם הימים אין כהן גדול עושה אותה^[152], וכן קבלת דמם^[153] והולכת איבריהם לכבש*^[154], שאין הכהן הגדול עושה בימים אלו אלא את הדבר שהוא עיקר העבודה, והוא הזריקה* וההקטרה^[155], ויש מן האחרונים שמוסיפים טעם בכך שאינו שוחט ומקבל, שהשחיטה וקבלת הדם שעושה כהן גדול ביום הכיפורים שונה משחיטת הקרבנות שבכל השנה, שביום הכיפורים לא היה מסיים את השחיטה בעצמו אלא כהן אחר ממרק את השחיטה כדי שיספיק הכהן הגדול לקבל את הדם, ובכל השנה מסיים את השחיטה בעצמו והכהן הזורק את הדם הוא מקבלו^[156], ולא רצו שישנה את שחיטת קרבנות אותם הימים אף שבכך יתרגל לעבודה^[157].

תרומת הדשן

תרומת הדשן, מצדדים אחרונים שלסוברים שכהן גדול תורם את הדשן ביום הכיפורים^[158], עושה כן אף בשבעת הימים שקודם יום הכיפורים כדי להתרגל בעבודה^[159].

קריאת סדר העבודה לפני הכהן הגדול

בכל יום משבעת ימים אלו זקנים מזקני בית דין קוראים לפניו את עבודת יום הכיפורים שבפרשת אחרי מות^[160], שנאמר: בזאת יבא אהרן אל הקדש^[161], בזאת היינו בהכנה שהצריכה תורה את אהרן הכהן בימי המילואים* כדי לשמש ביום השמיני, וכשם שבכל יום משבעת ימי המילואים משה מסר לו את עבודת היום השמיני כדי לחנכו בעבודה^[162], כך בכל יום משבעת הימים שקודם יום הכיפורים שני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, שאינם צדוקים - שהצדוקים משנים את עבודת קטורת יום הכיפורים^[163] - מוסרים לו את עבודת היום כל שבעת הימים שקודם יום הכיפורים כדי לחנכו בעבודה^[164], וכן אומרים לכהן הגדול שיקרא בפיו את עבודת היום, שמא למדה ושכחה או שמא מעולם לא למדה^[165].

לימוד חפינת הקטורת

זקני בית דין שקוראים לפני הכהן הגדול את עבודת יום הכיפורים מוסרים אותו לזקני כהונה, והם מעלים אותו לעליית בית-אבטינס*^[166], ואמרו בברייתא שהיינו כדי ללמדו חפינה^[167], ובעליית בית אבטינס הקטורת מצויה, ששם בית אבטינס מתעסקים בהכנתה^[168], ויש מן הראשונים שכתבו שבכל יום משבעת הימים שקודם יום הכיפורים עושים כן^[169], ויש ראשונים ואחרונים שסוברים שבערב יום הכיפורים עושים כן^[170], ונחלקו ראשונים איזו חפינה מלמדים אותו: יש מן הראשונים שכתבו שהיא חפינת הקטורת של יום הכיפורים, שהיא עבודה קשה שבמקדש וצריכה לימוד^[171], ויש מן הראשונים שסוברים שהיא חפינת הקטורת של כל יום, וכדעת הסוברים שאף היא מעבודות הקשות שבמקדש^[172], ולדעתם נחלקו אחרונים בדעת הסוברים שחפינת הקטורת שבכל יום אינה עבודה קשה: יש שכתבו שלדעתם זקני כהונה לא היו מעלים אותו לעליית בית אבטינס^[173], ויש סוברים, שאף על פי שלא היו מעלים אותו בכל יום משבעת הימים שקודם יום הכיפורים, בערב יום הכיפורים היו מעלים אותו כדי להשביעו שיעשה את עבודת הקטורת כדעת הפרושים - על שבועה זו, עי' להלן^[174] - שלדעתם זקני כהונה הם המשביעים אותו שבועה זו^[175], ובעליית בית אבטינס משביעים אותו^[176].

הכרת מיני הבהמות הקרבות ביוה"כ

בבוקר ערב יום הכיפורים מעמידים את הכהן הגדול בשער המזרחי של העזרה - ונסתפקו בירושלמי אם פנימה מהשער בתוך העזרה או חוצה לשער מחוץ לעזרה^[177] - ומעבירים לפניו פרים, אילים וכבשים - שממיני בהמות אלו מקריבים ביום הכיפורים^[178] - שמתוך שיתבונן בהם יתן אל ליבו את הלכות סדר היום^[179], ונחלקו תנאים אם מעבירים לפניו אף שעירים - שאף שעירים קרבים ביום הכיפורים^[180] - יש סוברים שמעבירים^[181], ויש סוברים שאין מעבירים^[182], שמזכרון חטאי עם ישראל, שהשעיר-המשתלח* בא לכפר עליהם^[183], תגרם לכהן הגדול חלישות הדעת, ומה שמעבירים לפניו פרים אף על פי שפר יום הכיפורים בא על חטאי הכהן הגדול ואחיו הכהנים^[184], היינו משום שאם יש חטא באחד מהם הכהן הגדול יודע מכך ומחזירו בתשובה, אבל מחטא שיש באחד מכל ישראל אינו יכול לידע^[185]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי טעם נוסף בדעת הסוברים שאין מעבירים, שכיון שסופו לערב את דם הפר עם דם השעיר, ממראה הפר נזכר גם בעבודת השעיר^[186].

השבעת הכהן הגדול

בערב יום הכיפורים, בעת שזקני בית דין מוסרים את הכהן הגדול לזקני כהונה, משביעים אותו שלא ישנה בסדר עבודת היום ממה שלימדוהו^[187], מכיון שחוששים שישנה את עבודת הקטורת של יום הכיפורים ולא יניחנה על האש בקדש-הקדשים* כדעת הפרושים^[188] אלא יניחנה על האש בהיכל וכשיעלה עשנה יכניס אותה לקדש הקדשים כדעת הצדוקים^[189], וביום הכיפורים אי אפשר לראות כיצד עושה את הקטורת, שבעת הקטרת הקטורת של יום הכיפורים אסור לכל אדם להכנס לאהל מועד^[190]. ונחלקו אחרונים מי משביע אותו: יש סוברים שזקני בית דין משביעים אותו קודם שמוסרים אותו לזקני כהונה^[191], ויש סוברים שזקני כהונה משביעים אותו אחר שבא לידם^[192]. שבועה* זו משביעים אותו על דעת המשביעים ועל דעת בית-דין*, שעל ידי כן אינו יכול להערים ולהתכוון לדבר אחר מכוונת המשביעים אותו^[193]. שבועה זו משביעים אותו בעליית בית אבטינס^[194]. לאחר שמשביעים אותו, הוא פורש ובוכה שחשדוהו שהוא צדוקי, והזקנים המשביעים אותו פורשים ובוכים לפי שאסור לחשוד בחברו אלא צריך לדונו לכף זכות^[195].

אכילתו בערב יוה"כ

כל שבעת הימים שקודם יום הכיפורים אין מונעים מהכהן הגדול לאכול ככל שיחפוץ, אבל בערב יום הכיפורים עם חשיכה אין מניחים אותו לאכול הרבה, לפי שהמאכל מביא את השינה, ובליל יום הכיפורים אין מניחים לכהן הגדול לישון שמא יראה קרי בשנתו ויפסל לעבודת היום^[196]. ונחלקו תנאים: רבי יהודה בן נקוסא סובר שמאכילים את הכהן הגדול - בערב יום הכיפורים שחרית^[197] - סלתות וביצים^[198], שעל ידי אכילתם לא יוצרך לנקביו ביום הכיפורים ולא יופרע בכך מעבודת היום^[199], לפי שהם ממסמסים את המאכל שבמעיו ומשלשלים אותו^[200], או להיפך, לפי שהם עוצרים את האכילה במעיו^[201], וחכמים סוברים להיפך, שמונעים אותו מאכילתם לפי שאכילתם מביאה לידי חימום ויש לחוש שיראה קרי ביום הכיפורים^[202], וכן אומר סומכוס משום ר' מאיר שמונעים אותו מלאכול אתרוג, ביצים ויין ישן, ויש מוסיפים בשר שמן, ויש מוסיפים יין לבן^[203], שאכילתם גורמת להטמא^[204] בטומאת קרי^[205], ונחלקו ראשונים ואחרונים אימתי מונעים אותו מלאכלם, לסוברים כן: יש סוברים, בערב יום הכיפורים^[206], עם חשיכה^[207], ויש סוברים, כל שבעת הימים שקודם יום הכיפורים^[208].

בדברים שאכילתם מביאה לידי זיבה, כגון חלב, גבינה, מי גריסים של פול, בשר שמן, מרייס, שום, שחלים, חלגלוגות וגרגיר, נחלקו ראשונים ואחרונים אם מונעים אותו מלאכלם - בכל שבעת הימים שקודם יום הכיפורים, שאם באנו לחוש שיטמא בזיבה על ידי אכילתם, יש למונעו מהם בכל שבעת הימים, שיש לחשוש שיטמא טומאת שבעה^[209] - יש סוברים שמונעים אותו מלאכלם^[210], ויש סוברים שאין מונעים אותו, שאין חוששים שיבוא לידי זיבה^[211].

מניעת שינה בליל יוה"כ

בליל יום הכיפורים אין מניחים את הכהן הגדול לישון, שמא יראה קרי בשנתו ויפסל לעבודת היום^[212], אלא אם הוא חכם, דורש כל הלילה^[213] בדבר הלכה^[214], ואם אינו חכם שיודע לדרוש מעצמו - אבל הוא תלמיד חכמים ויודע להבין ולשמוע^[215] - חכמים דורשים לפניו, ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קוראים לפניו^[216], וקוראים לפניו בכתובים* המושכים את הלב בשמיעתם ועל ידי כן לא תחטפנו שינה^[217], ויש מן האחרונים שסוברים שנחלקו תנאים באלו מן הכתובים קוראים לפניו, שתנא קמא במשנה סובר, באיוב ובעזרא ובדברי הימים, וזכריה בן קבוטל אומר שפעמים רבות קרא לפני כהן גדול בדניאל, ובירושלמי אמרו, במשלי ובתהלים^[218], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהכל מודים שאפשר לקרוא לפניו בכל הכתובים^[219].

בקש הכהן הגדול להתנמנם, פרחי כהונה - ויש סוברים פרחי לויה^[220], שהלויים משוררים במקדש^[221] ובקיאים בניגון^[222] - מכים לפניו באצבע צרידה^[223] - ובירושלמי נחלקו בה: יש סוברים שמכים באצבע על האגודל, ויש סוברים שמניחים אצבע בפה ומשמיעים על ידה קול^[224] - ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד על הרצפה ובכך תצנן רגליך ולא תרדם^[225], ועוד אומרים לו, הראה לנו דבר חידוש, שתקוד קידה - עליה, ע"ע השתחואה*^[226] - שיש קושי בעשייתה^[227], ומעסיקים אותו כל הלילה^[228] בדברים אלו^[229], וכן מעסיקים אותו בשירה^[230], ואין משוררים לפניו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה^[231], ושרים את הפסוק אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו^[232], כלומר, הזהר בעבודתך שתהא רצויה, שאם אינה רצויה אין טרחך עולה לכלום^[233], ויש מפרשים שהיינו לומר לו שאף על פי שמשמרים אותו מטומאה כל כך, אם לא שיסייע ה' בידו לא יועילו כל אלו^[234]. מיקירי ירושלים היו נעורים כל הלילה ושוקדים בתורה כנגד כהן גדול, כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תחטפנו שינה^[235], ולאחר החורבן היו עושים כן בגבולין, זכר-למקדש*, אלא שהיו משחקים אנשים ונשים יחד ובאים לידי עבירה^[236].

העבודות הטעונות כהן גדול

שחיטת פר כה"ג

שחיטת פרו של כהן גדול מצותה לכתחילה בכהן גדול, שנאמר בפר: ושחט^[237], והיינו אהרן הכהן האמור שם^[238] - ואף על פי ששחיטה אינה חשובה עבודה*^[239] וכשרה בקרבנות אף בזר* וביתר הפסולים לעבודה^[240], ואף לכתחילה מותרת בפסולים^[241] - ונחלקו אמוראים אם בדיעבד כשרה בכהן הדיוט וכן בזר ושאר הפסולים: א) רב סובר שמן התורה כשרה אף אם נעשית שלא בכהן גדול, ואף על פי שבאותה פרשה בה נאמר שכהן גדול שוחט את פרו נאמר: לחקת עולם^[242], ודורשים מחוקה שכל האמור בפרשה מעכב^[243], אין דורשים כן אלא בעבודות, ולא בשחיטה שאינה חשובה עבודה^[244]. ב) ושמואל סובר שאינה כשרה אלא בכהן גדול, שהדרשה מ"חוקה" לעכב היא אף על שחיטת הפר^[245], ונחלקו ראשונים בדעתו: יש סוברים שגדר הכשר שחיטת הפר בכהן גדול הוא מתורת כהונה^[246], ויש סוברים שגדר הדין ששחיטת פרו של אהרן היא בכהן גדול לדעת שמואל, היא מתורת בעל הקרבן, כעין שמצינו שבעלים סומכים ידיהם על הקרבן^[247], אבל אינה מתורת כהונה^[248], הלכה כרב^[249]. על הסוברים ששחיטת קרבנות היום, ובכללם פר כהן גדול - לסוברים ששחיטתו כשרה מן התורה בכהן הדיוט או בזר - פסולה מדרבנן כשנעשית שלא בכהן גדול, עי' להלן^[250].

השעיר לה'

שחיטת השעיר הנעשה לה' - הקרוי בלשון חז"ל שעיר הנעשה בפנים^[251] - אמרו בירושלמי שאינה כשרה אלא בכהן גדול, שנאמר: ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת^[252], מה הבאה בכהן גדול אף שחיטה בכהן גדול^[253], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלסוברים ששחיטת פרו של כהן גדול כשרה בזר^[254], אף שחיטת השעיר כשרה בזר^[255].

על הפסול לעבודה ששחט את הפר והשעיר הפנימיים, שלסוברים ששחיטתם אינה כשרה אלא בכהן גדול^[256] מתורת כהונה^[257], עובר משום פסול לעבודה שעבד, ע"ע זר^[258].

הגרלה על שני השעירים

בהגרלה שמגרילים על שני השעירים, לסוברים שהיא מעכבת^[259], וכן הלכה^[260], יש מן הראשונים שכתבו שאינה כשרה אלא בכהן גדול^[261]. ונחלקו תנאים מי מוציא מתוכה את הגורלות: רבי חנינא סגן הכהנים סובר, שהכהן הגדול מכניס שתי ידיו לקלפי ומוציא בכל אחת מידיו גורל אחד^[262], ורבי יהודה אומר משום רבי אליעזר, שהכהן הגדול מכניס את ימינו והסגן* מכניס את ימינו, וכל אחד מהם מוציא גורל אחד^[263], והלכה כרבי חנינא סגן הכהנים^[264].

חתיית גחלים לקטורת שבקדש הקדשים

חתיית הגחלים לצורך הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כתבו ראשונים שכשרה בכהן הדיוט^[265], אלא שהכהן הגדול עושה אותה^[266], שכיון שאת הולכת הגחלים והנחתם במקום ההקטרה עושה הכהן הגדול, שאין נכנס לקדש הקדשים אלא הוא^[267], עושה אף את כל מלאכת הגחלים^[268].

העבודות התמידיות

העבודות התמידיות הנעשות במקדש בכל יום, ביום הכיפורים כהן גדול עושה אותן^[269], ונראה מדברי ראשונים שלמדים זאת ממה שהצריכה תורה לכהן גדול ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושים^[270], וחמש טבילות ועשרה קידושים אינם אלא כשטובל קודם העבודות התמידות ומקדש לפניהן ולאחריהן, והרי שכהן גדול עושה את העבודות התמידות^[271].

ונחלקו ראשונים אם בדיעבד כשרות בכהן הדיוט: יש סוברים שהעבודות אינן כשרות אלא בכהן גדול^[272], שהלימוד מ"חוקה" האמורה בפרשת עבודת יום הכיפורים שכהן גדול מעכב, הוא אף לעבודות היום התמידות, שאף הן נתרבו להעשות בכהן גדול מטבילות וקידושים האמורים באותה פרשה^[273]. ויש סוברים שמן התורה יש לכהן גדול לעשותן, אלא שבדיעבד אם עשאן כהן הדיוט כשרות^[274], ויש מהם שכתבו שמכל מקום פסולות מדרבנן אם נעשו בכהן הדיוט^[275]. ויש סוברים, שמן התורה מצוה לכתחילה לכהן גדול לעשותן, אבל מותר אף לכהן הדיוט לעשותן, ומדרבנן יש לכהן גדול לעשותן, אם לא במקום שהכהן הגדול חלוש וקשה לו לעבוד, שבאופן זה העמידו חכמים את הדבר על דין תורה שמותר אף להדיוט לעשותן^[276], וכתבו אחרונים שאף לדעה זו חייב הכהן הגדול מן התורה לעשות איזו שהיא עבודה מעבודות התמידות, כדי לקיים את חמש הטבילות ועשרת הקידושים שיש לו לעשותם מן התורה^[277].

מבין העבודות התמידות שכהן גדול עושה אותם ביום הכיפורים, הזכירו במשנה את שחיטת תמיד* של שחר ושל בין הערבים, קבלת דמו וזריקתו, הקטרת איבריו, ניסוך נסכיו, הקרבת חביתי כהן גדול, הקטרת קטרת* של שחר ושל בין הערבים והטבת-הנרות*^[278], וכן הדלקתן^[279]. בתרומת-הדשן*, דשון-מזבח-הפנימי*, דשון-המנורה* - לסוברים שדישון המנורה אינו בכלל הטבת הנרות^[280] - סידור המערכה וסידור שני-גזרי-עצים*, נחלקו ראשונים מי עושה אותן ביום הכיפורים: א) יש סוברים שהכהן הגדול עושה את כל עבודות אלו^[281]. ב) ויש סוברים שהכהן הגדול עושה את כל עבודות אלו מלבד סידור שני גזירי עצים - של בין הערבים^[282] - שנעשה בכהן הדיוט^[283], הואיל ושני כהנים עושים אותו^[284], ובהכרח שאחד מהם הדיוט^[285]. ג) ויש סוברים שהכהן הגדול עושה את כל עבודות אלו מלבד תרומת הדשן שכהן הדיוט עושה אותה, שלא ניתנה לכהן גדול אלא עבודת היום, ותרומת הדשן עבודת לילה היא, שהרי כשרה אף בלילה^[286], ויש מוסיפים שאף סידור המערכה נעשה על ידי כהן הדיוט, שאף הוא עבודת לילה^[287]. ד) ויש סוברים, שאף יתר עבודות אלו נעשות על ידי כהנים הדיוטות^[288], שכיון שכהן הדיוט תורם את הדשן, הוא אף מסדר את המערכה ואת שני גזרי העצים, שכך דין הכהן התורם את הדשן בכל יום^[289], ודישון מזבח הפנימי נעשה בכהן הדיוט שעבודת לילה הוא, שכשר אף בלילה - לסוברים כן^[290] - ומה שהיו עושים אותו ביום^[291], היינו משום שלא הטריחו חכמים לעשותו בלילה הואיל והוא עבודה קלה^[292], ודישון המנורה נעשה בכהן הדיוט לפי שאינו חשוב עבודה אלא מכשירי עבודה^[293], ואף על פי שבכל יום הכהן המטיב את הנרות הוא מדשן את המנורה^[294], מכל מקום ביום הכיפורים הכהן הגדול מטיב את הנרות וכהן אחר מדשן את המנורה, שלא דיו לכהן גדול בעבודות שהטילה עליו תורה שנטיל עליו אנו עבודות נוספות, ועוד, שאם היה מדשן את המנורה היה עליו להחליף את בגדי הזהב שלבוש בהם לבגדי זהב אחרים, שאין מדשנים באותם הבגדים בהם עובדים את שאר העבודות, שבגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו^[295], ויש שכתבו טעם נוסף, שעיקר עבודת היום אינה מתחילה אלא מעבודת דם התמיד ואילך, ולא הטילו עליו את העבודות הנעשות קודם תחילת עיקר עבודת היום, ועבודות אלו כולן נעשות קודם עבודת דם התמיד^[296], ומטעם זה צידדו שאף הטבת חמש נרות הנעשית קודם עבודת דם התמיד של שחר - לסוברים כן^[297] - תעשה בכהן הדיוט, וכתבו שנראה שאף על פי כן היתה נעשית בכהן גדול, שכיון שהטבת שתי נרות מוטלת עליו, מה לי הטבת שתי הנרות שלבסוף מה לי חמש שבתחילה^[298].

קרבנות המוספים

קרבנות המוספים, יש מן האחרונים שכתבו שהם מכלל עבודת היום שאינה כשרה - אף למכשירים את העבודות התמידות בכהן הדיוט^[299] - אלא בכהן גדול^[300], ויש מן האחרונים שכתבו שדינם כעבודות התמידיות הכשרות בדיעבד בכהן הדיוט, לסוברים כן^[301], ולדעה זו כתבו אחרונים שדין אילו של כהן גדול ואיל העם ושעיר הנעשה בחוץ תלוי במחלוקת שנחלקו ראשונים אם הם "בכלל עבודת היום", שלסוברים שהם בכלל עבודת היום^[302] אינם כשרים אלא בכהן גדול, ולסוברים שאינם בכלל עבודת היום^[303], כשרים בכהן הדיוט^[304].

חל יום הכיפורים בשבת, כהן גדול מקריב אף את קרבן מוסף שבת^[305], ויש מן האחרונים שמצדדים בטעם הדבר, שקרבן מוסף שבת הקרב ביום הכיפורים קדוש אף בקדושת יום הכיפורים, ולפיכך הוא בכלל עבודת היום^[306].

עבודת לחם הפנים של שבת

סילוק שני בזיכי לבונה* והקטרתם, וכן סידור לחם-הפנים* והבזיכין* על השולחן, ביום הכיפורים שחל בשבת - שבשבת מסלקים את שני בזיכי הלבונה מהשלחן* ומקטירים אותם על המזבח^[307], ומסדרים על השולחן לחם הפנים^[308] ובזיכים^[309] - כהן הדיוט עושה אותם^[310], שכיון שכשחל יום הכיפורים בחול אין בו הקטרת בזיכין כלל, אף כשחל בשבת אינו קדוש אלא בקדושת שבת ולא בקדושת יום הכיפורים, וכהן גדול אינו עובד ביום הכיפורים אלא עבודות שכשנעשות ביום הכיפורים הן מתקדשות בקדושת היום, לסוברים כן^[311].

שחיטת הקרבנות התמידיים

שחיטת הקרבנות התמידיים הקרבים ביום הכיפורים, מצותה מן התורה בכהן גדול, ואף על פי ששחיטה אינה חשובה עבודה ובכל הקרבנות כשרה בזר ומותרת אף לכתחילה^[312], מכל מקום אף היא בכלל סדר היום שנתרבה להעשות בכהן גדול^[313], ובדיעבד אם שחט כהן הדיוט או זר, לדעת רב ששחיטת פר יום הכיפורים שנאמר בה "ושחט" והיינו אהרן, כשרה מן התורה אם נעשתה בכהן הדיוט או בזר^[314], כל שכן לשחיטת שאר קרבנות היום שכשרה מן התורה אם נעשתה בכהן הדיוט או בזר^[315], ולדעת שמואל ששחיטת פר יום הכיפורים פסולה מן התורה אם נעשתה בכהן הדיוט או בזר^[316], נחלקו ראשונים, יש סוברים - לדעת הסוברים שהדרשה מחוקה שכהן גדול מעכב היא אף בעבודות התמידות שביום הכיפורים שאינן כשרות אלא בכהן גדול^[317] - שפסולה מן התורה, שלמדים מפר יום הכיפורים לשאר קרבנות היום^[318], ויש סוברים שכשרה מן התורה, ש"ושחט" לא נאמר אלא בפר יום הכיפורים, ומ"חוקה" אין למדים לפסול את הנעשה שלא בכהן גדול - לסוברים כן - אלא לעבודות היום, ולא לשחיטה שאינה חשובה עבודה^[319], ולדעת הסוברים ששחיטת שאר קרבנות היום, וכן שחיטת פר כהן גדול הנוסח "שאר" יש לשנותו, וכן פר יוהכ"פ יתכן שיש לשנות לשיטות שאף שעיר פסול, כשרה מן התורה שלא בכהן גדול, נחלקו ראשונים אם פסולה מדרבנן: יש סוברים שפסולה מדרבנן^[320], ויש סוברים שאף מדרבנן כשרה^[321].

הנחת גחלים על מזבח הפנימי

נטילת הגחלים ממזבח החיצון והנחתם על גבי המזבח הפנימי לצורך הקטרת הקטורת, אף על פי שהכהן הגדול מקטיר את הקטורת על המזבח הפנימי^[322], כהן אחר - שהוא כהן הדיוט - נוטל גחלים מהמזבח החיצון ומניחם על גבי המזבח הפנימי^[323]. על הסוברים שהיו מפייסים ביום הכיפורים על נטילת הגחלים והנחתם, עי' להלן: סדר היום.

הקטרת אימורים

הקטרת אימורי קרבנות שעבודתם אינה כשרה אלא בכהן גדול, כתבו אחרונים שכשהיא נעשית ביום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, כשאר עבודות הקרבן^[324], אבל אם נעשית בליל מוצאי יום הכיפורים - שאימורי הקרבנות הקרבים ביום הכיפורים קרבים אף בלילה שלאחריו^[325] - כשרה בכהן הדיוט, שלא הצריכה תורה כהן גדול אלא ביום הכיפורים^[326], ויש מן האחרונים שמצדד שאף כשנעשית במוצאי יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול^[327], ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שאף הקטרה ביום הכיפורים כשרה בדיעבד בכהן הדיוט, כשם שבליל מוצאי יום הכיפורים כשרה בהדיוט - לסוברים כן - וכתבו שמטעם זה מותר לכהן הדיוט להפך באיברים שעל המזבח, שאף ההקטרה עצמה כשרה בו בדיעבד^[328].

היפוך באימורים

היפוך באימורי קרבנות המונחים על האש שעל המזבח כדי למהר את שריפתם, נראה מדברי ראשונים שאף בקרבנות שעבודתם אינה כשרה אלא בכהן גדול, הוא כשר ומותר בכהן הדיוט^[329] - ואף לסוברים שהקטרת קרבנות שעבודתם אינה כשרה אלא בכהן גדול, אף היא אינה כשרה אלא בכהן גדול^[330] - שאף על פי שהיפוך באיברים חשוב עבודה^[331], מכל מקום אין זה עיקר עבודה^[332].

הקטרת איברים ופדרים שלא נתעכלו

הקטרת איברים ופדרים שנותרו על המזבח מאתמול ולא נתעכלו - שסמוך לבוקר מסלקים את האיברים שלא נתעכלו לצדי המזבח ואחר סידור המערכה מחזירים אותם למערכה^[333] - ביום הכיפורים - לסוברים שאיברים שנותרו מקרבנות של יום חול קרבים ביום הכיפורים^[334], או כשחל אחר השבת, לסוברים שאף על פי שאיברים שנותרו מקרבנות של חול אינם קרבים ביום הכיפורים, איברים שנותרו מקרבנות של שבת קרבים ביום הכיפורים^[335] - כהן הדיוט עושה את עבודה זו, שאינה מעבודות היום אלא מעבודות היום שעבר^[336]. על הסוברים שהיו מפייסים ביום הכיפורים על הקטרת האיברים שנותרו מאתמול, עי' להלן: סדר היום.

שפיכת שיירי הדם

שפיכת שיירי דמי הקרבנות שהקרבתם אינה כשרה אלא בכהן גדול, נסתפקו אחרונים אם הואיל ואינה מעכבת - בקרבנות שמתן דמם על מזבח החיצון, ויש סוברים שאף בחטאות הפנימיות^[337] - כשרה אף בכהן הדיוט^[338].

הולכת איברים למזבח

הולכת איברי ואימורי קרבנות שעבודתם אינה כשרה אלא בכהן גדול, אף על פי שחשובה עבודה^[339] מכל מקום כשרה בכהן הדיוט^[340], וכתבו אחרונים שכיון שאינה מעכבת את הכפרה ויש טורח בהולכה, אין מטריחים את הכהן הגדול להוליך את איברי הקרבנות הקרבים ביום הכיפורים, אלא כהנים הדיוטות מוליכים את האיברים לכבש^[341].

על כהן הדיוט שעבד עבודה מעבודות יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול, שחייב כזר שעבד, שכיון שפסול לאותן עבודות הרי הוא כזר לגביהן, ע"ע זר^[342].

על הפיס* שהיה נעשה בכל יום במקדש בין הכהנים העובדים, אם היה נעשה אף ביום הכיפורים, עי' להלן: סדר היום^[343].

הטבילות והקידושים

הטבילות

הכהן הגדול בכל פעם שמחליף מבגדי זהב לבגדי לבן או להיפך - שיש מעבודות היום שעובד בבגדי זהב ויש מהן שעובד בבגדי לבן, ועל כך עי' להלן - טעון טבילה*^[344], ונחלקו תנאים במקור הדין: ר' יהודה סובר, שהמחליף מבגדי לבן לבגדי זהב שטעון טבילה למדים מהכתוב: ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש וכו' ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו^[345], בכהן הפושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב הכתוב מדבר - וכפי שנאמר שם: ועשה את עלתו ואת עלת העם^[346], ובבגדי זהב עושה אותן^[347] - ומחליף בגדי זהב בבגדי לבן שטעון טבילה למדים מהכתוב: כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם^[348], בכהן הפושט בגדי זהב - בהם עבד את העבודות התמידות^[349] - ולובש בגדי לבן הכתוב מדבר^[350], ורבי אומר שהן מחליף בגדי זהב בבגדי לבן והן מחליף בגדי לבן בבגדי זהב למדים מהכתוב כתנת בד קדש וכו', ואף על פי שהכתוב מדבר בלבישת בגדי לבן, לפי שנאמר בגדי קדש הם, תלה הכתוב טעם הטבילה בכך שלובש בגדי קדש, ואף בגדי זהב הם בגדי קדש^[351]. על הסוברים שאף נאמרה הלכה-למשה-מסיני* על מנין הטבילות, ועל הצורך בדרשות הכתובים לדעתם, עי' להלן^[352].

הקידושים

הכהן הגדול בכל פעם שמחליף בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן, או להיפך, טעון קדוש-ידים-ורגלים*, בעת הפשיטה ובעת הלבישה^[353] - על לבישת בגדי זהב בתחילת עבודת היום, אחרי שפשט את בגדי החול, ועל פשיטת בגדי זהב בסיום עבודת היום, אם טעון בהן קידוש ידים ורגלים, עי' להלן^[354] - ונחלקו תנאים במקור הדין: ר' אלעזר ברבי שמעון אומר שדורשים קל-וחומר*, ומה כהן הבא לעבוד במקדש בכל השנה אינו טעון טבילה מן התורה - לסוברים כן^[355] - וטעון קידוש ידים ורגלים^[356], כהן גדול המחליף בגדיו ביום הכיפורים שטעון טבילה מן התורה^[357], אינו דין שטעון קידוש ידים ורגלים, והוקשה פשיטת הבגדים ללבישתם, שנאמר: ופשט את בגדי הבד אשר לבש^[358], כלום אדם פושט אלא מה שלבש, אלא להקיש פשיטה ללבישה, כשם שבעת שלובש טעון קידוש כך בעת שפושט טעון קידוש^[359], ורבי אומר שלמדים מהכתוב ופשט את בגדי הבד וכו' ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו^[360], אם-אינו-ענין* לטבילה, שלמדים אותה מהכתוב ורחץ במים וכו' - לדעתו^[361] - תנהו ענין לקידוש ידים ורגלים, והכתוב "ורחץ" נדרש על "ופשט" האמור לאחריו ועל "ולבש" האמור לפניו, כאילו נאמר "ופשט ורחץ ורחץ ולבש", ללמד שיש לקדש בעת הפשיטה ובעת הלבישה^[362].

מנין הטבילות והקידושים ומקורו

מלבד הדרשות שדורשים על חובת טבילות וקידושים בעת פשיטת ולבישת הבגדים, יש מן הראשונים שסוברים שנאמרה אף הלכה-למשה-מסיני* במנין הטבילות והקידושים שיש לטבול ולקדש ביום הכיפורים^[363] - על מנינם, עי' להלן^[364] - והוצרכו בין להלכה ובין לדרשות, שמשום הדרשות לחוד היינו אומרים שעובד ברצף את כל העבודה הנעשית בבגדי לבן, וכיון שנאמרה הלכה במנין הטבילות, כדי להשלים את המנין נכנס הכהן להוציא את הכף והמחתה מקדש הקדשים בבגדי לבן, לאחר שעושה מקצת עבודות בבגדי זהב ועל ידי כן מתחייב בשתי טבילות נוספות, ומשום ההלכה בלבד היינו אומרים שטובל ומקדש שלא בעת פשיטה ולבישה, והוצרכו דרשות המקראות ללמד שטובל ומקדש בעת שלובש ופושט^[365]. ויש חולקים וסוברים שלא נאמרה הלכה למשה מסיני במנין הטבילות והקידושים^[366]. מנין הקידושים שנאמרו למשה מסיני - לסוברים כן - הוא עשרה^[367], ובמנין הטבילות נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים חמש, ארבע מהן עולות לו לחשבון בארבעת הפעמים בהן טובל בעת שפושט בגדי זהב ולובש בגדי זהב או פושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב, ואחת מהן עולה לו לחשבון כשטובל בעת שפושט בגדי חול ולובש בגדי זהב בתחילת עבודת היום^[368], וחשובה היא מכלל טבילות היום אף על פי שאינה נעשית אלא בעת החלפת בגדי חול בבגדי קדש ולא בעת החלפת בגדי קדש בבגדי קדש^[369], ויש סוברים ארבע, ועולות לו לחשבון בארבעת הפעמים בהן טובל בעת שפושט בגדי זהב ולובש בגדי זהב או פושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב^[370].

הקידוש שבפשיטת הבגדים

הקידוש שבעת פשיטת הבגדים, נחלקו תנאים אם הוא בא מחמת פשיטת בגדי קדש או מחמת לבישת בגדי קדש שלאחר הפשיטה: חכמים סוברים שהוא בא מחמת הפשיטה, ולפיכך בפשיטת בגדי זהב בסיום עבודות היום טעון קידוש, שאף על פי שאינו לובש לאחר מכן בגדי קדש, מכל מקום הרי פושט בגדי קדש, ובפשיטת בגדי חול בתחילת עבודות היום אינו טעון קידוש, שאף על פי שלובש לאחר מכן בגדי קדש, מכל מקום הרי פושט בגדי חול, ור' מאיר סובר שהוא בא מחמת הלבישה, ולפיכך בפשיטת בגדי זהב בסיום עבודות היום אינו טעון קידוש, שאף על פי שפושט בגדי קדש, מכל מקום הרי אינו לובש לאחר מכן בגדי קדש, ובפשיטת בגדי חול בתחילת עבודות היום טעון קידוש, שאף על פי שפושט בגדי חול, מכל מקום הרי לובש לאחר מכן בגדי קדש^[371]. על מחלוקת ר' מאיר וחכמים לשיטתם אם מקדש קודם שפושט את בגדיו או לאחר שפושטם, עי' להלן^[372].

גדר הקידושים

בגדר הקידושים הבאים לחובת היום, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינם באים לקדש את ידי הכהן לעבודה - כקידוש ידים ורגלים הנוהג בעבודת הכהנים בכל השנה^[373] - ואינם אלא מעשים שיש לעשותם בסדר היום^[374], וכתבו שזה הטעם שאף לסוברים שהקידוש הנוהג בכל הכהנים מצוה לכתחילה לקדש מהכיור*^[375], קידושים אלו מותר לכתחילה לקדש מכל כלי שרת^[376], ואין למדים שטעונים כיור מקידוש הנוהג בעבודת הכהנים שבכל השנה, הואיל וחלוקים הם בגדרם^[377], ומטעם זה הם מצדדים לומר שאף על פי שקידוש ידי הכהנים בכל השנה לעבודה, יש לקדש מכיור מלא מים בכדי קידוש ארבעה כהנים^[378], הקידושים הבאים לחובת היום מקדשים אף מכלי שאין בו שיעור זה של מים, שאין למדים את פרטי הדינים של זה מזה^[379]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין חילוק בין קידוש ידים ורגלים הנוהג בכל הכהנים לקידוש ידים ורגלים של חובת היום^[380].

במקדש

הקידושים והטבילות הבאים לחובת היום, הכהן הגדול מקדש וטובל במקדש^[381], ונחלקו ראשונים במקור שיש לקדש במקדש: יש סוברים שהוא בכלל קידוש ידים ורגלים הנוהג בעבודת הכהנים בכל השנה שיש לקדש במקדש^[382], ויש סוברים שאין למדים מקידוש ידים ורגלים שבכל יום - שחלוקים הם בגדרם ואין לדמותם זה לזה, לסוברים כן^[383] - אלא לדעת הסוברים שהכתוב "ורחץ את בשרו"^[384] מדבר בקידוש ידים ורגלים^[385] למדים מאותו הכתוב, שנאמר בו "במקום קדוש"^[386], ולסוברים שהכתוב ורחץ את בשרו מדבר בטבילה^[387], למדים בקל וחומר מטבילה, מה טבילה שהיא במים שאינם קדושים על ידי כלי-שרת*, יש לטבול במקדש, קידוש ידים ורגלים ממים קדושים בכלי שרת^[388], אינו דין שיש לקדש במקדש^[389]. המקור שטובל במקדש למדים מהכתוב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, לסוברים שרחיצת בשרו האמורה כאן היא טבילה, הרי נאמר בה "במקום קדוש"^[390], ולסוברים שהיא קידוש ידים ורגלים, למדים מכך שנקראה בלשון ורחץ את בשרו שהיא לשון טבילה, שדין טבילה כדין קידוש ידים ורגלים, כשם שקידוש ידים ורגלים במקדש כך טבילה במקדש^[391].

על המקום במקדש ששם הכהן הגדול היה טובל את טבילות אלו, שהוא על גג בית-הפרוה* - שקדוש בקדושת העזרה^[392] - ע"ע בית הטבילה^[393] וע' בית הפרוה^[394].

החלפת בגדים מאותו הסוג

כהן שפשט בגדי זהב ולבש בגדי זהב אחרים תחתם, או שפשט בגדי לבן ולבש בגדי לבן אחרים תחתם, אינו טעון טבילה - וקידוש ידים ורגלים - שנאמר: בגדי קדש הם ורחץ במים^[395], "הם" למעט את המחליף בגדי זהב בבגדי זהב ובגדי לבן בבגדי לבן שאינו טעון טבילה^[396].

כשפושט בגדי חול

מלבד הטבילות שטובל הכהן הגדול בעת שפושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן ולהיפך, אף בעת שפושט בגדי חול ולובש בגדי זהב כשמתחיל בעבודת היום, טעון טבילה^[397], ונחלקו ראשונים בגדר טבילה זו: יש סוברים, שטבילה זו חיובה הוא ככל כהן הנכנס למקדש שטעון טבילה^[398] שיש סוברים שהוא מן התורה^[399] - מקל וחומר: ומה המחליף מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, ששינוי מקומו הוא ממקום קדוש אחד שחייבים כרת על ביאה אליו בטומאה למקום קדוש אחר שחייבים כרת על ביאה אליו בטומאה, והיינו מעזרה* להיכל* ולקדש-הקדשים* ולהיפך, טעון טבילה, המחליף בגדי חול לבגדי זהב, ומשנה את מקומו ממקום שאינו קדוש ואין חיוב כרת על ביאה אליו בטומאה למקום קדוש שיש חיוב כרת על ביאה אליו בטומאה, אינו דין שטעון טבילה^[400] - ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן^[401], ולא נתחדש בה דבר ביום הכיפורים^[402]. ויש מצדדים לומר, שאף הסוברים שכהן הנכנס למקדש אינו טעון טבילה אלא מדרבנן, כהן גדול ביום הכיפורים טעון טבילה מן התורה, קל וחומר מהמחליף בגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, ואף על פי שלגבי כהן הדיוט הנכנס לעזרה בכל השנה אין דורשים קל וחומר מכהן גדול ביום הכיפורים לחייבו טבילה, שאין נותנים את חומרי כהן גדול ביום הכיפורים על כהן הדיוט, מכל מקום את הלכותיו של כהן גדול ביום הכיפורים ניתן ללמוד אלו מאלו בקל וחומר^[403]. ויש ראשונים ואחרונים שסוברים, שטבילה זו אף עולה לחשבון הטבילות שיש לעשות ביום הכיפורים מהלכה למשה מסיני, לסוברים כן^[404], ועל כך עי' להלן^[405].

הטבילה שהכהן הגדול טובל בתחילת היום, לדעת הסוברים שהיא מדרבנן^[406], אינה בעזרה כשאר טבילות היום^[407], אלא מחוץ לעזרה, ככל כהן שטובל מחוץ לעזרה קודם שנכנס לעזרה^[408], ולדעת הסוברים שהיא מדאורייתא^[409] נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהיא בעזרה, שאף היא בכלל הדרשה מהכתוב "במקום קדוש" שהטבילות שביום הכיפורים יש לעשותן בעזרה^[410], ויש סוברים שהיא מחוץ לעזרה^[411], שסברא היא שיטבול בחול קודם שנכנס למקום שחייב כרת על כניסה אליו בטומאה^[412], ועוד, שעדיין לא נתקדש בבגדי קדש^[413], ואף מהלכה למשה מסיני לא נאמרה אלא חובת טבילה - לסוברים כן^[414] - אבל לא שיש לעשותה במקום קדוש^[415].

על המקום במקדש ששם הכהן הגדול היה טובל את טבילה זו - לסוברים שטובל מחוץ לעזרה^[416] - שהוא על גג שער המים, ע"ע בית הטבילה^[417].

כשלא טבל או שלא קידש

כהן גדול שעבד ביום הכיפורים בלא שקידש ידיו ורגליו כלל, עבודתו פסולה, אבל אם קידש ידיו ורגליו קודם שהתחיל את עבודת היום ושוב לא קידש, או אם לא טבל, בדיעבד עבודתו כשרה^[418], ואף על פי שנאמר "חוקה" לעכב - יש מפרשים שהיינו "לחקת עולם" האמור ביום הכיפורים^[419], ויש מפרשים שהיינו "חק עולם" האמור בכיור*, שממנו למדים שקידוש ידים ורגלים שבכל יום מעכב^[420] - אמר חזקיה שדורשים מהכתוב בקידוש ידים ורגלים: והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם^[421], דבר המעכב בזרעו של אהרן - שהוא קידוש קודם עבודה שמעכב בכהן הדיוט בדיעבד - מעכב בו, דבר שאינו מעכב בזרעו - היינו הטבילות והקידושים בהחלפת הבגדים שאינם נוהגים בכהן הדיוט - אינו מעכב בו, ורבי יונתן אמר שלמדים כן מהכתוב: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו^[422], דבר המעכב בבניו, מעכב בו, ודבר שאינו מעכב בבניו, אינו מעכב בו^[423], ונחלקו אחרונים: יש סוברים שהקידוש הראשון שמעכב אינו רק הקידוש שמחויב בו הכהן הגדול ככל כהן, אלא אף קידוש אחד מהקידושים שטעון הכהן הגדול לחובת היום, ולפיכך אף באופן שאינו טעון קידוש ביום הכיפורים אלא מחמת חובת היום, כגון שכבר קידש ידיו ורגליו קודם יום הכיפורים ולא יצא מהמקדש - שלינה אינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, לסוברים כן^[424], או אם קידש ידיו ורגליו בליל יום הכיפורים לתרומת הדשן, שאף לסוברים שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים^[425] באופן זה אין היא פוסלת, לסוברים כן^[426] - שאף על פי שהוא מקודש ועומד מכל מקום חייב לקדש ידיו ורגליו קודם שמתחיל בעבודה משום הקידושים שהם חובת היום לפי שאינם נעשים אלא ביום הכיפורים בזמן עבודת היום^[427], אם לא קידש ידיו ורגליו ועבד עבודתו פסולה^[428], ויש שמשמע מדבריהם שהקידוש הראשון שמעכב הוא הקידוש שמחויב בו הכהן הגדול ככל כהן, אבל כל הקידושים שטעון הכהן הגדול לחובת היום, אינם מעכבים^[429].

טבל וקידש בליל יוה"כ

טבל וקידש ידיו ורגליו בליל יום הכיפורים ולבש את בגדיו, ובעת שהאיר היום הרי הוא לבוש בבגדיו וידיו מקודשות - שלינה אינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, לסוברים כן^[430], או כשקידש לתרומת הדשן, שהכל מודים שאין ידיו נפסלות^[431] - מצדדים ראשונים שכיון שעשאם קודם זמן עבודת היום אינם עולים לו לחובת היום, וחייב לטבול - לסוברים שהטבילה שקודם העבודות התמידות היא חובת היום - ולקדש משהאיר היום^[432].

זמן הקידוש ביחס לפשיטה וללבישה

קידוש ידים ורגלים שמקדש הכהן הגדול בפשיטת הבגדים, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם אם מקדש קודם שפושט או לאחר שפושט, וכן בקידוש שמקדש בלבישת הבגדים נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם אם מקדש קודם שלובש או אחר שלובש: רב חסדא סובר בדעת רבי הלומד קידוש ידים ורגלים בפשיטה ולבישה מדרשת "ופשט ורחץ ורחץ ולבש"^[433], שפושט תחילה ומקדש, טובל, מקדש ולאחר מכן לובש, שכך משמעות דרשה זו, שפושט תחילה ולאחר מכן מקדש, ושמקדש תחילה ולאחר מכן לובש^[434], ור' מאיר וחכמים סוברים - וכן סובר רב אחא בר יעקב אף בדעת רבי^[435] - שהקידוש שבעת הלבישה מקדש אחר הלבישה^[436], שלמדים מהכתוב בקידוש ידים ורגלים שבכל יום: או בגשתם אל המזבח^[437], כשאינו מחוסר אלא גישה ולא כשהוא מחוסר לבישה וגישה^[438], ונחלקו בקידוש שבעת הפשיטה, חכמים סוברים שמקדש קודם שפושט^[439], שלדעתם הקידוש שבעת הפשיטה בא מחמת פשיטת הבגדים^[440], ולכך יש לקדש כשהוא לבוש בהם, ור' מאיר סובר שמקדש אחר שפושט^[441], שלדעתו הקידוש שבעת הפשיטה בא מחמת לבישת הבגדים שלאחר מכן^[442], ולפיכך יש לקדש אחר שפשט את הבגדים הקודמים^[443]. להלכה, מקדש קודם שפושט ואחר שלובש^[444].

הכלי ממנו מקדש

קידוש ידים ורגלים שמקדש הכהן הגדול קודם עבודת היום, שמחויב בו ככל כהן הטעון קידוש ידים ורגלים קודם עבודתו^[445], לסוברים שקידוש הנוהג בעבודת הכהנים שבכל השנה מצוה לכתחילה לעשותו מהכיור*^[446], אף הכהן הגדול יש לו לקדש מהכיור לכתחילה^[447], ולסוברים שאף הקידוש שמחויב בו כל כהן ניתן לכתחילה לעשותו מכל כלי-שרת*^[448], אף הקידוש שקודם עבודת היום אין מצוה לעשותו מהכיור^[449], אבל יתר הקידושים שמקדש הכהן הגדול ביום הכיפורים, שאינם מוטלים עליו אלא משום חובת היום, אף לסוברים שקידוש שבכל השנה מצותו מהכיור, אין מצוה לעשותם מהכיור^[450], שלא נאמר כיור אלא בפרשת קידוש הנוהג בכל הכהנים ולא בפרשת קידוש הבא לחובת היום, ואין למדים זה מזה הואיל וקידוש הבא לחובת היום יצא מכלל קידוש הנוהג בכל הכהנים כשם שיצא מכללו בכך שקידוש הנוהג בכל הכהנים מעכב^[451] וקידוש הבא לחובת היום אינו מעכב^[452], ועוד שחלוקים הם בגדרם, לסוברים כן^[453]. הקידושים שאינם נעשים מהכיור, עושה אותם הכהן הגדול מקיתון של זהב^[454] שהוא כלי שרת^[455], משום כבודו^[456], וביום הכיפורים יש לחוש לכבודו יותר מכל השנה הואיל וטורח הרבה בעבודת היום ובכך יתחזק ליבו, ועוד, שאף כבוד היום גורם^[457]. על הסוברים שכהן גדול מקדש ידיו ורגליו בכל השנה מקיתון של זהב, ע"ע קדוש ידים ורגלים.

פריסת סדין

בעת שהכהן הגדול טובל, פורסים סדין בינו לבין העם^[458], משום צניעות^[459]. הסדין הוא של בוץ^[460], כדי שיזכור הכהן הגדול שאת העבודות המיוחדות ליום הכיפורים עושה בבגדי בוץ בלבד, ולא יטעה ללבוש בעת עבודתן את כל שמונת הבגדים^[461], וכתבו אחרונים שנחלקו ראשונים באלו טבילות פורסים סדין של בוץ, שיש סוברים בכל הטבילות^[462], ויש סוברים בשתי הטבילות הראשונות, ובהיכר זה די^[463].

כשהכהן יצטנן ממי המקוה

כהן גדול שהוא זקן או איסטניס - או חולה^[464] - וקשה עליו הטבילה במי המקוה* הקרים, חכמים סוברים שמערבים במי המקוה מים שהוחמו מערב יום הכיפורים^[465], ובדעת ר' יהודה נחלקו אחרונים: יש סוברים שמערבים^[466], ויש סוברים שאין מערבים, שמא יאמרו שהכהן הגדול טובל ביום הכיפורים במים שאובים^[467]. אם מטילים למי המקוה חתיכות ברזל שהגיעו לשיעור רתיחה בכדי שקרירות המים תצרף אותן נחלקו תנאים ואמוראים ואחרונים בדעתם: יש סוברים בדעת אביי ובדעת הירושלמי בשיטת ר' יהודה, שמטילים הן למקוה שבתוך העזרה והן למקוה שמחוץ לעזרה^[468] - בה טובל את הטבילה הראשונה, לסוברים כן^[469] - שלדעתו צירוף אינו אסור אלא מדרבנן^[470], וכל שאינו מתכוין מותר, שדבר-שאינו-מתכון* מותר באיסור דרבנן, לסוברים כן^[471], או שלצורך המקדש מותר לצרף, לפי שאין איסור שבות* בדבר הנעשה לצורך המקדש ואף אם נעשה מחוץ לתחום המקדש, לסוברים כן^[472], ויש מחלקים לדעת אביי והירושלמי בשיטת ר' יהודה לדעה זו בין המקוה שבעזרה למקוה שמחוץ לעזרה, שלמקוה שבעזרה מטילים, שאין שבות במקדש, אבל למקוה שמחוץ לעזרה אין מטילים, שאף בדבר הנעשה לצורך המקדש לא התירו שבות אלא בתוך תחום המקדש, אבל מחוץ למקדש לא התירו, לסוברים כן^[473], ולחכמים - וכן סובר רב ביבי בדעת ר' יהודה^[474] - אין מטילים^[475], שלדעתם צירוף מתכת אסור מן התורה משום מכבה*^[476] - או משום מכה-בפטיש*^[477] - ולדעתם אם באו להטיל למי המקוה חתיכות ברזל רותחות, מטילים חתיכות שלא הגיעו לשיעור רתיחה בכדי שקרירות המים תצרף אותן^[478]. להלכה מותר הן להטיל חתיכות ברזל רותחות בכדי שקרירות המים תצרף אותן והן לערב מים חמים^[479].

סדר היום

פיס

הפייסות הנעשים בכל יום בין כהני בית אב של אותו יום מי מהם יעבוד את העבודות התמידות, נחלקו ראשונים אם נעשים אף ביום הכיפורים: יש סוברים שאין מפייסים^[480], שלדעתם הכהן הגדול עובד את כל העבודות שביום הכיפורים, ויש סוברים שמפייסים^[481].

תרומת הדשן

מתחילים בתרומת הדשן מחצות ליל יום הכיפורים, ולא כבכל יום שמתחילים סמוך לקריאת הגבר^[482], וכן מקדימים את סדר-המערכה* ואת סידור האיברים שלא נתעכלו על גביה^[483]. טעם ההקדמה, לסוברים שהכהן הגדול תורם, כדי שיוכל לנוח בין תרומת הדשן לעבודות היום^[484], ולסוברים שכהן הדיוט תורם, כדי שיתרום הדשן בעוד שיש בו כח ולא נחלש מהצום^[485], או כדי שישלמו עבודות אלו קודם שיעלה עמוד השחר, ובעת שיעלה השחר יוכל הכהן הגדול להתחיל בעבודת היום ולא יתחילנה מאוחר יותר בזמן בו נחלש עוד מהצום^[486].

בעת שהאיר המזרח מתחילים בעשיית העבודות התמידות הנעשות ביום^[487], ועושים אותם כסדרן שבכל יום^[488].

שחיטת התמיד

בעת שהאיר המזרח - שהוא זמן שחיטת תמיד* של שחר^[489] - אחר שטובל ומקדש ידיו ורגליו שוחט את התמיד ומקבל את דמו וזורקו^[490], ואינו שוחט משני הסימנים שבצואר הבהמה אלא את השיעור ההכרחי להכשר השחיטה, שהוא רוב הסימנים^[491], אבל את מיעוט הסימנים הנותר אינו שוחט^[492], לפי שאף קבלת הדם מצותה בכהן גדול, וצריך למהר ולקבל^[493], וכהן אחר משלים את שחיטת מיעוט הסימנים^[494], וכתבו ראשונים שהיינו לפי שמצוה למרק את השחיטה כדי לקבל את כל הדם^[495], ויש שכתבו, שהיינו כדי שיתעסקו רבים בעבודה, שברב-עם-הדרת-מלך*^[496], ואף על פי שביום הכיפורים לא הקפידה תורה על רוב עם, אלא אדרבה מצות היום בכהן גדול, היינו בעבודות שהכהן הגדול יכול לעשותן, אבל מירוק השחיטה שהכהן הגדול אינו יכול לעשותו, הידור מצוה הוא שאחר יעשנו^[497].

קרבנות המוספים

בקרבנות המוספים נחלקו תנאים אימתי עושים אותם: ר' עקיבא סובר שעושים אותם יחד עם תמיד של שחר^[498], לאחר נסכי התמיד^[499], ור' ישמעאל סובר שעושים אותם עם אילו של הכהן הגדול ואיל העם^[500]. הלכה כר' עקיבא^[501].

וידוי על פר של כה"ג

לאחר עשיית העבודות התמידות פושט הכהן הגדול את בגדי הזהב ולובש בגדי לבן, ומתודה על פרו^[502], שנאמר בתחילת עבודת היום: וכפר בעדו ובעד ביתו^[503], כפרה זו היא כפרת דברים, ואינה כפרת דמים, שהרי שחיטת הפר נאמרה לאחר מכן, לאחר ההגרלה על שני השעירים^[504].

ודוי* זה הוא הראשון משלשת הוידויים שהכהן הגדול מתודה ביום הכיפורים, שנים על פרו ואחד על השעיר המשתלח. על נוסח הוידויים, על האנשים ועל העבירות שמתודה עליהם בכל אחד מהוידויים, ועל המחלוקת אם הוידויים מעכבים, ע"ע ודוי^[505]. על המתודה שבעת הוידוי סומך ידיו על הקרבן, ע"ע הנ"ל^[506].

הכהן סומך ידיו על הפר ומתודה במקום בעזרה בו שוחטים את הפר^[507] - על מקום השחיטה, עי' להלן - שיש לסמוך - אף סמיכה כגון זו שאינה סמוכה לשחיטה - במקום השחיטה^[508].

בעת הסמיכה והוידוי, הכהן עומד כשפניו כלפי מערב ואחוריו כלפי מזרח^[509], ככל הסומכים על הקרבנות שפניהם למערב^[510], והפר, פניו מכוונות למערב, ראשו מעוקם לדרום וזנבו לצפון^[511], הן לסוברים שאף בסמיכת הקדשים העומדים שלא כנגד המזבח אלא מצידו עושים כן כדי להרחיק את אחורי הבהמה ככל האפשר מהמזבח שמא תטיל גללים^[512], והן לסוברים שבסמיכת קדשים העומדים בצד המזבח מעמידים את הבהמה כשראשה למערב ואחוריה למזרח^[513], שהפר הואיל ועומד בין האולם ולמזבח - לסוברים כן^[514] - אם נעמידו כשפניו למערב ואחוריו למזרח, נמצא שאחוריו כנגד המזבח - לדעת הסוברים שמקום המזבח בצפון העזרה^[515] או שיש חלק ממנו שמקומו בצפון העזרה^[516] - או סמוכים למזבח - לסוברים שהמזבח כולו בדרום^[517] - שהרי מעמידים אותו במרכז העזרה ואינו נוטה לצפונה אלא מעט^[518], ובהטלת גללים כנגד המזבח או בסמוך לו יש גנאי^[519].

ההגרלה על השעירים

לאחר הוידוי על הפר, מגרילים על שני שעירים, מי מהם יקרב חטאת ומי מהם ישתלח למדבר^[520], שלאחר הוידוי על הפר נאמר: ולקח את שני השעירִם וכו' ונתן אהרן על שני השעירִם גֹרלות וכו'^[521]. על שני שעירים אלו והכשרם, ע"ע שעירי-יום-הכיפורים*.

סדר ההגרלה

סדר ההגרלה כך הוא, מעלים - יש סוברים הכהן הגדול בשתי ידיו^[522], ויש סוברים הכהן הגדול בימינו והסגן* בימינו^[523] - מתוך קלפי שני גורלות שעל אחד כתוב "לה'" ועל אחד כתוב "לעזאזל"^[524]. הגורל שמעלה הכהן הגדול בימינו, מעלהו לשם השעיר העומד בימין, והגורל האחר מעלים אותו לשם השעיר העומד בשמאל^[525]. אחר שעלה הגורל לה' מן הקלפי, לסוברים שהכהן הגדול מוציא את הגורלות בשתי ידיו, אם לה' עלה בימינו, הסגן - שהוא סמוך לימין הכהן הגדול^[526] - אומר לו "אישי כהן גדול הגבה ימינך", ואם לה' עלה בשמאלו, ראש בית אב - שהוא סמוך לשמאל הכהן הגדול^[527] - אומר לו "הגבה שמאלך"^[528], ולסוברים שהכהן הגדול והסגן מוציאים את הגורלות בימינם, אם "לה'" עלה בימין הכהן הגדול הסגן אומר לו "אישי כהן גדול הגבה ימינך", ואם עלה בימין הסגן, אין אומרים לו הגבה ידך, שהכהן הגדול מתבייש בכך שהגורל לה' לא עלה בידו אלא ביד הסגן^[529], ובאופן זה ראש בית אב אומר לכהן הגדול "אישי כהן גדול דבר מילך"^[530] - והיא קריאת שם "לה'" שקורא הכהן הגדול על השעיר לה' לאחר מכן^[531] - ואין הסגן אומר לו כן, שכיון שהגורל לה' עלה ביד הסגן ולא ביד הכהן הגדול, חלושה דעתו מהסגן^[532], ומגביהו זה שהעלהו^[533], כדי שידעו הכל על איזה שעיר עלה הגורל לה'^[534], ועוד, לכבוד השם שכתוב באותו גורל^[535]. אחר הגבהת הגורל לה' הכהן הגדול מניח כל גורל על השעיר שעלה אותו גורל לשמו^[536], ונסתפקו אחרונים אם מניח את שתי הגורלות בימינו זה אחר זה משום מעלת ימין*, או שמניח את שתי הגורלות יחד אחד בימינו ואחד בשמאלו, שהכתוב: ונתן אהרן על שני השעירִם גרלות^[537] - ממנו למדים שמניחים את הגורלות על השעירים^[538] - משמע שיתן על שני השעירים יחד^[539].

מקומה

מגרילים בעזרה^[540], שנאמר: והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד^[541], ממזרח למזבח^[542], שכיון שיש עוד זמן רב עד שחיטת השעיר האחד ושילוח השעיר האחר, חוששים שבינתים השעירים יטילו גללים, ומוטב שיעשו כן במזרח העזרה ולא כנגד המזבח או לצידו^[543], ועוד, שהרי חוזרים ומוציאים את השעיר המשתלח מהעזרה בעת שילוחו, וגנאי הוא להכניסו ולהוציאו יותר מכפי הצורך^[544]. במקום לרוחב העזרה בו מגרילים נחלקו ראשונים: יש סוברים כנגד פתח ההיכל, במקום שאין המזבח חוצץ בינו לפתח ההיכל, שנאמר "לפני ה'", והמקום הפתוח לפתח ההיכל הוא החשוב לפני ה'^[545], ויש סוברים שמן התורה מגרילים בכל רוחב העזרה, שכל רוחב העזרה חשוב לפני ה' לענין הגרלה, ומדרבנן מגרילים בצפונה^[546], כדי להזכיר ששחיטת השעיר בצפון^[547].

כיוון פני השעירים והמגריל

פני השעירים בעת ההגרלה מכוונים למערב ואחוריהם למזרח^[548], שהכתוב "לפני ה'"^[549] ממנו למדים שמגרילים כנגד פתח ההיכל, לסוברים כן^[550], משמע שאף פני השעירים יהיו מכוונים כנגד פתח ההיכל בשעת ההגרלה^[551], ויש גורסים בתוספתא שראשם למזרח ואחוריהם למערב^[552]. הכהן עומד בעת שמגריל ופניו למערב^[553].

קריאת שם

בעת שמניח את הגורל על השעיר לה', קורא עליו שם^[554], ואף על פי שכבר נקבעו השעירים על ידי הגורל, מצוה לקרוא שם^[555], ונחלקו ראשונים ואחרונים אם קריאת השם היא מן התורה או מדרבנן: יש סוברים מן התורה, ולמדים כן מהכתוב: ועשהו חטאת^[556], באמירה עושהו^[557], ויש סוברים מדרבנן, והכתוב אינו אלא אסמכתא בעלמא^[558], ואף לסוברים שקריאת השם היא מן התורה, אין היא מעכבת^[559]. ונחלקו תנאים באיזו לשון קורא שם: חכמים סוברים שאומר "לה' חטאת"^[560], שבכתוב "ועשהו" שדורשים ממנו שבאמירה יעשנו נאמר "לה'" ו"חטאת"^[561], ור' ישמעאל סובר שאומר "לה'" ואינו צריך לומר חטאת^[562], שדורש "אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו"^[563], שלא יזכיר אלא לה'^[564], ובתוספתא אמרו שהכהן הגדול אומר "לה'" והסגן אומר "חטאת"^[565]. הלכה כחכמים^[566].

קשירת לשון של זהורית

אחר שעלה הגורל על השעירים, הכהן הגדול קושר לשון צמר בראשו של השעיר המשתלח^[567], ויש סוברים שמקום הקשירה בראשו הוא בין קרניו^[568], ועל ידי הקשירה לא יתערב בשעיר שעלה עליו הגורל לה' ובשעיר החטאת החיצונה^[569], ונחלקו אמוראים ואחרונים בדעת אמוראים אם קושר לשון נוספת אף על השעיר לה': יש סוברים שקושר, שבכך אינו מתערב בשעיר החטאת החיצונה, ובצוארו של השעיר הוא קושר, ובכך אינו מתערב בשעיר המשתלח שהלשון קשורה לו בראשו^[570], ויש סוברים שאינו קושר^[571], ואינו מתערב על ידי שמעמיד את השעיר לה' בפני עצמו בין האולם ולמזבח, לסוברים כן^[572]. ויש שכתבו שהדין ששעיר המשתלח טעון לשון צמר הוא הלכה-למשה-מסיני*, וקשירתו במקום שונה מהמקום שקושרים בו את לשון הצמר על השעיר לה' - לסוברים כן - היא הנעשית כדי שלא יתערבו זה בזה^[573].

מקדים את קשירת הלשון לשעיר המשתלח לקשירת הלשון לשעיר לה'^[574] - לסוברים שקושר לשון אף לשעיר לה'^[575] - הואיל והלשון של השעיר המשתלח מלבד שמבדילה בין השעירים אף מלבינה בעת מחילת העוונות - לסוברים שהלשון שקושר לו אחר ההגרלה היא הלשון שמלבינה במחילת העוונות - וללשון המלבינה בעת מחילת העוונות יש רמז בכתוב, אבל הלשון של השעיר לה' אין ענינה אלא להבדיל בין השעירים^[576], ואף על פי שכל המקודש* מחבירו קודם את חבירו^[577], והשעיר לה' מקודש מהשעיר המשתלח, שהרי נותנים מדם השעיר לה' בקדש הקדשים ובהיכל, והדין נותן להקדים את המקודש אף על פי שיש טעם להקדים את הפחות מקודש משום שיש לו רמז בכתוב^[578], מכל מקום מקדים את קשירת הלשון לשעיר המשתלח הואיל והיא מועילה אף לשעיר לה', שעל ידי קשירה זו אף השעיר לה' ניכר מהשעיר המשתלח^[579].

צבע הלשון

לשון הצמר שקושר בראש שעיר המשתלח, צובעים אותה בצבע אדום^[580], וטעם הדבר לסוברים שהיא הלשון שחולקים אותה בעת שמגיע השעיר למדבר וקושרים חציה בסלע וחציה בין קרניו^[581], לפי שהלשון מלבינה מאדמימותה בעת שנמחלו עוונותיהם של ישראל, כעין מה שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו^[582]. אף לשון הצמר שקושר לשעיר שלה' - לסוברים כן^[583] - צבעה אדום^[584], ואף לסוברים שאין עושים מתחילה לשון אחת וחולקים חציה לשעיר לה' וחציה לשעיר לעזאזל אלא היא לשון נפרדת^[585], וכתבו אחרונים שעשייתה בצבע אדום אינה חובה, שהרי אינה מלבינה לאחר מכן ואינה אלא להבדיל בין השעירים, אלא שנהגו לעשותה כעין הלשון הנעשית לשעיר המשתלח^[586], ויש מן האחרונים שכתב שאף היא צבעה אדום מן הדין, שלדעתו אחר שמורידים את הלשון מהשעיר בעת שחיטתו תולים אותה בהיכל, ואף היא מלבינה בעת מחילת העוונות^[587].

לשון אחת חצויה או ב' לשונות

לשונות הצמר שקושרים לשני השעירים - לסוברים שאף לשעיר שלה' קושרים לשון^[588] - יש מן הראשונים שכתבו שעושים תחילה לשון אחת וחולקים חציה לשעיר לה' וחציה לשעיר לעזאזל^[589], ויש ראשונים שסוברים שאין צורך לחולקן מלשון אחת אלא ניתן לעשותן מתחילה שתי לשונות נפרדות^[590].

משקל הלשון

במשקל לשונות הזהורית נחלקו ראשונים: יש סוברים שהלשון שקושרים בראש השעיר המשתלח משקלה שני סלעים, שלדעתם הלשון שקושרים בראשו חולקים אותה בעת שמגיע השעיר למדבר וקושרים חציה בסלע וחציה בין קרניו, וכשיש במשקלה שני סלעים יש בה כדי חלוקה^[591], והלשון שקושרים בראש השעיר לה' אין לה שיעור, שבכל שיעור שהוא די להיכר בינה ובין שעירים אחרים^[592], ויש סוברים ששתי הלשונות יחד משקלם שני סלעים, ובשיעור זה יש כדי חלוקה לשתיהן^[593], ויש סוברים ששתי לשונות אלו אין להן שיעור אלא הן בכל שהוא^[594]. ויש מן האחרונים שכתבו - לדעתם ששעיר המשתלח טעון לשון של זהורית מהלכה למשה מסיני^[595] - שהשיעור שנאמר במשקל לשון הזהורית הוא הלכה למשה מסיני^[596].

על ההקדש* ממנו באה הלשון שקושרים לשעיר המשתלח, שיש סוברים שהוא תרומת-הלשכה* ויש סוברים שהוא שירי-הלשכה*, ע"ע תרומת הלשכה וע' שירי הלשכה.

העמדת השעירים אחר ההגרלה

אחר ההגרלה, מעמיד את השעיר המשתלח כנגד השער המזרחי של העזרה, שממנו הוא משתלח^[597], ראשו למזרח ואחוריו למערב^[598], ונחלקו תנאים ואחרונים בדעת אמוראים אם כמו כן מעמיד את השעיר לה' בין האולם ולמזבח, שהוא המקום בו שוחטים אותו: יש סוברים שאינו מעמידו בין האולם ולמזבח, אלא נשאר במזרח העזרה עד סמוך לשחיטה^[599], ויש סוברים שמעמידו בין האולם ולמזבח^[600], ומהם יש סוברים שאינו מעמידו בין האולם ולמזבח אלא לסוברים שאינו קושר עליו לשון זהורית^[601], שלדעתם הואיל ואינו מבדיל בין השעיר לה' ובין שעיר החטאת החיצונה בקשירת לשון צמר לשעיר לה', מבדיל ביניהם בהעמדת השעיר בפני עצמו בין האולם ולמזבח^[602], ויש שכתבו שאם הכהן הגדול חלוש ואין בכוחו להביא את השעיר עד מקום שחיטתו ממש, מביאו עד כנגד מקום השחיטה^[603].

וידוי שני על הפר

אחר שמסיים הכהן הגדול את העיסוק בשעירים, סומך ידיו על פרו הנמצא במקום שחיטתו ומתודה עליו וידוי שני^[604], שלאחר ההגרלה נאמר: וכפר בעדו ובעד ביתו^[605], והיינו וידוי^[606].

שחיטת הפר

אחר הוידוי שוחט את הפר, ומקבל במזרק את דמו^[607], ובשחיטת מיעוט הסימנים - שאינה נצרכת להכשר השחיטה אלא למצוה בלבד - נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהכהן הגדול שוחט רוב שני הסימנים ואחר מסיים את השחיטה, כדי שיהא סיפק ביד הכהן הגדול לקבל את הדם^[608] - שכן מצינו בשחיטת התמיד של יום הכיפורים שאחר מסיים את שחיטת מיעוט הסימנים מטעם זה ^[609] - ויש סוברים שהכהן הגדול שוחט אף את מיעוט הסימנים הנותר^[610], ואף על פי ששוחט את כל הסימנים יהא סיפק בידו לקבל את הדם, שבעבודות המיוחדות ליום זריז הוא^[611], ואין אחר מסיים את השחיטה, שחוששים שיבוא לעשות אף עבודות אחרות בפר, ואין אחר מסיים את השחיטה אלא בתמיד של יום הכיפורים שעבודתו כשרה אף בשאר כהנים, לסוברים כן^[612], ויש מצדדים שאין שוחטים את מיעוט הסימנים אלא הכהן הגדול שוחט רוב משני הסימנים בלבד, שהוא אינו מסיים את השחיטה כדי שיהא סיפק בידו לקבל את הדם, ואחר אינו מסיים שמא יעבוד בשאר עבודות^[613].

מקום השחיטה

מקום שחיטת הפר לרוחב העזרה הוא בצפון^[614] - כדין חטאות הפנימיות ששחיטתן בצפון^[615] - ומקום השחיטה לאורך העזרה תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים שצפון העזרה במקום שכנגד המזבח בלבד כשר לשחיטת קדשי-קדשים*^[616], מקומה בצפון העזרה כנגד המזבח^[617], ולסוברים שאף צפון המקום שבין-האולם-ולמזבח* כשר לשחיטת קדשי קדשים^[618], מקומה בין האולם ולמזבח^[619], כדי למעט בהילוכו של הכהן הגדול עם המזרק ובו הדם ממקום שחיטתו לקדש הקדשים, הואיל והוא חלש ביום הכיפורים^[620], ומטעם זה אף מקריבים את הפר ככל האפשר למרכז העזרה ואינו נוטה לצפונה אלא מעט, שבכך הוא קרוב יותר לפתח ההיכל^[621].

מירוס בדם הפר

בזמן שמתעסק בקטורת, נותן את הדם לאחר - כהן^[622] - שימרס בדם כדי שלא יקרוש עד שמזה ממנו^[623], שדם שנקרש פסול להזאה^[624]. מקום עמידת הממרס בדם, הואיל ובעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים אסור לכל אדם להמצא בהיכל*^[625], הרי הוא תלוי במחלוקת התנאים אם האולם* קדוש בקדושת ההיכל, שלסוברים שהאולם אינו קדוש בקדושת ההיכל^[626] ומן התורה מותר להמצא באולם בעת ההקטרה^[627], עומד באולם על שורת המרצפות הרביעית מפתח ההיכל^[628], ואף על פי שאף לדעתם מדרבנן אסור להמצא באולם בעת ההקטרה^[629], מכל מקום בדם הפר הקלו חכמים כדי לקרבו לקדש הקדשים ולמעט בטירחת הכהן הגדול בהולכתו, הואיל והוא חלוש ביום הכיפורים^[630], ולסוברים שהאולם קדוש בקדושת ההיכל^[631] ומן התורה אסור לממרס להמצא אף באולם^[632], עומד על הרובד הרביעי שבין האולם ולמזבח^[633] - על הרובדים שבין האולם ולמזבח, ע"ע בין האולם ולמזבח^[634] - ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים רביעי מפתח ההיכל לכיוון תוך העזרה^[635], שיש לו להרחיק מפתח האולם שמא יטעה ויכנס^[636], ויש סוברים רביעי מהמזבח, והוא הרובד הסמוך לפתח האולם, לסוברים כן^[637].

הקטרת הקטורת בקדש הקדשים

אחר שחיטת הפר וקבלת דמו מקטירים קטרת* בקדש-הקדשים*^[638], שאחר שחיטת הפר נאמר: ולקח מלא המחתה וכו'^[639].

סדר הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כך הוא, נוטל מחתה ועולה לראש המזבח החיצון וחותה לתוכה שלשה קבים גחלים מאש המערכה*^[640]. על המקום במזבח ממנו יש לחתות, על חתיית הגחלים שהיא מהמערכה המיוחדת שמוסיפים ביום הכיפורים, ועל גדר החתייה, ע"ע הקטרה (קטורת)^[641]. על פרטי דיני החתייה ושינויים שנעשים בה מחתיית הגחלים שבכל יום, ע"ע הנ"ל^[642]. יורד מהמזבח והמחתה עם הגחלים בידו ומניחה בין האולם ולמזבח^[643], ונחלקו אחרונים על איזה רובד מניחה: יש סוברים על הרובד הסמוך לפתח האולם^[644], ויש סוברים על הרובד הרביעי מפתח ההיכל לכיוון תוך העזרה^[645], ויש מצדדים בדעת ראשונים שיכול להניח בכל רובד מהרובדים שבין האולם ולמזבח^[646].

אחר שמניח את מחתת הגחלים, מביאים לו מחתה גדושה קטורת מלשכת בית-אבטינס* - ששם עושים את הקטורת^[647] - וכף ריקה^[648]. המחתה נחלקו בה בירושלמי: יש סוברים שהיא כלי-שרת*^[649], ויש סוברים שהיא כלי חול^[650]. הכף, לדעת תנאים בברייתא היא כלי קודש^[651], ויש סוברים שאף בה נחלקו אמוראים בירושלמי ויש מהם סוברים שהיא כלי חול^[652].

חופן מלא חפניו קטורת מהמחתה^[653], שנאמר: ולקח וכו' ומלא חפניו קטרת סמים דקה^[654], ומניח את הקטורת החפונה בידיו בתוך הכף שהוציאו לו^[655], כדי שיוכל להביא את הקטורת ומחתת הגחלים יחד לקדש הקדשים^[656]. על גדר החפינה והלכותיה, ע"ע הקטרה (קטורת)^[657].

מוליך את מחתת הגחלים וכף הקטורת מהעזרה לקדש הקדשים, המחתה בימינו והכף בשמאלו^[658], שהמחתה קשה לנשיאה מהכף, שהמחתה חמה מחום הגחלים והכף צוננת, ועוד, שבדרך כלל מחתת הגחלים - שיש בה שלשה קבים גחלים^[659] - כבדה מכף הקטורת, שמלא חפניו של אדם בינוני הוא פחות משלשה קבים^[660]. על גדר ההילוך עם המחתה והכף אם הוא חשוב עבודה, ע"ע הולכה^[661].

דרך הליכתו בהיכל לקדש הקדשים, בבית ראשון שכותל בעובי אמה - הנקרא "אמה-טרקסין*"^[662] - חצץ בין ההיכל לקדש הקדשים^[663], והכניסה לקדש הקדשים היתה דרך פתח במרכז הכותל מכוסה בפרכת*^[664], היה הולך דרך מרכז ההיכל^[665], ובבית שני שפרוכת חצצה בין ההיכל לקדש הקדשים^[666], לסוברים ששתי פרוכות היו שם ופתח החיצונית מדרום והפנימית מצפון^[667], אמר ר' יהודה שהיה הולך לפתח הפרוכת שבדרום ההיכל בין המזבח-הפנימי* שבמרכז ההיכל^[668] למנורה שבדרומו^[669], ואינו הולך בין המנורה לכותל הדרומי כדי שבגדיו לא יושחרו משחרורית הכותל שעל ידי עשן המנורה^[670], ולסוברים שפרוכת אחת חצצה בין ההיכל לקדש הקדשים ופתחה מצפון^[671], נחלקו תנאים מהיכן היה הולך: ר' יוסי סובר, בין השולחן שבצפון ההיכל לכותל הצפוני, כנגד פתח הפרוכת^[672], ור' מאיר סובר, בין המזבח לשולחן^[673], שבמקום שבין השולחן לכותל הצפוני אי אפשר לעבור, שהשולחנות שעשה שלמה מונחים שם, לסוברים כן^[674], ועוד - אף לסוברים שהשולחנות שעשה שלמה אינם מונחים בין השולחן לכותל הצפוני ואפשר לעבור באותו מקום^[675] - שאם ילך כנגד פתח הפרוכת הפתוח לקדש הקדשים, יראה בדרכו את קדש הקדשים, ואין זה מן הראוי^[676].

כשמגיע לפתח הפרוכת, לסוברים שהיא רכוסה ללולאות המחוברות לכותל^[677], מסלק את הלולאות מהקרסים^[678], ונכנס בעד הפרוכת^[679], ובבית שני, לסוברים שהיו בו שני פרוכות^[680], מהלך ביניהן עד שנכנס בעד הפרוכת הפנימית^[681]. כשנכנס לקדש הקדשים מהלך עד שמגיע למקום הארון*^[682] - על מקומו, ע"ע ארון^[683] - ובבית שני שלא היה בו ארון^[684] מהלך עד שמגיע למקום בו היה הארון צריך לעמוד, ושם נמצאת אבן-שתיה*^[685] - שבין שני בדי הארון, או במקום בו הם צריכים לעמוד, הוא מקום הקטרת הקטורת^[686] - מניח שם את המחתה עם הגחלים ועליהם את הקטורת^[687], ונחלקו הבבלי ואמוראים בירושלמי אם אחר שמניח את המחתה מערה תחילה את הקטורת מהכף לחפניו ומחפניו נותן על הגחלים, או שאינו צריך לערות לחפניו אלא מערה מהכף על הגחלים, לבבלי מערה לחפניו תחילה^[688], ויש אמוראים בירושלמי שסוברים שמערה מהכף על הגחלים^[689]. על פרטי דינים אלו וטעמיהם, ע"ע הקטרה^[690]. ממתין עד שיתמלא קדש הקדשים מעשן הקטורת, וכשמתמלא בעשן יוצא אל ההיכל^[691]. בבית ראשון שהארון בקדש הקדשים, לא היה מחזיר פניו לארון ויוצא, אלא מהלך לאחוריו מעט מעט עד שיצא מקדש הקדשים, כדין היוצא מההיכל או מהעזרה שמהלך לאחוריו מעט מעט, משום מורא מקדש^[692].

הנחת הקטורת על גבי הגחלים יש לעשותה בקדש הקדשים^[693], שנאמר: ונתן את הקטרת על האש לפני ה'^[694]. הצדוקים חולקים ואומרים שמניח את הקטורת על הגחלים בהיכל, וכשעולה עשנה מכניס אותה לקדש הקדשים, וכך הם מפרשים את הכתוב: כי בענן אראה על הכפרת^[695], שאותו ענן הוא ענן הקטורת, ובקטורת מוקטרת שעשנה עולה נכנס לקדש הקדשים^[696] - ולא כדעת הפרושים שמהכתוב "כי בענן" למדים שאחד הסממנים מהם נעשית הקטורת הוא עשב הנקרא "מעלה עשן"^[697] - ודוחקים את הכתוב לפני ה', שאף ההיכל חשוב לפני ה'^[698].

בעת שמסיים את הקטרת הקטורת ויוצא מקדש הקדשים מתפלל על ישראל^[699], שבסמוך להקטרת הקטורת התפלה מקובלת^[700]. מקום תפילתו, כתבו ראשונים שבהיכל^[701], ויש מן האחרונים שכתבו שבבית שני שהיו בו שתי פרוכות - לסוברים כן^[702] - מתפלל בעמדו בין שתיהן^[703]. אינו מאריך בתפילתו כדי שלא להבעית את ישראל, שאם יתאחר יחששו שמת^[704], לפי שלא היה ראוי להכנס^[705], או לפי שלא עשה את ההקטרה כהלכתה בהנחת הקטרת על הגחלים בקדש הקדשים^[706], אלא הניח את הקטורת על הגחלים בהיכל וכשהעלתה עשן נכנס עמה לקדש הקדשים והניחה שם, ונענש על כך במיתה^[707]. נוסח התפילה, רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא אומרים, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו, שאם שנה זו תהא שחונה - חמה וצריכה לגשמים^[708] - שתהא גשומה וטלולה^[709], ורב אחא בריה דרבא בשם רב יהודה מוסיף, לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים^[710], שמתפללים שלא ירדו גשמים^[711], ובירושלמי אמרו שכך נוסח תפלתו, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שלא תצא עלינו גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת תהא גלותינו למקום של תורה, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון לא ביום הזה ולא בשנה הזאת ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת יהא חסרוננו בחסרון של מצוות, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים, ורבנן דקיסרין מוסיפים, ועל עמך ישראל שלא יגביהו שררה זה על גב זה, ועל אנשי השרון אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שלא יעשו בתיהם קבריהם^[712].

הזאת דם הפר בקדש הקדשים

אחר הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, נוטל את המזרק שבו דם הפר ממי שממרס בו, ונכס לקדש הקדשים, ועומד בין הבדים, ומזה מהדם באצבעו הזיה אחת לעלה ושבע הזיות למטה^[713], שנאמר: ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו^[714], ולמדו שיש בכתוב ב' הזאות נפרדות, הזאה אחת למעלה שבמילים "והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה", ושבע הזאות למטה במילים "ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וכו'"^[715].

באופן ההזאה, אמרו במשנה שלא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה^[716], היינו שלא התכוין שתהא אחת למעלה בחודה של הכפורת ושבע למטה בעוביה, שהרי לא על הכפורת היו נוגעות הטיפות אלא על הארץ היו נופלות^[717], אלא כמצליף^[718]. כמצליף הראה רב יהודה שהוא כאדם המלקה^[719]. ונחלקו ראשונים: יש מן הראשונים שכתבו שהיינו כשליח בית דין שמכה ברצועה ומתחיל להכות בכתפיים והולך ויורד כלפי מטה, כך היה מזה את ההזאות זו למטה מזו^[720], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו שכאשר היה מזה כלפי מעלה היו אצבעותיו למעלה כדרך המלקה שהוא מלקה מאחוריו אצבעותיו למעלה, וכאשר היה מזה למטה אצבעותיו למטה כדרך המלקה שכאשר מלקה מלפניו אצבעותיו למטה^[721], והכל היה במקום אחד^[722]. וכשהוא מזה למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה^[723].

והיה מונה על כל הזאה: אחת, אחת ואחת וכו' עד אחת ושבע^[724], לדעת רבי מאיר מזכיר קודם את האחת שלמעלה ולדעת ר' יהודה מזכיר קודם את ההזאה שלמטה^[725]. והטעם שהיה מזכיר את ההזאה למעלה עם כל הזאה למטה, לדעת רבי אלעזר כדי שלא יטעה בהזאות^[726], שמתוך שיש לו שהות ישים לב למנין ההזאות^[727], ולדעתו אם לא מנה ולא טעה במנין יצא^[728], ולדעת ר' יוחנן הוא גזירת הכתוב, ולדעתו אם לא מנה, אף כשלא טעה, לא יצא^[729]. לאחר ההזאה יצא והניח את המזרק על כן זהב שבהיכל^[730].

הזאה מדם השעיר

אחר הנחת דם הפר על הכן שבהיכל, שוחט את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ומקבל את דמו ומזה ממנו כדרך שעשה לדם הפר^[731]. כשגמר להזות, לדעת תנא קמא היו שני כני זהב בהיכל, על אחד היה מונח דם הפר, ועל השני הניח את דם השעיר, ולדעת ר' יהודה היה רק כן אחד שעליו מונח דם, ולכן נטל קודם את דם הפר ואחר הניח את דם השעיר^[732], והלכה כתנא קמא^[733].

הזאת על הפרוכת מבחוץ

אחר שהזה מדם השעיר, מזה מדם הפר על הפרוכת מבחוץ, כדרך שהזה בקדש הקדשים^[734]. ולאחר מכן מזה מדם השעיר על הפרוכת מבחוץ, כדרך שהזה בקדש הקדשים^[735]. מקום ההזאה על הפרוכת, לתנאים הסוברים שהפרוכת היתה פתוחה בדרום^[736], היה מזה על הפרוכת בדרומה^[737], והיינו שעמד מול הפרוכת כנגד הקצה הדרומי של הארון^[738].

הזאה על מזבח הזהב

לאחר מכן, מערה את דם הפר לתוך דם השעיר, וחוזר ומערה הכל לתוך המזרק הריק - כדי שיתערבו יפה^[739] - ומזה מתערובת הדמים על מזבח הזהב^[740]. הקרן שבה היה מתחיל לחטא, לא היתה הקרן הסמוכה ביותר לדרכו של הכהן ביציאה מקדש הקדשים, לפי שנאמר בכתוב: ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכו'^[741], ואמר שמואל שהכוונה עד שיצא מכל המזבח^[742], הקרן השניה היא הקרן הסמוכה ביותר ליציאתו מקדש הקדשים^[743], ונחלקו תנאים: לדעת תנא קמא במשנה ור' יוסי הגלילי בבריתא, מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית^[744], שלדעתם הכהן היה יוצא מקדש הקדשים בצד צפון, והיה פוגע בקרן מערבית צפונית, ולכן היה מתחיל בקרן מזרחית צפונית ואחר כך חוזר לצפונית מערבית, ואילו לדעת ר' עקיבא היה מתחיל בקרן מזרחית דרומית אוחר כך חוזר למערבית דרומית, שלדעתו הכהן היה יוצא מקדש הקדשים בצד דרום, והיה פוגע בקרן דרומית מערבית תחילה, ולכן היה מתחיל בקרן דרומית מזרחית ואחר כך חוזר לקרן דרומית מערבית^[745], הלכה כתנא קמא וכר' יוסי הגלילי^[746].

אופן ההזאה על המזבח, לדעת תנא קמא ור' יוסי הגלילי - וכן ללשון אחד בתלמוד בדעת ר' עקיבא^[747] - היה מקיף ברגל^[748], ואילו לדעת ר' אלעזר - וכן ללשון אחד בתלמוד בדעת ר' עקיבא^[749] - במקומו היה עומד ומחטא^[750]. להלכה, יש מן הראשונים סוברים שהיה מקיף ברגל^[751], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיה עומד במקומו ומקיף ביד^[752].

לדעת הסוברים שהיה מקיף ברגל, כתבו ראשונים שהיה מזה מלמעלה למטה, ולא מלמטה למעלה כדי שלא יתלכלכו בגדיו, וזהו שאמרו "מחטא ויורד"^[753], ולסוברים שהיה מקיף ביד, היה נותן על כולן מלמטה למעלה, חוץ מהקרן שבאלכסון שלו שהיה נותן מלמעלה למטה^[754].

אחר שהיזה על קרנות המזבח, היה חותה באפר הגחלים עד שמגלה זהבו של מזבח, ואז היזה על גג המזבח שבע פעמים, בצד שבו השלים את ההזאה על הקרנות^[755]. לאחר שסיים את ההזאות היה שופך את שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון^[756].

שליחת השעיר למדבר

אחר ההזאה מדם הפר ומדם השעיר, בא אצל השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל - העומד כנגד בית שילוחו^[757] - סומך שתי ידיו עליו ומתודה, ומוסרו לידי המוליכו למדבר^[758], הכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים הגדולים קבע ולא הניחו ישראל להוליכו^[759]. על פרטי הדין של שעיר-המשתלח*, ע"ע.

שריפת הפר והשעיר

אחר שילוח השעיר למדבר, בא אצל הפר והשעיר אשר זרק מדמם בפנים, ומוציא את האימורים ונותן בכלי, ואת השאר משלח לבית הדשן לשריפה^[760], את ההקטרה של האימורים היה עושה אחר הקרבת אילו ואיל העם^[761]

קריאה בתורה בעזרה

אחר שהודיעו לכהן שהגיע שעיר למדבר, בא לעזרת נשים לקרוא בתורה את פרשת עבודת היום^[762], שעד הגעת השעיר למדבר מחויב להישאר בעזרה המקודשת ואסור לו לצאת לעזרת נשים^[763]. המקור לקריאה בתורה של פרשת עבודת היום, יש מן הראשונים שכתבו שנלמד ממילואים, שבהם מקרא הפרשה מעכב^[764]. ונחלקו: יש סוברים שמקרא הפרשה מעכב^[765], ויש סוברים שאינו מעכב^[766]. הקריאה אינה חשובה עבודה, אלא צורך עבודה^[767].

הבגדים שלובש בזמן העבודה, יכולים להיות או בגדי לבן שבהם עבד עד עתה, או בגדים משלו^[768], ויכול להישאר בבגדי לבן המקודשים משום שהקריאה צורך עבודה היא^[769]. וכתבו ראשונים שדוקא בבגדי לבן שכבר לבוש בהם, מותר לו להישאר עמהם בשעת הקריאה, אבל אינו רשאי להחליף לבגדי זהב, שאינו רשאי להחליף אלא לצורך עבודה, שהחלפת בגדים טעונה טבילה וקידוש ידים ורגלים, ואין טבילה וקידוש אלא לצורך עבודה חשובה^[770], ויש מן הראשונים שכתבו, וכן נראה מדברי ר' יוסא בירושלמי, שרשאי ללבוש בגדי זהב^[771].

חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר, יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ומברך עליה שמונה ברכות, על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העון, ועל המקדש בפני עצמו, ועל ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל שאר התפלה^[772]. אם מברך ברכת התורה לפני הקריאה, נחלקו: יש סוברים שמברך^[773], ויש סוברים שאינו מברך אלא לאחריה ח' ברכות, שקריאה זו אינה חובת הציבור כשאר קריאת התורה בשבתות וימים טובים, אלא היא חובתו של הכהן הגדול בלבד ואין הציבור חייב בשמיעתה, ומכל מקום כיון שהיא קריאה חשובה מברך לאחריה^[774].

על הקריאה של "אך בעשור" שהיה קורא על פה, ע"ע תורה שבכתב.

ואמרו, שמי שרואה כהן גדול קורא בתורה, אינו רואה את שריפת הפר והשעיר, שמרחק גדולה היה בין המקומות^[775].

הקרבת אילו ואיל העם

אחר קריאת התורה, מחליף בגדיו לבגדי זהב ומקריב את אילו ואת איל העם^[776]. על קרבנות אלו ופרטי דיניהם, ע"ע איל העם וע' אילו של אהרן.

הקרבת שבעה כבשים

בזמן הקרבת שבעה כבשים של קרבן מוסף^[777], נחלקו תנאים: לדעת ר' אליעזר במשנה, מקריבם מיד אחר הקרבת אילו ואיל העם^[778], ולדעת תנא דבי שמואל בדעת ר' אליעזר, מקריבם עם תמיד של בין הערבים, לאחר הוצאת כף ומחתה^[779], ולדעת ר' עקיבא במשנה מקריבם עם תמיד של שחר^[780], ולדעת ר' יהודה בשם ר' עקיבא כבש אחד מהשבעה היה קרב עם תמיד של שחר ושאר ששה כבשים עם תמיד של בין הערבים, ולדעת ר' אלעזר ב"ר שמעון בשם ר' עקיבא ששה כבשים היו קרבים עם תמיד של שחר וכבש אחד בין הערבים^[781], ולדעת ר' עקיבא בבריתא כל שבעת הכבשים היו קרבים עם תמיד של שחר^[782]. הלכה כר' עקיבא שכל שבעת הכבשים היו קרבים אחר תמיד של שחר^[783].

הוצאת כף ומחתה

אחר הקרבת אילו ואיל העם, מחליף לבגדי לבן ונכנס לקדש הקדשים להוצאת הכף והמחתה של הקטורת שהקטיר בקדש הקדשים^[784].

הקרבת שעיר לחטאת

בזמן הקרבת שעיר לחטאת^[785], נחלקו תנאים: לדעת תנא דבי שמואל בדעת ר' אליעזר וכן לדעת ר' עקיבא במשנה, מקריבים אותו עם תמיד של בין הערבים^[786], ולדעת ר' עקיבא בבריתא, מקריבים אותו אחר קריאת התורה, יחד עם אילו ואיל העם^[787]. הלכה כר' עקיבא שמקריבים אותו יחד עם אילו ואיל העם^[788].

תמיד של בין הערבים

בזמן הקרבת התמיד, לדעת ר' עקיבא - וכן הלכה^[789] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שזמנו אחר הוצאת כף ומחתה^[790], ויש סוברים שהיה קרב מיד אחר הקרבת אילו ואיל העם^[791].

אימורי חטאות הפנימיות

בזמן הקרבת אימורי חטאות הפנימיות - פר של כהן גדול והשעיר לה' - לדעת ר' עקיבא - וכן הלכה - נחלקו ראשונים: יש סוברים שזמנו אחר הקרבת אילו ואיל העם^[792], ויש סוברים שזמנו אחר הוצאת כף ומחתה^[793].

סיום העבודה

אחר כל העבודות, נכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות, ולאחר סיום העבודה היה עושה יום טוב לאוהביו על שיצא בשלום מן הקודש^[794].

שינוי מסדר העבודה

עבודות שבבגדי זהב

עבודות הנעשות בבגדי זהב, אם עשאן שלא כסדר, לדעת ר' יהודה ור' נחמיה בבריתא אינו מעכב^[795], וכן כתבו אחרונים בדעת תנא קמא במשנה ובבריתא^[796]. ויש מן הראשונים סוברים, שלדעת תנא קמא במשנה ובבריתא אף עבודות הנעשות בבגדי זהב סדרן מעכב^[797].

עבודות בבגדי לבן בקדש הקדשים

כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר - האמור במשנה^[798], אבל לא הסדר האמור בתורה שאין בו מוקדם ומאוחר^[799] - ונעשה בבגדי לבן בפנים - בקדש הקדשים^[800] - או נעשה בחוץ והוא צורך פנים - כגון שחיטת הפר והשעיר או חפינת הקטורת^[801] - אם הקדים מעשה לחבירו, לא עשה ולא כלום^[802], ולכן אם שחט את השעיר הנעשה בפנים קודם מתן דמים של הפר בקדש הקדשים, השעיר פסול וצריך לחזור ולשחוט שעיר נוסף אחרי מתן דמים של הפר^[803]. ולמדו זאת מהכתוב "והיתה זאת לכם לחקת עולם וכו' אחת בשנה"^[804], וכל מקום שנאמר בתורה חוקה אינו אלא לעכב^[805]. על המקום שהוא בכלל "פנים" עי' להלן.

עבודות בבגדי לבן בחוץ

מעשים הנעשים בבגדי לבן בחוץ - חוץ לקדש הקדשים^[806] - שעשאם שלא כסדר, נחלקו בהם תנאים: לדעת רבי יהודה מה שעשה עשוי^[807], שלדעתו הכתוב ממנו למדו שהסדר מעכב "והיתה זאת לכם לחקת עולם וכו' אחת בשנה"^[808], כתוב "זאת" ו"אחת" שהן לשונות של מיעוט - שהמילה "זאת" באה לומר דוקא עבודה זאת ולא אחרת^[809], והמילה "אחת" באה לומר ש"חוקה" מוסב על עבודות מסוימות^[810] - וממעטים משניהם יחד גם עבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ, וגם עבודות הנעשות בבגדי זהב^[811]. ולדעת רבי נחמיה, כל הנעשה בבגדי לבן, אף כשנעשה בחוץ, כשלא עשאו כסדר, הרי או מעכב^[812], שלדעתו המיעוטים "זאת ו"אחת" נדרשים למעט עבודות הנעשות בבגדי זהב ושפיכת השיריים^[813], שאף על פי ששפיכת השיריים נעשית בבגדי לבן, אין סדרן מעכב^[814]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת עולא ורב אפס, שמחלקים, שעבודות שנעשות בהיכל, הסדר מעכב בהן, ובעבודות הנעשות בעזרה, אף שנעשות בבגדי לבן, אין הסדר מעכב בהן^[815].

המקום שהוא בכלל "פנים" שבו עבודה בבגדי לבן מעכבת, כתבו ראשונים שהיינו קדש הקדשים^[816].

להלכה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כר' יהודה ודוקא עבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים הסדר מעכב בהן^[817], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה שכל הנעשה בבגדי לבן בקדש הקדשים ובהיכל סדרו מעכב, ורק הנעשה בבגדי לבן בעזרה אין סדרו מעכב, שכן לדעתם סוברים עולא ורב אפס^[818], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף בעבודות הנעשות בהיכל בבגדי לבן יש חילוק, שהזאות שעל הפרוכת, דינן כפנים, ומעכב, ואילו הזאות שעל המזבח דינן כחוץ, ואין הסדר מעכב בהן^[819].

משמעות "סדרן מעכב"

סדר העבודות שמעכב, יש מן האחרונים סוברים שהעבודה המאוחרת שהוקדמה נפסלה וצריך לחזור ולעשותה, אבל העבודה שנדחתה ממקומה שלא כדין, אינה נפסלת^[820], ולכן כאשר הקדים שחיטת השעיר לזריקת דם הפר, מועיל לחזור ולשחוט שעיר נוסף אחרי זריקת דם הפר^[821], שעבודת הפר לא נפסלה בהקדמת שחיטת השעיר אלא שחיטת השעיר היא זו שנפסלה^[822]. ויש מן האחרונים סוברים שהעבודה שנדחתה ממקומה היא זו שנפסלת, אך לא נפסלה לגמרי אלא תלויה ועומדת, וכגון שעיר ששחטו קודם מתן דמו של הפר שלא עשה ולא כלום, לא משום שהקדים מעשה השעיר ונפסל השעיר אלא משום שאיחר את מעשה הפר, אלא שמכל מקום מעשה הפר תלוי ועומד ואם שחט שעיר נוסף מתבטלת שחיטת השעיר הראשון וכמי שאינו ונחשב שנתן דם הפר ואחר כך שחט השעיר ועשה כסדר^[823].

עבודת חוץ ועבודת פנים

לסוברים שאין מעכב אלא סדר עבודות בגדי לבן הנעשות בפנים דוקא^[824], כאשר הקדים עבודת חוץ לעבודת פנים או עבודת פנים לעבודת חוץ, נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שאם הקדים עבודת חוץ לעבודת פנים מעכב, אבל הקדים עבודת פנים לעבודת חוץ אינו מעכב, ולכן אם הקדים הוצאת כף ומחתה - שהיא עבודת פנים בבגדי לבן - להקרבת אילו ואיל העם - שהיא עבודת חוץ בבגדי זהב - אינו מעכב^[825]. ויש מן הראשונים שנראה שסוברים שבין כשהקדים עבודת חוץ לעבודת פנים ובין כשהקדים עבודת פנים לעבודת חוץ, מעכב, אלא שבהוצאת כף ומחתה כיון שאינה עבודה שבאה לכפר אין הסדר מעכב בה^[826]. ויש מן הראשונים סוברים שסדר העבודות מעכב דוקא כששתי העבודות הן עבודות שנעשות בפנים^[827]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכאשר ב' העבודות הן עבודות פנים או כשהקדים עבודת פנים לעבודת חוץ, מעכב^[828].

עבודות שהן צורך פנים

סדר העבודות שאינו מעכב אלא בעבודות הנעשות בפנים בבגדי לבן, לסוברים כן^[829], בכלל זה אף עבודות שהן צורך פנים, ולכן אם חפן את הקטורת קודם שחיטת הפר של כהן גדול, לא עשה ולא כלום^[830], וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום^[831], ואף על פי ששחיטת השעיר נעשית בעזרה, הרי דמו נכנס לפנים^[832].

על שינוי בסדר העבודות, אם פוסל משום מחוסר-זמן*, ע"ע^[833]. על הטעם שאין בהקדמת קרבן לחבירו פסול משום מחוסר-זמן-לבו-ביום*, ע"ע^[834]. על השוחט בחוץ שעיר הפנימי קודם מתן דם הפר, שאף שנשחט בחוץ פסול משום מחוסר-זמן-לבו-ביום*^[835]. על שעיר החיצון שנשחט קודם עבודת היום שכיון שבא לכפרה אינו נפסל משום מחוסר-זמן-לבו-ביום*, ע"ע^[836].

הערות שוליים