אנציקלופדיה תלמודית:עישור נכסים

הגדרת הערך - ממון שנוטלת הבת מירושת אביה, לצורך נדוניתה.

מהותו ודיניו

מהותו

ממון שנוטלת בת שאינה יורשת את אביה^[1], מנכסי הירושה של אביה, לצורך פרנסתה - כלומר ממון שתכניסנו לבעלה נדוניה* כשתנשא^[2] – קרוי עישור נכסים^[3]. שתקנו חכמים שתטול עישור נכסים מירושת אביה^[4], מפני שכל אב רוצה שינתן לבתו פרנסה מנכסיו, כדי שיקפצו לשאת אותה^[5]. ואינה נוטלת הממון בתורת ירושה אלא בתורת בעלת חוב^[6]. על דינה כשיורשת את נכסי אביה, כגון שאין בנים יורשים, עי' להלן^[7]. על שיעור הממון הניתן לה, עי' להלן^[8].

על מקומות שתקנו, שבת שאינה נשואה נוטלת מהירושה בשוה עם הבנים לצורך נדוניית נישואיה, ע"ע ירושה^[9]. על מקומות שנהגו שנותן האב לבתו שטר-חצי-זכר*, כלומר שכותב לה בשטר שתקבל מהירושה מחצית ממה שיורש בן זכר, לצורך נדונית נישואה, ועל דיני שטר זה, ע"ע שטר חצי זכר, וע' ירושה^[10], וע' ירושת בכור^[11].

הזכאית בעישור נכסים

הבת הזכאית בעישור נכסים, נחלקו תנאים: לרבי שמעון בן אלעזר, הבוגרת*, או הנשואה, שאין חייבים היורשים לתת לה מזונות^[12], אין לה עישור נכסים^[13]. ולדעתו כשלא נטלה עישור נכסים קודם שנשאת, הפסידה^[14]. ולרבי, בין בוגרת ובין נשואה, יש לה עישור נכסים^[15]. על הבוגרת או נשואה שלא תבעה עישור נכסים, אם הפסידה, עי' להלן^[16]. היתה בוגרת בחיי האב, יש ראשונים שסוברים שאין לה עישור נכסים, לפי שאומדים דעת האב שאינו מניחה להתבגר בביתו, וזו ששהתה בחייו בבגר, לא תקנו לה חכמים עישור נכסים^[17]. ובדעתם יש אחרונים שסוברים, שבזמן הזה גם לדעתם יש לה עישור נכסים, שאפשר שלא מצא לה זיווג הגון ולכך נשתהה^[18], ויש אחרונים שסוברים בדעתם, שגם בזמן הזה אין לה עישור נכסים, לפי שאינה בכלל תקנת חכמים^[19]. ויש ראשונים שסוברים, שגם לבוגרת בחיי האב יש עישור נכסים^[20]. בת שנולדה לאחר מיתת האב, זכאית בעישור נכסים^[21].

שיעור הממון

שיעור הממון הניתן לה מנכסי הירושה, כשאי אפשר לאמוד דעתו של האב כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה, נותנים לה עשירית מנכסי הירושה^[22], שסתם בני אדם נותנים כך לבנותיהם^[23]. וכאפשר לאמוד את דעתו, כגון שהשיא בת בחייו ונתן לה פרנסתה^[24], או שיודעים דעתו כמה היה נותן לבתו, מרעיו וממשאו ומתנו וכבודו^[25]. לדעת רבי יהודה ושמואל, נוטלת כשיעור אומד דעתו^[26]. ולמקצת ראשונים בדעתם, כשאומד דעתו פחות מעשירית הנכסים, נוטלת כפי אומד דעתו, וכשאומד דעתו, יותר מעשירית הנכסים, אינה נוטלת יותר מעשירית^[27]. ולמקצת ראשונים בדעתם, גם כשאומד דעתו יותר מעשירית הנכסים, נוטלת כפי אומד דעתו^[28], אפילו אם שיעור הממון הוא הירושה כולה^[29]. ויש שסוברים בדעתם, שכשאומד דעתו מפני שנתן לבתו בחייו, מועיל אפילו יותר מעשירית הנכסים, וכשאומד דעתו מפני שמשערים דעתו כמה היה נותן, אינו מועיל יותר מעשירית נכסים^[30]. ולדעת חכמים, נותנים לה עשירית מנכסי הירושה^[31], שסתם בני אדם נותנים כך לבנותיהם^[32]. ולדעת תנא קמא למקצת ראשונים, נותנים לה כפי שבנות שכנגדן מתפרנסות^[33]. והלכה כרבי יהודה^[34]. ואם גילה בדעתו שיתנו לה לפרנסתה סכום מסוים, כתבו אחרונים שלדעת הכל נוטלת שיעור ממון זה, אםילו יותר מעישור נכסים^[35]. וכשאין יודעים אומד דעתו של האב, לדעת הכל, נותנים לה עשירית מנכסי הירושה^[36]. וכשמשערים לפי אומד דעתו, אם היה עשיר כשנתן לבתו בחייו, ואחר כך העני, נותנים לה כפי הממון שיש עתה^[37], כגון שכשנתן לבתו הראשונה היה לו אלפיים, ועתה יש אלף, נותנים לה חצי ממה שנתן לראשונה^[38]. וכן אם היה ותרן וידוע שנשתנה דעתו, הולכים אחר דעתו האחרונה^[39]. ואם השיא כמה בנות בחייו, ונתן לכל אחת סכום אחר, משערים את הסכום הממוצע שבינהם, ונותנים לה^[40]. כשמשערים את אומד דעתו לפי נכסיו, משערים כפי הנכסים שהניח בשעת מותו, ולא כפי הנכסים הקיימים בשעת נישואיה^[41]. וכן כשנוטלת עשירית נכסים, משערים עשירית מהנכסים הקיימים בשעת מותו, ולא כפי הנכסים הקיימים בשעת נישואיה^[42], ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שכשנוטלת עשירית מהנכסים, משערים כפי הנכסים הקיימים בשעת נישואיה, לפי שהאב היה נותן לה כפי נכסיו שיש לו בזמן נישואיה^[43]. כשנוטלת עישור נכסים, לסוברים שאינה נוטלת ממטלטלים אלא מקרקעות^[44], יש שסוברים, שאין משערים עשירית כל הנכסים, אלא רק עשירית הקרקעות^[45], ויש שסוברים, שמשערים עשירית מכל הנכסים^[46].

כשיש כמה בנות

כשיש כמה בנות, אם נשאו זה אחר זה, נותנים לראשונה עישור נכסים, ולנשאת אחריה נותנים עישור כפי שיעור הנכסים שנותרו, וכן כולן^[47]. לפי שהאב היה נותן לראשונה כפי הנכסים הקיימים בשעת נישואיה, ולא היה פוחת לה מפני שיש עוד בנות^[48]. וכשבאו להנשא כולם כאחת, מחשבים הממון שלאחת מהם יש זכות לעשירית מהנכסים, ולאחריה יש זכות לעשירית מהנכסים שנותרו, וכן כולן, וכל הבנות נוטלות כל הממון, וחולקות בניהם בשווה^[49].

הזכות בנכסים

גדר זכותה

עישור נכסים, אינו חשוב כירושה לבת, אלא כחוב^[50], לפיכך יכולים היורשים לסלקה במעות כשאר בעל חוב^[51]. וחשוב כחוב על היורשים ולא כחוב על האב הנגבה מיורשיו^[52], ולפיכך נוטלת את הממון בלא שבועה, וגובה מבינונית שבנכסים^[53], כדין גבית-מלוה*^[54], ולא כדין גבית חוב מיורשים^[55]. וכיוון שאינו חוב על האב, אם מכר האב נכסים, אינה גובה מהלקוחות^[56]. על גביית הבת מנכסים שמכרו היורשים, עי' להלן^[57]. החוב חל על היורשים, משעה שירשו את הנכסים, אך אינה גובה אותם אלא קודם שנשאת^[58]. ואם מתה קודם שתבוא להנשא, אין לה כלום, ולכך כשלא נשאת אינה מורישה ממון זה ליורשיה^[59]. אבל מתה אחר שנשאת, בעלה היורש אותה^[60], יורש את זכותה ליטול עישור נכסים^[61].

הנכסים הניטלים

כשגובים כפי שיעור עשירית מהנכסים ולא כפי אומדן דעת האב^[62], יש תנאים שסוברים, שגובים בין מקרקע ובין ממטלטלים^[63], ויש אמוראים שסוברים שכשם שמצינו שהכתבה* ותנאי-כתובה* מדין התלמוד אינה נגבית ממטלטלים אלא מקרקעות^[64], כך עישור נכסים אינו נגבה ממטלטלים אלא מקרקע^[65]. והלכה שאינה גובה ממטלטלים^[66]. לתקנת הגאונים שכתבה ותנאי כתובה, נגבים גם ממטלטלים^[67], יש ראשונים שסוברים, שאין עישור נכסים בכלל זה^[68], לפי שעישור נכסים אינו בכלל חיובי כתובה, אלא חוב המוטל על היורשים מתקנת חכמים^[69]. ויש ראשונים שסוברים, שגם עישור נכסים בכלל תקנת הגאונים, ועוד, שבזמן הזה בני אדם רגילים להשיא הבנות ממטלטלים, לכך דעת האב שיגבו גם ממטלטלים^[70]. כשגובים כפי אומדן דעת האב ולא כשיעור עשירית נכסים^[71], לדעת הכל גובה גם ממטלטלים^[72], שמאחר שאומדים את דעתו שיתן גם מטלטלים, גובה גם ממטלטלים^[73]. כשגובים כפי אומדן דעת האב כפי מה שנתן לבתו בחייו, יש שסוברים שאם נתן קרקע, נוטלת רק קרקע, ואם נתן מטלטלים, נוטלת רק מטלטלים^[74]. מכרו היורשים נכסים, לדעת רבי גובים מנכסים שביד הלקוחות^[75], או משום שחוב שהוא קצוב גובים ממנו אף על פי שאינו כתוב בשטר, או משום שיש לפרנסה קול, וחשוב כנכתב בשטר^[76], ולדעת רבי יוחנן, אין גובים מנכסים שביד הלקוחות^[77]. והלכה שגובים מנכסים שביד לקוחות^[78]. נכס שלא היו חשוב "מוחזק" אצל האב אלא "ראוי" – עי' גדרו בע' ראוי - עישור נכסים נגבה ממנו^[79], ויש ראשונים שכתבו, שעישור נכסים נגבה מהראוי, מפני שלדעתם רק כתובה ותנאיה אינה נגבית מהראוי, אבל בעל חוב גובה מהראוי^[80], ועישור נכסים שחשוב כחוב ואינו מתנאי כתובה^[81], לכך גובה מהראוי^[82]. ולסוברים, שגם בעל חוב אינו גובה מהראוי^[83], אין הבת גובה עישור נכסים מראוי^[84], ויש שכתבו, שגם לסוברים שבעל חוב אינו גובה מהראוי, עישור נכסים נגבה מנכס הראוי אצל האב, לפי שאינו חוב על האב אלא חוב על האחים, ולהם ממון הירושה הרי אינו חשוב ראוי^[85].

מירושת אמה או אבי אביה

מנכסי ירושת אמה, יש שסוברים, שנוטלת עישור נכסים^[86], ויש שסוברים שאינה נוטלת עישור נכסים, לפי שדווקא האב שמצווה לתת לה נדוניה כדי שתנשא^[87], תקנו חכמים עישור נכסים על נכסיו, אבל האם שאינה מצווה בכך, לא תקנו חכמים עישור נכסים על נכסיה^[88]. מנכסי ירושת אבי אביו, כתבו אחרונים שאינו נוטל עישור נכסים, לפי שאין אבי אביה מצווה לתת לה נדוניה כדי שתנשא, לא תקנו בו חכמים^[89]. על נכסים שירשו היורשים מאבי אביהם, אם חשובים כיורשים מכוח אביהם, ונוטלת מהם עישור נכסים, או שחשובים כיורשים מכוח אבי אביהם בלבד, ואינה נוטלת מהם עישור נכסים, ע"ע ירושה^[90].

אופנים שאינה נוטלת עישור נכסים

כשאמר האב לא לתת

אמר האב בשעת מיתתו שלא יתנו לבתו עישור נכסים, למקצת ראשונים בדעת אמוראים, אין לה עישור נכסים, לפי שעישור נכסים אינו מתנאי-כתובה*, ואין האב מחויב בו^[91], וכיוון שהוא חוב מנכסיו על היורשים, יכול הוא לסלק את זכותה מנכסיו^[92]. ולמקצת ראשונים בדעת אמוראים, יש לה עישור נכסים, כיוון שמצווה על האב לתת לה פרנסה לנדוניה*^[93], אין יכול לסלקה מהנכסים^[94]. התנה בשעת נישואין שלא תיטול הבת עישור נכסים, כתבו גאונים בדעת אמוראים, שיש לה עישור נכסים, לפי שעישור נכסים אינו מתנאי כתובה ואינם חוב על האב, ולפיכך לא מועיל מה שהתנה בשעת נישואין^[95], שאין בידו להפקיע מה שזיכו לה חכמים^[96]. ואף על פי שזכותה בנכסים כפי אומד דעת האב^[97], שמא בשעת מיתתו היה בדעתו לתת לה^[98]. ויש שסוברים, שמועיל להתנות בשעת נישואין, שלא תיטול הבת עישור נכסים^[99].

כשלא תבעה

בת שבגרה או שנשאת גם קודם שבגרה, ולא תבעה עישור נכסים, הפסידה עישור נכסים^[100], שכשלא תבעה חשוב כמי שמחלה על זכותה^[101], שכששתקה אמרו חכמים שהפסידה מה שתקנו לה^[102]. היו היורשים זנים אותה אחר שבגרה או אחר שנשאת – אף שלאחר שבגרה או שנשאת אינם חייבים לזונה^[103] - אף על פי שלא תבעה, לא הפסידה עישור נכסים^[104], לפי שמחמת שהם זנים אותה גם כשאינם חייבים, היא בושה מלמחות, ואין שתיקתה ראיה^[105]. בגרה ונשאת, ולא תבעה, אף על פי שזנים אותה, הפסידה עישור נכסים^[106]. קטנה, אף על פי שנשאת ואין זנים אותה היורשים, ולא תבעה עישור נכסים, לא הפסידה עישור נכסים^[107], מפני שהקטנה אינה בת מחאה^[108], ואפילו שתקה אחרי שגדלה, שכל שלא הפסידה בשעת נישואין, שוב אינה צריכה למחות^[109]. קטנה שמחלה עישור נכסים, יש שסוברים שמועיל מחילתה^[110], לפי שחשוב כמחילה על מטלטלים, שמחילת קטן שהגיע לעונות הפעוטות, מועיל בהם^[111]. ויש שסוברים, שלדעת ראשונים, שעישור נכסים נגבה רק מקרקעות ולא ממטלטלים, חשוב כמחילה על קרקעות, שאין מחילת קטן מועלת בהם^[112].

כשיורשת

במקום שהבנות יורשות את אביהם, כגון שאין בנים^[113], לא תקנו שתטול הבת עישור נכסים, כגון שמקצת מהבנות כבר נישאו, ומקצתם עדיין לא נישאו, אינם נוטלות עישור נכסים, אלא חולקות את הירושה בשווה^[114]. כשבתחילה היו יורשים בנים, ונטלה בת אחת עישור נכסים, ואחר כך מת הבן, ועתה נפלה הירושה לפני הבנות, נחלקו אמוראים: לדעת רב חנינא, נוטלת הבת השניה עישור נכסים כשם שנטלה הבת הראשונה, ולדעת רבי יוחנן, אין נוטלת הבת השניה עישור נכסים, כיוון שעתה נפלה הירושה לפניהם, וכשתיטול ירושתה תרוויח יותר משתטול עישור נכסים^[115]. ואם כשתיטול ירושתה לא תרוויח יותר ממה שתיטול עישור נכסים, כגון שיש עשר בנות שלא נשאו, נסתפקו ראשונים, אם תיטול עישור נכסים^[116]. ואם כשתיטול ירושתה תפסיד יותר משתטול עישור נכסים, כגון שמכר הבן נכסים, שמכוח ירושה אינה יכולה ליטול נכסים אלו, ומדין עישור נכסים יכולה לגבות מלקוחות^[117], כתבו ראשונים, שנוטלת הנכס בתורת עישור נכסים ולא בתורת ירושה^[118]. ולהלכה, יש שפסקו כרבי יוחנן^[119], ויש שפסקו כרב חנינא^[120].

כשיש חובות אחרים

מזונות* האשה, קודמות לגביית עישור נכסים^[121], וכן גביית מזונות הבת קודם לגביית עישור נכסים^[122]. מפני שמזונות האשה והבנות, הם חוב על האב^[123], ועישור נכסים, הוא חוב על היורשים^[124], וחוב האב קודם לחוב היורשים^[125]. ואפילו נטלה הבת עישור נכסים, ונישאה והכניסתם לבעלה, המזונות נגבים מהנכסים שנטלה^[126]. וכן בעלי חובות של האב, קודמים לעישור נכסים^[127]. עישור נכסים קודם לשטר-חצי-זכר*, מפני שחשוב הוא כירושה, מפני שהברירה ביד היורשים ליתנו בתורת ירושה^[128], ועישור נכסים נגבה מהירושה^[129], וכן עישור נכסים קודם לכתבת-בנין-דיכרין*, מפני שחשוב כירושה^[130], ועישור נכסים נגבה מהירושה^[131].

הערות שוליים