אנציקלופדיה תלמודית:פדיון הבן

הגדרת הערך - מצות פדיונו של בכור-אדם*.

המצוה

מצות האב

מצות עשה* מן התורה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית^[1], שנאמר: וכל בכור אדם בבניך תפדה^[2], ונאמר: בכור בניך תתן לי^[3], ונאמר: כל פטר רחם לי וגו' כל בכור בניך תפדה^[4], ונאמר: אך פדה תפדה את בכור האדם^[5]. המצוה נמנית במנין-המצוות*^[6]. על הבכור שחייבים בפדיונו, ע"ע בכור אדם: בכור לכהן^[7].

האם

מצות פדיון הבן מוטלת על האב ולא על האם^[8], ואין האשה חייבת לפדות את בנה^[9], שנאמר: פדה תפדה^[10], והכתוב נקרא "תִּפְדֶה" - לפדות אחרים^[11] - ומכל מקום יש לקרוא גם "תִּפָּדֶה" - לפדות את עצמך^[12] - כל שמצווה לפדות את עצמו, והיינו איש, שאם לא פדאו אביו מצווה הוא בפדיונו^[13], מצווה לפדות את בנו, ואשה שאינה מצווה לפדות את עצמה^[14], אינה מצווה לפדות את בנה^[15].

מצות עצמו

לא פדה האב את בנו - בין במזיד בין בשוגג בין באונס^[16] - מצווה הבן לפדות את עצמו^[17], כשיגדל^[18], ויביא שתי שערות^[19], שנאמר: פדה תפדה^[20], והכתוב נקרא "תִּפְדֶה" - לפדות אחרים^[21] - ומכל מקום יש לקרוא גם "תִּפָּדֶה" - לפדות את עצמך^[22] - ולמדנו שחייב לפדות את עצמו^[23]. ויש שפירשו שאין לקרוא את הכתוב "תִּפָּדֶה" - לדעתם שבמקום שהמקרא והמסורת שוים אין דורשים את המסורת^[24] - אלא שעצם משמעות הכתוב "תִּפְדֶה" נכלל בה הן שיפדה הוא את אחרים, והיינו האב את בנו, והן שיפדה הוא את עצמו^[25]. ובירושלמי דרשו, נאמר: אדם וגו' תפדה^[26], שחייב לפדות את עצמו^[27], ופירשו אחרונים, שכיון שבכתוב "וכל בכור אדם בבניך תפדה" תיבת "אדם" יתירה, דרשו שכל בכור, אדם עצמו, או בבניך, תפדה^[28]. ובמכילתא אמרו, נאמר: וכל בכור בני אפדה^[29], שאם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו^[30], ר' יוסי הגלילי אומר, הואיל ואמרה תורה בתלמוד-תורה* ובמילה*, שהן מצוות הבן המוטלות על האב^[31], שאם לא לימדו ומלו אביו הוא מלמד ומל את עצמו^[32], למדנו - בבנין-אב* - שאף פדיון הבן, שהיא מצות הבן המוטלת על האב, אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו^[33]. ומן האחרונים יש שכתבו שנהגו - בבכור שמת אביו קודם שפדאו^[34] - לכתוב על טס של כסף שאינו פדוי ולתלות בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל^[35].

בית דין

בית-דין*, אף על פי שהם מצווים למול בן כשלא מל אותו אביו^[36], כתבו ראשונים שאינם מצווים לפדותו^[37], שלא נאמר בכתוב שיהיו בית דין מחויבים בפדיון הבן^[38]. ומן האחרונים יש שכתבו הטעם, שכיון שמצות פדיון הבן יש בה חסרון כיס, אין בית דין מצווים בה^[39]. ויש ראשונים שכתבו שכל שמת האב בעוד שלא פדה את בנו, בית דין חייבים לפדותו^[40]. ומן האחרונים יש שכתבו, שכשאין האב פודה, פודים בית דין מממון של ציבור, והיא מצוה בפני עצמה המוטלת עליהם^[41]. על פדיון הבן שנעשה על ידי בית דין, אם מועיל, ואם ראוי לעשות כן, עי' להלן.

מצות האב משהגדיל הבן

גם לאחר כשהגדיל הבן, שנתחייב לפדות את עצמו^[42], כתבו ראשונים שעדיין האב חייב בפדיון בנו^[43], שלא נתנה התורה זמן לחיובו^[44], ואמרה תורה: וכל בכור אדם בבניך תפדה^[45], הרי שהטילה את המצוה על האב^[46], ואף בן גדול בכלל בן הוא^[47], וכל הקודם לפדות זכה, שהמצוה מוטלת על שניהם^[48], אמנם האב קודם, שמצות הבן על האב^[49]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שמשהגדיל הבן אין מצות הפדיון מוטלת אלא עליו^[50]. ובביאור דעתם יש שכתבו, שמתחילה מוטלת מצות פדיון הבן על הבן, אלא שמאחר שאין הקטן יכול לפדות את עצמו נתמנה האב מן התורה להיות שליחו של הבן לפדותו, ולפיכך כשהגדיל הבן ונעשה ראוי לפדות את עצמו פסקה שליחות האב^[51], ודחו אחרונים דבריהם, שאין האב שליחו של הבן, ומכל מקום, מאחר שמצות אדם לפדות את עצמו קודמת למצות אביו לפדותו^[52], משנתחייב הבן פסקה מצות האב^[53].

לאחר מיתת הבכור

האב חייב בפדיון בנו אפילו לאחר מיתה, שאם מת הבן לאחר שלשים יום, שכבר נתחייב בפדיון^[54], פודה אותו האב לאחר מיתה^[55], שחוב הוא שהטיל הכתוב על האב^[56], שכן דרשו במכילתא: וכל בכור בני אפדה^[57], אפילו לאחר מיתה^[58], ובתלמוד דרש ריש לקיש בגזרה-שוה*, "ערך" "ערך" מערכין*^[59] - נאמר כאן: ופדויו מבן חדש תפדה בערכך^[60], ונאמר בערכין: ערכך^[61] - מה ערכין, האומר ערכי עלי, אפילו מת חייבים יורשיו בערכו^[62], אף פדיון הבן, כל שמת הבן לאחר שלושים יום חייב אביו בפדיונו^[63], ורב דימי בשם ר' יונתן דרש, נאמר כאן: כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם^[64], ולמדים "ריקם" "ריקם" מעולת-ראיה*^[65] - שנאמר בה: ולא יראו פני ריקם^[66] - מה עולת ראיה יורשים חייבים בה לאחר מיתה^[67], אף פדיון בכור שמת חייב בו אביו^[68], וכן היורשים, לאחר שמתו האב והבכור^[69]. וכן אם מת הבכור לאחר שהגדיל ולא נפדה, מאחר שנתחייב במצוה קודם שמת, חייבים יורשיו בפדיונו^[70]. בגדר הפדיון לאחר שמת הבן, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שהוא מצוה^[71], מכל מקום אינו ככל פדיון הבן, אלא כפרעון חוב בלבד^[72] - ולפיכך אין מברכים עליו^[73] - ומדברי הרבה ראשונים - הסוברים שמברכים עליו^[74] - נראה שהוא פדיון ממש ככל פדיון הבן^[75]. ומן האחרונים יש שכתבו שאין כלל חיוב מצוה בפדיון לאחר מיתה, אלא שנותר שעבוד מחמת המצוה שהיתה בעוד שהיה הבן בחיים, ובפרעון השעבוד מתקיימת המצוה שהיתה^[76], וכתבו משום כך שאם היה האב שוטה*, הפטור מן המצוות^[77], משעה שנעשה הבן בן שלושים יום עד שמת, ונשתפה לאחר מכן, מאחר שלא נתחייב במצוה כשהיה הבן בחיים אינו חייב בפדיון הבן לאחר מותו^[78].

גדר חיוב האב

בגדר פדיון הבן על ידי האב, מן הראשונים יש שכתבו שעיקר המצוה על הבן היא שיפדה את עצמו, אלא שכיון שאי אפשר לחייב את הבן בקטנותו הטילה התורה את המצוה על אביו^[79]. וביארו אחרונים בדעתם, שמצות הפדיון היא מצות הבן, אלא שהתורה חייבתו לאב לעשות חובת בנו^[80]. ויש אחרונים סוברים שמצות הפדיון על האב חובת האב היא^[81].

ויש מן האחרונים שכתבו שמצות האב לפדות את בנו ומצות הבן לפדות את עצמו שני חיובים הם, וחלוקים זה מזה, שמצות האב לפדות ומצות הבן שיהיה פדוי - ומעשה פדיונו אינו אלא כפורע חוב^[82] - ומה שהבן נפטר כשפדאו אביו הוא משום שמצוותו שיהיה פדוי וכשפדה אותו האב נתקיימה מצוותו ממילא^[83].

מצות חינוך

בכור שלא פדה אותו אביו, ועודו קטן*, אף על פי שהגיע לעונות הפעוטות*, שמכרו מכר ומתנתו מתנה^[84], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו מחויב, משום מצות חנוך* לפדות את עצמו^[85], וכתבו אחרונים הטעם, שלא חייבו חכמים קטן משום חינוך אלא במצוות שיוכל לחזור ולקיימן כשיגדל, אבל מצות פדיון הבן שאם יקיימנה עתה לא יוכל לחזור ולקיימה, לא אמרו חכמים שיקיימנה ויפסיד מצוותו משיגדל^[86]. ויש שכתבו - לדעתם שחוב פדיון הבן לא חל כלל על קטן^[87] - שאין חינוך שייך במצות פדיון הבן, כי מאחר שהחוב אינו קיים עד שיגדיל הבן, אין כלל קיום מצוה בפדיון^[88]. ויש אחרונים שכתבו שאם האב קיים, אף על פי שאינו פודה את בנו אסור לבן לפדות את עצמו ולבטל את מצות האב לפדותו, כי בכל יום יש לומר עדיין שיקיים האב את מצוותו ויפדנו טרם שיגדיל, אבל אם מת האב, חייב הבן לפדות את עצמו משום מצות חינוך, משהגיע לעונת הפעוטות^[89].

מצות הכהן

הכהן המקבל את פדיון הבן, כתבו אחרונים שהוא מקיים מצוה^[90]. ומדברי ראשונים נראה שאין לכהן מצוה כלל^[91], וכן כתבו אחרונים, וכתבו מטעם זה שגם כהן אונן, שפטור מן המצוות^[92], אפשר לתת לו פדיון הבן^[93].

מקום חיובה

מצות פדיון הבן נוהגת בכל מקום^[94], בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[95], שכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[96].

זמן חיובה

מצות פדיון הבן נוהגת בכל זמן^[97], בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית^[98].

הנאה מן הבכור

בכור-אדם*, אף על פי שהוא צריך פדייה, הוא מותר בהנאה^[99], שמעשה ידיו מותר אפילו קודם הפדייה^[100], שנאמר: לא תעבוד בבכר שורך^[101], אבל אתה עובד בבכור אדם^[102], שמעשה ידיו מותר^[103].

חיוב מחודש בכל עת

החיוב בפדיון הבן, יש שכתבו בדעת ראשונים שנוסף בו חיוב חדש בכל עת, וכאילו חל חיוב על חיוב^[104], שהרי התורה מזהירתו על כך בכל יום, וכאילו נכתב עליו בכל יום שטר חוב חדש לחייבו בפדיון הבן^[105].

הזמן

זמן חלות החיוב

תחילת זמן חיוב פדיון הבן הוא משישלים הבכור שלושים יום^[106] - שיצא מכלל נפל*^[107] - שנאמר: ופדויו מבן חדש תפדה^[108]. היה ידוע לנו על הבכור שאינו נפל, יש ראשונים שנראה מדבריהם שחייב בפדיון אפילו קודם שלושים יום^[109]. והרבה ראשונים כתבו שאפילו כשידוע שאינו נפל אין הבכור חייב בפדיון קודם שיגיע לשלושים יום, שכך גזירת הכתוב^[110]. יום שלושים עצמו, אם חייב בו הבכור בפדיון, נחלקו תנאים: חכמים אומרים, יום שלושים כיום שלפניו, ועדיין לא נתחייב בו הבכור בפדיון^[111], שכן נאמר בפדיון בכורות במדבר: פקד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה^[112] - ו"ומעלה" משמע לאחר שלושים^[113] - ולמדים בגזרה-שוה* לפדיון בכורי דורות, שנאמר בו: ופדויו מבן חדש תפדה^[114], שאינם מתחייבים בפדיון אלא לאחר שלושים^[115]. ור' עקיבא מסתפק אם יום שלושים כלפניו או כלאחריו, שכן מצינו בערכין* שהוצרכו ללמוד בהם מדרשה מיוחדת שיום שלושים כלפניו^[116], והרי פדיון בכורי מדבר וערכין שני-כתובים-הבאים-כאחד*, שאינם מלמדים - לסוברים כן^[117] - ומכל מקום אפשר שאף על פי שאינם מלמדים לדברים אחרים, מלמדים לפדיון דורות, שפדיון דורות ופדיון מדבר שניהם עוסקים בבכור, ולפיכך יום שלושים ספק הוא - והמוציא מחבירו עליו הראיה^[118] - וכל שמת הבן ביום שלושים, אם כבר נתן אביו דמי פדיונו לכהן, לא יטול, ואם לא נתן לא יתן^[119]. הלכה כחכמים שיום שלושים כיום שלפניו^[120]. על שיעור החודש לדברי חכמים, אם תלוי ביום השלושים ואחד דוקא או בשיעור הזמן של חידוש הלבנה - שהוא כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים^[121] - מעת לעת, ע"ע חודש: חודש שמזמן לזמן^[122].

שהה באינקובטור

בכור שנולד קודם זמנו באופן שמתחילתו לא היה ראוי לחיות אלא על ידי שהייה ב"אינקובטור" המשלים את תקופת הריונו, שחייב בפדיון, לסוברים כן^[123], נחלקו הפוסקים מתי תחילת זמן פדיונו, יש אומרים שלא לפדותו עד שיעברו שלושים יום לאחר יציאתו מהאינקובטור, כי כיון שלא היה ראוי לחיות בכוחות עצמו עד יציאתו מאינקובטור, נמצא שמצבו ביציאתו מהאינקבטור כולד רגיל בעת לידתו, וזמן פדיונו, שהוא כשיצא מחזקת נפל*^[124], הוא שלושים יום לאחר מכן^[125]. ויש שכתבו לפדותו לאחר שלושים יום ללידתו אף בעודו באינקובטור ואף על פי שעדיין אינו ראוי לחיות בכוחות עצמו, כי כל שהיה יכול לחיות שלושים יום על ידי האינקובטור התברר שמתחילה לא היה חשוב נפל, והרי הוא כלל ולד שפודים אותו לאחר שלושים יום מלידתו^[126].

זמן הקיום

מצות פדיון הבן אין לה זמן קבוע, ובכל שעה ושעה משהגיע הבן לשלשים יום זמנה הוא^[127], ואם מאחר אינו מפסיד אלא שלא קיים מצוה מן המובחר שמצוותו ביום שלושים^[128], ומכל מקום אין דוחים את הפדיון, שאין משהים מצוה, וזריזין-מקדימין-למצוות^[129], ואם לא הופנה לפדותו יפדהו לעולם, ואם לא פדהו לעולם עומד באיסור^[130], שאם מת האב קודם שפדה את בנו ביטל מצות פדיון הבן ונשא עוון על נפשו^[131], אבל אין בדחיית הפדיון ביטול מצוה^[132]. ויש שנראה מדבריהם שהיום שבו נעשה הבכור ראוי לפדיון, הוא זמן פדיונו, ואם נדחה הפדיון לאחר יכולים לדחותו יותר^[133]. ויש ראשונים שכתבו שמשנתחייב האב בפדיון בנו הרי הוא עובר עליו בכל יום - ובכל שעה^[134] - בעשה^[135]. ויש אחרונים שכתבו שבתוך ביום שלושים ואחד עצמו, שהוא היום שנתחייב בו בפדיון^[136], אין חסרון בדחיית הפדיון מתחילת היום לסופו, אבל מיום שלושים ואחד ואילך עובר עליו^[137]. מן הראשונים יש שכתבו שנהגו לאחר את הפדיון^[138] ובדרך כלל אין פודים בזמנו^[139] - ומוסיפים בשל כך חומש על המעות^[140] - ונראה מדבריהם שרגילים היו לאחר אפילו עד חתונת הבכור^[141]. על בל-תאחר* אם נוהג בפדיון הבן, ע"ע^[142].

כשזמנה בשבת

חל יום שלושים ואחד בשבת, כתבו ראשונים שפודים לאחר שבת ביום שלשים ושנים^[143], שהפדיון בשבת אסור משום מקח וממכר^[144], ולפדות קודם שבת באופן שיחול הפדיון בזמנו בשבת^[145], יש בכך ספק לענין הברכות^[146], וכן סעודת הפדיון - שנהגו לעשות סעודה לפרסום המצוה^[147] - אי אפשר לעשותה קודם שבת לסוברים שלא נתקיימה המצוה עדיין^[148], ואם יעשוה בשבת, כשמתקיימת המצוה, מכל מקום מאחר שאין רואים את הפדיון בשעת הסעודה אפשר שאין בכך פרסום למצוה, לפיכך עדיף לדחות לאחר השבת, שאף שאין ראוי לדחות את הפדיון^[149], כדי לקיים את המצוה כתיקנה ובהכשר ובהידור דוחים^[150]. ויש שכתבו שאף משום מקח וממכר אסור לעשות מערב שבת שיחול הפדיון בשבת^[151]. ויש שכתבו לפדות מערב שבת, ואף הסעודה שעושים מערב שבת פרסום המצוה יש בה^[152]. ויש שפדו מערב שבת ועשו הסעודה בשבת^[153]. ויש שפדו בשבת^[154]. ויש שכתבו, שאם עברו כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים מזמן הלידה ביום השלושים, שהוא ערב שבת, יפדו ביום השלושים - לדעתם שעיקר זמן פדיון הבן הוא לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג מזמן הלידה, אפילו בתוך יום השלושים^[155] - ואם לא, יפדו לאחר השבת^[156]. חל יום שלושים ואחד ביום ראשון של ראש השנה, שאם ידחו את הפדיון יידחה עד לאחר שני ימי ראש השנה וצום גדליה - כדי לעשות סעודה עם הפדיון^[157], לסוברים שאין פודים בלילה הקודם לתענית אפילו לאחר יום שלושים ואחד^[158] - יש אחרונים שכתבו שעדיף להקדימו לערב ראש השנה - ויעשו סעודה בו ביום, אף על פי שנהגו להתענות בערב ראש השנה^[159], מאחר שאין זה אלא מנהג^[160] - ולהתנות שיחול בזמנו ביום השלושים ואחד^[161].

בלילה

פדיון הבן כשר בין ביום ובין בלילה^[162], ומכל מקום כתבו אחרונים שנהגו שלא לעשות פדיון אלא ביום^[163], אבל רשאים לעשות בלילה^[164], וסמך לדבר, שהרי פדיון הבן הוא מפני שניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות^[165], והיא היתה בחצי הלילה^[166], ולפיכך מחצי הלילה ואילך ודאי אפשר לעשות כשיש בכך צורך, אבל בלא שום סיבה לא ישנו מן המנהג^[167]. ויש נוהגים לעשות את הפדיון בליל היום השלושים ואחד ללידת הבכור^[168]. ויש שכתבו טעם לעשות את פדיון הבן ביום, שכן יש בו פרסום הנס של מכת בכורות, וביום יש פרסום הנס יותר^[169]. ויש שכתבו הטעם מחמת הסעודה - שנהגו לעשותה בשעת פדיון הבן^[170] - שמצותה ביום מפני שהסומא אוכל ואינו שבע, וכתבו שאם יעשו את הסעודה לאור נרות כעין יום, אפשר לפדות בלילה^[171]. וכתבו אחרונים שפדיון הבן שתחילת זמנו בלילה שלפני תענית, יקיימוהו בלילה כדי שיוכלו לעשות סעודה, ולא יפדו ביום ויעשו את הסעודה בלילה שאחריו, ומכל מקום כתבו שאין המנהג כן אלא פודים ביום ועושים את הסעודה בלילה שאחריו^[172]. ויש שכתבו הטעם שנהגו לעשות את הפדיון ביום שלושים ואחד ללידת הבכור, ולא בלילה שלפניו, לחוש לדעת הסוברים שאף ביום שלושים ואחד, כל שלא שלמו ללידת הבכור כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים - שהם שיעור חודש הלבנה הממוצע^[173] - לא התחייב הבכור בפדיון^[174], וכיון שפעמים שנולד הבכור סמוך לשקיעת החמה, שנמצא שלא יחלפו כ"ט י"ב תשצ"ג עד יום שלושים ואחד ביום, נהגו לפדות תמיד בשלושים ואחד ביום^[175], וכתבו לפי זה, שאם נדחה הפדיון לאחר יום שלושים ואחד, אפשר לעשותו גם בלילה^[176]. חל זמן פדיון הבן בשבת, שהוא נדחה לאחר השבת, לסוברים כן^[177], כתבו אחרונים לעשות את הפדיון בליל מוצאי שבת, ולא לדחותו ליום שלמחרת^[178]. ויש שכתבו לדחות ליום ראשון ביום^[179], ויש שכתבו שכן המנהג^[180], ואפילו כשיום ראשון תענית, שאי אפשר לקיים בו את סעודת הפדיון, יש אחרונים שכתבו שלא לפדות בליל מוצאי שבת^[181], ויש שכתבו כשיום ראשון תענית, לפדות בליל מוצאי שבת^[182].

כשזמנו ביום תענית

פדיון הבן כשחל יום שלושים ואחד ללידה ביום תענית, שאם יעשוהו בזמנו וביום לא יוכלו לעשות עמו סעודה - כפי שנהגו^[183] - יש אחרונים שכתבו, שאם עברו כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים מזמן הלידה ביום השלושים, שהוא היום שלפני התענית, יפדו ביום השלושים - לדעתם שעיקר זמן פדיון הבן הוא לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג מזמן הלידה, אפילו בתוך יום השלושים^[184] - ואם לא, יפדו בלילה שקודם התענית, אבל לא יפדו ביום התענית ויעשו את הסעודה בלילה שאחריו, כי באופן שהסעודה אינה עם הפדיון אינה מפרסמת את המצוה, אמנם כתבו שאין המנהג כן אלא לפדות ביום התענית ולעשות את הסעודה בלילה שאחריו^[185], ובדעתם יש שכתבו שבמקום שאין מנהג, יש לפדות בלילה שלפני התענית, ואם היא תשעה באב, שאי אפשר לעשות סעודה אף בלילו, יעשו את הפדיון ואת הסעודה במוצאי התענית^[186]. ויש שכתבו - לדעתם שאין לפדות קודם יום שלושים ואחד^[187] - שלעולם פודים ביום התענית ועושים הסעודה בלילה שאחריו^[188]. ויש שכתבו לעשות את הפדיון ביום סמוך לערב, ולהסמיך לו את הסעודה מיד בתחילת הלילה^[189]. ויש שכתבו לפדות בלילה שקודם התענית^[190], ומהם שכתבו שהוא בתנאי שעברו כבר בלילה כ"ט י"ב תשצ"ג ללידת הבכור, אבל אם לא עברו עדיין, לא יעשו בלילה^[191]. ויש שכתבו לעשות הן את הפדיון והן את הסעודה בלילה שלאחר התענית^[192]. ויש שנראה מדבריהם לדחות את הפדיון ליום שאחר התענית^[193].

בעוד שלא נימול

הגיע זמנו של הבן לפדותו בעוד שלא נימול, כגון שהוא חולה שאי אפשר למולו^[194], כתבו אחרונים שאין דוחים את הפדיון לאחר המילה, אלא פודים אותו בזמנו^[195], שאין המילה מעכבת בפדיון, כפי שאינה מעכבת אדם מלהתחייב בקיום כל המצוות^[196], וזכר לדבר, שהרי בכורות בני ישראל שבמדבר לא היו נימולים - שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא מלו^[197] - ואף על פי כן נתחייבו בפדיון^[198]. ויש שהביאו מי שהורו לדחות את הפדיון עד לאחר המילה^[199]. נעשה הבן ראוי למול ביום שהגיע זמנו לפדותו, כתבו אחרונים שיש להקדים את המילה לפדיון, ואף על פי שהפדיון בזמנו ומילה שלא בזמנה, ומצוה בזמנה קודמת^[200], מאחר שהמילה היא אות הכניסה בדת וקבלת עול מלכותו, ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל, יש להקדימה ולא לפדות את הבן בעודו ערל^[201], ואף על פי שאין המילה מעכבת את הפדיון^[202], מאחר שאין בכך אלא הקדמת המילה לפדיון בשעה קלה, וסופו לקיים את הפדיון בזמנו, המילה קודמת^[203]. ויש שכתבו להקדים את הפדיון שהוא בזמנו, שחביבה-מצוה-בשעתה*^[204].

פדיון קודם זמנו

הפודה את בנו, בעוד שלא הגיע זמן פדיונו - על זמן הפדיון, עי' לעיל^[205] - אם אמר "מעכשיו" - והיינו שיהיה הבן פדוי מעכשיו^[206], שיחול הפדיון מיד^[207] - אין בנו פדוי^[208], אלא מעות הפדיון מתנה בלבד, שבעוד שלא הגיע הזמן לא שייך פדיון^[209]. ויש שצדדו בדעת אמוראים שהמעות פקדון ביד הכהן, ואם יהיו בעין כשיגיע זמן הפדיון, יחול הפדיון בהן^[210]. אמר "לאחר שלושים" - והיינו שיהיו המעות ביד הכהן מעכשיו ויחול הפדיון כשיגיע הזמן, לאחר שלושים יום^[211] - והיו המעות קיימים כשהגיע זמן הפדיון, הבן פדוי^[212], שהוא כנותנם לו כשהגיע הזמן^[213]. אמר "לאחר שלושים", ונתעכלו המעות - שאינן בעין^[214] - קודם שהגיע זמן הפדיון, נחלקו אמוראים: רב אמר, בנו פדוי^[215], שהוא כמקדש אשה מכאן ולאחר זמן, שאפילו נתעכלו המעות בתוך הזמן מקודשת^[216], ושמואל אמר אין בנו פדוי^[217], ואין זה כקידושי אשה, שבידו לקדשה עכשיו, ובפדיון הבן תוך זמנו אין בידו לפדות עכשיו^[218], ונראה מדברי אחרונים, שלדעת רב, הפודה מכאן ולאחר שלושים יום מתקיימת מצוותו מיד - אף על פי שאין הפדיון חל עד שיגיע הזמן^[219] - ולדעת שמואל, אין המצוה מתקיימת אלא כשיגיע הזמן, ולפיכך כל שהמעות אינם קיימים אין מצות הפדיון מתקיימת^[220]. להלכה, פסקו רוב ראשונים כרב - שהלכה כמותו באיסורים^[221] - שהבן פדוי^[222]. ויש ראשונים שפסקו, על פי גירסתם בתלמוד^[223], שאף על פי שהלכה כרב באיסורים, בפודה מעכשיו ולאחר שלושים ונתעכלו המעות הלכה כשמואל, שאין הבן פדוי^[224]. והורו הפוסקים כרב^[225]. ויש שכתבו שכיון שיש סוברים להלכה כשמואל שאף בדיעבד אין הבן פדוי, כל שפדה מכאן ולאחר שלושים יום ואין המעות קיימים, טוב לחזור לפדותו^[226], ובלא ברכה^[227]. פדה מכאן ולאחר שלושים, והחזיר לו הכהן את המעות קודם שהגיע זמן הפדיון, כתבו אחרונים שדינו כמו בנתעכלו המעות, ואפשר שכל שכן הוא, ולפיכך - לדעתם בנתעכלו המעות שטוב לחזור ולפדות^[228] - ראוי לפדותו שנית^[229]. הפודה בתוך הזמן בסתם - וכגון שהיה סובר שכבר הגיע הזמן^[230] - יש שכתבו שלדברי הכל אין פדיונו חל אלא אם היו המעות קיימים כשהגיע הזמן^[231]. ויש שכתבו שדינו כאומר מכאן ולאחר שלושים^[232], והורו אחרונים לחוש לדבריהם, שאם חוזר ופודה אותו לא יברך על הפדיון^[233]. ראוי לאמירת מעכשיו^[234].

פדיון תוך הזמן^[235].

הפודה בתוך הזמן, יש אחרונים שכתבו שמברך^[236]. ויש שכתבו שאינו יכול לברך^[237], שכיון שעדיין אינו מצווה, איך יאמר "וציוונו"^[238], ואפילו לסוברים שגם כשנתעכלו המעות תוך הזמן חל הפדיון^[239], מכל מקום עדיין אינו מצווה^[240], ועוד, שכיון שאפשר שהבן נפל*^[241], ואף על פי שרוב אינם נפלים, אין הולכים בממון אחר רוב, נמצא שעדיין אינו מחוייב, לא שייך שיאמר "וציוונו"^[242].

הכסף

הפדיון הוא בשקל הקודש^[243].

אפילו המתין מלפדות כמה שנים, אין דמי הפדיון משתנים ופודה אותו בחמשה סלעים^[244].

במנה צורי^[245].

בכסף ובשוה כסף^[246].

תוספת חומש

כתבו גאונים שהפודה צריך להוסיף חומש על הפדיון, כשם שהפודה הקדש מוסיף עליו חומש^[247], והיינו חומש מלגאו שהוא שתות מלבר^[248]. ותמהו עליהם ראשונים, שהרי מעות הפדיון מניינם קצוב ומדוע יוסיפו עליהן חומש^[249]. ויש שכתבו שטעות סופרים היא, שאין תוספת חומש בפדיון הבן^[250], וכן כתבו גאונים, שפדיון הבן אינו כפדיון הקדש, ולא שייך בו תוספת חומש^[251]. ויש גאונים וראשונים שכתבו במי שלא פדה את בנו עד שעברו עליו שלושים יום, שמוסיף על מעות הפדיון חומש^[252]. ותמהו אחרונים עליהם, שהדבר זר מכמה טעמים^[253].

יש שהנהיגו להוסיף על מעות הפדיון כלי של כסף - ורגילים שמחזיר אותו הכהן לאחר הפדיון - שאם אין די במעות, יקבל אותו הכהן בחמשה סלעים, וייצאו בכך^[254].

בכור שיש לו שני ראשים, פודים אותו בעשרה סלעים, שהרי תלה הכתוב את הפדיון בגלגלת^[255].

חפץ ליתנו לכהן

רצה האב להניח את הבכור עצמו ביד הכהן ולא לפדותו, אינו נפטר בכך מפדיון הבן^[256], וכתבו אחרונים הטעם, שהרי בכור אדם חולין גמור הוא, ולמה הוא נצרך לכהן, אם שייעשה עבדו, אין בן חורין נעשה עבד^[257], ואם שייעשה בנו, הרי אינו זרעו^[258].

תפדה ריבה אסימון של כסף ואסימון של זהב וטבעות של נחושת^[259].

אין פודים בקרקעות^[260]. רבי אומר, בכל פודים חוץ מן השטרות^[261].

אין פודים בעבדים^[262].

אין פודים בשטרות^[263].

כתב לכהן שאני חייב לך חמשה סלעים^[264].

נתינת משכון ליד כהן עבור דמי הפדיון, כתבו אחרונים שאין מקיימים בה פדיון הבן^[265].

על פדיון הבן במתנה-על-מנת-להחזיר*, ע"ע.

שיעור חמש סלעים, שני זהובים ריינוס^[266]. ע"ע סלע.

המפריש מעות לפדיון הבן חייב באחריותן^[267],

האם צריך שיהיה הכסף של הפודה^[268].

מחילת הכהן על פדיון הבן אינה מועילה לפטור מפדיון, שהרי אמרה תורה לפדותו, ומחילה אינה פדיון^[269]. ידע לאחולי^[270]. ואפילו בשוה פרוטה^[271]. ואפילו בכוס של יין או פת או בגד^[272].

כשפדה בשוה כסף ונמצא שאינו שוה חמשה סלעים^[273]. אף על פי שהחזיר הכהן את די הפדיון, מאחר שלא היו חמשה סלעים אין הבן פדוי^[274].

קיבלו הכהן בחמשה סלעים. יש אומרים שפדוי^[275]. ויש אומרים שאם אינו אדם חשוב אינו פדוי^[276]. ואף אדם חשוב, בדבר ששוה לו דוקא^[277]. אבל לא יאמר שהוא שוה לו ואינו כן, כי אין הבכור פדוי אלא בדבר ששויו חמשה סלעים^[278]. ואינו יכול לתבוע החפץ בחזרה, אלא יוסיף לכהן^[279]. ויש מחלקים אם קבלו בשעת הפדיון אף על פי שידע שאינו חמשה סלעים, או לאחר הכן ראה שאינו חמשה סלעים^[280]. ויש אומרים שאין מועיל אלא כששוה החפץ ארבעה סלעים לפחות^[281]. יעשה כן הכהן רק בעניים ומקבלי צדקה^[282].

היה דעתו שיחזיר לו הכהן, אין הבן פדוי^[283]. אף על פי שכיון הישראל שיחזירם לו בנו פדוי, אבל אינו ראוי לכהן שיעשה זה, שאם יראה שהישראל מכוין שיחזירהו לו הכהן לא יחזירהו לו, וגם אין ראוי להחזיר אלא לעניים^[284].

כשהתנה שיקבל הכהן פחות מחמשה סלעים^[285]. אם מקבלם הכהן בחמשה סלעים, הבן פדוי^[286]. ויש אומרים שאינו פדוי^[287].

פדיון במלוה

לפדות במלוה - כגון שהכהן חייב לו מעות ומוחל לו את החוב בפדיון בנו - כתבו אחרונים שאי אפשר^[288], ואפילו אם מעות המלוה עדיין בעין^[289], מהם שכתבו הטעם משום שהמלוה כשניתנה להוצאה ניתנה^[290], ונמצא שעכשיו אינו נותן לכהן מאומה^[291], ופדיון הבן, שנאמר בו: בכור בניך תתן לי^[292], צריך בו נתינה חזקה, והיינו נתינת מעות בעין^[293], ומהם שצדדו לפרש הטעם משום שאין פודים בשטרות, שאין גופם ממון^[294], ואף מחילת מלוה, שאינו נותן בה לכהן כסף בעין אין גופה ממון^[295]. אפילו אמר לכהן שרצונו לפדות בהנאת מחילת המלוה^[296], כתבו אחרונים שלא הועיל הפדיון, כי אף על פי שהנאה חשובה ככסף - ומועילה משם כך למכר וקידושין^[297] - בפדיון הבן שהוא צריך שיעור חמשה סלעים^[298], אין ההנאה חשובה ככסף בשיעור כזה^[299].

הפדיון

נותנו לכהן בכל מקום^[300].

מהות הפדיון

מצות פדיון הבן, כתבו ראשונים שאינה הנתינה לכהן בלבד, אלא בכללה הפדיון שתלוי בכך, ולפיכך, אף שאין מברכים על מצות נתינת מתנות-כהונה* לכהנים, לסוברים כן^[301], מצות פדיון הבן מברכים עליה^[302]. וכן ביארו אחרונים בדעת ראשונים, שפדיון הבן יש בו מעשה לפדות את הבכור מקדושה, ואף על פי שאין דינים המוכיחים שיש קדושה בבכור אדם קודם פדיונו^[303], מכל מקום מתוך שהצריכה התורה לפדותו יש ללמוד שהפדיון מחדש בו הסתלקות קדושה איזו שתהיה^[304].

מי שנתן מעות הפדיון לכהן, אבל סבור היה שאין זה אלא חיוב ממוני שחייבתו תורה ליתן לכהן מפני שנולד לו בכור, ולא הבין שיש בכך מעשה פדיון, יש מהאחרונים שצדדו שלא יצא חובת פדיון הבן^[305].

הכהן שותף במעשה הפדיון^[306].

חילק את הפדיון

לא נתן את מעות הפדיון בבת אחת אלא בזה אחר זה, יצא^[307]. ואפילו אם חילק את מעות הפדיון בין כמה כהנים, יצא^[308], כיון שיצאו מידו חמשה סלעים לכהנים לפדיון בנו, אף על פי שלא הגיע ליד כהן אחד חמשה סלעים^[309]. ונחלקו ראשונים בנותן לכמה כהנים, יש סוברים שלא יצא אלא אם נתן לכולם בבת אחת^[310], כגון שהניח לפני כולם חמשה סלעים והלך לו^[311], ויש סוברים שאפילו אם נתן לכמה כהנים ובזה אחר זה יצא^[312]. לכתחילה, כתבו אחרונים שאין לחלק את הפדיון, שכל שנתנה בו תורה שיעור, כשמחלקו הוא חצי שיעור, ואף על פי שמצטרף, מצוה מן המובחר לקיים בשיעור שלם בבת אחת^[313]. ויש סוברים שאף לכתחילה אפשר לפדות מכמה כהנים ושלא בבת אחת^[314]. ויש שכתבו שלפדות בבת אחת מכמה כהנים אפשר אף לכתחילה, אבל לפדות בזה אחר זה אינו אלא בדיעבד^[315]. בנותן בזה אחר זה שיצא, יש שכתבו הטעם מפני שכוונתו מתחילה להשלים, והמעות פקדון ביד הכהן עד שישלים, ולפיכך אפילו אם נתעכלו המעות הראשונות קודם שהשלים, מאחר שאם לא ישלים יצטרך הכהן להשיב לו, הוא חשוב כנותן בבת אחת בשעה שמשלים, וכתבו שמטעם זה בנותן לכמה כהנים אינו יוצא אלא כשנתן בבת אחת, כדעת הסוברים כן^[316], כי מאחר שאין בכוונתו להשלים לאחד מהם אין זה בבת אחת^[317]. ויש אחרונים שנראה מדבריהם שאפילו כשלא היתה כוונת הנותן מתחילה להשלים, וכשבא להשלים כבר נתעכלו המעות הראשונות, מכל מקום יצא^[318]. ויש שכתבו בדעת ראשונים הטעם שמצטרפים, מפני שדמי הפדיון אינם מעכבים זה את זה, לדעתם, ואפילו אם אין בידו אלא מקצת הדמים יש לו לתת אותם לכהן כדי לקיים את מקצת המצוה, ולכן גם כשנתן את הדמים בזה אחר זה, כשהשלים את דמי הפדיון מצטרף כל מה שנתן לקיום המצוה^[319]. ויש שכתבו הטעם שמצטרפים בזה אחר זה מפני שעיקר קפידת התורה שהפודה יתן חמשה סלעים ושיזכו בהם הכהנים, וכיון שנתן פודה וזכו הכהנים, גם אם לא בבת אחת, ואפילו אם הפסיק ביניהם זמן מרובה, נתקיימה המצוה^[320]. נתן לכהן מקצת דמי הפדיון, והחזירם לו הכהן - שאין החזרה מעכבת את הפדיון^[321] - וחזר הפודה ונתנם לו, הסתפקו אחרונים אם מצטרפים לפדיון הבן כדין נתינה בזה אחר זה^[322]. נתינה לכמה כהנים, שמועילה, יש אחרונים שכתבו שכל שנותן בבת אחת, אפילו אם אין לכל אחד מהם שוה פרוטה יצא^[323], ויש שכתבו שצריך שיתן לכל אחד שוה פרוטה לכל הפחות^[324], אבל שיעור נתינה חשוב לכל אחד, כתבו אחרונים שאין צריכים, שלא נאמרה "נתינה" בפדיון הבן^[325], ויש שכתבו שצריך שיהיה שיעור נתינה חשוב לכל כהן, ולפיכך, לדעת הסוברים שנתינה אינה פחותה מסלע^[326], אין לחלק את מעות הפדיון אלא לחמשה כהנים שיטול כל אחד מהם סלע^[327]. בזמננו, שאין לנו אלא "כהני חזקה"^[328], יש שכתבו שאין ראוי לחלק את דמי הפדיון בין כמה כהנים, כי די בכך שאחד מהם אינו כהן אמיתי שלא יצא ידי הפדיון^[329]. הפודה את עצמו, יש מהאחרונים שכתבו - לדעתם שפדיון בכור את עצמו הוא מעשה נגמר ואינו כפדיון האב את בנו שהוא מעשה נמשך^[330] - שאינו פודה אלא בבת אחת^[331].

הוא לפדות ובנו לפדות - כגון שאין לו אלא חמשה סלעים - נחלקו תנאים מה קודם: תנא קמא אומר הוא קודם לבנו, ור' יהודה אומר בנו קודמו, שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו^[332].

גביית החוב על ידי בית דין^[333], ואף על פי שאינו מקנה את הממון לכהן, חל הפדיון^[334]. ויש אחרונים שכתבו שאין בית דין יכולים לגבות את מעות פדיון הבן מן האב, שאין פדיון הבן חל אלא כשיאמר האב בשעת נתינה הנני נותן מעות אלו לפדיון בני, ואין בית דין יכולים לומר על מעות שאינן שלהם זה לפדיון הבן, אלא כופים את האב עד שיפדה את הבן בעצמו^[335].

כשגובים את דמי פדיון הבן מקרקעות משועבדים, אין נותנים את הקרקעות לכהן, שמאחר שאין פודים בקרקעות נמצא שאין פדיון הבן מתקיים בכך, אלא מוכרים את הקרקעות ונותנים את דמיהם לכהן^[336].

הפריש בכורות בנו והניחה בחלון ואבדה יכול שהוא פדוי, תלמוד לומר, יהיה לך ופדה תפדה, את שהוא לך פדוי את שאינו לך אינו פדוי^[337]. חייב באחריותו^[338]. נחלקו ראשונים אם הפדיון מתקיים בהפרשה אלא שחייב באחריותו, או שאין פדיון אלא בנתינה ליד כהן^[339].

כהן המחויב בפדיון

כהן המחויב בפדיון הבן, כגון שיש לו בן בכור שהוא חלל*, שחייב בפדיונו^[340], כתבו ראשונים שמפריש את מעות הפדיון - ואומר הרי בני פדוי בחמשה סלעים אלו^[341] - ומניחן לעצמו^[342]. ויש שכתבו בדעת גאונים, וכן כתבו ראשונים, שכיון שהאב כהן וזכאי בעצמו בפדיון בנו, אינו צריך להפריש כלל מעות לפדיון^[343]. על בכור חלל שלא פדאו אביו, אם פודה את עצמו, ע"ע בכור אדם^[344].

כשאין הבן אצלו

יכול לפדות את הבן אפילו כשהבן אינו אצלו^[345].

על הפרשת פדיון הבן, כשאין חיוב ליתנו לכהן, ע"ע בכור אדם^[346].

תפיסה

תפס כהן דמי פדיון הבן מן המחויב בהם, כתבו ראשונים שהתפיסה מועילה, אלא שאסור לתפוס לכתחילה, שנאמר במתנות כהונה: ונתן, ולא שיטול מעצמו, אמנם כל זה כשהמחויב רוצה לתת לכהן אחר, אבל אם אינו רוצה לתת כלל, שהוא גוזל את השבט, מותר לתפוס ממנו אפילו לכתחילה^[347]. כתבו אחרונים שאין תפיסתו מועילה ולא חל הפדיון, ואפילו לסוברים בכהן שתפס תרומות וכיוצא בהן שתפיסתו מועילה, ואין הבעלים יכולים להוציא ממנו כדי ליתן לכהן אחר^[348], שאין להם אלא טובת-הנאה*, וטובת הנאה -להלכה, לדעתם - אינה ממון^[349], פדיון הבן אינו כן, כי כל עוד שלא באו מעות הפדיון ליד כהן ממון בעלים הם לגמרי, ואין לכהנים אלא שעבוד נכסים אצל המחויב בפדיון, ולכן יכול המחויב להציא מן הכהן כדי לתת לכהן אחר^[350]. ויש שכתבו טעם אחר שאין תפיסה מועילה, שתפיסת הכהן, כיון שלא אמר בה הפודה שנותן את המעות לפדיון בנו, אינה מועילה לפדיון בהן, וממילא אין הכהן יכול לתפוס^[351]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שתפיסה מועילה בפדיון הבן^[352].

שעבוד

חוב פדיון הבן גורם שעבוד נכסים על החייב בו^[353], שחוב גמור הוא^[354], ולפיכך אם מת האב לאחר שנעשה בנו הבכור בן שלשים יום, שנתחייב בפדיונו, גובים את הפדיון מנכסיו^[355]. שעבוד נכסי האב לפדיון הבן אינו פוקע אפילו לאחר שהגדיל הבן ונתחייב לפדות את עצמו, ומכל מקום כל שהבן יכול לפדות, כתבו ראשונים שאין גובים מנכסי האב^[356]. ומן האחרונים יש שכתבו שאפילו אם יכול הבן לפדות את עצמו יכולים הכהנים לגבות את דמי הפדיון מנכסי כל אחד מהם, כי החוב מוטל על כל אחד מהם בפני עצמו^[357].

נכסים שבאו לאחר חיוב הפדיון

השעבוד החל מחמת חיוב פדיון הבן, יש ראשונים שכתבו שהוא ככל שעבוד נכסים שאין בו דאיקני, שאינו חל אלא על הנכסים שהיו ביד המתחייב בשעה שחל השעבוד^[358], ולפיכך גם בפדיון הבן חל השעבוד רק על הנכסים שהיו ביד המתחייב בשעה שחל חיוב הפדיון^[359]. ויש ראשונים שכתבו שהשעבוד חל גם על נכסים שנקנו לאחר שחל חיוב הפדיון, כי בכל שעה רוכב עליו חיוב הפדיון וחל שעבוד מחמתו^[360], ונחשב כאילו שבשעה שקנה את הנכסים חל עליו החיוב^[361], ונמצא שהחיוב חל לאחר שהיו הנכסים בידו ונשתעבדו הנכסים^[362].

זמן השעבוד על נכסי הבן

השעבוד על נכסי הבן, כתבו ראשונים שחל בשעה שנעשה הבן גדול ונתחייב בפדיון הבן^[363]. ומן האחרונים יש שכתבו שיש שעבוד על נכסי הבן גם בעודו קטן^[364].

כפיה

כשהאב אינו רוצה לפדות את בנו, כתבו ראשונים ואחרונים שכופים אותו לפדות^[365], בירידה לנכסיו, או בהכאה עד שתצא נפשו^[366], אמנם אם הגדיל הבן ולא פדה אותו האב, שהמצוה מוטלת על שניהם, לסוברים כן^[367], כתבו ראשונים שאף על פי שהאב קודם במצוה^[368], כל שיכול הבן לפדות את עצמו אין כופים את האב לפדותו^[369], ומן האחרונים יש שכתבו שאפשר לכפות בין את האב ובין את הבן^[370]. ויש אחרונים חולקים, שאין כופים אב לפדות את בנו, כי מאחר שאם אין האב פודה מחויב הבן לפדות את עצמו כשיגדיל, הרי זה כמו שנתנה תורה ברירה לאב לסלק את המצוה מעליו ולהניח אותה לבנו^[371], אמנם הבן כשהגדיל, בודאי כופים אותו לפדות את עצמו^[372].

שליח

שליח שעשה האב לפדות את בנו, כתבו ראשונים ואחרונים שאי אפשר לקיים את הפדיון על ידו^[373], שהמצוה עיקרה על האב, ואי אפשר שתתקיים על ידי שליח^[374], וביארו אחרונים הטעם, מפני שהפדיון מצוה שהטילה תורה עליו, כמו הנחת-תפילין* וציצית* - שהם מצוות שבגופו ואין בהם שליחות*^[375] - ולפיכך צריך לעשות בגופו ולא על ידי שליח^[376], ויש שכתבו שמתוך שנאמר: תפדה^[377], נתמעט שליח, כי משמעות הכתוב תפדה בעצמך ולא על ידי שליח^[378], או שמתוך שנאמר: וכל בכור אדם בבניך^[379], ונכפל שוב: וכל בכור בני^[380], למדו שהאב עצמו הוא שצריך לפדות את בנו, ולא שליח^[381]. וכן הבן, משהגדיל ונתחייב לפדות את עצמו, כתבו ראשונים שאינו יכול לעשות את הפדיון על ידי שליח^[382]. וראשונים ואחרונים חולקים, שאפשר לפדות על ידי שליח^[383], שאין פדיון הבן מצוה שבגופו^[384], וכשם שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו^[385], כך הוא בפדיון הבן^[386], ומכל מקום מצוה-בו-יותר-מבשלוחו*, ולפיכך כל שהוא יכול לפדות בעצמו בלא דוחק לא יעשה על ידי שליח^[387]. ויש שנתנו טעם לעשות פדיון הבן בעצמו יותר משאר מצוות, שהרי מכת בכורות במצרים שניצלו ממנה בכורי ישראל נאמר בה: ועברתי בארץ מצרים וגו'^[388], אני ולא שליח^[389], וראוי לעשות בפדיון הבן זכר לנס^[390]. ויש שכתבו שבכור הפודה את עצמו יכול לפדות עצמו על ידי שליח, אבל אב הפודה את בנו אינו יכול לפדות על ידי שליח, שהאב עצמו חשוב שליחו של הבן שנתמנה מן התורה לפדותו, לדעתם^[391], ושליח שנתמנה מן התורה אינו עושה שליח^[392]. עשה השליח את הפדיון במעותיו של האב, יש אחרונים שכתבו שהפדיון מועיל לדברי הכל^[393], מהם שכתבו הטעם שלא יהא האב אלא כמניח מעותיו על הקוף ומשלחם לכהן, שדי בכך שיידע הכהן שלשם פדיון נשלחו לו ומועיל הפדיון^[394], ומהם שכתבו הטעם, לדעתם שכהן שתפס את דמי פדיון הבן בעל כרחו של האב הועילה תפיסתו^[395], שכיון שקיבל הכהן את המעות בתורת פדיון נתקיימה המצוה גם בלא שתועיל השליחות לאב^[396]. ויש שכתבו שאפילו אם עשה השליח את הפדיון במעות שלו, מתקיים הפדיון גם אם שליחות אינה מועילה - ואפילו על ידי מי שאינו ראוי להיות שליח^[397] - כי מאחר שקיבל הכהן את המעות לשם פדיון חל הפדיון^[398]. ויש חולקים, שאם אמר האב לשליח שיעשה את הפדיון בשליחותו, אפילו אם הכסף של האב, שליחות היא, ולסוברים שאין שליחות בפדיון הבן אין הפדיון מועיל^[399]. נתינת המעות לכהן על ידי שליח, כשהאב עצמו אומר לכהן, במעות אלו שאני מקנה לך על ידי השליח יהיה בני פדוי, כתבו אחרונים שמועילה לפדיון לדברי הכל, שאין השליחות אלא על הקנאת המעות, אבל את הפדיון עושה האב בעצמו^[400], ואפילו אם הכסף של השליח, אין נתינתו שליחות על הפדיון והיא מועילה לדברי הכל^[401]. וכן אם אומר האב לשליח שיאמר לכהן שחבירו נותן לו את מעות עבור פדיון בנו, כתבו אחרונים שמועיל הפדיון לדברי הכל, ואפילו אם הכסף של השליח, שכיון שאינו אומר לו הריני עושה אותך שליח לפדות וכשתתן הכסף לכהן לשם פדיון תהיה עשייתך כעשייתי, אין זו שליחות על הפדיון^[402]. לסוברים שאפשר לעשות פדיון הבן על ידי שליח, אם יכול השליח להיות אשה, או כהן או לוי, שפטורים בעצמם מפדיון הבן, ע"ע שליחות^[403].

פדיון על ידי אחרים

בית דין - או אחרים - אם רצונם לפדות את הבכור, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאינם יכולים לפדותו^[404], בלא האב^[405]. ויש אחרונים שכתבו, שאם האב אינו כאן יכולים אחרים לפדות^[406], וכן כתבו ראשונים, שאם פדאוהו אחרים שלא מדעתו, פדוי הוא^[407]. ויש מחלקים, שכל עוד שיכול האב לפדות בעצמו אין אחרים יכולים לפדות בלא רשותו, שהמצוה לפדות מוטלת על האב, ואין לומר זכין-לאדם-שלא-בפניו*, כי חוב הוא לאב שמפסיד שכר המצוה והברכות, אבל אם ידוע שהאב עני ואינו יכול לפדות בעצמו כלל, רשאי אחר לפדות, שזכות היא לאב, ואפילו צווח האב לאחר מכן שאינו מסכים, אין משגיחים בו^[408]. ויש שכתבו שכיון שאפשר לפדות על ידי שליח, לדעתם^[409], כל שאין האב פודה, או שמת, יכולים בית דין לפדות בשליחות הבן, שזכין לאדם שלא בפניו, ואף על פי שיוכל הבן לפדות את עצמו כשיגדל, פדיון על ידי אחרים עכשיו אינו חובה לו, כי מי יודע מה ילד יום^[410]. ויש שכתבו שלעולם קיום המצוה על ידי אחרים אינו חשוב חובה, אפילו כשהאב קיים ויכול לפדות, ומטעם זה, כשמת האב קודם הפדיון רשאים בית דין או אחרים לפדות את הבן, כי אף על פי שהוא קטן וקטן אין לו שליחות^[411], בדבר שהוא זכות גמורה עבורו ואין בו צד חובה אפשר לזכות לו מן התורה^[412] - לסוברים שיש זכייה לקטן מן התורה^[413] - וקיום מצוותו על ידי אחר אינו חשוב צד חובה^[414], ובפרט שהקטן מרויח בכך ממון, שלא יצטרך לפדות עצמו משלו^[415] - וכן ראוי לעשות, שמא לא יידע הבן לפדות את עצמו כשיגדיל, ואף שנהגו לתלות עליו טס של כסף שחייב בפדיון^[416], רוב פעמים בא הטס לידי איבוד^[417] - וכל שכן אם מקנים את מעות הפדיון לבן ופודים במעותיו, שנעשית המצוה משלו, בודאי זכות היא לו ויכולים לעשות עבורו, ובפרט אם בית דין הם הפודים, שיכולים בית דין לזכות לקטן גם במקום שיש בכך צד חובה^[418]. ויש שכתבו טעם נוסף שאחרים יכולים לפדות, שאין מצות פדיון הבן אלא חוב ממון, שהרי גובים אותה מנכסים משועבדים^[419], והפורע חובו של חבירו בודאי נפרע החוב, ואין המצוה מוטלת על האב אלא לכתחילה^[420]. ויש שכתבו שבחיי האב, כל שהאב אינו כאן יכולים אחרים להעשות שלוחיו ולפדות, אפילו בממון של השליח, כי אף על פי שאין זו זכות גמורה לאב, שאפשר שרוצה לפדות בעצמו, מכל מקום זכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם מת האב, שהמצוה אינה מוטלת אלא על הבן והוא קטן, אין אחרים יכולים לפדות, כי קטן, שאין לו שליחות, אין זכין לו אלא בדבר שהוא זכות גמורה, ומאחר שאפשר שיעדיף הבן לפדות את עצמו משיגדיל, נמצא שיש בפדיון צד חובה, ודי בכך שאין אחר יכול לעשות עבורו^[421]. ויש שכתבו טעם אחר שבית דין או אחרים אינם יכולים לפדות קטן שמת אביו קודם שפדאו, שכיון שהקטן אינו בן חיוב, לא חלה עליו עדיין כלל מצות פדיון הבן, והרי זה כפודה קודם זמנו שיש אומרים שלא חל הפדיון^[422]. ויש שכתבו שאפילו אם אחרים יכולים לפדות את הקטן מממונם, אינם יכולם לפדות אותו מממונו, וכן אינם יכולים להקנות לו מעות ולפדות אותו בהן, שכיון שאינו חייב עדיין לפדות את עצמו^[423], ואף מדין חינוך אינו מצווה לפדות את עצמו^[424], אי אפשר להוציא מכספו למה שאינו מחויב בו^[425]. ויש שכתבו שפדיון מממונו של הקטן אין בו זכות לקטן, ולא היה יכול להועיל אלא מדין שליחות, ומאחר שאין שליחות לקטן אי אפשר לפדות אותו מממונו^[426]. ויש שכתבו שאף מממונו של גדול אי אפשר לפדות שלא מדעתו, כי שמא רצונו לתת את הפדיון לכהן אחר, ונמצא שאין הפדיון זכות לו^[427]. ויש שצידדו להיפך, שמממונו של הקטן ודאי אפשר לפדותו, כי התורה הקנתה לכהן חלק בנכסיו לקיום מצות פדיון הבן, וראוי אם כן לגבות מנכסיו את דמי פדיון הבן וליתנם לכהן^[428]. להלכה, כתבו הרבה אחרונים, בבן שמת אביו קודם פדיונו, או בבן ישראלית הבא מן הנכרי, שאין לו אב שיפדנו, וצריך פדיון^[429], שפודים אותו בית דין או אחרים^[430]. ויש שכתבו להלכה שאין לפדותו על שיגדיל ויפדה את עצמו^[431]. ויש שכתבו לפדותו על ידי אחרים, ומכל מקום כשיגדיל יחזור ויפדה את עצמו מספק^[432].

פדיית קטן את עצמו

בכור קטן שפדה את עצמו, אם הועיל פדיונו שלא יתחייב לפדות עצמו כשיגדיל, הסתפקו אחרונים, שאפשר שכיון שאינו בן חיוב עדיין, לא הועיל הפדיון, ואפשר שאף על פי שאינו בן חיוב עדיין, מכל מקום החוב קיים, ולכן כשפדה את עצמו בקטנותו הרי הוא כיתומים שפרעו חוב בקטנותם, שאף על פי שאין מחייבים אותם לפרוע, לסוברים שפריעת בעל חוב מצוה וקטנים אינם מחויבים בה, מכל מקום הועיל פרעונם ^[433]. ויש שנראה מדבריהם שלא יועיל הפדיון^[434].

הכהן

פדיון הבן אפשר ליתנו לכהנת^[435].

פדיון הבן אפשר ליתנו לכל כהן^[436], בין שהוא מאנשי-משמר* ובין שאינו מאנשי משמר^[437]. על נתינת פדיון הבן לכהן עם-הארץ*, ע"ע מתנות כהונה.

על כהן קטן, אם אפשר ליתן לו פדיון הבן, ע"ע מתנות כהונה.

כהן סומא

כהן סומא, מותר לפדות הבכור^[438] - אף על פי שהוא בעל מום^[439] - שנאמר בכהנים: והיו קדש^[440], בהוויתן יהיו^[441].

שליח הכהן

נתינת מעות פדיון הבן לידי שלוחו של כהן, שיזכה בהן עבורו, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין יוצאים בה ידי פדיון הבן, שאין אדם עושה שליח לקבל מתנה, לדעתם^[442], ואף קבלת פדיון הבן כקבלת מתנה היא ואין הכהן יכול לעשותה על ידי שליח^[443]. ויש אחרונים שכתבו שאף על פי שמועילה הנתינה ליד השליח שיזכה הכהן במעות, מכל מקום מצות פדיון הבן אינה מתקיימת עד שיגיעו המעות ליד הכהן, וכמו שדרשו: ונתן לכהן^[444], ולא לשלוחו^[445], וחייב הפודה באחריות המעות עד שיגיעו ליד הכהן^[446]. והרבה אחרונים כתבו שהכהן יכול לקבל מעות פדיון הבן על ידי שליח והמצוה מתקיימת בכך^[447], ומהם שביארו שאפילו לסוברים שאין אדם עושה שליח לקבל מתנה, פדיון הבן שציותה תורה לתת לכהן אינו כמתנה, והכהן יכול לעשות שליח לקבלו^[448]. ומכל מקום כתבו אחרונים, שמאחר שתיקנו גאונים בנוסח פדיון הבן שישאל הכהן את הפודה במה הוא רוצה יותר^[449], משמע שגם הכהן יש לו כח במעשה הפדיון, ושוב אין לעשות על ידי שליח^[450].

לזכות לכהן

לזכות לכהן את מעות הפדיון על ידי אחר, כשהכהן אינו בפנינו, יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בכך פדיון הבן, שהרי זה כמזכה פרעון חובו למלוה על ידי אחר, שאף שנחלקו אמוראים אם יכול לחזור בו, מכל מקום לדברי הכל לא נפטר הלוה מאחריות המעות עד שיגיעו ליד המלוה^[451], ומאחר שהפודה חייב באחריות המעות, הרי שלא נתקיימה עדיין מצות פדיון הבן^[452]. ויש שכתבו טעם אחר שאי אפשר לזכות את מעות הפדיון על ידי אחר, שכיון שהכהן מקיים מצוה בקבלת פדיון הבן, לדעתם^[453], ומצוה-בו-יותר-מבשלוחו*, פעמים שאין רצונו שיזכו עבורו שלא מדעתו^[454]. והרבה אחרונים כתבו שאפשר לקיים פדיון הבן בזכיית הכהן על ידי אחר^[455], מהם שכתבו שנפטר הפודה בכך מאחריות המעות גם קודם שיגיעו ליד הכהן, ואין זה כפורע חובו בזכייה על ידי אחר שלא נפטר מאחריות, כי בפרעון חוב נח למלוה שישארו המעות באחריות הלוה עד שיגיעו לידיו, ולפיכך אינו רוצה לזכות בהן, אבל בפדיון הבן, מאחר שאין לו תובעים ואפשר ליתנו לכל כהן, רוצה הכהן לזכות בו מיד כדי שלא ינתן הפדיון לכהן אחר, ומאחר שזכה בו ונעשו המעות ממון כהן, נתקיימה המצוה^[456], ומהם שכתבו שאף על פי שלא נפטר הפודה מאחריות, מכל מקום מאחר שאינו יכול לחזור בו, כבפרעון חוב, לסוברים כן והלכה כמותם^[457], נתקיימה מצות פדיון הבן^[458], ומהם שכתבו שהאחריות שחייב בה הפודה לאחר שזכה הכהן במעות אינה על מצות הפדיון, אלא שלאחר שנתקיימה מצות הפדיון מחויב הפודה עדיין באחריות המעות ככל ממון המופקד בידו, ולכן אין האחריות מעכבת את קיום המצוה^[459], ומהם שצידדו שאם אמנם לא התרצה הכהן לבסוף לקבל את הפדיון, או שאבדו המעות קודם שהגיעו לידי הכהן, לא יצא הפודה ידי חובתו, אבל אם הגיעו המעות לידי הכהן והתרצה לקבלם, התברר למפרע שהועילה זכיית הזוכה עבורו ונתקיימה מצות פדיון הבן למפרע משעת הזכייה^[460]. מצות פדיון הבן שמתקיימת בזכייה על ידי אחר, לסוברים כן^[461], כתבו אחרונים שהיא מתקיימת אף על פי שהכהן שאינו כאן אינו מתכוין להקנות את הבן תמורת הפדיון, כי פדיון הבן אינו כמכר ואין צריך שיכוין הכהן להקנות^[462]. על הסוברים שאין כהן יכול לעשות שליח לקבל פדיון הבן - וכל שכן שאי אפשר לזכות לו על ידי אחר שלא מדעתו - עי' לעיל^[463]. אם צריך שהזוכה את מעות הפדיון עבור הכהן יהיה בעצמו כהן, שראוי לזכות לעצמו, ע"ע זכין לאדם שלא בפניו^[464].

כהן שאינו מבורר

בזמן הזה, שאין לנו אלא "כהני חזקה"^[465], יש אחרונים שכתבו, לדעת הסוברים שאפשר לזכות את מעות הפדיון לכהן על ידי אחר^[466], שהרוצה לקיים פדיון הבן בהידור יזכה את מעות הפדיון על ידי אחר לכהנים האמתיים בכל מקום שהם^[467]. ויש שנהגו, ליתן את מעות הפדיון לפני הרבה כהנים, ולומר שהפדיון נתון למי מביניהם שהוא כהן אמיתי, ומתחלקים אחר כך כולם ביניהם^[468]. ויש חולקים, שאי אפשר לקיים פדיון הבן בזכיית המעות לכהן שאינו מבורר, וכתבו שכשנותנים בפני כמה כהנים שיזכה מי מהם שהוא כהן אמיתי אין יוצאים חובת הפדיון, כי מאחר שאפשר שכל אחד מהם אפשר שלא זכה, ולפנינו לא נתברר מי הוא שזכה, נמצא שלא זכה אף אחד מהם בזכייה גמורה, שהאחרים מעכבים עליו, וזכייה כזו אין בה די לקיום הפדיון^[469].

הברכות

כשמת הבן לאחר שלושים יום, שהאב חייב בפדיונו^[470], נחלקו ראשונים אם מברכים על הפדיון: דעת הרבה ראשונים שמברכים עליו, ככל פדיון הבן^[471], ויש ראשונים שכתבו, לדעתם שאין פדיון זה ככל פדיון הבן אלא כפרעון חוב בלבד^[472], שאין מברכים עליו^[473]. בנוסח הברכה, יש ראשונים שכתבו שאין מברכים "על פדיון הבן" או "על פדיון בכור", ככל פדיון^[474], שמנוסח זה נשמע שהבן חי, אלא מברכים "על פדיון בכורי ישראל"^[475]. ברכת שהחיינו בשעת הפדיון, דעת הרבה ראשונים שאין מברכים^[476], שהפדיון מזכיר את צער מיתת התינוק^[477], ואין זה עדיף על ברית מילה שאין מברכים בה שהחיינו, מפני שיש בה צער לתינוק, לסוברים כן^[478], שאין לך צער התינוק גדול מזה^[479], ויש שצידדו שמברכים, כיון שזוכה לקיים המצוה^[480]. להלכה, מברכים על פדיון בן שמת ברכת פדיון הבן, ואין מברכים שהחיינו^[481].

מברכים שהחיינו, ויש ראשונים שפירשו הטעם שאף על פי שאין מצות פדיון הבן באה מזמן לזמן, מכלמקום היא תלויה בזמן, שאין פודים את הבן עד שיגיע לשלושים יום^[482].

יש סוברים שמברכים שהחיינו בשעת מילתו של בן בכור, שעתידים לפדותו, ולא בשעת הפדיון^[483]. ויש חולקים וסוברים שגם מי שבירך שהחיינו בשעת המילה חוזר ומברך בשעת הפדיון^[484].

גם מי שפדה כבר בנו, ונולד לו בן בכור מאשה אחרת, מברך שהחיינו בשעת פדיונו^[485].

טעם שאין הכהן מברך שהחיינו^[486].

כשאין האב מברך שהחיינו, אם מברך הכהן^[487].

אם לא פדה האב את בנו ולא הבן את עצמו, שפודים מנכסי האב לאחר מותו^[488], יש שכתבו שאין היורשים מברכים על הפדיון^[489].

מנהגי הפדיון

סעודה

נהגו לעשות סעודה לפדיון הבן^[490], לפרסום המצוה^[491]. ועושים את הפדיון לאחר שישבו לסעוד וברכו ברכת המוציא^[492], שאם כבר פדאוהו אין כל כך פרסום הדבר^[493], אבל עיקר הסעודה נעשית לאחר הפדיון, שאינה באה אלא בשביל הפדיון^[494], ומשאכלו לברכת המוציא לא יאכלו עוד ולא ישתו כלל עד לאחר הפדייה^[495], שאם יעשו את הסעודה קודם הפדיון לא תהיה סעודת מצוה^[496]. ויש אומרים שיטלו את ידיהם לסעודה לאחר הפדיון^[497]. ויש ראשונים שכתבו שאין עושה סעודה לפדיון הבן אלא מי שירצה^[498], והדבר תלוי בהרחבת לב האב אם רוצה לעשות שמחה על שהגיע בנו לפדיון וקיים מצותו, ומי שעושה ויש לו נפש רחבה תבא עליו ברכה^[499]. ויש שכתבו שראוי שלא יעשה סעודה אלא מי שיש סיפק בידו ליתן לכהן את כל מעות הפדיון וגם לעשות סעודה, ולא כאותם העושים סעודה ומחמת כן מתנים עם הכהן לפדות בפחות מחמשה סלעים^[500]. ויש שפדו את הבן במקום שתייה בלא אכילה^[501]. אם סעודת הפדיון חשובה סעודת-מצוה*, ע"ע. על סעודת פדיון הבן ברגל, אם יש בה משום אין-מערבין-שמחה-בשמחה*, ע"ע^[502].

סעודה בפדיון בן שמת

אף בפדיון בן שמת, יש שכתבו שעושים סעודה^[503], ובלבד שיפדו לאחר שכלו שלושים ימי האבלות^[504].

מעמד עשרה

סדר פדיון הבן, אין צריכים לעשותו בעשרה^[505], ודי לעשותו במעמד הכהן^[506] - ואינו דומה לדין אדם שנדר "דמי עלי" להקדש*^[507], שצריכים עשרה בני אדם לשום את שוויו^[508], שהרי פדיונו של בכור קצוב חמשה סלעים^[509], ואינו צריך שומא^[510] - אבל אם רוצה לעשותו בעשרה לכבוד בלבד, או לפרסום הדבר, או לכבוד הברכות, רשאי^[511], ונהגו להידור מצוה לעשותו בעשרה^[512]. ויש שכתבו שצריך עשרה, והכהן ואבי הבן מן המנין, ויש להשתדל בכך בכל כחו, ואם אי אפשר להביא עשרה אצל הבכור או את הבכור אצל עשרה, יפדה בעשרה שלא בפני הבכור, ומכל מקום אין זה מעכב, וכשאין עשרה יפדה שלא בעשרה ולא יאחר את המצוה^[513].

עמידה

אבי הבן עומד לפני הכהן והכהן יושב^[514], דרך חשיבות, שנאמר במתנות כהונה: למשחה^[515], והיינו דרך גדולה^[516]. ויש שכתבו שיהיו שניהם עומדים, לגודל המצוה וחיבובה, ואין כבוד המצוה שיהיה אחד עומד ואחד יושב^[517].

נתינת הבכור לכהן

רגילים לתת הבכור קודם הפדיון בחיקו של הכהן^[518], או בידו^[519] - ויש שכתבו שהכהן נעמד ונוטל את הבכור מן האב בשתי ידיו וחוזר ויושב^[520] - ועושים כן לכבוד הכהן ולכבוד המצוה^[521], ומנהג זה עיקר^[522]. ויש שכתבו שהכהן לוקח את הבכור בעריסתו כמי שנוטל את שלו^[523]. ויש שכתבו שמביא האב את הבכור לפני הכהן לפדותו^[524], ונראה מדבריהם שאינו נותנו בחיקו^[525]. ופירשו אחרונים שאף על פי שאפשר לפדות את הבן שלא בפניו^[526], מכל מקום לכתחילה מצוה להביאו לפי הכהן כדי שיתפרסם שאינו מברך אלא על פדיון בן זה^[527]. ויש שכתבו שהאב אוחז את הבן בידיו בשעת הפדיון ועומד לנגד הכהן ואומר, אשתי ילדה לי בן זכר פטר רחם והרי הוא שלך^[528]. ויש שאינם נוהגים כלל להביא את הבכור לכהן, ופודים אותו בכל מקום שהוא, אלא שאומר האב לכהן, בני פלוני - ומזכיר שמו^[529] - הבכור אשר ילדה לי אשתי הרי הוא שלך כי בני בכורי הוא^[530], ונותנו לכהן במתנה^[531], וצריך לומר "בכורי", כלומר, ראשית אוני, ואם הוא בכור לאמו ולא לאביו, אומר "בכור"^[532]. וכן כשאין הבכור שם ופודה אותו האב ממקומו, יש שכתבו שאומר האב, אשתי פלונית ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך, ושואל הכהן, תתנהו לי בכל מקום שהוא שם, ואומר האב, הן^[533]. ויש שכתבו כשאין הבכור שם, שדי שיודיע האב לכהן שיש לו בכור לפדותו^[534].

עיטוף הבכור

כשמביאים את הבכור לפני הכהן, נהגו שמביא אותו האב מעוטף בבגדים נאים לפי השגתו^[535].

השתתפות האם

אם יש לבכור אם, יש שכתבו שאף היא באה עמו^[536].

בירור הבכורה

הכהן שואלו אם הבן הוא בכור ופטר רחם שבאם, והאב אומר יודע אני בבני זה שהוא בכור ופטר רחם של אמו, ואני חייב לפדותו מיד כהן כדכתיב "כל בכור בניך תפדה"^[537], והכהן משיב, נאמן אתה עליו כמאה עדים^[538]. ובכור הפודה את עצמו, הכהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם, והוא משיב כך שמעתי מפי אבא או מפי עדים שאני בכור ופטר רחם, ואם האב שם, שואל הכהן את האב ומעיד עליו^[539]. והפודה את בנו הבכור שמת, בא לכהן ומודיעו, והוא שואלו אם הוא יודע בו שהיה בכור ופטר רחם, וכשמתברר לו כך נותן את הפדיון לכהן לשם הבכור שבקבר^[540]. ויש שלא הביאו בנוסח הפדיון שהכהן שואל את האב אם בנו בכור, אלא כתבו שהאב מודיע לכהן - בקול רם^[541] - שהבן בכור פטר רחם הוא^[542], ואף לסוברים שנותנו בחיק הכהן^[543], צריך לומר לו כן^[544]. ויש שכתבו נוסח ההודעה, אשתי הישראלית ילדה לי בן זה הבכור^[545]. וכן יש שכתבו בבכור שמת אביו ופודה את עצמו, שאומר לכהן אני בכור פטר רחם, והקדוש ברוך הוא צוה לפדות את הבכור, ובעוונותי מת אבי קודם זמן פדיוני, ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי, דכתיב "בכור בניך תִּפְדֶה", וקורים בו "תִּפָּדֶה", רצונו לומר שמפדה את עצמי, והריני מוכן לקיים מצות השם^[546]. ויש שכתבו ששואל הכהן את האם קודם הפדיון אם זהו פטר רחם שלה^[547], ומהם שכתבו ששואלה בנוסח זה, זה בנך בכורך שפתח דלתי בטנך או שמא הפלת קודם זה נפל ופתח דלתי בטנך ואין זה בכור, והיא עונה, זה בני בכורי שפתח דלתי בטני ולא הפלתי קודם זה לא ולד ולא נפל^[548]. ויש שכתבו שלאחר מעשה הפדיון שואל הכהן את האם אם לא הפילה או ילדה בן אחר קודם לזה^[549]. ויש אומרים שאין צריך לשאול כלל לא את האב ולא את האם, שהרי אם אינו בכור לא היו פודים אותו^[550].

שאלת ההעדפה

יש שכתבו שהכהן שואל את האב, במה אתה רוצה יותר, בבנך בכורך זה או בחמשה סלעים שנתחייבת לפדותו בהם, ומשיב האב, בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמשה סלעים בפדיונו^[551]. ומהם יש שכתבו שבשעה שהכהן שואל את האב מה חביב עליו יותר, הוא מגביה שתי ידיו וסומך אותן על ראש הבכור, וכתבו שמשיב האב, בני חביב עלי ואני פודהו ופודהו, שתי פעמים, משום דכתיב אך פדה תפדה^[552], וכתיב ופדויו מבן חדש תפדה^[553], פדוים תרין - והיינו שמכפל הכתוב "פדה תפדה" וכן מתוך שנכתב "ופדויו" בלשון רבים, למדנו שנכללים בפדיון הבן שני פדיונות - חד מקודשא בריך הוא וחד ממלאך המות, ועל זה אני פודהו בחמשה סלעים כמצות המקום, שנאמר "וכל בכור בני אפדה"^[554], וכתיב "כל בכור בניך תפדה"^[555]. בבכור הפודה את עצמו, שואל הכהן במה תחפוץ, בעצמך או בחמש סלעים שחייבוך בפדיונך, ומשיב הבכור, בעצמי, והא לך חמשה סלעים^[556]. וצריך שיבינו האב והכהן מה שאומרים ומה שנאמר להם^[557]. ויש שכתבו שאין נוהגים בנוסח שאלת ההעדפה והתשובה^[558]. ויש שהנהיגו שיאמר הכהן, תרצה לפדות בנך זה בחמשה סלעים כאשר כתוב בתורה, ויאמר האב הן^[559]. נוסח השאלה והתשובה, יש שכתבו לומר אותו לאחר מעשה הפדיון, ולאחר ברכת "אשר קידש"^[560], קודם שאומר הכהן את נוסח החליפין ומברך את הבכור^[561]. ויש שכתבו שאחרי ברכות הפדיון מניח האב את מעות הפדיון לפני הכהן, ושואל אותו הכהן את שאלת ההעדפה ומשיב האב, ואחר כך לוקח הכהן את המעות ומחזיר את הבן לאביו^[562]. באב הפודה את בנו שמת לאחר שלושים יום, אומר האב, בני בכורי שילדה לי אשתי מת ושבק חיים לכל ישראל, הילך חמשה סלעים שנתחייבתי לתת לכהן בפדיונו^[563].

כוונת השאלה והתשובה

על נוסח שאלת ההעדפה והתשובה, תמהו אחרונים, מאחר שאם יסכים האב להניח את הבן לכהן לא תתקיים בכך מצות פדיון הבן^[564], איך שואלו הכהן אם רצונו בכך או בפדיון בנו^[565]. ויש שכתבו שהנוסח אינו אלא כדי לחבב את הפדיון על האב שיתן את המעות מרצון ולא מתוך אונס^[566]. ויש שכתבו שהוא כדי לברר ולפרסם שנותן את המעות במתנה גמורה, ולא מתוך כוונה שיחזירם לו הכהן - שאם כן אין בנו פדוי^[567] - וזהו שאומרים לו במה רצונך יותר, והיינו שאם אתה חפץ יותר בחמשת הסלעים ודעתך שיחזירם לך הכהן הרי אין בנך פדוי וקודש הוא לה' כשעה שנולד, ומשיב הפודה, בבני רצוני יותר והא לך חמשת הסלעים בפדיונו, והיינו שבמתנה גמורה אני נותנם כדי שיהא בני פדוי^[568]. ויש שצדדו שלפיכך נהגו בנוסח השאלה והתשובה, כדי שיבין האב שפדיון הבן אינו נתינה בלבד שחייבתו תורה לתת לכהן בגלל שנולד לו בכור - שאם לכך כוונתו אפשר שאין הבן פדוי^[569] - אלא יש בכך מעשה פדיון^[570].

הבאת המעות בכלי

המעות הניתנים לפדיון הבן, יש שכתבו שנותנים אותן בתוך כוס או קערה של כסף^[571], ונותנים לכהן את הכלי עם המעות^[572]. ויש שכתבו הטעם, מפני שמטבעות הכסף מעורב בהן הרבה נחושת, ואם אין בהן לבדן שיעור פדיון הבן ישלים הכלי את השיעור^[573]. אמנם כתבו שאין הכהן לוקח את הכלי אלא את המעות^[574]. ויש שכתבו שהאב מניח את הכלי עם המעות על השולחן לפני הכהן מיד עם הבאת הבכור, ולאחר הברכה נותנם לו^[575]. ויש נוהגים למסור לכהן קערת כסף מלאה מטבעות זהב וכסף, להראות העמים את יקר עשרם, והכהן נוטל מתוכה מעות כשיעור הפדיון^[576].

סדר הברכות והנתינה

ברכות הפדיון^[577], מברך אותן עם נתינת המעות^[578]. האב נותן את המעות לכהן לאחר הברכה^[579] - וצריך שיברך כשהמעות בידו ומושיט אותן לכהן, קודם שמוציאם מידו ליד הכהן^[580] - כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן^[581]. אבל אין לעשות כאותם שנהגו לברך לאחר שהניחו את המעות לפני הכהן^[582]. ויש שכתבו שמעות הפדיון מונחות לפני הכהן בשעת הברכה, והבן אצל הכהן, ולאחר הברכה נוטל האב את הבן מיד הכהן והכהן נוטל את המעות^[583]. ויש שצדדו לברך אחר נתינת המעות, כי בעוד שלא נטל הכהן את המעות יש לחשוש שיסרב לקבלן ואי אפשר לברך^[584]. ברכת שהחיינו, יש שכתבו שמברך אותה עם ברכת הפדיון^[585], ויש שכתבו שמברך לאחר שנטל הכהן את המעות^[586]. ויש שכתבו שתחילה אומר הכהן את נוסח החליפין ואחר כך מברך האב שהחיינו^[587].

אמירת הפדיון

בשעת נתינת המעות אומר האב לכהן, הא לך חמשה סלעים אלו לפדיון בני^[588]. ויש שכתבו שאומר, הא לך בזה שוה חמשה סלעים כסף הללו בפדיון בני פלוני הבכור אשר נתתי לך^[589]. ויש שכתבו שאומר הכהן, קיבלתי ממך חמשה סלעים אלו בפדיון בנך והרי הוא פדוי כדת משה וישראל^[590]. ויש שכתבו שמניח הכהן את דמי הפדיון לפניו, ונוטל את הבן בחיקו ואומר, זה הבן בכור הוא, והקדוש ברוך הוא כתב לפדותו, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה"^[591], כשהיית במעי אמך היית ברשות אביך שבשמים וברשות אביך ואמך, ועכשיו אתה ברשותי ואביך ואמך מבקשים לפדותך שאתה בכור מקודש, שכן כתוב "וידבר ה׳ אל משה לאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא"^[592], והרי החפצים הללו יכנסו תחתיך לפדיונך והחפצים הללו ינתנו מתנה לבעליהם, ואם פדיתיך כראוי הרי אתה פדוי, ואם לאו הרי אתה פדוי כתורה וכהלכה וכבקי שבישראל^[593]. ויש שכתבו שהכהן מברך את האב ואומר לו, כשם שזכית לקיים מצוה זו כן תזכה לקיים כל מצוותיה של תורה^[594].

ברכה על הכוס

לאחר הפדיון, כתבו גאונים שהכהן נוטל כוס של יין והדס, ומברך בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים, ומברך אחר כך, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדש עובר - וי"א: יצר את הילד^[595] - במעי אמו, ולארבעים יום חלק איבריו מאתים וארבעים ושמונה, ואחר כך נפח בו נשמה, כמה שנאמר "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"^[596], עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סיככו, כדבר שנאמר "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני"^[597], ומנה לו - וי"א: וצוה לו^[598], וי"א וזימן לו^[599], וי"א: והאכילו בנס נפלאותיו^[600] - מאכל ומשתה דבש וחלב לענגו, וזימן לו מלאכיו לשמרו במעי אמו, ככתוב "חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי"^[601], אביו אומר זה בני בכורי - ויש מוסיפים כאן: וזהו ראשית אוני, ופי שנים ראוי לתת לו, שכן כתוב בתורת משה "לתת לו פי שנים"^[602] - אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, ונתחייבנו - וי"ג נתחייבתי^[603] - חמש סלעים לכהן לפדותו ממנו, שכך היא מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" וגו'^[604], ונאמר "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא"^[605], ונאמר "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל"^[606] - ויש מוסיפים כאן: כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים^[607] - ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם^[608]. ויש שכתבו בנוסח החתימה, מקדש ישראל בבכוריהם ופדיונם^[609]. ויש שכתבו שאמירת ברכת "אשר קידש" קודמת למעשה הפדיון^[610]. וכתבו ראשונים שיכול אחר, שאינו הכהן, לברך ברכת "אשר קידש", וכשאין הכהן יודע לברך מברך אחר^[611]. ומה שראו חכמים לתקן ברכה לאחר קיום מצות פדיון הבן - וכן לאחר קיום מצות מילה^[612] - שלא כשאר מצוות שאין ברכה לאחריהן, ביארו ראשונים מפני שמצות פדיון הבן - וכן מילה - עשייתה פעם אחת, ואין חוזרים ומתחייבים בה לעולם, ואינה כשאר מצוות שאין קצבה למצותן^[613]. וכתבו ראשונים שלא נהגו בצרפת ובאשכנז לברך ברכת "אשר קידש", שלא מצינו שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחרי סידור התלמוד על ידי רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה, ועוד, שהכהן אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ומדוע יברך, ותמהו על נוסח תחילת הברכה שנאמר בו "אשר קידש עובר במעי אמו", שאם הכוונה בכך לקדושת בכור, הלא אינה ממעי אמו אלא תלויה בפטירת הרחם^[614]. וכן יש גאונים שכתבו שברכה זו אין לה עיקר ואינה כלום, ואין רשות לכהן לברך כלום בשעת הפדיון^[615]. וכתבו אחרונים שכן המנהג שאין מברכים^[616]. ויש שנהגו לברכה^[617]. ויש מברכים אותה בלא שם ומלכות^[618]. ויש שכתבו שאין לתמוה על שמברך הכהן, כי המצוה נעשית מבין שניהם^[619], ואף על פי שאין הכהן עושה מצוה^[620], הרי זוכה בבן ונותנו לאב בפדיונו^[621], ועוד שאין זו ברכת-המצוות*, אלא שבח והודאה, וראוי לכהן לאמרה^[622]. ומה שנאמר בברכה "אשר קידש עובר במעי אמו", יש שפירשו שאין הכוונה לקדושת בכור, שהיא תלויה בפטירת הרחם, אלא הכוונה לקדושת כל עובר, שכשהוא במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה^[623]. המברכים ברכת "אשר קידש", יש שכתבו שאין להם לומר "אביו אומר" וכו', שהרי אף מי שהוא בכור פטר רחם ואינו בכור מאביו לנחלה חייב בפדיון^[624], ואפילו אם בכור זה גם בכור לנחלה, מאחר שנשמע שבכך תלוי פדיון הבן אין לומר כך^[625]. וכתבו ראשונים שכיון שאין נוסח ברכת "אשר קידש" בתלמוד איננו צריכים להכריע בו, ואין מעכב אם יאמר כך או כך^[626]. ויש שכתבו נוסח אחר לברכה, אשר קדש עובר במעי אמו ויצר אותו בארבעים יום, ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים - סוככו - חיים וחסד עשית עמו ופקודתך שמרה רוחו, ומאהבת ה' עמו ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו הוציאנו ביד חזקה מיד פרעה מלך מצרים, ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, ואת בכורי ישראל הציל ויקדשם לעבודתו, וצונו לפדותם חמשת שקלים, כדבר שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא", וצוה ישראל לתת פדיונם לאהרן הכהן ולבניו אחריו, כדבר שנאמר "ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העדפים בהם"^[627], ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל בפדיונן^[628]. אף אותם שלא נהגו בברכת "אשר קידש", יש שכתבו שנהגו שמברך הכהן על כוס יין ושותה^[629], כשיש יין בעיר^[630], לפרסום הדבר^[631], ולכבד את הכהן^[632], ואותו כוס יין יש שנהגו שיהיה מוכן מקודם הפדיון לברך עליו^[633], ויש שנראה מדבריהם שמוזגים אותו לאחר הפדיון^[634], וכשאין יין מברך על שכר, ומאחר שאין מברכים על שכר בתוך הסעודה, לסוברים כן^[635], כל שאין יין עושים את הפדיון קודם תחילת הסעודה שיוכל לברך על השכר^[636], ויש שכתבו שנותן הכהן מן היין גם לאבי הבן^[637], אבל על הדס לא נהגו לברך^[638]. על ברכת הכוס בפדיון הבן בתשעה באב או שאר תעניות, ע"ע תענית וע' תשעה באב^[639].

נוסח חליפין וברכת הכהן

לאחר הברכה נוטל הכהן את הכסף בידו ומוליכו על ראש הבן ואומר, כסף זה חלופו של זה, זה תחת זה, זה מחול - וי"ג: מחולל^[640] - על זה, יצא כסף זה לכהן, ייכנס הבן לחיים לתורה ולחופה וליראת שמים^[641]. ויש שכתבו שאומר, ונכנס האב לחיים, והבן לתורה ולחופה ולמעשים טובים^[642]. ויש שאינם נוהגים לומר את נוסח החליפין^[643]. ומברך הכהן את אבי הבן ואומר, יהי רצון מלפני אלקי השמים שכשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים^[644]. ואם הבן גדול, מברך הכהן את האב כפי מה שיראה לו^[645]. ונותן ידו על ראש הבן ואומר, "ה' ישמרך ויחייך"^[646], "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך"^[647], "אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך"^[648], "יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"^[649], וכל שמפליג בברכה הרי זה משובח^[650]. וגם בכור הפודה את עצמו מברכו הכהן כסדר הזה^[651]. ויש שכתבו שקודם לברכה זו צריך הכהן לזקוף ידיו ולסמוך על ראש הבכור, ואומר שלש פעמים, "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו"^[652], וטוב לינצל מכל רע^[653]. אם הרב שם, יש שכתבו שאף הוא מברך את הבכור^[654]. בפדיון בכור שמת, נוטל הכהן את הכסף ואומר, כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר, ומברך את האב ואומר שהשם יברכהו, ויקיים בו מקראות אלו, "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" וגו'^[655], "והפריתי אותך והרביתי אותך והקימותי את בריתי אתך וגו'^[656], "וקל שקי יברך אתך ויפרך וירבך וגו' ויתן לך את ברכת אברהם" וגו'^[657], ומאריך בהן כחזקת ידו ולשונו^[658].

שהשמחה במעונו

בברכת המזון של סעודת פדיון הבן - כשיש בה זימון^[659] - יש שכתבו שאומרים שהשמחה במעונו^[660]. ויש שכתבו שלא נהגו לומר "שהשמחה במעונו", ונתנו טעם, שהרי פודים גם בכור שמת^[661], ואין ראוי לומר בפדיונו "שהשמחה במעונו", ולפיכך משום לא-פלוג* אין אומרים בשום פדיון^[662]. וכתבו אחרונים שכן המנהג^[663].

הערות שוליים