אנציקלופדיה תלמודית:ערוב תחומים

הגדרת הערך - קנין שביתה מחוץ למקומו, שעל ידה יכול ללכת כשיעור תחום שבת מאותו מקום שקנה בו שביתה.

מהותו וגדרו

מהותו

כשם שתיקנו חכמים עירוב לחצרות^[1] ומבואות^[2] כדי שיוכלו לטלטל בהם על ידי העירוב, מפני שנעשה כאילו כולם דרים במקום אחד^[3], כמו כן תיקנו עירובי תחומים^[4], שכפי שמותר לאדם לצאת בשבת אלפים אמה חוץ לעירו^[5], כך הנותן עירובו לסוף אלפים אמה מן העיר^[6], אנו רואים כאילו דר שם, ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח^[7]. ומכל מקום מפסיד כנגדו אלפים שמערב לעירוב, שאין לו לאדם אלא ארבעת אלפים בלבד^[8].

על עירוב תחומים ברגליו של האדם ועל עירוב תחומים על ידי פת או תבשיל, עי' להלן: צורתו^[9].

גדרו

עירוב תחומים, הוא קנין בית^[10], וביארו אחרונים שכשמניח ערובו סוף אלפים אמה מביתו, הוא כאילו קנה שם במקום עירובו שביתה, ושם הוא ביתו, נמצא יש לו ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח, אם כן מעירו לצד המזרח יש לו ארבעת אלפים^[11].

על הסוברים שהטעם שאין מערבים עירוב תחומים בין השמשות, הוא משום שהוא קנין בית, ואין קונים בבין השמשות, עי' להלן: זמנו^[12]. על כך שאין נותנים עירוב תחומים בפת בבית הקברות - לסוברים כן^[13] - משום שאסור לקנות בית באיסור הנאה, עי' להלן: מקומו^[14].

לסוברים תחומים דאורייתא

אם עירוב תחומים מועיל גם לסוברים שאיסור יציאה בשבת מחוץ לתחום* הוא דאורייתא^[15], נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים סוברים שאף לסוברים תחומים מן התורה מועיל העירוב^[16], בין עירב ברגליו ובין עירב בפת^[17], ושני העירובים אינם מתקנת חכמים אלא מועילים מן התורה^[18]. ויש סוברים שעירוב ברגליו מועיל אף לסוברים תחומים מן התורה, אבל עירוב בפת, אינו מועיל אלא לסוברים תחומים דרבנן^[19]. ויש סוברים שעירוב תחומים אינו מועיל אלא לסוברים שתחומים דרבנן, ולסוברים שתחומים מן התורה אינו מועיל כלל^[20].

על איסור יציאה מחוץ לתחום* בשבת, ע"ע תחום. ושם, אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, או שאיסור יציאה מחוץ לשנים עשר מיל הוא מדאורייתא, ואיסור יציאה חוץ לאלפים אמה הוא מדרבנן. על היוצא חוץ לתחום בשבת, ללא עירוב, שאין לו אלא ארבע אמות סביבו בלבד, ע"ע הנ"ל. ושם, על היוצא ברשות, כגון לעדות החודש או להציל מן הדליקה והגייס, שיש לו אלפיים אמה לכל רוח.

צורתו

שתי צורות לעירוב: א) ההולך בערב שבת בסוף התחום או בתוכו ומחשיך שם. ב) המניח בסוף התחום או בתוכו מזון שתי סעודות, ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה^[21]. ונחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר אחד עני ואחד עשיר מערבים בפת^[22], שלדעתו עיקר עירוב בפת^[23], שכיון שמביא פת עמו גילה דעתו שישבות שם ולא במקום אחר^[24], ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: שביתתי במקומי^[25], שכיון שהיה יכול להביא בידו פת ולא עשה, אינו קונה שביתה במקומו ואינו יכול לזוז ממקומו, שהרי עיקר דעתו מן העיר וגם במקומו לא קנה שביתה, שעיקר עירוב בפת^[26], אבל כשמערב ברגליו לא ניכר לכל שהולך שם בעבור עירוב, אלא אם תלמיד חכם הוא, אומרים אנשים: שמועתו משכה אותו - שמהרהר בה ואין דעתו עליו^[27] - ואם עם הארץ, אומרים: חמורו נאבד לו והולך למצוא אותו^[28], ולא אמרו מערבים ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה^[29], שעל עני הקילו חכמים שיכול לערב ברגליו^[30].

ב) ולדעת ר' יהודה אחד עני ואחד עשיר מערבים ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: תהא שביתתי במקומי, וזה הוא עיקרו של עירוב^[31], שכיון שטורח הוא בעצמו לא על חינם הוא עושה, וניכר לכל יותר מכששולח שם שלוחו ובידו פת^[32], ולא אמרו מערבים בפת, אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו^[33], שהתירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו ביד בנו ביד שלוחו, בשביל להקל עליו^[34]. וכן הלכה^[35].

הטעם שמערבים עירוב תחומים במזון, משום שדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא^[36], ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם^[37], במקום שהניח עירוב^[38].

לדעת חנניה אין בית שמאי מודים בעירוב - תחומים במזון - עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם^[39], ואפילו אם עירב בלבנים והוצרך לשחורים - שהיה רגיל בכך, או שהיה יודע שצריך להם^[40] - אף בלבנים לא יצא^[41], שכיון שלא הוציא כל כלי תשמישו לא קנה שביתה, אבל אם אינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשבת שהוצרך להם, ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיה סבור שצריכין לו ושהיה רגיל בהם^[42]. ויש מהתנאים הסוברים שאף בית שמאי מודים בעירוב^[43].

על החילוק שבין עני לעשיר, עי' להלן^[44]. על האמירה שאומר המערב בפת, ועל כך שאינו צריך לאומרה אם מערב ברגליו, עי' להלן: כוונה, ברכה ואמירה^[45].

עני ועשיר

איזהו עני ואיזהו עשיר לדבר זה, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהבא בדרך ואין עמו פת עני הוא^[46], ונקרא עני לא מצד חסרון פת אלא מצד שעיקר יציאתו לא היה לקנין שביתה, ולא השתדל בפת אלא שהיה בא בדרך^[47], וצריך שיהא בא בדרך וגם לא יהיה לו פת^[48], וכל שיוצא מביתו על דעת לקנות שביתה באחד מן המקומות, אפילו עני - ואין לו פת בסלו^[49] - הרי זה עשיר לדבר זה^[50], אם משום שאין לך עני שאין לו בביתו אוכלים שיכול לערב בהם^[51], או משום שמן הסתם כבר השתדל בפת ובדבר הצריך לעירוב^[52], או משום שרוב היושבים בביתם או היוצאים מביתם מערב שבת לקנות שביתה יש להם פת או שום אוכל אחר בסלם לערב, וכיון שכן שוב לא חילקו בהם חכמים^[53]. ב) ויש סוברים יותר מזה, שכל שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה, אלא מקרה הוא שהיה לו, מפני שחשכה לו בדרך, נקרא עני, אפילו בשיש לו פת בסלו^[54], שאין פת מצויה לרוב עוברי דרכים^[55], ומשום שהרוב אין להם פת^[56], לא חילקו חכמים בדבריהם^[57], או שמשום שהוא בדרך ואינו יכול לערב במזונו נחשב עני^[58]. וכן מסקנת האחרונים^[59]. ג) ויש מפרשים שעני הוא כל שאין לו פת ואין בידו לקנות, או בא בדרך שאין לו פת ואין לו ממי יקנה לשם^[60].

זמנו

זמן קניית העירוב

בזמן קניית העירוב, נחלקו תנאים ואמוראים: א) בתלמוד אמר רבא שהמשנה עולה שסוף היום קונה עירוב^[61], וכן כתבו ראשונים בדעת בית שמאי בברייתא^[62]. ונחלקו ראשונים אם סוף היום היינו תחילת בין-השמשות*^[63], שהוא סוף היום של ערב שבת^[64]. או שהוא סוף בין השמשות^[65]. ב) ולדעת רבה - וכל הסוברים איסור הכנה* דרבה^[66] - תחילת היום קונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה^[67]. וכן כתבו ראשונים שרבא עצמו סובר^[68], וכן רב פפא דחה ראיית רבא מהמשנה^[69]. וכן פירשו אחרונים בדעת הירושלמי הסובר שלר' אליעזר מערבים משתחשך^[70]. ונחלקו ראשונים ואחרונים אם תחילת היום היינו סוף בין השמשות^[71], שהוא כתחילת שבת הנכנס והשבת מכינה לעצמה^[72]. או שהוא תחילת היום של שבת^[73], תיכף כשנכנס היום^[74].

להלכה כתבו ראשונים שתחילת היום קונה עירוב^[75], ויש מהם שפירשו דהיינו סוף בין השמשות^[76].

לסוברים שסוף היום קונה עירוב^[77], בערב יום-הכפורים*, שמצד תוספת יום הכפורים^[78] בסוף היום של ערב שבת אסור לאכול, סוף היתר היום של אכילה, סמוך לתוספת יום הכפורים, קונה העירוב^[79].

משתחשך

אין מערבים משתחשך^[80]. בירושלמי אמרו, שמחלוקת תנאים בדבר, ולדעת ר' אליעזר מערבים משתחשך^[81], שהרי - לסוברים כן^[82] - תחילת יום השבת קונה העירוב^[83].

מבעוד יום

המניח ערובי תחומים שלו בסוף התחום, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום מבעוד יום, אינו עירוב^[84], הואיל ויש מביתו שהוא לן שם, עד עירובו יותר מאלפים אמה, שכל מקום שקנה שביתה, אם בביתו אם בעירובו, אינו יכול ללכת וליטלו^[85]. ואפילו לסוברים שאיסור יציאה מחוץ לתחום* בשבת הוא מדרבנן^[86], שאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום, ואין לו אלא ארבע אמות, הילכך תקנו חכמים שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום^[87]. לסוברים שהיוצא חוץ לתחום בשבת יש לו ארבע אמות והוא באמצעם^[88], נמצא שיש לו שתי אמות לכל רוח^[89], אם נתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות, הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו^[90], שהואיל ונתכוין לקנות שם שביתה יש לו ארבע אמות, שהואיל ואותם ארבע אמות נבלעות בתחומו הם כתוך התחום, והוא כנותן את עירובי בבית שבסוף התחום, שאפילו הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה^[91], ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב, שהרי נעשה חוץ לתחום, והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו^[92], ואם נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום מבעוד יום, אינו עירוב^[93]. ולסוברים שיש לו ארבע אמות לכל רוח^[94], אם נתגלגל העירוב ויצא ארבע אמות חוץ לתחום, הרי זה עירוב, יתר על כן, אינו עירוב^[95]. ולסוברים שיש לו ארבע אמות לאיזה רוח שירצה, ואחר שבירר לו לצד זה אין יכול לחזור ולברור לצד אחר^[96], אנו עדים ("אנן-סהדי*") שהוא בוררם לו למקום שנתגלגל העירוב לשם^[97]. ויש הסוברים שצריך דוקא שיברור לו קודם לכן רוח זו^[98].

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאם נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום מבעוד יום, אינו עירוב^[99]. ויש הפוסקים שכל שיצא חוץ לארבע אמות מבעוד יום, אינו עירוב^[100], וכן כתבו הפוסקים להלכה^[101].

נפל עליו גל מבעוד יום, אינו עירוב^[102], אם אינו יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה^[103], שצריך שיהא בין השמשות במקום שראוי ליטלו, ואם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה כשר^[104]. וכן אם נשרף העירוב, מבעוד יום, אינו עירוב^[105]. וכן אם היה העירוב תרומה ונטמאת מבעוד יום, אינו עירוב^[106], שאינו ראוי לא לו ולא לאחרים^[107].

נתגלגל העירוב חוץ לתחום, או נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת, משחשיכה, הרי זה עירוב^[108], שכבר נקנית השביתה לשם בין השמשות^[109], ושבת הואיל והותרה הותרה^[110], ולאחר שקנה בין השמשות אין חוששים לו אם נאבד^[111], שהרי בעיר אילו לא היה לו מה יאכל לא הפסיד אלפים אמותיו, ואף זה במקום עירובו קנה ביתו בין השמשות ואין חוששין לשום דבר שאירע לו אחר כך^[112].

בין השמשות

אף על פי שערוב-חצרות* מערבים בין-השמשות*^[113], ערוב תחומים אין מערבים בין השמשות^[114], אלא מבעוד יום^[115], ובטעם הדבר נחלקו ראשונים: א) יש סוברים הטעם משום שערוב חצירות אינם דבר תורה^[116], אלא חומרא - מדרבנן - בלבד^[117], וערובי תחומים דבר תורה הם^[118], שאפילו לסוברים תחומים דרבנן^[119], יש לתחומים סמך מן המקרא^[120], ועירוב תחומים הוא תיקון מעולה^[121], ולכן אם נאכל העירוב מבעוד יום, אינו עירוב^[122]. ב) ויש סוברים הטעם שאין עירוב תחומים נעשה אלא מבעוד יום, משום שעירוב תחומים הוא תיקון גמור^[123] וקנין בית^[124], ואין קונים בבין השמשות^[125], אבל עירוב חצרות מערבים בבין השמשות שאינו אלא כדי לערב הרשויות שנפרדו^[126], שלא תיקנו עירובי חצרות כי אם משום שהבתים שייכים כל אחד ליחיד, והחצר משותף בין כל בעלי החצר, נמצא שחצר נגד הבתים דומה לרשות הרבים נגד רשות היחיד, ואם יוציאו מן הבתים לחצר, יטעו להוציא גם מרשות היחיד לרשות הרבים, לכן תיקנו עירובי חצירות, דהיינו שכל בית שבאותו חצר יתן פת תוך בית אחד שבאותו חצר, ועל ידי זה ההוא כאילו כולם דרים באותו בית^[127], ואין בו שום קנייה בעולם, אלא היכר בלבד^[128], שאינו משום קנין כאילו קנה אותו בית, אלא משום דירה, כאילו דרים כולם שם, ואם כן כמו שהחצר שייך לכולם, כן הבית, שהרי כולם דרים יחד, וכן שאר הבתים נחשבו כאחד^[129].

במה דברים אמורים לכתחילה, אבל בדיעבד נחלקו ראשונים: יש סוברים שבדיעבד אם עירב עירוב תחומים בין השמשות הרי זה עירוב^[130], שספק עירוב - לסוברים כן^[131], וכן הלכה^[132] - כשר^[133]. ויש סוברים שאף בדיעבד אם עירב בין השמשות אין זה עירוב^[134], שלא אמרו שספק עירוב כשר, אלא כשיש חזקת-כשרות* שמעמידים אותה עליה, אבל ספק שאין בו חזקה, הכל מודים שפסול^[135], שדוקא אם יש לנו ספק אם נאכל מבעוד יום או משחשיכה או בתרומה מתי נטמאה, אנו תולים להקל שנטמאה משחשיכה, שהעמדנוה על חזקתה שהיתה טהורה עד עתה, או שהיתה קיימת עד עתה, אבל כאן אנו דנים על הזמן אם הוא יום או לילה, ולא שייך בזה חזקת כשרות^[136].

להלכה כתבו הפוסקים שבדיעבד אם עירב תחומים בין השמשות הרי זה עירוב^[137].

במהות עירוב התחומים האסור בבין בשמשות, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו בין בפת ובין ברגליו^[138]. אם משום שעל פי שכל שמשום שבות* לא גזרו עליו בין השמשות - לסוברים כן^[139] - כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה^[140], ועירוב תחומים קנין בית הוא^[141], וגזרו אפילו במקום מצוה, שהרי אין מערבים עירובי תחומים אלא לדבר מצוה^[142]. או ששונה תחילת עירוב, שכיון שקנין בית הוא, הכל מודים שאין מערבים בו בין השמשות^[143]. ב) ויש מהראשונים סוברים שבעירוב בפת שהוא במקום מצוה, לא אסרו בין השמשות^[144], אלא כשעירב ברגליו, שיכול לעשות אף לדבר הרשות - לסוברים כן^[145] - שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי^[146].

לסוברים שאף בדיעבד אם עירב עירוב תחומים בבין השמשות אין זה עירוב^[147], נחלקו ראשונים כשהניח עירוב קודם לכן ונאכל העירוב בבין השמשות: א) יש סוברים שאם נאכל העירוב בין השמשות, אין זה עירוב^[148], שלא אמרו שספק עירוב כשר, אלא כשיש חזקת כשרות שמעמידים אותה עליה, אבל ספק שאין בו חזקה, הכל מודים שפסול^[149], שדוקא אם יש לנו ספק אם נאכל מבעוד יום או משחשיכה או בתרומה מתי נטמאה, אנו תולים להקל שנטמאה משחשיכה, שהעמדנוה על חזקתה שהיתה טהורה עד עתה, או שהיתה קיימת עד עתה, מה שאין כן כאן שאנו רואים בין השמשות שנתקלקלה, ואנו דנים על הזמן אם הוא יום או לילה, ולא שייך בזה חזקת כשרות^[150]. ב) ויש סוברים שאם נאכל העירוב בין השמשות, הרי זה עירוב^[151], שהוא כספק נטמאת התרומה מבעוד יום ספק משחשיכה^[152], שכיון שספק לנו מתי נאכל, אנו תולים שבודאי היה קיים העירוב עד זמן שצריך להתקיים מן הדין^[153].

שני עירובים בימים סמוכים

יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, נחלקו תנאים אם יכול לערב בו בפת שני עירובים שונים:

א) לדעת ר' אליעזר אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן, ויום שני לילך לכאן, יכול לערב ערב היום הראשון שני עירובים, למזרח ולמערב^[154], ואומר: עירובי בראשון למזרח ובשני למערב^[155], שאומר: עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר, ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות של מחר לצורך יום שני - או אומר: עירובי הראשון למערב והשני למזרח^[156] - שלדעתו שבת ויום טוב אינם כיום אחד ארוך^[157], אלא שתי קדושות^[158], ולכל יום יש לו שביתה אחת ובכל אחת מקנה לו שביתה לאיזה צד שירצה, ובין השמשות של ראשון, לאותו היום הוא שקונה ולא ליום שני^[159]. ואם לא היה רוצה לילך אלא באחד מן הצדדים ביום ראשון, ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן, ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון^[160], ויאמר: עירובי בראשון, ובשני כבני עירי^[161], שאומר: עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו, או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון^[162], יאמר: עירובי בשני, ובראשון כבני עירי^[163], שאומר: עירובי זה יקנה לי בין השמשות של מחר, ובראשון אהיה כבני עירי^[164]. בירושלמי אמרו בדעת ר' אליעזר שמערבים משתחשך^[165], שהרי - לסוברים כן^[166] - תחילת יום השבת קונה העירוב^[167].

ב) ולדעת חכמים - אינו יכול לערב שני עירובים שונים, אלא - מערב לרוח אחת^[168], לצורך שני הימים^[169] של שבת ויום טוב^[170], או אינו מערב כל עיקר^[171], אפילו לצד אחד, להיות באחד מן הימים כבני עירו^[172], שלדעתם ספק הוא אם שבת ויום טוב קדושה אחת הם או שתי קדושות^[173], הלכך יש להחמיר שאינו יכול לערב לשתי רוחות, שמא קדושה אחת היא^[174].

להלכה פסקו ראשונים שיום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות^[175], יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח^[176], שכן בתלמוד אמרו שההלכה כסוברים שתי קדושות הם^[177].

בשני ימים טובים של ראש-השנה*, לראשונים הסוברים שקדושה אחת הם, בין לחומרא ובין לקולא^[178], אינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת^[179], ואינו מערב אלא מערב יום טוב הראשון^[180], ואם נאכל העירוב ביום הראשון יוצא עליו ביום שני^[181]. ולסוברים שקדושה אחת היא לחומרא, אבל לא לקולא^[182], אם נאכל העירוב ביום הראשון אינו יוצא עליו ביום השני^[183].

עירוב לימים סמוכים

יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, ועירב במזון ונאכל ביום הראשון, אם נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני^[184], אם משום שספק הוא - לסוברים כן^[185] - שמא שתי קדושות הם^[186], או משום שודאי הוא - לסוברים כן^[187] - ששתי קדושות הם^[188]. כיצד יעשה, מוליכו השליח בראשון^[189], דהיינו ערב יום טוב שלפני השבת^[190], ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ונוטלו ובא לו^[191], שמא יאבד, ושוב אין לו עירוב בשני, שהרי אם נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו ביום שני^[192], וחוזר ומוליכו בשני^[193], שהמערב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני, צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק, אבל לא בפת אחרת, שצריך לקרוא עליה עכשיו שם עירוב, והוא מכין^[194] מיום טוב לשבת^[195], ומחשיך עליו, ואם רצה יאכלנו אחרי כן^[196]. וביום טוב אחר שבת, שאי אפשר בזה, מוליכו בראשון - ואינו אוכלו^[197] - וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו, ומחשיך עליו, ואם רצה, יאכלנו אחרי כן^[198].

נאכל עירובו ביום הראשון, שאינו יוצא עליו ביום השני, נחלקו בו תנאים: א) לדעת הסוברים שתי קדושות הם^[199], הרי הוא כבני עירו, שאין עליו חשש ספק^[200], ואמרו בתלמוד שהלכה כמותם^[201], וכן פסקו ראשונים להלכה^[202]. ב) ולדעת הסוברים שספק הוא אם קדושה אחת הם או שתי קדושות^[203], הרי זה חמר גמל^[204], ואין לו אלא אלפים אמה שבין עירובו לעירו, שאם קדושה אחת הם, וקנה עירוב לשני ימים, הפסיד אלפים שכנגד עירובו, וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב, ואם שתי קדושות הם, לא קנה עירובו אלא ליום אחד, ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים^[205].

עירב ברגליו ביום ראשון אם צריך לערב ברגליו אף בשני, צריך לערב ברגליו אף בשני^[206], והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב שם בלבו שיקנה שם שביתה ולא יאמר כלום^[207], מפני שאסור לעשות שום הכנה* מיום טוב לשבת, או משבת ליום טוב, אפילו בדיבור^[208], ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום על ידי קנייה הראשונה^[209], אם משום ששני הימים שתי קדושות הם^[210], או משום שספק הוא אם קדושה אחת היא או שתים, ויש להחמיר שמא שתי קדושות הן^[211].

חל יום טוב בערב שבת ולא עירב בין השמשות של ערב יום טוב, שוב אינו יכול לערב עירוב תחומים לשבת, משום הכנה*, וכן אם עירב בערב יום טוב בפת על יום טוב, ורוצה לערב אחר כך ביום טוב גם על שבת, אינו יכול לערב בפת אחרת, שלא עירב בה בערב יום טוב, שאין מערבים בתחילה בפת משום הכנה, ועל כך ע"ע הכנה^[212].

מקומו

המניח עירובו בתוך העיר ששבת בה, לא עשה כלום^[213], שהרי אין הנחת העירוב אלא שיקנה שם שביתתו ודירתו^[214], וזה בלאו הכי יש לו העיר כולה ועיבורה וחוצה לו אלפים לכל רוח^[215], ומה יקנה לו העירוב שם, לפיכך^[216] אין מודדים לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כבני העיר כולם, שיש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר^[217]. וכן הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, לא עשה ולא כלום^[218], לא נשכר ולא הפסיד בתחומים כלום^[219], שאם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר, שמודדים התחום* חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר^[220], שהעיבור מכלל העיר הוא חשוב וכאילו עירובו בתוך העיר הוא^[221], ודומה כמי שלא נתן עירוב כלל^[222].

נתן עירובו חוץ לתחום - אלפים אמה מחוץ לעיר ועיבורה^[223] - אינו עירוב^[224], כיון שאי אפשר לו להגיע שם בין-השמשות*, שהוא זמן קניית עירוב^[225], מאחר שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד^[226], שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח^[227], נמצא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר^[228]. ונחלקו גאונים וראשונים: יש מפרשים שכיון שאינו עירוב, הרי ששביתתו בביתו, שהרי בתחום ביתו הוא^[229], והוא כאילו לא הניח העירוב^[230], שמן הסתם נוח לו לקנות בביתו בשאין עירובו עירוב^[231], ויש לו התחום מביתו^[232], וכבני עירו^[233], ואין אנו אומרים שעקר מביתו, משום שכן דעתו שאם העירוב לא יועיל לא יפסיד תחום ביתו^[234]. ויש מהגאונים וראשונים מפרשים שכל ששבת בתוך העיר ונתן את עירובו חוץ לאלפים אמה אין לו אלא ארבע אמות^[235], ולא יזוז ממקומו שהרי - עירובו עירוב והוא - חוץ לתחום עירובו^[236].

להלכה כתבו הפוסקים שהנותן עירובו חוץ לתחום יש לו תחום מביתו^[237].

נתנו בבית המובלע תוך אלפים, אפילו נתנו בסוף הבית שהוא רחוק חוץ לאלפים, קנה עירוב^[238].

נתן עירובו חוץ לעיבורה של עיר אפילו אמה אחת, מה שנשכר - לרוח זה^[239] - הוא מפסיד^[240] לרוח שכנגדה^[241], שהרי מונה מן העירוב אלפים לכל רוח^[242], ואם נתנו בסוף אלף למזרח, נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלושת אלפים לעיר, ונשתכר אלף^[243], ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר, והפסיד אלף^[244], ואנו למדים שאין העיר עולה לו מן החשבון האלפים של מערב, אלא כולה כארבע אמות^[245], ומשלימים לו את השאר^[246], דהיינו שישלים תשע מאות וששה ותשעים אמות חוצה לה להשלים האלפים^[247].

יש מהראשונים הסוברים שיש מהאמוראים החולקים על דין זה^[248], אלא שאף לדעתם אין הלכה כאמוראים הללו^[249].

בבית הקברות

עירוב תחומים, אם מערבים לכהן בבית-הקברות*, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' יהודה מערבים לו בבית הקברות^[250], אם הוא טהור, בתרומה טהורה^[251], אף על פי שאם תטמא תיאסר לו^[252], וכל שכן בחולין^[253], והיינו כשלא הוכשרה לקבל טומאה, או שנילושה במי פירות^[254], מפני שיכול לחוֹץ - לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו^[255], וכגון בשידה תיבה ומגדל^[256], יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה^[257] - ולילך ולאכול^[258], שלדעתו אהל-זרוק* שמו אוהל, וחוצץ^[259], ויכול למשוך בפשוטי כלי עץ ולאכול^[260]. ואף על פי שבית הקברות אסור בהנאה^[261], כיון שקונה לו עירוב בין השמשות, שוב לא אכפת לו שיישמר^[262], ואף אם נוח לו, אינה הנאה, שמצוות-לאו-להנות-נתנו*^[263]. אבל בתרומה טמאה, שאינה ראויה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור, לא^[264]. ב) ולדעת תנא קמא אין מערבים לו בבית הקברות^[265], שלדעתו אהל-זרוק* אין שמו אוהל, ואינו חוצץ^[266], ונוח לו שישתמר העירוב שם, לאחר הקנייה, שאם יצטרך יאכל לו, ובית הקברות אסור בהנאה^[267].

אף להלכה נחלקו ראשונים:

א) יש פוסקים שהנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו^[268], ודוקא בקבר של בנין, אבל הקרקע שבין הקברות אינה נאסרת בהנאה^[269]. ואין חילוק בזה בין ישראל לכהן^[270], שאין הלכה כר' יהודה^[271], אף על פי שהלכה כמיקל בעירוב^[272], ועוד שכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין, הלכה כמותו^[273], כיון שתולה מחלוקתם במחלוקת רבי ור' יוסי בר' יהודה, אם אוהל זרוק שמו אוהל, ולדעת רבי אין שמו אוהל, והלכה כרבי מחבירו^[274], ומכיון שנחלקו אם נוח שישתמר העירוב בבית הקברות, האסור בהנאה^[275], הרי שהמחלוקת היא אף בישראל, ולא שנו במשנה "כהן", אלא להודיעך כוחו של ר' יהודה^[276]. ואף בדיעבד אינו עירוב^[277], משום קנס*^[278]. ומה שנחלקו באוהל זרוק, אינו אלא טעמו של ר' יהודה, ולא של תנא קמא^[279].

ב) ויש מהראשונים פוסקים שאין מערבים לכהן בבית הקברות^[280], אבל מערבים לישראל^[281], שאף על פי שתנא קמא ור' יהודה חלוקים בין בישראל ובין בכהן^[282], לא אמרו שהלכה כתנא קמא, אלא בכהן, שאין הלכה כר' יהודה, משום שאין הלכה כמותו באוהל זרוק^[283], אבל בישראל, שהמחלוקת היא בקניית בית באסורי-הנאה*, אנו חוזרים לכלל שהלכה כר' יהודה בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב, ולכן מערבים לישראל בבית הקברות^[284]. או שאין המחלוקת אלא בכהן בלבד^[285], ובישראל הכל מודים שמערבים בבית הקברות^[286].

ג) ויש מהראשונים פוסקים כר' יהודה^[287], שמערבים - אפילו - לכהן בבית הקברות^[288], דהיינו בתרומה טהורה שנילושה במי פירות, אף על פי שהניחוה לו על הקבר^[289], שהרי יכול ללכת שם בשידה תיבה ומגדל^[290], ולמשוך עירובו בפשוטי כלי עץ^[291], ואף על פי שאסור לקנות בית באיסורי הנאה, אין מערבים אלא לדבר מצוה^[292], ומצוות לאו להינות ניתנו^[293], ולפיכך בשעה שקנה לו עירובו אין כאן הנאה ולאחר שקנה לו העירוב אין מקפיד על כיכר עירובו אם יהא שמור שם או ילך לאיבוד^[294].

להלכה כתבו אחרונים שהמיקל לסמוך על המתירים בישראל, לא הפסיד, אף שלא בשעת הדחק^[295]. ויש שכתבו כן רק בשעת הדחק^[296].

הצורך שמערבים עבורו

אין מערבים עירובי תחומים אלא לדבר מצוה^[297], כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל^[298] או לבית המשתה^[299] של נישואין^[300], או אירוסין^[301], או לברית-מילה*^[302], או לתפלה* במנין*^[303], או להקביל פני רבו^[304] או פני חכם^[305], או חבירו - יש סוברים דוקא בחבירו חכם, מפני שהוא לומד ממנו^[306]. ויש סוברים אפילו אינו חכם^[307] - שבא מן הדרך^[308], וכיוצא באלו^[309], או שהולך לצורך בני עירו^[310] לפקח על עסקי רבים^[311], או שרוצה לילך לטייל ביום טוב - או שבת^[312] - בפרדס, שיש בו שמחה^[313], או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו^[314]. וכן מערבים עירובי תחומים מפני היראה^[315], כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים^[316] המצערים אותו^[317], או מן הלסטים^[318] והמציק שבא לעיר^[319], וכיוצא בזה^[320], שהבריחה מן הנזיקין הרי הוא לענין זה כצורך מצוה^[321].

דין זה שאין מערבים אלא לדבר מצוה, אמרו בתלמוד שאמרו רב יוסף^[322]. ובדרך משא ומתן אמרו בתלמוד, שלדעת רבא, הסובר מצות-לאו-להנות-נתנו*, הדבר שנוי במחלוקת תנאים: לדעת הסוברים שאין מערבים לכהן עירוב תחומים בתרומה טהורה בקבר^[323], מערבים לדבר הרשות, ולדעת הסוברים שמערבים לכהן עירוב תחומים בתרומה טהורה בקבר^[324], אין מערבים אלא לדבר מצוה^[325]. ויש מהראשונים הסובר שההלכה כרבא - שהלכה-כבתראי*^[326] - והלכה כחכמים לגבי ר' יהודה^[327]. ובדעת שאר הראשונים הפוסקים הלכה כרב יוסף^[328] - אף על פי שהלכה כמיקל בערוב^[329] - ביארו אחרונים שאין דבר הנאמר בדרך משא ומתן, כדי שלא יהיה דבר מה תלוי במחלוקת תנאים, כדאי לדחות אימרא של אמורא הנאמרת ללא חולק^[330], ואדרבא, תמהים בתלמוד על אימרא זו, מדוע הושמעה לנו, והרי כמותה עולה במפורש מן המשנה^[331].

באיזה עירוב אמרו שאין מערבים אלא לדבר מצוה - לסוברים כן^[332], וכן הלכה^[333] - נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שהוא בנותן את עירובו, אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות, בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, יש לו ממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח^[334], שכל שהוא שובת לשם, שם הוא ביתו^[335], או משום שעיקר מצות עירוב לערב ברגליו - לסוברים כן^[336], וכן הלכה^[337] - לכן המערב ברגליו מותר לערב אפילו לדבר רשות, אבל המערב בפת לא הקילו לו חכמים לערב אלא כשהוצרך לילד בשבת לדבר מצוה^[338]. ב) ויש סוברים שאף כשמערב ברגליו אין מערבים אלא לדבר מצוה^[339].

לסוברים - וכן הלכה^[340] - שאין מערבים אלא לדבר מצוה או מפני היראה^[341], בדיעבד, אם לא עירב לדבר מצוה או מפני היראה, אלא לדבר הרשות, כדי ליראות ולהינות בלבד, נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים סוברים שאין ערובו עירוב^[342], שלא נתקן אלא לצורך^[343], ושלא לצורך אין כאן תקנת עירוב, ואפילו עירב אינו כלום^[344]. ויש מהראשונים הסוברים שאם עירב לדבר הרשות, בדיעבד עירובו עירוב^[345], לפי שמצינו עירובי תחומים מתירים אפילו לדברי האומר תחומים דאוריתא^[346] - לסוברים כן^[347] - הרי שעירוב, בין בפת בין ברגליו, מן הדין הוא מתיר, וכאן אני קורא בו "ממקומו", שנאמר - בכתוב ממנו למדים איסור יציאה מחוץ לתחום*, לסוברים שאיסורו מן התורה^[348] - אל יצא איש ממקֹמו^[349], וכיון שכן, אף על פי שהחמירו עליו שלא לערב לכתחילה לדבר הרשות, אם עירב, ודאי קונה לו מקומו, שכאן הוא מקומו, כאן הוא ביתו^[350]. וכן כתבו אחרונים להלכה^[351].

לסוברים - וכן הלכה^[352] - שאין מערבים אלא לדבר מצוה או מפני היראה^[353], לאחר שעירב לדבר מצוה - או מפני היראה^[354] - נחלקו ראשונים אם אינו יכול לילך אלא לדבר זה^[355]. או שיכול לילך אף לדברי הרשות^[356]. וכן כתבו אחרונים להלכה^[357].

המזון שמערבים בו

בכל מערבים ערובי תחומים, חוץ מן המים ומן המלח^[358]. אם משום שאין הגוף ניזון מהם^[359], שאינם דבר מזון^[360], ומכיון שטעם עירוב תחומים במזון, שדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא, ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם^[361], הלכך צריך דבר מזון^[362]. או משום שהם מין קללה^[363], שמצאנו בהם קללה^[364], מים במבול^[365], שהיו לשחת הארץ^[366], ומלח, מכת סדום^[367], שנאמר: גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' כמהפכת סדֹם ועמֹרה^[368].

על כמהין-ופטריות*, אם מערבים בהם עירוב תחומים, ע"ע^[369].

דבר האסור לכל

אין מערבים בדבר האסור לכל^[370], כגון טבל*^[371], אפילו טבל של דברי-סופרים*^[372] - של דבר שאינו חייב בתרומות-מעשרות* אלא מדרבנן^[373] - וכן מעשר-ראשון* שלא ניטלה תרומתו^[374] כהוגן^[375], וכן מעשר-שני*^[376] והקדש*^[377] שלא נפדו^[378], אף על פי שיכול לפדותם, שעכשיו אינם פדויים^[379], ואינו ראוי לא לו ולא לאחרים^[380]. ואפילו לא במעשר שני והקדש שפדאם, אלא שלא נפדו כהלכה^[381], כגון שפדה המעשר שני במטבע שאין בו צורה^[382], או שפדה ההקדש בקרקע^[383].

בטעם שאין מערבים בדבר האסור לכל, כתבו ראשונים, שאנו צריכים סעודה הראויה^[384].

אמר כיכר זה היום חול ולמחר קודש ועירב בה, הרי זה עירוב^[385], שבין-השמשות* עדיין לא נתקדשה ודאי וראויה היתה מבעוד יום^[386], שבין השמשות ספק הוא^[387], ומספק אינו יוצא ממקומו הראשון^[388], ואף על פי שתחילת היום קונה עירוב - לסוברים כן^[389], וכן הלכה^[390] - המפרש דבריו ואומר כיכר זו למחר קודש, מקפיד שלא תחול על העירוב קדושה היום^[391], שכשמפרש דבריו, אנו הולכים אחר כוונתו, וכוונתו היא שלא תחול על הכיכר שם הקדש קודם העירוב, אלא לאחר העירוב, והוא כאילו פירש ואמר: למחר, לאחר העירוב, יהיה הקדש, ולא קודם העירוב^[392]. אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול, אין מערבים בה^[393], שאינה ראויה עד שתחשך^[394], שבין השמשות ספק הוא, ומספק אינו יוצא ממקומו הראשון^[395], וצריך שתהיה הסעודה ראויה מבעוד יום^[396].

על הפרשת תרומות ומעשרות שלא מן המוקף, שלא הותרה לצורך ערוב תחומים, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות: לצורך שבת ויו"ט^[397].

מעשר ראשון מעשר שני והקדש שנפדה

מערבים במעשר-ראשון* שניטלה תרומתו^[398], ובמעשר-שני* והקדש* שנפדו^[399], אף על פי שלא נתן את החומש* - הניתן בפדיון-מעשר-שני*^[400] ובפדיון-הקדש*^[401] - שאין החומש מעכב^[402] את הפדיון^[403].

דמאי

דמאי*, אם מערבים בו, נחלקו תנאים: א) לסוברים - וכן הלכה^[404] - שמאכילים עניים דמאי^[405], מערבים בדמאי^[406]. לסוברים שמערבים אף בדבר שאינו ראוי לו אלא לאחרים^[407], הטעם הוא שדמאי ראוי להאכילו לעניים^[408]. ולסוברים שאין מערבים בדבר שאינו ראוי לו אלא לאחרים^[409], הטעם הוא מתוך שאם היה רוצה היה מפקיר לנכסיו והוא עני וראוי לו, גם עכשיו ראוי לו^[410]. ב) ולסוברים שדמאי אינו ראוי להאכילו לעניים^[411], אין מערבים בדמאי^[412].

להלכה פסקו ראשונים שמערבים בדמאי, מפני שראוי לעניים^[413].

תרומה לישראל

אם מערבים לישראל ערוב תחומים בתרומה*, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ובית הלל^[414] - מערבים לישראל בתרומה^[415], שכן כהן ראוי לאוכלה^[416], ולדעתו מערבים בדבר שאינו ראוי לו, אם ראוי לאחרים^[417]. ב) ולדעת סומכוס - ובית שמאי^[418], וסתם משנה^[419]. ויש מהראשונים הסוברים כן אף בדעת תנא קמא החולק על ר' יהודה^[420], ויש הסוברים כן אף בדעת ר' יהודה^[421] - אין מערבים לישראל אלא בחולין^[422], שלדעתו אין מערבים אלא במה שראוי לו^[423]. ואף על פי שמודה שמערבים לנזיר* ביין*, מפני שיכול להישאל על נדרו^[424], אין אומרים שאף ישראל יכול לערב עירוב תחומים בתרומה, מפני שיכול להישאל על תרומה - ויפתח בחרטה: לא נתכוונתי לכך, והקדש טעות אינו הקדש^[425], לסוברים כן^[426], וכן הלכה^[427] - כיון שאם ישאל תחזור התרומה ותהיה טבל* - וטבל אינו ראוי לאכילה^[428] - ואין אומרים שלאחר שישאל עליה ותחזור להיות טבל, בין-השמשות* בשעת קניית העירוב יאמר: פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו, ונמצא שיש לו תקנה שתהיה ראויה לו^[429], שלא נחשדו חברים^[430] לתרום שלא מן המוקף^[431], ואינו יכול להפריש תרומה מהפירות עצמם המונחים כאן, שלדעת סומכוס כל שהוא משום שבות* גזרו עליו בין השמשות^[432], כבשבת עצמה, והגבהת תרומה שבות היא, וכיון שמלכתחילה לא תקנה, כשמתקנה בין השמשות עובר על איסור שבות^[433].

יש הגורסים שאף סומכוס מודה שמערבים לישראל בתרומה^[434].

להלכה פסקו ראשונים שמערבים לישראל בתרומה^[435] וחלה*^[436], שכן אוכל שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לזה המערב, הרי זה מערב בו^[437], שאין הלכה כסומכוס^[438], אף על פי שהלכה-כסתם-משנה*, וסתם משנה נשנתה כמותו^[439], משום שבית הלל חלוקים עליו^[440], וכן רב הונא הסובר שבועה שלא אוכל כיכר זו מערבים לו בה, חלוק עליו^[441], ומכיון שהסתם משנה הוא בסדר אחר, כדי שלא תקשה הלכה על הלכה, אנו נאמר שבשני סדרים אין סדר והוא סתם ואחר כך מחלוקת^[442].

יין לנזיר

אם מערבים לנזיר* ערוב תחומים ביין*, נחלקו תנאים: א) לדעת בית הלל - ולדעת סתם משנה^[443], ולדעת סומכוס^[444] - מערבים לנזיר ביין^[445]. לסוברים שמערבים אף בדבר שאינו ראוי לו אלא לאחרים^[446], הטעם הוא שכיון שיין מזון הוא לגבי אחרים, התירו לו חכמים^[447], שכשם שמערבים לגדול ביום-הכפורים*^[448] כן מערבים לנזיר ביין^[449], שכן אחר ראוי לשתותו^[450]. ולסוברים שאין מערבים בדבר שאינו ראוי לו אלא לאחרים^[451], הטעם הוא שאפשר שיישאל על נזירותו^[452], שישאל לחכם ויתיר לו נדרו^[453], ויהא יין ראוי לו^[454], ומותר לו באותה שבת^[455]. ב) ולדעת בית שמאי אין מערבים לנזיר ביין^[456], אף על פי שמערבים לגדול ביום הכפורים, ששם יש סעודה הראויה מבעוד יום, כאן אין סעודה הראויה מבעוד יום^[457].

להלכה פסקו ראשונים שמערבים לנזיר ביין^[458].

לגדול ביום הכפורים

מערבים לגדול ביום-הכפורים*^[459], אם משום שראוי לקטנים^[460] - שלא הגיעו לגיל חנוך* -שמאכילים אותם בידים^[461] - ומערבים אף בדבר שאינו ראוי לו אלא לאחרים, לסוברים כן^[462], וכן הלכה^[463] - או משום שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא שאיסור היום רובץ עליו^[464].

הנודר ונשבע

הנודר ממאכל, או נשבע שלא יאכלנו, אם מערב בו, נחלקו תנאים:

א) לדעת אחד התנאים בדעת ר' אליעזר - וכן אמר רב הונא אמר רב^[465] - האומר: שבועה שלא אוכל כיכר זו, מערבים לו בה, אבל האומר כיכר זו עלי, אין מערבים לו בה^[466]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהנודר - או נשבע^[467] - שלא יאכל מכיכר זו, מערבים לו בה^[468], שלא נדר אלא מאכילה^[469], שהנודר סתם אינו יורד לאיסור הנאה, ואין דעתו אלא על איסור אכילה^[470], ואף על פי שאינו ראוי לו, הרי ראוי לאחרים^[471] - וכל הראוי לו, אף על פי שאין ראוי לאחרים, מערבים בו, לסוברים כן^[472] - ואפילו לסוברים שאין מערבים אלא בדבר הראוי לו^[473], הואיל ואם רוצה נשאל עליו וראוי לו, אף עכשיו מערבים לו בה^[474], אבל האומר כיכר זו עלי, משמע כל דבר הנאתה אסר על עצמו, ואין מערבים לו בה^[475], שסתם קונם הוא שאומר כיכר זו עליה ואינו מזכיר אכילה, והוא אסור אף בהנאה, שמן הסתם כוונתו אף לאיסור הנאה^[476], ואין מערבים בכיכר זו, אם משום שמדובר כשעירב לדבר הרשות, שלדעתו מערבים אף לדבר הרשות^[477], או שלדעתו אין מערבים אלא לדבר מצוה, אלא שסובר שמצוות להינות ניתנו^[478]. וכן סובר תנא קמא בברייתא אחרת^[479]: זה הכלל, אדם אוסר עצמו באוכל - שתלה הנדר במעשה שהוא עצמו בעצמו, דהיינו שלא אוכל^[480] - מערבים לו בה^[481], שהרי הנאה שממילא היא, והוא לא עשאה^[482], אבל אוכל הנאסר לו לאדם - כגון כיכר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה מכיכר זו^[483] - אין מערבים לו בה^[484], שעכשיו לא תלה האיסור במעשה שבגופו, אלא אפילו הנאה שממילא^[485], ואין מערבים אלא לדבר מצוה^[486], ומצוות-לאו-להנות-נתנו*^[487]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שהאומר קונם* כיכר זו עלי, אין מערבים לו בה, משום שקונם הוא כעין הקדש*^[488], שסתם קונם דומה להקדש, ששניהם אוכל נאסר על האדם^[489], שכל אוכל הנאסר על האדם יכולים לבוא להחליפו בהקדש^[490] - ואין מערבים בהקדש^[491] - ולכן גזרו שאין מערבים בכיכר שנדר ממנה איסור, גזירה משום הקדש^[492], ואין חילוק בזה בין אם אמר אכילת כיכר זה עלי או כיכר זה עלי^[493], אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו, מערבים לו בו, שאינה דומה להקדש, ואין לגזור בו^[494], ואם משום שאסור בהנאתו, הרי איו מערבים אלא לדבר מצוה, ומצוות לא להינות ניתנו^[495]. ולדעה זו דברי תנא קמא בברייתא האחרת^[496] מתפרשים כפשוטם^[497], שאין חילוק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, אלא כל האוסר עצמו באוכל, דהיינו שאסר עצמו על החפץ, בשבועה, מערבים לו בה, אבל אוכל הנאסר לו לאדם, דהיינו קונם, שאסר החפץ עליו ודומה להקדש, אין מערבים^[498].

ב) ולדעת תנא אחר בדעת ר' אליעזר, האומר: כיכר זו עלי, מערבים לו בה^[499], שהרי אין מערבים אלא לדבר מצוה^[500], ומצוות לאו להינות ניתנו^[501], הלכך משום הנאה לא אכפת לנו^[502], ואף על פי שאינו ראוי לו, הרי ראוי לאחרים^[503]. או שהטעם הוא לא משום שאסורה בהנאה ועובר על נדרו^[504], אלא שכיון שאסורה בהנאה עליו אינה שלו^[505], שהרי אינו יכול למוכרה, והיא לגביו כעפר בעלמא, ולכן אין מערבים בה^[506]. וכן אמרו בברייתא אחרת, שהנודר מן הכיכר מערבים לו בה - עירובי תחומים^[507] - ואפילו אמר עלי, נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה^[508], שכשם שבעירובו אינו טועם, כך אינו נהנה, שמצוות לא להינות ניתנו^[509].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו, מערב בו, שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר^[510], ואוכל שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לזה המערב, הרי זה מערב בו, שלדעתם אין הלכה כרב הונא, אלא שמערבים בכל ענין^[511]. ויש הפוסקים שהאומר שבועה שלא אוכל כיכר זו או שלא אהנה ממנה, מערבים לו בה, והאומר קונם אכילתה או הנאתה עלי אין מערבים לו בה^[512], שההלכה כרב הונא, אף על פי שהוא שנוי מחלוקת תנאים, שכן תנא קמא בברייתא סובר כמותו^[513], ואף על פי שיש ברייתא אחרת, השנויה שלא כמותו, מכל מקום חזקה ברייתא זו, בה נאמר "זה הכלל"^[514], הרי הוא כהלכה פסוקה^[515].

הראויה מבעוד יום

המערב בפת, צריך שתהיה הסעודה ראויה מבעוד יום^[516]. ולכן אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה, אינו עירוב^[517], שאינה סעודה הראויה^[518], וכן אם היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע אי זו היא משתיהם, ואמר: עירובי בטהורה בכל מקום שהיא, אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה^[519].

ונחלקו ראשונים: יש הסוברים שאין דין זה אמור אלא לסוברים שסוף היום קונה^[520], אבל לסוברים תחילת היום קונה עירוב^[521], אין צריך סעודה הראויה מבעוד יום^[522]. ויש הסוברים שדין זה אמור אף לסוברים שתחילת היום קונה עירוב^[523].

שיעור המזון

שיעור הנחת עירובי תחומים בפת, מזון שתי סעודות^[524] לכל אחד ואחד^[525] מהרוצים לילך שם^[526], כפי מזונו^[527], ואם היו מרובים, צריך מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד^[528], שמתוך שקונה שביתתו שם, צריך להניח שם מזון שצריך לו לשבת^[529], כל אדם כדי מזונו^[530], וכיון שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום^[531], נתפרסם הדבר שעקר דעתו מן העיר^[532], ושדעתו לשבות שם^[533], במקום סעודתו^[534].

בשיעור שתי סעודות, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר מזון זה שאמרו כדי שיעור שתי סעודות לחול ולא לשבת, וכוונתו להקל^[535], שאם בא אדם לשער בעצמו, ישער כשיעור סעודתו בחול^[536]. ונחלקו הדעות: יש מפרשים ששיעור זה אינו אלא בפת^[537], שבחול שאין לו מה לאכול - לפתן לאכול בו^[538], מאכלים הרבה לאכול הפת עמהם^[539] - הוא אוכל פת מעט^[540], ואינו אוכל כל כך כבשבת^[541], ובשבת שיש לו מה לאכול, אוכל פת מרובה^[542], שבשבת יאכל האדם מהמאכל יותר, מפני הלפתן^[543], שמתוך מטעמים המוכנים לו בשבת הוא מוסיף אף באכילת הפת^[544], ור' מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול, שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאים לפניו^[545], משום שרווח למיני מתיקה מצוי^[546], שהמעיים מתרווחים לפנות מקום לדבר המתוק^[547]. או שבשבת, רווח למיני מתיקה מצוי, דהיינו שכיון שקבע סעודתו על היין אוכל יותר, ודומה לרעבתן^[548]. ואין משערים מזון שתי סעודות אלא בחול, שהוא סעודה בינונית^[549]. ויש מפרשים ששיעור זה הוא בכל הסעודה^[550], שלדעת ר' מאיר האדם אוכל בשבת יותר, משום שערב תבשילו, ורווח למיני מתיקה מצוי^[551], ואוכל מעדנים ואוכל יותר מן ההרגל^[552]. יש מהראשונים מפרשים שלדעה זו אמרו בתלמוד ששיעור שתי סעודות הוא כשתי כיכרות שנושאים מנהיגי שוורים עימהם לשדה^[553].

ב) ולדעת ר' יהודה מזון זה שאמרו כדי שיעור שתי סעודות לשבת ולא לחול, וכוונתו להקל^[554], שאם בא אדם לשער בעצמו, ישער כשיעור סעודתו בשבת^[555]. ונחלקו הדעות: יש מפרשים ששיעור זה אינו אלא בפת^[556], שבחול שאין לו מה לאכול - שאין לו שאר מאכלים הרבה^[557] - אוכל פת מרובה^[558], כדי שביעה^[559], יותר מבשבת, שהיה שבע במיני מעדנים^[560], ובשבת שיש לו מה לאכול - משאר מאכלים כדי שביעה^[561] - אוכל פת מועט^[562], שכיון שיש לו בשבת בשר ודגים^[563], וריבוי הפירות והמשקאות^[564], ממלא כריסו^[565] מתבשיל ומיני מתיקה^[566], וממעט בפת^[567], שאינו אוכל פת אלא פחות מסעודתו בחול^[568]. או שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין, וירפה האסטומכא וימעט האכילה^[569]. ויש מפרשים ששיעור זה הוא בכל הסעודה^[570], שלדעת ר' יהודה כיון שבשבת אוכל שלש-סעודות*, אינו אוכל הרבה בכל סעודה^[571], ושתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול^[572]. לסוברים שלדעת ר' מאיר אמרו בתלמוד ששיעור שתי סעודות הוא כשתי כיכרות שנושאים מנהיגי שוורים עימהם לשדה, דבר זה נאמר אף לדעת ר' יהודה^[573].

ג) ולדעת ר' יוחנן בן ברוקא שיעור שתי סעודות בפת הוא מכיכר בפונדון, מארבע סאים בסלע^[574], דהיינו כיכר הלקוח מן החנווני, כשלא נתן לו בעל הבית עצים לאפות^[575], כשמוכרים ארבעה סאים חיטים לסלע^[576], וארבעה סאים הן עשרים וארבע קבים^[577], שכל סאה היא ששה קבים, והסלע הוא ארבע דינרים והדינר ששה מעות^[578], נמצא הסלע עשרים וארבע מעות^[579], ונמצאו עשרים וארבעה קבים לעשרים וארבע מעות^[580], קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים^[581], הרי ככר הנמכר בשוק בפונדיון הוא חצי קב^[582], והחנווני משתכר חצי^[583], מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאים בסלע אלא רובע קב^[584], והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה^[585], ור' יוחנן בן ברוקא שיער בקב נקי מן ההוצאות^[586], נמצא כיכר הלקוח מן החנווני בפונדיון הוא רובע קב, שהם שישה ביצים, שהקב עשרים וארבע ביצים^[587], והם שיעור שתי סעודות של עירוב^[588], רובע הקב^[589], ושמונה סעודות בקב^[590], והקב שיעורו עשרים וארבע ביצים^[591], ושתי סעודות שיעור שישה ביצים^[592].

ד) ולדעת ר' שמעון שיעור שתי סעודות בפת הוא שתי ידות לכיכר של שלוש כיכרות לקב^[593], נמצא כיכר שלם שלישית הקב^[594], ושתי ידותיה הם שתי סעודות^[595], ותשע סעודות בקב^[596], שר' שמעון שיער בקב עם ההוצאות^[597], והקב שיעורו עשרים וארבע ביצים^[598], ושתי סעודות שיעור חמש ביצים ושליש^[599].

ה) יש מהראשונים הסוברים בדעת ר' שמעון בן אלעזר, שהכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו ואין משערים בסעודה בינונית^[600].

יש מהראשונים הסוברים שמחלוקות נפרדות הן, שר' מאיר ור' יהודה נחלקו אם משערים בסעודת חול או בסעודת שבת^[601] - ויש מהם הסוברים שאין מחלוקתם זו אמורה אלא בזקן וחולה^[602] - ור' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון נחלקו בשיעור סעודה בינונית^[603].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים בשיעור העירוב בפת:

א) יש פוסקים שמערבים בכיכר שיש בו שישה ביצים^[604] עם קליפתן^[605], שמונה סעודות לקב, והקב יש בו ארבע מאות זוז במשקל, הרי שתי סעודות מאה זוז, כי לכל סעודה חמישים זוז קמח, שהם חמישה ושבעים במשקל ספרד^[606], שההלכה כר' יוחנן בן ברוקא^[607], שכן סתם משנה כמותו^[608], ועוד, שכן בברייתא שנינו בשם "חכמים" כר' יוחנן בן ברוקא^[609], וכיון שנשנה בלשון חכמים, אנו נוקטים כמותו^[610]. או שאף על פי שבתלמוד אמרו שמשערים באכילת אדם בינוני^[611], וההלכה כר' מאיר, שכן אמרו בתלמוד אמוראים שסוברים כמותו^[612], צריכים לידע כמה היא סעודה בינונית של כל אדם^[613], וכיון שאין אנו יודעים שיעורו, צריכים לשער לענין עירוב כר' יוחנן בן ברוקא^[614]. ואף על פי שבשאר מקומות שיעור סעודה אחת סתם הוא ארבע ביצים, גבי עירוב הקילו, שגם יש הרבה בני אדם שדי להם בשלוש ביצים^[615].

ב) ויש מהראשונים פוסקים שמערבים בכיכר שיש בו חמישה ביצים ושליש לכל אדם^[616], שההלכה כר' שמעון^[617], שהלכה בעירוב כדברי המקל^[618], או שיש לפסוק כמותו, שלענין שיעור חצי פרס, הנזכר במשנה שם, עוד תנאים סוברים כמותו^[619], שאף על פי שזה מוסיף מעט וזה גורע מעט, מכל מקום שייכים יותר לדעת ר' שמעון מאשר לדעת ר' יוחנן בן ברוקא^[620], ולגבי ר' יוחנן בן ברוקא הם יחיד לגבי רבים והלכה כרבים^[621].

ג) ויש מהראשונים פוסקים שמערבים בכיכר שיש בו שמונה ביצים^[622], שכן בתלמוד אמרו שמשערים באכילת אדם בינוני^[623], וההלכה כר' מאיר, שכן אמרו בתלמוד אמוראים שסוברים כמותו^[624]. או שההלכה כר' יהודה או ר' מאיר^[625], שכן שנו בתלמוד השיעורים כמותם^[626], והוא שיעור שמונה ביצים^[627]. או שצריכים לידע כמה היא סעודה בינונית של כל אדם^[628], וכיון שבמשנה תולים שיעור זה בשיעור אכילת-פרס*^[629], שהוא שיעור אכילת סעודה אחת^[630] ולדעת ר' שמעון הוא ארבע ביצים^[631], הרי שלהלכה שיעור שתי סעודות שיעור שמונה ביצים^[632].

למעשה כתבו אחרונים שנהגו לערב עירוב תחומים בשיעור שמונה ביצים^[633]. ויש שכתבו שמלכתחילה נכון לנהוג כן, ובדיעבד די בשישה ביצים^[634].

עוד נחלקו ראשונים להלכה, אם הולכים אחר סעודת שבת או סעודת חול: יש פוסקים שמשערים כל אחד כפי מזונו בסעודתו של חול^[635], אף על פי שלסעודת שבת היה צריך יותר, שבכדי סעודתו של חול די להקל^[636], שההלכה כר' מאיר^[637], שכן אמרו בתלמוד אמוראים שסוברים כמותו^[638]. ויש פוסקים שמכיון שההלכה בעירוב כדברי המיקל^[639], לכן - נוקטים להקל הן כר' מאיר והן כר' יהודה - ומי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת, שיעורו בשל חול, ומי שמזון פיתו מועט בשבת ממזון פיתו בחול משערים לו בשבת^[640].

חולה וזקן ורעבתן

לדעת ר' שמעון בן אלעזר בברייתא - וכן לדעת תנא קמא במשנה, לסוברים כן^[641] - לחולה* וזקן מערבים עירוב תחומים כדי מזונו^[642], ולקולא^[643], שכל שדיו בסעודתו בפחות משיעור שתי סעודות של אדם בינוני^[644], כגון זקן או חולה, דיו בשתי סעודות הראויות לו^[645], ואינם נגררים אחר הרוב^[646]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שר' שמעון בן אלעזר יחיד הוא בדבר זה ואין חבריו מודים לו^[647], שלדעתו הכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו ואין משערים בסעודה בינונית^[648], ולדעת שאר תנאים, אפילו חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות של אדם בינוני^[649]. ויש סוברים שהכל מודים שזקן או חולה דיו בשתי סעודות הראויות לו^[650], שכפי שכל שראוי לאחרים אף על פי שלא ראוי לו מערבים בו - לסוברים כן^[651], וכן הלכה^[652] - כך דבר שראוי לו אף על פי שאינו ראוי לאחרים מערבים בו^[653].

יש מהראשונים הסוברים שבזקן וחולה הוא שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה אם משערים בסעודות חול או בסעודות שבת^[654].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאף לחולה וזקן נותנים עירוב בשיעור שתי סעודות בינוניות^[655], שהשוו חכמים מידותיהם והשוו שיעורם^[656]. ויש פוסקים שחולה וזקן נותנים עירוב בשיעור שתי סעודות הראויות להם^[657], אף על פי שאינו ראוי לאדם בינוני^[658], וכן מסקנת האחרונים^[659].

רעבתן

רעבתן - שאוכל יותר^[660] מאשר בני גילו^[661] - בטלה דעתו אצל כל אדם^[662], ומערבים לו עירוב תחומים בסעודה בינונית של כל אדם^[663], ששיעור מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו ברעבתן שברעבתנים^[664]. לסוברים שאף חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות בינוניות של כל אדם^[665], יש שנתנו טעם שאף הרעבתן שיעורו שווה, שהשוו חכמים מידותיהם והשוו שיעורם^[666].

שיעור לפתן ושאינו לפתן

כל דבר שרגילים ללפת בו הפת - כגון מורייס^[667] וזיתים^[668] ואמהות של בצלים^[669] - שיעורו - בעירוב תחומים^[670] - כדי ללפת בו הפת הנאכל לשתי סעודות^[671], וכל שאין מלפתים בו הפת - שנאכל כמות שהוא, כגון מיני דגן^[672] ובשר חי^[673] - שיעורו כדי לאכול ממנו מזון שתי סעודות^[674].

על שיעור יין* מבושל ושאינו מבושל לענין שתי סעודות, ע"ע יין^[675].

בשר צלי

בשר צלי, נחלקו בו אמוראים: לדעת רבה - אינו ליפתן^[676] - ושיעורו כדי לאכול בו^[677]. ולדעת רב יוסף - הוא ליפתן^[678] - ושיעורו כדי לאכול הימנו^[679] מזון שתי סעודות^[680].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שבשר צלי שיעורו כדי ללפת בו הפת^[681]. ויש פוסקים שבשר צלי שיעורו שיאכל ממנו שתי סעודות^[682], שלדעתם בכל מקום שנחלקו רבה ורב יוסף הלכה כרבה, חוץ משלושה דברים^[683].

חומץ

חומץ, נחלקו בה לשונות התלמוד, ללשון הראשון אמר רב גידל אמר רב כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק^[684], דהיינו רביעית*^[685]. וללשון השני אמר רב גידל אמר רב, ירק הנאכל בשתי סעודות^[686].

להלכה פסקו ראשונים שחומץ שיעורו כדי לטבל בו מזון שתי סעודות^[687], משום שכן הוא פשט הברייתא^[688].

צירוף

כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לשיעור מזון שתי סעודות לעירוב^[689], אפילו למחצה לשליש ולרביע^[690], שאפילו משנים ושלושה וארבעה אוכלים, מצטרפים בין כולם לכמזון שתי סעודות^[691].

כוונה, ברכה ואמירה

כוונה ואמירה

העושה עירוב תחומים ברגליו, אפילו לא אמר: שביתתי במקומי, אלא החשיך שם ושתק, קונה אלפים אמה בלא אמירה^[692], שהרי עומד במקום שביתתו^[693], ומכל מקום צריך שיתכוין לקנות שם שביתה^[694], ואם אינו מתכוין - כיון שהוא סמוך לביתו^[695] - אינו קונה שביתה אלא בביתו^[696]. אבל המערב בפת, צריך שיאמר^[697], לאחר הברכה^[698] - שמברכים על עירוב תחומים בפת^[699] - בזה העירוב יהיה^[700] מותר לי להלך^[701] - ויש מוסיפים: למחר^[702]. ויש מוסיפים: ממקום זה^[703]. ויש מוסיפים: ממקום פלוני^[704] - אלפים אמה^[705] לכל רוח^[706]. ואם היה אחד מערב על ידי רבים, אומר: בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני, או לבני מקום פלוני^[707], או לבני עיר זו, להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח^[708].

הטעם שצריך אמירה כשמערב בפת, שאם לא אמר, אינו ניכר שהוא עירוב^[709], לפיכך אם לא אמר אמירה זו אינו עירוב^[710], אף שכיון בליבו לקנות שם שביתה^[711]. ומכל מקום אף אם לא אמר הנוסח הנזכר, אלא שאמר "זה יהיה עירוב", די^[712], בדיעבד^[713], שעל כל פנים קרא שמו עירוב^[714].

בירך הברכה, ולא אמר האמירה, צידדו האחרונים שהוא עירוב^[715].

על המערב ברגליו ביום טוב שחל בערב שבת, או בשבת שחל בערב יום טוב, שיכול עלרב ברגליו גם בשני, ואין בו משום הכנה*, מפני שאינו צריך לומר בפה ששביתתו במקום הזה, אלא הולך ושותק, ע"ע הכנה^[716].

ברכה

כשמערב עירוב תחומים ברגליו, אינו צריך לברך ברכת-המצוות*, שהרי אינו צריך אמירה^[717] אלא כוונה בלבד^[718], ואין מברכים על דברים שבלב^[719], אף שיאמר בפירוש^[720].

על עירוב תחומים - בפת^[721] - כתבו ראשונים ואחרונים שמברכים^[722], בשעת הנחת העירוב^[723], עובר לעשייתן^[724]: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב^[725], שכשם שמברכים על ערוב-חצרות* ושיתופי מבואות, כך מברכים על עירובי תחומים^[726], אף לסוברים שאיסור יציאה בשבת מחוץ לתחום* הוא מדרבנן^[727], משום הלאו של לא תסור, שמצוה לשמוע דברי חכמים בין להקל בין להחמיר^[728], וכל שכן לסוברים שהאיסור הוא מן התורה^[729], שיש לברך עליה^[730]. ויותר ראוי לברך על עירובי תחומים מעל עירובי חצירות, שדבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצירות ולמבואות בלא שום עירוב, וחכמים אסרו זה, גזירה משום הוצאה מרשות-היחיד* לרשות הרבים*, והתירו על ידי עירוב, ואנו מברכים "וצונו" לומר שאין אנו רשאים לטלטל בלא עירוב, וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב והרי זה כמצות נטילת-ידים* ושחיטה* וכיוצא בהם^[731], אף איסור יציאה בשבת מחוץ לתחום, שמן התורה הוא שלוש פרסאות, וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה לכל רוח - לסוברים כן^[732] - והתירוהו על ידי עירוב תחומים^[733], וכשנרצה ללכת ממקום בתינו לצד אחד יותר מאלפים אין אנו רשאים בלא עירוב, ואם כן יש לנו לברך על כך^[734]. ולא עוד, אלא שבחצרות על ידי עירוב נעקר לגמרי איסור של דבריהם להוצאת הבתים ובעירובי תחומים עדיין גזרתם קיימת שלא ללכת יותר מאלפים אמה לכל רוח, אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו, ומה שנשכר לצד עירובו מפסיד לצד האחר, ולפעמים מפסיד יותר במידת המדינה - העיר - ואם מטעם קולא וחומרא, יותר ראוי לברך על עירובי תחומים^[735].

לא בירך על העירוב, העירוב כשר^[736].

יש מהראשונים החולק על כל זה וסובר שאין לברך על עירוב תחומים, שכן עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות-הרבים*, אבל עירובי תחומים קולא באה ממנה לשבת ולא חומרא^[737], ואף על פי שאין מערבים אלא לדבר מצוה^[738], אין המצוה נוגעת לעירוב, ואיך יאמר צונו על מצות עירוב^[739]. ועוד, שמכיון שעיקר התקנה היתה על ידי עירוב ברגליו - לסוברים כן^[740], וכן הלכה^[741] - ואין מברכים על עירוב תחומים ברגליו, ואחר כך הקילו - לדעה זו - על העשיר^[742], לא תיקנו בה ברכה^[743].

בשיתוף ועל ידי שליח

בשיתוף

כיצד משתתפים בתחומים^[744], אם בא אדם לערב בשביל כל בני עירו^[745], מניח את החבית^[746] של יין^[747], משלו^[748], במקום שרוצה לערב^[749], בריחוק אלפים לאיזה צד שיברור^[750], ומזכה על ידי אחר הראוי לכך^[751], ואם מערב משלם אינו צריך לזכות^[752], ואומר: הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שרוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה^[753], שהוא לצד זה^[754] חוץ לתחום* העיר^[755], ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות^[756] לכל אחד^[757], וכל מי שירצה יסמוך עליו^[758].

בטעם שצריך שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד, מה שאין כן בערוב-חצרות*, נחלקו אחרונים:

יש סוברים הטעם, שעירוב חצרות נתקן להפריש מאיסור, ולכן הקילו להם שלא יבואו לידי איסור, מה שאין כן בעירוב תחומים שלא התירוהו אלא לדבר מצוה^[759], לא רצו להקל^[760]. ויש סוברים הטעם, שבתחומים אין האיסור כמו בטלטול בחצר, משום שהאחד אוסר על חבירו אלא שגבול יש לכל אחד אלפים אמה, ויותר מזה לא, ועל ידי העירוב נעשה כמי שדר שם, כל כן צריך כל אחד להתיר לו יותר מגבולו, ואין תועלת מן אחד על חבירו לערב הרשויות^[761]. ויש סוברים הטעם, שאיסור תחומים הסמיכוהו על הכתוב^[762], לכן לא הקילו שהיא די בשתי סעודות לכולם^[763].

ידיעה בעירוב

המערב עירוב תחומים בשביל אחרים, צריך להודיע להם^[764], שאין מערבים לאדם עירובי תחומים שלא מדעתו^[765], שמא אינו רוצה לקנות שביתתו אלא בעירו^[766] ואינו רוצה להרויח האלפים שבצד זה, כדי שלא להפסיד האלפים שכנגדו^[767], שהוא צריך לילך לרוח אחרת של עיר ולא במקום עירובו של זה^[768]. כל מי שהודיעו לו מבעוד יום, אף על פי שלא נתרצה בעירוב אלא אחר חשיכה, הרי זה קנה לו עירובו של זה המזכה אותו^[769], שהרי נתברר דעתו שהיה ראוי לקנות לו העירוב מתחילת היום^[770], קודם זמן קניית עירוב^[771], ויש ברירה* - לסוברים כן^[772], וכן הלכה בדבר שמדרבנן^[773], ועירוב תחומים דרבנן^[774] - אבל אם לא הודיעו לו אלא אחר חשיכה, אף על פי שנתרצה בעירוב אין עירוב זה קונה לו^[775], שהרי לא ידע בו בתחילת שבת שהיא שעת קניית העירוב^[776], שנאמר שדעתו היתה עליו^[777], ולא יתכן לומר בו ברירה, שהרי לא ידע שיש עירוב בעולם^[778].

מדעת

דין זה שאין מערבים לאדם עירובי תחומים אלא מדעתו^[779], הוא אפילו בבנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים^[780] ואשתו^[781], אף על פי שהם אוכלים אצלו על שולחנו^[782], שאינם ברשותו^[783]. אכן, אם עירב עליהם ושמעו ושתקו ולא מיחו, יוצאים בעירובו^[784], משום שדעתם סמוכה על דעת האב^[785] ורוצים מן הסתם במה שהוא רוצה^[786]. מיחו בו, אין עירובו עירוב להם^[787], שאם לא רצו לערב כל עיקר, אלא רצו לקנות שביתה בבתיהם, לא קנה להם העירוב^[788], בין אם מיחו קודם שחשכה בין לאחר שחשכה, ובלבד אם מיחו לאחר שחשכה כשהודיעום מיד^[789]. וכן אם עירב הוא עליהם לרוח אחת ועירבו הם לעצמם לרוח אחרת, הולכים אחר עירובם^[790], שאין לך מחאה גדולה מזו^[791]. ומכל מקום מערב אדם עירובי תחומים על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו שלא מדעתם^[792], על כרחם, אף על פי שמיחו^[793], ואפילו אינם סמוכים על שולחנו^[794], ואפילו עירבו הם לרוח אחת ועירב רבם בשבילם לרוח אחרת, הולכים אחר עירוב רבם^[795], שהרי אין מערבים עירובי תחומים אלא לדבר מצוה^[796], וכיון שהוא רוצה לחנך^[797] בנו ובתו הקטנים למצוה, יכול לערב עליהם בעל כרחם^[798]. וכן מערב אדם עירובי תחומים על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, אפילו שלא מדעתם^[799], על כרחם, אף על פי שמיחו^[800], ואפילו עירבו הם לרוח אחת ועירב רבם בשבילם לרוח אחרת, הולכים אחר עירוב רבם^[801], מפני שידם כידו^[802], שהרי גופם קנוי לו ונגררים אחר רבם^[803], ומכל מקום אינם כרגלי הבעלים, אלא צריכים עירוב לעצמם^[804].

קטן

קטן* שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו^[805], ושאין צריך לאמו אין יוצא בעירוב אמו^[806], שאם עירבה אמו לעצמה, ולא זיכתה לו בעירוב, מוליכתו עימה^[807], ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו^[808], או להוסיף ולזכות לו בעירובה, אלא שהוא יוצא עמה בלא עירוב בשבילו ובלא זיכוי^[809].

בטעם שקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, כתבו ראשונים, שדומה כגופה^[810], שמן הסתם דעתה עליו, שלא די לו בלא אמו^[811]. ואף על פי שאין מערבים אלא לדבר מצוה^[812], מכל מקום יוצא קטן בעירוב אמו, שאי אפשר לה להניחו^[813], משום שכרוך אחריה^[814], ואוכל עמה תמיד^[815], וכיון שאי אפשר לה להניחו, הוא מצוה^[816], שאף אם אינו בן חנוך*, כשאי אפשר לה להניחו, יוצא עימה^[817], שכיון שמערבת לדבר מצוה, אי אפשר לה להניח בנה וביתה הכרוכים אחריה^[818]. ועוד, שבקטן יש מצוה לחנכו^[819], להוליכה עימה לכל מקום, לחנכו, ולהרגילו במצוות^[820], ולכן אף שאפשר לה להניחו בקל, מכל מקום כשהוא בן הבנה, ששייך בו חינוך, יוצא עימה^[821].

איזהו קטן הצריך לאמו היוצא בעירוב אמו, נחלקו אמוראים:

א) לדעת ר' ינאי וריש לקיש, קטן בן שש צריך עירוב לעצמו^[822], ואיזהו קטן שאינו צריך לאמו, כל שנפנה ואין אמו מקנחתו^[823], או שניעור משנתו ואינו קורא לאמו עד שתבוא אליו^[824], והוא כבן ארבע או חמש שנים^[825], דהיינו עד סוף ארבע או עד סוף חמש^[826] - יש מהראשונים מפרשים דהיינו כל אחד לפי חריפותו^[827], ואין בזה חילוק בין בריא לחולה^[828]. ויש מהראשונים מפרשים דהיינו בן ארבע לבריא או בן חמש לחולה^[829] - אלא שאם אביו בעיר, והתינוק נכנס ויוצא עמו, מבן ארבע ומעלה אינו נקרא שצריך לאמו^[830], שאינו נגרר אחריה כל כך^[831], ואם אין אביו בעיר, בשנה החמישית יוצא בעירוב אמו^[832], מפני שנגרר אחריה^[833], ועליו שנינו: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, עד בן שש^[834]. ויש הגורסים שהחילוק הוא בין אם אמו בעיר ובין אם אין אמו בעיר^[835], ולגירסא זו נחלקו ראשונים: יש מפרשים שאם אמו בעיר בן שש הוא צריך לאמו, ואם אין אמו בעיר, בן ארבע ובן חמש צריך לאמו^[836]. ויש מפרשים להיפך, שאם אמו בעיר כבן ארבע וכבן חמש אינו קורא לה, ואם אין אמו בעיר אף בן שש צריך לאמו, אלא שאינו קורא לה, לפי שאינה בעיר^[837]. ויש המפרשים שהחילוק הוא, שאם אמו נמצאת בעיר ולא עירבה עליו, ועירב אביו לעצמו, אפילו זיכה לו בעירובו, וכל שכן אם לא זיכה לו, אינו מוליכו עמו, שהואיל ואמו נמצאת בעיר, כגופה הוא חשוב ורגליו כרגליה, ואם אינה בעיר הרי הוא כיותר על שש, ואם עירב עליו אביו יכול להוליכו עמו, ואם לא עירב עליו אינו יכול להוליכו עמו, שאין שום קטן יוצא בעירוב אביו לעולם, שאין דרך האיש שיהא הקטן כרוך אחריו, כל כך שיחשב כגופו, ולעולם אינו יוצא בעירוב אביו בלא זכיה^[838].

ב) ולדעת רב אסי קטן יותר על שש צריך עירוב לעצמו^[839], וקטן בן שש שנים - או פחות^[840] - יוצא בעירוב אמו^[841], וזהו ששנינו: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, עד בן שש^[842], עד ועד בכלל^[843], ולדעתו אין חילוק בין אם אביו בעיר ובין אם אינו בעיר^[844]. ויש מהראשונים סוברים שרב אסי מודה לר' ינאי וריש לקיש, שהיכן שאביו נמצא בעיר מבן ארבע ומעלה אין צריך לאמו ואינו יוצא בעירוב אמו^[845].

ג) ולדעת רב יהושע בריה דרב אידי בן חמש אינו יוצא עד שיערבו עליו^[846], אלא שאם עירב עליו אביו לצפון ואמו לדרום, אפילו בן שש, בחברת אמו נוח לו^[847], ואם עירב עליו אביו לרוח אחרת, הולך אחר אמו^[848]. ונדחו דבריו בתלמוד, שהרי שנינו: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, עד בן שש^[849], ו"עד" משמע בן שנה ובן שתים ושלוש עד בן שש יוצא בעירוב אמו, וכפי שבן שנה ובן שתים בלא זיכוי עירוב, אף בן ארבע וחמש^[850], אם כן אף בשנה החמישית יוצא בלא שום זיכוי^[851].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש פוסקים שקטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו^[852], אף כשאביו שם^[853], שלדעתם ההלכה כרב אסי^[854], ולדעתם רב אסי חלוק על ר' ינאי וריש לקיש^[855]. ב) ויש פוסקים שקטן שאין אביו בעיר יוצא בעירוב אמו, אפילו לא עירבה עליו, עד שיהא לו שש שנים שלימות^[856], והוא הדין בעירוב אביו^[857], אבל אם אביו בעיר אינו יוצא בעירוב אמו אלא עד בן ארבע או כבן חמש, לפי חריפותו^[858] - או ארבע בבריא וחמש בחולה^[859]. או ארבע בבריא וחריף, וחמש אם היה חולה או שאינו חריף^[860]. ויש שכתבו שאינו יוצא אלא עד ארבע שנים^[861]. ויש שכתבו שאינו יוצא אלא עד חמש שנים שלמות^[862] - ומכן ואילך צריך לזכות לו^[863], אם משום שאף לדעתם ההלכה כרב אסי^[864], אלא שלדעתם מודה לר' ינאי וריש לקיש בחילוק זה^[865], או משום שלדעתם ההלכה כריש לקיש^[866]. ג) ויש מהראשונים הפוסק שקטן, אף כל שנה חמישית יוצא בעירוב אימו, ואפילו היה אביו בעיר ויוצא ונכנס עמו, שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה, ונמנה עימה^[867], שכן לדעתו העיקר להלכה כרב יהושע בריה דרב אידי, אלא שאי אפשר לפסוק כמותו לגבי השנה החמישית שכן נסתר מהברייתא^[868], אבל מסוף חמש ולמעלה כל שנה שישית, אם עירבו לו אביו ואמו, יוצא בעירובם, ואם עירבה לו אמו, אם היה אביו בעיר, ונכנס ויוצא עמו, אינו יוצא בעירובה, אלא אם כן עירבה לו או זכתהו בעירובו, שכן יש לפסוק כרב יהושע בריה דרב אידי במה שלא נסתר^[869].

היה בן שש, ועירב עליו אביו לדרום ואמו לצפון, פסקו ראשונים שנגרר אחר אמו ויוצא בעירובה^[870].

היה לקטן אב ואין לו אם, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שכל שאילו היתה אמו לשם יוצאה בעירובו, כך הדין באב כשאין שם אם^[871]. ויש סוברים שלעולם אינו יוצא בעירוב אביו, שאין הקטן כרוך אחר אביו^[872].

על האם, שנחלקו הדעות אם חייבת בחנוך*, ע"ע^[873].

שליח

הרוצה לשלח ביד אחר - עירוב תחומים^[874], להוליכו לסוף אלפים אמה^[875] - להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו^[876], ויאמר השליח: בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך^[877], וכשהוא משלחו, אינו משלחו ביד חרש-שוטה-וקטן*, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב - כגון כותי^[878] או צדוקי^[879], ולא ביד גוי*^[880] - ואם שלח, אינו עירוב^[881], ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולים להוליכו לאדם כשר כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב הרי זה כשר^[882], ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל^[883], והוא שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב^[884], ואז הוא עירוב, אף על פי שלא ראה שהניחו האחר, שחזקה* שליח* עושה שליחותו^[885].

ספק עירוב

היה ספק עירוב, כגון שעירב בתרומה, והיה ספק אם מבעוד יום נטמאת, ואין עירובו עירוב^[886], אם משחשיכה נטמאת, ועירובו עירוב^[887], נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר ור' יהודה הרי זה חמר גמל^[888], שאנו מסופקים אם קונה לו העירוב וכאן הוא ביתו ומכאן יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו, או שמא לא קנה עירוב, ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום, ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו, שבין כך ובין כך מותר בזה, אבל אלפים שמעירובו ואילך לא, שמא לא קנה עירוב, ומביתו ואילך גם לא, שמא קנה עירוב, נמצא זה מושכו כאן לילך, וזה מושכו לכאן^[889], כאדם המנהיג חמור וגמל^[890], ודרך חמור בהנהגה ודרך גמל במשיכה^[891], שהחמור אדם מנהיגו לפניו ומכישו לאחוריו והגמל אדם מנהיגו מאחריו ומושך באפסר לפניו^[892], ואם נתקל החמור או שעמד ופסק המנהיג^[893], נמצא הוא באמצע שאינו יכול לזוז מבין שניהם^[894], שזה עירב ונתגלגל עירובו, ואילו לא עירב היה יפה לו שהיה מהלך אלפים אמה למזרח ואלפים אמה למערב, ועכשיו שעירב למזרח עקר אלפים אמה של מערב, להיות מהלך אלפים אמה מעירובו ואילך למזרח, וכיון שנתגלגל עירובו ואין ידוע אם מבעוד יום נתגלגל או משחשיכה, נעשה ספק, להלך במזרח אלפים אמה מעירובו ואילך אסור, שמא מבעוד יום נתגלגל ולא היה שם עירוב ואסור להלוך במזרח, למערב גם אסור לו להלך, כשאר בני עירו, שאנו חוששים שמא משחשיכה נתגלגל, וקנה שם עירוב במזרח, ועקר תחומו ממערב כל עיקר, הלכך אין לו להלך לא למזרח ולא למערב ונעשה כאותו האיש בעל חמור וגמל^[895]. שלדעתם איסור יציאה חוץ לתחום* בשבת הוא מן התורה, ולפיכך מחמירים בספקו^[896], שלעולם הוא באיסורו עד שיודע לו שהוא מותר^[897]. ואפילו תרומה שנטמאה, שישנה בעולם, ויש לומר העמידנה בבין השמשות על חזקתה, וקודם לכן טהורה היתה, למרות זאת אין אומרים מעמידים אותה על חזקתה^[898].

ב) ולדעת ר' יוסי ור' שמעון - ואמר ר' יוסי שכן העיד אבטולמוס משום חמישה זקנים^[899] - ספק עירוב כשר^[900]. במה דברים אמורים, כשספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת^[901], שיש חזקת-כשרות*^[902], שאחר חזקות הלכו^[903], ואנו אומרים העמד תרומה בין השמשות על חזקתה הראשונה וטהורה היא, ועכשיו משחשיכה הוא שנטמאת^[904], שלעולם הוא בהיתרו עד שיוודע לו שהוא אסור^[905]. ואפילו היה העירוב ונשרף, ואינו בעולם - להעמידה על חזקתה^[906] - העירוב כשר^[907], שאנו מעמידים אותה על חזקה שלא נשרף, והרי הוא בחזקת עירוב כמו שהניחה, וכשנשרף כבר חשכה היום^[908], שלדעתם איסור יציאה מחוץ לתחום בשבת הוא מדרבנן^[909], ולכן הקילו בספיקו^[910]. אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה, אין זה ספק עירוב כשר^[911], שספק שאין בו חזקה הכל מודים שפסול^[912].

להלכה כתבו ראשונים שאם נתגלגל העירוב חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא, וספק אם היה מבעוד יום או משחשיכה, הרי זה עירוב^[913], שספק עירוב כשר^[914], ולכן כשיש ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו, מותר, והוא שהיה לו חזקת כשרות, כגון שהניחו שם ואירע בו ספק, אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו, לא^[915], שההלכה כר' יוסי ור' שמעון^[916], שאמרו ספק עירוב כשר ודנים שביתתו ממקום העירוב^[917], שההלכה כר' יוסי לגבי ר' מאיר ור' יהודה^[918], ועוד, שהלכה כדברי המיקל בערוב^[919], ועוד שהלכה כמעשה רב^[920].

על ערובי-חצרות*, שגם בהם נוקטים להלכה שספק עירוב להקל, ע"ע.

הערות שוליים