אנציקלופדיה תלמודית:פאה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה להניח לעניים חלק מגידולי השדה.

הערך עוסק בדינים המיוחדים למצות פאה. על הדינים הנוהגים בלקט-שכחה-ופאה*, ע"ע לקט-שכחה-ופאה. על הדינים הנוהגים בכל מתנות-עניים*, ע"ע מתנות-עניים.

מצותה וגדרה

מצותה

מצוה להניח פאה מן התבואה והאילנות והדומים להם[1], וענין הפאה הוא שלא יקצור האדם כל השדה כולה, אלא יניח בסופה מעט קמה לעניים[2], וכן באילנות, לא יאסוף כל פירותיהם, אלא יניח מעט לעניים[3].

על מקומות שאין בהם עניים, שבהם אין צריך להניח פאה ע"ע לקט-שכחה-ופאה[4].

הפאה היא אחת מארבע מתנות-עניים* שבכרם, ושלש שבתבואה ושתים שבאילן[5]. על שאר המתנות ע"ע לקט-שכחה-ופאה וע' מתנות-עניים.

הלאוים והעשים

כמה עשים ולאוים נאמרו במצות פאה:

בפאת השדה נאמרו בתורה לאו ועשה[6], שנאמר: ובקצכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך וגו' לעני ולגר תעזוב אותם[7], וכן נאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר וגו' לעני ולגר תעזוב אותם[8]. הלאו והעשה שבפאת השדה נמנו במנין המצוות[9].

בפאת אילן הזית יש מצות לא תעשה מיוחדת, שנאמר: כי תחבֹט זיתך לא תפאר אחריך[10], ודרשו: שלא תטול תפארתו ממנו[11].

דין פאה בכרם לא נתפרש בתורה, וכן אמרו בתלמוד וכן כתבו ראשונים שפאת הכרם אינה מצוה מיוחדת, אלא היא נלמדת נלמדת מפאת הזית[12]. ויש ראשונים שכתבו על פי הספרי והירושלמי שיש לאו ועשה מיוחדים לפאת הכרם, שנאמר: כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה[13], ונאמר: וכרמך לא תעולל וגו' לעני ולגר תעזוב אותם[14], והכוונה שלא לסיים את בצירת הכרם, אלא להשאיר בסופו חלק לעניים[15], ולדעתם העשה נמנה למצוה מיוחדת במנין מצוות עשה[16], והלאו נמנה יחד עם הלאו שבזיתים ללאו אחד, בנוסף על הלאו שבפאת השדה[17].

בשאר אילנות לא נאמרו עשים ולאוים בפאה, אלא הם נלמדים מדרשה[18].

ברכה

על הנחת פאה אין מברכים ברכת-המצוות*, על טעם הדבר ע"ע ברכת המצוות[19] וע' לקט-שכחה-ופאה[20].

החייבים

מצות פאה נוהגת מן התורה בין בזכרים ובין בנקבות, ונוהגת בין בישראל ובין בכהן ובלוי[21].

הזוכים בה

על האישים שלוקחים את הפאה, ועל אותם שאסור להם לקחתה, ע"ע לקט-שכחה-ופאה: המלקטים והליקוט[22].

על הזמן שממנו כל בני אדם מותרים בפאה ע"ע לקט-שכחה-ופאה[23].

הזכיה בה

על עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירס טליתו עליה, אם קונה, והקנס שקנסו אותו ע"ע גלוי דעת[24] וע' לקט-שכחה-ופאה[25].

על מי שלקח את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני, אם זכה העני, ע"ע כל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עבד וכו'[26] וע' לקט-שכחה-ופאה[27].

לאו הניתק לעשה

על מחלוקת התנאים והאמוראים במי שעבר על לאו של כלוי פאת השדה, אם הוא חייב לתת פאה אחר שקצר, והלאו הוא לאו-הניתק-לעשה*, או שהעובר על הלוי אינו חייב לתת פאה מן הקצור, והלאו אינו ניתק לעשה, ע"ע לאו הניתק לעשה[28] וע' לקט-שכחה-ופאה[29].

מלקות

על האופנים שבהם עוברים על הלאו של כלוי הפאה, ודינו של מי שעבר על הלאו, אם הוא לוקה, ע"ע חייבי מלקויות[30] וע' לאו הניתק לעשה[31] וע' לקט-שכחה-ופאה[32].

זמן חלות החיוב

השדה אינה מתחייבת בפאה עד שיתחיל בקצירה, ומשקצר את השיבולת הראשונה, נתחייבה השדה[33].

חיובה בשיבולת הראשונה

השיבולת הראשונה, אין חייבים לתת ממנה קצת לפאה[34], ואפילו קצר את כל שאר השדה ולא הפריש פאה, שמעתה חייב להפריש מן העומרים – לסוברים כן[35] - והשיבולת הראשונה נתערבה בשאר השיבולים הקצורות, אינו צריך להפריש על השיבולת הראשונה[36].

קריאת שם

אין פאה אלא שיש לה שם[37], כלומר שהבעלים קרא לה שם פאה, אבל כל עוד לא קרא לה שם, אין דין פאה עליה, ועדיין היא חייבת במעשר[38], ואין לעניים כלום בה[39].

פועלים הקוצרים את השדה אצל בעל הבית, אינם קוראים שם לפאה, אלא מניחים בסוף השדה כשיעור פאה, ועדיין אין לעניים בה כלום, עד שבעל הבית יפרישנה מדעתו[40], לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה, אסור לו ליגע בה, שמא הפועלים הם שהותירוה, וטרם נקרא לה שם, עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית[41].

איסור אכילה קודם נתינתה

הפאה אינה טובלת את התבואה, כלומר שכשלא הפרישה אין התבואה נאסרת משום טבל*[42].

בחוץ לארץ

מן התורה, פאה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל[43], שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם[44], ודרשו: ולא קציר חוץ לארץ[45], על פרטי הדין, ומקורות נוספים, ואם יש חיוב מדרבנן בחוץ לארץ, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[46] וע' חוץ לארץ[47].

שיעורה ומקומה

שעור הקרקע לחיוב פאה

בשיעור הקרקע החייבת בפאה נחלקו תנאים: א) רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע - שהוא בערך עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה[48] - חייבת בפאה[49], שנאמר בפאה: שדך[50], ונאמר בכלאים: שדך[51], מה שדך שנאמר בכלאים בית רובע[52], אף כאן בית רובע[53]. ב) רבי יהושע אומר קרקע העושה סאתים[54], שנאמר בפאה: שדך, ונאמר להלן: ושכחת עֹמר בשדה[55], מה שדה שנאמר להלן שתים, כלומר שעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, לפי שאינו חשוב עומר אלא שדה[56], אף כאן שתים, כלומר ששדה שעושה סאתים חייבת בפאה[57]. ג) רבי טרפון אומר ששה על ששה טפחים[58], ומקורו מערוגה, ששיעורה לזרוע בה חמשה זרעונים הוא ששה על ששה טפחים[59]. ד) רבי יהודה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות[60], בקצירה שהיא כדרך הקוצרים, שנאמר: שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר[61], שדרך הקוצרים היא שאוחז מלא כפו מן הקמה, וקוצר בידו השניה, ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו שני פעמים חייב בפאה[62]. ה) רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא[63], שכן הוא מפרש את הכתוב: שדך, אפילו כל שהוא[64].

להלכה, במשנה אמרו שהלכה כרבי יהודה בן בתירה, ששיעור הקרקע לחיוב פאה הוא בכדי לקצור ולשנות[65]. אבל ראשונים פסקו כרבי עקיבא, ששיעורה בכל שהוא[66].

שיעור הפאה

פאה היא מהדברים שאין להם שיעור[67] מן התורה[68], לא למטה, כלומר שניתן להפטר אפילו בשיבולת אחת, ולא למעלה, שיכול לעשות כל שדהו פאה חוץ משיבולת אחת[69], וכן שנינו: מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה – אחר שקצר שיבולת אחת[70] - עושה, תלמוד לומר: פאת שדך[71], כלומר שמזה שכתוב פאת שדך ולא פאה שבשדך, משמע שאפילו כל השדה יכולה להיות פאה[72].

חכמים תקנו שעור לפאה, ואמרו שאין פוחתים לה משישים[73], ואנשי בית נמר, שהיו נותנים פאה אחד ממאה בלבד, הזכירו אותם על כך לגנאי[74]. ואפילו פאה בחוץ לארץ, שחיובה אינו אלא מדרבנן[75], לא יפחות לה משישים[76].

הוספה על השיעור

אף על פי ששיעור פאה מדרבנן הוא בשישים, שנינו עוד בענין השיעור שהכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים[77], ונחלקו בירושלמי: יש סוברים שצריך לתת לעניים על הצד היותר טוב[78], שאם היתה השדה גדולה והעניים מועטים, נותן לפי גודל השדה, ואם היתה השדה קטנה והעניים מרובים, נותן לפי רוב העניים[79], אף יותר משישים[80], וכן כתבו ראשונים להלכה[81]. ויש חולקים בירושלמי וסוברים להפך, שהולכים לקולא של בעל הבית, שאם השדה מרובה ועניים מועטים, נותן מעט לפי העניים, אף פחות משיעור אחד משישים, ואם השדה מעוטה והעניים מרובים, נותן מעט לפי השדה, אחד משישים[82].

ועוד שנינו בענין שיעור הפאה: הכל לפי רוב הענוה[83], יש מפרשים לפי עניית השדה, אם תעשה תבואה מרובה או מועטת[84], שאם זרע מעט ונתברך, יוסיף על השיעור לפי הברכה[85], ויש מפרשים מלשון ענוה, שלפי ענוותו ונדבת לבו יוסיף וירבה לעניים[86], ויש גורסים: לפי רוב הענבה[87], כלומר גודל הגרגרים וטובם, או קוטנם ורעתם[88], ויש מפרשים לפי הענבה, שבשדה שחיטיה יפות בצד אחד ורעות בצד אחר, או שמגדלת במקום אחד יותר מבצדה האחר, שלא יתן שישים מן הרע שבה על הכל, אלא ישער לרע וליפה[89].

התוספת על הפאה, אין לה שיעור, וכל תוספת יש בה מצוה[90], ומוסיפים לו שכר[91].

הוספה כשאין הרבה עניים

היה צריך להפריש לפאה יותר משיעור אחד משישים - כגון כשנתברך שדהו[92] - והיו שם עניים מועטים בלבד, שנמצא שאם יפריש הרבה, יגיע לכל עני הרבה תבואה, עד שצריך להביא גמלים ולטעון, אין צריך ליתן יותר מן השיעור, שלא אמרו שיוסיף אלא כשיש הרבה עניים, ואם יתן כשיעור לא יגיע לכל אחד אלא דבר מועט[93].

הוספת פאה נוספת

השאיר פאה אחת כשיעור, ולאחר מכן אמר על קמה נוספת שאף היא תהיה פאה, שתיהן פאה[94]. וכתבו ראשונים בדעת רבי יהודה, שדוקא אם הפאה השניה היא מן המחובר, יש לה שם פאה לענין פטור מן המעשר, אבל אם היא מן התלוש, אינה פטורה ממעשר[95]. ובדעת רבי שמעון במשנה, וכן בדעת רבי יסא בירושלמי, כתבו ראשונים שאף הנוסף מן התלוש, יש לו שם פאה[96].

בעל הבית שנתן פאה לעניים, ואמרו לו תן לנו מצד זה, ונתן להם, זו וזו פאה[97], שכיון שקרא לשתיהן שם פאה, ונתן את שתיהן, הרי שתיהן פאה[98].

בעל הבית שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ונטלו פאה מצד אחר – וחזר בעל הבית וזכה בפאה שנתן מתחלה[99] - זה וזה פאה[100], לענין ששתיהן פטורות מן המעשר[101], על טעם הדבר ע"ע הפקר[102].

כל השדה

העושה כל שדהו פאה, אינה פאה[103], אבל אחר שקצר שיבולת אחת, יכול לעשות את כל שאר השדה פאה[104], וכן שנינו: מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה – משקצר שיבולת אחת[105] - עושה, תלמוד לומר: פאת שדך[106], כלומר שמזה שכתוב פאת שדך ולא פאה שבשדך, משמע שאף כל השדה – אחר שנקצרה שיבולת אחת - יכולה להיות פאה[107].

קצר שיבולת אחת, ונשרפה, אין אומרים שהיא כאילו לא היתה, וכאילו עושה כל שדהו פאה, אלא לעולם יכול לעשות את כל השאר פאה[108].

השאיר פחות מהשיעור, חיובו במעשר

השאיר פאה פחות מהשיעור שקבעו חכמים, ולאחר מכן הוסיף עוד פאה עד לשיעור שישים, נחלקו תנאים אם הפאה חייבת במעשרות: תנא אחד סובר שכל מה שנתן, בין מה שנתן בתחלה ובין מה שהוסיף, חייב במעשרות, ואין פאה נפטרת ממעשר עד שיתן את כל השיעור שקבעו חכמים בבת אחת[109]. ותנא אחר חולק וסובר שכשנתן פחות מששים, ולאחר מכן השלים, מה שנתן בתחלה פטור מן המעשר, ומה שהוסיף אחר כך חייב במעשר[110].

נתינתה בסוף השדה

לכתחלה צריך להשאיר את הפאה בסוף קצירת השדה, ולא בתחלתה ובאמצעה[111], שנאמר: לא תכלה פאת שדך[112], הרי שהחיוב הוא בשעת הכילוי, וכן הלשון: פאה, משמעה סוף[113]. ואמר רבי שמעון שמפני ארבע דברים לא יתן פאה אלא בסוף[114]: מפני גזל-עניים*, שלא יראה שעה שאין אדם, ויאמר לקרובו עני בא וטול לך פאה זו[115], ומפני ביטול עניים, שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים: עכשיו נותן פאה, עכשיו נותן פאה, אלא מתוך שנותנה בסוף, הולך העני ועושה מלאכתו, ובא ונוטלה באחרונה[116], ומפני מראית העין, שלא יהיו העוברים והשבים אומרים ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים[117], ומפני הרמאים[118], שלא יאמרו כבר נתננו, או שלא יניח מן היפה ויתן מן הרע[119].

על ראשונים שסוברים בדעת תנאים שניתן להשאיר פאה בתחילת השדה ובאמצעה אפילו לכתחלה, עי' להלן[120].

בתחלת השדה ובאמצעה

נתן פאה בתחיל השדה ובאמצעה, נחלקו תנאים אם יצא ידי חובה: א) תנא קמא סובר שנותנים פאה אף מתחילת השדה ומאמצעה[121] - אפילו לכתחלה[122], ויש שכתבו שדוקא בדיעבד[123] - ויש לה שם פאה, ופטורה מן המעשר[124], ואמר רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שמקורו מן הכתוב: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצֹר[125], מה תלמוד לומר לקצֹר, אלא אפילו יש לו כמה לקצור[126], כלומר שאף כשיש לו עוד לקצור, ומה שהשאיר אינו בסוף השדה, יש לו דין פאה[127]. וכעין זה דרש רבי יונה בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי: מה תלמוד לומר לקצֹר, אחד בתחלה אחד בסוף[128], כלומר שבכל מקום שיתן פאה ייפטר השדה[129]. ב) רבי שמעון סובר שנותנים פאה בתחילת השדה ובאמצעה, ובלבד שיתן בסוף כשיעור[130], כלומר שאף מה שהשאיר בתחלה ובאמצע חשוב פאה[131], אלא שאינו נפטר ממצותו עד שיוסיף וישאיר בסוף[132], וכמה ישאיר בסוף, לא כשיעור כל השדה, שהרי הפאה הראשונה, שאף לה יש שם פאה, פטרה חלק מן השדה, אלא ישאיר כשיעור השדה שטרם נקצר בזמן שהשאיר את הפאה הראשונה[133]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שצריך להשאיר בסוף פאה לפי שיעור לכל השדה כולה[134]. ג) ובדעת רבי יהודה, שאמר שאם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה, ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר[135], יש ראשונים שפרשו שכל מה שהשאיר בתחילת השדה ובאמצעה אינו פאה, ואינו אלא הפקר – המותר לכל אדם, ולא דוקא לעניים, כפאה[136] - אלא אם כן השאיר בסוף השדה אפילו קלח אחד, שאז כל מה שהושאר במקום אחר נספח לאותו הקלח ונעשה הכל פאה[137]. הקלח שאמר רבי יהודה שישאיר בסוף השדה, נחלקו בו אמוראים בירושלמי: רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן שסומך על קלח דוקא אם השאירו במחובר, ורבי יסא אמר בשם רבי יוחנן שאפילו אם נשאר קלח אחד תלוש, שהונח ולא נאסף עם שאר הקלחים[138].

להלכה כתבו ראשונים שאם הניח פאה בתחלת השדה ובאמצעה, הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה[139].

השדה והגידולים

המינים החייבים

כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל חייב בפאה[140], להוציא ספיחי סטיס וקוצה, שאינם אוכל[141], וכל שגידוליו מן הארץ חייב בפאה[142], להוציא כמהים ופטריות, שאין גידולם מן הארץ[143], וכל שלקיטתו כאחד חייב בפאה[144], להוציא תאנה, שאין לקיטתה כאחד[145], וכל שמכניסו לקיום חייב בפאה[146], להוציא ירק*, שאין מכניסים אותו לקיום[147]. לפיכך אין חייב בפאה אלא הדומה לקציר בדרכים אלו[148], כגון התבואה והקטניות[149], והחרובים והאגוזים והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים[150], בין יבשים בין רכים, וכן כל כיוצא באלו[151].

על הכללים ומקורותיהם ע"ע לקט-שכחה-ופאה: המינים החייבים[152].

מקור החיוב בכל מין

דין פאה בתבואת השדה, מפורש בתורה, עי' על כך לעיל[153]. וכן דין פאה בזית מפורש בתורה, עי' על כך לעיל[154].

דין פאה בכרם, בספרי ובירושלמי אמרו, וכן יש ראשונים שכתבו שהוא נדרש מכתוב מיוחד, שנאמר: כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה[155], ונאמר: וכרמך לא תעולל וגו' לעני ולגר תעזוב אותם[156], והכוונה שלא יסיים את הבצירה אלא ישאיר לעניים[157]. ובבבלי אמרו, וכן יש ראשונים שכתבו שהוא נלמד בגזרה שוה "אחריך אחריך" מפאת הזית, שבזית נאמר: לא תפאר אחריך[158], ובכרם נאמר: לא תעולל אחריך[159].

חיוב פאה בשאר אילנות – מלבד כרם וזית – אמרו בספרא ובירושלמי שנדרש מן הכתוב: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו'[160], אין לי אלא תבואה, אילנות מנין, תלמוד לומר שדך[161]. ויש שלמדו בירושלמי את חיוב פאה בשאר האילנות, מכרם וזית: מה זית וכרם מיוחדים שלקיטתן כאחת ומכניסן לקיום, וחייבים בפאה, אף כל אילן שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה, אי מה כרם וזית מיוחדים שהם חייבים בביכורים וחייבים בפאה, אף כל דבר שחייב בביכורים חייב בפאה, תלמוד לומר: קצירך[162], אפילו קציר אורז ודוחן, שאינם חייבים בביכורים, חייבים בפאה[163].

חיוב פאה בקטנית, דרשו בספרא ובירושלמי מן הכתוב: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו'[164], אין לי אלא תבואה, קטנית מנין, תלמוד לומר: בארצכם, כל שגידוליו מן הארץ[165].

הדרשות שבספרא ובירושלמי, לחייב פאה בקטנית ובאילנות, יש ראשונים שכתבו שאינם אלא אסמכתאות, ומן התורה אין חייבים בפאה אלא דגן ויצהר, המפורשים בכתובים[166], וכן כרם, שנלמד מגזרה שוה או מכתוב מיוחד[167], אבל שאר גידולים, שחיובם אינו אלא מדרשה, חיובם מדרבנן[168]. ויש חולקים וסוברים שהדרשות אינן אסמכתאות, וחיוב פאה בכל הגידולים הוא מן התורה[169].

שיעור גדילת התבואה

על הזמן ששדה מתחייבת בפאה, אם הוא בהבאת-שליש* או אחריה, והדין כשחלק מן השדה הביאה שליש וחלק לא הביאה, ע"ע הבאת שליש[170].

על קצירת שחת, אם מפסיקה לפאה עי' להלן[171].

שדה הפקר

כלל אמרו בפאה, כל שהוא נשמר חייב בפאה[172], להוציא הפקר[173]. על פרטי הכלל ומקורו ע"ע לקט-שכחה-ופאה: השדות שחייבים בהם[174].

שדה הקדש

שדה הקדש* אינה חייבת בפאה[175].

על מי שהקדיש קמה ופדה קמה, או שהקדיש קמה ופדה עומרים, או שהקדיש עומרים ופדה עומרים, אם חייב בפאה, ע"ע הקדש[176].

קצר חצי שדה ומכר או הקדיש חציה

קצר חצי שדה ומכר חציה, הלוקח נותן פאה לכל, וכן קצר חציה והקדיש חציה, הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל[177], לפי שחובת הפאה מהחצי הראשון נשארה בחצי השני, והרי זה כאילו לא קנה ולא פדה אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציאו ממנה הפאה שראוי להוציא ממנה[178].

קצר חציה והקדישו או מכרו, מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל[179].

על המוכר או הקונה, כשהם עניים, אם מותר להם לזכות בפאה, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[180].

בשדה שותפים

אף על פי שנאמר בתורה: לא תכלה פאת שדך[181], בלשון יחיד, מאחר ונאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם[182], בלשון רבים, אף שדה השותפים חייבת בפאה[183].

על פרטים נוספים בדין פאה בשותפים ע"ע לכם[184].

שותפים שחלקו

האחים שחלקו נותנין שתי פאות[185], לפי שכל אחת ואחת נקראת: שדך[186]. חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת[187].

שותפים שקצרו חצי שדה בשותפות, וחלקו, שאחד לקח את החצי הקצור, ואחד לקח את הקמה, זה שלקח את הקצור אינו מפריש משלו, לא בתחלה, כשחלקו, ולא בסוף, אחר שהשותף השני כילה לקצור[188], אלא השני, שלקח את הקמה, יתן על החצי שלו בלבד[189], לפי שהנחת הפאה נעשית בסוף, בשעת קצירת החצי השני, ואז לא היה לראשון חלק בו, ולשני לא היה חלק במה שכבר נקצר תחלה[190]. חזרו ונשתתפו אחר שחלקו, וקצרו את החצי השני בשותפות, ושוב חלקו בתבואה, כל אחד מהן מפריש מחלקו שבחצי השני, על חלקו ועל חלק חבירו שבחצי השני[191], אבל על החצי הראשון אינם צריכים להפריש[192], לפי שהוא נפטר כשחלקו, ואינו שב לחיובו[193].

שותפים באילן

שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת[194]. לקח זה צפונו וזה דרומו, אף על פי שאילן אחד הוא, מאחר ומעולם לא היו שותפים, אלא כל אחד בעלים בחלק אחר[195], זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו[196].

אחים שחלקו את האילן, זה לקח צפונו וזה לקח דרומו, צדדו ראשונים לומר שנותנים פאה אחת[197].

מוכר קלחי אילן בשדהו

המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, ולא מכר את הקרקע, אלא הלוקח לוקט את פירות האילנות ולאחר מכן עוקרם[198] -– והמוכר לא שייר אילנות לעצמו, אלא מכר את כולם[199], ובכך הסתלק מפאת האילנות[200] - המוכר אינו מפריש פאה, אלא הלוקח[201]. וכשהלוקח נותן פאה, הוא נותן בנפרד מכל אילן ואילן[202], שמאחר ואין לו חלק בקרקע, הקרקע אינה מצרפת את האילנות, אלא כל אחד נחשב שדה בפני עצמה[203].

שייר המוכר אילנות לעצמו, הוא נותן פאה אף על האילנות שמכר[204], ואמר רב חסדא שזה דוקא כשהתחיל בעל הקרקע לקצור[205] – קודם שמכר את הקלחים[206] - שאז כבר נתחייב בפאת כל השדה, שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם[207], משמע בתחילת קצירה[208], אבל אם מכר תחלה, ואחר כך התחיל לקצור, הלוקח מפריש על מה שלקח, ובעל השדה מפריש על מה ששייר[209], וכן הלכה[210]. אבל הירושלמי חולק וסובר שאף כשלא התחיל בעל הבית לקצור, כל ששייר אילנות לעצמו, הוא נותן פאה על הכל[211], וטעם הדבר אמרו בירושלמי שאינו משום כללי דיני פאה, שחובת הקציר בקמה הנשארת בסוף, אלא משום שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו, כלומר שזה כאילו התנו ביניהם שחובת הפאה תהיה מוטלת לעולם על המוכר, ולפיכך אם הפריש הקונה פאה על הכל, אף על פי שמצד חיוב פאה יצאו ידי חובתם, ואין להם תביעה זה על זה, המוכר חייב לשלם דמיה לקונה מחמת התחייבותו לתת פאה בכל מקרה, וכן אם נשרף חלקו של מוכר, אף על פי שכעת מצד דיני פאה הוא אינו חייב, והקונה חייב, מחמת התחייבותו בתנאי המכירה המוכר חייב[212].

שדה של גוי

שדה של גוי פטורה מפאה, על פרטי הדין והטעמים ע"ע לקט-שכחה-ופאה[213]; על גוי שמכר קמתו לישראל ע"ע הנ"ל[214].

גר

נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר, פטור מן הפאה[215]. על פרטי הדין והטעמים ע"ע לקט-שכחה-ופאה[216].

שותפות עם גוי

שדה שישראל שותף בה עם גוי*, בתלמוד אמרו שפטורה מפאה, שנאמר: שדך[217]. ובתוספתא ובירושלמי נחלקו תנאים, תנא קמא סובר שחלקו של גוי פטור וחלקו של ישראל חייב[218], ובארו אחרונים בדעתו שיש-ברירה*, ובחלק הישראל אין מעורב חלק גוי, ולפיכך חלק הישראל חייב[219]. ורבי ישמעאל חולק וסובר שאם הגוי ממחה, הישראל פטור מן הפאה, ואם אינו ממחה, הישראל חייב בפאה[220], ובארו אחרונים בדעתו שאין-ברירה, ולפיכך בכל קלח וקלח יש חלק של גוי, שפטור מפאה, אלא שאם הגוי אינו מוחה, ומרשה לתת פאה מחלקו, חייב הישראל לתת משום חלקו שחייב בפאה[221].

אמהות של בצלים

האמהות של בצלים - שהם בצלים גדולים שמניחים אותם לזרע[222], ומתוך שמשתהים בארץ אינם ראוים לאכילה אלא על ידי הדחק[223], ויש מפרשים שכשעוקרים הבצלים נשאר מן השורשים בארץ, ועמהם מן הבצל, וחוזר וצומח[224] - שמי שיש לו הרבה בצלים אין דרכו להכניסן לקיום, ומי שאין לו אלא מעט בצלים, דרכו להכניסן לקיום[225], תנא קמא סובר שחייבות בפאה[226], לפי שלדעתו הן נחשבות דבר שמכניסים אותו לקיום[227] – שדינו שהוא חייב בפאה[228] - ורבי יוסי פוטר[229], לפי שלדעתו הן נחשבות דבר שאין מכניסים אותו לקיום[230], שדינו שהוא פטור מן הפאה[231].

הלכה שהאמהות של בצלים חייבות בפאה[232].

הקציר המחייב

חיובה בעוקר ותולש וקוטף

אף על פי שחיוב פאה נאמר בתורה בקצירה, שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצֹר ולקט קצירך לא תלקט[233], ונאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט[234], אף העוקר, עם השורשים[235], והתולש, ביד בלא השורשים[236], חייב בפאה, שכן דרשו: קציר, אין לי אלא קציר, עוקר מנין, תלמוד לומר: לקצֹר, תולש מנין, תלמוד לומר: בקוצרך[237], ובספרא ובירושלמי דרשו: אין לי אלא קוצר, תולש מנין, תלמוד לומר: לקצֹר, קוטף מנין, תלמוד לומר: קצירך[238]. וכן כתבו ראשונים שאחד הקוצר ואחד התולש חייב[239]. על פרטי דין פאה בתולש ע"ע לקט-שכחה-ופאה[240].

קציר שלא בידי אדם

שדה שקרסמוה נמלים, או ששברתה הרוח או בהמה, פטורה מפאה[241], על טעם הדבר ע"ע לקט-שכחה-ופאה[242].

נקצרה על ידי גוים או לסטים

שדה שקצרוה גוים או לסטים פטורה מפאה[243]. על פרטי הדין והטעמים, והדין כשנקצרה שלא לצורך הבעלים, וכשנקצרה לצורך הבעלים, וכשנקצרה לאיבוד, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[244].

קצר חציה וקצרו לסטים חציה, פטורה, שחובת הפאה בקמה[245], כלומר שחובת הפאה של זה, הניחה בקמה[246], ואף על פי שאם היה מכלה את הקציר, ולא מניח פאה, היה חייב לתת מן העומרים, לסוברים כן[247], אין זה אלא כשמכלה הוא בעצמו[248].

קצרו לסטים חציה וקצר הוא חציה, נותן פאה ממה שקצר[249], כשיעור מה שקצר[250].

קצירה שלא כדרך

על הקוצר שלא כדרך קצירה, אם חייב בפאה, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[251].

קצירה שלא על מנת לגמור מלאכה

קצר שלא על מנת לגמור מלאכת הדבר הנקצר, כגון שקצר שיבולים על מנת לאכלן מלילות, ולא לגמור מלאכתן בעשיית עיסה, או שקצר ענבים על מנת לאכלם, ולא לגמור מלאכתם בעשיית יין, פטור מן הפאה[252], לפי שקצירתם אינה כדרך קצירה[253].

קצירה מעט מעט

הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו, אפילו קטף כך כל השדה, פטור מפאה[254].

כרם שבוצרים ממנו מעט ענבים ומניחים השאר לדריכה או לצמוקים, או שבוצרים מעט כדי כדי להקל על הגפן כדי שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו, אם הבצירה נעשית מעט מכאן ומעט מכאן, ולא הכל במקום אחד, והענבים הנבצרים נמכרים בשוק, ואין מכניסים אותם לבית - או שמכניסים אותם לבית אבל אוכלים אותם ראשון ראשון, ואין דורכים אותם[255] - יש ראשונים שכתבו שהבצירה חשובה בצירת עראי, והענבים הנבצרים פטורים מפאה[256], וכתבו אחרונים בדעתם שהוא הדין כשבצר כל הכרם מעט מעט לאכול ראשון ראשון, הרי זו בצירת עראי, ופטור מפאה[257]. היה כל המעט שבצר מרוח אחת, הרי זו בצירה קבועה, ומחייבת בפאה, לפיכך נותן מהנשאר על הכל[258]. הכניס את הענבים הנבצרים לביתו כדי לדורכם, בצירתם אינה חושבה בצירת עראי, אלא בצירת קבע, ונותן מן המשויר על הכל[259].

על פרטי דין קצירת מעט מעט ע"ע לקט-שכחה-ופאה[260].

המדל

המדל - פרשו ראשונים שמוציא חלק מן הבצלים הזרועים בצפיפות, כדי להרויח המקום לאחרים[261] - אם את הבצלים שהוא מוציא הוא מוכר בשוק[262], נותן מן המשואר על מה ששייר[263], כלומר שאותם שעקירתם אינה אלא לתקנת הנשארים, עקירתם אינה נחשבת קצירה לענין חיוב פאה, לפיכך נותן פאה מן הנשאר לבד, והנקצר פטור[264], ואם את הבצלים שהוא מוציא הוא לוקח לגורן, נותן מן המשויר על הכל[265], לפי שבאופן זה אף קצירתם חשובה קצירה המחייבת בפאה[266]. ואמר רבי זעירא שהחילוק בין המדל למכור בשוק לבין מדל לגורן אינו אלא בשעיבה על מנת להדל, כלומר שזרעם צפופים על מנת לעקור את חלקם, אבל עיבה על מנת שלא להדל, אפילו כשמדל לשוק, נותן מן המשואר על הכל[267].

המפסיקים לפאה

חיובה בכל שדה בנפרד

פאה, נותנים אותה על כל שדה ושדה בפני עצמה, ואין נותנים מאחת על חברתה[268], וכן דרשו בספרא ובירושלמי: פאת שדך[269], לחייב על כל שדה ושדה[270]. הפריש משדה על חברתה, אינה פאה[271], ואף אינה פטורה מן המעשר[272].

נחל

ואלו מפסיקין לפאה, בשדה של זרעים[273]: הנחל[274] - היינו נחל מים[275], ויש מפרשים קרקע קשה מלאה צרורות ואבנים ואינה ראויה לזריעה[276] - אפילו כשאינו מחובר, כלומר שאינו בהמשכה אחת, אלא יש הפסקות באמצעו[277]. והוא מפסיק אף על פי שאינו מושך[278],

שלולית ואמת מים

השלולית – יש אמוראים שפרשו שהיא מקום שמי גשמים שוללים שם[279], ויש שפרשו שהיא אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה[280] - מפסיקה לפאה[281], בשדה של זרעים[282], ובירושלמי העמידוה בשלולית שהיא מושכת[283], היינו שהולכת על כל השדה בלא הפסקה[284]. ובדעת רבי יהודה יש ראשונים שחילקו, שאם השדה יכולה להקצר כאחת – כלומר שכשעומד בצד זה מגיע לקצור בצד השני[285] - השלולית אינה מפסקת, ואם השדה אינה יכולה להקצר כאחת, מפסקת[286].

אמת המים, רבי יהודה אומר שכל שאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת[287], בשדה של זרעים[288], ומהי קצירה כאחת, ביארו בירושלמי שעומד בצד זה וקוצר בצד אחר, אבל אם כשעומד בצד זה אינו קוצר בצד אחר, אף אם כשעומד באמצע קוצר מכאן ומכאן, נחשבת שאינה יכולה להקצר כאחת, והיא כשתי שדות[289]. ובספרא ובירושלמי שנינו שתנא קמא חולק וסובר שאמת המים אפילו כשיכולה להקצר כאחת, אם היא קבועה, מפסקת[290]. וכן יש ראשונים שכתבו בדעת תנאים שאמת המים לעולם מפסקת[291].

הלכה שאמת המים מפסקת אם אינה נקצרת כאחת[292] והיא מושכת[293] וקבועה[294].

דרכים ושבילים

דרך* היחיד[295], ודרך הרבים[296], מפסיקות לפאה[297], בשדה של זרעים[298]. וכן שביל הרבים[299], הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים[300], ושביל היחיד[301] הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, מפסיקים לפאה[302], בשדה של זרעים[303].

בור וניר

הבוּר, היינו שדה שאינה זרועה[304], ואינה חרושה[305], והניר, היינו שדה חרושה[306], שאינה זרועה[307], מפסיקים לפאה[308], בשדה של זרעים[309]. ומה שיעור הבור והניר שמפסיקים, רב אמר בית רובע[310], שהוא בערך עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה[311], והעמידוהו בירושלמי בשדה בינונית, שהיא גדולה יותר מבית רובע, ויתכן שיהיה בתוכה בור וניר בשיעור בית רובע[312]. ורבי יוחנן אמר ששיעור הבור והניר הוא שלשה תלמים של פתיח[313], והעמידוהו בירושלמי בשדה צרה וארוכה, חמישים אמות על שתי אמות, שבה לא יתכן שיהיה בור וניר בשיעור בית רובע, ולפיכך שיעור הבור והניר בה קטן יותר, כשיעור שלשה תלמים[314].

זרע אחר

זרע אחר מפסיק לפאה[315], בשדה של זרעים[316]. ואמר רב בירושלמי ששיעורו בכל שהוא[317], והעמידוהו בירושלמי בשדה בינונית[318], ורבי יוחנן אמר ששיעורו בשלשה תלמים של פתיח[319], והעמידוהו בירושלמי בשדה צרה וארוכה, חמישים אמות על שתי אמות, שכיון שהיא שדה קטנה, אין ההפסק ניכר בה כשהוא בכל שהוא, אלא כשיש בו שיעור שלשה תלמים[320].

מצר השדות

מצר שבין השדות, מפסיק לפאה[321], בשדה של זרעים[322].

קצירת שחת

שטח שקצרוהו לשחת, בין קצרו לאדם ובין קצרו לבהמה[323], מפסיק – בשדה של זרעים[324] - דברי רבי מאיר[325], שלדעתו קצירה לשחת אינה חשובה קצירה, ולפיכך אינה נחשבת התחלת קצירת כל השדה, אלא היא נעשית מקום בפני עצמו[326], וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש[327], לפי שקצירת שחת חשובה קצירה, והרי היא תחילת קצירת השדה[328], וכן הלכה[329]. ובגמרא יש שרצו להעמיד את מחלוקתם בתבואה שהביאה שליש, שאף קצירתה לרבי מאיר אינה חשובה קצירה[330], ונדחו דבריהם, והעמידוה דוקא בתבואה שלא הביאה שליש, אבל תבואה שהביאה שליש, אף רבי מאיר מודה שקצירתה חשובה קצירה, ואינה מפסיקה[331], על פרטי המחלוקת ע"ע הבאת-שליש: בפאה.

אכילת חגב, נמלים או רוח

שדה שבאמצעה אכלה חגב, או קרסמוה נמלים, או שברתהו הרוח – או בהמה[332] - ובכך נעשתה כשתי שדות, אם חרש את המקום הריק שבאמצע, הרי הוא מפסיק – בשדה של זרעים[333] - ומחלק את השדה לשתים לענין פאה, ואם לא חרש אינו מפסיק[334], ובגמרא העמידוה כשהתבואה הביאה שליש, ולפיכך קרסומה או שבירתה חשובה תחילת קצירה, ואינה מפסיקה, אלא אם כן חרש[335].

מצר וחצב

המצר והחצב, שהם מפסיקים לענין נכסי הגר[336], רב אסי אמר בשם רבי יוחנן שאינם מפסיקים לפאה, ורבין אמר בשם רבי יוחנן, שאף לפאה הם מפסיקים[337] – בשדה של זרעים[338] - וכן אמר רבי יוסי בר חנינא בירושלמי[339].

הרים

שטח הררי, שיש בו גבשושיות ותלוליות, ואי אפשר לחרשו בכלי חרישה בקו ישר, אלא חורשים אותו מקומות מקומות, הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו, כתבו ראשונים שהרי הוא כשדה אחת, ונותן פאה אחת בסופו[340].

הר, ולצדו בקעה, יש ראשונים שכתבו שאף על פי שאינם נחרשים יחד, שהרי הבקר וכליו אינם יכולים לחרוש בהר, מאחר ואף ההר נעדר על ידי אדם במעדר, הכל נחשב שדה אחת, ונותנים פאה אחת[341].

סלע

היה סלע באמצע השדה על פני כולה, אם כדי לחרוש את כולה צריך לעקור את המחרשה מצד זה וליתנה בצד אחר, הרי זה מפסיק, וחייב שתי פאות – בשדה של זרעים[342] - אבל אם יכול לחרוש סביב באבן בלא לעקור את המחרשה, הרי הכל נחשב שדה אחת, וחייב פאה אחת[343].

מדרגות

מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים, כגון שדה שהיא בשיפוע ההר, והתלמים עשוים כמן מדרגות זו למעלה מזו בשיפוע[344], נותנים פאה מכל אחת ואחת[345], ואם היו ראשי שורות מעורבים, כלומר שהיה תלם אחד הולך מראש ההר עד תחתיתו על כל ראשי המדרגות[346], נותן פאה מאחת על הכל[347]. היו המדרגות פחות מעשרה, אף על פי שאין ראשי השורות מעורבים, נותן מאחת על הכל[348], ואם אי אפשר לחרוש בלא לעקור את המחרשה ממדרגה למדרגה, אפילו שהמדרגות פחות מעשרה, אמרו בירושלמי שנותן פאה מכל אחת ואחת[349], ומדברי ראשונים נראה שנותן פאה אחת על הכל[350].

הפסק בשדה אילן

כל הדברים האמורים, המפסיקים בשדה של זרעים[351], אינם מפסיקים באילנות, שאין מפסיק לאילנות אלא גדר[352] גבוהה[353] עשרה טפחים[354], מלבד בעצי זיתים וחרובים, שפעמים שאף גדר אינה מפסיקה בהם[355]. היה שער כותש, כלומר שנוף האילנות מתערב מעל הגדר[356], אף גדר אינה מפסיקה, אלא נותן פאה אחת לכל[357]. ואיזה מרחק יהיה בין האילנות שמשני צידי הגדר כדי שיהא שער כותש מערבם, חילקו בירושלמי בין שדה של אילנות צעירים, נטיעות, שהדרך לנטוע אותם עשרה בבית סאה, לבין אילנות זקנים, שהדרך לנטעם שלשה בבית סאה, שבאילנות זקנים כל שהאילנות שבשני צידי הגדר הם בתוך ארבע-אמות*, שער כותש מחברם, אבל בנטיעות, מאחר והדרך לנטעם בצפיפות, שער כותש מחברם דוקא כשנוף האילן שבצד זה ונוף האילן שבצד זה הם בתוך עשרה טפחים[358].

בחרובים

חרובים, כל הרואים זה את זה - כלומר שהעומד ליד חרוב זה יראה את החרוב השני[359], ויש מפרשים שהעומד בראש חרוב זה רואה את החרוב השני[360] - אף על פי שיש כותל ביניהם[361], ואפילו כשיש גדרות הרבה ביניהם[362], נותנים פאה אחת לכולם[363], לפי שמאחר ועצי החרוב הם גבוהים ומסובכים הרבה, לעולם כל שרואים זה את זה הם נחשבים שדה אחת[364]. היו אילנות החיצונים רואות את האמצעי, אבל אינם רואים אלו את אלו, נותן מן החיצונים על האמצעי, וממנו עליהם, אבל לא מן החיצונים זה על זה[365].

ורבי אליער בר צדוק אמר בשם רבן גמליאל, שבית אביו של רבן גמליאל נהגו לתת פאה אחת לחרובים שהיו להם בכל העיר[366], אף על פי שאין רואים זה את זה[367], ואין הלכה כדבריו[368].

בזיתים

זיתים, אמר רבן גמליאל שבית אביו היו נוהגים לתת פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח[369], כלומר שנתנו פאה אחת לכל הזיתים שבצד מזרח, ואחת לכל הזיתים שבצד מערב, וכן לארבע רוחות של העיר[370], אף כשהאילנות אינם רואים זה את זה, ואף כשגדר מפסיקה ביניהם[371], לפי שכל הזיתים שבאותו צד הם כשדה אחת[372], וכן הלכה[373]. בטעם הדבר יש שכתבו שעצי הזית הם גבוהים ומסובכים, לפיכך נחשבים כולם שבאותו הצד כשדה אחת[374], ויש שכתבו שהם שכיחים בארץ ישראל ביותר, ולא רצו להטריח לתת מכל עץ בפני עצמו[375].

שתי גרנות

הזורע את שדהו מין אחד, אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, נותן פאה אחת[376].

זרע שני מיני חיטים - כגון אחת שחמתית ואחת לבנה[377], או אחת שגרגיריה גדולים ואחת שגרגיריה קטנים[378] - עשאן גורן אחת, נותן פאה אחת, עשאן שתי גרנות, נותן שתי פאות[379], ודבר זה הוא קבלה מהלכה-למשה-מסיני*[380]. וכן הדין בשני מיני שעורים, שאם עשאן גורן אחת, נותן פאה אחת, ואם עשאן שתי גרנות, נותן שתי פאות[381].

זרע שני מיני חיטים, והתחיל לקצור משניהם על מנת לעשותם גורן אחד, ובאמצע הקצירה נמלך לעשות שתי גרנות – וסיים את קצירת שני המינים[382] - ועשה שתי גרנות, הולכים אחר מה שעשה בסוף, ולא אחר מחשבתו שבתחלה, לפיכך אינו מפריש ממין אחד על חברו[383] בין בתחלה בין בסוף[384], כלומר לא דוקא כשמפריש אחר שנמלך לעשות שתי גרנות, אלא אפילו אם הפריש פאה אחת בתחלה, בשעה שהיה בדעתו לעשותם גורן אחד, אינו מועיל ממין על חבירו, וצריך שתי פאות[385]. וכן להפך, אם התחיל לקצור על דעת לעשות שתי גרנות, ונמלך לעשות גורן אחד – וסיים את קצירת שני המינים[386] – וכן עשה, הולכים אחר מה שעשה בסוף, ומפריש ממין על חברו[387], בין בתחלה בין בסוף[388], כלומר בין התבואה שקצר קודם שחזר בו, ובין התבואה שקצר אחר שחזר בו, יכול לתת ממין על חבירו[389].

פעמים שהולכים אחר מחשבתו, וזה כשלא נמלך עד אחר שסיים את קצירת שני המינים, לפיכך אם קצר הכל על דעת לעשות גורן אחד, ואחר הקצירה נמלך ועשה שתי גרנות, הולכים מחשבתו שבסיום הקצירה, ונותן פאה אחת ממין על חברו, ועוד, שאפילו לא סיים לגמרי את הקצירה קודם שחזר בו, אלא קצר מין אחד כולו וחצי מהמין השני, חשוב כמי שסיים את הקצירה, ולפיכך אם עד אז חשב לעשות גורן אחד, אפילו אם לאחר מכן נמלך ועשה שתי גרנות, הולכים אחר מחשבתו הראשונה, ונותן פאה מהמין שטרם כילה לקצרו, על הכל[390].

היה בדעתו לעשות גורן אחד משני המינים, ועדיין לא סיים את קצירת שניהם, אפילו סיים לקצור מין אחד, אינו מפריש פאה כלל, אפילו מהמין שקצר על עצמו[391], שמא יטעה להפריש ממנו אף על המין השני, שהרי דעתו לעשותם גורן אחד, ושמא בסוף יימלך לעשות שתי גרנות, ויסמוך על הפאה הראשונה שנתן מהמין האחד[392].

המחליק בצלים

שדה שזרעה בצלים או פולים או אפונים וכיוצא בהן, וקצר מקצתם למכרם לחים בשוק, ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן, חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפני עצמו ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו[393], לפי שהם כשני מיני חיטים שעשאם שתי גרנות, שחייבים בשתי פאות[394]. והמחליק מאחת יד, כלומר שקוצר בענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק[395] נותן פאה אחת מן המשויר על הכל[396].

שני מינים

הזורע את שדהו שני מינים, אף על פי שעשאן גורן אחת, נותן שתי פאות[397].

על הזורע שני מינים של אותו זרע, כגון שני מיני חיטה, עי' לעיל[398].

מלבנות תבואה שבין אילנות

מלבנות – ערוגות[399] - התבואה שבין הזיתים, שאינן מתערבות זו בזו, אלא כל אחת בפני עצמה[400], וכן מלבנות התבואה שבין שאר אילנות[401], בית שמאי אומרים פאה מכל אחת ואחת[402], ובית הלל אומרים מאחת על הכל[403], וכן הלכה[404]. בטעמם של בית שמאי אמרו בירושלמי שאין דרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות[405], וזה שעשה כן, ודאי דעתו היה לעשותן שדה שדה בפני עצמה[406], ובטעמם של בית הלל כתבו ראשונים שמן הסתם דעתו היתה לעשות שדה אחת, ולא נחלקה אלא מפני מקום האילנות[407].

המרחק בין האילנות, שביניהם נמצאות הערוגות, שבהם נחלקו בית שמאי ובית הלל[408], אמרו בירושלמי שהוא המרחק שיש כשנוטעים עשר אילנות בבית-סאה*, אבל אם היו האילנות צפופים יותר או מרווחים יותר, הדין שונה[409], ונחלקו בזה ראשונים בגירסת הירושלמי: יש גורסים שאם היו האילנות מרווחים יותר, לדברי הכל נותנים פאה מכל ערוגה וערוגה, ואם היו האילנות צפופים יותר, לדברי הכל נותנים פאה מאחת על הכל[410], וכן כתבו ראשונים להלכה[411], וטעם הדבר, שכשהאילנות צפופים ביותר, הרי כל ערוגה היא קטנה, ואינה ראויה להחשב שדה בפני עצמה, וכשהאילנות מרווחים ביותר, כל ערוגה היא גדולה, וראויה להיות שדה בפני עצמה[412], ועוד, שכשהאילנות מרוחקים זה מזה, בהכרח שלא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות, אלא רצה לעשותן כמה שדות נפרדות[413]. ויש גורסים להפך, שבאילנות מרווחים יותר לדברי הכל נותנים פאה אחת לכל, ובאילנות צפופים יותר לדברי הכל נותנים פאה מכל ערוגה וערוגה[414], וטעם הדבר, שכשהאילנות מפוזרים אין חלוקתם ניכרת, ונראה שכל הערוגות הן שדה אחת, וכשהאילנות רצופים, חלוקת הערוגות ניכרת, ונראות שדות נפרדות[415].

היו ראשי שורות המלבנות מעורבות זו בזו, הכל מודים שנותנים פאה מאחת על הכל[416]. ונסתפקו בירושלמי אם דוקא כשמעורבים מכאן ומכאן, או אפילו במעורבים מצד אחד[417]. וכן נסתפקו בכמה הם מעורבים, אם דוקא בשלשה תלמים של פתיח, או אפילו כל שהוא[418].

מלבנות בצלים בין הירק

מלבנות הבצלים שבין הירק, רבי יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת[419], שהרי אין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק[420], ולפיכך הבצלים נחשבים זרע אחר[421], שדינו שמפסיק לפאה[422]. וחכמים חולקים וסוברים שנותן פאה מאחת על הכל[423], וכן הלכה[424].

המנמר שדהו

המנמר את שדהו, כלומר שקצר שורה ושייר שורה[425], ובכך עשה את השדה כנמר, שעורו בהרות בהרות[426], ושייר קלחים לחים, שלא נתבשלו עדיין כל צרכם[427], רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד[428], כלומר שנותן פאה אחת על מה שנימר עתה, ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים[429], לפי שלדעתו הנימור אינו נחשב התחלת קצירת כל השדה, אלא הוא מחלק את השדה לשתים[430]. וחכמים אומרים שנותן מאחד על הכל[431], לפי שלדעתם הנימור אינו מפסיק[432], וכן הלכה[433].

בדעת רבי עקיבא, שאמר שנותן פאה מכל אחד ואחד, נחלקו אמוראים: רב יהודה אמר בשם שמואל שרבי עקיבא לא אמר כן אלא במנמר לקליות, כלומר שהקלחים הנקצרים עתה טרם בישלו כל צרכם, אבל במנמר לאוצר, שהקלחים בישלו כל צרכם, לדברי הכל נותן מאחת על הכל, ורבי יוחנן אמר שרבי עקיבא מחייב פאה מכל אחד ואחד אף במנמר לאוצר[434].

בדעת חכמים, שאמרו שהמנמר נותן מאחד על הכל, נסתפקו בירושלמי אם זה דוקא כשהקלחים הלחים נמצאים באמצע השדה, והיבשים, שמהם מתחיל לנמר, בצד, שאז כשמתחיל לקצור מן הצד, נראה כמתחיל לקצור את כל השדה, אבל כשהקלחים הלחים בצד והיבשים באמצע, כשמתחיל לקצור מן האמצע, מאחר ואין זה נראה כהתחלת קצירת השדה, מודים חכמים שאינו נותן פאה אחת על הכל, או שאין חילוק בדבר, ובכל אופן חכמים החשיבו את הנימור כתחילת קצירת השדה, ויתן פאה אחת על הכל[435], ויש ראשונים שכתבו שהספק לא נפשט[436], ויש שנראה מדבריהם שנפשט, וכן דעתם להלכה, שדוקא כשהיבש בצדדים, נותן מאחת על הכל, אבל כשהיבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו[437].

שבת או חרדל בכמה מקומות

זרע שבת או חרדל[438] בשלשה מקומות, נותן פאה מכל אחד ואחד[439], ונחלקו אמוראים בטעם: שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם, כלומר שאינם מתבשלים ונלקטים כאחת[440], ולפי טעם זה צריך להפריש מכל קלח וקלח, אפילו באותה הערוגה[441], ורבי יסא בשם רבי יוחנן אמר משום שדרכם להיזרע ערוגות ערוגות, ולפיכך כל אחת חשובה שדה פני עצמה[442], ולפי טעם זה, באותה ערוגה מפריש פאה אחת, מקלח על חבירו, ולא אמרו שנותן פאות אלא כמספר הערוגות[443], וכן הלכה[444].

דיניה

נתינתה במחובר

הפאה ניתנת במחובר לקרקע[445], והעניים תולשים אותה[446]. ובדלית – עץ הגפן[447] שמודלה על גבי עצים או אילנות אחרים[448] - ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים[449]. בטעם שהפאה ניתנת בדרך כלל במחובר, ושבדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק, אמרו בירושלמי שנאמר: לא תכלה פאת שדך בקצרך[450], שמשמע שיניחנה במחובר, והעניים יקצרו בעצמם את חלקם[451], יכול אף בדלית ובדקל, תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, כלומר שהקטן יכול להגיע ולקחת כמו הגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול[452]. ויש בירושלמי שלמדו מן הכתוב: תעזֹב[453], שדרשו: הנח לפניהם, תבואה בְקָשָה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות[454], יכול בדלית ובדקל כן, תלמוד לומר: אותם[455], מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שאינן של סכנה, ומוציא אני את אלו שהן של סכנה[456], כלומר שיש סכנה בעליה עליהם[457]. רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים – מין ממיני האגוזים שעצו גבוה[458] - בעל הבית מוריד ומחלק לעניים[459], שאף בו יש סכנה[460]. ורבי מאיר אמר שבכל האילנות בעל הבית מוריד ומחלק, לפי שבכולם יש סכנה[461].

להלכה כתבו ראשונים שדלית ודקל בלבד בעל הבית מוריד ומחלק, ושאר הפאה ניתנת במחובר[462].

בדלית ובדקל, שהבעלים מוריד ומחלק, נסתפקו בירושלמי היכן קורא שם פאה, אם למעלה, קודם שהוריד מן העץ, או למטה, אחר שהוריד, ומכל מקום, אף אם קורא שם למעלה, תקנו חכמים שההוצאה והטרחה של ההורדה עליו, מפני הסכנה[463], שמא יעלו עניים ויפלו[464].

על פרטי דיני נתינה במחובר, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[465].

קרא שם וכילה

אף על פי שעיקר מצות נתינת פאה היא במחובר, אין אומרים שבקריאת שם פאה במחובר יצא ידי פאה, ושוב אם יכלה אותה ויתן לעניים תבואה אחרת לא יעבור על הלאו: לא תכלה, אלא עדיין, אף אחר קריאת השם, הוא מחויב שלא לכלות עד שיקחו העניים[466].

בזיזה וחלוקה

פאה הניתנת במחובר[467], בוזזים אותה, ולא מחלקים, ואפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק, ואחד אומר לבוז, שומעים לזה שאמר לבוז, לפי שאמר כהלכה[468], ומכל מקום אם רצו כולם לחלוק ביניהם ולא לבזוז, חולקים[469]. ופאה הניתנת בתלוש, כגון דלית ודקל, שהבעלים תולשים אותם[470], אין בוזזים אותם, אלא הבעלים מחלקים אותם, ואפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז, ואחד אומר לחלק, לזה שומעים, שאמר כהלכה[471], ומכל מקום אם הסכימו כולם לבוז, בוזזים[472].

על פרטי דיני הבזיזה והחלוקה ע"ע לקט-שכחה-ופאה[473].

עבר ולא השאיר בקמה

על מחלוקת התנאים והאמוראים במי שעבר ולא השאיר פאה בקמה, אם צריך להשאיר מן העומרים ומן הגדיש ומן הכרי, ע"ע כל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עבד וכו'[474] וע' לאו הניתק לעשה[475] וע' לקט-שכחה-ופאה[476]; אם כבר עשה עיסה או שאפה פת, אם צריך להפריש, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[477].

על הנותן פאה אחר שמירח את הכרי, דינו לענין מעשר, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[478].

מן הקציר על הקמה

אף על פי שבדרך כלל משאירים פאה במחובר[479], פעמים שמפרישים פאה מן הקציר על הקמה, והוא כשקצר חלק משדהו, והחליט שמה שנשאר יהיה פאה, בין אם הנשאר הוא כשיעור פאה, ובין כשהוא יותר משיעור פאה, ואחר כך נמלך לקצור את הקמה, כיון שקצר שיבולת הראשונה מהקמה, חזרה פאה לעומרים, ומפריש מן הקציר על הקמה[480].

לקיחתה כשבעל השדה אינו נמצא

על האיסור לקחת פאה משדה בעת שבעליה אינו נמצא בתוכה, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[481].

זמני נתינתה

שלש אבעיות ביום[482], אבעיות לשון גלוי[483], כלומר שלש פעמים בעל הבית מתגלה בשדהו כדי שהעניים יקחו פאה[484], בשחר ובחצות* ובמנחה*[485], בשחר מפני המניקות[486], שהן צריכות לאכול בבוקר[487], או שבניהן ישנים בשחר, והן פנויות לבא ללקט[488], ובחצות מפני התינוקות[489], היינו הנערים הצעירים, שהם ישנים בבוקר, והולכים לאטם עד חצות היום[490], ובמנחה מפני הנמושות[491], היינו הזקנים שהולכים לאטם, ואינם מגיעים מן העיר עד אותה העת[492].

רצה בעל הבית לתת פאה יותר או פחות פעמים ביום, נחלקו ראשונים: רבן גמליאל אומר, לא אמרו שלשה זמנים הללו אלא כדי שלא יפחתו מהם[493], כדי ששלשת הכיתות האמורות ימצאו בבואם את בעל הבית בשדה[494], אבל אם רצה להוסיף מוסיף[495], וכן מצינו באנשי בית נמר, שהיו מלקטים על החבל ונותנים פאה מכל אומן ואומן[496], כלומר שהניחו פאה בסוף כל שורה שבשדה[497], כדי שהעניים יוכלו לקחת מכל שורה ושורה, ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה[498], ועל זה הזכירו אותם לשבח[499]. ורבי עקיבא אומר להפך, לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו[500], כדי שלא יקבע זמן לעניים מיודעיו[501], אבל אם רצה לפחות, יפחות[502]. ואין הלכה לא כרבן גמליאל ולא כרבי עקיבא, אלא הלכה שאין נותנים פאה אלא בשחר ובחצות ובמנחה, אין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם, כדי שיהיו עתים ידועים שיתאספו בהם העניים[503].

הפרי והטפל לו

אף על פי שאין חייב בפאה אלא דבר שהוא אוכל[504], כשמניח לעניים פירות או תבואה, צריך להניח להם אף את החלק שאינו ראוי לאכילה, כשהוא טפל לפרי ומחובר אליו, ואינו רשאי לומר להם טלו זרע ותנו פשתן, טלו תמרים ותנו מכבדות[505], וכן דרשו בספרא ובירושלמי: תעזוב[506], הנח לפניהם תבואה בקשיה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות[507], ואפילו אם נפרדו מן הפרי אחר שהפרישם, חייב לתתם לענים, שכשם שזכו בהם כך זכו בעיציהם שהיו מחוברים בשעת ההפרשה[508]. נפרדו מן הפרי קודם שהפרישם, אינו צריך לתת אלא את החלק הראוי לאכילה[509], שנאמר: תעזוב אותם[510].

חיובה בתרומות ומעשרות

על פטור פאה מתרומות ומעשרות, והחילוק בין פאה שהופרשה קודם מירוח לשהופרשה אחר מירוח, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[511].

קצירתה במגלות וקרדומות

פאה, אין קוצרים אותה במגלות, ואין עוקרים אותה בקרדומות, כדי שהעניים לא יכו איש את רעהו[512], אלא העניים בוזזים אותה בידם[513].

יד לפאה

אם יש יד לפאה, ע"ע ידות.

בל תאחר

על בל-תאחר* בפאה ע"ע בל תאחר[514].

פועלים גוים

על שאין שוכרים פועלים גוים לקצור מאחר ואינם בקיאים בפאה ע"ע לקט-שכחה-ופאה[515].

נתינתה על ידי קטן

על נתינת פאה על ידי קטן* מופלא-הסמוך-לאיש* ע"ע מופלא-הסמוך-לאיש.

ספק פאה

על ספק פאה, ע"ע לקט-שכחה-ופאה[516].

הערות שוליים

  1. ↑ סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קכ ול"ת רי; החינוך מ' רטז. על המינים החייבים בפאה עי' ציון 140 ואילך.
  2. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"א; החינוך שם. ועי' רדב"ז מתנ"ע שם, הטעם שבפאת הראש צריך להשאיר שתי פאות, ע"ע הקפת הראש, ובפאת השדה די באחת.
  3. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם ב.
  4. ↑ ציון 167 ואילך.
  5. ↑ תוספתא פאה פ"ב; ברייתא חולין קלא א וב; רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"ז.
  6. ↑ עי' רמב"ם מתנ"ע הקדמה. ועי' להלן.
  7. ↑ ויקרא כג כב.
  8. ↑ שם יט ט – י.
  9. ↑ סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קכ ול"ת רי; החינוך מ' רטז וריז; סמ"ג ע' קנו ול"ת רפד.
  10. ↑ דברים כד כ.
  11. ↑ תנא דבי רבי ישמעאל בחולין קלא א, וכעי"ז ר' יונה בירושלמי פאה פ"א ה"ד. ועי' ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רפד, דרשה אחרת: אחריך, מלמד שיש לו פאה. על החשבת הלוא במנין המצוות עי' ציון 17.
  12. ↑ עי' ציון 158 ואילך. עי' חולין קלא א: אחריך אחריך מזית; השגות רמב"ן על סהמ"צ הקדמה לפרטי המצוות, הובאה בחינוך מ' רכ ורכא. ועי' השגות רמב"ן שם, שעיקר הכתוב: כרמך לא תעולל, דלהלן, אינו מדבר בפאה, והדרשות של הירושלמי והספרי דלהלן אינן עיקר כוונת הכתוב.
  13. ↑ דברים כד כא.
  14. ↑ ויקרא יט י.
  15. ↑ עי' ד' ר' יונה בירושלמי פאה פ"א ה"ד; עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש ט ומ"ע קכג ול"ת ריב, לגי' שהובאה בהשגות הרמב"ן על סהמ"צ הקדמה לפרטי המצוות ובחינוך מ' רכ ורכא, ועי' רמב"ן שם בבאור רמב"ם שם, שהוא ע"פ הירושלמי הנ"ל, וכן ע"פ ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רפה: אחריך, מלמד שיש לו פאה.
  16. ↑ החינוך מ' רכ בדעת הרמב"ם.
  17. ↑ החינוך מ' רכא בדעת רמב"ם שם.
  18. ↑ עי' ציון 165 ואילך.
  19. ↑ ציונים 78, 99,
  20. ↑ ציון 185.
  21. ↑ החינוך מ' רטז.
  22. ↑ ציון 253 ואילך.
  23. ↑ ציון 375 ואילך.
  24. ↑ ציון 90 ואילך.
  25. ↑ ציון 433 ואילך.
  26. ↑ ציונים 94 ואילך, 1685.
  27. ↑ ציון 449 ואילך.
  28. ↑ ציון 962 ואילך.
  29. ↑ ציון 795 ואילך.
  30. ↑ ציון 551 ואילך.
  31. ↑ ציון 962 ואילך.
  32. ↑ ציון 795 ואילך.
  33. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"א. ועי' ציון 64.
  34. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"א ופנ"מ שם ד"ה שבולת הראשונה, בבאורו.
  35. ↑ עי' ציון 475 ואילך.
  36. ↑ ירושלמי שם, ופנ"מ שם ד"ה את אמר חזרה פאה, בבאורו.
  37. ↑ ספרא קדושים פרשה א פ"א אות ט.
  38. ↑ קרבן אהרן שם.
  39. ↑ עי' ציון הבא.
  40. ↑ תוספתא פאה פ"ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ד.
  41. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שם.
  42. ↑ ירושלמי פאה סוף פ"א. וע"ע טבל ציון 39.
  43. ↑ ירושלמי דלהלן; רמב"ם מתנ"ע פ"א הי"ד ובסהמ"צ מ"ע קכ ול"ת רי; החינוך מ' רטז.
  44. ↑ ויקרא יט ט וכג כב.
  45. ↑ ירושלמי פאה פ"ב סוף ה"ה.
  46. ↑ ציון 151 ואילך.
  47. ↑ ציון 143 ואילך. ועי' להלן ציון 76.
  48. ↑ ע"ע בית סאה ציון 31 ואילך.
  49. ↑ פאה פ"ג מ"ו.
  50. ↑ ויקרא יט ט וכג כב.
  51. ↑ שם יט יט.
  52. ↑ ע"ע כלאי זרעים ציון 2321 ואילך.
  53. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"ו, ופנ"מ שם ד"ה מה שדך.
  54. ↑ משנה שם.
  55. ↑ דברים כד יט.
  56. ↑ ע"ע שכחה. מהר"א פולדא ורש"ס בבאור ירושלמי שבציון הבא.
  57. ↑ ירושלמי שם.
  58. ↑ משנה שם.
  59. ↑ ע"ע כלאי זרעים ציון 1525. ירושלמי שם. וע"ע בית סאה ציון 27.
  60. ↑ משנה שם.
  61. ↑ תהלים קכט ז. ירושלמי שם.
  62. ↑ ר"ש פאה שם.
  63. ↑ משנה שם, הובאה בב"ב כז א וקנ א.
  64. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם. ועי' ירושלמי שם ה"ז, שאין הכוונה קרקע שיש בה שיבולת אחת בלבד, שהרי קודם שהתחיל לקצור אין חיוב פאה, עי' ציון 33, ואחר שקצרה שוב אין שיור, אלא מדובר בקרקע כל שהוא שיש בה קלח אחד שיש בו כמה שיבולים.
  65. ↑ פאה פ"ג מ"ו.
  66. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ג.
  67. ↑ פאה פ"א מ"א, הובאה בחגיגה ו ב ובחולין קלז ב; רמב"ם מתנ"ע פ"א הט"ו.
  68. ↑ חולין קלז ב, בבאור משנה פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם; פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  69. ↑ רא"ש פאה שם. ועי' רמב"ם מתנ"ע שם: מן התורה וגו' אפ' הניח שיבולת אחת יצא ידי חובה.
  70. ↑ רא"ש ותוס' נדרים ו ב בבאור ברייתא נדרים שם, ע"פ ירושלמי שבציון 33.
  71. ↑ ויקרא יט ט. נדרים שם.
  72. ↑ ר"ן נדרים שם.
  73. ↑ פאה פ"א מ"ב, וגמ' חולין קלז ב בבאורה; רמב"ם מתנ"ע פ"א הט"ו. ועי' תוספתא פאה פ"א, שהפאה יש לה שיעור למטה ואין לה שעור למעלה, ועי' ציון 109 בבאורה.
  74. ↑ אבא שאול בירושלמי פאה פ"ד ה"ג, ע"פ משנה פאה פ"ד מ"ה. ועי' ציון 499, שעל דבר אחר הזכירו אותם לשבח.
  75. ↑ ע"ע חוץ לארץ ציון 143 ואילך.
  76. ↑ חולין קלז ב; רמב"ם מתנ"ע שם.
  77. ↑ פאה פ"א מ"ב; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"א הט"ו.
  78. ↑ עי' ירושלמי דלהלן; פיהמ"ש לרמב"ם פאה שם.
  79. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"ב; פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  80. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב שם.
  81. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  82. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"ב, ופנ"מ שם בבאורו.
  83. ↑ פאה פ"א מ"ב, לגי' שלפנינו, ולגירסה הראשונה שבראשונים דלהלן. ועי' להלן גי' אחרת.
  84. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם, וכעי"ז רמב"ם מתנ"ע פ"א הט"ו.
  85. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  86. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  87. ↑ פיהמ"ש רמב"ם ורע"ב שם, הגי' השניה, ועי' ר"ש ורא"ש שם, בפי' ב, שמפרשים אף לפי הגי': ענוה, שהכוונה לענבה.
  88. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם.
  89. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  90. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"א ה"א: מוסיף וגו' יש בעשייתן מצוה.
  91. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"א הט"ו, ועי' ר"י קורקוס וכ"מ שם שמקורו מירושלמי דלעיל.
  92. ↑ עי' ציון 85.
  93. ↑ ברייתא בירושלמי פאה פ"א ה"ב, וירושלמי שם בבאורה, ופנ"מ שם בבאורו. ועי' ירושלמי שם ופנ"מ שם, ששיעור אחד משישים צריך לתת אף אם אין הרבה עניים, ואפ' יש לכ"א הרבה עד שצריך להביא גמלים ולטעון, ולא נאמרה הגבלה אלא בנותן יותר מאחד משישים.
  94. ↑ עי' נדרים ו ב: והדין נמי וגו' פיאה מעלייתא היא; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ג.
  95. ↑ על פטור פאה ממעשר ע"ע לקט-שכחה-ופאה ציון 473 ואילך. עי' ד' רבי יהודה בפאה פ"א מ"ג, ובתוספתא שם פ"א, ור"ש שם, כפי שנתבאר ברא"ש שם, בבאורו. ועי' ציון 137 שי"מ את ד' רבי יהודה בע"א.
  96. ↑ ר"ש פאה פ"א מ"ג ד"ה ירושלמי, בדעת רבי שמעון במשנה שם, ובדעת רבי יסא בירושלמי שם פ"א ה"ג. ועי' ציון 138, שי"מ את ד' רבי יסא בענין אחר.
  97. ↑ תוספתא פאה פ"ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ג.
  98. ↑ רדב"ז ור"י קורקוס מתנ"ע שם בבאור ד' תוספתא שם ורמב"ם שם.
  99. ↑ רש"י ב"ק כח א ד"ה לפוטרו, ור"ש פאה פ"ו מ"א, בבאור ברייתא דלהלן.
  100. ↑ ברייתא ב"ק כח א.
  101. ↑ רבא בב"ק שם בבאור ברייתא שם.
  102. ↑ ציון 258 ואילך.
  103. ↑ תוספתא פאה פ"א; עי' ירושלמי פאה פ"א ה"א: אין אדם עושה כל שדהו פאה.
  104. ↑ ירושלמי שם.
  105. ↑ רא"ש ותוס' נדרים ו ב, ע"פ ירושלמי דלעיל.
  106. ↑ ויקרא יט ט. נדרים ו ב.
  107. ↑ ר"ן נדרים שם.
  108. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"א.
  109. ↑ עי' ברייתא בירושלמי פאה פ"א ה"א, וכ"ה בתוספתא פאה פ"א: יש לה שעור מלמטן, וירושלמי שם בבאורה, שכל שנתן פחות מהשיעור אינו נפטר ממעשר.
  110. ↑ ברייתא בירושלמי שם: אין לה שעור לא מלמעלן ולא מלמטן, וירושלמי שם בבאורה, ור"ש פאה פ"א מ"א בבאורו.
  111. ↑ מקורות דלהלן; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ב.
  112. ↑ ויקרא יט ט וכג כב. ועי' ציון 118.
  113. ↑ ספרא קדושים פרשה א פ"א אות ט: לא תכלה פאת שדך, אין פאה אלא מחמת הכילוי וגו' ואין פאה אלא בסוף, וקרבן אהרן שם בבאורו.
  114. ↑ תוספתא פאה פ"א; ספרא קדושים פרשה א פ"א אות י; ברייתא שבת כג א; ירושלמי פאה פ"ד ה"ג. ועי' שבת שם: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, וע"ע חשד ציון 148 ואילך, אם הוא מן התורה. וע"ע טעמא דקרא ציון 242 ואילך.
  115. ↑ תוספתא שם וספרא שם וברייתא שבת שם וירושלמי פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם. וע"ע גזל עניים ציון 11.
  116. ↑ תוספתא שם וספרא שם וברייתא שבת שם ב וירושלמי פאה שם; ועי' רמב"ם מתנ"ע שם: שיהיו עניים יודעים מקום שיבואו לו, ורדב"ז שם בבאורו.
  117. ↑ תוספתא שם וספרא שם וירושלמי פאה שם וכעי"ז ברייתא שבת שם; עי' רמב"ם מתנ"ע שם. וע"ע חשד ציון 152 ואילך.
  118. ↑ תוספתא שם וירושלמי פאה שם. ועי' ספרא שם וכעי"ז ברייתא שבת שם, שלא כתוב מפני הרמאים, אלא כתוב: ומשום שאמרה תורה לא תכלה, ועי' גמ' שבת שם שהק', וכי שאר הטעמים אינם משום בל תכלה, אלא אמר רבא, מפני הרמאים, ועי' ירושלמי שם, שכתוב את ארבעת הטעמים הנ"ל, ובסוף כתוב: ומשום שאמרה תורה לא תכלה וגו', ועי' ציון 112; רמב"ם מתנ"ע שם.
  119. ↑ תוספתא שם, וירושלמי פאה שם.
  120. ↑ ציון 122.
  121. ↑ פאה פ"א מ"ג; תוספתא פאה פ"א. ועי' ר"ש פאה שם, שבתחלה צדד לומר שת"ק מודה לרבי שמעון דלהלן, שהנותן פאה בתחלה אינו נפטר עד שיתן שוב בסוף, וע"ש שבתוספתא משמע שלת"ק די בפאה שבתחלה ובאמצע, וא"צ לתת בסוף.
  122. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, ורדב"ז מתנ"ע פ"ב הי"ב בדעתו.
  123. ↑ עי' ר"ש פאה 121, שמצדד לומר שת"ק סובר כרבי שמעון דלהלן, ועי' ציון 114 שלרבי שמעון לכתחלה אין להפריש אלא בסוף ולא בתחלה ובאמצע; עי' כ"מ מתנ"ע פ"ב הי"ב בד' רמב"ם שם: ועוד י"ל.
  124. ↑ ר"ש ורא"ש פאה שם.
  125. ↑ ויקרא יט ט.
  126. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"ג, הובא בר"ש וברא"ש וברע"ב פאה שם
  127. ↑ פנ"מ ומהר"א פולדא ורש"ס שם.
  128. ↑ ירושלמי שם.
  129. ↑ מהר"א פולדא שם. ועי' פנ"מ שם, פי' אחר, שר' יונה בשם רשב"ל סובר כרבי שמעון דלהלן, שהנותן פאה בתחלה ובאמצע לא יצא יד"ח, וצריך לתת גם בסוף, עי' ציון 130.
  130. ↑ משנה פאה פ"א מ"ג; תוספתא פאה פ"א; ספרא קדושים פרשה א פרק א אותיות ט י. ועי' ספרא שם שנ' שלמד כן ממשמעות המלה פאה: אין פאה אלא בסוף, ועי' להלן טעמים אחרים. ועי' ציון 121, שיש ראשונים שצדדו לומר שאף תנא קמא סובר כן. ועי' ציון 137, שיש ראשונים שכתבו שאף רבי יהודה סובר כן. ועי' ציון 129 שיש שכ' כן אף בדעת רבי יונה בשם רשב"ל בירושלמי.
  131. ↑ תוספתא שם, וירושלמי פאה פ"א ה"ג בבאורה.
  132. ↑ ר"ש פאה שם; עי' רמב"ם פיהמ"ש שם: לא תושלם לו מצות פאה עד שישאיר בסוף.
  133. ↑ ירושלמי שם, הובא בר"ש וברא"ש וברע"ב פאה שם, ופנ"מ ומהר"א פולדא ורש"ס שם בבאורו; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ב, ועי' ציון הבא.
  134. ↑ רע"ב שם בדעת פיהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' ציון הקודם.
  135. ↑ משנה פאה פ"א ה"ג; תוספתא פאה פ"א.
  136. ↑ רמב"ם פיהמ"ש פאה שם. וע"ע הפקר וע' לקט-שכחה-ופאה.
  137. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם, הובא ברא"ש שם בפי' ב, וברע"ב; פנ"מ ורש"ס ומהר"א פולדא על ירושלמי פ"א ה"ג, במשנה. ועי' ציון 95, שהר"ש ביאר את ד' רבי יהודה באופן אחר, ועי' ר"ש שם שלדעתו בענין פאה בתחלה ובאמצע דעת רבי יהודה כרבי שמעון דלעיל, עי' ציון 130.
  138. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"ג. ופני משה ומהר"א פולדא שם בבאורו. ועי' ד' ר' יסא בשם ר' יוחנן בירושלמי שם, ומפרשים הנ"ל בבאורו, שסומך על קלח שהשאיר בסוף אפ' כשאינו מתכוין שיהיה בחשבון שיעור הפאה לפטור השדה. ועי' ציון 96, שיש שביארו את דברי הירושלמי באופן אחר.
  139. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ב.
  140. ↑ פאה פ"א מ"ד; ספרא קדושים פרשה א פ"א אות ז; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"א.
  141. ↑ שבת סח א, וש"נ; רמב"ם שם ה"ב. וע"ע אכילה על ידי הדחק ציון 15 ואילך.
  142. ↑ פאה שם; ספרא שם; רמב"ם שם ה"א. וע"ע גדולי קרקע ציון 122 ואילך.
  143. ↑ שבת שם וש"נ; רמב"ם שם ה"ב.
  144. ↑ פאה שם; ספרא שם; רמב"ם שם ה"א.
  145. ↑ תוספתא פאה פ"א; ספרא שם; שבת שם וש"נ; רמב"ם שם ה"ב. ועי' תוספתא שם, שר' יוסה בי ר' יהודה אומר שאף רטובות תמרה פטורות מן הפאה לפי שאין ראשון ממתין לאחרון.
  146. ↑ פאה שם; ספרא שם; רמב"ם שם ה"א.
  147. ↑ תוספתא שם; ספרא שם; שבת שם וש"נ; רמב"ם שם ה"ב. וע"ע ירק ציון 98 ואילך. וע"ע לקט-שכחה-ופאה ציון 92, שאנשי יריחו היו נותנים פאה מירקות מסוימים.
  148. ↑ רמב"ם שם ה"ב.
  149. ↑ משנה פאה שם; ספרא שם; רמב"ם שם.
  150. ↑ פאה שם מ"ה; ספרא שם אות ח; רמב"ם שם.
  151. ↑ רמב"ם שם.
  152. ↑ ציון 11 ואילך.
  153. ↑ ציון 6 ואילך.
  154. ↑ ציון 11.
  155. ↑ דברים כד כא.
  156. ↑ ויקרא יט י.
  157. ↑ עי' ציון 15.
  158. ↑ דברים כד כ.
  159. ↑ שם כד כא. חולין קלא א; רמב"ן השגות לסהמ"צ הקדמה לפרטי המצוות.
  160. ↑ ויקרא יט ט וכג כב.
  161. ↑ ספרא קדושים פרשה א פרק א אות ז; ירושלמי פאה פ"א ה"ד.
  162. ↑ ויקרא שם ושם.
  163. ↑ ירושלמי שם: ואית דבעי נישמעינה מן הכא. ועי' חולין קלא ב: שנים שבאילן וגו' שנ' ששאר אילנות נלמדים מזית. ועי' השגות רמב"ן לסהמ"צ הקדמה לפרטי המצוות, והחינוך מ' רכא בדעתו, שחיוב פאה באילן נלמד מכרם וזית. ועי' ירושלמי שם, הטעם שצריך מקור גם לכרם וגם לזית.
  164. ↑ ויקרא יט ט וכג כב.
  165. ↑ ספרא קדושים פרשה א פרק א אות ז; ירושלמי פאה פ"א ה"ד.
  166. ↑ עי' לעיל.
  167. ↑ עי' לעיל.
  168. ↑ ר"ת בתוס' שבת סח א ד"ה ואילו; ר"ת בתוס' פסחים נו ב ד"ה כלל; תוס' ר"ה יב א ד"ה איידי; תוס' נדה נ א ד"ה למעוטי; ר"ש פאה פ"א ה"ד. ועי' תפא"י בועז פאה פ"א מ"ה.
  169. ↑ ר"ש שם בשם י"מ, ודוחה; ר"י קורקוס מתנ"ע פ"א ה"א, בדעת רמב"ם שם, לענין אילנות, ונ' שלדעתו ה"ה קטנית.
  170. ↑ ציון 136 ואילך.
  171. ↑ ציון 323 ואילך.
  172. ↑ פאה פ"א מ"ד; ספרא קדושים פרשה א פ"א אות ז; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ב.
  173. ↑ שבת סח א, וש"נ; רמב"ם שם.
  174. ↑ ציון 131 ואילך.
  175. ↑ ע"ע הקדש ציון 644 ואילך.
  176. ↑ ציון 644 ואילך.
  177. ↑ פאה פ"ב מ"ח; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ה.
  178. ↑ רע"ב פאה שם, וכעי"ז פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם.
  179. ↑ עי' תוספתא פאה פ"א; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ה, בהקדיש את הקצור.
  180. ↑ ציון 279 ואילך. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ה.
  181. ↑ ויקרא יט ט וכג כב.
  182. ↑ ויקרא שם ושם.
  183. ↑ עי' משנה שבציון 187; חולין קלה ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ג.
  184. ↑ ציונים 191 ואילך, 988 ואילך.
  185. ↑ פאה פ"ג מ"ה; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הט"ז. ועי' ציון 197, לענין אחים שחלקו את האילן.
  186. ↑ עי' ויקרא יט ט וכג כב. ר"ש ורא"ש שם.
  187. ↑ משנה פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  188. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"ד; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הט"ז.
  189. ↑ רמב"מ מתנ"ע שם.
  190. ↑ ר"י קורקוס וכ"מ שם.
  191. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"ד, ורמב"ם מתנ"ע פ"ג הט"ז, ור"י קורקוס וכ"מ שם בבאורו.
  192. ↑ רמב"ם שם.
  193. ↑ ר"י קורקוס וכ"מ שם.
  194. ↑ פאה פ"ג מ"ה; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"כ.
  195. ↑ רא"ש פאה שם בבאור משנה דלהלן.
  196. ↑ משנה פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  197. ↑ רא"ש פאה שם, הובא בתוס' רע"א שם.
  198. ↑ ר"ש ורא"ש פאה פ"ג מ"ה, בבאור משנה דלהלן.
  199. ↑ רבי יהודה במשנה פאה פ"ג מ"ה, בבאור המשנה שם, עי' להלן, ועי' פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם, שאין חולק על דבריו.
  200. ↑ עי' רש"י חולין קלח א ד"ה והוא. וע"ש שה"ה אפ' אם נשארו לו זרעים בשדה, כל שלא נשארו אילנות, הרי נסתלק מפאת האילנות.
  201. ↑ עי' ד' רבי יהודה במשנה שם; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ח.
  202. ↑ משנה פאה שם, הובאה בחולין קלח א.
  203. ↑ רא"ש פאה שם; עי' רש"י חולין קלח א ד"ה נותן.
  204. ↑ רבי יהודה בפאה פ"ג מ"ה, הובאה בחולין קלח א, ועי' פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה שם, שאין חולק על דבריו; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ח, ועי' להלן.
  205. ↑ חולין שם.
  206. ↑ רש"י חולין שם ד"ה והוא; עי' רמב"ם מתנ"ע שם.
  207. ↑ ויקרא יט ט וכג כב. חולין שם.
  208. ↑ רש"י חולין שם ד"ה והוא וד"ה ובקצרכם.
  209. ↑ עי' ד' ר' חסדא בחולין שם ורש"י שם ד"ה והוא; רמב"ם מתנ"ע שם.
  210. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  211. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ג ה"ה: עד כדון וגו', ורש"ס ומהר"א פולדא ופנ"מ שם ור"ש פאה פ"ג מ"ה בבאורו.
  212. ↑ ירושלמי שם, ופנ"מ ורש"ס ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  213. ↑ ציון 109 ואילך.
  214. ↑ ציון 146 ואילך.
  215. ↑ פאה פ"ד מ"ו; ספרא קדושים פרשה א פ"א אות ו; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ט.
  216. ↑ ציון 190 ואילך.
  217. ↑ ויקרא יט ט וכג כב. ר' שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בספרא קדושים פרשה א פ"א אות יא; חולין קלה ב.
  218. ↑ תוספתא פאה פ"ב ה"ט; ירושלמי פאה פ"ד ה"ד.
  219. ↑ מנח"י ומנח"ב וחס"ד על תוספתא שם.
  220. ↑ תוספתא שם; עי' ירושלמי שם: במחלוקת, ופנ"מ שם בבאורו.
  221. ↑ אחרונים הנ"ל.
  222. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ג ה"ג: רב אמר פורגרה ושמואל אמר צומחתה, ועי' פנ"מ שם, שאינם חולקים אלא בלשון בלבד, ולדעת שניהם הם בצלים שמשאירים אותם בקרקע, ועי' ציון 224 שי"מ בע"א; רמב"ם ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה פ"ג מ"ד.
  223. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  224. ↑ עי' ד' שמואל בירושלמי שם: צומחתה, ור"ש פאה פ"ג מ"ד, הובא במהר"א פולדא שם, בבאורו, ועי' ציון 222, שי"מ צומחתה בע"א.
  225. ↑ ירושלמי שם, ורש"ס שם ור"ש פאה פ"ג ה"ד בבאורו.
  226. ↑ פאה פ"ג מ"ד.
  227. ↑ ירושלמי שם, ורש"ס ומהר"א פולדא שם בבאורו. ועי' ירושלמי שם, שבתחלה יש שרצו לומר בטעמו של רבי יוסי שהוא משום שהבעלים מפקיר את הבצלים הללו, והפקר פטור מפאה, עי' ציון 173, וע"ש שנדחו דבריהם.
  228. ↑ עי' ציון 146 ואילך.
  229. ↑ משנה פאה שם.
  230. ↑ ירושלמי שם, ורש"ס ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  231. ↑ עי' ציון 146 ואילך.
  232. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ב ופהמ"ש פאה פ"ג מ"ד.
  233. ↑ ויקרא יט ט.
  234. ↑ ויקרא כג כב.
  235. ↑ רש"י חולין קלז א ד"ה עוקר.
  236. ↑ רש"י שם ד"ה תולש.
  237. ↑ חולין שם.
  238. ↑ ספרא קדושים פרשה א פרק א אות ז, וירושלמי פאה פ"א ה"ד.
  239. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"א. ועי' ר"י קורקוס שם, בדעת רמב"ם שם, שה"ה עוקר.
  240. ↑ ציון 206 ואילך.
  241. ↑ פאה פ"ב מ"ז; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ד.
  242. ↑ ציון 197 ואילך.
  243. ↑ פאה פ"ב מ"ז; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ד.
  244. ↑ ציונים 200 ואילך, 231 ואילך, 246 ואילך.
  245. ↑ פאה פ"ב מ"ז; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ה.
  246. ↑ ר"ש ורע"ב פאה שם.
  247. ↑ ע"ע לקט-שכחה-ופאה ציון 795 ואילך.
  248. ↑ ר"ש ורע"ב שם.
  249. ↑ פאה פ"ב מ"ח; רמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ה.
  250. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  251. ↑ ציון 207 ואילך.
  252. ↑ עי' תוספתא פאה פ"א הי"ג: היו לו ארבעה וחמשה גפנים וגו', פטור וגו' מן הפאה, ור' יוסי בירושלמי פאה פ"ג ה"ב בבאורה, ופנ"מ שם בבאורו.
  253. ↑ עי' רש"ס על ירושלמי שם; חסדי דוד ומנח"י על תוספתא שם.
  254. ↑ עי' תוספתא פאה פ"א: המקטף ומכניס לתוך ביתו וגו', ורמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ו, ור"י קורקוס ומער"ק שם בבאורו. וע"ע לקט-שכחה-ופאה ציון 208 ואילך, שי"מ ד' התוספתא בע"א.
  255. ↑ רדב"ז מתנ"ע פ"ג הכ"ג בד' רמב"ם שם.
  256. ↑ עי' פאה פ"ג מ"ג: כרם המדל וגו' והמחליק מאחת יד וגו', ורמב"ם פיהמ"ש שם בבאורה, ורמב"ם מתנ"ע פ"ב ה"ו, ושם פ"ג הכ"ג ורדב"ז ור"י קורקוס וכ"מ שם. ועי' ציון 261 ואילך, שי"מ את המשנה בע"א. ועי' ד' ר' זעירא בירושלמי פאה פ"ג ה"ב: הדא דתימא בשעיבה ע"מ להדל אבל עיבה שלא על מנת להדל וגו' אפ' לשוק נותן מן המשואר על הכל, ועי' רמב"ם מתנ"ע שם ושם שהשמיט, ורדב"ז שם פ"ג הכ"ג בדעתו, שאין הלכה כר' זעירא, אלא בכל אופן כשמדל לשוק פטור.
  257. ↑ רדב"ז מתנ"ע פ"ג הכ"ג.
  258. ↑ עי' משנה פאה שם: המחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל, ורמב"ם פיהמ"ש שם ובמתנ"ע פ"ג הכ"ג, ושם פ"ב ה"ו. ועי' ציון 395, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  259. ↑ עי' ד' רב יהודה בתוספתא פאה פ"א ובברייתא בירושלמי פאה פ"ג ה"ב, בבאור משנה פאה שם: בד"א במידל לשוק, אבל במידל לבית נותן מן המשויר על הכל, ורמב"ם שם פ"ג הכ"ג, ורדב"ז שם ושם בבאורו.
  260. ↑ ציון 220 ואילך.
  261. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה פ"ג מ"ג, בבאור משנה שם. ועי' ציון 256 ואילך, שי"מ בע"א.
  262. ↑ עי' רב יהודה בתוספתא פאה פ"א ובירושלמי פאה פ"ג ה"ב, בבאור משנה דלהלן, ור"ש ורא"ש פאה שם בבאורם, ועי' ציון 256 ואילך, שי"מ בע"א.
  263. ↑ פאה פ"ג מ"ג; תוספתא פאה פ"א.
  264. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם, בבאור משנה שם.
  265. ↑ רב יהודה בתוספתא שם ובירושלמי שם, ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  266. ↑ רש"ס על ירושלמי שם.
  267. ↑ ירושלמי שם, ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  268. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א; עי' ציון 274 ואילך; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"א.
  269. ↑ ויקרא יט ט.
  270. ↑ ספרא קדושים פרשה א פרק א אות יא; ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  271. ↑ ר' יוסי בשם ר' יוסי בר חנינא, ור' אושעיא, בירושלמי פאה פ"ב ה"א; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"א.
  272. ↑ רדב"ז ור"י קורקוס מתנ"ע שם.
  273. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"א: ואינו מחובר וגו', ורש"ס שם בבאורו, שנ' שלמסקנת הסוגיה המפסיקים לפאה הם מהלכה למשה מסיני, ולא דנו בהם מסברא.
  274. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובא בב"ק סא א ובב"ב נה א ובמנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ב.
  275. ↑ ר"ש ורע"ב פאה שם, ורא"ש שם פי' א.
  276. ↑ רשב"ם ב"ב נה א ד"ה הנחל; רא"ש פאה שם פי' ב.
  277. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"א: ואינו מחובר, ופנ"מ שם ד"ה ואינו מחובר (ועי' מהר"א פולדא ורש"ס שם, שפי' בע"א) וירושלמי שם: אף על פי שאינו מושך; עי' רמב"ם מתנ"ע שם: אע"פ שאינו מושך.
  278. ↑ ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  279. ↑ רב יהודה בשם שמואל בב"ק סא א, וע"ש שלדעתו אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה (עי' ציון הבא) מפסיקה אף היא.
  280. ↑ רב ביבי בשם ר' יוחנן בב"ק שם, וע"ש שלדעתו דוקא אמת המים מפסיקה, ולא מקום שמי גשמים שוללים שם. ועי' ציונים 286, 291, שראשונים דנו אם שלולית ואמת המים, דבר אחד הם. ועי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג שלא הזכיר שלולית, והזכיר את דין אמת המים שלהלן.
  281. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובאו בב"ק סא א ובב"ב נה א ובמנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; עי' רמב"ם שבציון הקודם.
  282. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  283. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א.
  284. ↑ עי' פנ"מ שם ד"ה שלולית וד"ה ואינו מחובר.
  285. ↑ עי' ציון 289.
  286. ↑ עי' ר"ש ורא"ש פאה פ"ב מ"ב, פי' א, ששלולית היא אמת המים דלהלן, ולדעתם רבי יהודה שבציון 287, שחילק באמת המים בין שדה שנקצרת כאחת לשלא נקצרת כאחת, דיבר בשלולית, ועי' רמב"ם שבציון 280. ועי' ר"ש ורא"ש שם פי' ב, ששלולית אינה אמת המים.
  287. ↑ פאה פ"ב מ"ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ב; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ב.
  288. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  289. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ב, שבתחלה ר"ל שבעומד באמצע וקוצר כאחת, השדה חשובה נקצרת כאחת, והוכיחו מברייתא שדוקא אם עומד בצד זה וקוצר באחר, היא חשובה נקצרת כאחת. ועי' תוספתא פאה פ"א, שמשמע כן.
  290. ↑ עי' ספרא שם, וברייתא בירושלמי פאה פ"ב ה"ב: אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ופנ"מ ומהר"א פולדא שם בבאורה, שהיא דעה חולקת על רבי יהודה שבמשנה, וסוברת שאף כשנקצרת כאחת מפסקת, ועי' כ"מ שבציון 294, פירוש אחר.
  291. ↑ עי' ר"ש ורא"ש פאה פ"ב מ"ב, ששלולית היא אמת המים, וסתם משנה שם ששלולית מפסקת, הכוונה שאמת המים מפסקת, ואפילו כשאינה נקצרת כאחת. ועי' ר"ש ורא"ש שם פי' אחר, ששלולית אינה אמת המים.
  292. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ב.
  293. ↑ רמב"ם שם. ועי' ירושלמי שבציון 283, שאמרו כן לענין שלולית, ועי' ציון 280 שי"ס ששלולית היא אמת המים.
  294. ↑ רמב"ם שם, ועי' כ"מ שם שמקורו מירושלמי פאה פ"ב ה"ב: אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, שלדעתו הפירוש הוא שאמת המים, אע"פ שאינה נקצרת כאחת, אינה מפסיקה אלא כשהיא קבועה, ועי' ציון 290, פירוש אחר.
  295. ↑ ע"ע דרך: דרך היחיד.
  296. ↑ ע"ע דרך: דרך הרבים.
  297. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובאו בב"ק סא א ובב"ב נה א ובמנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ג.
  298. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  299. ↑ ע"ע דרך ציון 91 ואילך.
  300. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א: שביל הרבים וגו' להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ג.
  301. ↑ ע"ע דרך ציון 43 ואילך.
  302. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובאו בב"ב נה א ובמנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; רמב"ם מתנ"ע שם.
  303. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  304. ↑ רמב"ם ור"ש ורא"ש פאה פ"ב מ"א; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ד.
  305. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  306. ↑ מנחות עא ב; רמב"ם ור"ש ורא"ש פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  307. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  308. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובאו במנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; רמב"ם מתנ"ע שם.
  309. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  310. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א. וע"ע בית סאה ציון 28.
  311. ↑ ע"ע בית סאה ציון 31 ואילך.
  312. ↑ עי' ירושלמי שם, ופנ"מ שם ד"ה מן מה דאמר; עי' רמב"ם שם, ועי' ראב"ד שם, פי' אחר.
  313. ↑ ירושלמי שם. ועי' תוספתא פאה פ"א, שסתמה ששלשה תלמים של פתיח מפסיקים, ולא פרשה שמדובר בבור וניר.
  314. ↑ ירושלמי שם, ופנ"מ שם ד"ה מה דאמר ר' יוחנן; עי' רמב"ם שם, ועי' ראב"ד שם, פי' אחר.
  315. ↑ פאה פ"ב מ"א, ותוספתא שם פ"א, הובאו במנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ד.
  316. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  317. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א.
  318. ↑ עי' ירושלמי שם, ופנ"מ שם ד"ה מן מה; עי' רמב"ם שם, ועי' ראב"ד שם, פי' אחר.
  319. ↑ ירושלמי שם. ועי' תוספתא שבציון 313.
  320. ↑ ירושלמי שם, ופנ"מ שם ד"ה מה דאמר; עי' רמב"ם שם, ועי' ראב"ד שם, פי' אחר.
  321. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"א, שר' זעירא נסתפק בדבר, ופשטו שמפסיק.
  322. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  323. ↑ עי' מנחות עא ב ורש"י שם ד"ה לאדם.
  324. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  325. ↑ פאה פ"ב מ"א, הובאה במנחות עא ב; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות א. ועי' תוספתא פאה פ"א, שסתמה כן.
  326. ↑ ר"ש ורא"ש פאה שם.
  327. ↑ פאה שם, הובאה במנחות עא ב; ספרא שם.
  328. ↑ ר"ש ורא"ש שם.
  329. ↑ עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ד.
  330. ↑ עי' ד' רבב"ח בשם ר' יוחנן במנחות שם. ועי' ד' רבי זעירא בשם ר' אלעזר בירושלמי פאה פ"ב ה"א, ופנ"מ שם בבאורו, שהעמיד את ד' ר"מ דוקא בתבואה שהביאה שליש, מטעם אחר, שדוקא תבואה שהביאה שליש, שחייבת בפאה, קצירתה לשחת מפסיקה, ועי' ציון 335.
  331. ↑ עי' ד' ר' אחא בר הונא במנחות שם.
  332. ↑ תוספתא דלהלן, ובגמ' מנחות דלהלן חסר.
  333. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  334. ↑ תוספתא פאה פ"א; ברייתא מנחות עא ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ה.
  335. ↑ מנחות שם. ועי' ר"י קורקוס מתנ"ע שם, שה"ה כשנגמרה התבואה. ועי' ד' רבי זעירא בשם ר' אלעזר בירושלמי פאה פ"ב ה"א, ופנ"מ שם בבאורו, שביאר בע"א, שמאחר ואכילת החגב ודומיו אינה מחייבת בפאה, היא אף לא מפסיקה לפאה אא"כ חרש, שאין מפסיק לפאה אלא דברים המחייבים בפאה, ועי' ציון 330.
  336. ↑ ע"ע חזקה (קנין) ציון 395 ואילך.
  337. ↑ ב"ב נה א.
  338. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  339. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"א: חצובות מפסיקין.
  340. ↑ עי' פאה פ"ב מ"ב, וספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ב, ופיהמ"ש לרמב"ם פאה שם פי' ב בבאורם, וכ"כ להלכה במתנ"ע פ"ג ה"ו. ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם, פי' אחר בשם קדמונים, וכ"פ ברע"ב שם, שמדובר בשטח הררי באמצע השדה שלא נחרש, לפי שא"א לחרשו בבקר, ומאחר וניתן לחרשו במעדר, אינו מפסיק, לפי שהרואה אינו חושב שהוא שדה בור, אלא מבין שעתידים לעדרו ביד, ועי' רדב"ז מתנ"ע שם, שלהלכה שני הפירושים אמת. ועי' ציון 341, פירוש נוסף.
  341. ↑ עי' פאה פ"ב מ"ב, וכ"ה בספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ב, ור"ש פאה שם בבאורו, וכ"ה ברא"ש שם פי' א. ועי' ציון 340, ביאורים אחרים.
  342. ↑ עי' ציון 352, שלאילנות אינו מפסיק.
  343. ↑ חייא בר אדא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי פאה פ"ב ה"ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ז.
  344. ↑ מהר"א פולדא פאה פ"ב ה"ב, בבאור ברייתא דלהלן.
  345. ↑ תוספתא פאה פ"א, וברייתא בירושלמי פאה פ"ב ה"ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ז.
  346. ↑ מהר"א פולדא שם.
  347. ↑ תוספתא שם וברייתא שם; רמב"ם שם.
  348. ↑ ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  349. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ב, ע"פ ירושלמי שבציון 343.
  350. ↑ עי' רמב"ם מתנ"ע שם, ועי' רדב"ז ור"י קורקוס וכ"מ שם, בחילוק בין מדרגות שהן פחות מעשרה, שאע"פ צריך לעקור המחרשה נותן פאה אחת, לבין סלע על פני כל השדה, שאם עוקר המחרשה נותן שתי פאות, עי' ציון 343.
  351. ↑ עי' ציון 274 ואילך.
  352. ↑ פאה פ"ב מ"ג; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ג; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ט. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"א: ואינו מחובר וגו', ופנ"מ שם בבאור הסוגיה, ושם ד"ה דתני אם היה, שנחל שהוא מחובר ורצוף לכל אורך השדה, מפסיק אפ' באילן, ועי' רש"ס ומהר"א פולדא שם, שפי' את ד' הירושלמי באופנים אחרים.
  353. ↑ ספרא שם; רמב"ם שם.
  354. ↑ ספרא שם; רדב"ז ור"י קורקוס מתנ"ע שם.
  355. ↑ עי' להלן.
  356. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ג, ומהר"א פולדא שם בבאורו, שנסתפק אם שיער כותש היינו שמתערבים הענפים מלמעלה, או שהיינו שנוגעים בגדר משני צדדיו, ומכריע שמתערבים מלמעלה, ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שם, ורמב"ם מתנ"ע שם, ור"י קורקוס מתנ"ע שם בדעתו, ששער כותש הוא שהאילנות נמצאים על הגדר ונוגעים בה מכאן ומכאן, אף אם אינם מעורבים אלו עם אלו. ועי' ברייתא בירושלמי שם פ"ב ה"א, ששער כותש מערב דוקא כשהוא מכאן ומכאן, אבל שער כותש מצד אחד אינו מערב.
  357. ↑ פאה שם; ספרא שם; רמב"ם מתנ"ע שם. ועי' ירושלמי פאה פ"ב ה"א: ואינו מחובר וגו', ופנ"מ שם בבאור הסוגיה, ושם ד"ה דתני אם היה, ששער כותש מבטל את הגדר דוקא כשאינה מחוברת ורצופה על פני כל השדה, אבל גדר רצופה, שער כותש אינו מבטלה, ונחשבות שתי שדות, ועי' רש"ס ומהר"א פולדא שם, שפי' את ד' הירושלמי באופנים אחרים.
  358. ↑ עי' ירושלמי שם ופנ"מ שם בבאורו, ועי' מהר"א פולדא ורש"ס וביאור הגר"א שם, פירושים אחרים.
  359. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה פ"ב מ"ד, ורמב"ם מתנ"ע פ"ג הכ"א, בבאור משנה פאה שם.
  360. ↑ ראב"ד מתנ"ע שם.
  361. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  362. ↑ ראב"ד מתנ"ע שם.
  363. ↑ משנה פאה שם, וספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ד, ורבן גמליאל שם ושם, שכך היו נוהגים בית אביו; רמב"ם מתנ"ע שם.
  364. ↑ ראב"ד מתנ"ע שם. ועי' רדב"ז מתנ"ע שם הכ"ב, שתמה, שיש גבוהים ומסובכים יותר, וע"ש שכ' טעם אחר, שהחרובים שכיחים ביותר בארץ ישראל, ולא רצו להטריח לתת פאה מכל עץ.
  365. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"ג; רא"ש פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  366. ↑ פאה פ"ב מ"ד; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ד.
  367. ↑ ר"ש פאה שם.
  368. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה שם; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג הכ"א.
  369. ↑ פאה פ"ב מ"ד; ספרא קדושים פרשה א פ"ב אות ד. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם פאה שם, שאין חולק על רבן גמליאל.
  370. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ג, שהעיר מכוונת להם את הרוחות, ושם מעשה בשל בית רבי, שהיו נותנים לפי רוחות העיר; רמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב פאה שם בבאור משנה שם; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הכ"ב.
  371. ↑ רא"ש שם.
  372. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ג הכ"ב.
  373. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  374. ↑ רדב"ז מתנ"ע שם, בדעת ראב"ד מתנ"ע שם הכ"א, וע"ש שתמה שיש אילנות גבוהים ומסובכים יותר.
  375. ↑ רדב"ז שם.
  376. ↑ פאה פ"ב מ"ה; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ד.
  377. ↑ ר"ש ורא"ש ורע"ב פאה פ"ב מ"ה, ע"פ ב"ב פג ב, בבאור משנה פאה שם.
  378. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם בבאור משנה שם, וע"ש עוד דוגמא לשני מיני חיטים.
  379. ↑ משנה פאה שם; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הט"ו.
  380. ↑ פאה שם מ"ו; רמב"ם מתנ"ע שם.
  381. ↑ תני רב חלפתא בן שאול בירושלמי פאה פ"ב ה"ד. ועי' ד' רבי זעירא בירושלמי שם, שלסוברים שאין למדים מן ההלכות (ע"ע הלכה למשה מסיני ציון 215) צ"ל שהיתה הלמ"מ מפורשת גם על שעורים, ועי' ירושלמי שם ופנ"מ שם בבאורו, שלמסקנא למדים מן ההלכות, ולא נאמרה הלכה אלא בחיטים, והשעורים נלמדו ממנה.
  382. ↑ עי' להלן, שכשלא סיים את הקצירה הדין שונה.
  383. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.
  384. ↑ ירושלמי שם.
  385. ↑ פנ"מ שם בבאור ירושלמי שם.
  386. ↑ עי' להלן, שכשלא סיים את הקצירה הדין שונה.
  387. ↑ ירושלמי שם.
  388. ↑ ירושלמי שם.
  389. ↑ עי' פנ"מ שם.
  390. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ב ה"ד: קצר חצי אגדו וכל השמותית, ופנ"מ שם ד"ה קצר חצי, בבאורו (וכ"ה בפנ"מ שם ד"ה לא בתחלה).
  391. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"ד, ופנ"מ שם בבאורו.
  392. ↑ פנ"מ שם.
  393. ↑ עי' משנה פאה פ"ג מ"ג ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה; עי' תוספתא פאה פ"א: המארג חייב בתחילתו וחייב בסופו, וברייתא בירושלמי פאה פ"ג ה"ב: המירוג חייב בתחילתו וחייב בסופו, וירושלמי שם בבאורן; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ג. ועי' ירושלמי שם ור"ש שם, על טעם חיוב הבצלים והאפונים בפאה.
  394. ↑ עי' ציון 379. עי' ירושלמי פאה פ"ג ה"א: שוק וגורן שני מינים; ר"ש ורע"ב פאה שם.
  395. ↑ רא"ש ורע"ב פאה שם בבאור משנה שם. ועי' רמב"ם שבציון 258 שביאר את ד' המשנה שם בע"א.
  396. ↑ משנה פאה שם.
  397. ↑ פאה פ"ב מ"ה; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"ד.
  398. ↑ ציון 379.
  399. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב פאה פ"ג מ"א. ועי' ר"ש ורא"ש שם, על באור השם מלבנות.
  400. ↑ ר"ש שם.
  401. ↑ עי' תנא דבי רבי בירושלמי פאה פ"ג ה"א, הובא בפיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורא"ש פאה שם מ"א: מלבנות התבואה שבין שבין אילנות וגו', ועי' ירושלמי שם, הטעם שצריך גם את המשנה דלעיל, בזיתים, וגם את הברייתא, באילנות.
  402. ↑ פאה פ"ג מ"א.
  403. ↑ פאה שם. ועי' ירושלמי פאה פ"ג ה"א, ופנ"מ שם ד"ה כמאן דהוא אילן, בביאורו, שאם היתה גדר בין הערוגות, נותן פאה מכל אחת ואחת בנפרד.
  404. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ח.
  405. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א.
  406. ↑ פנ"מ שם.
  407. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  408. ↑ עי' לעיל.
  409. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א.
  410. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה פ"ג מ"א; פנ"מ על ירושלמי שם.
  411. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"ט, וכ"מ שם בדעתו.
  412. ↑ כ"מ מתנ"ע שם, בד' רמב"ם שם.
  413. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם.
  414. ↑ ר"ש ורא"ש פאה פ"ג ה"א; ראב"ד מתנ"ע שם.
  415. ↑ ראב"ד מתנ"ע שם, וכעי"ז רא"ש פאה שם.
  416. ↑ פאה פ"ג מ"א.
  417. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א, ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  418. ↑ ירושלמי שם, ומהר"א פולדא שם בבאורו.
  419. ↑ פאה פ"ג מ"ד, הובאה בחולין קלז א ובנדה נ א. ועי' ירושלמי פאה פ"ג ה"א, שאף ב"ש שבציון 402 סוברים כרבי יוסי.
  420. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א; רע"ב פאה שם.
  421. ↑ ר"ש רא"ש ורע"ב פאה שם; עי' רש"י חולין שם ד"ה פאה ונדה שם ד"ה מכל אחד.
  422. ↑ עי' ציון 315.
  423. ↑ פאה שם, הובאה בחולין שם ובנדה שם.
  424. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב; רמב"ם מתנ"ע פ"ג ה"י.
  425. ↑ רש"י מנחות עא ב ד"ה המנמר, בבאור משנה פאה פ"ג מ"ב; עי' ר"ש פאה שם בבאור משנה שם.
  426. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ג ה"א: כהדין נמרה, ופנ"מ שם; עי' ר"ש ורא"ש פאה שם.
  427. ↑ עי' משנה פאה שם: שייר קלחים לחים, ור"ש ורא"ש פאה שם ורש"י מנחות שם, שאם התבשלו כולם, הכל מודים שנותן פאה אחת על הכל.
  428. ↑ פאה פ"ג מ"ב, הובאה במנחות עא ב.
  429. ↑ רא"ש פאה שם.
  430. ↑ ר"ש ורא"ש פאה שם.
  431. ↑ פאה שם, הובאה במנחות שם.
  432. ↑ רא"ש פאה שם.
  433. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה שם; רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"א.
  434. ↑ מנחות עא ב.
  435. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א, ופנ"מ שם בבאורו.
  436. ↑ ראב"ד מתנ"ע פ"ג הי"ב.
  437. ↑ רמב"ם שם.
  438. ↑ עי' ר"ש ורא"ש פאה פ"ג מ"ב, הטעם שאע"פ שהם ירק, הם חייבים בפאה.
  439. ↑ פאה פ"ג מ"ב, הובאה בנדה נא א.
  440. ↑ ירושלמי פאה פ"ג ה"א.
  441. ↑ ירושלמי שם.
  442. ↑ ירושלמי שם, וכעי"ז בפיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם. ועי' רש"י נדה שם ד"ה מודים: שאין דרך לעשות מהן ערוגה, אלא זורען לתבלין בשנים ושלשה מקומות.
  443. ↑ ירושלמי שם.
  444. ↑ עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ג הי"א.
  445. ↑ פאה פ"ד מ"א; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ו.
  446. ↑ עי' רמב"ם שם.
  447. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ור"ש פאה שם.
  448. ↑ ר"ש פאה שם.
  449. ↑ פאה שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  450. ↑ ויקרא כג כב.
  451. ↑ ירושלמי פאה פ"ד ה"א, ופנ"מ שם בבאורו.
  452. ↑ ירושלמי שם; עי' ספרא קדושים פרשה א תחי' פ"ג אות ו.
  453. ↑ ויקרא שם.
  454. ↑ ירושלמי שם; עי' ספרא שם אות ז. ועי' ציון 507.
  455. ↑ ויקרא שם. ירושלמי שם; עי' ספרא קדושים פרשה א תחי' פ"ג אות ה.
  456. ↑ ירושלמי שם. ועי' רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ז: של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעים לבוז אותה אלא בסכנה גדולה.
  457. ↑ עי' פנ"מ שם.
  458. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם פאה פ"ד מ"א. ועי' ר"ש ורא"ש שם בשם הערוך שנקראו חליקים לפי שהם חלקים בלא קשרים וענפים.
  459. ↑ פאה פ"ד מ"א; ספרא קדושים פרשה א תחי' פ"ג אות ו.
  460. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ד ה"א, שר' חנניה אמר בשם רבי שמעון בן לקיש, מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חליקי אגוזים.
  461. ↑ ירושלמי פאה פ"א ה"ד.
  462. ↑ רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ו והט"ז.
  463. ↑ ירושלמי פאה פ"ד ה"א, ופנ"מ שם בבאורו.
  464. ↑ רש"ס שם.
  465. ↑ ציון 395 ואילך.
  466. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ד ה"א: קרא שם פאה וכילה, ופנ"מ שם בבאורו.
  467. ↑ עי' ציון 445, שבדרך כלל הפאה ניתנת במחובר.
  468. ↑ פאה פ"ד מ"א, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם בבאורה; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ו.
  469. ↑ רמב"ם מתנ"ע שם הט"ז.
  470. ↑ עי' ציון 449
  471. ↑ פאה פ"ד מ"ב; ספרא קדושים פרשה א תחי' פ"ג אות ה; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ז.
  472. ↑ רמב"ם שם.
  473. ↑ ציון 383 ואילך.
  474. ↑ ציונים 156 ואילך, 236 ואילך.
  475. ↑ ציון 962 ואילך.
  476. ↑ ציון 798 ואילך.
  477. ↑ ציון 820 ואילך.
  478. ↑ ציון 505 ואילך.
  479. ↑ עי' לעיל.
  480. ↑ ירושלמי פאה פ"ב ה"ה, ופנ"מ שם בבאורו.
  481. ↑ ציון 425 ואילך.
  482. ↑ פאה פ"ד מ"ה.
  483. ↑ עי' ירושלמי פאה פ"ד ה"ג, ופנ"מ שם בבאורו. ועי' פיהמ"ש לרמב"ם פאה שם, פי' אחר.
  484. ↑ עי' ציון 481. רע"ב פאה שם; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ז. ועי' ריבמ"ץ שם, שהוא כדי שיקחו לקט-שכחה-ופאה. ועי' רא"ש שם שהוא כדי שיקחו לקט, וע"ע לקט ציון 71. ועי' רא"ש שם ד"ה שלש אובעיות, שמצדד לפרש שבעה"ב א"צ לבא אלא באחד מג הזמנים, אלא שמעיר שלפי"ז לא מובנת מחלוקת ר"ג ור"ע דלהלן.
  485. ↑ משנה שם; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ז. וע"ע חצות ציון 83 ואילך.
  486. ↑ ירושלמי פאה פ"ד ה"ג; רמב"ם מתנ"ע שם.
  487. ↑ רמב"ם פיהמ"ש פאה שם ומתנ"ע שם.
  488. ↑ רא"ש ורע"ב פאה שם.
  489. ↑ ירושלמי שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  490. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש שם; עי' רמב"ם מתנ"ע שם.
  491. ↑ ירושלמי שם; רמב"ם מתנ"ע שם.
  492. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם מתנ"ע שם. וע"ע יאוש ציון 1084 ואילך וע' לקט ציון 99 ואילך.
  493. ↑ פאה פ"ד מ"ה.
  494. ↑ רא"ש פאה שם.
  495. ↑ ירושלמי פאה פ"ד ה"ג.
  496. ↑ משנה פאה שם.
  497. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורא"ש ורע"ב פאה שם.
  498. ↑ תוי"ט פאה שם.
  499. ↑ אבא שאול בירושלמי פאה פ"ד ה"ג; רע"ב פאה שם. ועי' ציון 74, שעל דבר אחר הזכירו אותם לגנאי.
  500. ↑ משנה פאה שם.
  501. ↑ רא"ש פאה שם.
  502. ↑ ירושלמי שם.
  503. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם ורע"ב פאה שם; עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ב הי"ז.
  504. ↑ עי' ציון 140.
  505. ↑ עי' תוספתא פאה פ"ב הי"ב, וחסדי דוד ומנח"י ומנח"ב ושיירי מנחה שם בבאורה; עי' ספרא וירושלמי דלהלן.
  506. ↑ ויקרא יט י וכג כב.
  507. ↑ ספרא קדושים פרשה א תחי' פ"ג אות ז; ירושלמי פאה פ"ד ה"א. ועי' ציון 454.
  508. ↑ ספרא שם.
  509. ↑ תוספתא שם; ספרא שם.
  510. ↑ ויקרא שם ושם. ספרא שם.
  511. ↑ ציון 504 ואילך.
  512. ↑ פאה פ"ד מ"ד; רמב"ם מתנ"ע פ"ב הט"ו.
  513. ↑ רמב"ם שם.
  514. ↑ ציון 90 ואילך.
  515. ↑ ציון 774 ואילך.
  516. ↑ ציון 550 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פאה&oldid=157331"