אנציקלופדיה תלמודית:פורים

הגדרת הערך - י"ד וט"ו באדר*, שבהם נחו היהודים מאויביהם בימי מרדכי ואסתר.

בערך דלהלן יבואר מהותם של ימי הפורים, דיני היום הכלליים, סעודת פורים ופורים קטן.

על מקרא-מגילה*, משלוח-מנות* ומתנות-לאביונים*, עי' ערכיהם^[1].

שמו ומהותו

בארבעה עשר באדר ובחמישה עשר באדר ימי פורים הם^[2], ימים שנעשו בהם ניסים לישראל על ידי מרדכי ואסתר, ועשאום ימים טובים^[3]. ונקראו פורים, על שם הפור^[4], הוא הגורל, שהפיל המן בן המדתא, כאשר חשב על היהודים להומם ולאבדם^[5], אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו, בשם המלך אחשורש נכתב ונחתם בטבעת המלך, ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז^[6]. ולאחר שתלו את המן על העץ^[7], ציוה אחשורוש למרדכי ואסתר: ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך^[8], ויכָּתֵב ככל אשר צוה מרדכי^[9], ויכְתֹּב בשם המלך אחשורש ויחתֹּם בטבעת המלך, אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמֹד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אֹתם טף ונשים ושללם לבוז^[10], ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר^[11]. ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, נקהלו היהודים בעריהם בכל־מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים^[12], ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם^[13]. בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן^[14], ולבקשת אסתר נתן אחשורש ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום גם בארבעה עשר באדר^[15], ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם, ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמֹד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם, ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשֹׂה אֹתו יום משתה ושמחה, והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשֹׂה אֹתו יום משתה ושמחה^[16]. ויכתֹּב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים, לקים עליהם להיות עֹשִׂים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח-מנות* איש לרעהו ומתנות-לאביונים*, וקבל היהודים^[17].

מימות משה לא עמד נביא* וחידש מצוה, חוץ ממצות פורים^[18], ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד, שנאמר: כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון^[19], עשו אותם ימים טובים, גאולת מרדכי ואסתר, שנגזרה גזרה על הזכרים ועל הנקבות, שנאמר: מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד^[20], על אחת כמה וכמה שאנו חייבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה^[21], אלא שגאולת מצרים נוהגת שבעה וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום אחד^[22].

מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו: מקבלים אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה, אמרו להם: לא דיינו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצים להוסיף עלינו עוד צרתו של המן. חזרו וכתבו להן אגרת שניה, זהו שכתוב: לקים עליהם את אגרת הפורים הזאת השנית^[23], מה היה כתוב בה: אם מדבר זה אתם מתייראים, הרי היא כתובה ומעלה בארכיים, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס^[24]. ושמונים וחמישה זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו: כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה^[25], אלו המצוות שנצטוינו מפי משה, כך אמר לנו משה, ואין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר^[26], ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים, זהו שכתוב: ויאמר ה' אל משה כתֹב זאת זכרון בספר^[27], זאת, תורה, כמו שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל^[28], זכרון, אלו הנביאים, ויכָּתֵב ספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו'^[29], בספר, אלו הכתובים, ומאמר אסתר קִיַּם דברי הפֻּרים האלה ונכתב בַּספר^[30].

עדיף יום הפורים כיום שניתנה בו תורה^[31], שהרי מר בריה דרבינא היה יושב בתענית כל השנה, חוץ משני הימים של שבועות*, יום שניתנה בו תורה, וחוץ משני הימים של פורים, משום הנס^[32].

על כך שמשנכנס אדר* מרבים בשמחה, ע"ע אדר^[33]. על כך שבגולה אין עושים פורים בזמן הזה אלא יום אחד, ע"ע יום טוב שני של גליות^[34].

ספק של יום

בפורים אין עושים בחוץ-לארץ* פורים שני של גליות, משום ספק של יום, כמו שעושים ביום טוב^[35], ומספר טעמים לדבר: א) שמא י"ד נקבע בזמנו, ויש בט"ו משום ולא יעבור^[36], ואף על פי שדברי-קבלה* נחשבים כדין תורה^[37] - כשבאים דרך ציווי, לסוברים כן^[38] - אנו בקיאים בקביעות הירח^[39], ואף על פי שקראו כבר, ואם כן לאו זמנו הוא ואינו עובר בבל תוסיף אלא בזמנו, יש איסור משום בל תוסיף^[40], שהרי זמנו הוא אם מזדמן לשם מבני מוקפים חומה והיה יכול להוציאם ידי חובה^[41]. ואפילו אם אין איסור בל תוסיף, הואיל ולא זמן קריאה הוא, יש איסור הואיל ומכוין לקריאה, ולא שייך כאן תנאי^[42]. ב) מרדכי ואסתר לא תיקנו לעשות ספק של יום, ולא רצו חכמים אחר כך להוסיף על דבריהם^[43]. ג) כל החודש נהפך לשמחה^[44]. ד) דברי קבלה נחשבים כדרבנן - לסוברים כן^[45] - ומשום ספק-דרבנן* לא תיקנו^[46].

פרזים ומוקפים

ערי הפרזים - עיר שאין לה חומה, ומתוך כך ישיבתה נפוץ ופרוז, ומרוחקים משכונה לשכונה^[47] - עושים את הפורים בארבעה עשר באדר^[48], שכן מפורש בכתוב: ושאר היהודים אשר במדינות המלך - מחוץ לשושן^[49] - נקהלו ועמֹד על נפשם ונוח מאֹיביהם והרֹג בשֹׂנאיהם^[50], ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשֹׂה אֹתו יום משתה ושמחה^[51], על כן היהודים הפרזים היֹּשבים בערי הפרזות עֹשִׂים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה^[52]. ואף על פי שבשושן נחו בחמשה עשר^[53], ונאמר: קימו וקבלו היהודים להיות עֹשִׂים את שני הימים האלה בכל שנה ושנה^[54], זמנו של זה לא זמנו של זה, שנאמר: בזמניהם^[55], ומזה שנאמר: את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו^[56], בא "את" ומפסיק, אלו בארבעה עשר ואלו בחמשה עשר^[57].

ערים המוקפים^[58] עושים את הפורים בחמשה עשר באדר^[59], שכן מצינו בכתוב לגבי שושן: והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשֹׂה אֹתו יום משתה ושמחה^[60], ונאמר: קימו וקבלו היהודים להיות עֹשִׂים את שני הימים האלה בכל שנה ושנה^[61], וזמנו של זה לא זמנו של זה, שנאמר: בזמניהם^[62], ומזה שנאמר: את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו^[63], בא "את" ומפסיק, אלו בארבעה עשר ואלו בחמשה עשר^[64], והרי נאמר: היהודים הפרזים עֹשִׂים את יום ארבעה עשר^[65], ומזה שפרזים בארבעה עשר, אתה למד שמוקפים בחמשה עשר^[66]. ואין לומר שמוקפים בשלשה עשר, והכתוב שכתוב בחמשה עשר לשושן הוא שקבע, שכיון שלא רמז לך הכתוב מתי זמן המוקפים ומצאנו שושן שעשר בחמשה עשר, מסתבר שאותו היום שייר למוקפים^[67].

מצאנו "עשייה" של משתה ויום טוב שתהא לפרזים בארבעה עשר ומוקפים בחמשה עשר^[68], שהרי בכתוב של על כן היהודים הפרזים^[69], עשייה הוא שכתוב: עֹשִׂים^[70]. אף "זכירה" - קריאת המגילה^[71] - היא בזמן אחד עם העשייה^[72], והדבר נלמד מהקש* של זכירה לעשייה, שבכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[73].

בטעם שאנשי כנסת הגדולה חילקו מצוה זו לימים חלוקים, וקבעו יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד למוקפים, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים סוברים הטעם, שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם, ואף על פי שאמר המן ישנו עם אחד מפֻזזר ומפֹרד בין העמים^[74], מכל מקום אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא^[75], וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפים, וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה, ככתוב: ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשֹׂה אותו יום משתה ושמחה^[76], ושל שושן עשאו גם כן ממחרת הנס שלהן, וזה היה בשנת הנס בלבד. ולאחר מכאן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהגו מעצמם לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב, אבל מוקפים לא עשו כלום, לפי שהיה הנס גדול בפרזים, וזהו שכתוב: על כן היהודים הפרזים היֹּשבים בערי הפרזות עֹשִׂים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה^[77], ולא הוזכרו כאן מוקפים כלל. אחר זמן לאחר שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם ומצאו סמך מן התורה^[78], עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל, שכולם היו בספק, וראוי להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה נסם גדול ושהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יום טוב, לפיכך קבעו יום טוב של פרזים ביומם ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן^[79], וזהו שכתוב: ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקים עליהם להיות עֹשים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר^[80], כלומר שלח להם שיקבלו כולם לעשות זכר לנס, ולא יאמרו הרחוקים משושן ומארץ ישראל לא היו המן וסיעתו באים עלינו, וקיבלו ישראל עליהם הדבר, זהו שכתוב: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם^[81], כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות מעצמם, ומה שכתב מרדכי שצוה לכולם לעשות כן, ונתן טעם: כי המן בן המדתא צֹרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם^[82], הוסיף בכאן מילת "כל" - כל היהודים^[83] - שהיה הנס לכולם, אפילו למוקפים^[84]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהטעם שחילקו מצוה זו לימים חלוקים, שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד, שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר^[85] והיהודים אשר בשושן נחו בחמשה עשר^[86], ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה^[87], לפיכך כשקבעו עליהם יום טוב לדורות קבעוהו לכל אחד ביום שנח בו, והשוו כל המוקפים חומה לשושן מפני שבה היה עיקר הנס^[88]. ג) ויש מהאחרונים שכתבו שלסוברים שמקרא-מגילה* בערים המוקפים שהוא בחמשה עשר באדר, היינו במוקפים חומה מימות יהושע בן נון^[89], אין הטעם שתיקנו במוקפים בט"ו כדי להידמות לשושן, אלא שכיון שמצוה זו הוקבעה בזמן חורבנה של ארץ ישראל, ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לארץ ישראל בנס זה^[90], וכפי שתיקנו חכמים תקנות שונות שהם זכר למקדש^[91].

על כפרים המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*, ע"ע יום הכניסה.

מוקפים

במהות ערים המוקפות חומה, נחלקו תנאים:

א) לדעת סתם משנה ותנא קמא בתוספתא כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בחמשה עשר^[92]. ומספר טעמים ניתנו לדעה זו: א) הדבר נלמד בגזרה-שוה* פרזי פרזי, כתוב כאן: על כן היהודים הפרזים^[93], וכתוב שם: לבד מערי הפרזי הרבה מאד^[94], מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון^[95], ואף על פי שמקרא זה במשה כתוב והיה לנו לומר מימות משה, אף על פי כן תלו הדבר ביהושע, ואמרו "מימות יהושע", שהוא עיקר כיבושה של ארץ ישראל^[96], או שתלו ביהושע מצד שנלחם יהושע עם עמלק שהיה המן מזרעו^[97]. ב) למה תלו הדבר בימי יהושע, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן^[98], כדי שיהיו קוראים כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכים המוקפים חומה אף על פי שהן עתה חרבים, הואיל והיו מוקפים בימי יהושע, ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה^[99], שהיה עיקר הנס לאותם שבארץ ישראל, והיא היתה חריבה, שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתם, לא ראוי שיהיו ירושלים עיר הקודש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים, והחזירו הענין לימי יהושע וחילקו בין המוקפים חומה מימות יהושע בן נון לשאינם מוקפים חומה^[100]. ג) מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתלות הדבר ביהושע בן נון, משום שיהושע בן נון הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק^[101]. ד) התקנה שיקראו אלו שהיו מוקפים בימי יהושע בן נון נלמדת בגזרה-שוה* ישיבה ישיבה - נאמר כאן: היֹּשבים בערי הפרזות^[102], ונאמר להלן: ובני ישראל היֹּשבים בערי יהודה^[103]. או שנאמר להלן: כל יֹשבי ההר מן הלבנון^[104] - מה ישיבה שנאמר להלן מימות יהושע בן נון אף ישיבה שנאמר כאן מימות יהושע בן נון^[105].

ב) ולדעת ר' יהושע בן קרחה ור' יוסי בן יהודה כרכים המוקפים חומה מימות אחשורוש קוראים בחמשה עשר^[106]. אם משום שהדין נלמד - במה מצינו^[107] - משושן, במה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקוראים בחמשה עשר, אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קוראים בחמשה עשר^[108]. או שאינו נלמד משושן הבירה, שהרי לא כתוב שבשושן עושים את הפורים בט"ו, אלא שבפרזים עושים אותו בי"ד^[109], ונלמד מהכתוב: משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר^[110], והמילה "ועיר" מיותרת, ובאה ללמד^[111], עיר מכל מקום^[112], אף על פי שלא נעשה בו הנס, הואיל ומוקפות חומה מימות אחשורש קוראים בט"ו^[113]. לטעם שהסוברים שמוקפים חומה היינו מימות יהושע בן נון, משום גזירה שוה^[114], ר' יהושע בן קרחה אין לו גזירה שוה זו^[115], שלא קיבל מרבו, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבו^[116].

לסוברים שמקרא-מגילה* בערים המוקפים שהוא בחמשה עשר באדר, היינו במוקפים חומה מימות יהושע בן נון^[117], אף על פי שרצו לחלוק כבוד לארץ ישראל, מכל מקום לא תיקנו שבכל ערי ישראל יקראו בחמשה עשר^[118], משום גזרה-שוה* ישיבה ישיבה - נאמר כאן: היֹּשבים בערי הפרזות^[119], ונאמר להלן: ובני ישראל היֹּשבים בערי יהודה^[120]. או שנאמר להלן: כל יֹשבי ההר מן הלבנון^[121] - מה ישיבה שנאמר להלן מימות יהושע בן נון אף ישיבה שנאמר כאן מימות יהושע בן נון^[122].

לסוברים שמקרא מגילה בערים המוקפים שהוא בחמשה עשר באדר, היינו במוקפים חומה מימות יהושע בן נון^[123], הערים שהיו מוקפות בימי יהושע וחרבו, מכל מקום קוראים בחמשה עשר^[124], משום גזרה שוה פרזי פרזות, נאמר כאן: פרזות - היֹּשבים בערי הפרזות^[125] - ונאמר להלן - בביאת הארץ בימי משה ויהושע^[126] - לבד מערי הפרזי הרבה מאד^[127], מה פרזי שנאמר להלן מימות יהושע בן נון, אף פרזות שנאמר כאן מימות יהושע בן נון^[128]. וכן לדעתם משום גזירה שוה זו, הפרזים האמור במעשה המן, בפרזי של יהושע, ואף על פי שלאחר מכן נעשה מוקף, הוא פרזים לענין מגילה^[129].

להלכה פסקו גאונים, ראשונים ואחרונים, שערים המוקפים חומה הקוראים בחמשה עשר באדר, היינו המוקפים חומה מימות יהושע בן נון^[130].

מקרא-מגילה*, שבכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון זמנה הוא בחמשה עשר באדר - לסוברים כן^[131], וכן הלכה^[132] - נחלקו ראשונים אם כך הדין דוקא בארץ-ישראל*, אבל בחוץ-לארץ* לעולם קוראים בארבעה עשר, או שאף בחוץ לארץ קוראים בהם בחמשה עשר, ועל כך ע"ע חוץ לארץ^[133].

שושן

שושן, אף על פי שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון - שאין אנו יודעים שהוקפה מימות יהושע^[134] - קוראים בה בחמשה עשר, הואיל ונעשה בה נס^[135], שיום הנס שבה היה ביום חמשה עשר, ששאר עיירות הרגו בי"ג ונחו בי"ד^[136], ושושן נאמר בה ינתן גם מחר וגו'^[137], הרי שהרגו אף בי"ד ולא נחו עד יום ט"ו^[138], שנאמר: והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו^[139], ויום המנוחה הוא הנקרא יום הנס^[140], וכך קבעוה לדורות^[141].

ישב ולבסוף הוקף

עיר שיושבה ואחר כך הוקפה, נחלקו בה ראשונים: א) יש מהראשונים סוברים שנחשבת מוקפת חומה לענין מקרא-מגילה*, ולא אמר ר' יהושע בן לוי בתלמוד שכרך שישב - שבנו בתים^[142] - ולבסוף הוקף נידון ככפר^[143], אף על פי שעתה מוקף חומה^[144], אלא לגבי בתי-ערי-חומה*^[145], שהרי חזקיה קרא מגילה בטבריה בארבעה עשר ובחמישה עשר^[146], אף על פי שאינה עיר חומה לענין בתי ערי חומה^[147], שהרי מצד אחד הים הוא חומתה^[148], הרי שגם כשישב ולבסוף הוקף, העיר מוגנת, ויש לקרוא בט"ו^[149]. ב) ויש מהראשונים סוברים שלענין מקרא מגילה - הוא שאמר ר' יהושע בן לוי^[150] - אין קרוי מוקף חומה אלא אם כן הוקף חומה תחילה ואחר כך נתיישב, אבל נתיישב ואחר כך הוקף, אין קוראים אלא בי"ד^[151], שנאמר: ואיש כי ימכֹּר בית מושב עיר חומה^[152], ומושב נקוד פתח^[153], והוא סמוך^[154] - דבוק למילה שלאחריו^[155] - ומשמעו בית מושב של עיר החומה^[156], בית שנתישב בתוך עיר חומה^[157], ומשמע שהחומה היתה שם תחילה^[158], ולא קדם בנין הבית לחומה^[159], ואנו למדים קריאת המגילה מבתי ערי חומה^[160]. ודוקא כשישב תחילה על דעת שלא להקיפו, אבל אם ישב תחילה על דעת להקיפו, נקרא הוקף ולבסוף ישב^[161]. ומה שחזקיה הסתפק בקריאה בטבריא, הוא משום ששונה טבריא, שכיון שאנו רואים שהיקף ים מועיל כהיקף חומה לגבי מגילה, גם כן דין הוא שיקראו המגילה בט"ו שהרי היקף שלה קודם לישובה והוא כשאר היקף שמועיל בבתי ערי חומה^[162]. או שטבריה שונה, משום שהים מגן עליה - אף בתחילה - ודומה קצת לבתי ערי חומה, אבל ישב ולבסוף הוקף, אינו חשוב היקף^[163]. או שחזקיה הסתפק בטבריה, משום שהוא חלוק על ר' יהושע בן לוי^[164].

להלכה פסקו אחרונים שאין קוראים בט"ו אלא בכרך שהוקף ואחר כך ישב, או שישב תחלה על דעת להקיפו אחר כך, אבל לא כשנודע שישב תחלה על דעת שלא להקיפו^[165]. וכתבו אחרונים שכל שנבנו בה בתים חדשים לאחר שהוקפה, הולכים אחר רוב הבתים, שאם רוב בתים שבעיר קדמו להיקפם קוראים בי"ד, ואם רוב בתים שבעיר נבנו לאחר היקפם, קוראים בט"ו^[166], שסתם עיירות בהתחלתם בונים איזה בתים דרך עראי תחילה והכנה בעלמא, ואחר כך מקיפים חומה ואחר כך מיישבים אותה בבנינים הרבה, וזה נקרא הוקפה ולבסוף ישבה כי הבנינים הראשונים לא היו רק התחלה בעלמא^[167].

היתה עיר שיודעים בה שהיתה מוקפת מימות יהושע, אלא שאין יודעים אם נתיישבה תחילה או הוקפה תחילה, כתבו ראשונים ואחרונים שסומכים על רוב הערים שמקיפים ואחר כך מיישבים או מיישבים על דעת להקיף, וקוראים בט"ו^[168].

על בתי-ערי-חומה* שאינם בכלל זה, אם נתיישב המקום לפני שהוקף, ע"ע בתי ערי חומה^[169].

סמוך ונראה

כפרים הסמוכים לערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינם נראים עימהם, כגון שהם בעמק, קוראים בט"ו^[170], ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל*^[171].

כפרים הנראים עם ערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון אף על פי שאינם סמוכים, כגון שהם בראש ההר, קוראים בט"ו^[172], אף על פי שלענין בתי ערי חומה כל שהוא חוץ לחומה נדון כבתי ערי החצרים^[173], לענין מגילה נדון ככרך וקוראים בחמשה עשר^[174]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש מפרשים שאם נראה עם כרך, אף על פי שאינו סמוך כשיעור מיל אלא יותר מזה נידון ככרך^[175]. ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים שאפילו נראה עימו, אם רחוק יותר ממיל, אינו ככרך^[176], שלדעתם שיעור מיל היינו בין לסמוך בין לנראה^[177], או שלדעתם "סמוך" היינו בתוך עיבורה של עיר^[178].

יש מהראשונים מפרשים שאין דין נראה עימו, אלא כשהוא מאותו מחוז וטפל לאותו כרך^[179], שהוא נחשב בתחומי העיר^[180], כיון שהוא נראה עימו ומשתתף עימו בעיניהם^[181].

דין נראה וסמוך נלמד מהכתוב: מדינה ומדינה ועיר ועיר^[182], שהוא מיותר, שהרי כתוב כבר: בכל מדינות המלך^[183], אלא אמר הכתוב, יש לך עיר שהיא פרוזה ודינה כמדינה שהיא מוקפת כגון עיירות הסמוכים לכרכים^[184], שכיון שמוגנות בתוך העיר בשעת צרה - ומשתתפות כמותו לכל דבר^[185], לסוברים כן^[186] - כמותו חשובים לענין מקרא מגילה^[187].

עשרה בטלנים

אי זו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנים, פחות מכאן, הרי זה כפר^[188], ומקדימים בו ליום-הכניסה*^[189]. היו בו עשרה בטלנים, וחרב מהם, וחזר ונתיישב בהם, נידון כעיר^[190].

במהותם של עשרה בטלנים, אמרו בירושלמי שהם עשרה בטלנים ממלאכתם בבית הכנסת^[191]. ונחלקו גאונים וראשונים: א) יש מפרשים שהם עשרה היושבים בדברי תורה ביום ובלילה^[192]. ב) ויש מפרשים שהם עשרה הבטלים ממלאכתם - וניזונים משל ציבור^[193] - כדי להיות מצויים בתפלה* בבית-הכנסת*^[194], תמיד^[195], שחרית וערבית^[196], והם קבועים^[197], מפני שבעלי מלאכה נמשכים אחר מלאכתם ואין מקדימים לבוא^[198], ובאים לידי מה שדרשו: כיון שבא הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס^[199], ומפני זה תקנו עשרה בטלנים^[200]. ג) ויש מפרשים שיהיו באותו מקום עשרה אנשים מוכנים לצרכי צבור וכאשר יהיה שם דבר מצוה או ענין מעניני הצבור יבטלו ממלאכתם ויבואו לבית הכנסת^[201], ולכן אמרו עשרה בטלנים ממלאכתם^[202], ולא אמרו עשרה בטלנים שאין להם מלאכה, ומה שאמר בבית הכנסת^[203], להיותם ברוב הזמנים, כאשר מתאסף הצבור שם, בבית הכנסת^[204], והם עשרה אנשים קבועים בבית הכנסת לצרכי ציבור^[205]. ד) ויש מפרשים שאין צורך שיהיו עשרה מזומנים לכך^[206], אלא עשרה בטלנים הם כל שנמצאים שם לעולם עשרה מזומנים לבית הכנסת בשעת תפילה^[207], הבטלים ממלאכת השוק ומכינים עצמם לתפילה בבית הכנסת^[208], ואין תפילה נפסדת מהם בעונתה^[209]. ה) ויש מפרשים שהם נחלקים: שלושה לדיינים; ושליח שלהם; ושני גבאי צדקה; ואחד לחלוק עמהם את הצדקה; וסופר; וחזן; ומלמד תינוקות^[210].

עיר המוקפת חומה, אם צריך שיהיו בה עשרה בטלנים כדי שתקרא בט"ו, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאפילו אין בו עשרה בטלנים קוראים בט"ו^[211], שאין תלויה חשיבותה בעשרה בטלנים, אלא בחומתה^[212]. ומה שאמרו: כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר^[213], אף על פי שנקלעים לשם מהעולם^[214], איננו מדבר במוקף חומה מימות יהושע בן נון, כסתם כרך האמור בכל מקום לענין מקרא מגילה, אלא כשאינו מוקף חומה מימות יהושע^[215], והם סתם כרכים האמורים בתלמוד^[216], דהיינו מקום שווקים שנכנסים שם מכל צד^[217], שאפילו יש שם בטלנים הבאים משאר מקומות, כגון סוחרים שהם פנוים ממלאכה, הואיל ואינם קבועים בעיר, הרי הם ככפר^[218], שאנו צריכים עשרה בטלנים קבועים^[219] - לסוברים כן^[220] - שאם אינם קבועים, לעיתים לא תמצא עשרה בבית הכנסת^[221]. וכל שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, מתוך חשיבות חומתה אף על פי שאין בה עשרה בטלנים אין מקדימים ליום הכניסה אלא קוראים בט"ו^[222].

ב) ויש סוברים שאין קוראים במוקפת חומה בט"ו, אלא אם כן יש בה עשרה בטלנים^[223], וכן אמרו בירושלמי: כרך שאין בו עשרה בטלנים, תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר^[224], לגמרי, ותקנתו היא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנס והכל קוראים בו^[225], שלדעתם כל שדרים שם עשרה בני אדם שהולכים בוקר וערב לבית הכנסת, הרי הוא כאילו יש שם עשרה בטלנים^[226] - לסוברים כן^[227] - ואם אין בה עשרה בטלנים, נידון ככפר, כלומר כמקום שלא הוקף חומה וכבתי-חצרים*, שהרי חצרים^[228], מתרגמים: כפרניתא^[229]. או שנידון ככפר, דהיינו שאם רצה להקדים קורא ביום הכניסה, ואם לא רצה להקדים קורא בי"ד^[230]. היו בה עשרה בטלנים, וחרב, ולבסוף ישב, נידון ככרך^[231].

ג) ויש סוברים שכרך שאין בה עשרה בטלנים נידון ככפר, היינו לומר שאם רצה מקדים ליום הכניסה, ומיהו אם לא רצו קוראים בט"ו^[232]. ומה שאמרו בירושלמי: כרך שאין בו עשרה בטלנים, תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר^[233], דהיינו שנידון כעיר גדולה, שאם יש בו עשרה בטלנים קוראים בי"ד, ואם לאו מקדים ליום הכניסה אם ירצה, וכן כרך זה, אם יש בו עשרה בטלנים קוראים בט"ו, ואם לאו מקדים ליום הכניסה אם ירצה, לפי שביום הכניסה מתאספים יותר ויקראו המגילה ולא יטרחו ביום הפורים אחר ציבור לערב שמחתם^[234].

ד) ויש סוברים שכרך שאין בה עשרה בטלנים נידון ככפר, אינו ענין למקרא-מגילה* אלא לבתי-ערי-חומה*^[235].

ה) ויש סוברים שכרך שאין בו עשרה בטלנים, אף על פי שהוקף מימות יהושע בן נון, מקדימים בו ליום הכניסה^[236], ובימינו שאין מקדימים ליום הכניסה^[237], קוראים בי"ד^[238].

להלכה כתבו הפוסקים שכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, קוראים בט"ו, אפילו אין בהם עשרה בטלנים^[239]. ויש מהאחרונים מצדדים שיש לחוש לראשונים הסוברים שקוראים בי"ד, ולקרות גם בי"ד^[240].

ערים המסופקות

עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כן הוקפה, נחלקו בה גאונים וראשונים:

א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שדוקא כשאנו יודעים שמוקפות חומה מימות יהושע קוראים בט"ו, וכל מוקפת חומה שאין יודעים - אם מוקפת מימות יהושע - קוראים בי"ד^[241], שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע^[242]. ואפילו תאמר שהוא ספק שקול הרי הוא ספק של דבריהם ולקולא^[243], ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני^[244], שכיון שמן הדין הוא ספק של דבריהם ולקולא, אלא שאי אפשר ללכת לקולא שאם כן נמצא אתה פוטרו בשניהם, שבכל יום ויום יש לומר שמא אינו חייב ביום זה, לכן יקרא בראשון ופטור בשני, משום שהוא ספק של דבריהם, ששמא נפטר במה שקרא בראשון, והטעם שיקרא בראשון הוא, שכיון שעל כל פנים צריך לקרות יום אחד, או בי"ד או בט"ו, צריך לקרות בי"ד, שתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה^[245]. ומה שחזקיה קרא בטבריא מספק בארבעה עשר ובחמשה עשר^[246], הוא מידת חסידות^[247], משום שטבריא מוקפת חומה מימות יהושע, שנאמר: וערי מבצר וגו' רקת^[248], רקת זו טבריא^[249], אלא שהים שלה היא חומתה מצד האחד^[250], ואף על פי שלענין בתי-ערי-חומה* אינה כעיר חומה^[251], יש להסתפק לענין מקרא מגילה, שלא מפורש בה חומה, אלא לשון פרזים ושאינם פרזים, אם לשון פרזים לשון גלוי הוא, ואף טבריא גלויה, או לשון עיר הנוחה ליכבש, וטבריא אינה נוחה ליכבש^[252]. וכן מה שרב אסי קרא בהוצל בארבעה עשר ובחמשה עשר^[253], מפני שהיו נחלקים בה בקבלתו, זה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת^[254]. ואף חזקיה יש מפרשים שספיקו היה, שהיו מהחכמים תופסים רקת זו טבריא ומהם היו אומרים שהיא עיר אחרת^[255]. או שהסתפק האם ההלכה שעיר המוקפת מצידה האחד ים אינה בכלל בתי ערי חומה^[256].

ב) ויש מהראשונים סוברים שקוראים בשני הימים שהן ארבעה עשר וחמשה עשר ובליליהם^[257], שכן חזקיה קרא המגילה בטבריא בי"ד ובט"ו, שהסתפק אם מוקפת חומה בימי יהושע או לא^[258], או שהסתפק מהו דינה של טבריא, המוקפת מצידה האחת בים, לענין מקרא מגילה, כמוקפת או לאו^[259], ורב אסי קרא המגילה בי"ד ובט"ו בהוצל, שהסתפק אם מוקפת חומה בימי יהושע או לא^[260]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעתם שלא אמרו שקוראים בשני הימים אלא בכרך שהוא ספק דהיינו שקצתם אומרים מוקפת היא מימות יהושע וקצתם אומרים אינה מוקפת מימות יהושע, אבל כל שאין יודעים בה כלל אינו ספק^[261], שאינו נקרא ספק עד שהוא אקבע-אסורא*^[262].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג^[263] בערים המסופקות לקרוא המגילה בשני הימים ובליליהם^[264].

יש מהאחרונים שכתבו שדוקא כרך המוקף חומה עתה, אלא שאנו מסופקים אם היתה מוקפת מימות יהושע, קוראים בה בשני הימים, אבל אם אין לה חומה עתה, אינו בכלל הספק, וקוראים בי"ד^[265].

ברכה על מקרא מגילה

כשקוראים המגילה בשני הימים, מברכים על קריאתה בארבעה עשר בלבד^[266], אף לסוברים שקוראים בשני הימים מעיקר הדין^[267], הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם^[268], שאף על פי שיש לחוש שמא לא היתה מוקפת בימי יהושע ותהיה ברכה לבטלה, תולים שהיא מן הרוב ולכן מברכים בי"ד^[269], ואין זה גנאי לקרוא במגילה - בט"ו - בלא ברכה, שכמה מצוות יש שיקרה בעשייתן ספק ואנו עושים אותן בלא ברכה^[270]. וכל שכן לסוברים שהקוראים בשני הימים הוא משום מידת חסידות^[271], שמברכים על קריאתה בארבעה עשר בלבד, שסומכים על רוב העיירות שאינם מוקפות מימות יהושע, וי"ד חובה וט"ו מנהג חסידות^[272]. ויש מהראשונים הסובר שיקראו בלא ברכה בשני הימים, ביום ט"ו לא יברכו, ששמא אינה מוקפת חומה, וביום י"ד לא יברכו, ששמא היא מוקפת ועדיין לא הגיע זמנה, והיא ברכה לבטלה^[273], וכיון שברכה לא מעכבת למה יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה^[274].

בטעם שאין מברכים על מקרא מגילה בשני הימים, כשאר ספק של יום בשאר ימים טובים^[275], נאמרו מספר טעמים באחרונים: א) ביום טוב קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה מכח ספק, שאם לא תנהוג בו קדושת היום אף לענין ברכה, אם כן אתה עושהו חול^[276]. ב) קדושת היום של פורים תלוי בבית דין, והם כך קיבלו עליהם^[277]. ג) שונה יום טוב, שיש צד אחד לומר שלא ייקיים מצות יום טוב כלל, שאם היום השני קודש לא יועיל מה שנהג אתמול קודש, כי חול היה, על כן מן הספק צריך לנהוג גם ביום השני קודש, וכן להיפך, אבל במגילה מצינו זמנים הרבה למגילה, דהיינו י"א י"ב י"ג, והדבר נלמד מהכתוב: בזמניהם^[278], וגם במקום שעושים בט"ו מקדימים אם חל בשבת^[279], ולדעת הירושלמי כל החודש עד ט"ו כשר למקרא-מגילה*^[280], ואם כן אפילו באותו צד שתאמר שביום ט"ו עיקר החיוב, מכל מקום מועיל מה שקראו בי"ד, שמצינו בלא זאת קדימה לענין זה, על כן אין חשש גמור, ודי בי"ד, כיון שהיא לרוב העולם^[281]. ד) ביום טוב שני של גליות מברכים על תקנת חכמים - שחייבו את בני הגלויות לנהוג שני ימים^[282] - אבל כאן אין תקנת חכמים, אלא מפני ספק קוראים בשני ימים^[283], ואילולי הטעם שהוא זמן קריאה לרוב העולם לא היה ראוי לברך כלל, שהברכות אינן אלא מדרבנן וספק דרבנן הוא^[284]. ואפילו כשאנו עושים מצוות מספק דאורייתא, אין מברכים^[285], כגון כיסוי דמו של כוי*^[286], שהוא ספק חיה - לסוברים כן^[287] - וצריך כיסוי מפני שהוא ספק דאורייתא, ואף על פי כן אין מברכים על הכיסוי^[288]. או שור הבר, שיש מסתפקים שמא חיה הוא^[289], על כן טוב לכסותו בלא ברכה^[290].

שאר עניני פורים

בערים המסופקות נוהגים שמחה - סעודת פורים^[291] - ומתנות-לאביונים* בשני הימים^[292], וכן במשלוח-מנות*^[293].

בקריאת-התורה* נחלקו המנהגים: א) יש הנוהגים לקרוא בתורה ולברך על קריאה זו אף ביום השני^[294], וקוראים - בקריאת התורה של פורים^[295] - ויבֹא עמלק^[296], ואינו דומה למקרא מגילה באותו היום שאין מברכים עליו^[297], שאם מהפרזים היא, אין לה קריאת מגילה בו כלל, שכבר עבר מצות קריאתה, והרי אותה ברכה שמברך עליה תהא לבטלה, ואם מהמוקפים היא ויום שני עיקר קריאתה, יכול הוא לקרותה בלא ברכה, שאין הברכות מעכבות המצוות, אבל לענין הקריאה בספר תורה, אם ממוקפים היא ועיקר הקריאה בספר תורה בה הוא יום שני, אין יכולים לבטל המצוה ולא לעלות ספר תורה, ואין יכולים לעלות ולקרוא בלא ברכות כמגילה, שאין זה כבוד התורה בקריאה בספר תורה בציבור, בשונה ממה שהוא מנהגו של עולם שמברכים בכל קריאת שבספר תורה בציבור^[298]. אלא אם יחול יום שני בשבת אין נוהגים להוציא בו ספר שני לפרשת עמלק^[299], ואין מפטירים בו בהפטרת פקדתי^[300] - כמנהג בירושלים כשחל ט"ו בשבת^[301] - שלא רצו הקדמונים משום הספק, לתקן להעלות ספר תורה ולהפטיר שלא מענין הפרשה, למרות שהוא ממה שקראו בו בספר האחרון^[302]. ב) ויש שאינם נוהגים לקרוא בתורה ביום השני^[303], שאומרים שאם מעלים צריך לברך על הקריאות בו ויהיו ברכות על קריאת ספק^[304].

אף באמירת על הנסים נחלקו המנהגים: יש הנוהגים לאומרו אף ביום השני^[305], ואין זה הפסק - אף לסוברים שהטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה הוא הפסק וחוזר לתחילת הברכה שהפסיק בה, או לראש תפילתו, אם סיים התפילה^[306] - כיון שמספק אומרים^[307]. ויש שאינם נוהגים לאומרו ביום השני^[308], שלדעתם הוא הפסק בעמידה, ואין להפסיק מספק^[309], שכל שאינו יומו של הנס ממש מפסיד הוא תפילתו בכך^[310], שאם כבר עבר יום הפורים הוא כאומר יעלה-ויבא* של ראש-חדש* או יום-טוב* ביום חול^[311].

בן עיר שהלך לכרך ולהיפך

בן עיר - שזמנו בארבעה עשר^[312] - שהלך לכרך - עיר מוקפת^[313], שזמנו בחמשה עשר^[314] - ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו^[315], כחובת מקומו^[316], בן עיר בארבעה עשר, בן כרך בחמשה עשר^[317], ואם לאו, קורא עמהם^[318]. וביארו אמוראים שלא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, קורא עמהם^[319]. ומנין שמשום אותו יום חשוב כמותם^[320], שנאמר: על כן היהודים הפרזים היֹּשבים בערי הפרזות^[321], הרי כתוב היהודים הפרזים, למה לכתוב עוד: היֹּשבים בערי הפרזות, אלא ללמד שפרוז בן יומו נקרא פרוז^[322], שאף על פי שאינו דר שם, לבד שישב שם יום אחד, נקרא פרוז^[323]. ומזה שפרוז בן יומו קרוי פרוז, סברא* היא שמוקף בן יומו קרוי מוקף^[324]. ונחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים שהדברים מוסבים על הדין של בן כרך שהלך לעיר^[325], שאם עתיד לחזור - למקומו^[326] - בליל ארבעה עשר^[327], קודם עמוד-השחר* - שהוא תחילת זמן קריאת המגילה ביום^[328] - אינו צריך לקרות עמהם בלילי ארבעה עשר, אף על פי שעודנו שם, הואיל וביום לא יהיה שם, אין זה אפילו פרוז בן יומו^[329], ויקרא בחמשה עשר בעירו^[330] - וכן אמרו בירושלמי שהמשנה היא כשיצא קודם לשהאיר מזרח, אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר^[331] - אבל אם אין עתיד לצאת משם בלילה, שעכשיו הוא פרוז לאותו יום, אף על פי שעתיד לחזור למחר, נקרא פרוז, וקורא עמהם בין בלילי ארבעה עשר בין בארבעה עשר^[332], שמתעכב קצת מן היום, שהוא עיקר הקריאה - לסוברים כן^[333] - ובשעה שחל חיוב העיר הוא היה שם^[334]. ועוד, שמכיון שהמשך הכתוב ממנו נלמד דין זה^[335], הוא: עֹשים את יום ארבעה עשר^[336], הרי שצריך מקצת היום דוקא^[337]. ומכיון שהכתוב שהדין נלמד ממנו מדבר על פרוז בן יומו שנקרא פרוז^[338], ומדיוק של פרוז יוצא לנו הדין של מוקף, שאפילו בן יומו נקרא מוקף^[339], לכן נאמר הדין לגבי פרוז בן יומו^[340], שהוא בן כרך שהלך לעיר שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר^[341]. ואין הדברים מוסבים גם על בן עיר שהלך לכרך, שלא מסתבר לומר שאם ישנו בכרך בארבעה עשר חלה עליו חובת קריאת מוקפים וישאר שם יום בחמשה עשר ויקראה עמהם, או אף אם יחזור לעירו יקרא בחמשה עשר, כיון שעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפים למה תחול עליו חובת קריאתם^[342], אלא בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, שלא יהא שם ביום חמשה עשר, אינו מוקף ליומו, וקורא בארבעה עשר כחובת מקומו ואף על פי שהוא בכרך, אבל אין עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, אין צריך לקרותה בארבעה עשר, וממתין וקורא עמהם, אף על פי שסופו לחזור לאחר זמן^[343].

ב) ויש מפרשים שלא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר וכו' מוסב על הדין של בן עיר שהלך לכרך^[344], שעיקר הדבר אם דעתו שלא להימצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו קורא כמקומו, ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו, דהיינו י"ד לבן עיר שהלך לכרך, נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם, ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת^[345].

ג) ויש מפרשים שלא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר וכו' מוסב הן על הדין של בן עיר שהלך לכרך, והן על הדין של בן כרך שהלך לעיר^[346], שכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתם, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד, כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתם, והוא מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד, ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו^[347].

יש מהראשונים הסובר שאין זמן החזרה תלוי בעמוד השחר, אלא שבן עיר שהלך לכרך, אם לא יהיה שם ביום, הרי ודאי לא היה שם כל הלילה, שכשר לקריאת המגילה בלילה, ולא היה פרוז לכל זמן קריאת המגילה^[348].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שבן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר, הכל תלוי בזמן הקריאה באותו מקום^[349]. ויש פוסקים שהכל תלוי בעמוד השחר של י"ד^[350].

כשדעתו לחזור ומתעכב ואינו חוזר

בחזרת האדם למקומו, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שהדבר תלוי בדעת האדם^[351], אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם^[352], שלא שנו אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר ונתעכב ולא חזר, אבל אם אינו עתיד לחזור בליל ארבעה עשר קורא עמהם^[353], שאם היה בדעתו לחזור בלילי י"ד אף על פי שנתעכב מחמת אונס ולא חזר בלילה עד למחר, אינו פרוז בן יומו^[354], שאין זה נקרא פרוז, מאחר שלא נתעכב לדעת אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בליל י"ד אלא ביום י"ד נעשה פרוז בן יומו וקורא עמהם, מאחר שנתעכב כאן אף יום ט"ו, שאילו יצא וחזר לו היה נעשה מוקף ביום ט"ו והיה קורא כאן וכאן^[355].

ב) ויש סוברים שהדבר תלוי בגמר המעשה^[356], אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר^[357], ואינו תלוי במחשבה כלל^[358], שבן כרך שהלך לעיר אם דעתו לישב שם ליל י"ד וי"ד מקצתו, וישב שם, קורא בי"ד, ואם אין דעתו לישב שם מקצת היום ולא יש שם מקצת יום י"ד קורא כמקומו בט"ו, אבל אם היה דעתו לשבת שם ליל י"ד ומקצת יום י"ד, ובחצות ליל י"ד נמלך ללכת למקומו, אינו קורא ביום י"ד, שאינו נעשה פרוז אחר מחשבתו אלא אחר מעשיו, וכן אם לא היה בדעתו לשבת שם מקת יום י"ד אלא ללכת למקומו ליל י"ד, ובליל י"ד נמלך וישב שם מקצת י"ד, קורא עמהם, שהכל הולך אחר מעשיו^[359]. ולכן מי שדר חוץ לירושלים והיה דעתו לצאת משם ולחזור למקומו קודם פורים, ונתעכב בירושלים מחמת גשמים וישב שם י"ד וט"ו, יקרא בט"ו^[360].

לדעת הסוברים שדין הקריאה כמקומו תלוי בדעה לחזור^[361], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהדבר תלוי בדעתו בליל י"ד^[362] שהוא זמן חיוב מגילה^[363], ולכן מי שדר חוץ לירושלים והיה דעתו לצאת משם ולחזור למקומו קודם פורים, ונתעכב בירושלים מחמת גשמים וישב שם י"ד וט"ו, יקרא בט"ו^[364]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהדבר תלוי שהיה בדעתו כשיוצא מעירו^[365], לשוב למקומו בליל י"ד, שהואיל וכך היה בדעתו, אפילו אם ידע בודאי בליל י"ד שאינו יכול לצאת מן העיר עד שיעבור ט"ו, קורא כמקומו^[366], ולכן מי שדר חוץ לירושלים לירושלים והיה דעתו לצאת משם ולחזור למקומו קודם פורים, ונתעכב בירושלים מחמת גשמים וישב שם י"ד וט"ו, יקרא בי"ד^[367].

להלכה כתבו הפוסקים שהעיקר הוא בדעתו של האדם^[368], ונחלקו הפוסקים אם העיקר הוא בדעתו בליל י"ד^[369]. או בדעתו כשיצא ממקומו^[370].

חיוב ככרך ועיר ופטור מכלום

בן עיר שעקר דירתו בליל חמשה עשר, והלך לו לכרך, אמרו בירושלמי שנתחייב לקרות עם בני מקומו בי"ד וכן נתחייב לקרות עם בני הכרך בט"ו^[371]. ויש מהראשונים ואחרונים שהביאוהו להלכה^[372], וכתבו שאף אם לא עקר דירתו, אלא הלך בן כרך לעיר, ונתעכב שם ביום י"ד, שקורא עמהם, ואם חוזר למקומו בליל ט"ו חוזר וקורא עם בני הכרך^[373]. ויש מהראשונים החולקים וסוברים שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך, שכבר נפטר^[374].

בן כרך שעקר דירתו בליל חמשה עשר, והלך לו לעיר, יש מהראשונים למדים בדעת הירושלמי שאינו קורא לא בי"ד ולא בט"ו שהרי בי"ד לא היה בעיר ובט"ו לא היה בכרך, והביאו כן להלכה^[375].

בן עיר להוציא בן כרך ולהיפך

בן עיר, אמרו בירושלמי שאינו מוציא בן כרך ידי חובתו - אם קורא עבורו בט"ו^[376] - שכן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם^[377], שהרי נפטר לו - בי"ד - ופקעה ממנו חובת מגילה^[378]. והסתפקו בירושלמי בבן כרך אם מוציא בן עיר ידי חובתו - אם קורא עבורו בי"ד^[379] - שכן הכל יוצאים בארבעה עשר - בדיעבד^[380] - שהוא זמן קריאתה^[381], או שאינו מוציא אותו ידי חובתו, שכן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם^[382], ולכתחילה בן כרך אינו יוצא בי"ד^[383]. ויש מהראשונים שכתבו שהירושלמי הכריע שבן כרך מוציא בן עיר אף על פי שאין זמנו עדיין, שהרי מכל מקום חיוב מגילה מוטל על הכל מתחילת ליל י"ד^[384]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהירושלמי הכריע להיפך, שבן כרך אינו מוציא בן עיר^[385]. וכן יש מהאחרונים שכתבו בדעת הבבלי^[386], שהרי זמנו של זה אינו זמנו של זה^[387]. ויש מהאחרונים סוברים שהבבלי אינו אמור אלא מלכתחילה, וספיקו של הירושלמי אינו אלא בדיעבד, שהרי ספיקו של הירושלמי הוא משום שבן כרך מלכתחילה אינו יוצא בי"ד, ורק בדיעבד יוצא^[388].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שבן כרך אינו מוציא בן עיר, שלדעתם כך דעת הבבלי^[389]. ויש פוסקים שבן כרך מוציא בדיעבד בן עיר, שלדעתם מלכתחילה אף לדעת הירושלמי אינו מוציא, וספיקו של הירושלמי אינו אלא בדיעבד, וספק-דרבנן* לקולא^[390].

עשיית מלאכה

בעשיית מלאכה בפורים נחלקו תנאים ואמוראים:

א) יש הסוברים שפורים אסור במלאכה^[391], שנאמר: שמחה ומשתה ויום טוב^[392], ויום טוב, מלמד שאסור בעשיית מלאכה^[393]. או משום שנאמר: שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב^[394], ויום טוב, מכאן שאסורים בעשיית מלאכה^[395]. ואף על פי שלא כתוב שם: "וקבל", נאמר: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות^[396], משמע שקבלו כמו שהחלו לעשות בשנה הראשונה, והיינו אפילו איסור עשיית מלאכה^[397]. ואף הסתם משנה שנאמר בה: היה כותבה וכו' אם כיון לבו יצא^[398], אינו אומר שמותר בעשיית מלאכה, אלא נאמר בי"ד בכרכים^[399]. יש מפרשים דהיינו שאם חל ט"ו בשבת, ובכרכים מקדימים לקרוא בי"ד^[400], מכל מקום מותרים בעשיית מלאכה - לסוברים כן^[401] - שאין איסור עשיית מלאכה אלא ביומו, י"ד לעיירות וט"ו לכרכים^[402]. ויש מפרשים דהיינו שבן עיר שהלך לכרך ודעתו לחזור למקומו, שקורא כמקומו אף על פי שהוא בכרך^[403], הואיל והוא עכשיו בכרך, והם מותרים בעשיית מלאכה, אף הוא מותר, שלא ישנה ממנהג המקום שהוא בו^[404]. ואף רבי שנטע נטיעות בפורים^[405], היינו מפני שנטע נטיעה של שמחה - לסוברים כן^[406] - שאף על פי שאסורים במלאכה, בנטיעה של שמחה מותרים^[407].

ב) רבי נטע נטיעות בפורים^[408], וביאר רבה בריה דרבא, וכן אמרו בירושלמי, שלדעתו אין איסור מלאכה בפורים^[409]. שכן כל מקום שכתוב "יום טוב" לא כתוב "וקבל"^[410], שכן אותו כתוב בו נאמר: יום טוב, נאמר בתחילה, ולבסוף כתוב: לעשות אותם ימי משתה ושמחה^[411], ואילו יום טוב לא כתוב^[412], שבשעת קבלה לא קיבלו עליהן אלא שמחה ומשתה, לאוסרם בהספד ותענית^[413], אבל יום טוב לא קיבלו עליהם^[414], שכן במגילת אסתר, לא תמצא שכתוב "יום טוב" בזה המקרא "וקבל עליהם", אלא מעצמם עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה, ככתוב: ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב^[415], וכל מקום שכתוב "וקבל" לא כתוב "יום טוב", אלא וקבל היהודים את אשר החלו לעשות^[416], וזה מוסב על הכתוב למעלה ממנו: לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו'^[417], אבל בכתוב ובכל מדינה וגו', שנדרש לדעה החולקת - לסוברים כן^[418] - יום טוב כתוב בו, אבל לא "וקבל", שלא כתוב שקיבלו עליהם לעשות יום טוב לעולם^[419]. וכן הסתם משנה שנאמר בה: היה כותבה וכו' אם כיון לבו יצא^[420], סוברת שפורים מותר בעשיית מלאכה^[421], שהרי הותר לכתוב המגילה^[422].

להלכה פסקו גאונים, ראשונים ואחרונים שפורים מותר בעשיית מלאכה^[423], שלא קיבלו עליהם איסור עשיית מלאכה^[424].

על כפרים, המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*^[425], שמותרים באותו היום במלאכה, ע"ע יום הכניסה^[426].

מנהגים בעשיית מלאכה

בתלמוד נאמר שרב קילל אדם אחד שראה שזרע פשתן ביום פורים^[427], מפני שבאותו מקום נהגו שלא לעשות מלאכה^[428], וכן פסקו ראשונים להלכה, שבמקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה אין עושים^[429], ואף אותם שנהגו לעשות אסור להם להקל ראש בכך לפני אחרים שאין נוהגים לעשות במקומם^[430], שדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם^[431].

בזמן הזה, נחלקו ראשונים: א) יש מהם שכתבו שעכשיו נהגו הכל שלא לעשות מלאכה^[432], ואף על פי שלא קיבלו עליהם איסור עשיית מלאכה^[433], היינו מפני שהיו רובם עניים מפני הגלות, והיתה גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, מכל מקום אחר כן נתקבל במנהג^[434], ונתפשט איסורו בכל ישראל^[435]. ב) והרבה ראשונים לא הזכירו שהמנהג שלא לעשות מלאכה^[436], וכתבו אחרונים בדעתם, שאף בזמן הזה פורים מותר בעשיית מלאכה במקום שלא נהגו בו איסור^[437]. ומכל מקום יש מהם סוברים שאף במקום שהמנהג לעשות מלאכה בפורים, כל העושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם^[438]. ויש מהם סוברים שדוקא במקום שהמנהג שלא לעשות מלאכה בפורים, על העושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם^[439].

אף הפוסקים נחלקו בזה: יש מהם שפסקו שבזמן הזה נהגו שלא לעשות מלאכה^[440]. ויש מהם שרק פסקו שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין עושים^[441].

אינו רואה סימן ברכה, דהיינו שלא יהנה מאותה מלאכה ויפסיד הימנה^[442], וכן אמרו בתלמוד שאותו אדם שקילל אותו רב על שזרע פשתן בפורים^[443], לא צמח הפשתן שלו^[444].

מלאכות המותרות

רבי נטע נטיעות בפורים^[445], ונחלקו בביאור מעשהו לשונות התלמוד: א) ללשון הראשון היינו משום שבמקומו של רבי לא נהגו איסור בדבר^[446]. ב) וללשון השני היינו משום שנהגו איסור מלאכה^[447], ורבי נטיעה של שמחה נטע^[448], שכיון שפורים יום שמחה הוא, מותר לנטוע נטיעה של שמחה^[449], שאף על פי שפורים מותר במלאכה לא היה נוטע בו רבי, שהעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה^[450], אלא משום שהיא נטיעה של שמחה^[451]. שכן שנינו שבתענית-צבור* של גשמים - מהתעניות האחרונות, לאחר שעברו שאר התעניות ולא נענו^[452] - ממעטים בבנין של שמחה, כגון הבונה בית חתנות לבנו, ובנטיעה של שמחה^[453], כגון אבורנקי של מלכים^[454], אילן שצילו נאה, שכופפים אותו על גבי כלונסות ויתידות, והמלכים אוכלים תחתיו בימות החמה ומתעדנים בה במיני שמחות^[455], וכיון שבתענית צבור אנו אוסרים נטיעה זו מפני שהיא נטיעה של שמחה, דין הוא שתותר בפורים שהוא יום של שמחה^[456]. ויש שאינם גורסים שהוא במקום שלא נהגו לאסור אלא מלאכה, אלא רק שרבי נטיעה של שמחה נטע^[457], שכיון שבתעניות ראשונות אסורים במלאכה^[458], ולמרות זאת הותרה נטיעה של שמחה, כן בפורים, אף על פי שאסורים במלאכה - לסוברים כן^[459] - בנטיעה של שמחה מותרים^[460].

להלכה כתבו ראשונים, שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - לסוברים שיש מקומות שנהגו לעשות מלאכה בפורים^[461] - אם נטיעה של שמחה היא, מותרת בכל מקום^[462], וכן כתבו הפוסקים שהעושה מלאכה בפורים, במקום שנהגו שלא לעשות^[463], אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, אלא אם הוא בנין של שמחה, כגון, בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים^[464]. וכן כתבו ראשונים שאף על פי שנהגו שלא לעשות מלאכה - לדעתם שבכל מקום נהגו כן^[465] - אין הדברים אמורים בבנין של שמחה^[466] ונטיעה של שמחה^[467].

אף על פי שנהגו שלא לעשות מלאכה - לסוברים כן^[468] - כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא במלאכה של טורח וצער^[469], ובלימוד תורה הצריך עיון^[470] גדול^[471], וכתבו שמכאן סומכים תלמידי חכמים לכתוב סברותיהם אף ביום הפורים, דרך שמחה ושעשוע^[472], שאין איסור מלאכה אמור במלאכת מצוה, כגון כתיבה של מצוה, ומותר לכתוב פסקי הלכות - ותשובות על שנשאל^[473] - ופשטי המקראות שאדם שמח בהן, ככתוב: פקודי ה' ישרים משמחי לב^[474], ואגרות של שאילת שלום^[475] ומזכרת חובותיו^[476].

עוד כתבו ראשונים שנוהגים לעשות כמה מלאכות בפורים, בתפירות וציורים, לצורך שמחת פורים^[477].

להלכה כתבו הפוסקים שמותר בפורים לעשות כל מלאכת מצוה, כגון לכתוב פסקי הלכות^[478], וכן מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך - שמחת^[479] - פורים^[480], אף על פי שהיה אפשר לעשותן מקודם^[481]. ויש מהם שכתבו שמכל מקום לימוד בדבר שצריך עיון גדול, אסור^[482].

משא-ומתן*, כתבו אחרונים שאין בו איסור מלאכה^[483], שהוא כנטיעה של שמחה^[484], שהאדם שמח במשא ומתן^[485], ובפורים כתוב: ימי משתה ושמחה^[486], ודינו ככותב אגרת שאלת שלום ומזכרת חובותיו^[487]. ואף על פי שבתשעה-באב* הדבר אסור^[488], שונה הדין כאן שיש לו לעשות כל מה שהוא שמחה לו^[489]. יש מהאחרונים שכתבו שמכל מקום נהגו שלא לעשות משא ומתן בפורים^[490], כדי שיתעסקו בסעודה^[491]. ויש מהאחרונים שכתבו שהמנהג שעושים משא ומתן בפורים^[492], ויושבים בחנויות^[493].

יש מהאחרונים שכתבו שכל שיש הפסד ממון בדבר, מותר לעשות מלאכה בפורים, שהוא דבר של שמחה^[494].

זמן האיסור

בזמן איסור מלאכה, נחלקו ראשונים:

א) יש שכתבו שאין איסור מלאכה אלא בזמנו של פורים^[495], ביום מקרא-מגילה*, אבל לאסור של זה בזה אינו מנהג^[496] - ובפרזים אין אסורים במלאכה בט"ו - ובמוקפים אין אסורים במלאכה בי"ד^[497]. ונסתפקו אחרונים אם במקום שנמצא מנהג שנהגו לאסור בשני הימים, הדבר אסור, או שאף אם נהגו כן אינו מנהג, ואין משגיחים במנהג גרוע^[498].

ב) ויש מהראשונים שכתבו שאיסור מלאכה נהוג בשני הימים^[499]. וכן יש מהראשונים שכתבו שלסוברים שאסור לעשות מלאכה בפורים^[500], אסור לכתוב בשני ימי פורים, שהוא מלאכה^[501], וכתבו אחרונים בדעתם, שאף על פי שלהלכה אין איסור מלאכה בפורים^[502], לנוהגים שלא לעשות בו מלאכה, יש לנהוג איסור מלאכה בשני ימי פורים^[503].

להלכה כתבו אחרונים שהדבר תלוי במנהג אותו המקום^[504].

יש מהראשונים שכתבו שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה אף בשושן פורים^[505]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא נתברר איך המנהג אצלנו^[506].

חל ט"ו בשבת, שמוקפים מקדימים לקרות בי"ד^[507], נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמוקפים מותרים בו בעשיית מלאכה^[508]. ויש סוברים שהם אסורים^[509].

בליל פורים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שלא נהגו איסור מלאכה עד הנץ-החמה*, כפי הדין בערב-פסח*^[510]. ויש סוברים שמכיון שאנו נוהגים שלא לעשות מלאכה בפורים, אסור לעשות מלאכה אף בלילה^[511], שכן לסוברים שפורים אסור במלאכה^[512], איסור מלאכה בפורים, נוהג אף בליל פורים^[513], שהוא שב ואל תעשה, וכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*, והוא כאיסור מלאכה ביום-טוב*, הנוהג אף בליל יום טוב^[514].

נידוי

יש הגורסים בתלמוד שאלה על דברי רב שקילל למי שזרע פשתן בפורים^[515], מדוע לא נידהו, ומיישב התלמוד, שכיון שלא צמח הפשתן^[516], היינו נדוי*^[517]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שאף על פי שאיסור מלאכה הוא מטעם מנהג, מנדים כל העושה מלאכה בפורים^[518], שאין לזלזל על המנהג^[519], כיון שפשט איסורו על כל ישראל^[520] - לסוברים כן^[521] - או אפילו יש מקומות שנהגו לעשות מלאכה בפורים - לסוברים כן^[522] - במקום שנהגו שלא לעשות, מנדים העובר עליו^[523]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים לסוברים שאסור במלאכה בפורים, שהעושה איסור ואפילו מדבריהם מנדים אותו^[524], אבל להלכה שאין איסור בעשיית מלאכה בפורים^[525], אלא מנהג בלבד^[526], אין לנדות העושה מלאכה בפורים^[527]. וכן כתבו הפוסקים להלכה^[528].

וכתבו אחרונים בדעתם שאין מנדים אלא העושה מלאכה במזיד^[529], ודוקא כשעושה גוף המלאכה ביום הפורים, אבל לא אם המלאכה נעשית קודם הפורים ובפורים סיימה^[530].

תפלה*, תפלין* וקריאת-התורה*

על הנסים

בפורים מתפלל שמונה-עשרה*^[531], ואומר מעין המאורע^[532], שחייב להזכיר^[533] על הנסים^[534] בהודאה*^[535], אחר "קוינו לך"^[536], שכל דבר שהוא לשעבר - שנותן הודאה לשעבר^[537] - אומרו בהודאה^[538], ועל הנסים הודאה היא ולא תפילה^[539]. וכתבו ראשונים שיש האומרים אותו בהודאה, לאחר "ערב ובוקר וצהרים"^[540].

על הנסים נאמר שחרית* ומנחה*^[541]. ואם נאמר בערבית*, נחלקו הדעות: יש סוברים שאומרים אותו אף בערבית^[542], אף על פי שלא קראו המגילה עדיין^[543], ומזכיר על הניסים אפילו אם הקדים להתפלל ערבית קודם צאת-הכוכבים*^[544], שהוא כשאר ימים טובים, שמזכיר מעין המאורע בתפילת ערבית, אף על פי שעדיין לא קידש^[545]. ויש סוברים שאין מזכירים על הניסים בערבית^[546], שאין לאומרו עד לאחר קריאת מגילה^[547].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שמזכיר על הנסים בערבית^[548], אפילו אם הקדים להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים^[549].

בעל הנסים של פורים, כתבו ראשונים שיש פ"ה תיבות^[550] נגד המן ופ"ד אותיות מן ואת פרשנדתא^[551] עד ויזתא^[552].

אם לא אמר בתפילה על הניסים, אין מחזירים אותו^[553], שכל שאין בו קרבן מוסף*, אין מחזירים אותו^[554], ויאמר בתפילה אחר אלהי נצור: נודה לך ה' אלהינו ואלהי אבותינו על הנסים וכו'^[555].

בערבית, במוצאי פורים, אין אומרים על הנסים, אף אם נמשכה סעודת פורים^[556] בלילה^[557].

פרזים, העושים את הפורים בי"ד אדר^[558], נחלקו בהם ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים ואחרונים סוברים שאסור להם להזכיר על הנסים בתפילה בט"ו^[559], וביארו אחרונים בדעתם שכיון שאין שייך זה לאותו יום, הוא שלא מעין המאורע והוא הפסק בתפילה^[560]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין איסור להזכיר על הנסים בט"ו^[561], שבשני הימים נעשו להם נסים ונפלאות כמו שמבואר בכתוב^[562].

לסוברים שהטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה הוא הפסק וחוזר לתחילת הברכה שהפסיק בה, או לראש תפילתו, אם סיים התפילה^[563], ולסוברים שאסור לפרוז להזכיר על הנסים בט"ו אדר^[564], אם עבר והזכיר, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שצריך לחזור ולהתפלל^[565], שמשנה ממטבע שטבעו חכמים הוא^[566]. ויש סוברים שאינו צריך לחזור אם אמרו^[567], שיש קצת שייכות לעל הנסים אף בט"ו^[568].

על אמירת על הנסים בברכת-המזון*, עי' להלן: הסעודה^[569]. ושם^[570], שנחלקו ראשונים אם אומרים אותו כשנמשכה סעודת פורים ללילה. על כך שאין מזכירים מעין המאורע בברכה-מעין-שלש*, עי' להלן: שם^[571]. בנוסח על הנסים, שיש גורסים: ועל הנסים, ע"ע חנכה: הלל והודאה^[572]. בנוסח על הנסים, שיש הגורסים: בימים ההם ובזמן הזה, ויש סוברים שטעות הוא, ויש לומר: בזמן הזה, ע"ע הנ"ל: שם^[573]. על התוספת בעל הנסים, שיש המוסיפים בסופה: כשם שעשית עמהם וגו', ויש הסוברים שאין לאומרה, ע"ע הנ"ל: שם^[574].

ארור המן וברוך מרדכי

בירושלמי ומסכת סופרים אמרו שצריך לומר: ארור המן ארורים בניו^[575], חרבונא זכור לטוב^[576], שלדעתם חרבונא, היינו אליהו שנדמה לחרבונא^[577], וזכור לטוב הוא אליהו^[578]. יש מהאחרונים מפרשים שזכור לטוב מוסב על אליהו^[579], ומוסב אף על חרבונה, שמאחר שנדמה צורתו לחרבונה, כמה טוב היה חרבונה שאליהו נדמה בצורתו^[580], ולכן אומרים "וגם" חרבונה^[581] - לסוברים כן^[582] - או שהפירוש הוא, שאף שהפשוטו אמת, שהוא חרבונה, מכל מקום יהא ברוך כיון שזכור לטוב, רוצה לומד שנזכר לטובה, שיש אומרים שהוא אליהו^[583]. ויש מהאחרונים מפרשים שזכור לטוב מוסב רק על חרבונה, מאחר שאליהו נדמה בדמותו, נזכירהו לטוב^[584].

בטעם אמירת ארור המן ארורים בניו, אמרו במדרש, לקיים מה שנאמר: ושם רשעים ירקב^[585] - שמשם אנו למדים שמצוה לקלל הרשעים^[586] - ויש מהראשונים שכתבו שמצוה לקלל המן בפורים, וכשאומר ארור המן יוצא ידי חובתו^[587].

בזמן האמירות הללו נחלקו הדעות: א) יש סוברים שבשעת מקרא-מגילה*, כשמגיעים להמן, אומרים: ארור המן וארורים בניו^[588], ואפילו כשמזכיר המן במגילה קודם התלייה, שכעת כבר מת הוא^[589], וכשמגיעים לחרבונא, אומרים: חרבונא זכור לטוב^[590], ואף שמברכים על מקרא מגילה^[591] אין זה הפסק^[592]. ב) ויש סוברים שאמירות הללו הן לאחר מקרא מגילה^[593], שמשום הפסק ברכה, יקלל הרשעים לאחר הקריאה^[594].

במסכת סופרים אמרו עוד שלאחר מקרא מגילה - וקודם שיאמר ארור המן^[595], לסוברים שאומרו לאחר מקרא מגילה^[596] - מקלס לצדיקים: ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל^[597]. וביארו ראשונים הטעם, משום שנאמר: זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב^[598].

ויש מהראשונים שכתבו, בשם הירושלמי^[599], או בשם מסכת סופרים^[600], או בשם הגמרא^[601], שצריך לומר, אחר קריאת המגילה^[602], ארור המן, ברוך מרדכי^[603], ארורה זרש, ברוכה אסתר^[604]. גם חרבונה - ויש גורסים: וגם חרבונה^[605]. ויש גורסים: וחרבונה^[606]. ויש גורסים: חרבונה^[607] - זכור לטוב^[608]. וביארו אחרונים שמקדים ארור המן לברוך מרדכי, משום שרשעתו היתה מקודם^[609]. ולגירסא זו לא נזכר "ארורים בניו", וביארו אחרונים הטעם, שכן אמרו בתלמוד: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק^[610], והירושלמי שבו נזכר שיש לאומרו^[611], כוונתו לבניו שנתלו^[612]. או ש"ארורים בניו" הוא נוסח קדום, אבל אחר כך שלמדו בניו תורה, חדלו מלאומרו^[613].

יש מהראשונים שכתבו בשם הירושלמי^[614], או בשם מסכת סופרים^[615], קודם הזכרת חרבונה^[616], תוספת: ארורים כל הערלים^[617] - ויש גורסים: הרשעים^[618]. ויש שהשמיטו כליל, והביאו רק סוף המשפט^[619] - ברוכים כל ישראל^[620]. ויש גורסים: היהודים^[621]. ויש גורסים: ישראלים^[622].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים שהשמיטו הדין^[623]. וכן יש מהראשונים שכתבו שלא נהגו באמירות הללו^[624]. ב) ויש מהראשונים שפסקו שצריך לומר: ארור המן^[625] וארורים בניו, חרבונא זכור לטוב^[626]. וכן יש מהראשונים שכתבו שנהגו לומר^[627]. ג) ויש מהראשונים שפסקו שצריך לומר: ארור המן ברוך מרדכי וכו' ארורים כל וכו'^[628]. ד) ויש מהראשונים שכתבו שנהגו לומר: ארור המן וארורים בניו, ברוך מרדכי וברוכה אסתר^[629].

יש מבין הראשונים הפוסקים שצריך להזכיר "ארור המן"^[630], הפוסקים שאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעיכוב^[631]. ויש הפוסקים שכל שלא אמר ארור המן לא יצא^[632].

להלכה כתבו הפוסקים שצריך לומר: ארור המן ברוך מרדכי וכו' ארורים כל וכו' וגם חרבונה זכור לטוב^[633]. ונחלקו המנהגים: יש הנוהגים לומר: ארור המן אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי, ארורה זרש אשת מפחידי, ברוכה אסתר בעדי^[634], וגם חרבונה זכור לטוב^[635]. ויש הנוהגים לומר: ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב^[636]. ויש הנוהגים לומר ארור המן וכו' ארורה זרש וכו' ארורים אויבים ברוכים ישראל, בסדר ענייה ואמירה של שליח-צבור* וקהל, שליח הציבור אומר: ארור המן, ועונים הציבור: ברוך מרדכי, שלוש פעמים, וחוזר ואומר: ברוך מרדכי, ועונים הציבור: ארור המן, שלוש פעמים, וכן הלאה, ובסוף אומרים: וגם חרבונה זכור לטוב^[637].

על כך שהמזכיר רשע* ואינו מקללו עובר בעשה, ע"ע רשע.

סדר ערבית

מתפללים ערבית*, ואומר אחר תפילת ערבית קדיש*^[638]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאומר עד "דאמירן בעלמא"^[639], ואין אומר תתקבל, לפי שעתיד לומר סדר קדושה אחר המגילה^[640], ואז יאמר תתקבל^[641], שאין אומרים קדיש שלם אלא בגמר כל אותה תפלה דהיינו אחר קריאת המגילה^[642]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאומר קדיש שלם^[643], עם "תתקבל"^[644].

אף אם מתפלל מבעוד יום ממתין עד לצאת-הכוכבים* למקרא-מגילה*^[645]. ויש הנוהגים לומר לפניו פיוטים*^[646]. ולאחר מקרא מגילה, אומרים פיוטים, כל מקום כפי מנהגו^[647], וקדושה-דסדרא*^[648] החל מואתה קדוש^[649], וקדיש* תתקבל^[650] ועלינו לשבח^[651]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאומרים קדיש שלם בלא תתקבל^[652]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין אומרים קדושה דסידרא^[653].

שני טעמים נתנו ראשונים מדוע אומרים קדושה דסידרא, לאחר מקרא מגילה: א) לפי שאסתר אמרה - למנצח על אילת השחר^[654], ושם - ואתה קדוש^[655] סמוך לפסוק אלהי אקרא יומם^[656], שממנו אנו למדים למקרא מגילה בלילה^[657]. ב) כי לולי הקדוש ברוך הוא יושב תהילותם, לא נשתייר בפורים שריד ופליט משונאיהם של ישראל^[658].

בטעם שאין מתחילים הקדושה דסידרא בכתוב: ובא לציון גואל^[659], כתבו ראשונים, לפי שאין גאולה בלילה^[660].

יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר לאחר קדיש תתקבל שלאחר קריאת המגילה^[661], פיטום הקטורת^[662] - למנהגם שאומרים כן אף בחול^[663], בסום תפילת ערבית*^[664] - וקדיש^[665] של קטן^[666].

על ארור המן וכו', שיש הסוברים שיש לאומרו לאחר מקרא-מגילה*, עי' לעיל^[667]. על הראשונים הסוברים שאומרים בליל פורים, לאחר קריאת המגילה: שיר מזמור לאסף^[668], עי' להלן^[669]. ושם^[670], על האחרונים שכתבו שהמנהג שאומרים אז מזמורים אחרים. על הנוהגים להקדים לתפילת ערבית למנצח על אילת השחר, עי' להלן^[671]. חל פורים במוצאי-שבת*, שנחלקו ראשונים אם אומרים בו ויהי נעם, ע"ע מוצאי שבת^[672].

סדר שחרית

בתפילת שחרית, בחזרת-הש"ץ* כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים לומר קרובץ^[673]: ויאהב אומן^[674].

לאחר חזרת הש"ץ אומרים קדיש עד "דאמירן בעלמא", ומוציאים ספר תורה - בגדולה ורוממות^[675] - וקוראים בו^[676]. ויש שכתבו שאומר לפני הוצאת הספר - לדעתם שאומרים כן בערבי ימים טובים ובמוצאי ימים טובים, ובשבת* ויום-טוב*^[677] - אתה הראת לדעת^[678] - ופסוקים מפוזרים^[679] - עד ורעם ונשאם עד העולם^[680]. וכן לדעתם אומרים אף בשושן פורים, אם חל ביום שני^[681].

לאחר קריאת-התורה*, אומרים קדיש עד "דאמירן בעלמא"^[682], ולאחר מכן נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאין מחזירים הספר תורה למקומו^[683], אלא יושב ואוחז בידיו עד שקראו את המגילה^[684], ולאחר מקרא מגילה^[685] מחזיר ספר תורה למקומו^[686] בהלל ובהודאה^[687]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שמחזירים ספר תורה למקומו קודם מקרא מגילה^[688], ויש מהם שכתבו שיושבים ומצפים לאנשים נשים וטף עד בואם לבית-הכנסת* וקוראים את המגילה^[689]. ויש מהאחרונים שכתבו שהמנהג לקרוא המגילה, לאחר תפילת שחרית^[690].

כשמחזירים ספר התורה, יש מהראשונים שכתבו שנהגו לומר: שיר המעלות לדוד לולי ה'^[691], מפני שמדבר מענין מה שרצה המן לעשות לנו^[692]. ויש מהאחרונים שכתבו שנהגו לומר אותו לאחר מקרא מגילה בערבית^[693], וקודם קדיש תתקבל בשחרית^[694]. או אף בשחרית, לאחר מקרא מגילה^[695].

לאחר מקרא מגילה, אומרים פיוטים, כל מקום כפי מנהגו^[696].

לסוברים שקוראים המגילה בתוך תפילת שחרית^[697], לאחר שקראו במגילה והחזירו ספר תורה למקומו, אומרים אשרי וקדושה-דסדרא*, וקדיש תתקבל^[698]. ויש מהראשונים שכתבו שאומרים אשרי קודם מקרא מגילה, ולאחריו קדושה דסידרא, ומחזירים ספר תורה למקומו, וקדיש תתקבל^[699].

על ארור המן וכו', שיש הסוברים שיש לאומרו לאחר מקרא-מגילה*, עי' לעיל^[700]. על כך שאין קוראים הלל בפורים, עי' להלן^[701]. ושם^[702], אם מי שאין לו מגילה, קורא את ההלל. אם עושים נפילת-אפים* בפורים, עי' להלן^[703]. ושם^[704], שלמנהג שאין עושים נפילת אפים, אין אומרים דברים נוספים שהם מענין תחינה וצרה. על קריאת-התורה* בפורים, עי' להלן^[705]. על הנוהגים לומר לאחר תפילת שחרית שיר מזמור לאסף^[706], אם אומרים אותו בפורים, עי' להלן^[707]. על הנוהגים לומר שיר-של-יום*^[708], איזה מזמור אומרים בפורים, עי' להלן^[709]. על הנוהגים להוסיף לאחר שיר של יום: שיר מזמור לאסף, עי' להלן^[710]. על פורים, שהוא אחד מחמש השכמות שמנו ראשונים, ע"ע שחרית.

הלל

אין קוראים הלל* בפורים^[711]. ומספר טעמים לדבר:

א) משום שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ^[712], ואינו דומה ליציאת מצרים שהוא נס שבחוצה לארץ^[713], שעד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה - על נס המאורע להם^[714] - משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה^[715], על נס שאירע להן בחוצה לארץ לאחר מכן^[716].

ב) קריאת המגילה היא ההלל^[717], שלא הוצרכו לקבוע בו שיאמרו הלל^[718], לפי שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל^[719], שכיון שחייבו בקריאתה ובשמיעתה האמת זה מביא שיתעורר כשיקרא וישמע דברי האגרת שיתן שבח והודאה לשם יתברך^[720]. ולדעה זו כיון שגלו חזרו כל הארצות להכשירן - להיתרן^[721] - הראשון^[722], לומר הלל אפילו על נס של חוץ לארץ^[723].

ג) נאמר בהלל: הללו עבדי ה'^[724], כלומר, ולא עבדי פרעה - שהרי לחירות יצאו^[725], ואין לשון עבדי ה' נופל אלא בנס שאפשר לומר בו עבדי ה' לבד^[726] - אבל בזו עדיין עבדי אחשורוש היו^[727] ולא יצאו מעבדות לחירות^[728], משונאיהם נגאלו^[729] ומן המות^[730], לא נגאלו מן המלכות^[731], ואין קוראים הלל אלא על מפלתה של מלכות, ומלכות אחשורוש היתה קיימת^[732], ולכן אין אומרים הלל בפורים^[733]. ואף לדעה זו כיון שגלו חזרו כל הארצות להכשירן הראשון^[734], שהרי אם לא היינו עבדי אחשורוש, היינו אומרים את ההלל^[735].

הנמצא במקום שאין לו מגילה, כתבו ראשונים שלטעם שקריאת המגילה היא הלל^[736], קורא את ההלל, שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה במקומו^[737], וכן צידדו להלכה^[738]. ולטעם שעדיין עבדי אחשורוש היו^[739], אף מי שאין בידו מגילה אינו קורא את ההלל^[740]. ואחרונים צידדו שאף לטעם שקריאת המגילה היא הלל, לא יקרא ההלל בברכה, שמשום שקריאתה הלל, לא תקנו חכמים לקרוא הלל בפורים, ומשום שלא תקנו, גם זה שאין לו מגילה אין לו לקרות^[741], שלא חלקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם^[742].

להלכה כתבו הפוסקים, שאף מי שאין בידו מגילה, אינו קורא את ההלל^[743]. ומכל מקום יש מהם שכתבו שאף על פי כן כשאין לו מגילה לקרות יש לו לקרות הלל בלא ברכה שלפניו ושלאחריו, כקורא בתהלים^[744]. ואף אם יש לו חומש שקורא בו מגילה לעצמו, מכל מקום הרוצה לקרות גם הלל בלא ברכה לא הפסיד, שאפשר שעדיף אמירת הלל שלא נתקן שיהיה בכשרות קצת כספר תורה, מה שאין כן קריאת המגילה שעיקר תקנתה להיות כתובה כתיקנה^[745], ולכן יוצא ידי שניהם^[746].

נפילת אפים ותחנון

אם עושים נפילת-אפים* ואומרים תחנון* בפורים, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש מהגאונים סוברים שנופל אדם על פניו בפורים^[747], שאין דומה פורים לכל מועדים ולחנכה* - שאין נופלים בהם על פניהם - שבכולם אנו גומרים את ההלל ואומרים: זה היום עשה ה'^[748], ואילו בפורים אין אנו אומרים^[749], ואף על פי שמשום שאין אומרים הלל* על נס שבחוצה לארץ הוא^[750] - לסוברים כן^[751] - סוף סוף הרי אנו אומרים יום נס הוא, ונגאלו ישראל בו מלהשמיד ולהרוג ולאבד, וצריכים אנו לבקש רחמים שיפדנו ויגאלנו באחרונה כבראשונה^[752]. וכתבו גאונים שכן המנהג בשתי הישיבות^[753], שיורדים תנאים לפני גאון ואב בית דין ואלופים וכל ישיבה כולה, ומבקשים רחמים הרבה ונופלים על פניהם^[754]. ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין נופלים על פניהם^[755], שהרי קריאת המגילה זו הלל - לסוברים כן^[756] - הרי שאם לא זה, היינו אומרים הלל^[757], וכמו שאנו גומרים את ההלל הוא, שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל, ואין לומר נפילת אפים^[758] כי יום משתה ושמחה הוא^[759], ולא יום צרה^[760], שנאמר: ימי משתה ושמחה^[761].

למעשה כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג שאין נופלים על פניהם^[762] ואין אומרים תחנון בפורים^[763], לא בשחרית ולא במנחה^[764], לא בי"ד ולא בט"ו^[765], שנאמר: ימי משתה ושמחה^[766], ופורים נקרא יום טוב^[767]. ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה^[768] - אף לסוברים שאין דינו שוה לתחנון^[769] - שאין להזכיר צרה בפורים^[770], שנאמר: את שני הימים האלה^[771], שמוקפים בט"ו כשושן וכפרים בי"ד^[772], וכתוב: ימי משתה ושמחה^[773]. ובשני ובחמישי אין אומרים ודוי*^[774] - לסוברים שיש לאומרו בתחנונים שבשני וחמישי^[775] - ולא אל ארך אפים^[776], שהוא תחינה^[777]. וכתבו ראשונים שיש הנוהגים לומר יענך ה' ביום צרה בשושן פורים^[778].

קריאת התורה

בפורים, קוראים ויבֹא עמלק^[779], לפי שהמן יצא מזרעו^[780]. וקוראים מויבֹא עמלק^[781] עד מדֹר דֹר^[782], לשלושה קרואים^[783]. ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים^[784], אין מוסיפים וקוראים וישמע יתרו^[785], כדי להשלים לעשרה פסוקים, שהקורא בתורה לא יפחות מהם^[786], וכן אין צריך להתחיל בפרשה שלמעלה^[787], אלא ראשון קורא שלושה פסוקים: ויבֹא עמלק^[788], ויאמר משה^[789], ויעש יהושע^[790], ושני קורא: והיה כאשר ירים משה^[791], וידי משה^[792], ויחלֹש יהושע^[793], שלישי קורא: ויאמר ה'^[794], ויבן משה^[795], ויאמר כי יד^[796]. ואין צורך לקרוא עשרה פסוקים, שתשעה הפסוקים הם סדרו של יום^[797], ונשלם הענין בתשע^[798], שענינה אין בה יותר מתשעה פסוקים^[799], ושם מסתיים סדורו של יום, ואינו בדין שיקראו במה שאינו סדרו של יום כדי להשלים עשרה פסוקים^[800]. והוא כהפטרה*, שצריך לקרוא בה עשרים ואחד פסוקים^[801], ואם נגמר הענין שקראו בו בפחות מעשרים ואחד פסוקים, אינו צריך להוסיף מענין אחר^[802]. וכתבו ראשונים טעם לדבר, אמר הקדוש ברוך הוא: עמלק גרם לי להיות שמי חסר וכסאי חסר, כשם ששמי חסר וכסאי חסר בעבורו כך פרשיותיו חסרות^[803]. ויש מהגאונים סוברים שיכולים להתחיל הקריאה קודם ויבא, ולהשלים עשרה פסוקים, ואם התחילו בויבא עמלק, יקראו אלה תשעה פסוקים ולא ידלגו^[804], שהם מענין היום^[805]. ויש מהגאונים סוברים שצריך להתחיל למעלה, לפי מה שאמרו חכמים אין פוחתים מעשרה פסוקים שבתורה לשלושת הקוראים והקורא ארבעה מהם הרי זה משובח^[806]. וכן יש מהראשונים סוברים שצריך להוסיף בין למעלה בין למטה, שאסור לקרות בפרשה פחות מעשרה פסוקים^[807].

למעשה כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג שקוראים תשעה פסוקים^[808]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאף על פי שאין לחוש להשלים לעשרה פסוקים^[809], המנהג להחזיר שני פעמים הפסוק האחרון של פרשה זו, כדי להשלים לעשרה פסוקים^[810].

קריאת התורה בפרשת ויבא עמלק, נחלקו ראשונים אם כפרים, המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*^[811], קוראים אותה עם קריאת המגילה, או שאין מקדימים הקריאה, ועל כך ע"ע יום הכניסה^[812].

שיר מזמור לאסף

שיר מזמור לאסף^[813] - שיש הנוהגים להוסיף בסוף תפילת שחרית*^[814] - נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים שאין לאומרו בי"ד וט"ו באדר^[815], אלא אומרים במקומו: למנצח על אילת השחר^[816]. וכן יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר בפורים לאחר קדיש תתקבל^[817] מזמור זה^[818], שמדבר מענין אסתר, כפי שאמרו חכמים: למה נמשלה אסתר לאילה, לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה^[819], למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים^[820]. וגם יש בו רמז לשם המן, שנאמר: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי^[821], ראשי תיבות המן מכי^[822]. ואומר אחריו: קדיש יהא שלמא רבה^[823]. ויש מהאחרונים שכתבו שהוא שיר-של-יום* של פורים^[824]. ויש שנהגו לאומרו קודם תפילת ערבית בליל פורים^[825].

ב) ויש מהראשונים סוברים שיש לומר בפורים שיר מזמור לאסף^[826], כדי לסמוך שיר ממפלתם של רשעים^[827], שכתוב בו מפלה לאומות^[828], למגילה שהיא מפלתם של רשעים^[829], ולטעם זה יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר שיר מזמור לאסף אף בליל ארבעה עשר^[830]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שהמנהג לומר שיר מזמור לאסף, בשחרית, לאחר שיר של יום, שהוא מזמור של פורים^[831]. או שאומרים בפורים שיר מזמור לאסף, משום שכל יום שאין בו מוסף* אומרים שיר מזמור לאסף^[832].

השיר שהלוים היו אומרים בבית-המקדש* בפורים: שגיון לדוד^[833]. וביארו אחרונים הטעם, שכתוב בו: על דברי כוש בן ימיני^[834], שהוא שאול, וכתוב בו גם כן: ולו הכין כלי מות^[835], רמז על העץ שהכין המן למרדכי^[836] ונתלה בו^[837], וכתוב בו: בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד^[838], שכל זה הוא רמז למה שחשב המן על היהודים ושב עמלו בראשו^[839].

למעשה יש מהאחרונים שכתבו שהמנהג לומר בפורים בשחרית, במקום שיר-של-יום* - לנוהגים לאומרו^[840] - וכן בערבית לאחר קריאת המגילה: למנצח על אילת השחר^[841]. ומכל מקום כתבו שאחר מזמור זה ראוי לומר מזמור שגיון לדוד^[842]. ושאין לומר בו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום^[843].

תפילין

חייב אדם להניח תפלין* בפורים^[844], וכתבו ראשונים דהיינו בהשכמה, אך לא כל היום^[845] - כפי מצותה^[846] - מפני שחייב אדם להשתכר בפורים^[847] - לסוברים כן^[848] - ולכן חולצן אחר התפילה, פן יהיה שיכור^[849]. וכתבו אחרונים שאין לחלוץ התפילין בפורים עד אחר קריאת המגילה^[850], שנאמר: ליהודים היתה וגו' ויקר^[851], אלו תפילין^[852], לכן יש להיות תפילין בשעת קריאה^[853], שאם התפלל כבר ועתה שומע מגילה אין חולץ תפילין עד לאחר המגילה^[854], אבל מי ששומע המגילה בסדר התפילה, אינו חולץ אלא אחר קדושה-דסדרא*, שהרי אלה שאינם מניחים תפילין בכל היום, אלא בשעת התפילה בלבד - וכן המנהג^[855] - נוהגים לחלוץ התפילין אחר קדושה דסידרא^[856], שאינה נאמרת אלא לאחר קריאת המגילה^[857].

הסעודה

חייבים בית ישראל לאכול ולשתות בפורים^[858] ולהודות ולשבח על כל הניסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא^[859], וסעודת פורים היא מצוה מדברי-קבלה*^[860], שנאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה^[861], והשמחה היא הסעודה^[862]. וחייב אדם להרבות בשמחה ביום זה^[863], ובאכילה ובשתיה^[864] עד שלא יחסר שום דבר, בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הניסים שעשה לנו^[865], ואוכלים ושותים ושמחים ומזמרים על שולחנם ובבית חבריהם^[866]. ומצוה להרבות בסעודת פורים^[867], ויתעכב על שולחנו לאכול ולשתות יותר ממה שרגיל^[868], ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו על שולחן אחד כדרך המסיבה שמתאספים הרבה לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה שמחה, אבל כשהאדם יושב יחידי וגלמוד אי אפשר לשמוח כראוי^[869].

החיוב להשתכר ביין - לסוברים שחייבים בכך בפורים^[870] - הוא בכלל חובת סעודת פורים^[871].

על הסוברים שאין להשתכר בפורים^[872], שנתנו ראשונים טעם לדבר, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות, עי' להלן: שכרות בפורים^[873].

ברכה

אין מברכים על מצות סעודת פורים^[874]. ונחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שראוי היה לברך עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' ושהחיינו, שהרי בא מזמן לזמן, כמו שמברכים על נר חנכה* וקריאת-המגילה*, רק שהברכות של המגילה מוסב על קריאת המגילה ועל קיום מה שכתוב במגילה, דהיינו הסעודה ומשלוח-מנות* וכו', כמו שהחיינו בקידוש יום טוב סוכות שמוסב גם על הסוכה^[875], על כן צריך השומע הברכות - של המגילה - לכוון גם על זה^[876].

ב) ויש שכתבו דין זה לגבי ברכת שהחיינו, שיכוון גם על סעודת פורים, שהיא גם כן מצוה^[877], וביארו, שלסוברים שמברכים שהחיינו אף על קריאת המגילה ביום^[878], יכוון זה בברכת שהחיינו של יום^[879], ולסוברים שאין מברכים ברכה זו אלא בקריאת המגילה בלילה^[880], יכוון כן בשהחיינו של לילה, אף על פי שאין זמנה של סעודה בלילה^[881]. ומכל מקום לא ראו חכמים לקבוע ברכת שהחיינו על סעודת פורים^[882], שזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום טוב^[883], ולכן מי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על הסעודה^[884]. וכן ברכת-המצות* על סעודת פורים לא תיקנו כלל^[885].

על הסוברים שמי שאין לו מגילה, ראוי לו לברך ברכת-הזמן* על עצם יום פורים, ע"ע ברכת הזמן^[886]. ושם^[887], על הסוברים שברכת הזמן הנאמרת ביום - לסוברים כן^[888] - לפני קריאת המגילה היא לא על הקריאה אלא על היום.

נשים וקטנים

נשים חייבות בסעודת פורים^[889], שהן חייבות בכל מצוות פורים כאנשים^[890], שהרי הן חייבות במקרא-מגילה*, שאף הן היו באותו הנס^[891], ואם כן חייבות גם בעשייה, שנאמר: והימים האלה נזכרים ונעשים^[892], ויש להקיש עשייה לזכירה^[893].

חיוב זה הוא לנשים בפני עצמם, ולא על הבעל לשמח אותם, ולכן אלמנה וגרושה ואישה שאין בעלה בעיר, חייבות בסעודת פורים^[894].

קטנים, מחוייב האב לשמחם בפורים, במיני מעדנים ומטעמים, שהקטנים שהגיעו לגיל חנוך* ודאי מחוייב לחנכם, שהרי חייב לחנכם במקרא מגילה, ואפילו אלה שלא הגיעו לחינוך, שאינם בזכירה, שאינם יכולים לקרות וגם אינם מבינים הקריאה, מכל מקום בעשייה, שהם יכולים ומבינים, כמו תבשיל שכל חיך אוכל יטעם לו, חייב האב לחנכם, שהם בכלל קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם^[895], שאף הם היו באותו הנס של להשמיד ולהרוג^[896].

זמנה

סעודת פורים שאכלה בלילה - בליל פורים^[897] - לא יצא ידי חובתו^[898], אף שהוא בין מגילה למגילה^[899], שנאמר: ימי משתה ושמחה^[900]. וכל שכן אם אכלה ליל מוצאי פורים לא יצא ידי חובתו^[901], אף על פי שהוא ליל ט"ו למוקפים^[902], שנאמר: ולא יעבור^[903], וכבר עבר זמנה^[904]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שמפרש שסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, דהיינו בליל מוצאי פורים^[905].

בסעודת פורים שאכלה בליל פורים, שלא יצא ידי חובתו^[906], נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים מפרשים שלא יצא ידי חובתו כלל^[907]. ויש מהגאונים מפרשים שאינה מצוה מן המובחר^[908].

מספר טעמים נאמרו לכך שהאוכל סעודת פורים בלילה לא יצא ידי חובתו: א) עיקר סעודת השמחה ביום הוא^[909], שעיקר הנס ביום נעשה^[910], ונהרגו מה שנהרגו^[911]. ב) לא יצא ידי מצות סעודה כי אם ביום, כדמות סעודת אסתר^[912]. ג) השמחה אינו נוהג אלא ביום, שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*, והוא כעין דאוריתא, שמצוות הנוהגות ברגלים, כשופר סוכה ולולב, אינו נוהג אלא ביום ולא בלילות^[913], ולכן שמחה אינו נוהג אלא ביום, שהוא דומה למצוות עשה של קום ועשה של תורה, ואף שמחת-יום-טוב* אינה נוהגת מן התורה בליל יום טוב^[914].

יש מהראשונים מפרשים האוכל סעודת פורים בלילה שלא יצא ידי חובתו^[915], דהיינו כעין לילה, בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה ויום טוב^[916]. ונחלקו אחרונים בביאור דעה זו: א) יש מפרשים שאם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, אלא בשאין אבוקה כנגדו - שהוא כעין לילה ממש^[917], והיינו אם עשאה כעין שאר לילות שאין כנגדו אלא נר אחד^[918] - אבל באבוקה כנגדו, אפילו בלילה יצא ידי חובתו^[919], שהוא כעין שמחה ויום טוב^[920], שאף על פי שכתוב: ימי משתה ושמחה^[921], לאו דוקא יום, אלא הוא הדין לילה^[922], שאף על פי שכתוב "ימי", עיקר הטעם הוא משום מראה עינים, ולכן כתב "ימי" להשמיע שצריך מראה עינים כיום^[923]. ב) ויש מפרשים שאם אכל סעודת פורים ביום, במקום אפל ואין אבוקה כנגדו, לא יצא ידי חובה^[924], ובלילה אפילו באבוקה כנגדו לא יצא ידי חובתו^[925].

יש שכתבו שנהגו לעשות הסעודה ביום, ולסגור החלונות ולהדליק אבוקות ונרות גדולים להרבות בשמחה^[926].

על כפרים, המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*^[927], שאינם חייבים בסעודת פורים באותו היום, אלא בזמנה, ואם הקדימו לא יצאו, ע"ע יום הכניסה^[928].

ליל פורים

אם נוהגת שמחה וסעודה אף בלילה, נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים סוברים שצריך לנהוג בסעודת פורים כלילי שבת ויומו, כמו מקרא-מגילה*^[929], שנאמר: והימים האלה נזכרים ונעשים^[930], ואין הקש* למחצה^[931], וביארו אחרונים שלדעתם הסעודה החשובה בריבוי מינים אינה אלא ביום, ומכל מקום צריך לסעוד אף בלילה^[932]. וכן יש מהראשונים סוברים שגם בלילה חייב לשמוח^[933], וירבה קצת בסעודה^[934]. ב) ויש מהראשונים שמכיון שסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו^[935], אף שמחת פורים אינה נוהגת בלילה^[936], ודי בסעודה אחת^[937].

להלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שבסעודה אחת יוצאים ידי חובת סעודת פורים^[938]. ויש פוסקים שצריך לסעוד אף בלילה^[939]. וכתבו אחרונים שנוהגים לסעוד אף בלילה^[940], ומרבים קצת בסעודה זו^[941] לשם פורים, ולמחר ביום סועדים סעודה חשובה בריבוי מעדנים^[942]. ואפילו לסוברים שבסעודת פורים צריך פת^[943], בסעודת ליל פורים אין צריך פת^[944]. ואפילו חל י"ד ביום ראשון, וכבר סעד סעודה שלישית במנחה בשבת בסעודה חשובה^[945], חוזרים וסועדים אחר יציאת בית הכנסת בלילה^[946]. וכתבו אחרונים שימעט קצת באכילתו ביום - בסעודה שלישית - ליתן מקום לסעודת ליל פורים^[947].

מכיון שאם אכל סעודת פורים בליל פורים לא יצא ידי חובתו^[948], כתבו ראשונים שיש שנהגו בליל י"ד שלא לאכול בשר, כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים^[949], ואחרונים כתבו שלא נהגו כן^[950].

עוד כתבו ראשונים שנהגו לאכול בליל פורים אחר התענית - תענית-אסתר* - זרעונים^[951], ואחרונים כתבו בסתם שיש לאכול זרעונים בפורים^[952], וביארו ראשונים שהוא זכר לזרעונים שהיו אוכלים בבית המלך דניאל וחבריו^[953], כמו שכתוב: ונֹתן להם זרעֹנים^[954], וביארו אחרונים, שגם המגילה היה על יד דניאל, שהוא התך, לדברי חכמים^[955]. ויש מהאחרונים שכתבו שעיקר הטעם הוא^[956], זכר לזרעונים שאכלה אסתר^[957], שנאמר: וישנהָ ואת נערותיה לטוב^[958], שהאכילה זרעונים^[959], וכפי שמצינו בדניאל וחבריו^[960], שהזרעונים טובים לצדיקים להבדילם ממאכל טמא^[961].

בליל פורים כתבו אחרונים שידליק נרות^[962].

המנהג בזמנה

מספר מנהגים מצינו בדברי ראשונים ואחרונים לזמן סעודת פורים:

א) יש שנהגו לעשות עיקר סעודת פורים בערב^[963], ומתחילים בסעודה ביום ונמשכים בה עד הלילה, ורוב הסעודה היא בלילה^[964], ולילה שניה היא עיקר לסעודת פורים^[965]. וכתבו ראשונים הטעם, משום שבארבעה עשר שחרית צריך שיהוי בקריאת-מגילה*, ואחר כך הוא טרוד ושולח מנות^[966] ומתנות-לאביונים*, ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג, ולכך קבעוה קדמונינו מקצתה בערב ולהתחיל מבעוד יום, קודם תפילת ערבית, כדי לקיים מצות סעודה ביום שהוא עיקר, ונמשך בה מאז בפנאי ובתענוג עד הלילה ובלילה עצמה, וחשוב הכל סעודה אחת^[967]. ועוד, שאם סועדים קודם תפילת מנחה*, היה להם שעת מנחה שעת שכרות ותפילת שכור* תועבה^[968]. ב) ויש שנהגו לעשות כן, אלא שמתפללים מנחה* גדולה^[969], ואוכלים סעודת פורים אחר חצות היום והולכים ואוכלים כל הלילה^[970], ורוב הסעודה היא ביום^[971]. ג) ויש שנהגו לעשות עיקר הסעודה בשחרית^[972]. ד) ויש שנהגו לאכול בפורים ביום שתי סעודות^[973], אוכלים י"ד בשחרית סעודה, ושוב אחר תפילת מנחה מתחילים לאכול סעודה, ומורגלים אנשים לקרוא לסעודה זו סעודת פורים, ונמשך סעודה זו כמה שעות בלילה^[974]. ה) ויש שנהגו להתחיל בסעודת פורים בעוד יום, קודם תפילת מנחה^[975].

חל פורים ביום שישי, אוכלים סעודת פורים שחרית^[976], ולא בערב אחר מנחה^[977], כי אין להפסיק בערב שבת בין מנחה לערבית מפני כבוד השבת^[978], וגם שלא לקלקל סעודת שבת^[979]. ויש שנהגו לאכול סעודת פורים לאחר מנחה, ובלילה צריכים לקדש ולטעום דבר לאחר הקידוש^[980].

מאכלי הסעודה

בסעודת פורים נחלקו ראשונים אם צריך לאכול בה פת^[981], שכיון שנקבע למשתה ושמחה^[982] צריך סעודה קבועה בפת^[983]. או שאין צריך^[984]. ומכל מקום חייבים לאכול בשר^[985] ולשתות יין^[986], כי אין שמחה בזולתם^[987]. ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו^[988].

על אונן^[989], האסור בבשר ויין^[990], שבסעודת פורים, או אף בליל פורים, מותר בבשר ויין, עי' להלן: שאר דיניו ומנהגיו^[991].

תלמוד תורה

סעודת פורים דוחה תלמוד תורה^[992], והעוסק במצוה להרבות בסעודת פורים, וטרוד בכך, פטור ממצות תלמוד-תורה* בבית המדרש^[993]. ומכל מקום טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: ליהודים היתה אורה ושמחה^[994], ואנו דורשים: אורה, זו תורה^[995], והיא מגינה עליו שלא יארע לו קלקול בסעודה^[996].

על הנסים בברכת המזון

בפורים, בברכת-המזון* מזכיר על הנסים בהודאה^[997], כתפלה* - שמזכיר בו בהודאה*^[998] - דהיינו בברכת הארץ^[999], כשיגיע - למילים - בכל עת ובכל שעה^[1000], קודם ועל הכל^[1001], שכן אמרו בחנכה*, שמן הדין אין צריך להזכיר בברכת המזון, ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה^[1002], והוא הדין פורים^[1003].

טעה ולא אמר על הנסים, ופתח בתחילת ברכת בונה ירושלים^[1004], אם חוזר, נחלקו ראשונים: א) יש שכתבו בשם הירושלמי שחוזר ומזכיר, שאי אפשר לו בלא אכילה^[1005] של פת^[1006] - לסוברים כן^[1007] - וימי משתה ושמחה^[1008] כתוב בהם^[1009], וכיון שנקבע למשתה ושמחה צריך סעודה קבועה בפת^[1010]. וכן יש מהראשונים שכתבו שהשוכח לומר על הנסים בברכת המזון בפורים מחזירים אותו, שצריך לאכול^[1011]. ב) ויש מהראשונים שכתבו בשם הירושלמי להיפך, שאין מחזירים אותו, מפני שאפשר לו בלא אכילה^[1012], דהיינו אכילת פת^[1013] - לסוברים כן^[1014] - וכן יש מהראשונים שכתבו שאם שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר^[1015]. ויש מהם סוברים שאם לא סיים ברכת המזון, כשיגיע להרחמן, יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי ואסתר וכו'^[1016].

להלכה יש מהאחרונים שהכריעו שחוזר ומברך ברכת המזון^[1017]. ויש מהאחרונים שהכריעו שאינו חוזר ומברך^[1018]. ויש שלא הכריעו בדבר^[1019]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאם כבר אכל סעודה אחת ביום, ודאי שאינו חוזר^[1020], שבסעודה הראשונה שאוכל ביום קיים סעודת פורים^[1021], שהרי אם רוצה אינו אוכל יותר^[1022].

התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה

התחיל סעודתו ביום פורים ומשכה עד הלילה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

א) יש סוברים שאומרים בו על הנסים^[1023], אפילו כל הלילה^[1024], ואין צריך להפסיק כדי שיאמר על הנסים ביום, אלא גומר ואוכל ויאמר על הנסים אף על פי שחשיכה^[1025], ואפילו היה אוכל סעודת פורים בערב שבת, יתפלל ויפרוס מפה ויקדש, ובמזון יאמר על הנסים^[1026], שהולכים אחר התחלת הסעודה^[1027], ובאותו זמן היה יום^[1028], כפי שמצינו ברב, שהתפלל של שבת במוצאי שבת^[1029], וחשובה הסעודה שתהיה נקראת קביעות לילך אחר תחילתה^[1030]. או שמזכיר על הנסים משום שעדיין לא התפלל ערבית של מוצאי פורים^[1031], אבל אם התפלל, שוב אינו אומר על הנסים^[1032], שכיון שבערבית אינו מזכיר על הנסים, נראה כשני דברים הסותרים זה את זה^[1033].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאין אומרים בו על הנסים^[1034], שהטעם שהולכים אחר התחלת הסעודה בסעודת שבת שנמשכה למוצאי שבת - לסוברים כן^[1035] - הוא לדעתם, מפני שיש מצוה בתוספת-שבת*, בין לפניה ובין לאחריה^[1036], ולכן המשכת הסעודה בלילה נחשבת לתוספת שבת, אבל בפורים אין מצוה בהוספתו^[1037]. ויש מהם מפרשים הטעם, שסעודת פורים שאכלה בלילה, לא יצא ידי חובה^[1038].

יש מהאחרונים שכתבו שהמנהג שהמתחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה אינו אומר על הנסים^[1039]. אבל רוב האחרונים כתבו שהמנהג שאומר על הנסים^[1040]. ולדעה זו נחלקו אחרונים: יש סוברים שמכיון שיש מהראשונים סוברים שתלוי בתפילת ערבית^[1041], לכן יברך ברכת המזון תחילה ואחר כך יתפלל ערבית^[1042]. ויש סוברים שאומר על הנסים אפילו אם התפלל ערבית קודם לכן^[1043], שבשבת, כשמתפלל ערבית במוצאי שבת ומבדיל בתפילה^[1044], בזה עושה חול, ואיך מזכיר אחר כך של שבת, ואומר: רצה במנוחתנו כי יום זה^[1045], וזה הלשון משמע שמורים עליו באצבע^[1046], מה שאין כן בפורים, אף שהתפלל ערבית אינו עושה סילוק יום פורים בזה שאינו מזכיר על הנסים בתפילה ושונה שתיקה מאמירה^[1047], וגם אמירה והזכרה שאומר על הנסים אחר כך בברכת המזון אינו נראה התנגדות כלל, ובפרט שגם בט"ו נעשה נס בשושן^[1048].

מעין המאורע בברכה מעין שלוש

בברכה-מעין-שלש*, אף על פי שמזכירים בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש^[1049], אין מזכירים בה של פורים^[1050]. ומספר טעמים לדבר: א) אפילו בברכת-המזון* יש הסובר לגבי חנוכה שאין מזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה^[1051], אבל במעין שלוש, לא יעלה על לב איש שמזכיר, כיון שאין הודאה בברכה^[1052], שעל הניסים הודאה היא ובברכה זו אין מקום להזכירה, שהרי אין אומרים בה לשון הודאה, כמו בברכת המזון, שאומר: נודה לך וכו'^[1053]. ואף שמסיים בה ונודה לך על הארץ וגו' - לסוברים כן^[1054] - כיון שאין אומרים אותו אלא שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה^[1055], אינו ראוי להפסיק^[1056] ולהזכיר שם^[1057]. ב) כיון שבירושלמי אמרו שצריך להזכיר מעין המאורע בשבת* ויום-טוב* וראש-חדש*^[1058], אין להזכיר אלא בהם, שהם כתובים בתורה, אבל פורים שאינו אלא תקנת נביאים וחכמים אין לומר שהצריכו להזכיר, כיון שלא פירשו כן בירושלמי במפורש^[1059]. ג) כיון שלהלכה בחנוכה אין צריך להזכיר מצד הדין בברכת המזון, ואין מזכירים רק מצד מנהג, הוא הדין בפורים, וכאן אין מנהג כלל^[1060]. ד) כיון שאף בתפלה* אינו מעכב בדיעבד^[1061], ובברכת המזון - לסוברים כן^[1062] - אינו מעכב בדיעבד, לא תיקנו שיזכיר בברכה מעין שלוש^[1063]. ה) הטעם שמזכירים פורים בברכת המזון הוא משום פרסום הנס, שכיון שלפעמים מזמנים בעשרה שייך פרסום הנס^[1064], אבל בברכה מעין שלוש אין צריך להזכיר חנוכה ופורים, שלא שייך בזה פרסום הנס^[1065].

שכרות

אמר רבא^[1066] - ויש גורסים: רבה^[1067] - מחוייב אדם "לבסומי" - ויש גורסים: "לאבסומי"^[1068] - בפורים^[1069], דהיינו להשתכר ביין^[1070], עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1071]. ובפירוש מידת ההשתכרות נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מפרשים שהוא כפשוטו, שצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1072], שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן^[1073], ששכלו יתבלבל כל כך עד שלא ידע לכוין אם יאמרו ברוך לארור, שיאמר אינו ברוך אלא ארור, וכן בהיפך בשכנגדו^[1074].

ב) ויש מפרשים שהיה לקדמונים שיר^[1075], ובסיום החרוזים אמרו - שעל כל חרוז וחרוז היו המשיבים עונים^[1076] - פעם אחת ברוך מרדכי ופעם אחת ארור המן^[1077], פעם אחת ברוכה אסתר ופעם אחת ארורה זרש^[1078], ומי שאינו בישוב הדעת כל עיקר בקל יוכל להחליף^[1079], ומחוייב להשתכר עד שלא ידע להבחין מה שיענה^[1080].

ג) ויש מפרשים שישתכר וישן ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1081], שמתוך ששתה מה שאינו רגיל שינה קופצת עליו, ומתנמנם, ומתוך שנתו אינו יודע לכוין בין ארור המן לברוך מרדכי^[1082].

ד) ויש מפרשים שעד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דהיינו ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר וכו'^[1083], וחייב להתבסם עד שלא ידע בבירור מה לומר^[1084], שבזה יש אריכות קצת וכשהוא מבוסם קשה לאומרו כולו^[1085], ורבא קיצר בלשונו^[1086], אבל בין ארור המן לברוך מרדכי לבד, אפילו שתה הרבה, לא טועה בה^[1087].

ה) ויש מפרשים שהחיוב להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוה בעלמא ולא לעיכוב^[1088], ואם ירצה יכול לשתות שלא ישתכר^[1089], שהרי כתוב: ימי משתה^[1090], ויש משתה בלא שכרות, תדע שהרי למדנו מכתוב זה שאסור בתענית^[1091], מכלל שיוצא בלא שכרות^[1092]. וכן מורה לשון רבא: חייב אדם^[1093], ולא נאמר: סעודת פורים כך הדין^[1094]. ואף על פי שנשנה בלשון חובה, דהיינו שחיוב על כל אחד לשתות יין, והרשות ביד השותה לשתות עד שלא ידע, שבודאי אין כל בני אדם שוים בזה, ואומר שהחיוב על כולם כל אחד לפי מדריגתו, והרשות עד שלא ידע, שאפילו אם שותה עד שלא ידע לא נגעור בו^[1095].

ו) ויש מפרשים ש"לבסומי" היינו לשכר אחרים^[1096], שהוא שמחה לבעל הבית, כשכולם לפניו מטורפים והוא חכם ומשמח בדבר, לכך יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו, אבל אין לגרוס "לאיבסומי", שאם הוא עצמו מבושם עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף^[1097].

ז) ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי, ורוצה לומר - שחייב אדם להשתכר - עד שלא ידע לכוין החשבון^[1098], ובקל ישתכר אדם עד שיטעה לכוין מניינם^[1099], כי המספר עולה שוה תק"ב, וכשישאלו לו מה הפרש והוא יבקש ולא ימצא והוא נחפז בזה ונטרד, הרי עשה היין בו פועל^[1100].

ח) ויש מפרשים שאין "לבסומי" להשתכר ביין, אלא להטיב לב על ידי שתיית יין הרבה^[1101], שהרי וישכר^[1102], תרגומו: ורוי^[1103], וכמו: שבקיה לרויא^[1104], וחייב אדם לשתות בפורים כדי שיהיה לבו שמח, קרוב לשכרות, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1105], ולכן נאמר: עד שלא ידע, עד ולא עד בכלל^[1106], שזהו הגיע לשכרותו של לוט^[1107].

ט) ויש מפרשים שחייב אדם "לבסומי" בפורים, לא שישתכר^[1108], אלא להתבשם ביין^[1109], כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי, רק מבוסם נקרא מי שאינו שכור כל כך^[1110], והשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שגורם לגלוי-עריות* ושפיכות-דמים* וכמה עבירות זולתן^[1111], אך שישתה יותר מלימודו מעט^[1112], כדי שירבה לשמוח ולשמח אביונים וינחם אותם וידבר על לבם וזאת היא השמחה השלימה^[1113], או שכששותה משקים המשכרים מעט יותר משיעור לימודו הוא שמח וטוב לב וכל דאגותיו נשכחו ממנו ושורה בלבו רק חדוה ושמחה, ובזה מקיים ימי משתה ושמחה^[1114]. וכששותה מעט יותר מכדי הרגלו ונכנס משקה המשכר בראשו נכנס יין יצא סוד ומרבה דברים מה שלא היה בהרגלו וטבעו מקודם, וברוב דברים לא יחדל פשע הטעות כי בדרך הטבע יכול אז לטעות בדבריו, וממילא יוצאים מפיו דברים הפכיים ויכול גם כן לטעות בין ארור המן לברוך מרדכי^[1115].

י) ויש מפרשים כעין זה, ש"לבסומי" היינו להתבשם ביין^[1116], בענין שירגיש בעצמו שישתה יותר משאר ימים^[1117], עד שלפעמים יטעה לומר ולהפך ברוך מרדכי ארור המן^[1118].

יא) ויש מפרשים שרבא אמר שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, מפני שלא היו רגילים לשתות יין^[1119], ועל כן היו מתבסמים ומרגישים במעט יין, אבל אנחנו שרגילים בו ואין אנו משתכרים מהרה, אין לשתות יין כל כך^[1120].

יב) ויש מפרשים שכשהיו מזכירים מרדכי, היו אומרים ברוך, וכשיהו מזכירים המן היו אומרים ארור^[1121], שכל המזכיר צדיק* ואינו מברכו עובר בעשה^[1122] וכל המזכיר רשע* ואינו מקללו עובר בעשה^[1123].

יג) ויש מפרשים שצריך לומר דברי בדיחות עד שיסברו אנשים שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, ונקט לשונות הללו משום ענין היום ומשום שבגימטריא* עולה ברוך מרדכי כארור המן^[1124].

יד) ויש מפרשים שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דהיינו שלא יבחין באוזניו אם אומרים זה או זה, והם מילים קרובים במבטא להמון חוגג, הרי שדי בביסום כל שהוא^[1125].

טו) ויש מפרשים שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע הראשי תיבות "אבל" היוצאים מהתיבות הכתובים בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" - לנוהגים לומר: ארור המן אשר בקש לאבדי וכו'^[1126] - שהם: אשר בקש לאבדי^[1127].

טז) ויש מפרשים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דהיינו שלא ידע בין בשר לבשר, בין בשר כבש לבשר תיש, או בין בשר שור לבשר פרה, או בין בשר תרגול לבשר תרנגולת, ורבא דרך בדיחות ושמחת פורים אמרו בלשון השייך לסעודת פורים, ארור המן בגימטריא בשר וכן ברוך מרדכי^[1128].

יז) ויש מפרשים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שהאדם צריך להקדים ארור המן לברוך מרדכי, כמו שאמר יצחק: אֹרריך ארור ומברכיך ברוך^[1129], להוציא שלא יקדים ברוך מרדכי לארור המן, כמו שאמר בלעם: מברכיך ברוך ואֹרריך ארור^[1130], שהצדיקים תחילתם יסורים וסופם שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחילתם שלוה וסופם יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה^[1131], וזה לא ידע מי יקדים^[1132].

יח) ויש מפרשים שצריך האדם לתת שבח לו יתברך על טובה כפולה שעשה עימנו, שהביא פורענות על המן, ואילו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו, אלא שבירכו למרדכי בגדולה, וקודם שכרות שלו צריך שידע ויתן שבח על הטובה הכפולה הזאת ולא יפסיק מליתן שבח על זה בשמחה, וצריך להשתכר עד שלא יבחין ההפרש ביניהם, שלא ידע מעלתנו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלתנו השניה, וכשבא לידי כך שלא יבחין עוד בין מעלתנו של ארור המן למעלתנו השניה, אז פטור מזה^[1133].

יט) ויש מפרשים, לדעתם שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הדעת^[1134], שאין לו להשתכר יותר מידי, שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל, ועד שלא ידע היינו עד ולא עד בכלל, שגודל חיוב השתיה בזה להשתכר עד גבול של לא ידע בין ארור המם לברוך מרדכי, שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים להשתכר, כד שיתן הלל והודאה שכיון שיתבלל דעתו כל כך שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, פשוט שאין בו דעת ובתונה לשבח ולפאר על תוקף הנס^[1135].

כ) ויש מפרשים שכל היום מחויב לעסוק במשתה, ועד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, עדיין החיוב עליו, להוציא כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה^[1136].

הטעם לחיוב השכרות

אף על פי שבכמה מקומות בתורה מזכיר שהשכרות הוא מכשול גדול, כמו נח^[1137] ולוט^[1138], חייבו חכמים להשתכר בפורים - לסוברים כן^[1139] - מפני שכל הניסים לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין, שנאמר: ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא ושתי וגו'^[1140], אסתר תחתיה על ידי משתה, שנאמר: ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'^[1141], וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה^[1142], לכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה יין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיות היין^[1143]. ויש מהאחרונים מפרשים שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה, כמו שכתוב: ויין ישמח לבב אנוש^[1144], ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו, ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב^[1145]. וכתבו אחרונים שהשכרות היא דוקא ביין^[1146].

לסוברים שחיוב השכרות הוא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כפשוטו^[1147], כתבו אחרונים הטעם, שאחר שהמן הרשע בקש להשמיד להרוג ולאבד ולשפוך דם היהודים, נעשה ענין קרוב לזה מתוך שמחה, עד שנישאר כמתים מושכבים ארצה, ועוד - שהמשתכר פניו אדומות^[1148] - והוא חשב לשפוך דם ואנו נוסיף דם על דמנו^[1149].

זמן השכרות

השכרות בפורים היא חלק מחובת סעודת פורים^[1150] שאינה נוהגת אלא ביום, לסוברים כן^[1151], או שאם אכלה בלילה אינה מצוה מן המובחר, לסוברים כן^[1152], וכתבו אחרונים בדעת גאונים שלא ישתכר לפני הזמן ולא יוכל לאכול עוד, אלא תחילה יאכל וישתה^[1153], וכדרך שכרות שבא אחר המזון^[1154], שעיקר סעודת פורים משום הודאה ושבח לה'^[1155], ואם ישתכר תחילה לא יגיע לתכלית הסעודה^[1156], ולכן נקט בתלמוד לשון "לבסומי"^[1157], כי משמעו גם כן מיני מתיקה^[1158], שבא להשמיע לנו שהשתיה תהיה בתוך הסעודה^[1159]. ויש מהאחרונים סוברים שכל היום מחויב לעסוק במשתה^[1160].

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש הפוסקים שחייב אדם להשתכר ביין עד שלא - ירגיש^[1161] - ויידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1162], שלדעתם הלכה כרבא^[1163].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים הפוסקים שאסור להשתכר אף בפורים^[1164], ולמדוהו מהתלמוד במספר דרכים: א) הלכה זו נאמרה בשם רבה^[1165] - לגורסים כן^[1166] - ומייד לאחריה נאמר בתלמוד שרבה ור' זירא עשו סעודת פורים זה עם זה, השתכרו^[1167], עמד רבה - ויש הגורסים: רבא^[1168] - ושחט לר' זירא^[1169], למחר - כשנתפכח משכרותו^[1170] - ביקש רחמיו עליו וחיה^[1171], לשנה אחרת אמר רבה לר' זירא: יבוא מר ונעשה סעודת פורים זה עם זה, השיב לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס^[1172]. והובא מעשה זה, כדי לדחות דבריו של רבה ולומר שאין הלכה כמותו, ולא טוב לעשות כן^[1173]. ב) הלכה זו נאמרה בשם רבא - לגורסים כן^[1174] - ונדחו דבריו^[1175], שאף המעשה הינו ברבא - לגורסים כן^[1176] - ור' זירא^[1177]. ג) הלכה זו נאמרה בשם רבא, ונדחו דבריו, אף על פי שהמעשה הוא ברבה ור' זירא^[1178], שמשום כך סידר בעל התלמוד למעשה של רבה ור' זירא אחר דברו של רבא, לומר שכך ההלכה ולדחות לדבריו של רבא^[1179]. ד) ההלכה כרבא, אבל כוונתו לא שישתכר, אלא שיתבשם וישתה יין יותר מכדי לימודו^[1180].

ג) ויש מהראשונים ואחרונים פוסקים ששותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות^[1181]. אם משום שלדעתם ההלכה שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1182], ולדעתם כך פירושו^[1183], או שלדעתם אחר שישתכר ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ישן, כדי שלא יארע איזו תקלה חס ושלום^[1184]. או משום שלדעתם אין ההלכה שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1185].

ד) ויש מהראשונים פוסקים שחייב אדם להשתכר עד שיחליף בין הפזמונים "ברוך מרדכי" ו"ארור המן" שהיה לקדמונים^[1186], שלדעתם כן פירוש דברי רבא^[1187].

ה) ויש מהאחרונים פוסקים שצריך להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש וכו' - שלדעתם כן פירוש דברי רבא^[1188] - שכשיגיע לשכרות כזה ודאי הוא שמח^[1189].

ו) ויש מהאחרונים פוסקים שאסור להשתכר בפורים, שנדחו דברי רבא^[1190], ומכל מקום צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שהיא דעתו עליו^[1191].

ז) ויש מהאחרונים פוסקים שמעיקר הדין יש להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי^[1192], אבל עתה שהדורות מקולקלים, ראוי שלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב^[1193], ובזה יוצא ידי חובתו, כיון שכוונתו לשמים, כדי שלא להיכשל בשום מקרה רע^[1194].

ח) ויש מהאחרונים פוסקים שצריך להשתכר עד שלא ידע לחשוב שארור המן בגימטריא ברוך מרדכי^[1195], שלדעתם כן פירוש דברי רבא^[1196].

ט) ויש מהאחרונים פוסקים שצריך להשתכר למצוה ולא לעכב^[1197].

י) ויש מהאחרונים פוסקים שחייבו חכמים להשתכר, ולפחות לשתות יותר מהרגלו^[1198].

היודע בעצמו שאם ישתכר, יזלזל במצוה מן המצוות בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים^[1199].

בדעת הפוסקים כרבא^[1200], נאמרו מספר דרכים בראשונים ואחרונים מדוע אין המעשה בשחיטת ר' זירא^[1201] דוחה דבריו מההלכה: א) מזה שר' זירא סירב להשתתף בסעודת פורים עם מי שהרג אותו, ולא אמר: נעשה סעודה זה עם זה ולא נשתכר, מוכח שצריך להשתכר בפורים^[1202], שכיון שראו שיצא קלקול עון שפיכות דמים מסיבת שיכרותם ראוי היה להם למנוע עצמם מלהשתכר כל כך ומלשתות אלא יותר מעט מכדי הרגלם^[1203]. ב) רבה לא שחט לר' זירא ולא החיה אותו, אלא מיעכו, והתפלל עליו והחלים^[1204]. ג) רבה, שהיה עני^[1205], ולא היה רגיל לשתות יין בכל השנה, נתפתה ביין עד שהגיע לשיכרותו של לוט, ושחט לר' זירא^[1206]. ד) מה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מידי - לסוברים כן^[1207] - ורבה ור' זירא לפי שלא נשמרו מלעבור הגבול בא לידי סכנה, לכך יש ליזהר שלא להשתכר רק עד הגבול שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ולא יעבור^[1208]. ה) רבה העיד על עצמו שנולד במזל מאדים^[1209], שהנולד בו שופך דמים^[1210], ודוקא בו שכיח היזק, אבל רוב העולם חייבים להשתכר, שהיכן שלא מצוי היזק שלוחי מצוה אינם ניזוקים^[1211].

הטעם שאין להשתכר

לראשונים הסוברים שאסור להשתכר אף בפורים^[1212], יש מהם שנתנו טעם לדבר, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, ונצטוינו בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הניסים שעשה לנו^[1213]. ויש שכתבו כעין זה, שהמשתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, זה לא יקרא שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא תיקנו נביאים הראשונים אלא יום משתה ושמחה^[1214].

נשים וקטנים

לסוברים שחייב אדם להשתכר בפורים^[1215], כתבו אחרונים שנשים אינן בכלל חיוב זה^[1216], שהרי חכמים הקפידו מליתן ריבוי יין לאשה*^[1217], ואין דרך נשים בשכרות^[1218]. וכן אין חיוב חנוך* קטנים למשתה ושמחה^[1219], שחיוב חינוך אינו אלא במקום שיש מעשה מצוה, אבל במצוה שיסודה מתקיים בלב, והיינו בשמחת לבבו על יד משתה ושמחה, לא שייך חינוך, שקטן אי אפשר לו במציאות להרגיש שמחה כמצוותה, שהכל אצלו כשחוק ותעתוע, ולכן לא שייך לחנכו במצוה זו^[1220].

איסור הספד* ותענית*

י"ד וט"ו באדר אסורים בהספד*^[1221] ותענית*^[1222], שנאמר: על כן היהודים הפרזים וגו' עֹשִׂים את יום ארבעה עשר וגו' שמחה^[1223], שמחה, מלמד שאסורים בהספד, ומשתה, מלמד שאסורים בתענית^[1224], והאיסור הוא לכל אדם בכל מקום, בין לבני כרכים שהם עושים חמשה עשר בלבד^[1225], בין לבני עיירות שהן עושים ארבעה עשר בלבד^[1226], שאף על פי שבטלה מגילת-תענית* - לסוברים כן^[1227], וכן הלכה^[1228] - פורים לא בטל^[1229]. ומהכתוב אנו למדים איסור תענית והספד בפורים, וממגילת תענית אנו למדים לאסור של זה בשל זה^[1230].

על כפרים, המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*^[1231], שמותרים באותו היום בהספד ותענית, ע"ע יום הכניסה^[1232].

בי"ג וט"ז

יש מהראשונים מפרשים שאף יום י"ג אסור לבני עיירות בהספד, אבל לא בתענית^[1233]. ויש מפרשים להיפך, בתענית אסור בהספד מותר^[1234]. ויש מהראשונים מחלקים בין בני כרכים לבני מוקפים: יום י"ג אסור לבני כרכים בתענית והספד, שעבורם הוא כדברי סופרים הצריכים חיזוק, אבל יום י"ג מותר בתענית לבני עיירות, שעבורם הוא כדברי-קבלה* שאינם צריכים חיזוק^[1235]. ויש מהראשונים מחלקים בין תענית-יחיד*, שבטלה לגביו מגילת תענית, ומותר להתענות בי"ג וט"ז, לתענית-צבור*, שלא בטלה מגילת תענית, ואסור להתענות בי"ג וט"ז^[1236]. ויש מהראשונים מפרשים שאף יום י"ג אסור לבני כרכים כבני עיירות ויום ט"ז לבני עיירות כבני כרכים^[1237]. ויש מהראשונים מפרשים שיום י"ג ויום ט"ז מותרים לכל, שבטלה מגילה תענית חוץ מחנוכה ופורים שלא בטלו, היינו הם עצמם, אבל לפניהם ולאחריהם בטלו^[1238].

להלכה כתבו הפוסקים שמותר להתענות בי"ג וט"ז אדר^[1239].

על היתר התענית בתענית-אסתר*, לסוברים שי"ג באדר אסור בתענית, ע"ע תענית אסתר.

בליל פורים

איסור הספד בפורים, נוהג אף בליל פורים, שהוא שב ואל תעשה, וכל-דתקון-רבנן-כעין-דאוריתא-תקון*, והוא כאיסור מלאכה ביום-טוב*, הנוהג אף בליל יום טוב^[1240].

הנשבע להתענות ביום פורים

הנשבע להתענות ביום פורים, נחלקו בו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים סוברים שצריך לעמוד בשבועתו^[1241], שאין במשתה פורים לדחות שבועת שם שמים ולעשותה כמצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני^[1242], שדבר מדרבנן אינו עוקר דבר מדאוריתא^[1243], ואין לבטל שבועתו בשביל משתה פורים, והרי די לו לקיים מקרא-מגילה* ומשלוח-מנות*^[1244]. ויש סוברים שיעשה סעודה בלילה ויוצא בה ידי חובתו^[1245], לסוברים כן^[1246].

כשחל בשבת

מקרא מגילה

פורים שחל בשבת אין קוראים בו את המגילה^[1247], ונחלקו תנאים ואמוראים אימתי קוראים אותו:

א) יש מהתנאים ואמוראים סוברים שמקדימים לערב שבת^[1248], אלא שכשחל ארבעה עשר להיות בערב שבת, יש מהם סוברים שעיירות גדולות מקדימים ליום הכניסה ומוקפים חומה קוראים בו ביום^[1249], שנאמר: בכל שנה ושנה^[1250], מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפים אף כאן עיירות קודמות למוקפים^[1251].

ב) ויש מהתנאים סוברים שמקדימים ליום הכניסה, ואף אם חל ארבעה עשר להיות בערב שבת מוקפים מקדימים ליום-הכניסה*^[1252], שנאמר: בכל שנה ושנה^[1253], מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה^[1254].

ג) ויש מהתנאים מחלקים: עיירות גדולות מקדימים ליום הכניסה^[1255], שהואיל ונדחו עיירות ממקומם ידחו ליום הכניסה^[1256], או שהואיל ויום שלושה עשר יום מלחמה היה והוא מוכיח על עצמו שאין בו מנוחה^[1257], ומן הדין אינו יום ראוי לקריאה^[1258]. ומוקפות חומה מקדימים לערב שבת, וקוראים בו ביום עם עיירות גדולות^[1259], שהכל יוצאים - בדיעבד^[1260] - בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה^[1261], ומכיון שבדיעבד הכל יוצאים בי"ד, כאן שאי אפשר לקרות ביומם קוראים אף לכתחילה בו^[1262]. ואין העיירות מוקדמות^[1263], שנאמר: בכל שנה ושנה^[1264], מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחים ממקומם אף כאן לא ידחו עיירות ממקומם^[1265]. וכן אין המוקפות חומה מוקדמות ליום הכניסה^[1266], שנאמר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אין מוקפים קודמים לעיירות אף כאן אין מוקפים קודמים לעיירות^[1267].

ד) ויש מהתנאים מחלקים להיפך: מוקפים חומה מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות מקדימים לערב שבת^[1268].

להלכה אמרו בירושלמי שחל י"ד להיות בערב שבת, נפסק כמשנה^[1269], בה נאמר: חל להיות - ארבעה עשר^[1270] - בערב שבת, עיירות גדולות ומוקפות חומה קוראים בו ביום^[1271], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[1272], שכן הלכה-כסתם-משנה*^[1273].

אף כשחל י"ד להיות בשבת, אמרו בירושלמי שלהלכה נפסק כמשנה^[1274], בה נאמר: חל להיות - ארבעה עשר^[1275] - בשבת, עיירות גדולות מקדימים וקוראים ליום הכניסה ומוקפות חומה למחר^[1276]. וכן יש מהראשונים שנראה מדבריהם שפוסקים להלכה כמשנה^[1277], שהלכה כסתם משנה^[1278], אלא שאמרו בירושלמי שבזמן הזה אין יום י"ד חל בשבת^[1279]. ויש מהראשונים הפוסקים שיום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בני עיירות מקדימים וקוראים בערב שבת ובני כרכים קוראים בזמנם באחד בשבת^[1280], שלדעתם אין הלכה כמשנה זו^[1281], שכן סתם במשנה ואחר כך מחלוקת בברייתא - לסוברים כן^[1282] - אין הלכה כסתם משנה^[1283].

בטעם שפורים החל בשבת, מקרא-מגילה* נדחה לזמן אחר, ע"ע מקרא מגילה. פורים החל בשבת, שחיוב הקריאה בו הוא בזמן אחר, לסוברים שחומר חיוב קריאת המגילה בזמנה מדברי-קבלה* הוא^[1284], נחלקו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים, אם חומרתו כשל דברי קבלה, או שאין חומרתו כדברי קבלה, ועל כך ע"ע הנ"ל. מקרא מגילה, שיש הסוברים שטעון עשרה רק אם הקריאה היא שלא בזמנה^[1285], כגון בני הכפרים המקדימים את הקריאה ליום-הכניסה*^[1286], נחלקו בו בפורים החל בשבת אם חשובה אז הקריאה כקריאה "שלא בזמנה", ועל כך ע"ע מקרא מגילה.

על הנסים

כשחל יום ט"ו בשבת, בשבת שהוא יום פורים אומרים על הנסים^[1287], שדוקא מתנות לאביונים התלויות במקרא מגילה מקדימים, ולא בדבר אחר^[1288], ואין על הנסים חשוב הפסק, כיון שהוא מענינו של יום^[1289]. ואין אומרים על הנסים ביום שישי עם מקרא מגילה^[1290], שכל שאינו יומו של הנס ממש מפסיד הוא תפילתו בכך^[1291], שאם כבר עבר יום הפורים הוא כאומר יעלה-ויבא* של ראש-חדש* או יום-טוב* ביום חול^[1292]. ועוד, שאין משמעות מה שתיקנו לומר בעל הניסים לשון "בזמן הזה", אלא על יום הנס עצמו יום י"ד לבני עיירות וכפרים ויום ט"ו לכרכים, שהוא כמו כל הזמן הזה כמו שתיקנו בשאר כמה ברכות זמני המועדים כגון "יום ראש חודש הזה", ולא שכולל שום זמן אחר סמוך מוקדם או מאוחר, ואם כן איך יאמרו כן בתפילה שזה היום הוא יום הנס, ודאי אינו שעדיין ודאי הוא שיבוא^[1293], וחכמים אמרו שנקדים מקרא מגילה, ולכן מברכים עליו: שעשה נסים וכו' "בזמן הזה"^[1294], אבל בתפילה אין מפסיקים, כיון שעדיין לא בא חיובו^[1295]. וכתבו אחרונים שאם אמר על הנסים בי"ד אין מחזירים אותו, כמי שלא אמרו בזמנו - לסוברים כן^[1296] - וכן אם אמרו בשני הימים, לא הפסיד^[1297], שאמת הוא שבשני הימים נעשו להם נסים ונפלאות כמו שמבואר בכתוב^[1298].

לסוברים שכשחל פורים בשבת דוחים סעודת פורים ליום ראשון^[1299], אם אומרים על הנסים בברכת-המזון* בשבת, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאומרים על הנסים^[1300], ואינו הפסק בתוך הברכה, אף על פי שאין עושים שם זכר לסעודת פורים, כי יום וזמן ניסים ונפלאות היה לישראל, ואנו צריכים להודות על הנס על כל ברכה ותהלה אף שאין כאן סעודה, וכל מה שאנו יכולים לעשות היכר ופרסום הנס, אנו עושים^[1301]. ויש סוברים שאין אומרים על הנסים^[1302], שהוא הפסק בתוך הברכה, כיון שאין עושים שם זכר לסעודת פורים^[1303]. ויש מהאחרונים שנסתפקו בזה, והכריעו שלא יאמר על הנסים בברכת המזון, רק כשמגיע לנוסח הרחמן הוא וכו', יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות וכו', כדין מי ששכח בפורים ולא הזכיר בברכת המזון על הנסים^[1304].

לסוברים שכשחל פורים בשבת דוחים סעודת פורים ליום ראשון^[1305], יש מהאחרונים שנסתפק אם יש לומר על הנסים בסעודת יום ראשון^[1306]. ויש מהאחרונים שהכריע שאין לאומרו, ש"בזמן הזה" לא נאמר רק בעיצומו של יום עצמו^[1307].

קריאת התורה

כשחל ט"ו בשבת, אף על פי שאף במוקפים קוראים המגילה בי"ד^[1308] - לסוברים כן^[1309], וכן הלכה^[1310] - אין מוציאים בו ספר תורה^[1311], אלא בשבת, שהוא ט"ו, מוציאים שני ספרים וקוראים בשני - בקריאת התורה של פורים^[1312] - ויבֹא עמלק^[1313], שדוקא המגילה יש להקדים לי"ד, משום שחששו שמא יטול את המגילה בידו וילך אצל בקי ללמוד קריאתה, ויטלטלנה ברשות הרבים ויעבור על איסור מעביר-ארבע-אמות-ברשות-הרבים* - לסוברים כן^[1314] - אבל קריאה בתורה שהיא בציבור, אין טעם להקדים^[1315]. ומפטירים: פקדתי את אשר עשה עמלק^[1316], כי היא מענין פרשת ויבא עמלק^[1317]. ואף על פי שמפטירים בה בשבת הקודמת, בפרשת זכור^[1318], אין חשש בזה כלל^[1319].

וכתבו אחרונים שיש שנהגו להוציא ספר תורה ולקרוא בו ביום שישי^[1320].

סעודת פורים

סעודת פורים, אמרו בירושלמי, וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שמאחרים ולא מקדימים^[1321], ואוכלים אותה ביום ראשון^[1322], ואין עושים אותה בשבת^[1323], שנאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה^[1324], את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים^[1325]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מפרשים ששמחת שבת אינה מתקנת מרדכי, ששמחתו בידי שמים היא^[1326], וימי משתה ושמחה באותם הימים הוקבעו על ידי שקיבלו עליהם לעשות, ובית דין שבאותו הדור הסכימו לכך, יצא זה יום השבת^[1327]. ב) ויש מפרשים ששבת מקודש ועומד מששת ימי בראשית^[1328], ואין צריך קידוש בית דין^[1329], ו"לעשות אותם" משמע שבעשייה הדבר תלוי, והיינו על ידי בית דין, שאימת שיקבעו ראש חודש אדר, יהיה י"ד בו פורים^[1330], וסעודת שמחה זו - אם היא בשבת - אין לה היכר שהיא משום שמחת נס, כי אם משתה ושמחת שבת^[1331].

יש מהראשונים שנתנו טעם נוסף מדוע אין לעשות סעודת פורים בשבת, שכשחל בשבת אי אפשר לקיים מצות משלוח-מנות*^[1332].

ויש מהאחרונים החולקים על כל זה ולמדים בדעת ראשונים, שאין מאחרים סעודת פורים ולא מקדימים אותה, אלא נוהגת אף בשבת^[1333], אם משום שלדעתם הבבלי חלוק על הירושלמי, שכן אמרו בו בסתם שהשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה^[1334], או משום שלדעתם הירושלמי פירושו שמאחרים סעודת פורים אחר קריאת מגילה לבני כפרים, ולא מקדימים קודם קריאת מגילה, ששמחת פורים דינה שלא תהא אלא בזמנה^[1335]. ועוד, כיצד יאחרו מוקפים סעודת פורים לאחר ט"ו והרי כתוב: ולא יעבור^[1336]. ועוד, שכיון שחיוב הסעודה בפורים אנו למדים מהכתוב: שמחה ומשתה^[1337], ועיקר הפסוק בא לומר שאסורים בהספד* ותענית*^[1338], וביום ראשון מותר בתענית לבני עיירות לפחות^[1339], ויש לנו לאסור של זה בזה, איך יעשו בני ט"ו הסעודה ביום שיכולים להתענות בו בני י"ד^[1340]. ונקטו כן להלכה במוקפות חומה, שכשחל ט"ו בשבת סועדים בו סעודת פורים^[1341]. וכתבו אחרונים שהנוהגים כן יוסיפו סעודה נוספת על סעודות שבת, ולאחר סעודה שלישית^[1342] יסעדו סעודה נוספת לכבוד פורים, ויפה אנו קוראים בכך: לעשות אותם ימי משתה ושמחה^[1343] - לסוברים שסעודת פורים נדחית משבת, כיון שאין בה היכר שסועד לשם פורים^[1344] - שהרי עשה היום סעודה יתירה על המנהג, בעבור שהוא פורים, ודי בכך בשנה הזו בשעת הדחק^[1345].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג כשחל ט"ו בשבת, לסעוד סעודת פורים ביום ראשון^[1346]. ושיש המהדרים לקיים סעודת פורים אף בשבת^[1347].

דרישה בעניינו של יום

פורים שחל להיות בשבת, שואלים ודורשים בענינו של יום^[1348], בהלכות פורים^[1349], או בעניינו של נס ודרשה של מגילה^[1350], שמעמידים מתורגמן* לפני החכם, לדרוש אגרת פורים ברבים^[1351], ואין חוששים לגזור איסור דרשה, משום הגזירה במקרא-מגילה* - לסוברים כן^[1352] - שחוששים שמא יבואו לידי איסור מעביר-ארבע-אמות-ברשות-הרבים*^[1353].

בטעם ששואלים ודורשים בענינו של יום, נחלקו ראשונים: יש סוברים הטעם כדי לפרסם הנס^[1354]. ויש סוברים הטעם כדי להזכיר שהוא פורים^[1355]. ואף על פי שאומרים על הנסים בשבת זו^[1356], צריך זכירה לנשים ולקטנים ולאותם שלא היו בבית הכנסת ולא שמעו ברכת החזן, ואפילו לגדולים צריך זכירה, שלא תשתכח זכר הפורים בעונג השבת השייך שלא בזמן התפלה^[1357]. ואף על פי שסעודת פורים נעשית באותה השבת - לסוברים כן^[1358] - מכל מקום צריך להזכיר שהוא פורים, לפי שמנהג כל ישראל תמיד להרבות בסעודות השבתות, וכמעט אין יתרון לסעודת פורים, לכן צריך דרשת פורים בו ביום להזכיר^[1359].

חל פורים בחול, כתבו ראשונים ואחרונים שאין צריך לדרוש בהלכות פורים^[1360], אם משום שטעם הדרישה כדי לפרסם הנס^[1361] - לסוברים כן^[1362] - וכשחל פורים בחול, הרי קוראים המגילה ויש פרסום הנס גדול יותר^[1363]. או משום שטעם הדרישה כדי להזכיר שהוא פורים - לסוברים כן^[1364] - ושכשחל בחול אין צריך לדרוש כדי להזכיר שהוא פורים^[1365], שרק משום שהוא נדחה וקראו המגילה אתמול וישכחו שהוא פורים הצריכו לדרוש^[1366]. ויש מהאחרונים סוברים שאף כשפורים חל בחול וקוראים המגילה דורשים^[1367], ולא נאמר שעושים כן בשבת, אלא משום החידוש שאין חוששים לגזור איסור דרשה^[1368].

מתנות לאביונים

חל פורים בשבת, אין נותנים בו מתנות-לאביונים*, אלא מקדימים מתנות לאביונים ליום שישי, כקריאת המגילה^[1369], שכן הטעם שמקדימים מקרא-מגילה* ליום שישי, הוא - לסוברים כן^[1370] - מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה^[1371], וכן שנינו שכפרים המקדימים ליום-הכניסה* גובים בו ביום ומחלקים בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה^[1372].

משלוח מנות

חל פורים בשבת, לסוברים שדוחים סעודת פורים ליום ראשון^[1373], נחלקו ראשונים ואחרונים בזמן חיוב משלוח-מנות*: א) ראשונים ואחרונים כתבו שזמן החיוב ביום ראשון^[1374], שכן לדעתם הטעם שדוחים סעודת פורים ליום ראשון הוא משום שאי אפשר לקיים משלוח מנות^[1375]. ב) ויש מהאחרונים סוברים שנזמן חיוב משלוח מנות ביום שישי^[1376], שיש לפרסם הנס על ידי משלוח מנות, וזה שייך ביום מקרא מגילה^[1377], או שמשלוח מנות הוא בכלל מתנות לאביונים, ונותנים אותו ביום שישי, כמתנות לאביונים^[1378]. ואין לשלוח מנות ביום ראשון, שכיצד יקיימו משלוח מנות ביום שלאחר הפורים, והכתוב אומר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו^[1379], שנראה שיקיימו שני ימים הללו לשמחה ויום טוב ומשלוח מנות, ואין לשלוח מנות בשבת, שאפשר שיחללו שבת^[1380]. ג) ויש מהאחרונים סוברים שמשלוח מנות הוא בשבת^[1381], שהרי הטעם שאין עושים סעודת פורים בשבת, הוא ששמחתו תלויה בידי שמים^[1382], כלומר שסעודת שמחה זו אין לה היכר שהיא משום שמחת נס, כי אם משתה ושמחת שבת, מה שאין משלוח מנות, שאין סדר לשלוח מנות איש לרעהו בשבת, אם כן מצוה זו ודאי נוהגת בשבת^[1383], שיפה ניכר הדבר לפרסם הנס^[1384]. שדוקא מקרא-מגילה* ומתנות-לאביונים* הקדימו, אבל שאר הדברים אין ראוי לעוקרם מזמנם^[1385].

לסוברים שכשחל פורים בשבת סעודת פורים נוהגת בשבת^[1386], כתבו אחרונים שמשלוח מנות נוהג בו ביום^[1387], כי המנות הם מהסעודה שהוא עושה לעצמו לפעמים^[1388].

הזכרת נשמות

חל פורים בשבת, אין אומרים אב הרחמים^[1389] והזכרת נשמות^[1390].

תחנון

חל פורים בשבת, לסוברים שדוחים סעודת פורים ליום ראשון^[1391], אין אומרים תחנון* ביום ראשון, גם במנחה^[1392] ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה^[1393].

שאר דיניו ומנהגיו

ברכת שעשה נסים

כאשר בא יום שמתרחש להם ניסים לישראל, כגון פורים, מחוייב לברך שעשה נסים לאבותינו וכו'^[1394], שנאמר: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו'^[1395], ומברך ברכה זו לפני מקרא-מגילה*^[1396].

על ברכת-הזמן*, שנחלקו אחרונים במי שאין לו מגילה, אם מברך אותה על תקפו של יום הפורים, ע"ע ברכת הזמן^[1397]. על דיני הברכות שמברכים לפני מקרא-מגילה*, ע"ע.

ברכת הרב את ריבנו

ברכת הרב את ריבנו, שמברכים לאחר מקרא-מגילה*^[1398], ונחלקו ראשונים ואחרונים אם היחיד מברך אותה, או שלא נתקנה אלא בציבור^[1399], כתבו האחרונים טעם הסוברים שלא נתקנה אלא בציבור, שאינה שייכת למגילה, אלא היא ברכת הודאה משום פרסום הנס, ולא נתקנה אלא בציבור שיש פרסום, ולא ביחיד^[1400].

קללת המן

יש מהראשונים סוברים שמצוה לקלל המן בפורים^[1401], שנאמר: קללת אלהים תלוי^[1402], סמכו מכאן מצות עשה לקלל המן שהוא תלוי^[1403], וכשאומר - בשעת מקרא-מגילה*, לסוברים כן^[1404], או לאחריה, לסוברים כן^[1405] - ארור המן^[1406], יוצא ידי חובתו^[1407], וכל שלא אמר ארור המן - לסוברים כן^[1408] - לא יצא^[1409].

על כך שהמזכיר רשע* ואינו מקללו עובר בעשה, ע"ע רשע.

בגדי שבת

יש שנהגו ללבוש בפורים בגדי שבת*^[1410], וכתבו אחרונים שכן נכון לעשות^[1411]. ויש ללובשם מבערב^[1412], והוא זכר ותלבש אסתר מלכות^[1413], ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות^[1414],ואיך יתכן לקרוא פסוקים הללו במגילה בלבוש חול^[1415].

דילוג מעל לאש

בתלמוד מצינו "משוורתא" של פורים^[1416], ובפירושו נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים ש"משוורתא" היינו טבעת, שהיא בית קפיצה^[1417], שבחורים עושים צורה כדמות המן ותולים אותה על גגותיהם ארבעה וחמישה ימים, ובימי הפורים עושים מדורה ומשליכים אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרים, ויש להם טבעת תלויה בתוך האש, שנתלים וקופצים מצד האש לצד האש^[1418]. וכתבו ראשונים שכן המנהג בבבל ובעילם^[1419]. ב) ויש מפרשים ש"משוורתא" היינו דילוג^[1420], שבימי הפורים עושים חפירה בארץ והאש בוער בה^[1421], והתינוקות קופצים משפה לשפה^[1422], ואינם נשרפים^[1423].

מנהג זה, כתבו אחרונים שהוא משום שמחת פורים^[1424].

על לבישת בגדים דרך שחוק ועראי בשמחת פורים, שנחלקו ראשונים אם מותר לאיש ללבוש בגדי אשה*, ע"ע לא ילבש^[1425]. על המתירים ללבוש "פרצופים" העשויים מכלאים, הואיל ואין לבישתם אלא להתחפש בהם, ע"ע כלאי בגדים^[1426].

מילה

אירע מילה* בפורים, נחלקו ראשונים ואחרונים אימתי מלים:

א) יש סוברים שמלים לאחר מקרא-מגילה*^[1427] וסיום התפילה, כבשאר ימים^[1428], קודם עלינו לשבח^[1429], שהרי מצות מילה נדחית מפני קריאת מגילה^[1430], ומקרא מגילה קודם למצות מילה, כשיש שהות לקיים שניהם, משום פרסום הנס^[1431]. ועוד, שתדיר-ושאינו-תדיר-תדיר-קודם* ומקרא מגילה תדיר מברית מילה, שאפשר שלא יתחייב בה לעולם^[1432]. ועוד, שפרסום הנס בשעת התפילה עדיף יותר, שאם יצאו לברית מילה - לנוהגים למול בבית^[1433] - שמא לא יחזרו כולם לבית הכנסת ואין פרסום הנס כל כך^[1434]. וועוד, שמקרא מגלה היא מענין התפלה וראוי להסמיכה לקריאת התורה שהוא מענין היום ואינו כן ברית מילה^[1435]. ועוד, שמקרא מגילה הוא מצוה של רבים וראוי להקדימה, וברית מילה מצוה מוטלת על אבי הבן^[1436]. ועוד, שעיני העניים תלויים למקרא מגילה^[1437], ולכן ראוי להקדימה כדי שיזכו העניים^[1438]. ואף על פי בראש-השנה* מלים בין קריאת התורה לתקיעת-שופר*^[1439], שם הטעם משום שברכות של מוסף* של ראש השנה שאומרים אחר התקיעה, אומר בהם ברית, כגון: זוכר הברית, ששייך גם על המילה, אבל בפורים שאין שייך טעם זה, אין לשנות משאר ימות השנה^[1440]. או שבראש השנה הטעם משום שכך הסדר, ברית אברהם ועקידת יצחק, ואותו טעם לא שייך גבי קריאת מגילה^[1441].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שמלים בין קריאת-התורה* לקריאת מגילה^[1442], כפי שנהגו בראש-השנה* למול בין קריאת התורה לתקיעת שופר^[1443]. ועוד, שמילה חשובה תדירה לגבי מקרא מגילה שהוא פעם בשנה^[1444]. ועוד, שנאמר: ליהודים היתה אורה וגו'^[1445], לכן מלים קודם מקרא מגילה, להיות גם התינוק בכלל יהודי^[1446]. ועוד, שנאמר שם: אורה ושמחה וששון^[1447], ואנו דורשים: אורה, זו תורה, ששון, זו מילה^[1448], לכן יש לסמוך המילה לקריאת התורה^[1449]. ואף על פי שמצות מילה נדחית מפני קריאת מגילה, בודאי היכן שבידו לקיים שניהם יקדים במילה משום שתדיר הוא, ופרסום הנס יש לעולם במאוחר כמו במוקדם^[1450].

אנינות

אונן^[1451], האסור בבשר ויין^[1452], מותר בפורים בבשר ויין - שבסעודת פורים חייב בבשר ויין^[1453] - ולא בא עשה של יחיד של אבלות ודוחה עשה של רבים דאוריתא לשמוח בפורים, שדברי-קבלה* הם, שהם כדברי תורה^[1454].

יש מהאחרונים סוברים שכל שכן שאונן חייב במקרא-מגילה* ותפלה* וקריאת-שמע*^[1455].

אבילות

פורים, אם נוהג בו אבלות*, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שבפורים נוהג אבילות^[1456], דהיינו כל דברי אבילות^[1457], ואפילו דברים שבפרהסיא^[1458], שהרי לא נמנה במשנה בין הימים שאין אבלות נוהג^[1459]. ואף על פי שכתוב בפורים: ימי משתה ושמחה^[1460], הרי למדנו ממנו שאסור בהספד^[1461]. ועוד, שנשים מענות ומטפחות בפורים אבל לא מקוננות^[1462], ומכאן שמי שאירעו אבל בפורים, שיתאבל^[1463], ודוקא ימי שמחה קבלו עליהם, אבל יום-טוב* לא קבלו עליהם^[1464]. וכתבו ראשונים שכן המנהג^[1465]. ב) ויש סוברים שאבילות אינה נוהגת בפורים, ואם מת קודם פורים ופגע בו פורים בתוך שבעה, בטל ממנו גזירת שבעה^[1466], כפי שהרגלים מפסיקים האבלות^[1467], שהרי שמחה כתוב בהם: ושמחת בחגך^[1468], אף בפורים כתוב: ימי משתה ושמחה^[1469]. ג) ויש סוברים שאבילות אינה נוהגת בפורים^[1470], לא בי"ד ולא בט"ו, אלא דברים-שבצנעא*^[1471], שבא עשה דרבנן של רבים ודוחה עשה דרבנן של יחיד^[1472], ועוד, שלא גרע משבעת ימי המשתה שאין אבילות נוהג בהן^[1473]. אבל אינו מבטל גזירת שבעה^[1474] ומפסיק האבילות^[1475], שאם כן האבל שבעה ימים לפני הפורים בטלה ממנו גזירת שלושים, כי הוא דומה לגמרי לרגל, ומהמשנה והתלמוד עולה שאינו מבטל גזירת שלושים^[1476]. ואפילו שאינו מתאבל עולים לו השני ימים למנין שבעה^[1477].

אבילות זו שאינה נוהגת בפורים, לסוברים כן^[1478], לסוברים שאבילות יום מיתה וקבורה היא דאוריתא ושאר הימים דרבנן^[1479], יש מהראשונים סוברים שכיון שיום ראשון של אבילות דאוריתא, ודאי דוחה עשה של פורים שהוא מדרבנן^[1480]. ואחרונים כתבו בדעת ראשונים, שכיון שדברי-קבלה* כדברי תורה^[1481], פורים דוחה אפילו אבילות יום ראשון^[1482]. וכן לסוברים שאבילות כל שבעה היא דרבנן^[1483], פורים דוחה אפילו אבילות יום ראשון^[1484].

להלכה נחלקו הפוסקים: א) יש פוסקים שפורים אינו מפסיק האבילות^[1485], שכן הסכמת הראשונים^[1486], ומכל מקום אין אבילות נוהג בו, לא בי"ד ולא בט"ו, אלא דברים שבצנעא^[1487], שהלכה-כבתראי* והלכה כדברי המיקל באבל^[1488], ואף על פי שאינו מתאבל בהם, עולים לו ממנין השבעה, כמו שבת^[1489]. ואפילו אבילות יום ראשון נדחה מפני פורים^[1490]. ויש מהם שכתבו שכן המנהג^[1491]. ב) ויש פוסקים שכל דברי אבילות נוהגים בפורים^[1492], שבמקום שקיבלו עליהם פסקי הראשונים המחמירים, חייבים לנהוג כמותם בכל דבריהם^[1493], ועוד, שבדברי הפוסקים אין אומרים הלכה כדברי המיקל באבילות^[1494]. ויש מהם שכתבו שכן המנהג^[1495]. ויש שסייגו שמפני שיש הפוסקים שאין אבילות נוהגת בפורים^[1496], יזהר בכל דברי אבילות חוץ מנעילת הסנדל וישיבה על גבי קרקע, מפני הבריות^[1497].

בדעת הסוברים שאבילות נוהגת בפורים^[1498], יש מהאחרונים סוברים שאסור לראות כל מיני שמחה^[1499]. ויש מהאחרונים סוברים שמותר לראותם, שמכל מקום ימי שמחה הם^[1500]. ויש שהכריעו שיראה למעט במיני שמחה שעושים^[1501].

אף לסוברים שאבילות נוהגת בפורים^[1502], אין הדברים אמורים אלא באבילות שבעה, אבל אינו נוהג אבילות י"ב חודש על אביו ואמו^[1503] ושלושים על שאר קרובים^[1504] לענין שמחת מרעות^[1505], ומותר ללכת לבית חבירו לסעודת פורים, שהיא שמחת מצוה^[1506].

לסוברים שאבלות* בצינעא או בפרהסיא נוהגת בפורים, אם האבל הולך לבית הכנסת לשמוע מקרא-מגילה*, ע"ע מקרא מגילה. ושם, אם אבל קורא במגילה ומברך עליה.

בלשון בני אדם

הנשבע או נודר "חוץ ממועדים וימים טובים", כתבו ראשונים שאין מבורר אם בלשון בני אדם קוראים אותם ימים טובים ולא מועדים, ולכן סתם נדרים פירושם להקל^[1507], אבל אם פירש שאומר אף עליהם היה בדעתו, נאמן, שאף פורים יש בו שמחה ועונג^[1508], וכל שיש בו תוספת שמחה ומשתה יקרא יום טוב^[1509].

פורים קטן

יום י"ד וט"ו של אדר ראשון - להלכה שאין דיני פורים נוהגים בהם^[1510] - נקראים בלשון הראשונים והאחרונים: פורים קטן^[1511]. ויש שט"ו נקרא: פורים שושן קטן^[1512]. ויש שי"ד וט"ו נקראים: פורים ראשונים^[1513].

פורים בשנה מעוברת

בשנה מעוברת, שיש בה אדר ראשון ואדר שני^[1514], נחלקו תנאים באיזה אדר נוהגים מצוות פורים: א) לדעת ר' אליעזר בר' יוסי פורים נוהג באדר ראשון^[1515], שכן אין-מעבירין-על-המצוות*^[1516]. ולדעתו מה שנאמר: בכל שנה ושנה^[1517], נדרש: מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט^[1518]. ב) ולדעת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי - וסתם משנה^[1519] - פורים נוהג באדר שני^[1520]. אם משום שעדיף לסמוך גאולה לגאולה^[1521], גאולת מרדכי לגאולת משה^[1522], דהיינו פורים לפסח^[1523]. או משום שנאמר: לקים את אגרת הפורים הזאת השנית^[1524], והמילה "השנית" מיותרת, ובאה ללמדנו שמקרא מגילה יהיה^[1525] באדר השני^[1526]. ולדעתם מה שנאמר: בכל שנה ושנה^[1527], נדרש: מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן^[1528]. ואם היה כתוב רק: בכל שנה ושנה, הייתי חושב שיקראנה באדר ראשון, ואם היה כתוב רק: השנית, הייתי חושב שצריך לקרוא מלכתחילה באדר הראשון ולחזור ולקרוא באדר השני^[1529], תלמוד לומר: בכל שנה ושנה^[1530], מה כל שנה ושנה פעם אחת אף בעיבור פעם אחת^[1531]. ולדעתם אף אם קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קוראים אותה באדר שני^[1532], שנאמר: לקים את אגרת הפורים הזאת^[1533], מה תלמוד לומר: השנית, אלא מכאן שאם קראו אותה באדר הראשון ונתעברה השנה קוראים אותה באדר השני^[1534].

להלכה פסקו בתלמוד כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום ר' יוסי^[1535], הלכך יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון אין דיני פורים נוהגים בהם^[1536].

בירושלמי, יש מהאמוראים סוברים שהנהיגו כרבן שמעון בן גמליאל^[1537], אבל להלכה לא^[1538]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש מפרשים שאין דורשים כן ברבים, אבל מורים כן להלכה^[1539]. ויש מפרשים שאין מורים להקל בזה, שהרי לא נאמר הלכה^[1540]. ויש מפרשים שאם עשה מעשה אין מחזירים אותו, ולהורות אין מורים כן^[1541].

הספד ותענית

יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון, אם מותרים בהספד* ותענית* נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שי"ד וט"ו באדר הראשון אסורים בהספד ותענית^[1542], שכן אמרו בברייתא שהספד ותענית אסורים בזה ובזה^[1543], בין בי"ד וט"ו של אדר השני בין בי"ד וט"ו של אדר הראשון^[1544]. או שאף על פי שבטלה מגילת-תענית*^[1545], איסור זה בכלל תקנת פורים שנתקנה בזמן שבית המקדש לא היה קיים ולפיכך אינה בטלה בחורבנו^[1546]. ב) ויש סוברים שי"ד וט"ו באדר הראשון מותרים בהספד ותענית^[1547], שכן לדעתם לא אמרו שאסור בהספד ותענית, אלא אם קראו המגילה בי"ד ושוב נמלכו לעבר השנה^[1548], שכן שנינו בתחילת הברייתא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה^[1549], אבל אם לא קראו המגילה מותרים בהספד ותענית^[1550]. או שלא אמרו ששוים שאסור בהספד ותענית, אלא קודם שבטלה מגילת תענית, אבל בזמן הזה כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים אין אסורים בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים, שמתפרסם דבר הנס^[1551], שיש בו מקרא-מגילה*, אבל י"ד של אדר הראשון, כיון שאין בו פרסום הנס ולא מקרא מגילה, לא עדיף משאר מגילת תענית^[1552].

לסוברים שאסורים בהספד ותענית בפורים קטן^[1553], יש מהראשונים סוברים שבמנחת ערב הי"ד מותר במספד ותענית^[1554]. ויש מהראשונים שנסתפקו אם נאסר לפניהם ולאחריהם^[1555].

לסוברים שאסורים בהספד ותענית בפורים קטן^[1556], נחלקו ראשונים באיסור תענית והספד אם בני פרזים מותרים בט"ו ובני מוקפים מותרים בי"ד^[1557]. או שבני פרזים אסורים אף בט"ו ובני מוקפים אסורים אף בי"ד^[1558]. ויש שנסתפקו בדבר^[1559].

להלכה כתבו אחרונים שאסורים בהספד ותענית בפורים קטן^[1560], בין בני פרזים ובין בני מוקפים^[1561], ומותרים לפניהם ולאחריהם^[1562].

אבילות ומלאכה

אף לסוברים שאין אבילות נוהגת בפורים^[1563], אבילות נוהגת בפורים קטן^[1564].

מלאכה

בפורים קטן מותר במלאכה^[1565], כי גם בפורים אין איסור כי אם במקום שנהגו^[1566]. ויש מהראשונים שכתבו שנהגו הנשים שלא לעשות בהם מלאכה^[1567]. וכתבו אחרונים שאין המנהג כן^[1568].

על הנסים

בפורים קטן אין אומרים על הנסים^[1569], כיון שאין קוראים המגילה^[1570], שאף שלהלכה בערבית של פורים אומרים על הנסים קודם קריאת מגילה, היינו משום שעל כל פנים קוראים אותו אחר כך, מה שאין כן באדר ראשון^[1571].

טעה ואמר על הנסים, לסוברים שהטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה* שלא בזמנה אינו הפסק^[1572], אינו חוזר^[1573]. ולסוברים שהטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנה הוא הפסק וחוזר לתחילת הברכה שהפסיק בה, או לראש תפילתו, אם סיים התפילה^[1574], נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שאינו חוזר^[1575], שהרי מהדין היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון, שאין-מעבירין-על-המצוות*, אלא שעדיף להסמיך גאולה לגאולה^[1576], אם כן מכל מקום הוא מעין המאורע^[1577], וכפי שהוא הדין במזכיר על הנסים בט"ו אדר - לסוברים כן^[1578] - שאינו חוזר, משום שיש לזה קצת שייכות^[1579]. ויש מהאחרונים סוברים שאם טעה ואמר על הנסים הוא הפסק, וחוזר^[1580].

סעודה

בעשיית משתה ושמחה בפורים קטן, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שעושים משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון^[1581], שכן שנינו: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים^[1582], מכלל שלענין משתה ושמחה זה וזה שוים^[1583]. ואף על פי שביארו בתלמוד המשנה: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני^[1584], וט"ו לא הזכיר, נקט אותו שהוא עיקר^[1585]. וכן כתבו ראשונים שיש הנוהגים לעשות משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון^[1586]. ב) ויש מהראשונים סוברים שעושים משתה ושמחה בי"ד^[1587], אבל לא בט"ו^[1588], שכן התלמוד מבאר המשנה, שאין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני^[1589], שכן דייקו בתלמוד מהמשנה שלענין הספד ותענית זה וזה שוים^[1590], אם כן הוא הדין שיש להרבות בסעודה^[1591], וט"ו לא הזכיר^[1592]. וכתבו ראשונים שיש הנוהגים כן^[1593]. כתבו אחרונים שאין חילוק בזה בין פרזים למוקפים, ואף המוקפים אינם סועדים אלא בי"ד^[1594]. ג) ויש מהראשונים סוברים שאין צורך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון^[1595], שכן דייקו בתלמוד מהמשנה שלענין הספד ותענית זה וזה שוים^[1596], מכלל ששמחה ומשתה אין בהם, שעל כרחך אין תלוים זה בזה, שהרי הימים האמורים במגילת-תענית* האסורים בהספד אין בהם משתה ושמחה^[1597].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג שלא להרבות במשתה ושמחה, לא בי"ד ולא בט"ו שבאדר הראשון^[1598], ומכל מקום יש מהם שכתבו שטוב להרבות קצת בסעודה בי"ד שבאדר ראשון, כדי לצאת ידי המחמירים^[1599].

נפילת אפים ותחנון

בי"ד וט"ו שבאדר ראשון כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים שלא ליפול על פניהם^[1600] ולומר תחנון*^[1601], ומזמור יענך ה' ביום צרה^[1602] - אף לסוברים שאין דינו שוה לתחנון^[1603] - משום שימי נס והצלה הם^[1604], ואין להזכיר בהם צרה^[1605]. וכתבו ראשונים שיש הנוהגים לומר מזמור יענך^[1606], ויש שאומרים מזמור יענך בט"ו באדר ראשון אבל לא בי"ד^[1607]. ואם חל בשני וחמישי, אין אומר בהם והוא רחום^[1608], ולא אל ארך אפים^[1609].

חל פורים קטן בשבת, אין אומרים צדקתך^[1610], ואין עושים הזכרת-נשמות*^[1611]. ויש שכתבו שמזכירים נשמות^[1612].

מנחה* בי"ג של אדר הראשון, כתבו ראשונים שיש שנהגו לומר תחנון^[1613], ואם חל בשבת אומרים צדקתך^[1614]. ויש שנהגו שלא לומר תחנון^[1615], ואם חל בשבת אין אומרים צדקתך^[1616].

יש מהראשונים שכתבו שבמקום תפלה לדוד^[1617] - שיש הנוהגים לומר בתפילת שחרית*^[1618] - אומר בפורים קטן: למנצח על אילת השחר וגו'^[1619].

שיר מזמור לאסף^[1620] - שיש הנוהגים להוסיף בסוף תפילת שחרית*^[1621] - כתבו ראשונים שיש שאין אומרים אותו בפורים קטן^[1622]. ויש שאומרים אותו, שלדעתם אין אומרים אותו רק ביום שיש בו מוסף*^[1623].

הערות שוליים