אנציקלופדיה תלמודית:פרוזובול

הגדרת הערך - מסירת חובות לבית דין כדי שהשביעית לא תשמט אותם.

מהותו

שביעית משמטת כל החובות שנתחייב אדם לחבירו על ידי הלואה, או בתורת מלוה, שנאמר^[1]: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. והיא הנקראת בלשון הגמרא^[2]: שמיטת כספים^[3].

שנינו: כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה^[4]: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'^[5], עמד והתקין פרוזבול^[6].

יש מוכיחים מלשון זו שפרוזבול נחשב לתקנה משום "מיגדר מילתא", דהיינו כדי לעשות סייג לתורה שהרי עיקרו לא בא אלא למנוע את העשירים מאיסור^[7]. ויש אומרים שאי אפשר לפרש כן, שאילו היתה כוונת הלל בתקנתו על כך, איך אמר שמואל בגמרא^[8]: אילו חזק כוחי יותר מהלל הייתי מבטלו, הלא כלל הוא שדברים שאסרו בי"ד משום סייג, אם פשט איסורו בכל ישראל אין בי"ד אחר יכול לעקרו אפילו הוא גדול מהראשונים^[9], אלא שעיקר התקנה היתה, בשביל העניים – שלא תנעול דלת בפניהם כשבאים ללוות, ובשביל העשירים – שלא יפסידו ממונם^[10], ולא משום סייג לתורה שלא יעברו העשירים על לא תעשה, שבאמת לא היה איסור במה שנמנעו מלהלוות^[11]. ומפרשים טעמם שכיון שהתקין הלל משום שסובר השמטת כספים בזמן הזה דרבנן^[12], אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות. בשלמא בזמן שהיא מן התורה הרי הבטיח הכתוב למען יברכך^[13], המסופק בזה הוא "בליעל" אבל בהשמטה בתקנת חכמים^[14] אין בה הבטחת למען יברכך^[15]. כמו כן מה שאמרו במשנה^[16]: הלל התקין פרוזבול "מפני תיקון העולם" פירש אחד מהאחרונים שרצו לומר מפני תקנת העניים, ולא משום העברה על דברי תורה של העשירים. ואע"פ שהראשונים קראו לתקנה זו סייג וגדר^[17], גם זה גדר הוא^[18]. ומה שהוזכר במשנה^[19]: ועוברים על מה שכתוב בתורה וכו', איננו לומר שמשום כך התקין הלל, אלא המשנה באה להודיע לנו שהעם נמנעו מלהלוות זה את זה ומתוך כך היה דוחק לעניים, גם העשירים הצדיקים היו מפסידים עשרם, עמד והתקין פרוזבול שזהו תקנה לעשירים הצדיקים שיתקיים עשרם, גם תקנה לעניים שלא ינעלו דלת בפניהם^[20]. ויש מהראשונים שפירש "מפני תיקון העולם" – שהיה רואה בעם שנמנעים מלהלוות^[21].

בטעם שהוצרך הלל לתקן פרוזבול, והלא היה יכול לתקן לעשירים שילוו על מנת שלא ישמיטנו בשביעית שתנאו קיים^[22], נאמרו אופנים רבים. יש מתרצים שאם כן היתה משתכחת תורת שביעית אבל פרוזבול הוא זכר לשביעית שיש לו פרסום כשהכל באים לעשות פרוזבול^[23], או שאין כל אדם זכור להתנות כן בשעת הלוואה, וגם אינו רוצה, שנראה כאילו מתייאש לגבות חובו בזמנו^[24]. או שהלל תקן תקנה של היתר אבל תקנה להתנות על דבר איסור לא רצה לתקן^[25]. יש מפרשים, שבזה מראה המלוה שאינו רוצה להלוות אם תשמיטנו שביעית ועובר על השמר לך^[26]. ויש אומרים שעל מנת תלוי ביד אחרים ואינו נאמן לומר שהתנה ולכן תיקן פרוזבול שעכשיו תלוי בדידיה בלא לוה^[27].

המוסר שטרותיו לבי"ד אינו משמט^[28] שנאמר^[29]: ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך – ולא המוסר שטרותיו לבית דין^[30], שזה בי"ד תובעים אותו^[31]. בספרי מוסיף^[32]: מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול וכו'^[33].

ונחלקו הראשונים. יש מפרשים שמוסר שטרותיו לבי"ד היינו תקנת פרוזבול שתיקן הלל^[34]. וכיון שמוסר שטרותיו לבי"ד נלמד מן המקרא והוא מן התורה נמצא שגם פרוזבול מדאורייתא הוא^[35]. אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שמוסר שטרותיו ופרוזבול שני עניינים הם וראיה לדבר שנשנו במשנה כל אחד לעצמו, המוסר שטרותיו נשנה יחד עם המלוה על המשכון לפי ששניהם מדאורייתא ופרוזבול שנה התנא בפני עצמו כאחד מהדברים שהתקין הלל והיינו מדרבנן^[36]. שהמוסר שטרו לבי"ד אינו כענין הפרוזבול כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ^[37] ואינו בא אלא בבי"ד חשוב^[38] וזה דבר חזק יותר ממנו ויכול להיות אף בהדיוטות^[39], כיון שמסר השטרות בפועל^[40]. וכן אמרו בירושלמי^[41]: תשמט ידך – ולא המוסר שטרותיו לבי"ד. מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה^[42], כלומר, וכיון דמסירת שטרות דאורייתא תקנו אף הם פרוזבול^[43]. יש מפרשים שכן היא גם שיטת בעלי הדעה הראשונה^[44].

ויש אומרים שאף מוסר שטרותיו לבי"ד מדרבנן הוא ודברי הספרי "אסמכתא בעלמא", וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין – מתקנתו של הלל אמרו^[45].

אע"פ שמן התורה די במסירות שטרות הוצרך הלל לתקן פרוזבול, מפני שאין הכל רוצים למסור שטרותיהם^[46]. ועוד שלפעמים אין השטרות בידם, ועוד שהפרוזבול מועיל אף^[47] למלוה על פה^[48].

יש מהאחרונים שמדקדק מלשון המשנה "שראה את העם שנמנעו מלהלוות" ולא אמר בקיצור "שנמנעו מלהלוות", מפני שבאמת הבקיאים בדיני שמיטה לא היו צריכים שום תקנה כי בקל אפשר להם להפקיע עצמם משמיטה, שימסרו שטרותיהם לבי"ד או שיתנה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית אבל הלל תיקן לטובת המון העם, עמי הארץ, שאינם יודעים היתר והם מנעו עצמם מלהלוות זה את זה ולתועלתם תיקן, ועל כן דקדק בלשונו "שראה את העם"^[49].

פרוזבול אינו משמט^[50] כלומר, מאחר שכתב פרוזבול שוב אינו משמט חובו בשביעית^[51], שכיון שמוסר שטרותיו^[52] לבי"ד אין הוא תובע עוד לבעל חובו אלא הבי"ד, והם יורדים לנכסיו, ושוב אין אנו קורין בו לא יגוש^[53].

נחלקו הראשונים, יש אומרים שפרוזבול לא שייך אלא במלוה בשטר^[54]. רובם חולקים ואומרים שאף על מלוה על פה כותבים פרוזבול^[55]. בירושלמי^[56]: אמר ר' חזקיה בשם רבי ירמיה ואפילו נתונים ברומי. ופירשו רוב המפרשים שהדברים כלפי השטרות נאמרו, ולא כלפי הדיינים כמו שיש רוצים לפרש^[57] אלא כלומר אפילו השטרות ברומי כותב עליהם פרוזבול, ואף על פי שכתוב בפרוזבול "מוסרני לכם"^[58], כך היה אומר אבל לא היה מוסר^[59], שבא הלל ותיקן שאף על גב שלא מסר, ואפילו אין השטרות בידו, כי אמר מוסרני הרי זה כאילו מסר^[60].

הלכה: יכול למסור בבית דין חובותיו שבעל פה^[61]. ואין צריך למסור שטרותיו שיש לו לבי"ד, הואיל וכתב פרוזבול^[62].

יש מהראשונים שביאר: אין ענין הפרוזבול להעיד שנמסרו השטרות לבי"ד שאם כן לא הוצרך הלל לתקן, שהמוסר שטרותיו לבי"ד מן התורה אינו משמט, אבל תקנת הלל היתה במסירת דברים בלבד ובכגון זה משמע ששטר הפרוזבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הבי"ד שישבו על כך, ותקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה, ולפיכך פורזבול המאוחר פסול^[63], לפי שהשטר הוא שעושה מעשה ואין בו דין שטר^[64].

המילה וביאורה

מאי פרוזבול^[65], אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים שנאמר^[66]: ושברתי את גאון עוזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה. בוטי, אלו העניים שנאמר^[67]: והעבט תעביטנו^[68], כלומר תקנו תקנה בשביל העשירים ובשביל העניים, עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם^[69]. מילת "פרוז" פירושה תקנה כמו שאמרו במסכת יומא^[70]: מאי פרהדרין פורסי, והם המתקנים תקנות^[71]. רבא שאל ללועז: מאי פרוזבול, אמר לו: "פורסא דמילתא"^[72] כלומר, תקנת הענין^[73]. ויש מפרשים פרוז – ריוח, כלומר ריוח לעשירים שלא יפסידו שלהם^[74]. יש מבארים "פרוז בולי ובוטי" – תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם^[75].

יש מהאחרונים שפירש כי מה שאמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי לא בא לפרש שהיא מילה מורכבת משלוש תיבות אלא שהיא מילה אחת יוונית: פרוסבוליבוטי, ופירושה, יועצים ובי"ד הממונים שלא יגיע לאחד מן העם נזק וירד מנכסיו. מילה זו ביוונית באה גם כן, לציין עצה הנתונה בבי"ד על ענין זה. אלא שהאמוראים אחר רב חסדא חשבו שהן ג' תיבות^[76]. ויש מפרשים שפירוש זה הוא הנכון רק לדעת הירושלמי, שבארץ ישראל היו יודעים לשון יוונית^[77] ומשום כך לא הקשו בירושלמי: מאי פרוזבול, כמו שהקשו בבבלי, לפי שהיו רבני ירושלים יודעים פירושה ומוצאה מיוונית, כאמור, אבל בבבל לא היו בקיאים ביוונית ודברו לשון הקודש או לשון פרס על כן פירשו פרוזבול שהיא מילה מורכבת משלוש תיבות פרסיות והיינו: פרוס – תקנה, בולי – הגבוהים כלומר העשירים, בוטי – הנמוכים והקטנים, כלומר העניים^[78].

למה קראו להתקנה "פרוזבול" והזכירו בה רק את העשירים ["בולי"] ולא את העניים ["בוטי"], יש מפרשים שבכאן רצו חז"ל להראות לעשירים שחששו לתקנתם ועל-ידי-כן יתרצו בלב שלם להלוות וממילא נמצא שבקריאת שם פרוזבול יש יותר תקנה לעניים^[79]. ויש מתרצים משום שבאמת תחילת התקנה לעשירים היתה וכמו שאמר במשנה שראה הלל שנמנעו מלהלוות ועוברים על השמר לך, שהיא אזהרה לעשירים^[80], ומשום כך קראוהו פרוזבול כלומר, תקנה לעשירים שלא יעברו^[81].

יש מפרשים שבכלל "בול" יש גם "בוט" שאותיות צטלנ"ת שהן ממוצא אחד לפעמים מתחלפות ומשמשות זו במקום זו^[82] וכדי שלא להאריך השתמש בכך שלא לומר פרוזבוליבוטי שהוא כבד הלשון^[83]. ויש מפרשים "בול": מלשון כמישה, כמו שנקרא מרחשוון ירח בול^[84] והוא תואר לעניים^[85].

פרוזבול הוא שטר שבין הלוה והמלוה עם בי"ד^[86], שבית דין עושין^[87].

כוחו

בגמרא^[88] תמהו: איך אפשר שמן התורה משמטת שביעית והלל תיקן שלא תשמט. ומתרץ אביי: בשביעית בזמן הזה ורבי היא שדורש היקש בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים. פירוש, הלל סובר כדעת רבי ששביעית להשמטת מלוה בזמן הזה היא מדרבנן הואיל ואין לנו שמיטת קרקע^[89], ותיקנו חכמים השמטת כספים^[90], בזמן הזה^[91] זכר לשביעית, כלומר שלא תשתכח תורת שביעית^[92], ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד והתקין פרוזבול^[93]. ומתמה שוב: איך יתכן שמן התורה אין שביעית משמטת ותיקנו רבנן שתשמט^[94]. ונמצא הלווה גזלן על פיהם^[95], אמר אביי: שב ואל תעשה הוא, פירוש, הלווה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ואינו עוקר בידיים ובכגון זה מותר לעקור דבר מן התורה, כמו שמצינו בשופר ולולב^[96]. רבא אמר: הפקר בי"ד היה הפקר^[97].

ונחלקו הראשונים בתירוצו של רבא על מה הוא מוסב. יש מפרשים שהוא בא לתרץ הקושיא הראשונה, כלומר, בין לרבנן החולקים על רבי ואומרים שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה מן התורה ותקן הלל שלא תשמט, בין לרבי שאמר אינה מן התורה ותיקנו חכמים שתשמט לא קשה דבר, שבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, שהפקר בי"ד בממון היה הפקר^[98]. ולשיטה זו פרוזבול מועיל אף לזמן שיש בו השמטת כספים מן התורה^[99], שכלל הוא בידינו, אביי ורבא הלכה כרבא^[100].

ויש מפרשים שרבא לא בא לתרץ אלא הקושיא השניה, איך תקנו שתשמט כיון שמן התורה אינה משמטת, ואומר שעשו כן כיון שהפקר בי"ד הפקר נמצא שאין כאן עקירת דבר תורה, אדרבה זהו סייג למה שציוותה תורה, שלא תשתכח תורת שמיטת כספים. וגם כי אין הפקר זה להוציא ממון אלא להעמיד ממון ביד מי שהוא. אבל הקושיא הראשונה אינה מתורצת בכלל זה של הפקר בי"ד הפקר, שאין לומר כן אלא במקום שאין בו ביטול מצוה אבל במקום שיש בו ביטול מצוה לא, ואם כן כל שהוא ראוי להשמט מן התורה לא היה לו להלל לתקן דין פרוזבול^[101], ללמדם לעשות דבר שיבטל ויעקור בו השמטת כספים שציוותה תורה, וגם כי הוא הפקר גדול שמוציאין ממון מזה ונותנים לזה^[102].

ולפי שיטה זו אין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה^[103] מטעם האמור שלא יעשה הלל תקנה ללמד על ביטול השמטת כספים שציותה תורה^[104] שאין לעקור לגמרי לדורות מצוה אחת מתרי"ג מצוות^[105], ואף רבא מודה בזה^[106]. ויש מפרשים שהפוסקים שאין הפרוזבול מועיל נגד שמיטה של תורה באמת פוסקים כאביי, שהרי קיי"ל כרבי ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן. ועוד, השמטת כספים דומה להשמטת קרקעות מה השמטת קרקעות אין פרוזבול מועיל בה אף השמטת כספים אין פרוזבול מועיל בה בזמן שהיא מן התורה, ואע"פ שבשאר מקומות הלכה כרבא נגד אביי, יש לומר דוקא כשחולקים בדין עצמם ולא כשחלוקים בפירוש המשנה, שבזה הלכה כאביי^[107].

יש מפרשים דעת הפוסקים שאין פרוזבול מועיל להשמטה של תורה לא מפני שאין כח בהפקר בי"ד להפקיע המצוה אלא מפני שבזמן הלל היתה השמיטה נוהגת רק מדרבנן^[108] ולא היה לו ענין לתקן על לעתיד לבוא כששמיטה תחזור להיות מן התורה, ומה שתיקן, תיקן על שמיטה דרבנן^[109].

יש מהאחרונים שכתב שאע"פ שאמר בגמרא "ורבי היא" אינו לומר שלרבנן החולקים על רבי לא נתקנה תקנת פרוזבול, שאין לך אדם שיחלוק על פרוזבול, אלא שלדעת אביי סוברים רבנן שהמוסר חובותיו לבי"ד מן התורה אינו משמט^[110] ומה שאמרו "התקין" הלל פרוזבול כלומר, דרש והתקין^[111] ולא הוצרך לפרש המשנה כרבי אלא משום ששנינו "התקין" ולא "דרש והתקין". ורבא מחדש שאף לרבנן פרוזבול אינו אלא מדברי סופרים מדין הפקר בי"ד הפקר שמן המקרא המלמדנו "ולא משל אחיך בידך"^[112] אין אנו יודעים לפטור מהשמטה אלא מוסר שטרותיו ממש ולא הכותב פרוזבול ואינו מוסר ממש^[113].

נוסח הפרוזבול ופירושו

זהו גופו של פרוזבול^[114], כלומר זה טופס לשון הפרוזבול^[115]: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל^[116] חוב שיש לי [אצל פלוני^[117]] שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים^[118].

ונחלקו אמוראים אם צריך לשלשה או די בשניים. רב נחמן אמר שמספיק כשאומר כן בפני שניים כמו ששנינו: פלוני ופלוני^[119] וכמו שמסיים התנא: הדיינים חותמין למטה או העדים – דיינים דוגמת העדים מה עדים שניים אף דיינים שניים. רב ששת אומר צריכים שלושה שהרי קורא להם דיינים ומה שלא אמר במשנה: פלוני ופלוני ופלוני, מפני שאין דרך התנא לילך ולמנות כרוכל^[120].

להלכה נחלקו הפוסקים, יש מהם שהורו שצריך שלושה^[121] דיינים^[122] ואע"פ שהלכה כרב נחמן בדינים, דיני שמיטה בגדר איסור הם ועל כן הלכה כרב ששת שטעמו מסתבר יותר, שסתם דיינים שלושה^[123]. ואע"פ שנפסקה הלכה בגמרא לענין ביטול הגט כרב נחמן^[124], היינו משום שזה מדין עדות אבל פרוזבול שצריכים בי"ד שכוחם יפה^[125] להפקיע ממון צריכים שלושה^[126]. ויש מורים שאף בפרוזבול די בשניים^[127] וכל שכן בשלושה^[128]. ויש מוסיפים שאף הפוסקים שצריכים שלושה רק לכתחילה אמרו אבל בדיעבד די בשניים^[129], שהרי דין הוא, אם בביטול הגט שלשון המשנה הוא "בית דין"^[130], וסתם בי"ד שלושה, בא רב נחמן ופירש: שניים, והלכה כמותו, כל שכן בפרוזבול שלשון המשנה בזה "דיינים" והרי אפילו אחד נקרא דיין כל שכן שניים שאפשר לקרותם דיינים^[131]. ואע"פ שקיי"ל שניים שדנו אין דיניהם דין, היינו דוקא בדין שצריך משא ומתן אבל בפרוזבול שאין צריך משא ומתן דיניהם דין^[132] אולם אינו דומה "בי"ד" שאמרו לענין ביטול הגט ל"בית דין" שהוזכר לענין פרוזבול, שבפרוזבול אנו צריכים להם מתורת בית דין ובביטול הגט – מתורת עדים^[133].

יש מי שהזכיר שלושה לגבי העדים: הולך המלווה אצל שלושה עדים^[134]. ויש מפרש דבריו, כיון שאין הלווה מתרצה ונכתב בלא ידיעתו^[135] הרי זה "מפי כתבם" ואיך תוכשר עדותן אחר כך, ולכך הצריך שלושה שאז הם "בי"ד" ולא שייך מפי כתבם^[136].

בגמרא פירשו מה שמסיים התנא במשנה: והדיינים חותמין למטה או העדים, שבא להשמיענו "לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים"^[137] ורבו בזה הפירושים וגם הנוסחאות יש מפרשים [הנוסחה שלפנינו]: לא שנא אם כתבו בלשון דיינים, כגון: בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא: מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמו עדים, פירוש, בלשון עדות כגון, איש פלוני עד. לא שנא כתוב בלשון עדות – כגון: דוכרן סהדותא דהוה באנפנא וכו' וחתמו למטה: אני פלוני דיין^[138]. פירוש "לשון דיינים" כל שהוא אומר: עשינו כך או, עשה לנו פלוני כך, שהם עצמם מדברים ו"לשון עדים" הוא כל שהדיינים אינם [מדברים^[139]] בשטר אלא שהוא מדבר בלשון נסתר כגון שיאמר מחמת שבא פלוני לבי"ד ואמר מוסרני לכם שטרות שיש לי וכל כיוצא בזה^[140].

ויש מפרשים "לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים" – כגון שכתוב בפרוזבול: בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת. וקא משמע לן שחשוב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם. "לא שנא כתוב בלשון עדים" – שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול כגון שכתוב בו: בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים. וחתומים למטה הדיינים^[141].

ההבדל שבין שני הפירושים: להפירוש הראשון נראה שאין הפרוזבול צריך עדים עם הדינים כלל, ולהשני משמע שלעולם צריכים עדים ודיינים, אלא שאין אנו מקפידים אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה. וכן בעדים^[142].

ויש מפרשים "וחתימי עדים" כלומר דיינים כעין העדים כגון שלא חתמו בו אלא שניים "ולא שנא חתימה דינים" ר"ל עדים כמין דיינים כגון שחתמו שלושה^[143].

ויש נוסחה אחרת: לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתומים דיינים ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתומים עדים^[144]. ויהיה פירוש מה שאמר במשנה "והדיינים חותמין למטה או העדים" כך: אם אין הדיינים חותמים בפרוזבול כותבים עדים: בפנינו אנו העדים מסר פלוני לפלוני ופלוני הדיינים כך וכך וחותמים העדים וכשר ואם חותמים הדיינים מתקיים הפרוזבול על חתימת הדיינים^[145]. ולפי נוסחה זו, אם כתוב למעלה בלשון דיינים ולמטה החתימה בלשון עדים או להיפך, הפרוזבול פסול^[146]. יש מן הראשונים שכתב שאפילו לבעלי הגירסה הראשונה לא נאמרו הדברים בגמרא אלא לרב ששת ודוקא לדבריו הכשירו כתוב בלשון דיינים וחתום בלשון עדים או להיפך. אבל למה שקיי"ל להלכה כרב נחמן^[147] צריך שתהא הכתיבה והחתימה באותה לשון, אם כתוב בלשון עדים חותמים בלשון עדים ואם כתוב בלשון דיינים חותמים בלשון דיינים^[148]. לא הקפידו אלא באם נכתב בלשון עדים ונחתם בלשון דיינים או להיפך אבל אם חתמו עצמם בלשון סתם ולא פירשו לא לשון עדים ולא לשון דיינים כשר אף לרב נחמן^[149]. ישנה עוד נוסחה אחרת: לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו דיינים ולא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים, פירוש "כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים" שכתוב בו: פלוני בן פלוני עד, פלוני בן פלוני עד^[150].

יש מן הראשונים שכתב: צריך שיהא הפרוזבול נכתב בלשון בית דין ודיינים, כשאר שטרי בי"ד, וחתומים או עדים או דיינים^[151].

יש פוסקים שסוברים שצריך להזכיר בו שמות הדיינים בפירוש ולחתום הדיינים^[152], ויש מהם שכתב: המנהג שאנחנו נוהגים לכתחילה הוא: כשהפרוזבול נכתב בלשון עדים מפרשים שמות הדיינים בתוך הפרוזבול ואם הדיינים עצמם חותמים אין צריך לפרשם תוך הפרוזבול^[153].

פרוזבול שאין הדיינים חתומים בו ולא מפורשים ולא נתפרש שם המקום שנעשה הפרוזבול יש לחוש אולי אותם הדיינים אינם בקיאים בדיני פרוזבול ופסול^[154]. כשאין באותה העיר המוזכרת בפרוזבול אלא בי"ד אחד וידוע שהב"י של אותו מקום בקיאים בדיני פרוזבול אז אע"פ שלא נתפרשו הדיינים ולא חתמו בו כשר^[155].

יש מי שהורה: פרוזבול שמתחילה נכתב בלשון עדים ואחר כך נכתב בשם דיינים או שמתחילה נכתב בפנינו עדים ולבסוף כתב: בי דינא דחתימו לתתא, כשר^[156]. ויש שהורו להיפך שאם כתוב בלשון עדים: בי דינא הוה יתבי ואתא פלוני ומסר להם שטרותיו, וחתומים דיינים, אינו כשר^[157].

יש מהראשונים שכתבו: מה שאמר במשנה "והדיינים חותמין למטה או העדים" ללמדך בא שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, שפרוזבול דרבנן הוא ובדרבנן עד נעשה דיין^[158]. ודוקא לדעת הסוברים שפרוזבול לא נתקן אלא מפני ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן אבל להאומרים שאפילו בהשמטה של תורה מועיל^[159], כיון שכוחו של פרוזבול יפה להפקיע איסור של תורה אין עד נעשה בו דיין^[160].

הנוסח הנזכר, היינו: מוסרני לכם וכו' הוא לשון המלווה שאומר כן להדיינים בעל פה והדיינים כותבים הדברים בשטר בנוסח זה: במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני וכו' ושלשתן חותמין למטה, פלוני דיין ופלוני דיין וכו' או שחותמין בלשון עדים כלומר, שהם עדים בדבר שאמר המלוה לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא^[161].

יש מי שכתב: ענין שטר הפרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלושה עדים^[162], ויש אומרים אפילו לשניים, ואומר להם: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלושה דיינין דאינון פלוני ופלוני ופלוני, דיינים שבמקום פלוני. ואם חתמו לו אותם העדים כי פלוני זה מסר הפרוזבול בפני פלוני וכו' די לו וכו' ואע"פ שאין הדיינים חותמים באותו שטר הפרוזבול. אבל אם חתמו בו הדיינים יותר טוב ואין צריך שם עדים כלל^[163]. רצונו לומר: אם התחיל לכתוב בלשון דיינים "במותב תלתא דייני כחדא הוינא" וגם חתמו בו דיינים, טוב יותר מאשר נאמר כאן בתחילה שהעדים נותנים לו כתוב וחתום איך שידוע להם שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים^[164].

יש מהראשונים שכתב: פרוזבול עיקר עניינו שיהא מסור לבי"ד ושיהא בי"ד כותבין וחותמין לו. ומכל מקום כל שנמסר לדיינים אפילו לא כתבו לו אלא עדים דיו. וכשהם כותבים, בלשון דיינים הם כותבים: אנו בית דין חתומי מטה כך היה, שבא לפנינו פלוני ואמר לנו: רבותי, הרי שיש לי חוב כך וכך אצל פלוני וכו' והרינו מוסר לכם כל שטרותי שיש לי עליו שתגבו ותקבלו בשבילי וכו' – כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו וכו' עד ואנו בית דין ראינו את דבריו. ומדמסר לנא פרוזבול כתבנא וחתימנא בזמן פלוני שטר פרוזבול זה – דלא לשמט להדין פלניא וכו' להיות בידו לראיה ולזכות. וכשנמסר לבי"ד והעדים כותבים וחותמים במצוותם כך הם כותבים: בפנינו עדים חתומים מטה בא פלוני לפני הדיינים פלוני ופלוני ואמר להם: רבותי וכו' וראו בית דין ומסר להון פרוזבול וכו' ויפו את כוחו דלא תשמיטי וכו' ומה שהיה בפנינו ומסר פלוני את פרוזבולו לדיינין, כתבנו וחתמנו וכו'^[165].

יש נוסח שטר פרוזבול כתוב אצל הראשונים הקדמונים^[166] כדלהלן: אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני^[167] ואמר לפנינו, רבותי, אני יש לי חובות על פלוני ועל פלוני ואני מוסר לכם מילי פרוזבול ויהבית לכון במתנה^[168] ארבעה גרמידי מן ארעא דאית לי^[169] ועל גביהון ארשיתי יתכון למגבה לי כל שטר חוב דהוה לי על אינש^[170]. ומעתה הוו לי דיני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבו אותם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה. ואנו בית דין כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבלא כדאמור רבנן, כתיבנא וחתימנא ליה ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני האי שטרא דפרוזבלא כדנהגנא מימי הלל הזקן כהוגן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם. ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כוחו דלא למשמט ליה להדין פלוני בר פלוני כל חוב ורשו דהוה ליה אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כאן^[171] בתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים^[172].

ויש מהאחרונים שכתב על הנוסח הנזכר: אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר, אפילו לכתחילה^[173], שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>. וכבר נתבאר למעלה שלא היה מוסר השטרות ממש שהרי אפילו הם ברומי כותב עליהם פרוזבול אלא פירושו: כך היה אומר אבל לא היה מוסר^[174].

בתיבות הדיינים "שבמקום פלוני" שבנוסח הפרוזבול יש מפרשים שלא נתקנו אלא כשהמלוה והדיינים אינם במקום אחד והוא בא למסור להם חובותיו בכתב או בעל פה^[175] אז אומר: הדיינים שבמקום פלוני^[176] אבל אם הדיינים והמלוה במקום אחד אז אין צריך להזכיר כלל את המקום שעומד בו שאין בזה נפקא מינה אלא אומר: אני מוסר לכם^[177]. יש מי שכתב שלעולם צריכים להזכיר מקום הדיינים וזוהי כוונת הירושלמי שאמר^[178]: ואפילו נתונים ברומי, כלומר, אפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל, מי הם הראשים והדיינים שבו – כמו ברומי – צריך שיזכיר שם המקום^[179] ולא די בזכרון שם הדיינים^[180].

פרוזבול בעל פה

נחלקו אמוראים בגמרא^[181]. שמואל אומר, פרוזבול "עולבנא דדייני" הוא ואילו הייתי מחזיק כח יותר מהלל הייתי מבטלו^[182]. בגמרא נסתפקו אם "עולבנא" הוא לשון חוצפה או "לישנא דניחותא", פירוש, לא משאוהו אלא לנחת הדיינים שלא יטריחום להגבות מלוותיהם לפני שביעית שלא תבוא שביעית ותשמטם^[183]. המסקנה שהוא לשון חוצפה, כלומר, שנראה כחוצפה מצד הדיינים שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה^[184]. ורב נחמן אמר^[185]: אקיימנו^[186] ומפרשים דבריו שרצונו לומר "אימא ביה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב צווי"^[187], פירוש, אושיב בי"ד ואתקן שיהיו סתם מלווים כמוסרים שטרותיהם לבית דין ואע"פ שלא כתב פרוזבול יהא כאילו כתב^[188]. ויש מפרשים, אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו בעל פה בפני הדיינים מועיל כאילו הוא כתוב^[189]. עוד אמרו בגמרא^[190]: רבנן דבי רב אשי "מסרי מילייהו להדדי". פירוש, בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים: הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה^[191]. ר' יונתן^[192] מסר דברים ["מילי"] לר' חייא בר אבא ושאל לו: צריך אני לכתוב פרוזבול. אמר לו: אינך צריך, די לך שמסרת שטרותיך לפנינו בדברים בלבד^[193].

ויש מהראשונים שכתב שרבנן דבי רב אשי שהיו מסתפקים במסירת דברים בלא כתיבת פרוזבול סמכו בזה על דברי רב נחמן שאמר: אע"פ שלא כתב כאילו כתב^[194], משום שהיה קשה לו איך עלה על לב רבנן אלו לבטל דברי הלל הזקן^[195]. ותמהו עליו שאף רב נחמן לא מצינו בו שעשה כן למעשה אלא שביקש לעשות ולא עשה^[196] ועוד שעל רב נחמן עצמו קשה איך רצה לעקור תקנת הלל^[197]. ויש מוסיפים לתמוה שרב נחמן על דברי שמואל הוא מוסב וכשאומר: אקיימנו, כוונתו לומר אילו היה בי כח הייתי מתקן זה אבל איני סומך על עצמי בדומה ל"אבטלנו" שאמר שמואל^[198], ואיך יעשו רבנן דבי רב אשי עובדה משום שסומכים על רב נחמן בעת שהוא לא רצה לסמוך על עצמו^[199].

אמנם יש פוסקים שהורו כן להלכה, שאף על פי שלא כתב פרוזבול, אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמר על פה להדיינים מועיל כאילו הוא כתוב^[200] ואין חילוק בין ת"ח לסתם אדם כי כל אדם גם כן אין צריך פרוזבול, שיוכל לומר דבריו בעל פה לפני בי"ד ומהני^[201] כמו שעשו רבנן דבי רב אשי^[202] על סמך דברי רב נחמן^[203]. ויש מי שמפרש שאף בעלי שיטה זו לא באו להורות לכל אדם למסור חובותיו בעל פה בלא כתיבת פרוזבול, שאם כן לשוא טרחו התנא במשנה וכל הפוסקים לכתוב שדיינים או עדים חותמים בו^[204] כיון שדי בעל פה, אלא שאע"פ שכל אדם יכול למסור חובתו בעל פה מכל מקום בשעה שבא לגבות חובו צריך לידע ענין הפרוזבול ומה שמסר לבית דין, ויש שמתכונן לבוא לבי"ד ולומר לפניהם בלשון המועיל ואח"כ שוכח, וגם לא בכל עת ידע לכוון כשיבוא אליו הלווה לאמור: הגד לי מהו ענין הפרוזבול, מה שאין כן כשיהיה הדבר כתוב וחתום בידו שאז לא צריך יותר כי אם להראותו לבי"ד^[205].

ויש מהפוסקים שהורו: תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו^[206] לתלמידים ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול. מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית^[207]. וטעמם שסוברים שאף רבנן דבי רב אשי לא באו להתיר מסירת דברים לכל אדם אלא שלעצמם הורו כן, מטעם האמור, שהם יודעים שהשמטת כספים מדבריהם^[208]. ואף תלמידי חכמים, דווקא כשהלוו זה את זה, שגם הלווה יודע הדין שבדברים בלבד נדחית, שבודאי אין מסירת דברים נחשבת לשיטה זו כפרוזבול שכן כתבו: אין צריך לכתוב פרוזבול, ואם אין הלווה יודע שנדחית בדברים הרי הוא למד שלא למסור פרוזבול על חובותיו בראותו שלא מסר זה המלוה עליו ונמצאת תקנת הלל מתעקרת^[209]. ויש מפרשים שאף הלל לא תיקן אלא להמון העם שאינם יודעים הלכות שמיטה^[210], והם צריכים לכתוב פרוזבול. אבל לתלמידי חכמים לא תיקן כלל, הלכך הם אינם צריכים פרוזבול ודי להם במסירת דברים^[211]. יש מהראשונים שביאר: מסירת דברים "לצורבא דרבנן בהדי צורבא דרבנן"^[212] כמסירת שטרות בשאר בני אדם או ככתיבת הפרוזבול, יודעים הם כוונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנים באמירה^[213].

יש מהאחרונים שכתב בשיטת הסוברים שלכל אדם די במסירת דברים, שמקור תקנה זו תלוי במחלוקת הראשונים האוחזים בדעה זו, לדעת רובם מועיל אמירה על פה לכל אדם מתקנת רב נחמן^[214] ולדעת קצתם הוא כן על פי תקנת הלל עצמו, שאף הוא כשתיקן פרוזבול לא הקפיד על הכתיבה דוקא אלא הוא הדין באמירה, כשאומר דברי הפרוזבול בעל פה שוב אינו משמט^[215].

יש מהראשונים שכתב: לא סובר אנכי כרבנן דבי רב אשי שלא כתבו [פרוזבול], אף על פי שאמר רב נחמן: אקיימנו, שאע"ג שלא כתב יהא כאילו כתב, עמל הוא בעיני לעבור על דעת רבותי להיות [כמחדש^[216]] וכו', אך אין אנו מתירים אלא בכתיבת פרוזבול^[217]. ויש מהפוסקים^[218] שכתב: נראה שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה^[219] אינם צריכים לשום פרוזבול^[220] שהרי צריך לומר: אף על פי כן^[221].

יש מהאחרונים שמפרש כי מעיקר התקנה צריכים כתיבה דווקא, ולא היה מספיק בהודעה לבית דין שמוסר להם חובותיו^[222] אלא דוקא כתיבת נוסח הפרוזבול כרתי, כלומר השטר ההוא עושה ההפקעה של שמיטת כספים^[223]. ואחר כך בזמן הזה שהקילו לתלמידי חכמים שדי להם באמירתם לבי"ד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר, אם כן האמירה היא שעושה ההפקעה של איסור שמיטה^[224].

נכון להחמיר כדעה הראשונה ולכתוב פרוזבול, שלא הותרה אמירה בעל פה אלא לתלמידי חכמים^[225]. ומכל מקום הכתיבה אינה מעכבת^[226].

יש מן האחרונים שפירש דברי שמואל שאמר "אי איישר חילי אבטליניה" לא כמו שפירשו הראשונים שהיה מתקן שלא יועיל פרוזבול אלא להיפך: הייתי מתקן שיוכל לגבות אף בלא פרוזבול^[227].

יש מהראשונים שצידד כי אפילו לדעת הפוסקים שעכשיו אין כותבין פרוזבול מפני שאין לנו בי"ד חשוב כרב אמי ורב אסי^[228], אין זאת אומרת שבטל דין פרוזבול, שהרי לא מיעטו אלא הכתיבה אבל עצם הדין עומד בתקפו והוא, שאם ימסור דבריו, כלומר טופס דברי הפרוזבול לבי"ד שבעירו, מועיל^[229].

מסירת החובות לבית דין

בירושלמי^[230] אמר ר' חזקיה בשם ר' ירמיה: ואפילו נתונים ברומי. ומפרשים קצת ראשונים^[231] שמוסב על הדיינים שאפילו הוא בירושלים והם ברומי מוסר להם חובותיו. כלומר שהמלוה יכול לומר: מוסרני לפלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, ואע"פ שאינם בפניו ורחוקים ממנו הרבה כשר^[232]. ויש מוכיחים כן מלשון נוסח הפרוזבול שבמשנה^[233]: מוסרני לכם הדיינים "שבמקום פלוני" משמע שאין המלוה נמצא בשעת מעשה במקום הדיינים^[234]. יש מן הראשונים שמפרש כי האמוראים, רבנן דבי רב אשי, שהיו מוסרים חובותיהם זה לזה בעל פה היו עושים כן גם בלא ישיבת דיינים^[235].

ויש חולקים וסוברים שאינו מועיל פרוזבול אלא אם כן יאמר לדיינים עצמם: מוסרני לכם^[236]. כי אע"פ שהיו מקילים שלא לכתוב פרוזבול והסתפקו במסירת דברים מכל מקום היו עושים כן במושב בי"ד^[237].

הלכה: אין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם [בפני שני עדים^[238]]: אני מוסר שטרותי לבי"ד פלוני שבעיר פלונית^[239]. ויש מסבירים הענין, שבאמת אין טעם להצריך בפני בי"ד, שלמה לא יועיל כשמוסר חובותיו לבי"ד לפלוני בפני עדים, אם לא שנאמר שאנו צריכים שהבי"ד יתרצו בכך. כי אע"פ שהוא מוסר חובו אפשר שהבי"ד לא יקבלו. ולפי זה כל שהודיע לבי"ד ונתרצו די בכך ואין צורך למסור להם פה אל פה^[240]. ויש אומרים שאפילו לא ידעו הבי"ד מועיל^[241]. ויאמר בפני עדים: אני מוסר שטרותי לבי"ד פלוני שבעיר פלונית והם יכתבו בזו הלשון: בפנינו עדים חתומי מטה אמר פלוני בן פלוני, מוסר אני לבי"ד פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלונית שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. באנו עה"ח עיר פלונית, יום פלוני, נאום פלוני^[242]. ובדיעבד גם זה אינו מעכב ובלבד שיאמר בפני עדים^[243]. אם הוא בכפר יחידי די אפילו אומר בינו לבין עצמו^[244].

ויש מן הפוסקים האחרונים שכתב כי בזמן הזה שמקילים לתלמידי חכמים שדי להם באמירה בלבד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר^[245] ולפי זה האמירה היא שפועלת הפקעת איסור שמיטה ואם כן אפשר שצריכים אמירה לפני בי"ד דוקא^[246]. והוא מוסיף, שגם הכתיבה שלא בפני בי"ד לא תועיל אלא שבבוא הכתב הנעשה שלא בפניהם לבי"ד יכתבו לו בי"ד פרוזבול אחר ויהיה הפרוזבול ההוא מפקיע איסור שביעית^[247].

כתב אחד מחכמי א"י האחרונים: מה שנהגו פה עיה"ק ירושלים ת"ו לכתוב פרוזבול בלא ידיעת הדיינים ובלא כתב אליהם לא נמצא לזה סמך, אלא שורת הדין שיסור לדיינים עצמם המומחים^[248] שבאותה העיר^[249].

הבית דין הראוי לעשות פרוזבול

נסתפקו בגמרא^[250] אם הלל רק לדורו תיקן פרוזבול או שגם לדורות עולם תיקן. הנפקא מינה, שאם לדורות עולם תיקן אין בידינו לבטלו, שכלל הוא בידינו: אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואם רק לדורו תיקן – מבטלים אותו. פירוש, אם יתכשרו הדורות שלא יהו מונעים מלהלוות יכולים אנו להושיב בי"ד ולבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט^[251]. ומכל מקום צריך בי"ד לבטלו, משום שאפילו אם לדורו תיקן, לא לדורו בלבד עשה אלא כל שיהיו נוהגים כבדורו, שיהיו נמנעים מלהלוות, ולפיכך צריך להושיב בי"ד לעיין בדבר אם ראוי לבטלה^[252]. ויש מפרשים שאפילו אם לדורו בלבד תיקן יש כח ביד כל בית דין הגדול שבדור לכתוב אותו לפי ראות עיניהם כיון שגם בלא תקנת הלל כוחם יפה להפקיע ממון הלכך אם רוצים חכמים לבטלו לגמרי שלא יכתבוהו לעולם, צריך ביטול^[253]. הבעיה לא נפשטה^[254].

שמואל אומר: אין כותבין פרוזבול אלא או בבי"ד של סורא או בבי"ד של נהרדעא^[255], שכוחם יפה להוציא ממון^[256], אף בלא תקנת הלל מדין הפקר בי"ד^[257]. ומפרשים בגמרא כי שמואל יכול לסבור שהלל לדורות תיקן רק שאפשר שלא תיקן לדורות עולם אלא לבי"ד כגון שלו, או כגון בית דינם של רב אמי ורב אסי שכוחם יפה להוציא ממון אבל לא לשאר בי"ד שבעולם^[258].

ויש מהראשונים שכתב שאין הלכה כשמואל^[259], וגם הבעיה שנשאלה בגמרא אע"פ שלא נפשטה במקומה, הדברים מוכיחים שדעת האמוראים היתה שהלל אף לדורות עולם תיקן כיון שרואים אנו לרבנן דבי רב אשי שמסרו חובותיהם זה לזה^[260] ולא מסרום לבי"ד של רב אשי שהיה הבי"ד הגדול שבדורם. וכן משמע ממה שרב נחמן אומר פרוזבול בשניים^[261] הרי שאין צריכים בפרוזבול לבי"ד יפה אלא שהוא אף גרוע משאר דיני ממונות^[262]. ודוחים דבריו שבאמת יש לומר הלל לדורו תיקן אלא שאפילו כן לא לדורו בלבד אמרו אלא עד שיושיבו בי"ד לבטל תקנתו וטרם שעשו כן הרשות היתה ביד כל בי"ד לעשות^[263] פרוזבול מכח תקנת הלל. וכן מה שראינו שדי בשניים אינה הכרעה, שאפשר שהתקינוהו בשניים מפני שאינו דבר הצריך משא ומתן^[264].

ויש הרבה שיטות בזה בין הראשונים לענין הלכה. יש מן הפוסקים שהשמיט דברי שמואל שצריכים בי"ד הגדול כסורא ונהרדעא או כבי"ד של רב אמי ורב אסי והביא העובדה של רבנן דבי רב אשי^[265] והוכיחו ראשונים מזה שאין צריכים בי"ד מומחה בשביל פרוזבול אלא כל בי"ד יכול לכותבו^[266], והיינו משום שהלכה כרב נחמן האומר^[267]: אם אחזיק כח אקיימנו^[268].

ויש מהם שכתב: אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רב אמי ורב אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל כל שאר בתי דינים אין כותבים^[269]. והוכיחו ראשונים מדבריו כי דוקא בי"ד השקול כבית דינו של רב אמי ורב אסי כותבים פרוזבול הלכך עכשיו אין אנו יכולים לכתוב פרוזבול כיון שאין לנו בי"ד הגדול, ואם כתב אינו מועיל^[270]. והרבה פוסקים מסכימים לשיטה זו^[271]. ויש מן הראשונים שכתב כן בדעת הפוסק המוזכר בשיטה הראשונה^[272].

ויש פוסקים שכל בי"ד חשוב שבדור כותב פרוזבול^[273]. רבים מפרשים שכן היא גם דעת הפוסק בעל השיטה השניה^[274] כי "בית דינו של ר' אמי ור' אסי" שאמר לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בי"ד חשוב שבדור^[275], ראיה לדבר ממה שכתב "אלא חכמים גדולים ביותר" ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבי"ד של ר' אמי וכו' כלשון הגמרא, ועוד שכתב "שהם ראויים להפקיע ממון" וכיון שכל בי"ד חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע שכל בי"ד חשוב שבדור הרי הוא כבי"ד של ר' אמי ור' אסי^[276]. ויש מוסיפים שאפילו לשמואל עצמו הדין כן ומה שאמרו בגמרא שלדבריו צריך בי"ד כרב אמי ורב אסי רצונו לומר בי"ד שהוא יפה וחזק במקומו^[277] ולא נקט רב אמי ורב אסי אלא לדוגמה שאילו היו ראשי ישיבות בדורם והוא הדין בכל דור ודור המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול^[278]. יש מוסיפים ראיה לשיטה זו מרבנן דבי רב אשי שהיו מקילין למסור חובותיהם זה לזה^[279], משמע מזה שחושבים כל רבנן דבי רב אשי לבי"ד מומחין משום שרב אשי היה גדול הדור^[280]. ומפרשים דבריהם שסוברים שצריכים רק אחד משניים: או מומחה אע"פ שאינו גדול הדור, או גדול הדור אע"פ שאינו מומחה, הלכך עכשיו שאין לנו מומחים די בגדול הדור. ולפי זה מה שמדמה לבית דינו של רב אמי ורב אסי אינו אלא לענין שיהיו גדולי הדור כמותם אז אע"פ שאינם מומחים, ואם אינם מומחים כמותם אז עושים פרוזבול אע"פ שאינם גדולי הדור, כרבנן דבי רב אשי^[281].

ויש מבעלי שיטה זו השלישית שמוסיפים לומר שאין צריכים בי"ד החשוב שבדור אלא כל בי"ד שהוא גדול וחשוב בעירו כותב פרוזבול^[282], ולא אמר שמואל שאין כותבין פרוזבול רק בבי"ד של סורא ונהרדעא אלא להוציא בי"ד של שניים או שלושה הדיוטות^[283]. ואחרים מכשירים אפילו בבי"ד שאינו חשוב אלא שהם יודעים בטיב דיני הפרוזבול, כשאין בעיר ההיא בי"ד חשוב מהם^[284]. אולם בעיר שיש הרבה בתי דינים, החשוב שבהם כותב פרוזבול ואין שאר הבתי דינים שבעיר רשאים לכתוב בלא רשותו. ועל כן צריך לכתוב שם הדיינים בתוך הפרוזבול, או שיחתמו בכדי שנדע אם יש בעיר בי"ד חשוב מהם. וכשאין באותה העיר אלא בי"ד אחד, ידוע כי אותו הבי"ד הוא שנעשה בפניהם הפרוזבול ההוא והוא כשר^[285].

יש מבעלי שיטה זו שכתב: בכל מקום שאין בו בי"ד לפחות שניים שיודעים ובקיאים בדינים ובדיני פרוזבול ושביעית אין כותבין פרוזבול, ויש להם תקנה לשלוח למקום בי"ד חשוב על ידי עדים. פרוזבול שנעשה שלא כהלכתו, כגון שלא נעשה בבי"ד הגדול שבדור [לבעלי השיטה השניה] או שנעשה בבי"ד שיש באותו מקום בי"ד גדול, אינו מועיל כלל והרי זה כאילו לא עשה פרוזבול ושביעית משמטת חובותיו^[286].

יש מהם שכתב: וכבר נהגו לכתוב פרוזבול בכל בתי דינין וסמכו להם שיפתח בדורו כשמואל בדורו^[287] ומכל מקום צריכים שיהיה גדול בעירו שחשוב להוציא ממון ולא כמו שנהגו לכתוב פרוזבול אפילו בשלושה הדיוטות^[288], שאפילו לדעת הפוסקים הסוברים שכל בי"ד כותבין, היינו דוקא בי"ד של חכמים אפילו אם אינם כרב אמי ורב אסי אבל ביד של הדיוטות לא אמרה אדם מעולם^[289]. ואע"פ שקבלום עליהם לעסוק בצרכי ציבור או לפרש בין אדם לחבירו אין להם כח להפקיע ממון בני אדם. ודאי אין הפרנסים אשר נהגו בהם הקהילות ראויים לכתוב בפניהם פרוזבול ולהפקיע ממון אם לא שקיבלום עליהם בפירוש אפילו לכתוב בפניהם פרוזבול שהרי זה כאילו התנו שלא ישמט חוב זה בשביעית על ידי פרוזבול זה^[290].

ויש מהראשונים שפסק שעושים פרוזבול אפילו בשניים ואפילו בבי"ד של הדיוטות^[291]. ויש מהם שהחמיר יותר מכל השיטות וכתב שאפילו להאומר כי הלל לדורות עולם תיקן אין כותבים פרוזבול, ועלבון הוא לנו לכתוב פרוזבול. שעכשיו אין לנו בית דין. ואם כתבו אינו מועיל^[292].

הלכה: אין הפרוזבול נכתב אלא בבי"ד חשוב דהיינו שלושה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר^[293]. ויש אומרים שכותבין פרוזבול בכל בי"ד^[294], אפילו אינו מומחה ולא המחום רבים עליהם^[295]. ויש להקל בזמן הזה^[296], אפילו במדינות שנוהגין בהן שמיטה^[297]. ודוקא במקום שאין בי"ד קבוע^[298].

מכיון שהלכה כהאומרים שכותבין פרוזבול בכל בי"ד, אין הפרוזבול נפסל בשביל שכתבו בו דבר שאינו צריך ואפילו אם מקלקלו בכך שנראה כפסול מתוכו. לפי שלשיטה זו נמסרה כתיבת פרוזבול ביד בתי דינין רבים וכל אחד משנה בו כפי דעתו^[299].

יש מהפוסקים שכתב: עכשיו, נראה שאין לכתוב פרוזבול אלא גדול הדור שכח בית דינו יפה בזמנו ככח רב אמי ורב אסי בזמנם, וזה אינו בנמצא, ומה שמצינו לאחד מהפוסקים הראשונים שכתב פרוזבול, היינו משום שהיה רב כוחו ויצא שמו וטבעו בכל העולם ותקיף היה בהוראה. מה שאין כן עתה. ואפילו אם נאמר שגדול הדור הרשות נתונה בידו לכתוב אפילו עכשיו, מכל מקום הלומדים הרבה והיודעים מועטים ויש הרבה שלא הגיעו למעלה זו ויאמרו שהגיעו לכתר מלכות ויבואו גם כן להתיר בכורות וכל שאר דברים שאינם ראויים לכך ומשום זה נתבטל פרוזבול^[300].

מדעת מי עושים פרוזבול

שנינו^[301]: אחד לווה מחמישה כותב^[302] פרוזבול לכל אחד ואחד. חמישה לווין מאחד אינו כותב^[303] אלא פרוזבול אחד לכולם. וכן הלכה^[304]. פירוש, ענין פרוזבול הוא חוזר למי שיתן הממון ללווה^[305], וצריך כל מלוה ומלוה לפרוזבול בפני עצמו^[306], שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לבי"ד ויכתוב לו פרוזבול^[307]. הילכך כשחמישה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד שהרי אין כאן אלא מלוה אחד^[308], אבל אחד שלוה מחמישה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד, שהרי יש לו חמישה נוגשים^[309].

המלווה לחמישה די לו בפרוזבול אחד אפילו כשיש לו שטר על כל אחד ואחד בפני עצמו^[310]. וכשמוסר, המלווה לחמישה, את שטרותיו, או חובותיו, לבי"ד כך הוא אמר: כל חוב שיש לי, שמשמע, כל חוב שיש לי על כל בני העולם אגבנו כל זמן שארצה^[311]. ויש אומרים שצריך לפרש בפרוזבולו ולומר: מוסרני לכם וכו' הדיינים וכו' שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כל זמן שארצה^[312].

שנינו בתוספתא^[313]: [כותבין] פרוזבולין שלא מדעת שניהם. רבי אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבולין אלא מדעת המלוה^[314].

וכתבו הפוסקים: הכל מודים שאין צריכים דעת הלוה בפרוזבול^[315], שהמלוה כותב לו פרוזבול בלא ידיעת הלוה אם ירצה^[316], ואפילו הלוה עומד וצווח שאינו רוצה מכל מקום כותבין פרוזבול^[317]. לא נחלקו רבי ורבנן, אלא בדעת המלוה, כי שמא דעתו שתהא שביעית משמטת כדי לקיים מצות עשה^[318].

יש מהאחרונים שכתב: אם נתרצה הלווה שיכתוב הוא פרוזבול והיינו שיאמר הוא לבי"ד: מוסרני לכם כל נכסי שתגבו ממני מה שאני חייב לאחרים כל זמן שתרצו, זה מועיל כמו מסירת המלוה^[319]. ובכגון זה, שהלוה כותב הפרוזבול, די בפרוזבול אחד אפילו באחד שלווה מחמישה^[320].

יש, שצריכים דעת הלוה לענין פרוזבול לא לעצם כתיבתו אלא לתנאיו, כגון בדוגמאות דלהלן: יש מי שכתב, אם הוא דין מקובל על כל העיר, בבי"ד של רב אמי ורב אסי והלוה לבני העיר יכול לכתוב פרוזבול^[321], שכיון שלוה זה קבלו עליו לדיין חשוב כר' אמי ור' אסי, הרי הוא כבי"ד חשוב ויכול להפקיע ממונו^[322]. כיוצא בו כתב אחד מהפוסקים לפרש מה שחידשו ראשונים^[323] שאם מקבל עליו שלושה רועי בקר במקום בי"ד כר' אמי ור' אסי יכול לעשות בפניהם פרוזבול, דהיינו דוקא כשמקבל עליו לוה^[324].

זמן כתיבתו

בתוספתא^[325] שנינו:^[326] אימתי כותבין פרוזבול, ערב ראש השנה של שביעית^[327]. כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרא לאחר מכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה^[328] אינו^[329] משמט^[330]. פירושה: אע"פ ששביעית אינה משמטת אלא בסופה^[331] מכל מקום אסור ליגוש כל השנה ואם כן אין למסור החוב לבי"ד אלא קודם שנת השביעית^[332], ולא בא למעט שלא לכותבו קודם ערב ראש השנה אלא לומר שאין כותבין אותו משנכנס שביעית^[333]. ומחלוקת התנאים היא בכך: התנא קמא מצריך שיהיה הפרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא מפסיד ובא רשב"ג לומר שאע"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית אינו משמט כל זמן שהיו ההלוואות קיימות כבר בעת כתיבה קודם שנקרע הפרוזבול^[334].

על פי נוסחה זו שבתוספתא, שהיא המקובלת אצל הרבה ראשונים^[335], הורו פוסקים, שאין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה שישית. נכנסה שנה שביעית אע"פ שאינה משמטת עדיין אלא בסופה מכל מקום אין כותבין אותו^[336]. ואע"פ שיכול לכתוב אותו כל שנה שישית אימתי שירצה^[337] [נוהגים] שכותבין אותו בשלהי אלול, של שנה שישית, דהיינו ערב ראש השנה כדי שיכלול הפרוזבול את החובות של ששת שנות השמיטה שעברו, בשלימותן, שלא תשמטם שביעית^[338].

ויש מן הראשונים שהיתה להם נוסחה אחרת בתוספתא, והיא: אימתי כותבין עליו פרוזבול, ערב ראש השנה של מוצאי שביעית, אע"פ שחזר וקרעו לאחר מכן גובה עליו והולך ואפילו לזמן מרובה^[339]. ולפי גירסה זו הורו הפוסקים שכותבין פרוזבול בסוף שנת השמיטה^[340]. וכתבו הראשונים שנוסחה מוטעית בתוספתא נזדמנה להם לבעלי השיטה הראשונה^[341]. שאם כדבריהם קשה: מלוות של שנה שביעית מה תהא עליהן, שאם תאמר נשמטות ימנעו מלהלוות בה ועוברים על השמר לך ונמצא שהלל לא תיקן תקנה גמורה לכל השנים^[342].

יש מהראשונים בעלי השיטה הראשונה שכתב טעם הדבר שאין כותבין פרוזבול בשביעית אע"פ שאינה משמטת אלא בסופה, שהוא ע"פ המקראות^[343]: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו', מפשטות המקרא אנו למדים שאין שביעית משמטת אלא בסופה^[344] וכו' אבל מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין בי"ד בודקין לגבות שם חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלווה שנאמר^[345]: לא יגוש את אחיו ומת רעהו כי קרא שמִטה לד' – מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש. אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמט אני. וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית^[346].

ויש מן הפוסקים שהורה: אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך, הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב^[347]. מבואר מדבריו שאף דלא תעשה "לא יגוש" אינה אלא בסוף השמיטה^[348], ושגובה את החוב שהלוה בשביעית "כל השנה אפילו על ידי בי"ד^[349], ובודאי שכותבין לו פרוזבול כל השנה עד שעה שמשמטת^[350]. ומשום כך הוכיחו מדבריו שהוא חולק על השיטה הראשונה וסובר כהשניה^[351]. ויש שכתבו שאין מחלוקת בינו לבין הפוסק שאומר שאין בי"ד נזקקין למלוה של שנה שביעית שאף הלה לא אמר אלא בהלוואות של שנים שעברו, היינו שנות השמיטה של קודם השביעית, מפני שמיד כשנכנסה השביעית חל על מלוות אלו לאו של לא יגוש אבל בהלווה את חבירו בשביעית עצמה אף הוא מודה שגובה על פי בי"ד עד היום האחרון של שמיטה ושכותבין לו פרוזבול עליה כל השנה^[352]. על כל פנים, מדברי שניהם למדנו שכל זמן שיכול לגבות חובו ע"י הדיינים כותבין לו פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו^[353].

הלכה: כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול^[354], ובזמן שכותב הפרוזבול בסוף שנה שביעית מועיל לכל המלוות הקודמות^[355], וכן ראוי לעשות וכן נהגו^[356], וכן המנהג פשוט בארץ ישראל ובסביבותיה לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית^[357]. ויש מהאחרונים שהורה כי הירא את דבר ה' יחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעית אם לא בהלוואה שנעשית בשביעית שבזה הכל מודים שיכול לעשות פרוזבול בשנת השמיטה^[358]. ויש מהם שכתב שאע"פ שלהלכה כותבין פרוזבול בסוף שנת השמיטה מבלי לחוש כלל לדעת בעלי השיטה הראשונה^[359], מכל מקום כדי לצאת ידי כל הפוסקים ראוי לעשות פרוזבול בערב ראש השנה של כניסת השמיטה וגם בערב ראש השנה שביציאתה יעשה פרוזבול^[360].

אם כתב פרוזבול בשמיטה הראשונה לא נפקעה המלוה אפילו עברו עליה כמה שמיטות ואין צריך לכתוב פרוזבול על מלוה אחת בכל שמיטה ושמיטה, שכיון שכבר מסר הלוואתו לבי"ד שוב אין אנו קורים בה לא יגוש^[361].

פרוזבול המוקדם, המאוחר והמקושר

שנינו^[362]: פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים^[363]. [זה הכלל]^[364] כשר בגט^[365] פסול בפרוזבול^[366]. כשר בפרוזבול פסול בגט^[367]. בירושלמי^[368] ביארו: פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כוחו, והמאוחר פסול מפני שמייפה כוחו, פירוש, לפי שאין הפרוזבול מועיל על מה שמלווה אחר כתיבת הפרוזבול אלא למה שהלווה קודם זמן הכתוב בפרוזבול^[369], שמשנמסרו המלוות לבי"ד הרי הן כגבויות ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו, שלא נמסרו לבי"ד, משמיטות^[370]. הלכך אם היתה המלווה בתשרי שנה שניה לשמיטה ומסר הפרוזבול בתשרי בשנה שלישית ובפרוזבול כתב: בניסן בשנה ב' מסר לפנינו שכל חוב שיש לו על פלוני שיגבנו כל זמן שירצה כשר, שמורע כוחו, שבמלוות שמניסן שנה שניה ועד תשרי של שנה שלישית לא יועיל הפרוזבול כלום. אבל המאוחר פסול, מפני שמייפה את כוחו. כיצד: המלוה היתה בתשרי בשנה שניה לשמיטה ופרוזבול מסר בניסן בשנה שניה ואיחרו זמנו וכתבו: בתשרי בשנה שלישית לשמיטה מסר פלוני לפנינו שכל חוב שיש לו על פלוני שיגבנו כל זמן שירצה, פסול, שמייפה את כוחו, שגם בהלוואות ניסן ושאר מלוות שמניסן ועד תשרי יועיל הפרוזבול ויבוא לחטוף מן הלקוחות שלא כדין, שהוא לא התנה לכתוב פרוזבול אלא על מלוות שהיו לו מראש השמיטה ועד ניסן של שנה שניה אבל שאר המלוות היו נשמטות ובשביל שאיחר זמנו גם שאר המלוות שמניסן ועד תשרי אינן נשמטות^[371].

בתוספתא^[372] שנינו^[373]: רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מלווה שלאחר הפרוזבול הרי זה אינו משמט^[374]. ויש מפרשים^[375] שרשב"ג בא לחלוק על התנא שבמשנתנו וסובר שלא שנא מוקדם ולא שנא מאוחר כשר, כי הפרוזבול מועיל אפילו להלוואות שלאחריו, שכיון שנתקן הפרוזבול שוב אינו משמט שום מלוה, והוא הולך בזה לשיטתו כמו ששנינו^[376]: רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול^[377], הכי שסובר שאע"פ שלא כתב דומה כאילו כתב, ומשום כך אין הבדל אצלינו בין אם הפרוזבול מרע כוחו או שהוא מייפה את כוחו, שבכל ענין אינו גרוע מלא כתב כלל^[378]. ואע"פ שכלל הוא בידינו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו^[379], היינו דוקא במשנה ולא בברייתא^[380]. ועוד שסתם משנה שלא כרשב"ג ואין דבריו השנויים במחלוקת בברייתא מכריעים נגד סתם משנה^[381]. יש גורסים בדברי רשב"ג: כל מלוה שלאחריה פרוזבול אינו משמט^[382]. ויש מגיהים בדבריו כדלהלן: כל מלוה שקודם פרוזבול הרי זה אינו משמט וכל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה משמט^[383].

יש מפרשים משנתינו: פרוזבול המוקדם, הוא שיכתוב הפרוזבול תחילה ואחר כן ילווה לו ממון. והמאוחר, שילווה הממון תחילה ונעשה חוב ואחר כן כתב פרוזבול. והוא פסול, מפני שנעשה חוב ונתחייב בדיני חובות שיהיה נשמט בשביעית^[384], וכשהתקין הלל פרוזבול לא תיקן אלא שיהא קודם להלוואה^[385]. ויש שגורסים כן במשנה: פרוזבול המוקדם למלוה כשר^[386]. יש מי שכתב, כי לפי פירוש זה נוכל לומר כי השנוי במשנתנו: פרוזבול המוקדם למלוה כשר^[387], היינו דינו של רבן שמעון בן גמליאל האומר כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט^[388].

ויש מי שפירש כי חלוקת התנא שבמשנה עם רשב"ג בברייתא היא באמת על פי שני הפירושים הנזכרים "מוקדם" ו"מאוחר", שהתנא במשנה סובר כסברה הראשונה שלעולם צריכים שתהיה המלוה קודמת לפרוזבול אבל אם היא מאוחרת אין הפרוזבול מועיל ונשמטת, ורשב"ג סובר להיפך, שאם היתה המלוה מוקדמת כבר חלה עליה שם מלוה ואינו משמט^[389].

ויש מן הראשונים שפירש המשנה כך: פרוזבול המוקדם לסוף שנת השביעית, כשר, והמאוחר לאחר סוף שביעית פסול, שהרי כבר שמטה שביעית^[390].

הלכה: כתב הפרוזבול תחילה ואחר כך הלווה אינו מועיל אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלווה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה. ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת הפרוזבול זה לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. כיצד, כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כוחו, שאינו משמט אלא עד אדר. אבל אם אחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מייפה כוחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין^[391].

לעולם צריכים שתהיה המלוה קודמת כדי שיחול עליה הפרוזבול ואפילו כשחיוב המלוה ופרוזבול באים כאחד הרי זה כפרוזבול הקודם למלוה ואינו כלום^[392]. הלכך, אם הלווה הלוואות אחרות אחר שכתב הפרוזבול צריך שיכתוב עליהן פרוזבול מחדש^[393]. מלוה שעברו עליה כמה שמיטות והוא כתב פרוזבול בשמיטה האחרונה, יכול לומר כבר נפקעה המלוה בשמיטה הראשונה ואין כאן מלוה על מה שיחול הפרוזבול^[394].

ויש מן הפוסקים^[395] שהורה הלכה כרשב"ג בתוספתא ומפרש מה שאומר: כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט, שכוונתו: כל מלוה שנעשית אחר זמן הפרוזבול אינו משמט^[396]. וכתב עוד לפרש מה ששנינו: פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שהמדובר בפרוזבול שעושה הלווה למלוה כשטר חוב שכותבין ללווה ונותנו למלוה^[397], שאם הלוה לוה ממנו בניסן וציוה הלווה לדיינים לכתוב הפרוזבול באדר שלפניו, כשר, ואם לווה בניסן ואיחר זמן הפרוזבול באייר פסול, מפני שהלוה מייפה את כוחו, שבהלוואה שהיתה קודם זמן הפרוזבול משמע^[398].

יש מהראשונים^[399] שכתב: מה ששנינו פרוזבול המאוחר פסול, אינו לומר שאינו מועיל כלל אלא כלומר, אינו מועיל למלוות שלאחריו אבל למלוות שמראש השמיטה ועד המסירה מועיל ולא משמט^[400], וזהו מה ששנינו בברייתא בירושלמי^[401]: פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, פירוש משעה שניתן ליכתב, דהיינו בשעת המסירה^[402].

אבל יש מהראשונים שפוסל לגמרי את פרוזבול המאוחר וטעמו, שתקנתו של הלל בכתיבת פרוזבול היתה והשטר הוא שעושה מעשה, ופרוזבול המאוחר אין בו דין שטר^[403] והוכיחו מדבריו שסובר שאין הלכה בירושלמי הנזכר אלא כסתם משנה שאומר: המאוחר פסול, ומשמע שלגמרי הוא פסול^[404], ואינו מועיל לחוב שקדם אפילו אם נודע בעדים מאיזה זמן הוא מאוחר^[405]. יש מוסיפים טעם^[406] שפרוזבול המאוחר פסול משום קנס כמו בשטרי חוב המוקדמין^[407].

פרוזבול המוקדם כשר אפילו אם הקדימוהו העדים בכיוון ואפילו שלא מדעת המלוה^[408], אע"פ שהסברה מחייבת שצריכים גם בזה דעת המלוה, כיון שלא מצינו שום תנא או פוסק שיפרש כן סומכים על מה ששנינו סתם במשנה: פרוזבול המוקדם כשר^[409].

בירושלמי^[410] שאלו: מי מודיענו שהפרוזבול מאוחר הוא? שמעון בר ווא [אומר] משום רבי יוחנן: החתומים בשטר, כלומר, עדים החתומים עליו^[411]. ואע"פ שכלל בידינו עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד, היינו לענין שאין נאמנים שוב לומר: אין זה כתב ידינו, אבל כאן אומרים: על זה חתמנו ולא חתמנו על זה^[412] כלומר, על עיקר הפרוזבול חתמנו ועל הזמן לא חתמנו, שאין משימים עצמם רשעים בדברים הללו, הלכך נאמנים^[413].

כותבים זמן ההלואה בפרוזבול, או שכותבים: כל חוב שיש לי משנה ראשונה של שמיטה שאגבנו כל זמן שארצה^[414]. ויש שכתבו: שטר פרוזבול אם אין בו זמן אנו אומרים שמא היום כתבו ומשום שמיטה הבאה^[415]. ולמה צריכים לכתוב זמן בפרוזבול, משום שהפרוזבול אינו מועיל אלא מזמנו ולפנים^[416].

פרוזבול המקושר^[417], ר' יהודה אומר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ, פירוש, כמו שטר מקושר שהעדים חותמים על הקשרים מבחוץ, וכאן, בפרוזבול, הדיינים חותמים מבפנים והעדים מקיימים חתימת דיינים מבחוץ על הקשר כמו בשטר^[418]. אמרו לו: אין מעשה בי"ד צריך קיום^[419], אלא מתקיים בחתימת ידי הדיינים ואין צריך לעדים^[420]. ואפילו להאומרים שאר מעשה בי"ד צריך קיום, פרוזבול אינו צריך^[421].

תנאי קרקע בפרוזבול

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע^[422]. פירוש, אם יש קרקע ללוה^[423]. אם אין לו מזכהו^[424] בתוך שדהו כל שהוא^[425]. פירוש, אם אין לו קרקע ללווה ולמלוה יש לו^[426] מזכהו המלוה קרקע^[427] כל שהוא בתוך שדהו^[428]. וכן אמר רבי עקיבא: קרקע כל שהוא כותבין עליו פרוזבול^[429].

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר שהצריכו קרקע לפרוזבול. יש מפרשים על פי הכלל המקובל אצלנו שלא עשו חכמים תקנה לחיזוק הדבר אלא בדבר השכיח^[430], ומשום כך לא תיקנו פרוזבול אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהם נגבים מהקרקע, שזהו דבר השכיח^[431], שסתם לוה אין רגילים להלוותן אלא אם כן יש לו קרקע להשתעבד למלוה^[432], לפי שקרקע אין יכול לכלותו ועומדת בפניו^[433] אבל על מטלטלין אין כותבין פרוזבול מפני שיכול לכלותן והיא הלוואה שאינה מצויה^[434]. ולפי פירוש זה צריך לומר שמה שתיקנו באם אין ללווה שיהא המלוה מזכהו קרקע בתוך שדהו, אע"פ שהוא דבר שאינו מצוי ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, היינו משום "לא פלוג", שלא חילקו חכמים בדבר, כל זמן שיש לו קרקע באיזה אופן כותבין לו פרוזבול^[435]. ומטעם זה גם כן כותבין פרוזבול על עציץ נקוב^[436] אע"פ שיכול לכלותו, שלא חילקו חכמים בקרקע^[437]. וצריך לפרש גם כן לפי פירוש זה מה שאין כותבין פרוזבול על חוב שהיה לו קרקע בשעה שלוה ובעת כתיבת פרוזבול לא היה לו, מפני שגם זה דבר שאינו מצוי הוא, שלא יתכן שיקנה מי שהוא קרקע המשועבדת לבעל חוב. ואם כן אם בעת הלואה היה לו קרקע מן הסתם גם בעת פרוזבול יש לו קרקע^[438].

יש מבארים שלפירוש זה נחשב בשעת כתיבת הפרוזבול כאילו עתה מחדש נעשית ההלוואה על ידי הבית דין, שנעשו הם המלווים ללווה על סמך הקרקע שיש לו עתה, שאם לא כן יקשה, כשאין ללוה קרקע והמלוה מזכהו בתוך שדהו או משאילו^[439], הרי כל זה נעשה אחר שהלוה ונמצא שמתחילה הלוה מעותיו ללוה שאין לו קרקע, ועכשיו כשתיקנו חכמים להקנות לו קרקע כדי שיוכל לכתוב פרוזבול נמצא מתקנים לדבר שלא שכיח^[440].

ויש מפרשים הטעם שהצריכו קרקע מפני שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ושוב אין אנו קורים בו "לא יגוש" והוא כמלוה שיש עליה משכון. ומה שהעדיפו קרקע על מטלטלין אינו משום שכלים, שהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתידות^[441] יכול לכלותו ואעפ"כ כותבין עליו פרוזבול, אלא כך הוא הדין שקרקע חשוב יותר כגבוי ממטלטלין^[442], עד שהפרוזבול אינו אלא כעין גלויי מילתא^[443]. שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראים עוקרים דבר מן התורה, התקינו^[444]. ויש מוסיפים^[445] בדרך הדומה לזו: שהצריכו קרקע מפני שכותב בפרוזבול: כל חוב שיש לי עליו שאגבנו כל זמן שארצה, וקרקע עומדת ברשותו של מלוה וראוי לגבות ממנה חובו כל זמן שירצה^[446].

כמו כן נחלקו המפרשים בטעם שמספיק קרקע "כל שהוא". יש אומרים משום שקרקע כל שהוא שווה כל החוב, שאין אונאה לקרקעות^[447], ויש מפרשים שקרקע כל שהוא ראוי לגבות בו כל החוב, שגובה וחוזר וגובה, כמעשה^[448] "דקטינא דאביי"^[449]. יש מביאים שני הטעמים^[450].

בגמרא שאלו^[451]: וכמה כל שהוא? אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, אפילו קלח של כרוב^[452].

בעציץ נחלקו תנאים^[453]. תנא קמא סובר עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול^[454] ושאינו נקוב אין כותבין עליו פרוזבול, רבי שמעון אומר אף שאינו נקוב כותבין עליו פרוזבול. ויש גורסים בדברי ר' שמעון: אף על נקוב אין כותבין^[455], מפני שסובר שאין עציץ נקוב נחשב כמחובר אלא לענין הכשר זרעים אבל לכל שאר דברים דינו כתלוש^[456]. בגמרא^[457] אמר רב יהודה אפילו^[458] השאילו מקום לתנור ולכיריים^[459] כותבין עליו פרוזבול^[460]. ומקשה עליו מברייתא ששנה הלל^[461]: אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד. משמע, אבל שאינו נקוב לא ולמה? הרי יש לו מקומו^[462], ומתרץ בעציץ המונח על גבי יתידות^[463], פירוש, ואין הקרקע שלו הלכך נקוב – הרי הוא כמחובר ושאינו נקוב – אין כאן קרקע^[464], פירוש ולא השאילו מקום היתידות^[465]. ויש מפרשים - אפילו השאילו מקום היתידות - שאין זה נחשב מקום חשוב ואין כותבים עליו פרוזבול^[466]. ודוחים פירוש זה, שעל-כל-פנים אינו גרוע מקלח של כרוב^[467], ומפרשים שכאן מיירי שהיתידות הם של בעל הקרקע ולא של בעל העציץ^[468], נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא יתידות ויתידות הנעוצות בקרקע אינן כקרקע^[469]. עוד אמרו בגמרא^[470]: רב אשי הקנה גזע דקל קצוץ^[471] וכתב עליו פרוזבול, פירוש, משום הגזע שמחובר לארץ^[472] ויש מפרשים: ענף של אילן הקנה לו^[473].

כמו כן נחלקו תנאים בכוורת דבורים^[474]. רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול^[475]. וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול^[476]. מה שאמר ר' אליעזר הרי היא כקרקע, היינו שהיא כקרקע לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין^[477], ואעפ"כ צריך להשמיענו שכותבין עליה פרוזבול שיכול אני לומר אע"פ שהיא כקרקע לשאר דברים אבל לענין תקנת פרוזבול אינה חשובה כקרקע, שאין המלוה סומך דעתו עליה הואיל ויכולים לטלטלה, על כן צריך להשמיענו דין זה במיוחד^[478]. יש מפרשים שבא לומר אע"פ שאין הכוורת של הלווה כי אם הדבש^[479]. ויש מערערים על פירוש זה מצד הדין המבואר בגמרא^[480] שפירות העומדים ליבצר נחשבים כמטלטלין לענין בעל חוב^[481].

בתוספתא^[482] שנינו: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלות דבש שאין מקבלין טומאה וכו', על מה נחלקו על השבת ועל השביעית^[483], שר' אליעזר אומר הרי הוא כקרקע וחכמים אומרים הרי היא ככלי. ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר. היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר^[484]. וכן אמרו בירושלמי^[485]: במחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע; בנתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שאינה כקרקע, כי נחלקו במונחת על גבי קרקע^[486], ואינה מחוברת בטיט^[487], וכדברי ר' זעירא בשם ר' ירמיה האומר: כותבין פרוזבול על מקומה של תנור ועל מקומה של כירה^[488]. רבי חונא בר אדא אמר: אף על מקומה של נר^[489], פירוש, על המנורה של הלווה כשהשאיל לו המלוה מקום להעמידה עליו^[490]. ונחלקו המפרשים כמי סובר ר' ירמיה לדעת הירושלמי. יש מפרשים שבא לפרש מחלוקת ר' אליעזר וחכמים במונחת על גבי קרקע ע"פ דברי ר' ירמיה שר' אליעזר כר' ירמיה ולפיכך כותבין פרוזבול על הכוורת משום מקומו ורבנן אין סוברים כמותו^[491]. ואע"פ שאמר שבמונחת ע"ג יתידות לדברי הכל אין כותבין, צריך לומר דהיינו, כשהיתידות גם כן אינן שלו^[492]. ויש אומרים שר' ירמיה כרבנן, מכיון שהוא אומר כותבין על מקומו של תנור ולא על תנור עצמו, שאינו נחשב כמחובר והוא הדין בכוורת המונחת ע"ג קרקע שאינה כמחובר, ועל מקום הכוורת אינו דן עכשיו, ואמת הוא שאילו השאיל לו מקום לכוורת כותבין על המקום לדבר, הכל^[493]. ויש מן הראשונים, ממפרשי המשנה, שכתב בפירוש שר' אליעזר וחכמים שניהם סוברים דין השאילו מקום לתנור וכיריים, ומפרש מחלוקתם בשאין מקום הכוורת שאול לו אלא העמיד כוורתו בשדה אחר שלא בידיעתו ואעפ"כ לר' אליעזר כותב פרוזבול משום הכוורת עצמה שדינה כקרקע, שאילו העמיד ברשות אפילו לרבנן כותבין פרוזבול עליה משום מקומה^[494].

יש ממפרשי המשנה שמבארים במשנתינו מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כמו שפירשוה בתחוספתא וירושלמי הנזכרים^[495]. ויש מערערים על זה ואומרים שלשיטת הגמרא שלנו^[496] אינו כן, אלא שמתחילה כשעלה על דעת הש"ס שחולקים בתלוש ולבסוף חיברו מיירי דוקא במחובר בטיט ולפי המסקנה שאמר שם שטעמו של ר' אליעזר משום שקורא הכתוב לדבש שבכוורת: "יער" שנאמר^[497]: ויטבול אותו ביערת דבש^[498], מחלוקתם בדבש היא ולר' אליעזר דינו כקרקע אפילו בתלוש לגמרי ולרבנן, שאין דורשים כן, דינו כתלוש אפילו כשמחובר בטיט^[499], והבבלי חולק על הירושלמי במה שפירש מחלוקתם דוקא מונחת על גבי קרקע^[500].

עוד שנינו^[501]: היתה לו שדה ממושכנת בעיר^[502] כותבין עליה פרוזבול. פירוש, כגון שהיתה לו שדה ומשכנה לאחר^[503], ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו^[504]. ויש מפרש: בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים^[505], רצונו לומר: בין שהלווה מישכן שדהו למלוה זה על חוב אחר ובין שמשכנה ביד אחרים^[506]. ויש מפרש כששמעון חייב לראובן ואין לו שדה ולוי חייב לשמעון ומשכן לו נכסיו, כותבין לראובן פרוזבול על נכסיו של לוי שהיו ממושכנים לשמעון^[507]. יש ממפרשי המשנה שכתב: ממושכנת – ואפילו היא "משכנתא דסורא שמנהגם לתת לו המשכון ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז יחזור המשכון לממשכן ולא יפרע כלום^[508].

בברייתא^[509] שנו: אין לו קרקע^[510] ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול^[511], מדינו של ר' נתן האומר: הנושה בחבירו מנה וחבירו חבירו, מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר^[512]: ונתן לאשר אשם לו^[513]. בירושלמי^[514]: כיצד עושים? ראובן חייב לשמעון ולוי חייב לראובן, ראובן אין לו קרקע וללוי יש לו קרקע כותבין לשמעון על נכסיו של לוי^[515], כלומר, קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון^[516]. פירוש "ולחייב לו" – לאדם אחר שחייב ללווה זה מנה^[517]. ויש מוסיפים שרצונו לומר: חייב ללוה או לערב^[518]. ויש מפרשים "לחייב לו" – אפילו למלוה, כלומר כל זמן שיש קרקע למי שחייב למלוה הרי זה כאילו יש למלוה ויכול לזכות ללוה^[519].

רבי חוצפית^[520] אומר^[521]: כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין, פירוש הממונים על היתומים, שמנה אותם האב או בית דין^[522] שלווים לצורך היתומים, וליתומים אין להם קרקע כותבים להם פרוזבול על נכסי הממונה^[523], יש מפרשים שהוא הדין כשלוו היתומים עצמם^[524]. שתקנה זו לטובת עניים תקנוה כדי שימצאו מי שילווה להם, ולפיכך אמרו שכשיש לאפוטרופוס, שלוה לטובת היתומים, קרקע, כותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לווה אע"פ שלא לצורך עצמו לווה. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע שמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים^[525], מסתבר שאע"פ שיש לאפוטרופוס שלהם קרקע, כיון שהאפוטרופוס לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו^[526].

"כותבין לאיש על נכסי אשתו" – פירוש על נכסי מלוג, שהיתה אשתו יורשת והביאה לו קרקעות, שהוא אוכל פירות^[527]. ויש מי שמוכיח מפירוש זה שדוקא בקרקע נכסי מלוג שעושה פירות, בשעה שהבעל אוכל פירות הוא שכותבין פרוזבול אבל אם הקרקע מנכסי מלוג ואין עליה פירות באותה שעה, שכבר נתלשו משם, אף שהשדה עומדת לפירות לשנים הבאות אפשר שאין כותבין, וכל שכן אם הוא קרקע שאינו מגדל פירות כלל, שאין כותבין^[528]. ויש מערערים על הגבלת המפרשים לדין זה על נכסי מלוג דוקא^[529].

בתוספתא^[530] שנינו: רבי חוצפית^[531] אומר: כותבין לאשה על נכסי בעלה. בירושלמי^[532] נסתפקו בדבר זה: מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה, פירוש, שלוותה לצורך עצמה אם כותבין לה על נכסי בעלה^[533]? ופושט מן המשנה: וליתומים על נכסי אפוטרופוס, פירוש, שאישה בנכסי בעלה כמו יתומים בנכסי אפוטרופוס שהנכסים אינם שלהם^[534]. יש מי שכתב שטעות סופר הוא בתוספתא וצריך להגיה שם כמו במשנה: ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו^[535].

בירושלמי^[536] נסתפקו עוד: מהו לכתוב לאפוטרופסים על נכסי יתומים? פירוש, שלוו לצורך עצמם ואין להם קרקע אם כותבין להם על נכסי יתומים שיש להם קרקע^[537] ופותר מן המשנה: כותבין לאיש על נכסי אשתו^[538] כלומר, והרי הבעל גם כן אינו אלא כאפוטרופוס על נכסי מלוג שלה ואעפ"כ כותבין אם כן הוא הדין כאן^[539].

עוד שנינו בתוספתא^[540]: חמישה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול^[541]. ונחלקו בזה: תנא קמא סובר שאין חמישה שלוו בשטר אחד נעשים ערבים זה לזה הילכך אין כותבין אלא ללווה שיש לו קרקע. ורשב"ג סובר: נעשים כערבים כל אחד בעד חלק חבירו וקיי"ל כותבין פרוזבול על קרקע שיש לערב^[542]. יש שכתבו שאם באים לזכות קרקע על ידי אחר, אין אנו צריכים לשטר אחד שאז נעשים ערבים זה לזה אלא אפילו בחמשה שטרות גם כן כותבין כמו ששנינו^[543] אם יש קרקע למי שחייב למלוה מזכין ללוה וכותבין פרוזבול. אלא שכאן בא להשמיענו חידוש, שכשיש להם שטר אחד כותבין לכולם אפילו בלא זיכוי^[544]. מלשון רשב"ג שאמר: כותבין על כולם^[545], משמע שבפרוזבול נזכרים חמשתם, שאומר: כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני וכו'^[546]. ויש מפרשים שלא הזכיר בתוספתא שטר [אחד] אלא לתנא קמא^[547], אבל רשב"ג שאמר אפילו יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול לאחד על כולם מיירי אפילו בחמשה שטרות, כיון שאומר דבריו סתם^[548]. יש מהראשונים שגורס בדברי רשב"ג: אפילו אחד שיש לו קרקע אין כותבין וכו'^[549].

אע"פ שבתלמוד שלנו הוא מוסכם לדבר פשוט שאם יש קרקע למלוה כותבין אע"פ שאין ללוה, על ידי זיכוי^[550], בירושלמי ותוספתא אין הדבר פשוט כל כך. בתוספתא שנינו^[551]: ללוה קרקע ולמלוה אין קרקע כותבין עליו פרוזבול, למלוה קרקע וללוה אין קרקע אין כותבין עליו פרוזבול^[552]. בירושלמי^[553] נחלקו בזה: רב אמר: והוא שיהא קרקע למלוה ללוה^[554], ור' יוחנן^[555] אמר: למלוה אף על פי שאין ללוה וללוה אע"פ שאין למלוה^[556]. טעמו של רב הוא שאם אין לו קרקע להמלוה אין הוא סומך דעתו על קרקע של הלווה כי שמא ימכרנה, אבל אם יש קרקע גם להמלוה הוא סומך עליה, שאם ימכור הלוה קרקעו יזכה לו המלוה בתוך שדהו כל שהוא^[557].

שנינו^[558]: פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים. וכתבו ראשונים שאע"פ שלכל הדברים הוקשו עבדים לקרקעות שנאמר^[559]: והתנחלתם אותם לרשת אחוזה^[560], היינו דוקא לענין דברים של תורה אבל במילי דרבנן כגון פרוזבול וקנין אגב עבדים כמטלטלין הם^[561]. וכתב אחד מהאחרונים שזה דוקא בדבר של דבריהם שסותר מה שכתוב בתורה כגון פרוזבול, שמן התורה משמט וכשתיקנו חכמים פרוזבול, בקרקע תיקנו אבל בעבדים לא תיקנו ודנו אותם כמטלטלים כדי להעמיד דין תורה^[562].

בירושלמי אמרו^[563]: מי שאין לו אלא קלח אחד^[564] בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול. פירוש, שמכר כל השדה והשאיר לעצמו קלח אחד^[565]. ויש מפרשים שאין לו קרקע כלל אלא קלח אחד והשדה אינו שלו^[566]. והטעם שמועיל לדעת הבבלי כותבין הפרוזבול משום מקום הקלח^[567]. ואפשר לומר שמשום הקלח עצמו אמרו בירושלמי שמחובר גמור הוא, ודינו כקרקע לדברי הכל^[568]. יש אומרים שאפילו הקלח ממושכן כותבין עליו, ואפילו ממושכן במשכנתא דסורא^[569].

בירושלמי^[570] מקשה על כלל זה ממה ששנינו: השותפים והאריסים והאפוטרופוסים אין להם פרוזבול^[571]. פירוש, אין כותבין על מה שיש להם בשותפות או באריסות, לפי שאין הכל שלו, ולמה? לא יהא אלא כמי שאין לו אלא קלח אחד^[572]. ומתרץ: שם כל קלח וקלח של שותפות הוא, אבל כאן הוא שלו^[573].

הלכה: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר^[574] לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו^[575]. יש מהפוסקים שכתב שהמלוה צריך לזכות^[576] לו ללווה הקרקע בתורת הרשאה^[577]. מזכהו אפילו שלא בפניו על ידי אחר^[578]. ואע"פ שחוב הוא לו^[579] יש לומר שהתקנה כך היתה והפקר בי"ד הפקר^[580]. ויש מפרשים שזכות היא לו כדי שלא יהיו נמנעים מלהלוותו^[581]. ויש מפרשים שבפרוזבול הקילו לזכות שלא בפניו אע"פ שהוא חוב כיון שהוא מדרבנן^[582]. ויש אומרים שהקלו בפרוזבול משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווין^[583]. וכתבו ראשונים אם היה הלוה שם בשעת מעשה וצווח שאינו רוצה אינו מועיל, שאין אדם זוכה בעל כורחו^[584], אלא שכשאינו בפנינו זוכים לו ואפילו צווח לבסוף אין משגיחין בו^[585]. ויש אומרים שאם צווח כששמע תלוי בשני הטעמים שכתבו ראשונים במה שצריכים קרקע בפרוזבול^[586], להמפרשים משום שצריכים מלוה המצויה כשאר רוב שטרות שהן נגבים מן הקרקע קרוב הדבר לומר כיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מועיל. ולהמפרשים מפני שע"י קרקע נחשב החוב כגבוי ביד בי"ד משמע שאינו מועיל^[587]. וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית, שהדבר תלוי בסברות שני הפירושים^[588]. ויש מהראשונים שכתב בפשיטות שאם יש לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול אע"פ שמכרו קודם שביעית שוב אינו משמט כיון ששעה אחת היה לו קרקע הרי באותה שעה החוב נגוש היה ושוב אינו משמט^[589].

הראשונים הצריכו לכתוב תופס פרוזבול בהקנאת קרקע^[590]. וכן הוא כותב: מוסרני לכם אגב קרקע בי"ד פלוני ופלוני חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה^[591]. ויש מי שביאר טעמם שהצריכו כך אע"פ שבודאי כל שטר חוב נקנה בכתיבה ובמסירה בלבד, מפני שחששו לדבר. רב האומר בירושלמי^[592]: והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה^[593]. והיינו שמפרשים דברי רב שלא הצריך קרקע למלוה אלא כדי שיוכל להקנות שטרותיו לבי"ד אגב קרקע^[594]. ואע"פ שר' יוחנן חולק עליו והלכה כר' יוחנן, מכל מקום רצו הראשונים לריוח הענין לתקן דבר באופן שיהא כשר לדברי הכל^[595]. ואפילו להאומרים שבכל מקום שצריכים הקנאה אגב קרקע די בהודאת בעל דין שאומר שיש לו^[596], הצריכו כאן שיהיה קרקע למלוה, שאין הוצאת בעל דין מועלת אלא במה שהוא מתחייב בו בעצמו אבל כשהוא לחוב לאחרים אין אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים^[597] הלכך צריכים שיהיה לו קרקע ממש^[598].

כותבין פרוזבול^[599] אפילו על קלח של כרוב^[600] והיינו "כל שהוא" שאמרו במשנה^[601]. ויש מהראשונים שפירש "כל שהוא" – אפילו ראוי לנעוץ בו מחט^[602]. וביאר אחד מהאחרונים דבריו שזה דוקא אם הקרקע היא שלו ממש אבל אם היא שאולה אע"פ שהיא נחשבת כשלו^[603] מכל מקום צריך דבר חשוב קצת והיינו כקלח של כרוב דוקא ולא מלא מחט^[604].

השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול^[605] והוא הדין אם השכירו לו^[606]. יש מהפוסקים שכתבו: אע"פ שמצד הדין אין המקום קנוי לאדם עד שיחזיק באחד מן הדרכים, בפרוזבול הקלו^[607], ולא הצריכו שיזכה באחד מן הקניינים^[608]. ויש חולקים וסוברים שצריכים חזקה^[609]. היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול^[610]. אפילו היתה ממושכנת במשכנתא דסורא שכתוב בה: כשיושלמו שנים אלו תצא שדה זו בלא כסף, שאינו יכול לפדות אותה עד תשלום השנה, וכל שכן אם הקרקע ממושכנת אצלו שכותבין עליה פרוזבול^[611].

אין ללוה כלל קרקע ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו^[612] כותבין ואפילו אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו^[613]. אין חילוק בזה בין אם הוא ערב קבלן לשאינו קבלן^[614]. ויש מהפוסקים שכתב: אפילו מאת הערב או החייב, תובע מהמלוה שקל הוא שהקלו בפרוזבול^[615]. כשיש לחייבים לו קרקע כותבין עליה פרוזבול אפילו אם אותה הקרקע מושאלת או מושכרת ביד המלוה^[616].

כותבים לאיש על נכסי אשתו^[617], אם כתב אחד פרוזבול על נכסי אשתו בין בקרקע שהוא נכסי מלוג שלה בין בקרקע שניתן לה על מנת שלא יהיה לבעלה בה שום זכות, וקודם זמן השמיטה נתארמלה או נתגרשה, אינו משמט^[618].

ולאשה על נכסי בעלה^[619], וליתומים על נכסי אפוטרופוס^[620]. חמישה שלוו מאחד בשטר אחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם^[621]. ואפילו לוו כל אחד בפני עצמו ויש קרקע לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם אלא שאז צריך שיזכהו המלוה להם. ובלוו כולם בשטר אחד אפילו בלא זיכוי גם כן כותבין על כולם^[622]. יש מי שכתב: אפילו לא כתב אלא פרוזבול על זה שיש לו הקרקע ולא נזכרו האחרים גובה ממנו חוב האחרים שהרי כתוב בו: כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו וכו' והחוב שיש לו עליו הוא על חמשתן^[623].

אפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו די בכך^[624], הואיל ויונק מן הארץ. אבל שאינו נקוב, אם היה מונח על גבי יתידות אין כותבין עליו. ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו, הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכב לו^[625]. וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו^[626]. כוורת דבורים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול. ושלושה דינים שיש לה: מחוברת לקרקע, מונחת על גבי קרקע, מונחת על גבי יתידות ורק המחובר לקרקע נחשב כקרקע והשאר – כתלוש^[627].

אין כותבין פרוזבול על העבדים^[628] שאם היה לו ללוה עבד אין כותבין עליו פרוזבול אע"פ שלכל דבר דין עבד כקרקע, לענין זה דינו כמטלטלין^[629].

כל קרקע שאינו ראוי לגבותו בחובו אין כותבין עליו פרוזבול^[630].

יש מהפוסקים הראשונים שחידש שלא הצריכו קרקע בפרוזבול אלא כשעושה אותו שלא בשעת הלוואה אבל אם בשעת הלוה כותב פרוזבול אינו משמיט אף כשאין לו קרקע^[631].

יש מהפוסקים שכתבו שאף להאומרים כי בכל מקום עושים קנין אגב קרקע שיש לכל אחד בארץ ישראל, או אגב קרקע שיש לכל אחד לקברו^[632], מכל מקום לענין פרוזבול אין מועיל ד' אמות של ארץ ישראל או של קבר לסמוך עליהם^[633] וכן נראה מהמשנה^[634], שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם^[635], כל אדם יכתוב על סמך קרקע זו אע"פ שלא סמך המלוה עליה בתחילה בהלוואתן^[636]. אבל לא נהגנו בכלל לכתוב אלא גופו של פרוזבול בלא זיכוי ד' אמות כי סמכנו על רוב העולם שיש להם קרקע כל שהוא או לפחות עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר^[637], ואעפ"כ אם הזכיר בפרוזבול אגב קרקע שיש לכל אחד בארץ ישראל אינו נפסל בכך^[638].

טענת אבד בפרוזבול

שנינו^[639]: בעל חוב שהוציא שטר חוב^[640] ואין עמו פרוזבול^[641] הרי זה לא יפרע^[642]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. פירוש מן הסכנה, שגזרו עובדי כוכבים על המצוות והיו יראים לשמור פרוזבוליהן^[643]. ולא בשעת הסכנה בלבד אלא אפילו שלא בשעת הסכנה נאמן שהרי לא אמר "בשעת הסכנה" אלא "מן הסכנה ואילך", שמתחילה הוצרכו לעשות התקנה בשעת השמד ורצו שישאר לדורות פן יגזרו שוב שמד^[644]. ותנא קמא סובר שאין המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד^[645].

בגמרא אמר רב יהודה אמר רב נחמן^[646]: נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד ממני, מה טעם? כיון שתיקנו רבנן פרוזבול "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"^[647] פירוש, כיון שיכול לגבות בהיתר, ע"י פרוזבול, לא יעזוב המלוה דרך ההיתר וישתדל לגבות בדרך איסור^[648]. כי באו לפני רב אמר לו: אולי היה לך פרוזבול ואבד? כגון זה פתח פיך לאילם הוא^[649], כלומר אע"פ שהוא אינו טוען. שמא הוא מפני שסובר שלא תועיל טענתו, שאינו נאמן לומר פרוזבול היה לי. הילכך אנו פותחין לו לטעון שמא היה לו ואבד^[650]. בגמרא^[651] מקשה על זה מן המשנה שהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול לא יפרע, כלומר, שהרי על כורחך המדובר במשנה בשטוען: היה לי ואבד, שאם לא כן מה חידוש הוא זה הכי צריך התנא להשמיענו שהשביעית משמטת^[652]? ומתרץ שהיא מחלוקת תנאים בברייתא: המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול^[653] וחכמים אומרים אינו צריך^[654], פירוש שנאמן לומר אבד^[655]. בירושלמי^[656]: ר' חייא בר אבא מצא פרוזבולו של ר' יונתן^[657] והיה לו קרעים^[658] אמר לו: אין אני צריך לו, פירוש, מפני שהמלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד^[659]. ר' ירמיה בשם ר' חייא אומר שכן משמע מהמשנה: מן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, והיינו כשטוען המלוה פרוזבול היה לי וקרעתיו. והוא הדין שנאמן לטעון אבד^[660]. יש מהראשונים שפירשו דברי רשב"ג, שמשעת הסכנה אינו צריך שטר פרוזבול אבל צריך עדים שהיה לו פרוזבול^[661].

יש מהראשונים שפירש דברי רשב"ג שמשעת הסכנה גובה שלא בפרוזבול, דהיינו שיכול לטעון: היה לי ואבד^[662]. והוא מפרש בכך דין אחר שאמר רשב"ג בתוספתא^[663]: כל מלוה שלאחר הפרוזבול אינו משמט, שרשב"ג בא שם להשמיענו חידוש גדול יותר ממה ששנה כאן, שלא זו שנאמן לומר אבד בשאין לו פרוזבול כלל אלא אפילו כשיש לו, שהוציא שטר חוב ופרוזבול, אלא שזמן המלוה הוא אחר זמן הפרוזבול^[664] מכל מקום אינו משמט, שיכול לומר פרוזבול [כשר] היה לי ואבד, ואין אנו אומרים מכיון שזה קיים גם האחר לא היה אבד^[665]. ויש מהם שפירש דברי רשב"ג שמן הסכנה ואילך אינו צריך אפילו לטעון אבד, שאנו אומרים מכיון שכבר נתקן הפרוזבול שוב אינו משמט ואפילו לא כתב הרי זה דומה כאילו כתב^[666].

הלכה: המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו. ואם אמר: היה לו ואבד, נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע: שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר: איה פרוזבול שלו? אומרים לתובע: היה לך פרוזבול ואבד? אם אמר הן, נאמן. ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו^[667].

וזו דעת רוב הפוסקים^[668] שנאמן לטעון אבד, וגם שפותחין למלוה לטעון טענה זו. אלא שרוב בעלי שיטה זו סוברים שאע"פ שפותחין למלוה, על-כל-פנים אנו צריכים לשואלו תחילה: כלום היה לך פרוזבול ואבד? אבל מדברי הפוסק הנזכר^[669] אנו למדים שאנחנו טוענים בשבילו, בלא שאלה ממנו כלל, שהיה לו פרוזבול^[670], ואין שואלים מבעל השטר: כלום היה לך פרוזבול עד שיטעון הנתבע איה הפרוזבול שלו^[671].

נימוקם של בעלי דעה זו הוא, כי אע"פ שהאומרים כן בגמרא הם שלא כהמשנה אלא כרבנן שבברייתא^[672], כיון שאנו רואים כל הסוגיה להקל בדין פרוזבול ורב עשה מעשה כן, ואין אנו מוצאים שום אמורא שיחלוק על דין זה הלכה כמותם^[673]. ועוד שרשב"ג חולק על המשנה ומה שאמר: "מן הסכנה ואילך" פירושו שמזמן הסכנה ואילך – אפילו אם נסתלקה הסכנה בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, וכדעת האמוראים בגמרא, וכיון שכן אין המשנה סתם גמור. ועוד שכלל הוא בידינו^[674] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו^[675]. יש מהם שכתב: כבר נהגו העולם כרב. וכן מסתבר^[676].

ויש מהפוסקים שחולקים, וסוברים שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי ואבד^[677]. שאם אתה אומר כן כמה נפגמה תקנה זו [של פרוזבול]!^[678]. ואין הלכה כהאמוראים בגמרא, כיון שיש סתם משנה שלא כמותם ומחלוקת בברייתא שיש בה סיוע להם, הלא קיי"ל שסתם משנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה^[679]. יש מגדולי הפוסקים שלא הביא כלל כל סוגיית הגמרא בטענת אבד בפרוזבול^[680]. והוכיחו הראשונים מזה שסובר שאינו נאמן בטענה זו ומטעם האמור שהלכה כסתם משנה^[681]. אבל מהפוסקים האחרונים יש שכתבו שאין ראיה שחולק, אדרבה מכיון שהעתיק המשנה עם דברי רשב"ג במקומה כצורתה מסתבר שסובר להלכה כדבריו^[682]. ועוד שלפי הנוסחה שלפנינו הובאו המימרות בגמרא בנדון זה בדברי הפוסק^[683].

אע"פ שהבי"ד פותחין למלוה לטעון אבד, מכל מקום אם לא פתחו לו הבי"ד יצא מבי"ד וחזר ואמר: פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין נאמן אבל אם הוא לאחר פסק דין אינו נאמן^[684], שקודם פסק דין אנו אומרים שנזכר מעצמו אבל לאחר פסק דין אנו אומרים כיון שבשעת הפסק שתק הרי הוא כמודה שלא היה לו פרוזבול ומה שטען עכשיו היא טענת שקר שלמדוהו לטעון^[685]. ויש מי שכתב שאפילו לאחר שכתבו בי"ד פסק דין יכול לחזור ולטעון דבר [זה] שאינו מכחיש טענה הראשונה, שיכול לומר לא ידעתי שתועיל לי טענה זו^[686]. מהראשונים, בעל הדעה הראשונה^[687], יש שכתב: אפילו יצא מבי"ד ולא טען נראה שיכול לטעון אחר כך, שהרי בי"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר, כל שכן במה שלא ידענו אם למדוהו אחרים מבחוץ אם לא^[688]. ונחלקו הפוסקים בדעת. יש אומר שכאן חזר בו מדבריו הראשונים וסובר עכשיו שאפילו לאחר פסק דין נאמן^[689]. ויש מפרש שאף כאן לא אמר אלא: שיצא מבי"ד ולא טען, אבל אה"נ שהיה קודם פסק דין שלאחר פסק דין היא טענת שקר בלא ספק^[690].

נחלקו הפוסקים, יש סוברים שאינו נאמן לטעון אבד אלא בשבועה^[691], כעין דאורייתא^[692] ויש אומרים: משתבע שבועת היסת^[693]. ויש מי שכתב: אם אמר לו לוה: השבע שהיה לך פרוזבול חייב לישבע שאין הפרוזבול עדיף משטר עצמו, שאם אמר לו: השבע שלא פרעתי לך, שנשבע. כמו כן כאן אם הלוה טוען שהשביעית השמיטה חוב זה וזה אומר שלא השמיטה לפי שהיה לי פרוזבול, נשבע^[694]. ויש מהאחרונים שפירש שגם שאר הפוסקים המחייבים שבועה הינו דוקא אם טען הלוה השבע, כדין השטר^[695]. ויש חולקים וסוברים שנאמן אף בלא שבועה, מצד הסברה שאמרו בגמרא "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"^[696]. יש סוברים שאפילו בשבועה אינו נאמן^[697].

יש מחלקים שבמקום שרגילים לכתוב פרוזבול נאמן לטעון אבד אפילו בלא שבועה ובמקום שאין רגליים לכותבו צריך שבועה^[698]. יש מורים שבזמן הזה צריך לישבע פרוזבול היה לי^[699] ויש חולקים^[700]. יש מי שכתב לחלק כזה בעצם הדין, שבמקום שרגילים לכתוב פרוזבול נאמן לטעון אבד ובמקום שאין רגילים אינו נאמן^[701]. ויש מחלקים כזה לענין דין פותחין למלוה, שדוקא בימיהם שהיו רגילים לכותבו פותחין לו למלוה כשאין יודע לטעון אבל עתה בזמן הזה שאין מצוי לכתוב פרוזבול אין טוענים למלוה אבל אם בטען בעצמו נאמן^[702]. ויש מי שפסק שאפילו בשבועה אינו נאמן אלא במקום שנהגו לכתוב פרוזבול אבל במקום שלא נהגו לכותבו לא^[703].

יש מהראשונים שכתב: אמת הוא שכתבו רבותיו שהאומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בלא שבועה. ואני לא סמכתי מעולם על זה משום שאין מצוי עכשיו שיכתבו פרוזבול, וגם שאין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם ואין מחזיקים זה באיסור כדי שיחזרו למצוא היתר ולכתוב פרוזבול. וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען: פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו: מה זה פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהיה נתפס בשקרו. ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז^[704] בטענה זו^[705], יש מהפוסקים שכתב על דברים אלו: אפילו בלא חקירה ודרישה לא היה נאמן ומה שאמר: "הייתי שואל לו" וכו' רק "לרווחא דמילתא עשה כן כדי שיתברר השקר^[706]. ויש מהאחרונים שהעיר על דברי הפוסק שאף הוא לא כתב כן אלא במקום שהלווה^[707] מכחישו^[708]. כמו כן נחלקו הפוסקים בדבריו באם לא היה מתפיסו בשקר, יש אומרים שאם לא היה יכול לתפסו בדברים היה מאמינו בלא שבועה לומר פרוזבול היה לי ואבד^[709]. ויש מפרש שאם לא היה נתפס בשקרו היה מאמינו בשבועה דוקא^[710].

יש מהראשונים שכתב: נאמן בלא שבועה. ואפשר שיכול להחרים סתם על מי שרוצה ליקח ממנו ממונו שלא כדין^[711]. ויש מי שכתב: אני רואה שלא הלכו בענין הפרוזבול להחמיר אלא להקל ומשום כך אני אומר שמאותו טעם עצמו שאנו פוטרים אותו משבועה פטור גם מן החרם – "דלא שביק היתירא ואכיל איסורא", ולפיכך אין אנו מחרימים על כך. אבל אם קם הלוה עצמו ואמר: יהיה בחרם מי שטוען שקר אין אנו מוחים בידו, שכדין הוא עושה, וחל החרם, והמלוה יחוש לעצמו^[712].

אפילו לדעת הפוסקים שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד בלא שבועה, אם יש רגליים לדבר שמשקר מודים הם שמשביעים אותו^[713].

שליח הבא בהרשאה וטוען פרוזבול היה למשלח ואבד, נראה שיכול לטעון, שהרי שלוחו של אדם כמותו, וכשם שאין משביעין את המלוה כך אין משביעים את השליח. ואפשר שאפילו להסוברים שמשביעים את המלוה, אין משביעים את השליח, שלמלוה יש לחשדו בשקר מפני שאין מי שיכחישו אבל שליח אם לא שיודע ברור ששולחו כתב פרוזבול לא היה טוען כן, שיחוש פן ישאלוהו למלוה יודה שלא כתב ונמצא הוא מתגלה לשקרן, ועוד שאין דרך האדם לשקר ולא לו^[714].

אם לא טען פרוזבול, כתבו ראשונים שאז פטור הנתבע אפילו משבועה^[715] ודוקא בתביעה שבשטר אבל בתביעה שלא שטר שהנתבע יכול ליפטר בשבועה אפילו בשאר שנים נראה בזה שיכול הנתבע ליפטר בטענת שביעית מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שהשביעית משמטת גם לפטור משבועה^[716].

יש מן הראשונים שכתבו שנאמן המלוה בטענת פרוזבול היה לי אפילו כשהלווה מכחישו. תדע שהרי בגמרא סתם אמרו: נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד והלא קיי"ל שאין כותבין אותו אלא בי"ד^[717] אם כן נשאל מבי"ד אם כתבו לו. אלא על כורחך מיירי שאמר לו: קבלתי עלי^[718] שלושה רועי בקר במקום בי"ד והלה מכחישו ואעפ"כ נאמן לומר פרוזבול היה לי^[719]. הטעם שנאמן אפילו כשהלה מכחישו הוא מפני שבפרוזבול הכל תלוי במלוה ואינו צריך ידיעת הלוה^[720], הלכך אין הלוה יכול להכחישו ולומר: לא כתבו לך פרוזבול^[721]. ויש מהפוסקים שכתב שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי אלא במקום שאין הלוה מכחישו בודאי, שאינו יודע ואינו יכול להכחישו אבל בענין שהלוה מכחישו בודאי, אין טענתו מועלת כלל^[722].

כתב אחד מהפוסקים: לענין הלכה נראה שאם שואלים לאותו בי"ד של גדולי הדור^[723] אם כתבו הפרוזבול ואמרו: לא ידענו, לא הוחזק כפרן על ידי זה, שדבר שאינו מוטל על האדם אין דרכו לזוכרו אבל אם אמרו בפירוש שקר הוא, לא היה זה לפנינו, פשיטא שאינו נאמן^[724]. יש מהאחרונים שכתב: לדעת האומר שאין אומרים למלוה כלום היה לך פרוזבול עד שיטעון הנתבע איה הפרוזבול שלו^[725], אם טען הנתבע: ברר דבריך לפני איזה בית דין עשית פרוזבול, הדין עמו^[726].

יש מהפוסקים שכתב: נראה בעיני שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי אלא כגון שיש לו קרקע ללווה או שיש לו שאר דבר שכותבין עליו פרוזבול או שיש מלוה או לערב או לחייב לו שיכולים להקנותו קרקע לפרוזבול^[727], אבל אם אין לכולם דבר שכותבין עליו פרוזבול אינו נאמן, שאין שייך כאן לומר "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"^[728]. ויש מהם שכתב שאפילו אנו יודעים בו שלא היה לו קרקע והמלוה אומר פרוזבול היה לי ואבד מאמינים אותו וגובה חוב, שאנו תולים שזיכה לו מלוה או אדם אחר קרקע כל שהוא^[729].

נאמן לטעון פרוזבול היה לי אפילו לגבות חובו מנכסים משועבדים^[730]. ויש מי שסובר שאינו נאמן בטענה זו אלא לגבות מבני חורין אבל ממשועבדים לא^[731].

הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר, מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר, קודם פרוזבול היתה^[732], התובע נאמן, שאילו אמר: היה לי ואבד נאמן ואע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול^[733] שאבד^[734]. כן הורו הפוסקים. ויש מי שהוציא מכאן שאין המלוה נאמן לומר שההלוואה קודם פרוזבול היתה אלא כשאין כתוב זמן בפרוזבול אבל אם מפורש הזמן קודם ההלואה אינו מועיל כלום בטענתו. וזה שלא כדעת אחד ממפרשי המשנה שכתב^[735] שאפילו הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלווה אחר הפרוזבול מכל מקום אינו משמט, שיכול לומר היה לי ואבד^[736].

טען הנתבע ואמר: מלוה יש לו אצלי והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת^[737] שהרי לא זקפתיה מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר: מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור^[738]. יש מי שהוסיף: מכאן אנו למדים שאם ידוע בזה שמניח דבר מותר ואוכל דבר אסור שוב אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד^[739].

טען המלוה - על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלוויתי נאמן במיגו, שהרי היה יכול לטעון פרוזבול היה לי ואבד. ואפילו לשמואל האומר שאין כותבין פרוזבול^[740] נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה, מה טעם כיון שיש תקנה אין אדם מניח את המותר ואוכל האסור^[741]. ויש מי שמוסיף: ואפילו עכשיו שאין העם מורגלים בפרוזבולים ואינם יודעים אותו נאמן לומר: תנאי היה דברינו שלא תשמטנו בשביעית מאותו טעם עצמו שאמרו לענין טענת אבד בפרוזבול^[742] ולא עוד אלא שכל כגון זה פותחין לו למלוה ואומרים כלום תנאי היה לו עמך שלא תשמיטנו שביעית וכיון שכן נאמן ואפילו שלא בשבועה^[743]. אולם במקום שיש עדים שלא הוזכרה שמיטה ביניהם כלל ואין רגילים גם כן לכתוב פרוזבול^[744], שביעית משמטתו שהפקר בי"ד הפקר ולא עשאוהו כאחריות שהוא טעות סופר^[745]. ויש סוברים שבמקום שנהגו לחוש לשמיטה ולהתנות שלא ישמיטנו בשביעית אפילו יצא שטר בלא תנאי שמיטה נאמן המלוה לומר תנאי היה לי עמו שלא אשמיטנו וגם בי"ד פותחין לו^[746]. במקומות שלא נהגו לחוש לשמיטה ולא ידעו ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אינו נאמן שאין שייך לומר כאן אין אדם מניח דבר מותר ואוכל האסור, שהכל היתר בעיניו^[747].

ויש פוסקים שהורו שאין המלוה נאמן לטעון תנאי היה בינינו כטענה עצמאית מטעם הנזכר אלא במיגו שאילו רצה היה טוען פרוזבול היה לי ואבד^[748] ודוקא במיגו אבל בלא מיגו לא היה נאמן שבתנאי, כיון שתלוי בדעת אחרים יש לחוש שמא משקר אבל בטענת פרוזבול שאינו תלוי בדעת אחרים נאמן שאינו מניח היתר לאכול איסור^[749]. ויש מפרשים טעמם שאע"פ שהמתנה שלא ישמיטנו בשביעית תנאו קיים, יש קצת איסור להתנות כן, הלכך לא שייך בזה לומר "לא שביק היתרא"וכו'^[750]. ומשום כך אינו נאמן אלא במגו, ולדה זו "בזמן שאינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי^[751] אינו נאמן גם כן לטעון תנאי היה בינינו^[752]. ויש מראשונים שכתב אפילו להאומרים שאינו נאמן לטעון טענת פרוזבול היה לי בזמנינו הואיל ואין רגילים בו נאמן לטעון טענת תנאי, שהעולם רגילים בכך^[753].

יש מהראשונים שכתב תחילה: ובזמן הזה שלא נהגו לכתוב פרוזבול אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד [אבל] נאמן לומר תנאי היה בינינו מתחילה בשעת הלואה שלא ישמטנו שביעית. ואחר כן כתב: בזמן הזה שאין נאמן פרוזבול היה לי נאמן הנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה^[754]. ומפרשים דבריו, שבתחילת דבריו המדובר כשאין הנתבע מכחישו וגם אינו מודה לו אלא שאומר: איני זוכר. ובסוף מיירי כשיש הכחשה ביניהם שאז אין להאמין התובע אלא במיגו של פרוזבול היה לי ואבד, ובזמן הזה שאין כאן מיגו אינו נאמן^[755].

המוכר שטר חוב לחבירו ואחר כך עברה עליו שמיטה אין הלוקח חוזר על המוכר, שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול. ואם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענים ללוקח^[756] שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד^[757]. ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן^[758] ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלווה והמוכר ישלם ללוקח^[759]. ויש מהפוסקים שכתב על זה, שמכל מקם אין להחזיר ללוה את השטר, כי שמא היום או מחר יבואו עדים ויעידו שהיה לו פרוזבול או שימצא הפרוזבול, אלא מניחו ביד בי"ד^[760].

הפטורים מפרוזבול

בגמרא^[761] אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול. פירוש, שאין שביעית משמטת חוב של אביהם המת^[762]. וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכים פרוזבול שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים^[763] פירוש הואיל והבי"ד ממונים עליהם ועל ממונם נחשבים שטרותיהם כמסורים לבי"ד^[764]. ויש מפרשים שאפילו במלוה על פה אין צריכים פרוזבול, שנחשב כאילו החוב שלהם מסור לבי"ד^[765]. ויש מוסיפים שאפילו כתיבה אינם צריכים, שמכיון שבית דין אביהם של יתומים יכולים למסור ענייניהם זה לזה כרבנן דבי רב אשי^[766] "דמסרי מילייהו להדדי"^[767].

יש מפרשים^[768], שממה שהלוו הם – היתומים – הוא אומר שאין צריכים פרוזבול כי ממה שירשו מאביהם אינו צריך להשמיענו, שבלא זה אינו משמיט, כמו שאמרו בספרי^[769]: ר' שמעון אומר: כל בעל משה ידו^[770] - ולא היורש^[771]. יש שכתבו: המפרש דין זה במלוה שירשו מאביהם סובר שבמלוה שהלוו היתומים עצמם לאחרים כותבים להם פרוזבול וזהו מה ששנה רבי חוצפית במשנתנו^[772] כותבין ליתומים על נכסי אפוטרופוס^[773], והחולקים סוברים שרבי חוצפית לא אמר אלא ביתומים שלוו ואין להם קרקע כותבין להן על נכסי אפוטרופוס^[774] אבל הם שהלוו לאחר אינם צריכים פרוזבול^[775]. ויש מי שכתב^[776] שלענין עצם הדין אין מחלוקת בין המפרשים אלא זה וזה שווים שיתומים אין צריכים פרוזבול בשום אופן, בין מלוה שהניח להם אביהם ובין מלוה שעשו הם^[777]. ולא נחלקו אלא בזה, שבעל הפירוש הראשון סובר שגם בחוב שהניח אביהם אנו צריכים לטעם שבי"ד אביהם של יתומים, משום שאינו נלמד מהפסוק כל בעל משה ידו^[778] ובעלי הפירוש השני סוברים שלזה אין צורך לטעם הגמרא הואיל וכבר נתמעט מהשמטה מכח המקרא^[779]. יש מי שכתב שבחוב שהלווה אביהם אין צורך להשמיענו שאין צריכים פרוזבול שבלא זה אינו משמט משום שאנחנו טוענים בשביל היורש שהיה יכול לומר פרוזבול היה לו ואבד^[780], שנאמן על כך^[781]. יש רואים כאן דעה שלישית בפירוש מימרת רב יהודה אמר שמואל: שהמדובר בה בין בחוב שהלווה אביהם בין בחוב שהלוו הם^[782].

וכן הלכה^[783]: יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכים פרוזבול^[784], הן מה שהלווהו משלהם, הן שירשו החוב מאביהם^[785]. לא אמרו אלא ביתומים קטנים הואיל והלואה זו בי"ד הם שתובעים אותה ונמצא כמוסר שטרותיו לבי"ד שאינו משמיט^[786]. יתומים גדולים^[787], שאין בי"ד אביהם והם ככל אדם^[788], אנו טוענים בשבילם שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו שביעית^[789], שטוענים ליתום מה שהיה אביו יכול לטעון^[790], וקולא היא שהקלו בהשמטת כספים בזמן הזה מפני שהיא מדרבנן^[791]. ביתומים קטנים אין אנו צריכים לזה שאפילו בידוע שלא היה לאביהם פרוזבול כגון שיש עדים שהיו שם בשעת הלואה וראו שלא התנו כלום וגם לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו לבי"ד ולא כתב פרוזבול, מכל מקום אין צריכים פרוזבול מטעם האמור^[792].

מה שאמרנו שביתומים גדולים שירשו חוב מאביהם כשידוע שלא כתב אביהם פרוזבול שביעית משמטתו^[793], היינו דוקא להסוברים שאין הלכה כר' שמעון הדורש כל בעל משה ידו ולא היורש^[794] או שמשנים כוונת דבריו^[795]. אבל להסוברים שר' שמעון על יורשי המלוה אמר והלכה כמותו, אין החוב נשמט אפילו בלא טענת פרוזבול ולפיכך אפילו בידוע שלא כתב אביהם פרוזבול אינו משמט^[796]. והוא הדין שלדעה זו אין אנו צריכים ביתומים קטנים שירשו חוב מאביהם לטעם שאמרו בגמרא שבי"ד אביהם של יתומים, שמן התורה אינו משמט חוב הבא להם בירושה^[797].

יש מהאחרונים שמצדד לומר כי לפי טעם הגמרא מעות יתומים הרי הם כאילו נכתב פרוזבול עליהם^[798] ואם כן אין זה מועיל אלא במקום שהפרוזבול מועיל דהיינו בשביעית דרבנן אבל בשמיטה של תורה שאין הפרוזבול מועיל^[799] הוא הדין שאף חוב היתומים שהלוו בעצמם משמט^[800].

יש מהראשונים שכתב: יתומים אין צריכים פרוזבול ואין בזה חילוק, שלא כך באין לו אפוטרופוס אלא אף ביש לו^[801], שאם היה ליתומים אפוטרופוס יכול הוא למסור פרוזבול שידו כיד יתומים^[802], ולא סוף דבר שמינהו בית דין אלא אף במינהו אבי היתומים, שהרי מכל מקום אם מפסיד מסלקים אותו, מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם של הבית דין והרי הוא כמי שנמסר להם^[803].

החייב ליתומים ואין ללוה קרקע מקנים לו הבי"ד קרקע בשביל תקנת היתומים, כדי שלא יהא השביעית משמטת חובם, שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע^[804].

יתומים קטנים אפילו נתגדלו וחל שמיטה אחר כך בגדלותם מכל מקום, אין השביעית משמטת, שכיון שדינם כאילו עשו פרוזבול בקטנותם ומלוה שעשה פרוזבול שוב אינו משמט לעולם^[805]. אם מת הלוה ונפלו נכסים לפני היתומים אינו משמט שיתומים אינם בכלל לא יגוש, שהרי לא ירשו כלל שיעבוד הגוף^[806].

מי שחייב מעות לקופת צדקה אינו משמט^[807] שדין העניים לענין פרוזבול כדין היתומים^[808], ואפילו מסרו גבאי, למעות ההלוואה, שאז הם ממון שיש להם תובעים ויש בו לא יגוש, מכל מקום יד בי"ד כיד עניים והרי זה כאילו נעשה פרוזבול עליו^[809] יש נותנים טעם למה שצדקה אינו משמט אף בלא פרוזבול מפני שרוב החיובים שמתחייב האדם לצדקה בנדר ונדבה אין הגזבר יודע בהם ואינו כותב פרוזבול והרבה פעמים יגיע הפסד להקדש על ידי כך, לכך התקינו שאין צריך פרוזבול^[810]. שהרי הכתוב אומר: "לא יגוש איש באחיו" ואין צדקה נקרא אחיו^[811]. ויש מהראשונים שכתב: עניים שהם בני דעה, כיון שיכול לכתוב פרוזבול אם לא כתבו הפסידו^[812]. יש מהאחרונים שכתבו: כן הוא הדין לכל מי שחייב לפקידי כוללות עיה"ק ת"ו, שאינו משמט^[813].

אשה צריכה פרוזבול^[814], שהרי חייבות הן בלא תעשה של לא יגוש כשאין הלוה רוצה להחזיר^[815].

פרטי דינים

פרוזבול לא נעשה על ידי שליח, כגון שיאמר לדיינים פלוני מוסר לכם חובותיו, שאין כאן מסירה גמורה אלא מסירת מילים^[816] ו"מילי לא מימסרן לשליח"^[817]. אולם אם הופקד על נכסי אחר לפקח עליהם מוסר עליהם פרוזבול אפילו אם היו הבעלים יודעים בהלואה שיכול לומר "חובותי" על חוב זה כיון שהוא כתוב בשמו של הפקיד ולו נשתעבד הלווה. וכן אם אמר מוסרני לכם הדיינים חובות הבעלים, מועיל, כיון שהם הרשוהו לפקח בכל עסקיו. ולאו דוקא כשמסרו לו הבעלים רשות למסור פרוזבול בעצם אלא אפילו לא אמרו לו למסור כיון שהרשוהו לו לפקח בכל עסקיו וזכות היא לו כדי שלא יאבד חובו, יכול למוסרו שלא ברשותו^[818].

אמרו בירושלמי^[819]: למידין מידת הדין מפרוזבול. כלומר יכולים ללמוד דין בשאר דיני ממונות מדיני פרוזבול, אע"פ שאין הפרוזבול אלא מסירת דברים בעלמא^[820].

פרוזבול נכתב בלילה אע"פ שאין דנין בלילה, שאינו בגדר דין^[821]. ויש מן האחרונים שנסתפק בזה ,שיש סברא לומר שאין כותבין אותו אלא ביום לפי שזה דומה לקיום שטרות שאינו אלא ביום^[822].

פרוזבול אינו צריך קיום כלל. טעם הדבר, כיון שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד^[823] אין הלה יכול לטעון מזויף הוא, כי למה לו לזייף הרי יכול לטעון אבד, ונאמן במיגו^[824]. ויש אומרים שאינו צריך קיום אפילו להאומר שאינו נאמן לטעון אבד^[825].

יש פוסקים כיון שצריכים לפרוזבול בי"ד חשוב^[826], לא יהיו הדיינים קרובים זה לזה^[827]. ויש מהאחרונים שכתב: אפשר שאפילו אחד מן הדיינים הוא קרוב גם כן כשר לפרוזבול^[828]. יש מהם שמצדדים לפסול קרוב לדיין^[829] ויש מסתפקים בזה^[830].

בסתם שטר, שלא כתב בו לכל מי שמוציאו, נראה שאינו יכול לעשות פרוזבול, שמי יעשה? הלוקח את השטר אינו יכול שהרי שיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר וכל שהגיעה שמיטה ונפקע שיעבוד גופו שוב נפקע גם שיעבוד נכסים שקנה הלוקח. והמוכר לא יוכל לעשות פרוזבול שהרי אין בידו רק שיעבוד הגוף, ושיעבוד הגוף אין בו ממש ומה מסירה לבי"ד שייך בו הרי אינו יכול למכרו. ואעפ"כ נראה שמכל מקום הלוקח יכול לעשותו, שענין פרוזבול הוא שכל שמסרו לבי"ד הרי הוא נגוש ועומד ואם כן הבי"ד יוכלו לגבות בהשטר אף שנשאר שיעבוד הגוף ביד המלוה הראשון, שהבי"ד כוחם יפה ולא נפקע שיעבוד נכסים אע"פ ששיעבוד הגוף נפקע. ואולי גם שיעבוד הגוף נקנה להבי"ד. אולם התקנה המובחרת היא שיקנה הלוקח השטר להמוכר הראשון בחזרה והוא יעשה פרוזבול^[831].

המוציא פרוזבולין הרי זה יחזיר לפי שכתובין על שמו, בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו^[832].

שטר היוצא מבית דין אין מוכיח מתוכו שלא נכתב עליו פרוזבול, שאין דרך פרוזבול לכתוב בתוך שטר חוב עצמו^[833].

מי שתבע הלוואתו אחר שביעית, אם יש עמו פרוזבול מגבין אותו ואם אין לו פרוזבול גוערים בו על שתבע^[834] ועבר על איסור דרבנן^[835]. שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלווה להחזירו ללווה^[836]. יש מי שכתב שאם המלוה הוציא על דמי הנייר צריך הלווה לשלם לו הוצאה זו^[837], אבל מה שהוציא על שכר הסופר אין צריך לשלם לו שזה גם כן נשמט בשביעית^[838].

פרוזבול בזמן הזה

שמיטת כספים חובת הגוף היא^[839] ונוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ^[840], דבר תורה^[841]. רבי אומר: וזה דבר שמיטה שמוט^[842] - בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים^[843], פירוש, ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ אנו למדים בהיקש שאינה נוהגת^[844]. החכמים חולקים על רבי^[845] וסוברים ששביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא^[846].

בגמרא^[847] ביארו נימוקו של הלל בתיקון פרוזבול ולא חש למה שתקנת ומבטלת מצוה שבתורה, לפי שסובר כדינו של רבי שבזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים הלכך אין כאן עקירה לדבר של תורה^[848]. ונחלקו הראשונים. יש מפרשים שהלל לדורו^[849] תיקן פרוזבול, כי אע"פ שהלל חי בזמן בית שני, לא היתה בימיו השמיטה נוהגת, הואיל ולא נהגו אז יובל^[850]. ויש חולקים וסוברים שבימיו של הלל, היינו בסוף ימי הבית שני נהגו יובל וממילא שנהגו שמיטת קרקע ושמיטת כספים, אלא שהלל לא תיקן פרוזבול לדורו אלא לאחר החורבן, שכבר היו יודעים שעתיד הבית ליחרב. ומה שנסתפקו בגמרא^[851] אם הלל לדורו תיקן או לדורות עולם, אין המכוון לדורו ממש אלא שנסתפקו אם רק לדור הסמוך שלאחר החורבן תיקן או לכל הדורות הבאים^[852]. בעלי הדעה הראשונה דוחים שיטה זו, שאם לא היה הלל מתקן לדורו אלא לדורות הבאים למה צריך כלל לתקן, הם יחושו לעצמם. ועוד, לא יתכן שיתקן הלל ויאמר: לכשיחרב הבית יעשו פרוזבול, כי אע"פ שהיו יודעים שיחרב לא היה פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו, שדיה לצרה בשעתה^[853].

בלשונו של אביי, בעל הנימוק הנזכר בדעתו של הלל^[854]. נתקנה תקנת פרוזבול על "שביעית בזמן הזה ורבי היא"^[855]. פירוש "בזמן הזה" תלוי בדעות הנזכרות. להסוברים שבימי הלל נהגה שמיטת כספים מן התורה ולא תיקן אלא לאחר החורבן שאינה אז אלא מדרבנן יהיה פירוש "בזמן הזה", בזמן רבי ואביי, כלומר, לאחר החורבן. ולהסוברים שאף בבית שני לא נהגה שמיטה מן התורה אבל מדרבנן נוהגת לעולם^[856], פירוש "בזמן הזה" – כל זמן שאין שמיטה מן התורה, שזה כולל כל הזמנים מזמנו של הלל ולמטה.

אולם יש שיטה אחרת שבזמן בית שני לא היתה שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר החורבן לא היתה נוהגת כלל אף מדברי סופרים^[857], ולדעה זו פירוש "בזמן הזה" – זמן בית שני, כלומר זמנו של הלל דוקא, שבזמן הזה ממש, היינו בדורות של רבי ואביי, לאחר החורבן, אין צורך לתקנת פרוזבול כיון שאין שמיטת כספים נוהגת בהם כלל^[858].

להלכה נחלקו הפוסקים אם פרוזבול נוהג בזמן הזה ובאיזה מקום הוא נוהג. יש מהם שהורו: אין צריך היום בחוצה לארץ פרוזבול כי זה שאמרנו: עמד הלל והתקין פרוזבול, זה כולו בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אין צריך פרוזבול. אבל צריך לאותם שהם דרים בארץ ישראל ואפילו היום^[859]. ומה שאמר שמואל^[860]: פרוזבול עלבון הדיינים הוא ואילו אחזיק כח אבטלנו, שמשמע שהיו נוהגים כתיבת פרוזבול בדורו של שמואל, היינו שהיו נוהגים בו לכותבו בשביל אותם שדרים בארץ ישראל^[861]. ואף ע"פ שמצינו בגמרא שהיו האמורים בבבל רגילים בעשיית פרוזבול^[862], ממידת חסידות היו עושים כן^[863]. ואף מדברי סופרים וחסידות זו, לא היה לו [להפרוזבול] מקום לזמן ארוך אלא שכל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבות בסמוך למקומות של ארץ ישראל ואף במקומות שהיו סביבות ארץ ישראל, אבל בזמנים הללו וכל שכן במקומות הללו^[864] כלל וכלל לא^[865].

ויש מוסיפים: אחר חורבן בית שני אין שמיטת כספים נוהגת כלל אף מדבריהם [ואפילו בארץ ישראל^[866]] שהרי קיי"ל כרבי, ועכשיו ודאי אין יובל נוהג לא בארץ ולא בחוצה לארץ, לא מן התורה ולא מדרבנן שהרי אין יושביה עליה ואין שם בי"ד תוקעים ואין עבדים משתלחים, ואלו מעכבים^[867]. ואין צריך לפרוזבול ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית^[868].

ודעת רוב פוסקים שאע"פ שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בזמן הזה, כיון שאין לנו עכשיו יובל ושמיטת קרקע, וכרבי שגם שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן שאין נוהג שמיטת קרקע, אבל מדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל^[869]. ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל ובין חוצה לארץ. תדע, שהרי כל האמוראים שהוזכרו בגמרא שהשתדלו בעשיית פרוזבול בזמן הזה, בחוצה לארץ היו^[870].

ויש מהראשונים שמצדדים להורות ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בין בארץ בין בחוצה לארץ מן התורה, מפני שהיא חובת הגוף וקיי"ל כרבנן החולקים על רבי ואינם דורשים ההיקש להקיש שמיטת כספים לשמיטת קרקע הלכך אף בזמן ובמקום שאין שמיטת קרקע נוהגת, נהגה שמיטת כספים^[871]. ויש מהם שכתב: ראיה מכרעת בשמיטת כספים שהיא נוהגת, שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בארץ ישראל היום. והדברים מראים שהיא דבר תורה. וכן בדין שרבי יחיד הוא ואין הלכה כמותו^[872]. יש מהראשונים שהורה סתם^[873]: שמיטת כספים נוהגת עכשיו. ונסתפקו אם כוונתו שמן התורה נוהגת או מדרבנן^[874].

אף להפוסקים הסוברים שהשמטת כספים מן התורה היא, כותבים פרוזבול בזמן הזה משום שהלכה כרבא האומר^[875] שפרוזבול מועל אף נגד שביעית של תורה מדין הפקר בי"ד הפקר^[876].

אע"פ שהסכימו רוב הפוסקים להלכה ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן לכל הפחות מדרבנן, לא הועילה להם הוראה זו בהרבה מקומות למעשה. יש מחכמי ספרד שהתלוננו הרבה על מנהגי מקומותיהם שלא להשמיט כספים ושלא לכתוב פרוזבול^[877], עד שלא היו יודעים בארץ הזאת מה זה פרוזבול כיון שלא נהגו בשמיטת כספים^[878], וכל כך נשתרש אצלם מנהג זה עד שלא ההינו אף גדולי הפוסקים בארץ לסתור מנהגם^[879]. ויש שמצאו התנצלות על כך שכיון שפשט המנהג שלא להשמט והכל יודעים, הרי זה כאילו התנו המלוה והלוה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית^[880].

בספרד נתקבל המנהג שאם כתבו בשטר שיוכל לתבוע חובו בין בדיני ישראל בין בדיני האומות הרי הוא כעל מנת שלא תשמטנו בשביעית^[881], מנהג זה נתקבל אחר כך גם באשכנז^[882], שגם שם הקילו ולא נהגו השמטת כספים בזמן הראשונים^[883], ולא נהגו בכתיבת פרוזבול^[884]. ואעפ"כ היו נוהגים לטעון טענת שמיטה אחר שביעית, באשכנז, כדי להיפטר מפרעון חוב^[885]. כמו כן היו נוהגים בצרפת בימי הפוסקים הראשונים לטעון טענת שמיטה^[886] אבל בתקופה מאוחרת לא היו רגילים עוד לטעון טענה זו כלל אלא גובים את חובם בלא פקפוק. וכן נהגו בתקופה מאוחרת זו בארץ ספרד^[887].

יש מהראשונים שכתב^[888]: עכשיו נהגו הכל למחול בשביעית הלכך אפילו יוצא שטר אחד שלא כתוב בו כן^[889] מעמידים אותו על החזקה ואומרים שעל מנהג המדינה סמך ולא הקפיד להתנות בפירוש^[890]. ויש חולקים על זה וסוברים שבשטר זה אין גובין כלל^[891], שאדרבה מסתבר כיון שכולם נוהגים להתנות והוא לא התנה מסתמא רצה לקיים מצות חז"ל ולשמט^[892]. ויש מי שכתב שאפילו לדעה הראשונה מסתבר שלא אמר אלא בחוצה לארץ שאין להם זכרון לשביעית אלא מעט אבל בארץ ישראל שהשמיטה תמיד לנגד עינינו אי אפשר לומר כן^[893]. בתחילת תקופת הפוסקים האחרונים היו נוהגים בארץ ישראל ובמצרים להשמיט שמיטת כספים^[894] וכן היה מנהגם לעשות פרוזבול^[895], אבל בארצות חוצה לארץ שאינם קרובים לארץ ישראל לא היו נוהגים בימים ההם להשמיט כספים, וממילא שלא היו נוהגים בעשיית פרוזבול, ומכל מקום יש שהיו משתמשים בטענת שמיטה להיפטר מחוב שעברה עליו שביעית^[896].

מתחילת תקופת האחרונים ולמטה לא נהגו בארצות חוצה לארץ הנזכרים לדון דין שמיטת כספים^[897]. ואף בדור הקודם לתקופה זו כבר לא היו מורגלים כלל לטעון טענת שמיטה ואדרבה היו רגילים לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית^[898]. אחר כך נתפשט המנהג במדינות אלו להיתר וגובין כל השטרות שעברה עליהם שביעית^[899], שנשתנה המנהג בימי האחרונים לגבות בשטר שעבר עליו שביעית בלא טענת פרוזבול ונקבעה כך הלכה בכל אלו הדורות באין אומר ואין דברים לגבות אחר שביעית בלא שום פקפוק^[900].

בטעם מה שנהגו כן במדינות אלו נגד דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן^[901] נאמרו נימוקים שונים. יש מפרשים שסמכו על דעת הפוסקים הסוברים^[902] שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה^[903]. ויש אומרים שהוא משום שכותבים בשטרותינו שנוכל לגבות בהן הן בדיני ישראל והן בדיני האומות ועוד שכתוב בהן: ארבע אמות בחצירי ונעשית הקרקע כמשכון^[904]. ויש אומרים שסומכים על ייפוי לשונות^[905] הרבה שאנו כותבים בשטרות שבדעתם לפרשם או כאילו אמר על מנת שלא תשמיטנו בשביעית או שמפרשים אותו בלשון פקדון כאלו קבל עליו הלוה שיהא אצלו בתורת פקדון^[906]. ונחלקו בזה יש מי שאומר שמצד ייפוי השטרות נעשה מה שנהגו לגבות שטר חוב שעבר עליו שביעית "מנהג כדין וכראוי"^[907]. ויש שכתב שבאמת טועים הם ולא יפה הם עושים שלשונות השטרות אין משמעותן כן^[908]. ויש מפרשים הטעם, כיון שנתפשט המנהג שלא להשמיט נעשה כאילו התנה עמו מתחילה שלא ישמיטנו בשביעית^[909]. ויש מי שאומר שנתפשט המנהג לפי שרוב חובות הם בשטר וכותבים בו בקבלת חרם ובשבועה וצריך לקיים שבועתו, שלא גרע קבלת שבועה מאלו התנה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, ועל כן ירא שמים שרוצה להלוות בלא חרם ושבועה יתנה כך בפירוש ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית^[910]. ויש שכתב פשוט, מה שנהגו כל העם לגבות חובם אחר שביעית – הסיבה היא העלם הזמן, שאינם יודעים מתי היא שנת השמיטה, שבלי ספק, שאם היו יודעים היו נזהרים והיו כותבים פרוזבול, שאין אדם מניח דבר המותר ועושה דבר אסור^[911]. ויש שכתבו כיון שנתפשט המנהג ונעשה מנהג קבוע בעיר שוב אין אנו חוששין אם הוא מנהג כדין או שהוא מנהג בקעות^[912], שלא כדין^[913], שאין להרהר אחר מנהג הקדמונים^[914], כי מנהג מבטל הלכה^[915].

יש מקומות בחוצה לארץ ממדינות הנזכרות שלא החזיקו במנהג שלא להשמיט כספים בשביעית. כבר הזכרנו שבמצרים עשו פרוזבול ונהגו שמיטת כספים. וכן נהגו בדמשק הסמוכה לארץ ישראל^[916]. וכן המנהג פשוט בכל המקומות סביב לארץ ישראל, כבארץ ישראל, לכתוב פרוזבול^[917]. כן נהגו גם במנטובה^[918] להשמיט כספים^[919]. בקונסטנטינה שבמדינת תורכיה היו כל חכמי הדורות מורים ובאים לגבות חובות, הן שבשטר והן שבעל פה, אחר שעברה עליהם שביעית ואם היה שום חכם רוצה להפקיע חובו שעברה עליו שביעית היו משתקין אותו בנזיפה^[920] וכן נהגו בכל המקומות הרחוקים, שאינם משמיטים, וגם לא נהגו לכתוב פרוזבול. וכאשר קם פוסק ראשון וכתב פרוזבול בימיו בארצות פרובינצה – הבאים אחריהם לא עשו כן^[921]. באלג'יר לא נהגו שמיטת כספים^[922] וכן היה מנהג פירארא שבאיטליה^[923].

המנהג באדריונופול, במדינת תורכיה, שנוי במחלוקת^[924]. בקונסטנטינה עצמה נשתנה המנהג בדורות הבאים והונהג שלא לטעון טענת שמיטה^[925]. לעומת זאת באלג'יר היו זמנים שחששו בה לשמיטת כספים ולא היו גובים שטר שעבר עליו שביעית בלא פרוזבול^[926]. בשאלוניקי פשט המנהג שלא להשמיט^[927]. ויש שמסתפקים אם פשט שם המנהג על כך^[928]. בדורות אחרונים נשתרש המנהג בשאלוניקי להשמיט, אולם המצב הכלכלי בעיר שירד פלאים גרם להם לרבני המקום להנהיג תקנה בשנת תפ"א שמהיום והלאה לא יוכל איש להיפטר מחובו ע"י טענת שמיטה^[929]. באזמיר, הנהיגו הרבנים בשנת תקל"ב, שלא לטעון טענת שמיטה בשום חוב כלל "עד לימות המשיח"^[930].

יש מי שכתב, שמכיון שלא באה לאחרונים שום הכרעה מוסכמת לענין הלכה אם היא כדעת האומרים ששמיטה נוהגת בזמן הזה או כדעת החולקים, על כן הניחו הצבה לכל מקום ומקום כפי מנהגו. ואין ספק שבעיר חדשה – שב ואל תעשה עדיף^[931].

ויש מי שכתב להיפך: אנו אין לנו להלכה ולמעשה אלא דעת האומרים ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ואם יש באיזה מקום מנהג שלא לשמט אין שומעים לו^[932], שאין זה אלא מנהג חמרים וספנים^[933].

מי שלווה במקום שנהגו להשמיט והלך למקום שאין משמטין, הולכים אחר מקום השעבוד ומשמט^[934].

יש מהאחרונים שכתב: בשטרי חוב^[935] שבזמנינו, שמצד הדין משועבד לכל הבא מכוחו, לישראלים ולגויים, וגופו משועבד גם לכל אומות. אם כן לא שייך בו דין שמיטה אפילו כשלא מסרו ליד נכרי, והיתר זה הוא הנכון יותר מכל מה^[936] שנאמר בזה^[937].

יש מהאחרונים שנתן כלל בדבר זה: במקומות שאין מכריזים והמון עם אינם יודעים כלל משמיטת כספים אין לטעון טענת שמיטה, כפסק האחרונים, ואפילו במקום שנהגו להכריז^[938] נאמן המלוה לטיעון טענת פרוזבול^[939].

מקום שכותבים פרוזבול בידוע שודאי נוהגת שם שמיטת כספים^[940].

למרות המנהגים והנימוקים להיתר, שלא להשמיט חובות שעברה עליהם שביעית במדינות הרחוקות מארץ ישראל, אפילו בלא פרוזבול, יש מהפוסקים האחרונים שאין דעתם נוחה מזה. יש מהם שכתב: מנהגנו שאין אנו חוששין לשביעית, קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וגדולי חכמים האחרונים חתרו דרכים לקיים המנהג אבל הם דחוקים מאוד^[941]. ויש מהם שהוכיח את בני חוצה לארץ על שהקלו לעצמם בענין שמיטת כספים בעת שהדבר קל לתקן על ידי פרוזבול^[942], ואיך ידחה אדם מצוה בידיים? בפרט מצוה הבאה לפרקים, אחת לשבע שנים^[943].

ויש מי שכתב: אפילו אם נאמר שהלכה כדעת האומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים כדי לעשות זכר למצות השם שהיתה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ וכמו שמזהיר אותנו הנביא^[944] בגולה: הציבי לך ציונים, ובפרט שיש לעשות זכר למצות שמיטה שביטולה היה ראשון בסיבת גלות הארץ^[945].

יש מהפוסקים האחרונים שצידדו כי המנהג שלא להשמיט אפילו כשהתפשט במדינה והוא קבוע אינו חשוב מנהג המבטל את ההלכה^[946] מאחר שאין טעם נכון למנהג זה ולא הוקבע אלא מצד העלם ידיעת הנוהגים כן^[947]. הלכך אם בא הלווה להתדיין לפנינו ולומר שאינו רוצה לפרוע ומפני שהמלווה לא עשה פרוזבול, יש לשמוע אליו^[948], אבל יותר טוב לעשות פשרה ביניהם^[949] הקרובה אל המנהג, ויוותר המלוה קצת מהחוב^[950].

יש מהראשונים שדעתם נוטה שלא לכתוב פרוזבול בזמן הזה מפני שאין לנו בי"ד הראוי לכך^[951] וכמו שנתבאר למעלה בחלק א' בפרק הבי"ד הראוי לעשות פרוזבול^[952].

טענת פרוזבול בזמן הזה

נאמן אדם לומר בזמן הזה: פרוזבול היה לי ואבד^[953]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילים לכתוב פרוזבול אינו נאמן^[954], ואפילו לדעה זו יש מפרשים דוקא בלא שבועה אבל בשבועה נאמן אפילו במקום שאין רגילים לכותבו^[955].

ויש אומרים שאין לחלק בכך אלא לענין הדין שהבי"ד פותחין לו למלוה שיטעון טענה זו^[956] שלא אמרו כן אלא בימיהם שהיה מצוי שכותבין פרוזבול בכל יום, לפיכך אם יארע שלא נכתב לו פרוזבול פותחין לו לומר פרוזבול היה לי ואבד אבל בזמן הזה שאין מצוי לכתוב פרוזבול^[957] הרי זה בגדר דבר שאינו מצוי שלא עשו בו חכמים תקנה. אבל מכל מקום הוא עצמו יכול לטעון פרוזבול היה לי ואבד שכן הפרוזבול הוא דבר שקל הרבה לעשותו וכותבין אותו אפילו בזמן הזה^[958]. ואם טען כן, נאמן^[959]. ויש פוסקים שאפילו בזמן הזה שאין רגילים בפרוזבול פותחין לו^[960].

ויש מהפוסקים שהורו: במקום שלא נהגו לכותבו בודקין את התובע ושואלין אותו מה זה פרוזבול, ולמה נכתב, ומי כתבו עד שייתפס בשקרו אם דובר שקרים^[961]. וכן יש לדון במדינות אלו שידוע שרובם או כולם, ואפילו לומדים, אין נזהרים בו^[962]. ויש פוסקים שבזמן הזה שאין רגילים בו אם התובע לא היה נתפס בשקר אחר שבדקוהו, נאמן בשבועה^[963].

יש מהפוסקים שכתב: מצינו כמה פוסקים ראשונים ואחרונים שהורו שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא חילקו בין זמן הזה לזמן התלמוד. ומכיון שהלכה זו רופפת הרבה ראוי להלך בה אחר המנהג. אם אין מנהג קבוע כיון שאין אנו רגילים עכשיו בפרוזבול אין בידינו לכוף את הלווה לפרוע והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל אם היה תופס המלוה ואומר: קים לי כהפוסקים שהמלוה נאמן בלא שבועה^[964], אין כח בידינו להוציא מיד המלוה^[965].

במקום שנהגו לכתוב בשטר חוב שלא ישמט בשביעית^[966], בודאי אינו נאמן לטעון פרוזבול היה לי, שלא שייך בו לומר חזקה על אדם שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור^[967].

במקומות שיודעים מאיסור שמיטת כספים מפני שמכריזים תמיד בערב, כדרך שנוהגים בפראג: שכל מי שיש לו חוב על חבירו ילך ויבוא לבי"ד ויאמר לפניהם: הריני מוסר חובות, לבי"ד וכו' וכמה בתי דינים יושבים בכמה מקומות, הללו נכנסים והללו יוצאים, נאמן בטענת פרוזבול^[968].

במקום שעושם פרוזבול, נאמן המלוה לטעון פרוזבול היה לי לא רק אם הפרוזבול הוא לפני בי"ד חשוב, שיש לו קול וירא לשקר, אלא אפילו בפרוזבול כדרך שאנו עושים, שהוא במסירת דברים בלבד בעל פה, בפני כל בי"ד של שלושה ואין שם כתיבה כלל, גם כן נאמן, שהרי הטעם הוא משום "לא שביק איניש היתירא וכו'" ובזה אין חילוק בין פרוזבול בשטר למסירת מילים^[969].

הפרוזבול ותנאיו בדורות אחרונים

יש מהאחרונים שכתב: בארץ ישראל מן הדין הגמור, אם לא עשה פרוזבול אבד מעותיו^[970]. ויש מהם שכתב^[971]: כבר אכשר דרא, שברוב הקהילות הגדולות הבי"ד מזהירים לעשות פרוזבול ובפרט בעיר הקודש ירושלים כולם נזהרים בעשיית פרוזבול כדין תורה. וכן החיוב על כל רב ובי"ד בעירם לתקן זה ולא יהיו נכשלים באיסור גדול שאפשר בדבר קל לתקנו^[972], והיינו לקבץ שלושה אנשים כשרים, שהם בי"ד, לומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה כל זמן שארצה^[973]. בקהילות הונגארין לא נהגו בכתיבת פרוזבול^[974].

יש מהאחרונים שכתב: בזמן הזה אין להחמיר כלל בענין כתיבת פרוזבול על הקרקע, שהרי לפי הטעם צריכים קרקע משום שאין מצוי שילווה למי שאין לו קרקע^[975] והנה בזמן הזה תיקנו הגאונים לגבות ממטלטלים של יתומים משום שעיקר הונו של אדם הוא עתה במטלטלין יותר מקרקע. וכן אנו רואים באמת שרק אחד מאלץ שיבוא לידי גביית חובו מקרקע, אם כן מצוי ומצוי הוא, ואם שאין לנו להוסיף על תקנת הלל אבל על-כל-פנים אין צורך להחמיר^[976].

בנוגע לבי"ד הצריך לפרוזבול יש מהאחרונים שכתב: אע"פ שלדעת רוב הפוסקים צריכים לעשיית פרוזבול על-כל-פנים בי"ד הגדול שבדור, זה היה בזמניהם, שהיו נזהרים בשמיטת כספים והדיין הפקיע ממונו של לווה שלא מרצונו ולזה צריכים בית דין חושב. אבל עכשיו שאין העולם נזהרים ויודעים מזה כלל ואל עלה על דעת הלוה כלל שתהא השביעית משמטתו. ואפילו אם נאמר לו הדין, מכל מקום יש כאן "אומדנא דמוכח" ממש שאינו רוצה, כאילו התנה על מנת שלא ישמטנו בשביעית. נמצא שהצנועים העושים פרוזבול לא באו להפקיע ממון אלא להפקיע איסור^[977], ואין אנו מפקיעים ממון שלא מרצון המתחייב, ובכגון זה יכולים גם אנחנו לעשות פרוזבול^[978].

ויש מי שכתב: עיקר תקנת הפרוזבול היה כדי שיהיה כגבוי, וכל זה היה טוב בזמן שיד דייני ישראל תקיפה, ואפילו בזמן הגמרא עדיין היה ראש גולה והדיינים מתמנים ממנו והיה להם כח מהמלוכה לגבות ולהעניש את המסרב נגדם. אבל זה מאות בשנים שאין לנו שום תוקף ועוז לעשות דבר, אם כן אין תועלת במסירת החובות להדיינים כיון שאין להם כח להגבותם ובהכרח שהמלוה עצמו יגבה ויעבור על לא יגוש ואין תועלת בהפרוזבול. ומכל מקום הירא את דבר ה' יעשה פרוזבול^[979]. וככה נוהגים בכל מדינות ליטא^[980].

אבל יש מהאחרונים שכתב: הדין פשוט שאפילו להאומרים שצריכים בי"ד הראוי להפקיע ממון כותבים פרוזבול בזמן הזה, שאע"פ שאין רשות לבי"ד מטעם המלכות להפקיע ממנו, אין המלכות גוזרת אלא שאין להם רשת לכוף על קיום הדין אבל אם שניהם רוצים לקבל עליהם דין תורה אין כאן מניעה מצד המלכות וכיון שכל בן-ישראל מחויב לשמוע בקול בי"ד, הם הנוגשים אותו ואומרים לו שחייב לשלם והפקירם הפקר, שהממון של החוב הזה שבי"ד הלוה הוא גזל בידו מפני שהוא מעות של המלוה ואם הלוה אינו רוצה לשמוע בקולם הם רשאים לכופו בערכאות, וכל שכן בנידון שלנו שבדיניהם שלא זה מוציאים ממנו ואם כן ממה נפשך הוא מחויב^[981].

נוסחאות פרוזבול בדורות אחרונים^[982]

א. ^[983]אנחנו בי"ד ח"מ בא לפנינו פב"פ ואמר לנו הריני מוסר לכם בי"ד, שכל חוב שיש לי בין בשטר ובין בעל פה שאגבנו כל זמן שארצה ואנחנו בי"ד הואיל ומסר לפנינו מילי דפרוזבול כתיקון חז"ל, כתבנו שטר פרוזבול זה כמנהג חז"ל מימות הלל וייפינו כוחו של פב"פ שלא ישמט לו כל חוב שיש לו על כל אדם בין בכתב ובין בעל פה עד היום הזה כתיקון חז"ל ולראיה באנו על היתום יום פלוני, והבי"ד חותמין למטה^[984].

ב. ^[985]מקבץ שלושה אנשים כשרים, שהם בית דין, ואומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה כל זמן שארצה^[986].

ג. ^[987]הדר בכפר ביחידי ואין שם בי"ד יכול המלוה לומר שלא בפניהם: אני מוסר שטרות לבי"ד פלוני שבעיר פלוני. יאמר כן בפני עדים והם יכתבו בזו הלשון: בפנינו עדים ח"מ אמר פב"פ מוסר אני לבי"ד פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלונית שכל חוב שיש לו שאגבנו כל זמן שארצה, באנו עה"ח עיר פלונית, יום פלוני נאום פלוני. בדיעבד גם זה אינו מעכב אלא יאמר בפני עדים או בינו לבין עצמו^[988].

ד. ^[989]לפנינו החתומים בא פב"פ ואמר מוסרני לחכמים השלמים ר"פ ור"פ כל חובות שיש לי בשטר ובע"פ נגד כל נברא שאגבם כל זמן שארצה. ואם אין להם קרקע אני משאיל להם מקום בחצירי שישתמשו בו שימוש מועט^[990]. ולפי שכך אמר לפנינו ובי"ד יצ"ו צוו לנו שכל מי שיבא למסור שנכתוב ונחתום לראיה וזכות בידו, חתמנו פה תרי מגו תלת ביום פלוני.

ה. ^[991]בפנינו עדים הח"מ בא פלוני ואמר לנו קנו ממני קגו"ש במדל"ב^[992] איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא מן הקרקע שיש לי לכל אחד מבעלי החובות שחייבים לי שאין להם קרקע לכתוב עלי פרוזבול. וקנינו קגו"ש במדל"ב מיד הנז' ובכן אמר לנו הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי לבי"ד הצדק אשר פעה"ק ירושלים^[993]... שאגבנו של זמן שארצה, ועד"א ת"ש^[994]...

ו. ^[995]מודים אנחנו עדים ח"מ איך שבא לפנינו [שם המלווה]... ואמר לנו אתם הוו עלי עדים גמורים כתקנת חז"ל איך שאני מזכה ומקנה ארבע אמות קרקע מקרקע שלו לכל איש ישראל שיש לי חוב עליו ואין לו קרקע גם א"ל... הנזכר, אתם הוו עלי עדים גמורים איך אני מודה לפניכם הודאה גו"ש^[996] כתקנת חז"ל שאני מוסר לבי"ד^[997]... כל חוב שיש לי אצל כל אדם כדי שאוכל לגבותו של זמן שארצה, ואנחנו עדים ח"מ הואיל ואמר לפנינו מילי דפרוזבול כדאמור רבנן כו"ח^[998] היום... שטר פרוזבול זה כנהוג מימי הלל הזקן ע"ה וכתיקון רבנן ז"ל ומעתה יפה כוחו של [שם המלוה]... שלא תשמט שנה השביעית הזאת כל חוב שיש לו אצל כל אדם עד היום כי הוחזק כוחו בתקנתא דרבנן... שם העד... שם העד...

ז. ^[999]אני הח"מ מוסרני לכם... הדיינין שבפה ק"ק... את כל החובות שיש לי אצל כל אדם הן בשטר והן בעל פה לגבותם כל זמן שארצה [דכען תהוו לי דייני למיגבי כל חוב ורשו שיש לי אצל כל אדם בשטר ובע"פ עד היום דלמטה ותגבו ותקבלו לי בכ"ז שארצה. ואם לא תגבו אתם אחר שמסרתי לכם שטרא דפרוזבולא דין הרי אני גובה ברשותכם כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה. וחתמתי היום על הפרוזבול הלז. יום... אלול באחרית שנת השביעית...^[1000]

^[1001]במותב תלתא כחדא הוינן כד אתמסר אדמנא שטרא דפרוזבלא הדין מאת... הנ"ל ומסר לנו כל החובות שלו למיגבי ליה [או שיגבה ברשותנו] בכ"ז שירצה ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא כדתיקון רבנן וכדנהגינן מימי הלל הזקן החזקנו את כוחו בתקנתא דרבנן דלא תשמיט ליה במישלם שתא דשביעתא הדין להדין גברא הנ"ל כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם בשטר ובע"פ עד יום... אלול הנ"ל והקנינו קרקע כל שהוא לכל אחד ואחד מהלווין שלו [לאותן שאין להם קרקע אף בשכירות] ובאופן המועיל שיקנו בזה כתקנתא דרבנן וחתמנו על הפרוזבול הלז ביום ושנת הנ"ל פק"ק הנ"ל והכל שריר וקיים נאום... ונאום.. ונאום.

ח. ^[1002] במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו בי"ד ח"מ וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וח"י החתום מטה. וזה היה נוסח הכתב ההוא, מוסרני לכם פלו' ופלו' הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, הק' פלוני. ומדאתברר לנא שכן הוא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהיה לפרוזבול זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כ' הנ"ל...

ט. ^[1003]במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ובא לפנינו ה"ה.. ואמר הן שנה זו היא שנת השביעית, ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים (וכרשום בדף זה), ולכן הריני מוסר לפניכם בי"ד כל חובות שיש לי שאגבנה כ"ז שארצה כתחז"ל שתיקן הלל פרוזבול. ואנחנו בי"ד שמענו דבריו וייפינו כוחו שיגבה כל חובותיו ע"י פרוזבול זה כתקחז"ל ובעה"ח יום... שנת פעה"ק ירושלים ת"ו.

י. ^[1004]במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא. ובא לפנינו הר'... ואמר לנו הן שנה זו היא שנת שביעית ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים^[1005] והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' אמות קרקע מארעא דאית לי ועל גביהון^[1006] ארשית יתכון למיגבי כל חובות דאית לי על אינשי. ומעתה תיהוו לי דיינא ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.

ואנחנו בי"ד שמענו דבריו ויפינו כוחו דלא תשמט ליה ויגבה כל חובותיו ע"י פרוזבול זה כתקנת הלל וחז"ל.

ובאנו עה"ח יום... לחודש... שנת... פה...

נאם... נאם... נאם...

הערות שוליים