אנציקלופדיה תלמודית:עביד אינש דינא לנפשיה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עושה אדם דין לעצמו כנגד הבא להזיקו או לגוזלו ואין צריך לתובעו בדין תחילה.


הדין, טעמו וגדרו

במקום הפסד

הרואה שבא חברו - או ממון חברו[1] - להזיקו או לגוזלו, ואם יתעכב עד שילך לבית-דין* לתובעו יגרם לו הפסד - כגון שהגזלן יוציא הגזילה מידו ושוב לא יוכל ליטלה ממנו[2] - אמרו בתלמוד שרשאי לעשות דין לעצמו[3], ולדחותו בחזקה שלא לעשות לו ההיזק[4], וכן רשאי לקחת מידו מה שגזל לו, ואם האחר עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו ליקח את שלו[5], ואם הזיקו בהכאתו פטור מלשלם[6], הואיל וברור לו שהדין עמו ויכול להוציא בדין מידו[7], ומכהו אפילו מכה רבה, אם אי אפשר בענין אחר[8]. וכן אמרו בתלמוד, שמי שהיה חברו דולה בבור מים המכונסים שלו ומכלה את מימיו, עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו, הואיל ואם ילך לבית דין יפסיד מימיו[9]. וכן אמרו, ששור שעלה על גבי חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת, והיה השור המזיק שור תם, בעל התחתון פטור[10], ששור תם אינו משלם אלא חצי-נזק*[11], ונמצא שאם יניחנו להמית שורו וילך לתובעו בבית דין, יפסיד חצי נזקו[12]. וכן אמרו, שהממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, וטוען הממלא שהחצר שלו, וצריך בעל החצר להביא שטר מכירה שקנאה, משבר הכדים ונכנס לחצר להביא שטר זכויותיו[13]. וכן אמרו, שעבד נרצע* שכלו ימיו ביובל*[14], ורבו מסרהב בו לצאת ואינו רוצה לצאת, ומכיר בו רבו שהוא גנב, אלא שעד עכשיו מפני שהיתה אימתו עליו היה בטוח בו שלא יגנוב, ועכשיו שפרחה אימתו מתירא שמא עד שילך לבית דין יגנוב לו, אם חבל בו כדי להוציאו אינו חייב על חבלתו[15], ויש מן האמוראים הסוברים שלענין זה דרשו: לא תקחו כופר וכו' לשוב[16], לא תקחו כופר לשב[17], מי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה, לא תקחו לצרכו שום ממון[18]. וכן אמרו, שבעל הבית שהניח פאה* מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר, כיון שנטלו הרי זכה בעל הבית באותה שהניח - שאין לעניים שתי פאות[19] - ואם באו ונטלו הפאה הראשונה, דוחה להם אף במיני הכאות[20].

על אופן שלא יהא לו הפסד אם ילך לבית דין לתבוע המזיק, שנחלקו אמוראים אם הטריחוהו ללכת לבית דין או שרשאי לעשות דין לעצמו, עי' להלן[21], על אופן שיכול להציל מידו בלא הכאה, אם רשאי להכותו, עי' להלן: כשאפשר להציל בענין אחר[22].

במקום שאין הפסד

הרואה שבא חברו להזיקו או לגוזלו, או שכבר הזיקו או גזלו, ובידו ללכת לתבעו בבית-דין* ולהציל ממונו, ואין נגרם לו הפסד מכך שהולך לבית דין ואינו מציל לאלתר, אלא שיש לו טורח בדבר, נחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה אינו רשאי לעשות דין לעצמו, שכיון שאין לו הפסד ילך לפני הדיין[23], ולדעת רב נחמן רשאי לעשות דין לעצמו, שהואיל וכדין הוא עושה, לא הטריחוהו לילך לדין[24], ויש מוסיפים בדעת אמוראים שאפילו תלמיד-חכם* שצריך להזהר יותר במעשיו רשאי לנהוג כן[25], על ביאור טעמי מחלוקת האמוראים עי' להלן[26]. ולפיכך, שור שעלה על גבי חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת, והיה העליון שור מועד, לדעת רב יהודה חייב בדמי העליון, הואיל ואינו מפסיד אם יניחנו וילך לבית דין, שהרי מועד משלם נזק שלם[27], ולדעת רב נחמן פטור מדמי העליון[28]. וכן הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, לדעת רב נחמן משבר הכדים כדי להכנס לחצר - על הסוברים שאסור לשברם בידים אלא בדרך הילוכו בלבד, עי' להלן[29] - ולדעת רב יהודה אינו רשאי לשברם[30], שאין לו הפסד אם ילך לבית דין לתובעו תחילה[31].

לדעת בן בג בג שאמר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל[32], אמר רב יהודה, שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[33], שאין לומר שבמקום הפסד הדברים אמורים, שהרי במקום הפסד נוטל את שלו אף שלא ברשות, לסוברים כן[34], או שבמקום הפסד אינו נראה כגנב, שניכר שהוא צריך להציל את ממונו[35], ואף על פי כן לא פסק רב יהודה כדברי בן בג בג[36], שלדעתו חלקו חכמים על בן בג בג, וסברו שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד[37], ורב ינאי אמר, שאף לדעת בן בג בג אין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, ומה שאמר שבור את שיניו, היינו בדין[38], שיתבעהו לבית דין[39], ולדעתו, כתבו ראשונים שאין חכמים חולקים על בן בג בג, שהרי הכל מודים שרשאי לתובעו לדין[40], על הסוברים שמכל מקום חולקים חכמים על בן בג בג בדבר אחר, עי' להלן[41]. לדעת רב נחמן הסובר שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד, יש מן האחרונים שכתבו, שמה שאמר בן בג בג "שבור את שיניו", הוא כפשוטו, שיעשה דין לעצמו, ואין חכמים חולקים על בן בג בג כלל[42], על הסוברים שמכל מקום חולקים חכמים על בן בג בג בדבר אחר, עי' להלן[43].

תלמיד-חכם*, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שמשום כבודו עושה דין לעצמו אפילו במקום שאין הפסד, ואינו צריך לילך לבית דין, אף לסוברים שאין הדין כן בשאר בני אדם[44], על הסוברים שלא אמרו אותם אמוראים כן אלא באופנים אחרים, עי' לעיל[45] ולהלן: כשאינו יכול לברר[46]. על מחלוקת הראשונים והאחרונים לדעת הסוברים שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד, אם אף ההכאה מותרת, עי' להלן[47], על הסוברים שלא נחלקו האמוראים אלא במקום שיש קצת חשש הפסד אם ימתין לתובעו לדין, עי' להלן: כשאפשר להציל בענין אחר[48].

הלכה

להלכה, פסקו ראשונים ואחרונים כרב נחמן, שעושה אדם דין לעצמו אפילו במקום שאין לו הפסד בהליכתו לבית דין[49], שהלכה כרב נחמן בדינים[50]. ויש מן הראשונים שפסקו הלכה כרב יהודה, שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין לו הפסד בהליכתו לבית דין[51], שלדעתם אינה חשובה מחלוקת בדינים אלא באיסור והיתר, שהרי לא נחלקו אם העושה דין לעצמו פטור או חייב או אם מחזירים את דינו, אלא אם מותר לו לעשות דין לעצמו, ולפיכך לא נאמר בה הכלל הלכה כרב נחמן בדינים[52], על ביאור טעמם עי' להלן[53].

הכאה במקום שאין הפסד

הכאת המזיק או הגזלן על מנת להציל הממון - המותרת במקום הפסד[54] - כתבו ראשונים ואחרונים שהיא בכלל ההיתר לעשות דין לעצמו אף במקום שאין לו הפסד, לסוברים כן[55], על הסוברים שבאופן שאינו מחסרו דבר אף קודם שילך לתובעו, אינו רשאי להכותו, עי' להלן[56]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שבמקום שאין הפסד, אף על פי שרשאי להוציא את שלו בחוזקה, אינו רשאי להכות את חברו, מפני שהוא עובר על לאו של "פן יוסיף להכותו"[57], ולא הותר לעבור על הלאו במקום שאין לו הפסד, אף על פי שאינו יכול להציל בענין אחר[58] - על ביאור טעמם עי' להלן[59] - ולפיכך אם חבל בו והזיקו חייב לשלם[60], ולדעה זו כתבו אחרונים, שמטעם זה אמר רב פפא שהנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וידע בו בעל הבית והזיקו, חייב בנזקו, מפני שאומר לו, אף על פי שיש לך רשות להוציאני, להזיקני אין לך רשות[61], שהואיל ואין לו הפסד אם ילך לבית דין להוציאו מחצרו, אינו רשאי לחבול בו אפילו כאשר אינו יכול להוציאו בענין אחר[62], על הסוברים שלא דיבר רב פפא אלא באופן שיכול להוציאו בלא להכותו, עי' להלן: כשאפשר להציל בענין אחר[63]. ומכל מקום אף לדעה זו, כתבו אחרונים שרשאי להזיק ממונו, ולא נאסרה אלא חבלתו[64], ויש סוברים שלדעה זו אף להזיק ממונו אינו רשאי, שמה לו להזיק ממון חברו בחינם משום טירחה שלו לילך לבית דין[65]. מקום שעדיין לא נטל המזיק את ממונו או שעדיין לא נכנס לרשותו, אלא שהוא בא לעשות כן, יש שכתבו שאף לדעה זו רשאי להכותו - או להזיקו, לסוברים שההיזק אסור כהכאה[66] - כדי להינצל מידו, אף על פי שיהא בידו לתבוע נזקו בבית דין בלא הפסד[67], ויש שאינם מחלקים בדבר[68].

מקורו וגדרו

הכלל שעושה אדם דין לעצמו, כתבו ראשונים שהוא מן התורה[69]. ובמקור הדין יש מן האחרונים שכתבו, ומהם בדעת ראשונים, שהואיל ובידו לברר בבית-דין* שהדין עמו[70], ובית דין רשאים לכוף את המזיק בין בגופו בין בממונו[71], נמסר לו כח בית דין לעשות הדין לעצמו בממונו[72], ולפיכך יש לו כח לעשות דין מן התורה, כשם שכח בית דין מן התורה הוא[73] - על הסוברים שיש לדין זה מקור אף מדרשת הכתוב, עי' להלן[74] - וכן אמרו בתלמוד באשה הבאה להציל את בעלה מיד מכהו והחזיקה במבושיו, שכיון שאינה יכולה להציל בענין אחר, נעשית ידה כשליח בית דין ופטורה[75], על הסוברים בדעת ראשונים שמטעם זה אפילו היודע שהדין עמו ואינו יכול לברר טענתו בבית דין, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, שכל זמן שבית דין אינם יכולים לדון המזיק, אין לניזק כח בית דין, עי' להלן: כשאינו יכול לברר[76], על נידון האחרונים בגדר כח בית דין שניתן לאדם על ממונו, אם הוא כדיין ממש או שאינו אלא כשליח בית דין, עי' להלן[77].

גדר כוחו של האדם לעשות דין לעצמו כבית דין, יש סוברים שהוא תלוי במחלוקת האמוראים אם עושה אדם דין לעצמו במקום שאין לו הפסד אם ילך לבית דין להציל ממונו[78], שלדעת רב יהודה הסובר שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד[79], לא נמסר לאדם כח בית דין כלל, אלא שיש לו היתר לתפוס ממונו כדי להצילו מן ההפסד, ולפיכך במקום שאין הפסד - מפני שיכול לתובעו לדין - אינו רשאי לתפוס[80], ולדעת רב נחמן הסובר שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[81], נמסר לאדם כח בית דין לעשות דין לעצמו, ולפיכך לא הטריחוהו לילך לדין אף במקום שאין הפסד[82] - על טעמים אחרים בדעת אותם אמוראים, עי' להלן[83] - ולדעתם מטעם זה יש מן הראשונים הסוברים שחשובה מחלוקת האמוראים מחלוקת בדינים ולא באיסורים[84], שהרי לא נחלקו אלא אם נמסר לו כח הדין[85], על ביאור דעת הסוברים שחשובה מחלוקת באיסורים[86], עי' להלן[87].

יש סוברים שמקור הכלל שעושה אדם דין לעצמו מן הכתוב הוא, שלמדוהו מן הדרשה: לא תקחו כופר וכו' לשוב[88], לא תקחו כופר לשב[89], מי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה, לא תקחו לצרכו שום ממון[90], שלמדו משם שעבד נרצע* שכלו לו ימיו ואינו רוצה לצאת, עושה האדון דין לעצמו וחובל בו ופטור[91], ומכאן שעושה אדם דין לעצמו[92], ולדעת אמוראים הסוברים שלא דרשו מהכתוב להתיר חבלת עבדו אלא כשמסר לו רבו שפחה-כנענית* ואינו רוצה להוציאה, שהותרה הכאתו משום אפרושי-מאסורא*[93], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שלא הותר לחבול בחברו לשם עשיית דין לעצמו, אלא כדי להפריש המזיק מאיסור גזל[94], ולפיכך מי שאינו בכלל הפרשה מאיסור - כגון קטן[95] - אסור להכותו לשם הצלת ממונו[96]. ויש מן האחרונים שכתבו טעם אחר שמותר להכות את הבא להזיקו, שהמזיק קרוי רשע ואינו עושה מעשה עמך, ולא נאסרה הכאתו[97].

טעמו במקום שאין הפסד

בטעמי מחלוקת האמוראים אם עושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[98] - שאין נגרם לו הפסד אם הולך לבית דין ואינו מציל ממונו לאלתר[99] - יש מן האחרונים שכתבו, שלדעת רב יהודה הסובר שאין אדם עושה דין לעצמו[100], לא נמסר לו כח בית דין הואיל ובידו לילך לבית דין בעצמו[101] - על הסוברים שלדעתו לא נמסר לו כח בית דין כלל, עי' לעיל[102] - ולדעת רב נחמן הסובר שעושה אדם דין לעצמו[103], נמסר לו כח בית דין אף במקום שבידו לילך לבית דין בעצמו[104], ולסוברים שאף לדעת רב נחמן אינו רשאי להכות את המזיק במקום שאין הפסד, אלא להוציא את שלו בחוזקה בלבד[105], כתבו אחרונים שלכל הדעות לא נמסר לו כח בית דין במקום שאין הפסד, ולפיכך אינו רשאי להכותו[106], ולא נחלקו אלא בענין הוצאת ממונו בחוזקה, שלדעת רב יהודה מעשה בית דין היא, והואיל ולא נמסר לו כח בית דין אינה רשאי לעשותה, ולדעת רב נחמן אינה מעשה בית דין, ולפיכך מוציא את שלו בחוזקה אף על פי שאין לו כח בית דין[107]. לדעת הראשונים הסוברים שאין פוסקים הלכה כרב נחמן במחלוקת זו אף על פי שהלכה כמותו בדינים, לפי שאינה חשובה מחלוקת בדינים אלא באיסורים[108], יש מן האחרונים שכתבו, שהכל מודים שאין לניזק כח בית דין במקום שאין הפסד, ולא נחלקו אלא אם יש איסור להוציא ממונו בחוזקה מיד המזיק[109], על ביאור טעם הסוברים שחשובה מחלוקת בדינים ולא באיסורים, עי' לעיל[110].

יש מבארים טעמו של רב יהודה באופן אחר, שאף על פי שמן התורה רשאי לעשות דין לעצמו, לפי שאין אדם צריך לטרוח ולהפסיד זמנו לילך לבית דין כשידוע לו שהוא נוטל את שלו, מכל מקום תיקנו חכמים שלא יעשה דין לעצמו, כדי לנעול דלת בפני עושי עולה שיחטפו ויכו ויאמרו שמוכנים אחר כך לברר בפני בית דין שהם עושים כדין, ולפיכך לא התירו לעשות דין לעצמו אלא כשההפסד ניכר בגוף הדבר[111]. ויש מבארים מחלוקת האמוראים בענין אחר, שלדעת רב יהודה הטעם שלא הותר לניזק להכות המזיק או להזיקו לצורך הצלת ממונו, מפני שאפשר שאף בית דין לא יכו המזיק או יזיקוהו מיד, אלא יכפוהו תחילה בענין אחר - כגון על ידי נידוי[112] - ולא יהא כוחו גדול מכח בית דין[113], ולא התיר רב נחמן להכותו או להזיקו אלא כדי להפרישו מאיסור גזל* - על היתר ההכאה לאפרושי-מאסורא* ע"ע[114] - שאף אם יוציא את שלו על ידי בית דין עובר הגזלן באיסור גזל עד שעת ההשבה[115], על הסוברים שאפילו במקום הפסד לא הותר להכותו אלא כדי להפרישו מן האיסור, עי' לעיל[116].

גדר כחו לעשיית דין

העושה דין לעצמו, לסוברים שנמסר לו כח בית דין לשם כך[117], דנו אחרונים, אם חשוב כדיין ממש, שנמסר לו כח לפסוק דין על ממונו[118], או שאין כוחו אלא כשליח בית דין, וכשוטרי הדיינים הכופים על הדין[119], מהם שכתבו בדעת ראשונים הסוברים שעושה אדם דין לעצמו לתפוס קנס* מן המחויב בו אף בזמן הזה שאין בית דין מגבים קנסות בבבל[120], שלדעתם יש לאדם כח על ממונו כדיין, ולפיכך בידו לתפוס קנס אף על פי שאינו חוב ממון ולא גמרו בית דין את דינו לשלם, שתפיסתו הרי כגמר דין, ונעשה חיובו חיוב ממון[121], ובדעת הסוברים שאין עושה אדם דין לעצמו לתפוס קנס מן המחויב בו[122], יש מהם שכתבו שאין כוחו אלא כשוטרי בית דין הכופים על הדין, ומאחר שלא גמרו בית דין דינו לחיוב אי אפשר לכפותו[123]. וכן יש שצידדו לומר מטעם זה, שבכל מקום שדיין המורה שלא כהלכה אין דינו חוזר - כגון שטעה בשיקול הדעת, ופסק כדעה אחת במחלוקת, וכבר פשט המנהג לפסוק כדעה האחרת[124] - אף העושה דין לעצמו בענין זה אין דינו חוזר[125]. ויש שנראה מדבריהם שהעושה דין לעצמו גדול כחו מכח הדיין[126], וכתבו שמקום שדיין המורה שלא כהלכה אין דינו חוזר, העושה דין לעצמו יכול לעשות כן אף לכתחילה[127], וביארו אחרונים טעמם, שדוקא דיין שניתן לו כח עשיית דין מחמת חכמתו ותורתו, אינו רשאי להורות הוראה שיש בה טעות בשיקול הדעת, אבל העושה דין לעצמו, שניתן לו כח עשיית דין לשם הוצאת ממונו באלמות, עושה כל דבר שדינו דין[128].

לסוברים שהעושה דין לעצמו כחו כדיין, יש שכתבו בדעת ראשונים שלענין כפייה על ידי הכאה חלוק כח העושה דין לעצמו מכח בית דין, שבית דין נתנה להם תורה כח מיוחד לרדות במקל את מי שאינו מקיים את התורה[129], והעושה דין לעצמו אין לו כח זה, אלא שבכלל הרשות שניתנה לו לעשות דין לעצמו, רשאי להכותו על מנת ליטול את המגיעו בדין[130].

נטילת ממונו מיד הגזלן

הנוטל ממון שלו מיד הגזלן באופן שאינו צריך להזיק הגזלן או להכותו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו בכלל "עושה דין לעצמו"[131], ואפילו אם נכנס לבית הגזלן כדי ליטול הממון[132], ולפיכך מותר לו לעשות כן אפילו במקום שאין לו הפסד אם ילך לבית דין, לסוברים שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד[133], שאינו קרוי "עושה דין" אלא כשעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון[134], אבל זה אינו אלא תופס ממון עצמו[135]. וכן מטעם זה יש מהם שכתבו, שאף על פי שאין אדם עושה דין לעצמו בדבר שאין מבורר לבית דין שהוא שלו[136], מותר לאדם ליטול מיד הגזלן ממון שידוע לו שהוא שלו אף על פי שאין הדבר מבורר לבית דין, הואיל ואינו חשוב כעושה דין[137], על הסוברים שדוקא באופנים מסוימים נוטל אדם ממונו מיד הגזלן אף על פי שאינו מבורר, עי' להלן: כשאינו יכול לברר[138], על הסוברים שאינו רשאי לעשות כן בדבר שאינו מבורר, עי' להלן: כשאינו יכול לברר[139].

יש מן האחרונים החולקים וסוברים שהנוטל ממונו מיד הגזלן הרי הוא בכלל "עושה דין לעצמו"[140], וכן נראה מדברי ראשונים[141], ולפיכך כתבו אחרונים שאסור לאדם ליטול ממונו מיד הגזלן במקום שבית דין לא היו עושים עמו דין, כגון שהיה הגזלן בא במחתרת* ונפטר מהשבת הגזילה משום קם-ליה-בדרבה-מיניה*[142], שהואיל ובית דין אסורים לעשות עמו דין, אף הוא בעצמו אסור לעשות עמו דין[143], וכן כתבו אחרונים, שמטעם זה יש מן האמוראים הסוברים שאם היתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו בגזילה, ונתן להם דרך אחרת, אינו רשאי למונעם מלעבור בשדהו אלא בענין שמותר לו לעשות דין לעצמו[144] - על האמוראים הסוברים שאף בענין זה אינו רשאי למונעם, ע"ע דרך[145] - אף על פי שיכול למונעם בלא הכאה[146], על טעם אחר שלא הותר למונעם בלא הכאה אלא מתורת עשיית דין לעצמו, עי' להלן[147].

נטילת ממונו מן הרבים

נטילת ממונו התפוס בגזלה ביד הרבים, באופן שאינו צריך להזיקם או להכותם, יש מן האחרונים שכתבו שחשובה כעשיית דין לעצמו, אף על פי שלדעתם נטילתו מן היחיד באופן זה אינה חשובה כעשיית דין לעצמו[148], שכל פעולה שעושה כנגד הרבים חשובה עשיית דין, לפי שאין לאדם רשות לעשותה בלא דיין[149], ולדעתם מטעם זה אמרו שאם היתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו בגזילה, אינו רשאי למונעם מלעבור בה - אף על פי שנתן להם דרך אחרת - אלא בענין שמותר לו לעשות דין לעצמו[150], על טעם אחר שאינו רשאי למונעם מלעבור אלא מתורת עשיית דין לעצמו, עי' לעיל[151], על הסוברים שאינו רשאי למונעם מלעבור כלל, ועל טעמיהם, ע"ע דרך[152].

התראה

העושה דין לעצמו להציל ממונו מיד חברו, יש מן הראשונים שכתבו שצריך להתרות בחברו תחילה, ואם לא שמע לו רשאי להזיקו[153], ויש מן האחרונים החולקים וסוברים שאין צריך להתרות בו[154], ואפילו במקום שאין לו הפסד עד שיתבענו לדין, לסוברים שעושה בו אדם דין לעצמו[155], על אופן שאף לדעתם צריך להתרות כדי שיהא רשאי לעשות דין לעצמו, עי' להלן[156].

שלא לצורך

אף מקום שהותר לאדם לעשות דין לעצמו, אינו רשאי להזיק את הבא להזיקו אלא לצורך הצלתו, אבל שלא לצורך הצלתו אינו רשאי להזיקו[157], וכן כתבו ראשונים, ואחרונים בדעת ראשונים, שהממלא חצר חברו כדי יין וכדי שמן שלא ברשות, אף על פי שעושה דין לעצמו ומשברם[158], אינו רשאי לשבר אלא הכדים הסותמים את דרך הילוכו, אבל שאר כדים העומדים בחצר אינו רשאי לשברם[159], שהרי המכניס כדיו לא נתכוון בכך לחזקת גופו של קרקע, ואין התביעה אלא מצד סתימת דרך הילוכו[160]. וכן יש מן האחרונים שכתבו לענין העומד ברשותו בעל כרחו, שאף על פי שרשאי בעל הרשות להכותו כדי להוציאו - לסוברים כן[161] - אינו רשאי להכותו אלא כשהוא מגרשו מרשותו, אבל הכהו בעת עומדו ברשות שלא על מנת לגרשו, חייב בנזקו[162], ולדעתם זהו שאמר רב פפא שהנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וידע בו בעל הבית והזיקו, חייב בנזקו[163], שהזיקו שלא בשעה שמגרשו[164], על טעמים אחרים לדבריו, עי' לעיל[165], ולהלן: ההיזק[166].

נטילת ממונו בסתר

הנוטל ממונו מרשות הגזלן, יש מן התנאים הסוברים שצריך לעשות כן בגלוי ולא יסתיר עצמו מן הגזלן[167], וכן שנינו: בן בג בג אומר, אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל[168]. בספרא נראה שהוא בכלל מה שאמר הכתוב "לא תגנובו"[169], נקט הכתוב לשון רבים, לרבות מקום שיש שני גנבים, וגונב האחד את שלו מאחרי הגנב[170]. הואיל ודרשוהו מן הכתוב, יש סוברים שאיסור תורה הוא[171], ויש סוברים שאין האיסור אלא משום מראית-העין*, שמא ירגיש בו אדם שנכנס בסתר ולוקח דרך גנבה*, ויחשדהו באיסור גניבה[172]. ויש סוברים טעם אחר, שהנוטל את שלו בדרך גניבה מרגיל עצמו לגנוב[173], וכן אמרו שהגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה[174]. ויש שצידדו לומר טעם אחר, שאף על פי שחייב לו הגזלן את הגזילה או דמיה, צער אינו חייב לו, וכשיקח בסתר דרך גניבה הרי יצטער ביותר שיחשוב שאחרים גנבו ממנו, ולפיכך אינו רשאי לקחת בסתר[175]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא בא בן בג בג לאסור את הדבר אלא להשמיענו עצה טובה[176].

יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שחלוקים חכמים על בן בג בג, וסוברים שרשאי הנגזל ליטול ממונו אפילו בסתר[177], שלדעתם חשש רחוק הוא שירגיש בו אדם ויחשדהו לגנב[178], או שיתרגל לגנוב מחמת פעם אחת שיטול בדרך גניבה[179], וגם לצער הגזלן אין חוששים, שהרי יכול הנגזל לגלותו אחר שיטלנו משם ולא יצטער[180], או שאפילו יש לחוש לחששות הללו, מוטב שיטול בסתר משיטול בגלוי ויבואו לידי הכאה[181], ולסוברים שהאיסור ליטול ממונו בסתר איסור תורה הוא[182], לדעת חכמים לא דיבר הכתוב "לא תגנובו" אלא באופנים אחרים של גניבה, ועל כך ע"ע גנבה[183], על הסוברים שלא חלקו חכמים על בן בג בג אלא מפני שלדעתם אין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, עי' לעיל[184], על הסוברים בדעת אמוראים שאין חכמים חולקים על בן בג בג, עי' לעיל[185].

להלכה, יש מן הראשונים שפסקו כדברי בן בג בג, שאין הנגזל רשאי ליטול ממונו בסתר[186], וביארו אחרונים שלדעתם אין חכמים חולקים על בן בג בג כלל[187], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלא פסקו כדבריו[188], וכתבו אחרונים שלדעתם חולקים חכמים על בן בג בג בדבר זה, וסוברים שרשאי הנגזל ליטול ממונו בסתר, והלכה כדבריהם[189].

במקום הפסד או טורח

מקום שיגרם לניזק הפסד אם לא יטול ממונו בסתר, כתבו ראשונים שרשאי ליטול ממונו בסתר אף לדעת בן בג בג[190], וביארו אחרונים שלדעתם אין האיסור ליטול ממונו בסתר אלא מדרבנן[191], ובמקום הפסד לא אסרו[192]. ולדעת הסוברים שהאיסור ליטול ממונו בסתר מהתורה הוא[193], כתבו אותם אחרונים שאף במקום הפסד אינו רשאי לעשות כן, שלא התירו איסור תורה מחמת הפסד[194].

מקום שלא הותר לו לעשות דין לעצמו, אלא צריך לתובעו לבית-דין*, כגון מקום שאין הפסד, לסוברים כן[195], יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שרשאי הנגזל ליטול את שלו בסתר - שנטילת ממונו מיד הגזלן אינה בכלל עשיית דין לעצמו, לדעתם[196] - הואיל ויש טירחה גדולה וביטול זמן בהליכתו לבית דין[197], ולדעתם מטעם זה חכמים החולקים על בן בג בג וסוברים שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד - לסוברים כן בדעתם[198] - התירו לו להכנס לחצר חברו ליטול את שלו אפילו בסתר, ולא אסר בן בג בג אלא מפני שלדעתו אין אדם צריך לילך לתובעו בדין אף במקום שאין הפסד, ובידו ליטול בגלוי, לסוברים כן[199]. ובדעת האמוראים הסוברים שלא התיר בן בג בג לעשות דין לעצמו במקום שאין הפסד, ואף על פי כן אסר ליטול ממונו בסתר[200], כתבו אחרונים, שחלוק בן בג בג בדבר זה על חכמים, וסובר שלא התירו לו ליטול בסתר אפילו במקום שיש לו טירחה וביטול זמן לתובעו לדין, הואיל וסוף סוף יכול להוציאו ממנו בדין[201].

הצלת אחרים

הרואה שמכים את אביו או בניו או אחיו, כתבו ראשונים שרשאי להכות את המכה כדי להציל קרובו, כמו אשה המצלת את בעלה וביישה את המכהו, שהיא פטורה אם אינה יכולה להציל בענין אחר[202], שקרובו הרי הוא כגופו לענין שיהא רשאי לעשות דין עבורו[203], אבל אדם אחר שאינו קרובו אינו רשאי לעשות דין לעצמו לשם הצלת חברו, ומכל מקום רשאי להכות המכה משום אפרושי-מאסורא*[204], ולפיכך מי שאינו קרוב אינו רשאי להכות את המכה אלא כשעושה לשם הפרשתו מהאיסור ולא משום שנאה - לסוברים שאסור להפרישו מן האיסור כשאינו עושה לשם כך[205] - מה שאין כן קרובו שעושה דין לעצמו אף משום שנאה[206], וכן מטעם זה אין אחר רשאי להכות את המכה אלא כשברור לו שאינו יכול להפרישו מאיסור בענין אחר - שאסור לאפרושי מאיסורא על ידי הכאה כשמסופק שמא יפרישו בענין אחר[207] - מה שאין כן קרובו, שעושה דין לעצמו בהכאה אף על פי שיש לו ספק שמא יכול להציל בענין אחר[208].

כשאפשר להציל בענין אחר

הדין

מקום שיכול הניזק להציל עצמו או ממונו בלא שיצטרך להכות את המזיק או להזיק ממונו, אסור להכותו ולהזיקו[209], ואם עבר והכהו או הזיקו חייב בנזקו[210] - על הסוברים שבאופנים מסוימים אינו חייב בנזקו, עי' להלן[211] - וכן אמרו בתלמוד, ששור שעלה על גבי חבירו להורגו, ודחף בעל השור התחתון את השור העליון ומת, חייב בנזקו, שהיה לו להציל בענין אחר[212], ולשמוט השור שלו מתחתיו, ולא היתה מיתת העליון מצויה בענין זה[213], או שהיה יכול לשמוט העליון מהתחתון בנחת, ולא היה לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת[214], וכן אותה ששנינו באשה שבאה להציל את בעלה מיד מכהו והחזיקה במבושיו, שהיא חייבת בדמי בשתו, שדרשו: וקצתה את כפה[215], ממון[216], פירשוה בשהיתה יכולה להציל על ידי דבר אחר, שבענין זה אינה עושה דין לעצמה[217]. מקום שספק לניזק אם יכול להציל בענין אחר, כתבו אחרונים לחלק בין נזקי גוף לזקי ממון, שאם המזיק בא להכותו, רשאי הניזק להכותו כדי להנצל מידו אף במקום ספק, ואם בא להזיק את ממונו, אין הניזק רשאי להכותו אלא כשודאי אינו יכול להציל בענין אחר[218].

מיעוט בנזקי המזיק

היה הניזק מוכרח להכות המזיק כדי להינצל מידו, כתבו ראשונים ואחרונים שאם יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה, חייב[219], ומכל מקום כתבו אחרונים, שאין הניזק צריך לדקדק ולשער שלא יכנו יתר על הנצרך להצלתו, שמי יכול לשער להציל עצמו בקו המידה, ולמשול ברוחו לצמצם כחוט השערה שלא יוסיף בהכאה, ואינו חייב אלא כשחבל בו מכות יתירות שידוע לכל שלא היו נצרכות להציל עצמו בהם[220]. אף לענין ממון חברו שהזיק, כתבו אחרונים, שאם אי אפשר לו להציל את שלו אלא בנזק ממון חבירו, חייב למעט בנזק חבירו כל מה שאפשר[221], על גדרי חובת הזהירות בממון המזיק, והאופנים שלא נאמרה, ועל גדרי חובת תשלומים במי שעבר והזיק יותר מכדי הצורך, עי' להלן[222].

אופן שבירת חפצי המזיק

בכמה אופנים שהותר לאדם לעשות דין לעצמו בחפציו של המזיק, באופן שאין לו הפסד אם יתבענו בבית דין - לסוברים שעושה דין לעצמו במקום שאין הפסד[223] - מצינו שיש סוברים שאינו רשאי לשברם בידים[224], וכן בממלא חצר חברו בחפציו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף לסוברים שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[225], אינו רשאי לשברם בידים, אלא מהלך כדרכו ואם נשברו נשברו[226], שהואיל ואפשר שלא ישברו בהליכתו, למה נתירנו לשבור בכוונה[227], על הסוברים בדעת אותם ראשונים שמטעם אחר חייב כששברם בכוונה, עי' לעיל: הדין, טעמו וגדרו[228], ולהלן[229]. וכן לענין מי שמילא כל דרך רשות-הרבים* כדים, שרשאים העוברים לעשות דין לעצמם הואיל ואינם יכולים לעבור שם[230], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינם רשאים לשברם בידים, אלא שאם נתקלו ושברו בהילוכם אינם משלמים[231], על הסוברים שכל שמילא רשות הרבים חשוב מקום הפסד, עי' להלן: ההיזק[232]. מכל מקום יש מהם שכתבו, שהדברים אמורים באופן שאם מהלך בין החפצים אפשר שלא ישברו, אבל מילא הרשות בחפצים בענין שאי אפשר לעבור כלל, רשאי לשוברם בידים, לסוברים שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[233], ומהם שנראה מדבריהם שאף בענין זה אינו רשאי לשבר בידים, לדעת אותם ראשונים[234]. ובדעת ראשונים אחרים כתבו אחרונים, שחולקים וסוברים שבכל ענין שמילא הרשות חפצים רשאי לשברם בידים, אף על פי שאפשר שלא ישברו בהליכתו[235].

כשאינו עושה מעשה בממון המזיק

מקום שהניזק מציל את ממונו בלא לעשות מעשה בממון המזיק, כגון ששומט את שורו מתחת השור שעלה עליו בלא שיגע בו, כתבו אחרונים שאין צריך לדקדק שלא יוזק חברו - אף על פי שחייב הניזק למעט בנזק חבירו המזיק כל מה שאפשר[236] - ולפיכך אם שמט את שורו במהירות וניזק השור העליון, אינו חייב בנזקו, אפילו היה יכול לשמטו לאט ולא היה העליון ניזק[237], ודוקא מקום שהניזק עושה מעשה בגוף הממון המזיק, כגון שדחף את השור העליון, צריך לדקדק שלא יזיקנו, ולפיכך אם דחף העליון במהירות והזיקו, במקום שהיה יכול לדוחפו לאט ולא היה ניזק, חייב בנזקו[238], על הסוברים שאינו חייב בנזקו אלא כשלא היתה לו רשות לעשות בו מעשה כלל, עי' להלן[239], ומכל מקום כתבו, שמקום שיש לניזק שהות להציל ממונו באופן שלא יוזק ממון המזיק, ולא יגיע לממון הניזק שום נזק באותה שעה, אינו רשאי להזיקו אף על פי שאינו עושה מעשה בממון המזיק[240], ולפיכך ראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו חביתו של יין שלא תפול, ובא שמעון ונטל הכלי שלו ונשברה החבית, חייב שמעון לשלם כל הנזק, שאינו מוכרח להציל מיד, והיה לו לחפש ולמצא דבר אחר לסומכה בו, שלכלי שלו לא היה מגיע נזק אף אם היה שוהה זמן מה[241], על הסוברים שמטעם אחר חייב לטרוח להצלת ממון המזיק, עי' להלן[242]. ויש מן האחרונים חולקים על כל זה וסוברים שאין חילוק בין עשיית מעשה בגוף ממון המזיק לעשיית מעשה בממון הניזק, שכל שבידו להציל את שלו בלא להפסיד את חבירו חייב לעשות כן[243].

מקום שהיה בידו להציל ממונו בלא לעשות מעשה בממון המזיק, יש מן האחרונים שכתבו שאסור לו לגעת בממון המזיק, אף על פי שבלאו הכי ינזק ממון המזיק בעת הצלת הניזק, ואם עבר ועשה בו מעשה חייב בנזקו, אפילו נזהר בו שלא יוזק, כגון שדחף השור העליון בנחת[244], ויש שנראה מדבריהם שאפילו היה בידו להציל ממונו בלא לעשות מעשה בממון המזיק, רשאי לעשות בו מעשה[245].

כשרשאי לעשות מעשה בממון המזיק

מקום שהותר לניזק לעשות מעשה בגוף הממון המזיקו[246], יש שכתבו בדעת ראשונים שאם פשע והזיקו יותר מן הצורך, אינו חייב בנזקו, שכל שיש לו רשות לעשות מעשה באותו ממון, ואינו עוסק בו אלא להצלת עצמו, אינו חשוב מזיק[247], ואותה שאמרו בשור שעלה על גבי חבירו להורגו, ודחף בעל השור התחתון את השור העליון ומת, שחייב בנזקו, מפני שהיה לו להציל בענין אחר[248], לא אמרו אלא באופן שיכול לשמוט את התחתון, שבענין זה אינו רשאי לעשות מעשה בגוף השור המזיק, לדעתם[249]. ויש מן האחרונים הסוברים שאף במקום שרשאי לעשות מעשה בגוף הממון המזיקו, אם פשע והזיקו יותר מן הנצרך, חייב בנזקו[250], וכן כתבו שהטעם שבעל השור התחתון שדחף את השור העליון ומת, חייב בנזקו, מפני שהיה לו לשמוט העליון בנחת ולא לדוחפו בכח[251], על טעם נוסף שחייב עי' לעיל[252].

במקום הפסד

מקום שיגרם לניזק הפסד אם ילך לבית דין ולא יציל ממונו לאלתר, צידדו ראשונים ואחרונים לומר שלא הצריכו את הניזק להציל עצמו בענין שלא יוזק חברו[253], הואיל והוא בהול על ממונו[254], ולפיכך אם עלה שור תם על גבי שורו להורגו, אינו צריך להיזהר להצילו בענין שלא ינזק העליון, הואיל ומקום הפסד הוא, ששור תם אינו משלם אלא חצי-נזק*[255], והדברים אמורים לדעת הסוברים שעושה אדם דין לעצמו אף במקום שאין הפסד[256], שלדעתם דוקא בענין זה אמרו שצריך הניזק להציל עצמו בלא שיוזק חברו[257], אבל לסוברים שאין אדם עושה דין לעצמו אלא במקום הפסד[258], על כרחך לא אמרו שצריך הניזק להציל עצמו בלא שיוזק חברו אלא במקום הפסד[259]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף במקום שיגרם לניזק הפסד אם ילך לבית דין ולא יציל ממונו לאלתר, יש לו להציל עצמו בענין שלא יוזק חברו, אם בידו לעשות כן[260], וכתבו שאפילו עלה שור תם על גבי שורו להורגו, צריך להיזהר להצילו בענין שלא ינזק העליון[261].

כשיכול להציל על ידי טורח

מקום שאין הניזק יכול להציל עצמו בלא שיוזק חברו אלא על ידי טורח, יש מן הראשונים הסוברים שרשאי להזיקו ואינו צריך לטרוח להצילו[262], וכן כתבו שמטעם זה אמרו בתלמוד בממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, שרשאי בעל החצר לשבר הכדים כדי להכנס לחצר - לסוברים כן[263] - אף על פי שבידו לסדר הכדים זה על זה ולא יצטרך לשברם, לפי שלא הטריחוהו לעשות כן[264], ואותה שאמרו בשור שעלה על גבי חבירו שאם דחף העליון חייב[265], מפני שהיה לו לשמוט התחתון[266], היינו מפני שאין טורח בשמיטה יותר מבדחיפה[267]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמכל מקום לצאת ידי שמים חייב לטרוח להציל שלו בלא שיוזק חבירו, אף על פי שפטור על נזק זה בדיני אדם, שמצות-עשה* לטרוח בגופו להציל ממון חבירו מהפסד, ובכלל השבת-אבדה* היא[268]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק בדבר, שדוקא מקום שגרם המזיק בפשיעתו היזק מזומן, כגון שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, שמשהניח הכדים בחצירו שוב אינו יכול לילך שם, אין צריך הניזק לטרוח כדי להצילו, אבל מקום שאין ההיזק מזומן בעת פשיעתו, אינה פשיעה גמורה, וצריך לטרוח להצילו אפילו טורח מרובה[269], ולדעתם מטעם זה אמרו בשור שעלה על גבי חבירו, שאם דחף העליון חייב, מפני שהיה לו לשמוט התחתון[270], שאף על פי שבעליו פשע בשמירתו, הואיל ואין ההיזק מזומן עד שילך השור ויזיק, אין זו פשיעה גמורה, ולפיכך צריך לשמוט התחתון אפילו על ידי טירחה מרובה כדי להציל העליון[271].

בטורח מועט

מקום שאין צריך לטרוח אלא טורח מועט כדי להציל ממונו בלא שיוזק חברו, יש שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים שחייב לטרוח[272], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שבמקום שהטורח מועט גם פשיעתו של המזיק מתמעטת, שאין דרך בני אדם להקפיד על טורח מועט[273], ולדעתם מטעם זה יש שכתבו, שראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו חביתו של יין שלא תיפול, ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשברה החבית, חייב שמעון, מפני שהיה לו לסמכו בדבר אחר[274], שהואיל וטורח מועט הוא חייב לטרוח[275] - על הסוברים שמטעם אחר חייב לטרוח, עי' לעיל[276] - ואפילו אינו גורם לחברו נזק בהצלתו אלא על ידי גרמא*, כתבו אחרונים שחייב בטירחה מועטת[277], ולפיכך אם כיסה אדם את בורו בכיסוי של חברו, ובא בעל הכיסוי ונטלו, ועל ידי כך נתגלה הבור ונתחייב בעל הבור בנזקיו[278], חייב בעל הכיסוי לטרוח טירחה מועטת ולכסותו בכיסוי אחר[279]. ויש חולקים וסוברים שאין אדם צריך לטרוח אפילו טורח מועט כדי להציל ממונו בלא שיוזק חברו[280].

כשיכול להציל בבית דין

היה ביד הניזק להציל עצמו על ידי כך שילך לבית-דין* לתבוע המזיק, וברור הדבר שלא יגרם לו הפסד עד שיתבענו, כגון שעומד בביתו שלא ברשותו, שבודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת עד שילך לבית דין והם ישלחו להוציאו משם, יש מן האחרונים שכתבו, שדינו כמי שיכול להציל עד ידי דבר אחר, ולפיכך אינו רשאי להכותו עד שיתבענו לדין, אפילו לסוברים שעושה אדם דין לעצמו שלא במקום הפסד[281], שאפשר שבית דין לא יכוהו אלא יכפוהו בענין אחר, כגון על ידי נידוי*[282] - על החובה למעט בהפסדו של המזיק ככל האפשר, עי' לעיל[283] - ולדעתם מטעם זה אמר רב פפא שהנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וידע בו בעל הבית והזיקו, חייב בנזקו[284], ולא נחלקו האמוראים אם עושה אדם דין לעצמו שלא במקום הפסד אלא כשיש חשש הפסד, כגון שתופס ממנו מטלטלין בגזילה, שאף על פי שבית דין יגבו ממנו, יש לחוש שמא יבריחם או יקלקלם[285], ומכל מקום אם עבר והכהו, פטור בנזקו, שאפשר שגם בית דין היו עושים כן, אם לא במקום שברור לבית דין שהיו מצילים מידו בלא הכאה[286], ויש שכתבו לדעה זו שאם עבר והכהו חייב בנזקו, הואיל ולא היתה לו רשות להכותו[287], על הסוברים שמטעם אחר אינו רשאי להכותו במקום שאין הפסד, עי' לעיל: הדין, טעמו וגדרו[288].

אולם רבים מן האחרונים חולקים וסוברים שאף במקום שלא יגרם לו הפסד עד שיתבענו לדין, אינו חשוב כמי שיכול להציל בענין אחר, ורשאי להכותו, לסוברים שעושה אדם דין לעצמו שלא במקום הפסד[289], מהם שכתבו בטעם הדבר, שאין אדם רוצה לעמוד בדין עם מי שבא להזיקו[290], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שהואיל וכוחו של הניזק על עצמו ככח בית דין - לסוברים כן[291] - לא הטריחוהו לילך לבית דין, שהרי בית דין עצמם רשאים לדונו ולהכותו אף במקום שבית דין חשוב יותר לא יצטרך להכותו[292]. וכן לסוברים שלא הותר לעשות דין לעצמו במקום שאין הפסד אלא בכדי להפריש המזיק מאיסור גזל*[293], אין צריך לתובעו לדין, שהרי עד שיוציאו בית דין הגזלה מידו עובר על איסור גזל[294].

הקפת מכשול ברשות הרבים

הממלא רשות-הרבים* חביות, והניח לרבים דרך להקיף מן הצד, כתבו ראשונים ואחרונים שרשאים הרבים לשבר את החביות - לסוברים שעושה אדם דין לעצמו שלא במקום הפסד[295], על הסוברים שחשוב מקום הפסד עי' להלן: ההיזק[296] - ואין צריכים להקיף מן הצד[297], שהקפת הדרך היא בכלל הטירחה שאין העושה דין לעצמו מחויב בה[298], ואם לא מילא הרשות, אלא הניח חצי הדרך או מקום פנוי לדלג עליהם, אינם רשאים לשבר[299]. והדברים אמורים במניח במקום שאין לו רשות, אבל הניח ברשות הרבים במקום שיש לו רשות להניח שם, כגון בקרן זוית שלפני בית הבד שמניחים שם כדים[300], אם הניח לרבים דרך מן הצד להקיף, אינם רשאים לשברם, ואם לא הניח להם דרך כלל, הואיל ואין לו רשות להניח כך, רשאים לשברם[301].

ההיזק

בגדרו של ההיזק שמחמתו הותר לאדם לעשות דין לעצמו, ובגדר ההיזק החשוב מקום הפסד, שלא נחלקו בו האמוראים אם הותרה עשיית דין לעצמו[302], דנו ראשונים ואחרונים, ועל כך עי' להלן.

העומד ברשותו בעל כרחו

העומד ברשותו של חברו בעל כרחו, ובעל הרשות מפציר בו לצאת ואינו רוצה, ואינו מזיק את בעל הרשות בדבר אחר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שרשאי בעל הרשות להוציאו בעל כרחו, אינו רשאי להכותו - לסוברים שמותר להכות המזיק אף במקום שאין הניזק מפסיד בהליכתו לבית דין[303] - שלדעתם לא הותר להכותו אלא כאשר ממונו של הניזק נחסר מידו עד שילך לבית דין ויוציאנו, כגון שהוא תפוס ביד גזלן, אבל מקום שאינו נחסר כלום אפילו קודם שילך לבית דין, אינו רשאי להכותו[304] - על הסוברים שאינו רשאי להכותו מפני שחשוב כמי שיכול להציל בענין אחר, עי' לעיל: כשאפשר להציל בענין אחר[305] - ולדעתם מטעם זה אמר רב פפא שהנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וידע בו בעל הבית והזיקו, חייב בנזקו[306], שאינו מפסיד כלום אפילו קודם שילך לבית דין[307], על הסוברים טעמים אחרים שחייב בנזקו, עי' לעיל[308]. וכן יש שכתבו בדעת ראשונים, שעבד נרצע* שכלו ימיו ביובל*[309], ואינו רוצה לצאת מרשות רבו, אין רבו רשאי להכותו כדי להוציאו, לפי שאין לרבו הפסד כלל מכך שעומד ברשותו, ואדרבה הוא מרויח אם ירצה לעובדו[310]. מקום שיש לבעל הרשות לחוש שהעומד ברשותו יזיקנו, נראה מדברי אחרונים שאינו רשאי לחבול בו כדי להוציאו, ומכל מקום אם חבל פטור בנזקו[311]. ויש מן האחרונים הסוברים - וכן נראה מדברי ראשונים - שרשאי בעל הרשות להכות את העומד ברשותו כדי להוציאו, אף על פי שאינו מפסיד כלל בעמידתו ברשותו[312], וכן רשאי הרב להכות את עבדו הנרצע כדי להוציאו מביתו, אף על פי שאינו מפסיד כלל בשהייתו[313], לפי שכל אדם שולט בביתו, ואין אחר יכול לילך בעל כרחו בביתו[314], על הטעם שלדעתם אמר רב פפא שהנכנס לחצר בעל הבית והזיקו חייב בנזקו, עי' לעיל: הדין, טעמו וגדרו[315].

הכניס חפציו לרשותו

הכניס חפציו לרשותו של חברו שלא מדעתו, יש מן האחרונים שכתבו - ומהם שכתבו בדעת ראשונים - שאין בעל הרשות רשאי להזיקם או להשליכם לשוק קודם שילך לבית-דין*, אף לסוברים שעושה אדם דין לעצמו במקום שאינו נפסד בהליכתו לבית דין[316], הואיל ואין ממונו נחסר כלום[317], כשם שאין בעל הרשות רשאי להכות את העומד ברשותו בעל כרחו, אם אינו נחסר כלום בעמידתו שם, לסוברים כן[318], ואפילו אינו יכול להשתמש במקום שהחפצים שם[319], ומהם הסוברים שמטעם זה יש מן הראשונים שכתבו שהממלא חצר חבירו כדי יין ושמן בלא רשותו, ושבר בעל החצר את הכדים בכוונה, חייב[320], שאינו רשאי להזיקו כל זמן שאין ממונו נחסר כלום[321], ומכל מקום כתבו, שהואיל ורשאי לעשות דין לעצמו אפילו במקום שאין הפסד - לסוברים כן[322] - יש לו רשות לילך כדרכו ברשותו, ולא הטריחוהו לילך לבית דין שיפנו לו דרך לילך ברשותו[323], ולדעתם מטעם זה יש מן הראשונים שכתבו, שאם הזיק בדרך הילוכו, כגון שהניחו כדים ברשותו ושיברם בדרך הילוכו, אינו חייב בנזקם[324], כיון שהולך ברשות[325]. הודיעו והתרה בו ולא הוציא חפציו מרשותו, יש מהם שכתבו שרשאי לעשות דין לעצמו ולהשליך חפציו לשוק, אף על פי שאינו נחסר כלום, הואיל ואינו יכול להשתמש במקום שהחפצים שם[326], ומכל מקום אם אפשר להצילו מממון חבירו, כגון שימכור מן החפצים וישכור לו מקום, אינו רשאי להשליכם לשוק[327]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק בדבר, שאם היה בעל הרשות צריך להשתמש במקום שהחפצים שם, רשאי להזיקם או להשליכם לשוק, ואם אינו צריך להשתמש במקום שהממון שם, אין לו רשות להזיקם או להשליכם לשוק עד שיודיענו[328].

פחות משוה פרוטה

מקום שנחסר הניזק פחות משוה פרוטה, כתבו אחרונים שאינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהכות את המזיק, אפילו לסוברים שעושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד[329], שלא אמרו אלא במקום שמגיע לו נזק אלא שבידו להינצל ממנו על ידי בית-דין*, אבל מקום שלא מגיע לו נזק אלא פחות משוה פרוטה, הרי זה כמי שעומד חברו ברשותו ואינו נחסר כלום, שאינו רשאי להכותו, הואיל ואינו מפסיד כלום[330].

השתמשות על ידי טורח

מקום שגורם המזיק לניזק שאינו יכול להשתמש ברשותו אלא על ידי טורח, כגון הממלא רשות הרבים חביות, שמגרע הוא את השתמשותם של הרבים ברשותם, מפני שצריכים לטרוח להקיף את החביות בהילוכם[331], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשוב מקום הפסד, ולדעתם מטעם זה כתבו אותם ראשונים לענין הממלא רשות הרבים חביות, שאף לדעת רב יהודה הסובר שאין אדם עושה דין לעצמו שלא במקום הפסד[332], בענין זה עושה אדם דין לעצמו ומשברם[333], ואינו דומה למקום שמזיק חברו את תשמישו והוא יכול לטרוח לילך לבית-דין* לתובעו, שאינו חשוב מקום הפסד מחמת הטירחה שצריך לטרוח ולהינצל מידו[334], שהליכתו לבית דין אינה אלא טרחה צדדית, ולאחר שטרח והציל הרי זה משתמש כדרכו, אבל מקום שהשימוש עצמו אינו נעשה אלא על ידי טורח, הרי זה כהפסד השימוש[335]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאינו חשוב כמקום הפסד מחמת הטירחה שבהשתמשות[336], וכתבו שמקום שמילא רשות הרבים חביות אינו חשוב מקום הפסד אף על פי שצריך להקיף בהליכתו[337], וכן יש שכתבו שאף הראשונים הסוברים שחשוב מקום הפסד[338], לא אמרו אלא באופן שמחמת הליכתו בדרך אחרת להקיף החביות יתעכב ויפסיד בעסקיו[339].

ממון המזיק שלא מדעת בעליו

ממון חברו שהיה מזיק אותו שלא מרצון בעליו ובלי ידיעתו, כגון שהיתה בהמתו יוצאת ומזיקה, יש מן האחרונים מי שכתב שאינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהזיקו, שלא הותר לעשות דין לעצמו אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון[340], ואפילו במקום שיש לניזק הפסד עד שיתבענו בבית-דין*[341], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שעושה אדם דין לעצמו בממון חברו אף על פי שהזיקו שלא מדעתו[342].

כשאינו יכול לברר

הדין

אין אדם עושה דין לעצמו אלא במקום שיכול לברר בבית-דין* שכדין הוא עושה - אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידו בדין[343] - אבל אם אינו יכול לברר אינו רשאי לעשות דין לעצמו[344], ולפיכך אם הכהו משלם דמי חבלתו[345], ואפילו יודע בבירור שהדין עמו[346], שכל שבית דין אינם יכולים לעשות דין אין לניזק כח בית דין[347], ולפיכך אפילו נתברר אחר כך על ידי עדים שכדין עשה, חייב לשלם, הואיל ובשעת הכאה לא היה לו כח בית דין[348]. עבר והכהו שלא בפני עדים, כתבו אחרונים שאינו נפטר בטענה שכדין הכהו מגו* שהיה נאמן לומר שלא הכהו, לפי שלא הורשה להכותו כשאינו יכול לברר[349], ויש שהוסיפו, שכיון שאין לו בירור על גוף הממון, אין שייך לומר שיפטר על ההכאה שהכה עבורו, כשם שאם היו שנים חלוקים על שדה ואכל אחד פירות בלא עדים, אינו נאמן לומר שאת שלו אכל מגו שהיה אומר לא אכלתי, לסוברים כן[350], הואיל ואין לו בירור על גוף השדה[351].

נטילת ממונו מיד הגזלן

הרואה ממון שלו ברשות הגזלן, ואין בידו לברר בבית-דין* שהוא שלו, ויכול ליטול הממון מיד הגזלן באופן שאינו צריך להזיקו או להכותו, יש מן האחרונים שכתבו שרשאי ליטול הממון, שהנוטל ממונו בלא הכאה או היזק אינו חשוב כעושה דין לעצמו, לסוברים כן[352], ואפילו תופס הממון בענין שאם יתבענו הגזלן יוכל להוציא מידו הואיל ואין לו ראיה - כגון שתופס בפני עדים[353] - מכל מקום אם יודע שלא יתבענו תופס הממון ואין לו איסור בדבר[354].

יש מן האחרונים החולקים וסוברים שאינו רשאי ליטול ממונו מרשות הגזלן במקום שאינו יכול לברר בבית דין[355], ואם נטל מוציא מידו[356], ואין אומרים שכיון שידוע לו שהממון שלו, אין עוון בחטיפתו[357], שאם לא כן יהא כל אחד תוקף בטליתו של חבירו בלא ראיה ויאמר ברור לי שהיא שלי[358], ויש מצדדים לומר שאף איסור תורה יש בדבר, שכל חטיפה בדרך גזלה בכלל "לא תגזול" היא, אף על פי שחוטף את שלו[359]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שבמקום שמועילה תפיסתו שמעמידים בית דין הממון בידו מחמת הספק - כגון שטוען ברי במקום שיש ספק בדין ("ספיקא דדינא")[360] - רשאי ליטול הממון מעצמו, אף על פי שאינו יכול לברר, ובמקום שאין תפיסתו מועילה, אינו רשאי ליטול הממון אפילו ידוע לו שהוא שלו[361].

כשנאמן מכח תפיסתו

הרואה ממון שלו ברשות הגזלן, ואין בידו לברר בבית-דין* שהוא שלו, ואם יטול הממון מיד הגזלן יתברר הדבר מכח תפיסתו - על אופני הדבר עי' להלן[362] - כתבו אחרונים שרשאי לתפוס הממון, אף על פי שבלא ראיה אינו רשאי ליטול הממון, לסוברים כן[363], וכן כתבו אחרונים שהרואה ממון שלו ברשות הגזלן, ואם יטול מידו הרי הוא נאמן לומר שלי חטפתי במגו* שהיה אומר לא חטפתי[364], רשאי ליטול הממון[365], שנאמנותו במגו חשובה כבירור[366], והואיל ועל ידי התפיסה מתברר הדבר רשאי ליטול[367], וכן מטעם זה יש שצידדו לומר, שבמקום שהספק אינו מתברר אלא על ידי עד-אחד*, ועל ידי תפיסתו נאמן העד כשנים להחזיק הממון בידו, רשאי ליטול הממון[368].

אופני הבירור

באופני הבירור המתירים ליטול ממונו מיד הגזלן - לסוברים שאינו רשאי ליטלו כשאינו יכול לברר[369] - דנו אחרונים: מקום שיש לו טענת מגו*, כגון שיכול ליטול הממון בלא עדים, שנאמן לומר שלי חטפתי במיגו שהיה אומר לא חטפתי[370], כתבו אחרונים שרשאי לתפוס[371], שכיון שנאמן במגו הרי זה כמי שיכול לברר[372], ורשאי אפילו להכותו כדי לתפוס הממון[373], ויש שנראה מדבריהם שאינו רשאי להכותו אלא לתפוס בלבד[374], ויש מן האחרונים שכתבו שאינו רשאי לתפוס הממון מחברו אפילו במקום שנאמן במגו על ידי תפיסתו[375]. מי שלא היה ברור לו על ממון מסוים שהוא שלו, ושמע מפי שני עדים שהוא שלו, או שהיה חברו טוען על מקחו שמכרו לו המוכר קודם לכן, ושמע מפי המוכר בשעה שהיה המקח בידו שלא מכר לאחר קודם שמכר לו - שנאמן המוכר על כך כשני עדים כל זמן שהמקח בידו[376] - רשאי לתפוס הממון מחברו, שבעדות שנים חשוב כמי שראה בעיניו[377].

מסופק אם יוכל לברר

המסופק אם יהא בידו לברר שהממון שתופס שלו הוא, כגון שחוטף בהמתו מיד הגזלן שלא בפני עדים - שחשוב כמי שיש לו בירור הואיל ונאמן בטענת מגו* שלא חטף[378] - וכשיוליך הבהמה בדרך מסתמא יראוהו בני אדם - ואי אפשר לו לטעון שלא חטף - כתבו אחרונים שאינו רשאי לתפוס הממון, מפני שהוא ספק-דאורייתא* שהולכים בו להחמיר[379], שלדעתם נטילת ממונו במקום שאינו יכול לברר, איסור תורה יש בה[380], על הסוברים שאין איסור כלל בחטיפתו, כל שיודע שהממון שלו, עי' לעיל[381].

תלמיד חכם

תלמיד-חכם*, יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שרשאי לעשות דין לעצמו אפילו במקום שאינו יכול לברר בבית-דין* שהדין עמו[382], וביארו אחרונים בדעתם שאף על פי שלבסוף כשיתבענו חברו לדין על כך שחבל בו או הזיקו בודאי חייב התלמיד חכם לברר שכדין עשה, ואם לאו חייב לשלם, מכל מקום בשעת מעשה רשאי לעשות דין לעצמו אפילו אינו יכול לברר באותה שעה, אף על פי ששאר בני אדם אינם רשאים לעשות כן[383], שלענין תלמיד חכם אנו אומרים שבודאי יתברר שכדין עשה[384]. ויש חולקים וסוברים שאין תלמיד חכם עושה דין לעצמו במקום ששאר בני אדם אינם עושים[385], על הסוברים בדעת אותם אמוראים שלא אמרו שעושה דין לעצמו אלא בענין אחר, עי' לעיל: הדין, טעמו וגדרו[386], וע"ע נידוי.

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 10. ועי' ציון 340.
  2. ↑ טור דלהלן.
  3. ↑ עי' ב"ק כז ב: היכא דאיכא פסידא וכו', ועי' ציון 9 ואילך, לאופנים שונים שאמרו כן. ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות א, שמד' רב חסדא שם שקנס את המכה את חברו שהיה דולה מימיו, מ' שחלק על דין זה.
  4. ↑ מאירי שם.
  5. ↑ רי"ו נל"א ח"ב ד' צב; טוש"ע חו"מ ד. ועי' ציון 131 ואילך, על נטילת הגזילה מרשות הגזלן בלא הכאה או היזק.
  6. ↑ מאירי שם; טור שם. ועי' לח"מ סנהדרין פ"ב הי"ב, שאם נתברר שהכהו שלא כדין חייב לשלם.
  7. ↑ טור שם. ועי' ציון 377.
  8. ↑ שער"י ש"ה פ"ב, ע"פ ל' הגמ' שם: מאה פנדי בפנדא למחייה.
  9. ↑ עי' גמ' שם: דההוא גרגותא, ומאירי שם.
  10. ↑ גמ' שם כח א, בביאור הברייתא שם לד' הסוברים שאינו עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, עי' ציון 23.
  11. ↑ ע"ע חצי נזק ציון 2.
  12. ↑ עי' רש"י שם ד"ה בתם.
  13. ↑ רב נחמן בר יצחק שם, בביאור הברייתא שם: משבר ויוצא משבר ונכנס, לד' רב יהודה שבציון 23 שאינו עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, ורש"י שם ד"ה להביא.
  14. ↑ ע"ע יובל ציון 492.
  15. ↑ עי' גמ' שם לביאור א' בברייתא שם לד' הסוברים שאינו עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, עי' ציון 23. וע"ע אפרושי מאסורא ציון 13 ואילך, ד' אמוראים המפרשים בע"א.
  16. ↑ במדבר לה לב.
  17. ↑ ברייתא שם, ועי' ציון הבא.
  18. ↑ גמ' שם לביאור א' בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה לא תקחו הא' והב', ועי"ש שפי' ל' "לשב" עוד בע"א. וע"ע אפרושי מאסורא ציון 13 ואילך, ד' אמוראים המפרשים בע"א.
  19. ↑ ע"ע פאה.
  20. ↑ עי' רבא בגמ' שם בביאור הברייתא שם: זה וזה פאה, ומאירי שם. וע"ע מעשר, על הטעם שמ"מ פטורה הפאה הראשונה מן המעשר.
  21. ↑ ציון 23 ואילך.
  22. ↑ ציון 209 ואילך.
  23. ↑ ב"ק כז ב.
  24. ↑ גמ' שם. ועי' פני משה ב"ק פ"ג ה"א, שבכך נסתפק הירושלמי שם לענין הממלא רה"ר חביות אם רשאי לשברן או לעבור על גביהן, ורצו לפשוט מדין שור מועד דלהלן, ועי' ציון 226, שי"מ ספק הירושלמי בע"א.
  25. ↑ ריטב"א מו"ק יז א, בד' רב יוסף שם: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, וכ"מ בשיטת ריב"ב מו"ק שם, ועי' ציונים 44, 382 שי"מ בע"א.
  26. ↑ ציונים 78 ואילך, 98 ואילך.
  27. ↑ ע"ע נזקי ממון. עי' גמ' ורש"י דלהלן. ועי' ציון 12, שנזק שור תם חשוב מקום הפסד מפני שמשלם חצי נזק.
  28. ↑ עי' גמ' שם כח א ורש"י ד"ה מאי.
  29. ↑ ציון 226.
  30. ↑ עי' גמ' שם.
  31. ↑ מהרש"א שם; פנ"י שם.
  32. ↑ עי' ציון 168.
  33. ↑ עי' ב"ק כח א: בן בג בג יחידאה הוא וכו'.
  34. ↑ עי' ציון 190. תוס' שם כז ב ד"ה אלא.
  35. ↑ תו"ח שם, לשיטתו שבציון 176 שאין איסור כלל להכנס בסתר, וע"כ שהראיה רק מל' בן בג בג.
  36. ↑ עי' ציון 23.
  37. ↑ גמ' שם כח א. ועי' רשב"א שם שלא היה ידוע להם שרבנן חולקים על בן בג בג, אלא שרב יהודה הוצרך לומר כן לשיטתו, ועי' אג"מ חו"מ ח"א סי' ג, שלל' ראשון ברש"י שם ד"ה עמך, שהיינו בתמיה, ידוע היה להם שרבנן חולקים, ולכן תמה רב יהודה על המקשן מדוע הק' מדעת יחיד, ועי' ציון 177, על ביאור אחר במחלוקת התנאים.
  38. ↑ גמ' שם. ועי' ר"ח ורשב"א שם שגר': רבינא. ועי' בה"ג שבציון 51.
  39. ↑ רש"י שם ד"ה בדין.
  40. ↑ רשב"א שם.
  41. ↑ ציון 201.
  42. ↑ ביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא, בד' הראשונים שבציון 186, שהביאו להלכה ד' בן בג בג, ומ' שאין חכמים חולקים עליו, וע"כ מפני שפסקו הלכה כרב נחמן, ולדעתו אין הכרח שחכמים חולקים.
  43. ↑ ציון 177.
  44. ↑ עי' רבינו אפרים בשטמ"ק ב"ק כח א: אלא צורבא מרבנן משום כבודו, ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ה, שפי' כן בד' רב יוסף מו"ק יז א: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה.
  45. ↑ ציון 25.
  46. ↑ ציון 382, וע"ע נידוי.
  47. ↑ ציון 54 ואילך.
  48. ↑ ציון 281.
  49. ↑ עי' ציון 24. רי"ף ב"ק פ"ג (יב ב); ר"ח שם כז ב; רמב"ם סנהדרין פ"ב הי"ב; ראב"ן שם; רא"ש ב"ק פ"ג סי' ג; תשב"ץ קטן סי' תקח; הגמ"י סנהדרין שם אות ה; מאירי שם; ריטב"א מו"ק יז א; טוש"ע חו"מ ד. ועי' ביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא, שכ"ד הראשונים שבציון 186, שהביאו כפשוטם דברי בן בג בג שבציון 168: שבור את שיניו, ולא כתירוצי הגמ' שבציון 37 ואילך לד' רב יהודה, ומ' שפסקו כרב נחמן.
  50. ↑ ע"ע הלכה ציון 887. רי"ף שם; ראב"ן שם; רא"ש שם. ועי' רא"ש שם שכן פשטות הסוגי' שם כח א שהק' כמה פירכות לרב יהודה ותירצום בדוחק, וכעי"ז בר"ח שם כח א. ועי' ראב"ן שם שכ' טעם נוסף שהלכה כרב נחמן: דהא פליגי רבנן עליה דבן בג בג ואיהו דאמר כרבנן, וצ"ב, שבגמ' שם מבואר להיפך, שרב נחמן כבן בג בג ורב יהודה סובר שרבנן חולקים, ועי' משמרות כהונה שם כח א ואמ"ב דיני דיינים סי' ט, שכוונתו שלד' רב נחמן א"צ להגיע לחידושו של רב יהודה שרבנן חולקים על בן בג בג, וע"כ דבריו מרווחים יותר, ועי' רוח חיים לחיד"א דרוש יא, שכוונת הראב"ן לתי' רב ינאי שם: מאי שבור את שיניו, בדין, שלתי' זה רבנן החולקים סוברים שמותר אף שלא בדין, ורב נחמן כרבנן, אך עי' רשב"א שם שלתי' רב ינאי אין רבנן חולקים כלל על בן בג בג.
  51. ↑ עי' ציון 23. רבינו אפרים על הרי"ף שם, ועי"ש שכן פשטות המשנה שם כז א: המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, עפ"י דיוק הגמ' שם כז ב: הא שברה חייב, אע"פ שהכד מעכב הילוכו, וע"כ הטעם מפני שיכול לתובעו בב"ד הואיל ולא מילא כל רה"ר חביות, ועי' גמ' שם כח א שתי' לד' רב נחמן. וכ"מ בבה"ג סי' מג: שבור את שניו בדין, והוא כתי' ר' ינאי שבציון 38 לסוברים שאין עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, ועי' הגמ"י שם שבה"ג מהפוסקים כרב נחמן, וצ"ב.
  52. ↑ רבינו אפרים שם. ועי' הגמ"י שם, שלבסוף הודה רבינו אפרים לרי"ף דלעיל.
  53. ↑ ציון 108.
  54. ↑ עי' ציון 5.
  55. ↑ עי' ציון 24. רא"ש ב"ק פ"ג סי' ג; מאירי ב"ק כז ב, ושם כח א: הרי זה תוקף בו ומוציאו, ועי' ציון 313; רי"ו נל"א ח"ב ד' צב; שו"ת ריב"ש סי' שצו: או אפי' להזיק בגופו וכו'; טוש"ע חו"מ ד, ועי' מל"מ עבדים פ"ג ה"ה, שכ"ד הטור שם תכא ושו"ע שם ו בשם י"א, שכ' שהנכנס לחצר חברו ואינו רוצה לצאת, רשאי לחבול בו, ועי' מל"מ שם שהיינו אפי' כשאינו מפסידו, ועי' ציון 304, בטעם שכ"כ השו"ע בשם י"א; לח"מ סנהדרין פ"ב הי"ב, ועי"ש שכ"מ ל' הרמב"ם שם: אם יש בידו כח, מ' ע"י הכאה; שרשי הי"ם סנהדרין סוף פ"ב; שו"ת מים עמוקים (לראנ"ח) ח"ב סי' עז; ס' הזכרון לר' ישמעאל הכהן ב"ק ריש פ"ג; שו"ע הרב גזלה אות כח; פני הבית חו"מ סי' ד ס"ק א; מנ"ח מ' מט ס"ק יא. וכ"מ במהרי"ט שבציון 304, שדוקא לענין דריסת רגל בביתו אסר ההכאה. ועי' שו"ת מוהרש"ך ח"ג סי' כב, שכ"מ בגמ' שם כח א, שהק' על רב יהודה הסובר שאין עושה דין לעצמו מנרצע שרבו מסרהב בו לצאת, שמותר לחבול בו אע"פ שאין הפסד, ומ' שהכאה מותרת, ועי' מוהרש"ך שם ונחל"ד ב"ק כח א שיש לדחות, שלאחר שהעמידה הגמ' שיש הפסד או להפרישו מן האיסור, עי' ציון 15 וע' אפרושי מאסורא ציון 13 ואילך, גם ר' נחמן מודה שלא הותרה הכאה כשאין הפסד.
  56. ↑ ציון 304.
  57. ↑ ע"ע חובל ציון 2 ואילך.
  58. ↑ שו"ת מוהרש"ך שם, וכעי"ז תפארת יעקב (גזונדהייט) חו"מ סי' ד ס"ק א, בד' הרמב"ם עבדים פ"ג ה"ה, שנרצע שלא היה רוצה לצאת מותר לחבול בו להפרישו מאיסור שפחה כנענית, ומ' שלולא כן אסור, אע"פ שלד' הרמב"ם הלכה כרב נחמן שעושה דין לעצמו אע"פ שאין הפסד, עי' ציון 49, ומ' שמ"מ לא הותרה הכאה כשאין הפסד, ועי' מוהרש"ך שם ותפארת יעקב שם בביאור הטעם שלא הק' בגמ' שם כח א מהחובל בעבדו שפטור על ד' רב נחמן שמודה שאסור בהכאתו, ועי' אחרונים שבציונים 304, 94, וחי' הרי"מ על השו"ע חו"מ סי' ד וקונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות י, שפי' ד' הרמב"ם בע"א. ועי' קונטרסי שיעורים שם אות ח, שכ"ד רבינו אפרים שבציון 51 ואילך, הסובר שעשיית דין לעצמו שלא במקום הפסד אינה בכלל דיני הממון אלא דיני איסורים, לשיטת הקונטרסי שיעורים שבציון 109 שטעמו של רבינו אפרים מפני שאין לו כח ב"ד, ועי' ציון 106 שכל שאין לו כח ב"ד אינו רשאי להכותו.
  59. ↑ ציון 105 ואילך.
  60. ↑ עי' מל"מ שם לד' מוהרש"ך, ועי' ציון הבא.
  61. ↑ גמ' שם מח א, וע"ע חובל ציון 543. עי' מל"מ דלהלן.
  62. ↑ עי' מל"מ שם, ועי"ש שלד' המוהרש"ך זהו מקור ד' הרמב"ם שבציון 58 שאסור להכותו במקום שאין הפסד. ועי' ציון 306, שי"מ ד' ר' פפא בע"א, וע"ע נזקי ממון.
  63. ↑ ציון 284.
  64. ↑ דרכי דוד ב"ק כח א וקונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ט, ביישוב קו' הנחל"ד שם על המוהרש"ך שם מד' הרמב"ם חומ"ז פ"ו ה"ו וה"ז ששור מועד שעלה ע"ג חברו ושמט בעל התחתון שורו או דחף העליון במקום שאינו יכול לשמוט התחתון, פטור, אע"פ שבמועד אין הפסד, עי' ציון 27, וע"כ שרשאי להזיקו, ועי' ציון 67 שי"מ בע"א. וכ"כ בפני הבית שם. וכ"מ ל' המוהרש"ך שבציון 60, שתלה הדבר באיסור פן יוסיף.
  65. ↑ עי' ציון 24. תפארת יעקב שם, בישוב קו' תוס' ב"ק כח א ד"ה ואי על קו' הגמ' שם: ואי בתם אמאי חייב, שתמהו מדוע לא שאלה הגמ' כן לר"נ המעמיד במועד, וע"כ שבמועד הואיל ואינו מקום הפסד אסור להזיקו בידים, ועי' תפארת יעקב שם שביאר עפי"ז ד' הרמב"ם שבציון 320 שהממלא רשות חברו חביות חייב אם שיבר בכוונה, מד' הגמ' שבציון 30 התולה היתר השבירה בהיתר לעשות דין לעצמו, שבמקום שאין הפסד אינו רשאי לשבור בכוונה אלא בדרך הילוכו. וכן מוכח בנחל"ד שבציון הקודם.
  66. ↑ עי' לעיל.
  67. ↑ עי' תפארת יעקב שם, בישוב קו' האחרונים שבציון 64 משור מועד שעלה ע"ג חברו ודחף את העליון במקום שאינו יכול לשמוט התחתון, שפטור, אע"פ שבמועד אין הפסד, ולשיטתו שבציון 65 אסור להזיק ממונו שלא במקום הפסד, וע"כ שכיון שהוא בא להזיקו הותרה הכאה ונזק.
  68. ↑ עי' אחרונים שבציון 64, שהק' משור שעלה ע"ג חברו מדוע הותר להזיקו לד' המוהרש"ך, ושם עדיין לא הזיקו.
  69. ↑ עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' כ, שתפיסת קנס מכח עשיית דין לעצמו היא מהתורה, ודרכי דוד ב"ק כז ב ומשנת יעבץ חו"מ סי' ג, בדעתו.
  70. ↑ עי' ציון 344, שכשאינו יכול לברר בב"ד אינו עושה דין לעצמו.
  71. ↑ ע"ע בית דין: כח בית דין.
  72. ↑ דרכי דוד שם; עי' אבנ"ז אה"ע תטז; משנת יעבץ חו"מ סי' ג; חי' רא"ל מאלין סי' עה; שו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג; קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ג וציץ הקודש ח"ג סי' ד, בד' הנמוק"י ב"ק פ"ג (יב ב) שלמד ששליח ב"ד רשאי להכות הנידון מכך שהעושה דין לעצמו רשאי להכות המזיק, ומוכח שדינם שוה, וכ"כ קונטרסי שיעורים שבציון 117 ואילך בד' ראשונים ואחרונים נוספים, ועי' קונטרסי שיעורים שם שכ"מ ד' המהרי"ק שבציון 131 הסובר שהנוטל ממונו מיד הגזלן בלא הכאה אינו בכלל עושה דין לעצמו, מפני שאינו עושה מעשה ב"ד, ושם ומשנת יעבץ שם שכ"מ ל' הטור חו"מ סי' ד: אע"פ שיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו, ומ' שחשוב מעשה ב"ד. וכעי"ז בשער"י ש"ה פ"ב.
  73. ↑ דרכי דוד שם, ועי"ש שהיינו כעין הפקר ב"ד הפקר, ע"ע.
  74. ↑ ציון 88.
  75. ↑ ב"ק כח א. דרכי דוד שם; קונטרסי שיעורים שם.
  76. ↑ ציון 347.
  77. ↑ ציון 77 ואילך.
  78. ↑ עי' ציון 23 ואילך.
  79. ↑ עי' ציון 23.
  80. ↑ משנת יעבץ דלהלן בד' ראשונים.
  81. ↑ עי' ציון 24.
  82. ↑ משנת יעבץ חו"מ סי' ג, בד' הרי"ף שבציון 50 הסובר שגדר מחלוקתם בדינים ולא באיסור והיתר, שנח' אם יש לאדם כח ב"ד, ועי' ציון 109, בטעם החולקים על הרי"ף.
  83. ↑ ציון 100 ואילך.
  84. ↑ עי' ציון 50.
  85. ↑ משנת יעבץ שם בד' הרי"ף שם.
  86. ↑ עי' ציון 51 ואילך.
  87. ↑ ציון 108 ואילך.
  88. ↑ במדבר לה לב.
  89. ↑ עי' ציון 17.
  90. ↑ עי' ציון 18.
  91. ↑ עי' ציון 14 ואילך.
  92. ↑ משנת יעבץ שם.
  93. ↑ ע"ע אפרושי מאסורא ציון 13 ואילך.
  94. ↑ משנת יעבץ שם, בד' הרמב"ם עבדים פ"ג ה"ה, שנרצע שלא היה רוצה לצאת מותר לחבול בו להפרישו מאיסור שפחה כנענית, ומ' שלולא כן אסור, ועי' ציון 58, שי"מ ד' הרמב"ם בע"א, ועי' משנת יעבץ שם, שכ"ד השו"ע שבציון 55 שהביא בשם י"א ד' הטור שם שהנכנס לחצר חברו ואינו יוצא רשאי לחבול בו, ומ' שיש חולקים, וע"כ כוונתו לד' הרמב"ם שלא התיר לחבול אלא כדי להפריש מאיסור, והעומד בחצר חברו אינו עובר באיסור גזל, ועי' ציון 304, שי"מ ד' השו"ע בע"א.
  95. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 512 ואילך.
  96. ↑ משנת יעבץ שם.
  97. ↑ ע"ע רשע. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי. ועי"ש שמדבר במקום הפסד, וצ"ב אם לדעתו לא ניתן לאדם כח ב"ד לענין הכאה.
  98. ↑ עי' ציון 23 ואילך.
  99. ↑ עי' ציון 23.
  100. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  101. ↑ חי' רא"ל מאלין שם.
  102. ↑ ציון 80.
  103. ↑ עי' ציון 24.
  104. ↑ חי' רא"ל מאלין סי' עה.
  105. ↑ עי' ציון 58.
  106. ↑ קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ח.
  107. ↑ קונטרסי שיעורים שם.
  108. ↑ עי' ציון 52, ד' רבינו אפרים.
  109. ↑ קונטרסי שיעורים שם, ועי' ציון 58, שפי' ד' זו כד' הסוברים שאינו רשאי להכותו.
  110. ↑ ציון 85.
  111. ↑ מנחת שלמה ב"ק כז ב.
  112. ↑ ע"ע בית דין ציון 733 ואילך, על כח ב"ד לנידוי ושאר אופני כפייה.
  113. ↑ אמ"ב דיני דיינים סי' ט. ועי' נתיה"מ שבציון 281 ואילך, שמטעם זה העמיד מח' האמוראים בע"א.
  114. ↑ ציון 12 ואילך.
  115. ↑ אמ"ב שם, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח, שאע"פ שקיים מצות השבת הגזילה מ"מ עבר באיסור גזילה.
  116. ↑ ציון 96.
  117. ↑ עי' ציון 72.
  118. ↑ עי' עי' אבנ"ז אה"ע תטז ומשנת יעבץ חו"מ סי' ג ושו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג וקונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ג ואות ו, בד' ראשונים דלהלן, וקונטרסי שיעורים שם אות ז, בד' ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' חי' רא"ל מאלין סי' עה. ועי' משנת יעבץ שבציון 82, שמ' שמטעם זה לא הטריחוהו לילך לב"ד אפי' במקום שאין הפסד. ועי' שיעורי ר"ד פוברסקי ב"ק כז ב, שכ"ד הב"ח שבציון 365, הסובר שרשאי אדם לתפוס ממונו אפי' באלמות, אע"פ שאין לו ראיה בב"ד, במקום שע"י תפיסתו יש לו מיגו, אע"פ שב"ד אינם תופסים לו בענין זה. ועי' ס' שם דרך ב"ק סי' נז אות ב.
  119. ↑ ע"ע בית דין ציון 420 ואילך. עי' קונטרסי שיעורים שם אות ו, בד' ראשונים דלהלן. ועי' חזו"א ב"ק סי' ד ס"ק ג ד"ה כח א, שמ' מדבריו שהאמוראים שבציון 23 ואילך החולקים אם עושה דין לעצמו במקום שיכול לילך לב"ד, נח' אם נמסר לכ"א כח דיין, ולפיכך א"צ לילך לב"ד, או שכוחו אינו אלא כשליח ב"ד, ולפיכך צריך לטרוח לב"ד, ונ"מ אף לענין היזק שאין ב"ד נזקקים לו, אם עושה בו דין לעצמו.
  120. ↑ ע"ע קנס.
  121. ↑ ע"ע הנ"ל, שקנס נעשה ממון לאחר גמר דין. אבנ"ז שם ומשנת יעבץ שם וקונטרסי שיעורים שם ואג"מ שם, בד' ראשונים הנ"ל, ועי' משנת יעבץ שם ואג"מ שם שיש לו על עצמו כח דיין מומחה וסמוך הנצרך לדיני קנסות, ע"ע הנ"ל, ועי' משנת יעבץ שם שכ"מ בתקפו כהן סי' כד, שכ' בביאור ד' הרא"ש שבציון הנ"ל: כן הוא יכול לתפוס לעצמו ולמיעבד דינא לנפשיה והוה כאלו עמד בדין במקום שרשאין לדון דיני קנסות, ועי' תרה"כ סי' א ודברי משפט סי' ד ס"ק א ואולם המשפט סי' א ומהריא"ז ענזיל סי' ל שתי' ד' הרא"ש בע"א.
  122. ↑ ע"ע קנס.
  123. ↑ עי' קונטרסי שיעורים שם.
  124. ↑ ע"ע טעות הדיינים ציון 32.
  125. ↑ קונטרסי שיעורים שם, ושם שכ"ד הש"ך שבציון 127, ועי' להלן שלד' הש"ך אפי' לכתחילה עושה כן. ועי' קונטרסי שיעורים שם שאין להוכיח מד' הסוברים כן לענין העושה דין לעצמו בהלכה ואין מורין כן, עי' לעיל, ששם מעיקר הדין הלכה היא.
  126. ↑ עי' קונטרסי שיעורים שם בד' הש"ך דלהלן.
  127. ↑ עי' תקפו כהן סוס"י פז, וקונטרסי שיעורים שם, בדעתו.
  128. ↑ קונטרסי שיעורים שם.
  129. ↑ ע"ע בית דין: כח בית דין.
  130. ↑ חי' רא"ל מאלין שם, ועי"ש שכ"מ ברמב"ם סנהדרין פ"ב הי"ב, שהביא הדין שעושה אדם דין לעצמו, ולא הזכיר שהיינו אפי' בהכאה, מפני שאין לו כח הכאה מיוחד כדיינים, אלא בכלל עשיית דין לעצמו הוא.
  131. ↑ שו"ת מהרי"ק סי' קסא; חי' ר"ש שקופ כתובות סי' נז; שו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג (ד"ה וסובר רב יהודה), בד' רב יהודה שבציון 37 הסובר שחולקים חכמים על בן בג בג ואוסרים על הנגזל לשבור את שיניו שלא במקום הפסד, שהתירו לו במקום זאת להכנס לחצר חברו וליטול את שלו, מפני שאין בכך משום עשיית דין, ושם (ד"ה וזה סובר) בד' רב ינאי שבציון 38, הסובר שבין לחכמים ובין לבן בג בג לא התירו לשבור שיניו במקום שאין הפסד, ואעפ"כ התירו לו ליטול את שלו מרשות חברו, או שאסרו דוקא שלא ברשות, מפני שאין בכך משום עשיית דין. וכ"מ ברי"ו נל"א ח"ב ד' צב: עביד איניש דינא לנפשיה פירוש להכות וכו'. ועי' חי' ר"ש שקופ שם, שה"ה לענין המעכב גזלן מלגוזלו באופן שאינו מכהו.
  132. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ה בד' מהרי"ק שם; אג"מ שם.
  133. ↑ עי' ציון 24. יש"ש שם בד' מהרי"ק שם, ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ג; אג"מ שם.
  134. ↑ ע"ע תשלומי נזיקין. עי' אחרונים דלהלן.
  135. ↑ עי' יש"ש שם בד' מהרי"ק שם; קונטרסי שיעורים שם. וכעי"ז באג"מ שם. ועי' בהגר"א חו"מ סי' ד ס"ק טו.
  136. ↑ עי' ציון 344.
  137. ↑ עי' יש"ש שם וב"ח סי' ד ותומים שם ס"ק ב, בד' מהרי"ק שם, ועי' ש"ך שבציון 361 שפי' בע"א; עי' קונטרסי שיעורים שם. ועי' רמ"א חו"מ ד שהביא דברי מהרי"ק לענין תפיסה למשכון, ועי' אורים שם ס"ק ו שכוונתו לתפיסת החפץ הגזול עצמו, ומשכון לאו דוקא, ועי' סמ"ע שבציון 361 שפי' בע"א, ועי' אג"מ שם. ועי' מהרי"ק שם שהביא ראיה מד' רבינו קלונימוס המובא במרדכי ב"ק סי' ל, שפי' מעשה דר' הונא ברכות ה ב שעיכב זמורות מאריסו שהיה גוזל לו ואמרו חכמים שלא עשה כדין, שהיינו מפני שעיכב זמורות אחרות, ושם בגמ' מ' שלא היה מבורר לב"ד שגזל זמורותיו, ואעפ"כ מ' שאילו היה מעכב אותן הזמורות הגזולות היה עושה כדין, וע"כ הטעם מפני שהוא יודע ששלו הן, ועי' יש"ש שם, שדחה, ועי' מהרי"ק שם שמש"כ המרדכי שם בשם מהר"ם מר"ב לחלק בין חפץ המבורר שהוא שלו לדבר שאינו מבורר, עי' ציון 344, היינו דוקא במשכון ולא בממון שלו.
  138. ↑ ציון 361.
  139. ↑ ציון 355.
  140. ↑ נתיה"מ ביאורים סי' ד ס"ק ג, ביישוב ד' המהרי"ק והרמ"א שבציון 137 שתפיסה בלא הכאה אינה צריכה לעשיית דין, מקושייתו מד' הגמ' ב"ק כח א על ד' הברייתא שם: מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, שתמהו בגמ' מדוע לא יטול מקל וישב בפתח שדהו להצילה מן הרבים, הרי עושה אדם דין לעצמו, ומ' שלולא דין זה אינו רשאי למונעם בלא ב"ד, אע"פ שבידו למונעם בלא הכאה, כגון בעשיית גדר, וע"כ שלא אמרו האחרונים הנ"ל אלא כשתופס עמ"נ לילך מיד לב"ד, וכ"כ הנתיה"מ שם סי' כח ס"ק ב, בד' ראשונים דלהלן.
  141. ↑ עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"ק סי' כז: עביד איניש דינא לנפשיה וכו' כגון אם הייתי רואה חפץ שלי ביד אדוני הייתי נכנס ונוטלו, וכ"כ שם סי' ריד, ועי' יש"ש שם שמ' אפי' בלא הכאה והפסד; עי' שו"ת ריב"ש סי' שצו: עוד אמרתי לו וכו', שמנה נטילת ממונו מחצר הגזלן בכלל הדברים שנאמר בהם עביד איניש וכו'.
  142. ↑ ע"ע וע' מחתרת.
  143. ↑ נתיה"מ שם, בד' תוס' סנהדרין עב א ד"ה לא, שכ' שהבא במחתרת והחזיר הגניבה בטעות אין מקבלים ממנו, ומ' שגם תפיסה אינה מועילה, ועי' תומים שם ס"ק ד, שפי' בע"א.
  144. ↑ עי' גמ' שבציון 140, וע"ע דרך ציונים 65, 68, על אופנים שיכול למונעם מלעבור למסקנת הגמ'.
  145. ↑ ציון 61 ואילך.
  146. ↑ עי' נתיה"מ שבציון 140.
  147. ↑ ציון 150.
  148. ↑ עי' ציון 131, הסוברים כן, וציון 140 ואילך, החולקים. אחרונים דלהלן.
  149. ↑ קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות טו, בביאור הגמ' ב"ק כח א על ד' הברייתא שם: מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, שהק' מדוע לא יטול מקל וישב בפתח שדהו, הרי עושה אדם דין לעצמו, ומ' שלולא דין זה אינו רשאי למונעם בלא ב"ד, אע"פ שא"צ הכאה ממש אלא די באיום בעלמא.
  150. ↑ עי' גמ' שבציון הקודם, וע"ע דרך ציונים 65, 68, על אופנים שיכול למונעם מלעבור למסקנת הגמ'. קונטרסי שיעורים שם.
  151. ↑ ציון 144 ואילך.
  152. ↑ ציון 61 ואילך.
  153. ↑ עי' פסקי ריא"ז ב"ק פ"ג דין ו, ז, ח.
  154. ↑ ט"ז חו"מ סי' שיט: דכל זמן שהוא צריך לאותו מקום א"צ להודיע כלל כההיא דהמניח, ועי"ש שכוונתו לדין הגמ' שבציון 30, שהממלא חצר חברו כדים משבר ויוצא; שו"ת חוו"י סי' קסה: הלא ק"ל דעביד איניש דינא לנפשיה ולא בעי התראה, ושם לעיל: אין לדמותו למה דק"ל כר"נ וכו', שרצה מטעם זה לפטור המזיק ממון שהניח חברו ברשותו והשליכו לשוק בלא התראה, ועי' ציון 317 שחילק בין המקרים.
  155. ↑ עי' ציון 24. עי' ט"ז שם, שלומד שא"צ התראה מדין הממלא חצר חברו כדים באופן שאין לו הפסד אם הולך לב"ד, עי' ציון 30; עי' חוו"י שם: הלא ק"ל כר"נ דמ"מ עביד איניש דינא לנפשיה, שיש לו צד לפטור את המזיק בלא התראה אפי' באופן שאין לו הפסד אם הולך לב"ד. ועי' ט"ז שם, שהרא"ש והטור והרמ"א שבציון 317 שכ' לענין המזיק ממון שהניח חברו ברשותו שצריך להודיעו, מדברים באופן שא"צ לאותו מקום ואינו עושה דין לעצמו, עי' ציון 328.
  156. ↑ ציונים 326, 328.
  157. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן.
  158. ↑ עי' ציונים 13, 30.
  159. ↑ עי' מאירי ב"ק כח א, ועי' ציון הבא; חזו"א שם סי' ד ס"ק ג, בד' הרמב"ם שבציון 320, שלא נפטר אלא כשמשבר בדרך הילוכו ולא המשבר בכוונה, שכוונתו למשבר שלא לצורך, ועי' ציונים 226, 320 ואילך, שי"מ ד' הרמב"ם בע"א.
  160. ↑ עי' מאירי שם.
  161. ↑ עי' ציון 312.
  162. ↑ עי' יש"ש ב"ק פ"ג סי' ט, בביאור הגמ' דלהלן.
  163. ↑ עי' ציון 61.
  164. ↑ עי' יש"ש שם.
  165. ↑ ציון 62.
  166. ↑ ציון 284.
  167. ↑ תנאים דלהלן.
  168. ↑ ספרא קדושים פ"ב; תוספתא ב"ק פ"י, הובאה בגמ' שם כז ב.
  169. ↑ ויקרא יט יא. עי' ספרא שם, הובא בשאילתות פר' נח שאילתא ד ויראה"ש סי' קכד וסמ"ג לאוין סי' קנה, ועי' מלבי"ם דלהלן.
  170. ↑ פי' המלבי"ם לספרא שם.
  171. ↑ מנ"ח מ' רכד, בד' הסמ"ג שם שהביא דרשת הספרא, ועי' מנ"ח שם שתמה מדוע אין לוקים עליו, ועי' מלבי"ם שם שתי'; ביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא, בד' שו"ת הרי"ף סי' קלג, שכ' שהגונב את שלו בסתר עובר בלאו.
  172. ↑ שו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג. וע"ע חשד; מראית העין ציון 209, שאיסור מראית העין מדרבנן.
  173. ↑ מנחת בכורים על התוספתא שם. ועי' אג"מ שם, שאף מפעם אחת יש לפעמים לחוש להרגל.
  174. ↑ ברכות ה ב. מנחת בכורים שם. ועי' שו"ת מהר"ש לבית הלוי יו"ד סי' ט ושו"ת שו"מ תליתאה ח"א סי' שעא, שאף הם דימו דינו של בן בג בג לדין הגמ' ברכות שם, ועי' ציון 354, שיש למדים משם דין אחר.
  175. ↑ אג"מ שם.
  176. ↑ פנים יפות ויקרא יט יא. ועי' אמ"ב דיני דיינים סי' ט, שהביא ראיה לדבריו, ועי"ש שמטעם זה לא פסקו הראשונים שבציון 188 הלכה כבן בג בג, ועי' ציון 177, שהפנים יפות כ' טע"א.
  177. ↑ פנים יפות ויקרא יט יא וביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא ומנ"ח מ' רכד, בד' הראשונים שבציון 188 שהשמיטו ד' בן בג בג, וע"כ משום שלד' רב נחמן חולקים עליו חכמים ומתירים ליטול בסתר, וכעי"ז בשו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג, ועי' ציון 37 שצידד לומר שידוע היה להם שחכמים חולקים אך לא ידעו במה, ועי"ש שי"ח. ועי' ראב"ן שבציון 50 ואחרונים בדעתו.
  178. ↑ עי' ציון 172. אג"מ שם.
  179. ↑ עי' ציון 173. אג"מ שם.
  180. ↑ עי' ציון 175. אג"מ שם.
  181. ↑ אג"מ שם, לפי' הב', ועי"ש שביאר טעמו של בן בג בג לפי"ז.
  182. ↑ עי' ציון 171.
  183. ↑ ציון 16 ואילך. עי' ר"י פערלא שם.
  184. ↑ ציון 37. ועי' ציון 199.
  185. ↑ ציון 40.
  186. ↑ שאילתות פר' נח ש' ד; בה"ג סוס"י מג, ועי' בה"ג שבציון 51; שו"ת הרי"ף סי' קלג; סמ"ג לאוין קנה; הג' סמ"ק בשם רבינו יונה סי' רסא; יראים סי' רנה.
  187. ↑ ביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא, לד' רב נחמן שבציון 24 שעושה דין לעצמו אף שלא במקום הפסד, וכן הלכה לד' רוב הראשונים, עי' ציון 49, שלדעתו א"צ לומר שחלוקים חכמים על בן בג בג, עי' ציון 42.
  188. ↑ עי' ר"י פערלא שם, וכעי"ז בפנים יפות ויקרא יט יא ומנ"ח מ' רכד, בד' הרמב"ם גנבה פ"א והטור חו"מ סי' שמח שהשמיטו דינו. ועי' ציון 176, שי"מ השמטתם בע"א.
  189. ↑ עי' אחרונים דלעיל, לשיטתם שבציון 177.
  190. ↑ עי' תוס' ב"ק כז ב ד"ה אלא, בביאור הגמ' שבציון 33, שהוכיחו מדברי בן בג בג שלא כד' הסוברים שאין אדם עושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, שע"כ בן בג בג מדבר במקום שאין הפסד, שאל"כ לא היה אוסר להכנס בסתר.
  191. ↑ עי' ציון 172 ואילך, הסוברים כן.
  192. ↑ ביאור הר"י פערלא לרס"ג ל"ת צא. ועי"ש שצידד לבאר אפי' אם איסור תורה הוא, ע"פ התו"ח שבציון 131, שבמקום הפסד אינו נראה כגנב וממילא אינו מעשה גנבה, ועי"ש שדחה.
  193. ↑ עי' ציון 171.
  194. ↑ הר"י פערלא שם.
  195. ↑ עי' ציון 23.
  196. ↑ אג"מ דלהלן. ועי' ציון 131, הסוברים כן, וציון 140, שי"ח.
  197. ↑ אג"מ חו"מ ח"א סי' ג, בד' חכמים דלהלן לד' אמוראים.
  198. ↑ עי' ציון 37, ד' רב יהודה.
  199. ↑ עי' ציון 33, ד' רב יהודה. אג"מ שם בד' חכמים שם, שמ' שנח' אף אם רשאי להכנס בסתר, וע"כ שלד' חכמים הואיל ואינו עושה דין לעצמו רשאי להכנס בסתר.
  200. ↑ עי' ציון 38, ד' רב ינאי.
  201. ↑ אג"מ שם.
  202. ↑ עי' ציון 217. עי' רא"ש ב"ק פ"ג סי' יג.
  203. ↑ עי' ט"ז חו"מ סי' תכא סי"ג, וחי' ר"ש רוזובסקי ב"ב סי' י. ועי' חי' ר"ש רוזובסקי שם שתמה היכן מצינו בשאר קרובים מלבד אשתו שהם כגופו, ועי"ש שפי' ד' הרא"ש בע"א.
  204. ↑ עי' סמ"ע שם ס"ק כח וט"ז שם, בד' הרא"ש שם שחילק בלשונו בין הצלת קרובים להצלת אחרים.
  205. ↑ עי' סמ"ע שם. ועי' ט"ז שם שחלק.
  206. ↑ עי' סמ"ע שם.
  207. ↑ עי' ט"ז שם.
  208. ↑ עי' ט"ז שם.
  209. ↑ רא"ש ב"ק פ"ג סי' ג ומאירי שם כח א ע"פ גמ' שבציון 217; שו"ת הרא"ש כלל קא סי' ג ורשב"א שם כז ב ומאירי שם כח א ע"פ גמ' שבציון 212; רי"ו נל"א ח"ב ד' צב; טוש"ע חו"מ ד. וע"ע חובל ציון 993.
  210. ↑ מאירי שם, ע"פ הגמ' שבציון 217.
  211. ↑ ציונים 220, 236 ואילך.
  212. ↑ עי' גמ' שם כח א: שהיה לו לשמטו ולא שמטו, בביאור הברייתא שם שבעל התחתון חייב לסוברים שמדובר במקום הפסד, עי' ציון 10. רשב"א שם; מאירי שם.
  213. ↑ מאירי שם ופסקי ריא"ז שם פ"ג אות י בביאור הגמ' שם: שהיה לו לשמטו ולא שמטו, ועי' ציון הבא.
  214. ↑ סמ"ע חו"מ סי' שפג ס"ק ו, בביאור ל' השו"ע שם ב, שהעתיק ל' הגמ' שם.
  215. ↑ דברים כה יב.
  216. ↑ ברייתא שם.
  217. ↑ עי' גמ' שם. רא"ש ומאירי שם.
  218. ↑ ט"ז חו"מ סי' תכא סי"ג, ועי"ש שכ"מ ל' הרא"ש ב"ק פ"ג סי' יג.
  219. ↑ רא"ש שם יג; טוש"ע חו"מ תכא יג. ועי' רא"ש שם שהביא ראיה מרודף, שאם אפשר להצילו בא' מאבריו אסור להורגו, ע"ע רודף, ועי' ציון הבא.
  220. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' כו, וצ"ב אם היינו אף לענין נזקי ממון, ועי"ש שמ' שהרא"ש דלעיל חולק. ועי"ש שאינו דומה לרודף שצריך להצילו בא' מאבריו, שלענין מיתה בודאי יש לו לדקדק שלא ימיתנו.
  221. ↑ שו"ע הרב נזק"מ ס"ה.
  222. ↑ ציונים 236 ואילך, 246 ואילך.
  223. ↑ עי' ציון 24.
  224. ↑ עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים.
  225. ↑ עי' ציון 24.
  226. ↑ עי' שלטה"ג ב"ק ריש פ"ג ושו"ת בית אפרים חו"מ סי' עט ומראה הפנים ב"ק פ"ג ה"א, בד' הרמב"ם חומ"ז פ"ו ה"ה, ועי' ציון 231, ועי' ציונים 159, 320 ואילך, שי"מ ד' הרמב"ם בע"א. ועי' מרה"פ שם שלפי"ז מה שאמרו בגמרא ב"ק כח א לענין הממלא רה"ר חביות: ה"ה אפי' שברה, היינו שברה בדרך הילוכו דוקא, ועי' ציון 235.
  227. ↑ מרה"פ שם.
  228. ↑ ציון 159.
  229. ↑ ציון 320.
  230. ↑ עי' ציונים 296, 300.
  231. ↑ שלטה"ג שם ובית אפרים שם ומרה"פ שם, בד' הרמב"ם נזק"מ פי"ג ה"ו: ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה, ומ' שאינו רשאי לשברם בידים, אלא שאם הלך ונתקל פטור. ועי' מרה"פ שם שפי' כן ספק הירושלמי שם לענין הסותם דרך רה"ר בחבית: אלא יטול את המקל וישברנה או יעברו עליה ואם נשברה נשברה, שנסתפקו אם משבר בידים או עובר עליה, וכ"מ בפי' הר"א מפולדא שם, ועי' ציון 24, שי"מ הירושלמי בע"א.
  232. ↑ ציון 332.
  233. ↑ מרה"פ שם, בישוב שיטת הטור חו"מ סי' תיב: ואם מילא כל הדרך כדים שא"א לעבור אפי' שברם בידים פטור, ומ' שא"צ לעבור עליהם, שהיינו באופן שמילא כל הדרך לגמרי, ואף הרמב"ם מודה שמשבר, ועי' מרה"פ שם שכ"מ בב"י שם שהביא ל' הטור אחר ל' הרמב"ם, והובא בשו"ע שם ב, ומ' שאינם חולקים.
  234. ↑ עי' שלטה"ג שם ובית אפרים שם, שהטור שבציון 233 שכ' ששיבר בידים פטור, ע"כ חולק על הרמב"ם, ולא חילקו כמרה"פ דלעיל, ועי' ציון 235.
  235. ↑ עי' שלטה"ג ובית אפרים שבציון 234, בד' הטור שבציון 233, ועי' בית אפרים שם שמיישב השו"ע שם שהביא ל' הטור אחר ל' הרמב"ם, כיישוב הסמ"ע שבציון 301, ועי' ציון 233 שי"ח בד' הטוש"ע; עי' מרה"פ שם בד' רש"י ב"ק שם ד"ה הא, שפי' קו' הגמ' שם מהממלא רה"ר חביות ובא אחר ושברה חייב, שהיינו בין במקום הפסד ובין שלא במקום הפסד, ומ' שאותה שבירה מותרת בשניהם, והיינו שבירה בידים ולא דוקא בדרך הילוכו. וכ"ד החזו"א ב"ק סי' ד אות ג, ועי' ציון 159 שפי' ד' הרמב"ם שבציון 226 בע"א.
  236. ↑ עי' ציונים 209, 221.
  237. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  238. ↑ עי' סמ"ע חו"מ סי' שפג ס"ק ו ז, ופתחי חושן ח"ו פי"ב הע' נט, בדעתו; ערוה"ש חו"מ סי' שפג ס"ה, ו.
  239. ↑ ציון 247.
  240. ↑ אחרונים דלהלן.
  241. ↑ סמ"ע שם ס"ק ז וערוה"ש שם ז, עפ"י תשובת הרא"ש כלל קא סי' ג, הובאה ברמ"א חו"מ שפג ב, שהנוטל כלי שלו חייב מפני שהיה לו לסמוך החבית בדבר אחר, אע"פ שהוא עוסק בהצלת ממונו ואינו נוגע בחבית.
  242. ↑ ציון 275.
  243. ↑ עי' חזו"א ב"ק סי' ד סוף ס"ק ג.
  244. ↑ שו"ת ר"א גורדון ח"א סי' ב סוף ענף א.
  245. ↑ עי' סמ"ע שם, ושו"ת ר"א גורדון שם, בדעתו. וכ"מ במאירי שבציון 213, שכ' בטעם שצריך לשמוט התחתון, שמיתת העליון פחות מצויה בענין זה, ומ' שאם הנזק מצוי בשוה לא עדיפה שמיטת התחתון מדחיפת העליון.
  246. ↑ עי' ציון 244 ואילך, מח' אחרונים אם היינו דוקא כשאינו יכול להציל בלא ליגע בו.
  247. ↑ שו"ת ר"א גורדון ח"א סי' ב סוף ענף א, ע"פ ריב"א בשטמ"ק ב"ק כז א בביאור הגמ' ב"מ פב ב שפועל המעביר חבית ממקום למקום ושברה אינו חייב משום מזיק, שכיון שמוטל עליו להתעסק בה אינו בכלל אדם המזיק. וע"ע נזקי ממון.
  248. ↑ עי' ציון 212.
  249. ↑ שו"ת ר"א גורדון שם, לשיטתו שבציון 244. ועי' ציון 245, שי"ח.
  250. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  251. ↑ עי' סמ"ע חו"מ סי' שפג ס"ק ו, ושו"ת ר"א גורדון שם, בדעתו, ועי' ציון 214; ערוה"ש חו"מ סי' שפג ס"ה, ו.
  252. ↑ ציון 213.
  253. ↑ עי' שו"ת הרא"ש כלל קא סי' ג, שצידד לומר שלד' ר' נחמן שבציון 24 שעושה דין לעצמו במקום שאין הפסד, במקום שיש הפסד אין צריך להציל בענין אחר; כנה"ג הגב"י חו"מ סי' שפג אות א בשם הגהת מהר"ם די בוטון, לגירסתו בד' הטור שם שדחף בעל השור התחתון את העליון חייב מפני שהיה לו לשמטו, ול"ג "בין תם בין מועד", מפני שבתם לא היה לו לשמטו, ועי' ציון 260 שי"ג כן.
  254. ↑ כנה"ג שם בשם הגהת מהר"ם די בוטון, ע"פ תוס' ב"ק כח א ד"ה ואי, שמטעם זה הק' הגמ' שם על חיוב בעל התחתון שדחף את העליון רק לאחר שהעמידה בתם, שהבינה בקושייתה שבתם אין לו להציל בע"א.
  255. ↑ עי' ציון 11. כנה"ג שם בשם הגהת מהר"ם די בוטון.
  256. ↑ עי' ציון 24.
  257. ↑ עי' ציון 212 ואילך. עי' ראשונים ואחרונים דלהלן.
  258. ↑ עי' ציון 23.
  259. ↑ עי' שו"ת הרא"ש שם; עי' כנה"ג שם בשם הגהת מהר"ם די בוטון.
  260. ↑ עי' הגמ"י חומ"ז פ"ו אות א בשם פסקי ה"ר חזקיה: ואפילו ובשור תם דאיכא פסידא; שרשי הי"ם סנהדרין פ"ב, בד' הרמב"ם חומ"ז פ"ו ה"ו, שעושה אדם דין לעצמו בין בתם ובין במועד, ושם ה"ז שאם דחף העליון ומת חייב מפני שהיה לו לשמטו, ומ' אפי' תם, ועי' שרשי הי"ם שם שתמה מד' הרמב"ם שבציון 49, שפסק שעושה אדם דין לעצמו אפי' שלא במקום הפסד, ומנין שהצריכו להציל בע"א במקום הפסד, ועי' אהא"ז שם ה"ה שפי' ד' הרמב"ם בע"א; עי' כנה"ג שם, לגי' הב"ח שם אות ג בד' הטור שם: בין תם בין מועד.
  261. ↑ עי' ראשונים דלעיל. ועי' הגהות אשר"י ב"ק פ"ג אות ג, שכ' כעין ד' הגמ"י שם, והוסיף: אין לו להיות בהול לדוחפו אלא לשומטו שאין טורח כ"כ בשמיטה יותר מבדחיפה, ומ' שלא נתחייב להציל בע"א אלא מפני שאינו בהול, אבל כשהוא בהול מודה לד' הראשונים שבציון 253, וצ"ב.
  262. ↑ עי' ראשונים דלהלן ואחרונים בדעתם.
  263. ↑ עי' ציון 30, ד' רב נחמן.
  264. ↑ עי' תוס' ב"ק כח א ד"ה משבר ורשב"א שם והג' אשר"י שם פ"ג סי' ג, בביאור החילוק בין הגמ' שבציון 28, שהממלא חצר חברו כדים בעל החצר משבר ונכנס אע"פ שיכול לסדרם זע"ז, לגמ' שבציון 212, שאינו רשאי להפיל השור העליון אם יכול להציל התחתון בע"א, שלענין שוורים אין טירחה בשמיטה יותר מדחיפה, וכעי"ז במאירי שם ואגודה שם פ"ג סי' מ לענין שוורים, ועי' דברי משפט (אויערבך) סי' שפג ס"ק א, שלד' הראשונים הנ"ל כל מקום שיש טורח לא הצריכוהו להציל בע"א. ועי' הג' אשר"י שם לענין הממלא חצר חברו כדים: וגם אין צריך להקיף, ומ' שהקפת הדרך אף היא חשובה טורח.
  265. ↑ עי' גמ' שבציון 212.
  266. ↑ עי' ראשונים שבציון 213.
  267. ↑ עי' ראשונים שבציון 264.
  268. ↑ שו"ע הרב נזקי ממון ס"ה.
  269. ↑ עי' חזו"א שם, בישוב קו' הראשונים שבציון 264 על הטעם שצריך לשמוט השור התחתון, עי' ציונים הבאים.
  270. ↑ עי' לעיל.
  271. ↑ עי' חזו"א שם. ועי"ש שהתוס' שבציון 264 חולקים וסוברים שאפי' אין ההיזק מזומן א"צ לטרוח אלא טורח מועט, עי' ציון 272.
  272. ↑ עי' חזו"א ב"ק סי' ד סוף ס"ק ג, שפי' בד' תוס' שבציון 264 שיש עכ"פ טרחה קצת בשמיטה יותר מדחיפה, ואעפ"כ צריך לטרוח, וכ"מ בהג' אשר"י ב"ק פ"ג סי' ג: שאין טורח כ"כ בשמיטה יותר מבדחיפה, ועי' שו"ת דברי שלום חו"מ ח"ג סי' קיט, שכ"מ באגודה שם פ"ג סי' מ: בלא טורח גדול היה יכול לשומטו, ומ' שעכ"פ טורח מועט צריך לטרוח; עי' חזו"א שם בד' הרמ"א שבציון 274, שמי שמצא כלי שלו שסמכו עליו חבית לא יטלנו בלא לסמוך כלי אחר תחתיו, אע"פ שיש טורח מעט למצוא כלי אחר, ועי' דברי שלום שם שכ"מ בערוה"ש שבציון הנ"ל, שהביא דין הנ"ל וכ' להדיא שאע"פ שלא היה לו לשעתו כלי מזומן היה לו לחפש ולמצוא, ועי' ציון 275. וכ"מ בירושלמי ב"ק פ"ג ה"א לענין הממלא דרך רה"ר חביות: אם יטילנה מיכאן ויתננה כאן הרי זה בור, ומ' שלולא שעושה בור מחויב להזיז החבית ולא לשוברה, ועי' שדה יהושע שם שהירושלמי מדבר בחבית אחת הממלאה את הדרך, ומ' שמפני שהוא טורח מועט חייב לטרוח. ועי' מנחת שלמה ב"ק כח א, שלכאו' ה"ה באדם בטל שיש לו פנאי לטרוח ואינו מפסיד כלום, שיש לו לטרוח אפי' הרבה.
  273. ↑ חזו"א שם. וצ"ב באופן שפשע פשיעה מרובה בענין שרוב בנ"א אינם מצילים אלא בטירחה מרובה, וא' יכול להציל בטירחה מועטת, אם צריך לעשות כן.
  274. ↑ עי' רמ"א חו"מ שפג ב וערוה"ש שם ז ע"פ שו"ת הרא"ש כלל קא סי' ג, ועי' ציון הבא.
  275. ↑ חזו"א שם בד' הרמ"א שם ודברי שלום שם בד' ערוה"ש שם. ועי' חזו"א שם שאין להוכיח כן מד' הרא"ש שם שהוא מקור דברי הרמ"א, שבדבריו מ' שהראשון סמך הכלי בשוגג מפני שסבור שהוא הפקר, ובענין זה אפשר שלכו"ע חייב לטרוח כדי להצילו.
  276. ↑ ציון 241.
  277. ↑ עי' חזו"א דלהלן.
  278. ↑ ע"ע בור (מזיק) ציון 210.
  279. ↑ עי' חזו"א שם, שמדמה חיוב טירחה מועטת זו לחיוב טירחה מועטת במקום שגורם בהצלתו היזק בידים. ועי"ש שהביא דברי הסמ"ע סי' תי ס"ק מד שהק' מד' הרמ"א שבציון 274 שחייב לסמוך חביתו בדבר אחר, על כך שהותר לבעל הכיסוי ליטול הכיסוי, וחילק בין מזיק בגרמא למזיק בידים, וצ"ב אם מדבר הסמ"ע בטירחה מועטת או מרובה.
  280. ↑ עי' דברי שלום שם, שכ"ד הדברי משפט סי' שפג ס"ק א, שפי' ד' שו"ת הרא"ש שם דוקא בענין שיש לפניו כלי אחר לסמוך עליו וא"צ לטרוח כלל, וכ"מ באולם המשפט סי' תי סכ"ט ומנחת פתים סי' שפג שפי' ד' הרא"ש כעי"ז.
  281. ↑ עי' ציון 24. נתיה"מ ביאורים סי' ד ס"ק א, ביישוב ד' הרמב"ם שבציון 49 הסובר שעושה דין לעצמו אפי' במקום שאין הפסד, מד' ר' פפא שבציון 61 שאם נכנס אחר לחצרו חייב והזיקו בעל החצר בכוונה, חייב בנזקו, וביישוב ד' הרמ"א חו"מ תכא ו בשם המרדכי ב"ק סי' לה, שהחושש שמשרתו יגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות אפי' בהכאה, ומ' שאם אין חשש גניבה אינו רשאי להכותו אע"פ שמסרב לצאת, ובסי' ד הסכים לד' השו"ע שבציון 49 שרשאי להכות הגזלן אפי' שלא במקום הפסד, וע"כ שדוקא לענין גזילת קרקע, כגון העומד ברשותו בע"כ, הצריכוהו לילך לדין, לפי שאינו מפסיד כלום ואפשר להוציאו ע"י ב"ד, משא"כ גזילת מטלטלין, שיש בה חשש הפסד, עי' להלן, ועי' ציון 289; צד א' בשו"ת אג"מ חו"מ ח"א סי' ג, בד' הרמב"ם שבציון 58 שנרצע שלא היה רוצה לצאת וחבל בו להפרישו מאיסור שפחה כנענית, פטור, ומ' שלולא כן אסור, שסובר שלד' רבנן החולקים על בן בג בג ומתירים להכנס לחצר הגזלן בסתר להציל ממונו, כדי להציל בע"א בלא הכאה, עי' ציון 177 וציון 181, ה"ה שצריך להציל ע"י ב"ד.
  282. ↑ נתיה"מ שם, ועי"ש שאע"פ שהוא גזלן לא נחשדו ישראל על הנידוי, ובודאי יפרוש, ועוד שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לב"ד ויציית למאמר ב"ד. וע"ע בית דין ציון 733 ואילך, על כח ב"ד לנידוי ושאר אופני כפייה.
  283. ↑ ציון 219 ואילך.
  284. ↑ עי' ציון 61. נתיה"מ שם, ועי' ציון 281.
  285. ↑ נתיה"מ שם. ועי' אג"מ שם (ד"ה והנה הרמב"ם) שלפי"ז ר' פפא שבציון הקודם חולק על ר' נחמן שבציון 24, ועי"ש שהוא דוחק, מפני שלא הזכירה הגמ' שנחלקו.
  286. ↑ נתיה"מ שם.
  287. ↑ אג"מ שם, בד' הרמב"ם שבציון 58 שנקט הפטור אף לענין דיעבד, שאם עבר והכהו פטור כשמכה להפרישו מאיסור, ומ' שלצורך הוצאתו מרשותו חייב.
  288. ↑ ציונים 57 ואילך, 105 ואילך.
  289. ↑ עי' מל"מ עבדים פ"ג ה"ה, בד' טוש"ע חו"מ תכא ו, שהנכנס לחצרו ואינו יוצא רשאי להכותו, ומ' אפי' אין שום הפסד, ועי' ציון 304 שהביא המל"מ ראיה נוספת מל' השו"ע; עי' יש"ש ופני הבית שבציון 312, שהנכנס לחצרו ואינו יוצא רשאי להכותו אפי' כשאינו מפסידו כלל, ועי' יש"ש שבציון 313, שמש"כ בהגהות אשר"י ב"ק פ"ג סי' ג ובמרדכי שם סי' לה שיכול להוציא ע"י הכאה כל אדם העומד בביתו אם יצא עליו שם שהוא גנב, אורחא דמילתא נקטו, שאפי' אינו גנב יכול להכותו, ועי' רמ"א שבציון 281 שהביא ד' המרדכי, ועי' נתיה"מ שם שפי' ד' הרמ"א בע"א; עי' שו"ת מים עמוקים (לראנ"ח) ח"ב סי' עז, לענין הנכנס לביתו בע"כ, שאין צריך לתובעו לדין ורשאי להכותו; עי' ערוה"ש סי' שפג ס"ה; צד א' בשו"ת אג"מ שם, לד' רבנן דבן בג בג שבציון 177, שאף הם לא אמרו להציל בע"א אלא כשיכול להציל בסתר, אבל לא הטריחוהו לב"ד. ועי' שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שטו, שכ"מ ל' השו"ע סי' ד: יכול להכותו וכו' אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, ומ' שאין אפי' חשש הפסד, ועי' ציון 292, שכ"כ אף בד' הסוברים שהניזק כשליח ב"ד.
  290. ↑ עי' ערוה"ש שם.
  291. ↑ עי' ציון 72 ואילך. ועי' ציון 80, שי"ח לד' אמוראים.
  292. ↑ צד א' באג"מ שם, וכעי"ז בשו"ת משנה הלכות שם. ועי' אג"מ שם שצידד עוד לומר שכיון שיש טורח לילך לב"ד רשאי להכניס עצמו בספק הכאה, ואם יעמוד כנגדו רשאי להכותו.
  293. ↑ עי' ציון 115.
  294. ↑ אמ"ב דיני דיינים סי' ט, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח, שאע"פ שקיים מצות השבת הגזילה מ"מ עבר באיסור גזילה.
  295. ↑ עי' ציון 24.
  296. ↑ ציון 333.
  297. ↑ עי' הגהות אשר"י ב"ק פ"ג סי' ג: וגם אין צריך להקיף; שו"ת בית אפרים חו"מ סי' עט ופרי האדמה נזק"מ פי"ג ה"ו, בד' תוס' ב"ק כח א ד"ה טעמא, שפי' קו' הגמ' מהממלא רה"ר חביות ובא אחר ושברה חייב, שהיינו באופן שיכולים להקיף, עי' ציון 337 טעמם, ולמסקנת הגמ' שם אף שיבר פטור, וע"כ שא"צ להקיף.
  298. ↑ עי' ציון 262. עי' הגהות אשר"י שם; עי' פרי האדמה שם.
  299. ↑ פרי האדמה שם, ע"פ תוס' שם שפי' קו' הגמ' שם דוקא לרב שמעמיד בממלא רה"ר כולה חביות, שאם לא מילא יש לו ללכת בצד האחר.
  300. ↑ עי' ב"ק כז ב ורש"י ד"ה דהואיל.
  301. ↑ בית אפרים ופרי האדמה שם, בד' הסמ"ע סי' תיב ס"ק ג, שפי' ד' השו"ע שם ב לענין המניח בקרן בית הבד, שאם מילא כל הדרך ולא הניח מקום להקיף מותר לשבר, ואם הניח מקום אסור לשבר, ותמוה מד' תוס' שבציון 297 שמוכח שא"צ להקיף, וע"כ שדוקא בקרן בית הבד צריך להקיף, מפני שיש לו רשות.
  302. ↑ עי' ציון 3.
  303. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 55 בד' אמוראים שבציון 24. אחרונים דלהלן בד' ראשונים.
  304. ↑ מל"מ עבדים פ"ג ה"ה, ביישוב ד' הרמב"ם שבציון 49 הסובר שעושה אדם דין לעצמו אפי' במקום שאין הפסד, מד' ר' פפא שבציון 61 שחייב בנזקו, עי' ציונים הבאים; עי' לח"מ דלהלן בד' ראשונים. וכעי"ז בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי, ועי"ש שהיינו מפני שאין מקפידים על דריסת הרגל בביתו, ע"ע מודר הנאה ציון 818 ואילך, ושמא המהרי"ט לשיטתו שבציון 97, שלא הותרה הכאה אלא מפני שחשוב רשע, ובדריסת הרגל אינו חשוב רשע. ועי' מל"מ שם, שכ"ד השו"ע שבציון 55 שהביא בשם י"א ד' הטור שם שהנכנס לחצר חברו ואינו יוצא רשאי לחבול בו, ומ' שלדעתו הרמב"ם חולק ואוסר להכותו, והיינו מפני שאין לו שום הפסד בזמן שעומד בחצרו. וכ"מ בט"ז שבציון 326 לענין היזק ממונו.
  305. ↑ ציון 282.
  306. ↑ עי' ציון 61.
  307. ↑ מל"מ שם.
  308. ↑ ציונים 62, 281.
  309. ↑ ע"ע יובל ציון 492.
  310. ↑ עי' לח"מ עבדים שם, ביישוב ד' הרמב"ם שבציון 58 שלא התיר לחבול בנרצע אלא לשם הפרשה מאיסור, אע"פ שלדעתו עושה אדם דין לעצמו במקום שאין הפסד, עי' ציון 49, ועי' ציון 58, שי"מ ד' הרמב"ם בע"א.
  311. ↑ עי' שו"ת מהרי"ט שם, בפי' הגמ' שבציון 15 שהחובל בעבדו החשוד כגנב כדי להוציאו מביתו, פטור, ומ' שאסור לכתחילה, ועי' ציון 304, שלדעתו במקום שאינו חשוד על הגניבה אסור להכותו.
  312. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ט, ושם ומל"מ שם בד' הטור שבציון 55 שכ' שהנכנס לחצר חברו ואינו רוצה לצאת, רשאי לחבול בו, שמ' שהיינו אפי' במקום שאינו מפסידו כלל; פני הבית חו"מ סי' ד ס"ק א. וכ"מ במאירי דלהלן.
  313. ↑ יש"ש שם; פני הבית שם. וכ"מ במאירי ב"ק כח א: הרי זה תוקף בו ומוציאו וכו' ואצ"ל אם היה מכיר בו שהוא גנב, ומ' שאפי' לא היה לא שום הפסד רשאי להכותו, ועי' ציון 55, שלשיטתו הותרה הכאה אף כשאינו מפסיד אם יתבענו בב"ד. ועי' יש"ש שם שמש"כ בהגהות אשר"י ב"ק פ"ג סי' ג ובמרדכי שם סי' לה שיכול להוציא ע"י הכאה כל אדם העומד בביתו אם יצא עליו שם שהוא גנב, אורחא דמילתא נקטו, שאפי' אינו גנב יכול להכותו, ועי' ציון 281.
  314. ↑ יש"ש שם; פני הבית שם.
  315. ↑ ציון 164.
  316. ↑ עי' ציון 24. עי' אחרונים דלהלן.
  317. ↑ עי' שו"ת חוו"י סי' קסה, ועי' פת"ש חו"מ סי' שיט סק"א, שהוא כד' הרא"ש ב"מ פ"ח סי' כו והטור שם, הובאה ברמ"א שם בשם י"א: דצריך להודיעו תחלה, ועי' ב"י שם שהרמב"ם שכירות פ"ז ה"ז חולק וסובר שא"צ להודיעו אלא ממדת חסידות, ועי' סמ"ע שם ס"ק ב שחולק בד' הרמב"ם, ועי' ציון 328 שאף החולקים על החוו"י כ"כ בד' הראשונים הנ"ל, ועי' חוו"י שם שחילק בכמה אופנים מדין הגמ' ב"מ קא ב: ההוא גברא דזבן וכו', שהכניס חביות יין לבית האשה שלא כהוגן והוציאתם לשוק, והסכים עמה רב הונא; עי' אהא"ז חומ"ז פ"ו ה"ה, בד' הרמב"ם דלהלן.
  318. ↑ עי' ציון 304. עי' אהא"ז שם, שמדמה לד' המל"מ שבציון הנ"ל.
  319. ↑ עי' חוו"י שם. ועי' ציון 328, שיש מחלקים בדבר.
  320. ↑ רמב"ם חומ"ז פ"ו ה"ה. עי' אהא"ז דלהלן.
  321. ↑ אהא"ז שם, ע"פ המל"מ שבציון 304, בישוב ד' הרמב"ם שם מד' הגמ' שבציון 30 התולה היתר השבירה בהיתר לעשות דין לעצמו, שאע"פ שעושה דין לעצמו כשהולך כדרכו ברשות, עי' ציון 323, אינו רשאי לשבר בכוונה.
  322. ↑ עי' ציון 24, וציון 49, שכ"ד רוב הפוסקים להלכה.
  323. ↑ אהא"ז שם, בד' הרמב"ם דלהלן.
  324. ↑ עי' רמב"ם שם. אהא"ז שם. ועי' ציון 231, שי"מ טעם הרמב"ם בע"א.
  325. ↑ אהא"ז שם.
  326. ↑ עי' חוו"י שם. ועי"ש שמטעם זה אינו בכלל זה נהנה וזה לא חסר, ע"ע ציון 36 ואילך.
  327. ↑ עי' חוו"י שם, ע"פ הגמ' שבציון 317 ששכרה האשה פועלים מדמי היין להוציאו.
  328. ↑ עי' ט"ז חו"מ סי' שיט ס"א, בד' הרמב"ם שכירות שם לביאור הב"י שבציון 317, שהמכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו רשאי מן הדין להשליכם לשוק וא"צ להודיעו, וע"כ משום עשיית דין לעצמו, ובאופן שצריך למקום הפירות, בדומה לממלא חצר חברו שבציון 30, שלד' רב נחמן עושה דין לעצמו אע"פ שאינו מפסיד, ושם הוא צריך למקום הכדים שהרי מילא כל חצרו, ועי' ט"ז שם שצידד לומר שגם הטור שבציון 317 שכ' שצריך להודיעו תחילה, אינו חולק, אלא מדבר באופן שא"צ לאותו מקום.
  329. ↑ עי' ציון 24. אחרונים דלהלן.
  330. ↑ עי' ציון 310. קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אותיות ב, ט. ועי' ציון 312 ואילך, שי"ס שרשאי להכות העומד ברשותו, ועי' ציון 314 שהיינו דוקא מפני שכ"א שולט ברשותו. ועי' קונטרסי שיעורים שם אות ב שכ' טעם נוסף, שהואיל ואין ב"ד נזקקים לפחות משו"פ, ע"ע דיני ממונות ציון 144, אף לניזק אין כח ב"ד לעשות דין לעצמו.
  331. ↑ עי' אחרונים דלהלן, ע"פ תוס' ב"ק כח א ד"ה טעמא, שבענין זה צריך להקיף הרשות ולילך ממקום אחר.
  332. ↑ עי' ציון 23.
  333. ↑ עי' רש"י שם כח א ד"ה הא, שפי' קו' הגמ' שם מהממלא רה"ר חביות ובא אחר ושברה חייב, שקשה אף על רב יהודה, מפני שחשוב מקום הפסד. קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ב. ועי' שו"ת בית אפרים חו"מ סי' עט ד"ה והנה. ועי' ציון 337, שי"ח על רש"י בפי' הגמ'.
  334. ↑ עי' ציון 23, שלד' רב יהודה במקום שאין הפסד צריך לטרוח לילך לב"ד.
  335. ↑ קונטרסי שיעורים שם. וצ"ב מקו' הגמ' שם לענין הממלא חצר חברו כדי יין, שבהו"א אינו חשוב מקום הפסד, ומל' הברייתא שם "משבר ויוצא משבר ונכנס" מ' שאינו ממלא אלא את הכניסה לחצר ולא את כולה, ושמא בענין זה אינו חשוב משתמש ע"י טורח, ועי' ציון 337.
  336. ↑ עי' תוס' דלהלן.
  337. ↑ עי' תוס' ב"ק שם שפי' קו' הגמ' שם מהממלא רה"ר חביות ובא אחר ושברה חייב, שקשה דוקא לרב נחמן הסובר שעושה דין לעצמו שלא במקום הפסד, ועי"ש שחלוק מהממלא חצר חברו כדי יין שבציון 13, שחשוב מקום הפסד, מפני שבחצרו אין לו מקום להקיף, ועי' מהר"ם שם שכוונתם למסקנת הגמ' שם שמשבר ויוצא לילך לב"ד, אבל להו"א שם אינו חשוב מקום הפסד, ועי' ציון 335. וכן מוכח באחרונים שבציון 231 בד' ראשונים, שכ' במילא רה"ר כדים שאינו משברם בידים מפני שאי"ז מקום הפסד.
  338. ↑ עי' לעיל, ד' רש"י.
  339. ↑ מראה הפנים ב"ק פ"ג ה"א.
  340. ↑ שו"ת חוו"י סי' קסה, הובא בהגה' רע"א לשו"ע חו"מ סי' שצז ובפת"ש סי' ד ס"ק ג וסי' שצז ובערך ש"י שם ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קמ, ע"פ גמ' ב"ק כג ב: הני עיזי דשוקא, שהתירו לשחוט עיזים המזיקות דוקא לאחר התראה, אע"פ שהעושה דין לעצמו א"צ התראה לדעתם, עי' ציון 154, וכן י"א שהתירו דוקא עיזים העומדות לשחיטה, עי' תוס' שם ד"ה הנהו, ומ' שמטעם עשיית דין לעצמו לא הותר, ועי"ש שפי' הגמ' כשהיו מזיקות ברה"י, שברה"ר בודאי אינו עושה דין לעצמו מפני ששן ורגל פטורים, ע"ע נזקי ממון. ועי' חוו"י שם שתמה על עצמו מהגמ' שבציון 10, שעושה דין לעצמו בשור שעלה ע"ג חברו, אע"פ שאינו מדעת בעליו, והניח בצ"ע, וסיים שמ"מ הדין דין אמת, ועי' שו"ת מהרש"ם שם בשם השואל, שתי' שדוקא כשמזיק גוף הבהמות אסר החוו"י משא"כ כשמציל את שלו וממילא ניזוק של חברו כבגמ' שבציון הנ"ל, ועי' מהרש"ם שם שלפי טעמו של החוו"י אין מקום לחלק כן.
  341. ↑ עי' חוו"י שם: כ"ש שאפשר שבנדון ג"כ מקרי איכא פסידא וכו', ושם להלן הכריע שגם בענין זה אינו עושה דין לעצמו. ועי"ש שאפי' היו הבע"ח מועדים להזיק בכל עת, כמעשה בתרנגולים שם, חשוב כמי שהזיקו שלא מדעת בעלים אם לא ידע בהם באותה שעה.
  342. ↑ עי' אהא"ז נזק"מ פ"ה ה"א, בד' הרמב"ם שם שפסק דין הגמ' שם שהתירו לשחוט עיזים המזיקות אף באינן עומדות לשחיטה, ושלא כתוס' שבציון 340 והראב"ד נזק"מ שם, וע"כ היינו מטעם עושה אדם דין לעצמו.
  343. ↑ באה"ג חו"מ סי' ד ס"ק ג.
  344. ↑ רא"ש ב"ק פ"ג סי' ג; נמוק"י שם (יב ב): ודוקא נמי; טוש"ע חו"מ ד. וכעי"ז במרדכי ב"ק סי' קצג, וכ"מ שם סי' ל, ועי' ציון 137. ועי' בהגר"א שם ס"ק ה שמקור הדין מהגמ' ב"ק קיז א: ההוא שותא דהוו מנצו וכו', שהלך א' ומסרה לשר, ולדעת רבא מנדים אותו, והיינו מפני שאינו יכול לברר, וע"ע מסור, ועי' בהגר"א שם שכן מוכח בדין ת"ח שבציון 382, שדוקא ת"ח עושה דין לעצמו בלא בירור, ועי' ציון הנ"ל וציון 385, שי"מ בע"א.
  345. ↑ נמוק"י שם.
  346. ↑ עי' כסף הקדשים שם; קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ג, ועי"ש שזהו שבא הרא"ש שבציון 344 להשמיענו, שאם אינו ברור אף לו פשיטא שאינו רשאי להכותו, ועי' ציון 349, ועי' ב"ח חו"מ סי' ד סוד"ה ומ"ש ואם, וצ"ב.
  347. ↑ קונטרסי שיעורים שם. ועי' ציון 72, שכחו לעשיית דין מפני שנמסר לו כח ב"ד.
  348. ↑ קונטרסי שיעורים שם, ע"פ גי' הפלפ"ח ברא"ש שם: אם אין יכול לברר שבדין היה יכול וכו'.
  349. ↑ ט"ז שם ד"ה רק, ועי"ש שזהו שבא הטור שבציון 344 להשמיענו, שבלא בירור פשיטא שאינו רשאי להכותו, ועי' ציון 346.
  350. ↑ עי' תוס' ב"ב לג א ד"ה ה"ג, הובא בטוש"ע חו"מ קלט ד, ששני יורשים החלוקים על שדה מי הקרוב יותר, וגבר א' ואכל פירות, חייב להחזירם אפי' אין ידוע שאכלם אלא על פיו, הואיל ואינו נאמן על גוף השדה, ועי' רמב"ן ב"ב שם ושו"ת ריב"ש סי' שלו החולקים וסוברים שא"צ להחזיר הפירות.
  351. ↑ עי' תוס' שם. עי' שער המשפט שם ס"ק ב, שתלה דינו של הט"ז דלעיל במחלוקת הראשונים שבציון הקודם, ועי"ש שדחה לפי"ז ראיית הט"ז שבציון 349 מד' הטור, שהטור לשיטתו שסובר כד' תוס' שבציון הקודם שחייב להחזיר הפירות.
  352. ↑ עי' ציון 131 ואילך, ועי' ציון 140 ואילך, שי"ח. עי' אחרונים שבציון 137. ועי' אחרונים דלהלן.
  353. ↑ ע"ע תפיסה.
  354. ↑ ב"ח חו"מ סי' ד וט"ז שם ד"ה רק ותומים שם ס"ק ב, בד' מהרי"ק שבציון 137 שפי' מעשה דר' הונא ברכות ה ב שעיכב זמורות מאריסו שהיה גוזל לו ואמרו חכמים שלא עשה כדין, שהיינו מפני שעיכב זמורות אחרות, ובדברי מהרי"ק מ' שתפס בעדים, ואעפ"כ כ' שאילו היה מעכב אותן הזמורות הגזולות היה עושה כדין, ועי' ב"ח שבציון 355, שצידד לפרש ד' מהרי"ק בע"א.
  355. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ה, ועי"ש שדחה ראיות המהרי"ק שבציון 137 מד' ראשונים; ב"ח שם, ועי"ש בסוף הסימן: אפשר, שצידד לומר שאף המהרי"ק שם לא התיר לקה להחזיק אלא מפני שכבר בא לידם בהיתר; יש"ש שם ופרישה שם ס"ק א וסמ"ע שם ס"ק ב, בד' הטור שם: אם אינו יכול לברר שבדין עשה יכול להוציאו ממנו, ולא כ' שיתבענו על חבלתו, ומ' אפי' נטל ממנו בלא הכאה מוציאו מידו, ועי' נמוק"י שבציון 345 של"מ כן, ועי' ציון 361 שיש דוחים; עי' כסף הקדשים חו"מ סי' ד ד"ה והוא שיכול, ועי' ציון 377, וצ"ב.
  356. ↑ סמ"ע שם בד' הטור שם.
  357. ↑ יש"ש שם, עפ"י ברייתא שבועות לא א: מנין לג' שנושין מנה בא' שלא יהא א' בעל דין ושנים עדים וכו', ת"ל מדבר שקר תרחק, ומ' שאסור להוציא שלא כדין אף ממון שלו, ועי' תקפו כהן סוס"י קיז, שדחה, שאין האיסור אלא מפני שצריכים לשקר, אבל התפיסה מותרת.
  358. ↑ יש"ש שם. ועי' תומים שם שתי', שלא דיבר מהרי"ק אלא על התופס בעדים, שהרי בלא עדים חשוב יכול לברר משום מגו, עי' ציון 372, ובתופס בעדים בלא ראיה הרי יכול הגזלן להוציא מידו ואין חוששים שיבוא כ"א ויתפוס.
  359. ↑ עי' כסף הקדשים שם, ועי' ציון 171, על אופן נוסף שי"ס שנאסרה מה"ת חטיפת ממון שלו. ועי' תומים שם, בביאור הצד לאסור החטיפה: חבל יחבול רשע, משעת חבילתו נקרא רשע, וע"ע גזל ציון 24 ואילך.
  360. ↑ ע"ע תפיסה.
  361. ↑ תקפו כהן סי' קיד וסי' קטו, בד' המהרי"ק שבציון 137 שכ': בכה"ג לא מקרי אלא תופס וכו', ושם בתשו' מדובר שהיה לקהל זכות תפיסה ע"י שטר או משום ספיקא דדינא, וכ"כ תקפו כהן שם וכעי"ז בסמ"ע שם ס"ק ד בד' ד"מ חו"מ סי' ד שכ' בשם מהרי"ק: אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו, ועי' סמ"ע שם שהרמ"א בשו"ע שם שהביא דברי מהרי"ק לענין תפיסה למשכון ומ' שתופס אפי' בעדים לא דיבר לענין גזילה אלא לענין משכון, ועי' אורים שבציון 137 שחולק בדעתו, ועי' ציון 354 שפי' ד' מהרי"ק בע"א, ועי' ב"ח שבציון 355. ועי' תקפו כהן סי' קטז, שאף הטור שבציון 355 שמ' שאפי' נטל ממנו בלא הכאה מוציאו מידו, מדבר באופן שמוציאים מידו לאחר שתפס אם הלה תובעו, אבל מקום שאין מוציאים מידו רשאי לכתחילה לתפוס.
  362. ↑ עי' ציון 355.
  363. ↑ עי' ציון 355 ואילך. עי' אחרונים דלהלן.
  364. ↑ עי' ב"ב לד א, שכל שאין ע"א כנגדו נאמן.
  365. ↑ ב"ח חו"מ סי' ד ס"ק א; סמ"ע שם ס"ק ב. ועי' ב"ח שם שכ"מ במרדכי ב"ק סי' קצג: אבל אם אין עדים נאמן במגו, ושם מדבר באופן שאינו יכול לברר.
  366. ↑ עי' ציון 372.
  367. ↑ כסף הקדשים חו"מ סי' ד ס"א.
  368. ↑ כסף הקדשים שם.
  369. ↑ עי' ציון 355 ואילך.
  370. ↑ עי' ציון 364.
  371. ↑ עי' אחרונים שבציון 365 ואילך.
  372. ↑ נתיה"מ שם חידושים ס"ק א.
  373. ↑ ב"ח חו"מ סי' ד ס"ק א.
  374. ↑ עי' סמ"ע שם ס"ק ד, בד' הרמ"א שכ' שאינו חשוב עושה דין לעצמו שצריך לברר אלא בכגון שמכהו, אבל תפיסה בעלמא לא, שאין כוונתו להשמיע שיכול לתפוס בלא הכאה אף בלא בירור, שזה פשיטא, שהרי יש לו מגו, ועי' ישועת דוד (פוברסקי) חו"מ סי' ה, שמ' שמגו אינו מתיר לו הכאה, שאל"כ אין מקום כלל לפרשו בענין שיש לו מגו.
  375. ↑ יש"ש ב"ק פ"ג סי' ה.
  376. ↑ קידושין עג ב. וע"ע מכירה.
  377. ↑ כסף הקדשים שם. וצ"ל שיכול להביא העדים אח"כ להעיד בפני ב"ד, וכן במוכר יביא עדים ששמעו מפיו כשהמקח בידו, שאל"כ לדעתו אינו רשאי לתפוס, עי' ציון 355, ועי' כסף הקדשים שם שמסתפק אם שמע כן מהמוכר לאחר שיצא המקח מידו, ולבו מאמינו, אם רשאי לתופסו, וצ"ב הלא אינו יכול לברר לב"ד.
  378. ↑ עי' ציון 364 ואילך.
  379. ↑ ע"ע ספק דאורייתא.
  380. ↑ עי' ציון 359, הסוברים כן, ועי' ציון 358, שיש שלא נ' כן מדבריהם. כסף הקדשים סי' ד ס"א.
  381. ↑ ציון 352 ואילך.
  382. ↑ בהגר"א חו"מ סי' ד ס"ק ה, בד' רב יוסף מו"ק יז א: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק סי' טו אות ה, שהיינו עפ"י רש"י שם ד"ה עביד שפי' לענין ממון, וכ"ה ברא"ש שם פ"ג סי' י לפי' הא', ועי"ש לפי' הב' שפי' לענין נידוי, וכן פי' בהגר"א יו"ד סי' שלד ס"ק סד, וצ"ב.
  383. ↑ עי' ציון 348. קונטרסי שיעורים שם. ועי' ב"ח יו"ד סי' שלד ס"ק לא, שמ' שפי' בד' רב יוסף שם שת"ח דן לעצמו דין גמור וא"צ אפי' לברר, ועי"ש שטעמו מפני שלא הטריחוהו לב"ד כדי שלא יבטל מתלמודו.
  384. ↑ קונטרסי שיעורים שם.
  385. ↑ עי' תומים שם סוס"ק ב וס"ק ג, ע"פ הרא"ש שם שהעמיד ד' רב הונא לענין נידוי שמנדה ת"ח לאחרים ולא לענין ממון, ועי' קונטרסי שיעורים שם שהוסיף, שמקו' הרא"ש שם: אם הדין ברור לו אינו ברור לאחרים, מ' שמדבר להדיא על מי שאינו יכול לברר. וכ"מ בריטב"א שבציון 25 שפי' ד' רב יוסף בע"א.
  386. ↑ ציונים 25, 44.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עביד_אינש_דינא_לנפשיה&oldid=139778"