אנציקלופדיה תלמודית:צואה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - פסולת מהגוף היוצאת דרך פי הטבעת, שאסור לקרוא קריאת-שמע*, או להתפלל, או לומר ולהרהר בדברי תורה, סמוך לה.


האיסור ומקורו

העומד ומתפלל[1] או קורא קריאת-שמע* או מברך[2], שמזכיר שם הקדוש כמה פעמים ומכוין לבו לה', צריך שהמקום שסביביו יהיה נקי מצואה[3] - דהיינו ריעי היוצא דרך פי הטבעת[4], ונקרא כן מלשון יציאה[5] - שנאמר: והיה מחניך קדוש[6], והוא - לסוברים שצניעות* היא מצות עשה[7] - מצות עשה[8], שבכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת ה' יתברך ובדברבנו בתפילה לפניו, יהיה מחננו קדוש ויהיה המקום נקי[9], שבכל מקום שיש קדושת השם, כמו במחנה המלחמה, שהארון והשם המונח שם היה בתוך המחנה[10], נצטוו שהמחנה יהיה קדוש, וכל שהיה צריך לצאת לנקביו היה מוכרח לצאת מחוץ למחנה כמפורש בתורה שם - ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וגו' והיה בשבתך חוץ וחברתה בה ושבת וכִסית את צאָתך[11] - הרי שצואה אסור להתראות במקום קדוש[12], וכיון שאפילו במחנה אסרו הכתוב, קל וחומר לעומד ומתפלל שכל סביביו הם כמחנה שכינה[13].

מקורו

איסור זה, הוא מן התורה[14], שקיבלו חכמינו שהיא מצות עשה שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה במקום צואה[15] - שנאמר: והיה מחניך קדוש[16] - והוא חמור מאשר איסורים, שיש בזה בזיון שמים ותפילתו תועבה[17].

ההרהור בדברי תורה במקום צואה, לאמוראים הסוברים שהרהור-כדבור*[18], אף הוא אסור מן התורה[19]. ולסוברים - וכן הלכה[20] - שההרהור אינו כדיבור[21], נחלקו ראשונים: יש הסוברים שההרהור אסור מדאוריתא[22]. ויש הסוברים שאינו אסור אלא מדרבנן[23]. ולמעשה כתבו אחרונים שאף ההרהור בדברי תורה במקום צואה אסור מדאוריתא[24].

טעמו

בטעם האיסור, כתבו ראשונים, שאסור לראות הצואה בעת התפילה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד, מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעיני רואה אין רע[25].

מלקות

אין לוקים על איסור זה[26], משום שאינו לאו אלא הוא ביטול עשה של והיה מחניך קדוש[27].

צואה במובן טינוף

יש שסתם טינוף נקרא צואה[28], כמו: בגדים צואים[29], דהיינו מטונפים[30], וכפי ששנינו, שלדעת ר' יוסי החובט על השלח - הרוחץ עור[31] כמות שהוא, כשמפשיטים אותו מן הבהמה[32], וחובט עליו[33] אחר רחיצתו, כדי לנערו מן המים[34] - אם לתוך המים בכי יותן, מפני שהוא מתכון שיצאו עם הצואה[35], דהיינו שמתכוין שיצאו המים עם הלכלוך שנתחבר בהן[36], והוא שם מושאל, על שם ריעי היוצא דרך פי הטבעת הנקרא צואה[37].

הצואה האסורה

אדם

לא יקרא אדם קריאת-שמע* כנגד צואת אדם[38].

קטן* - פחות מבן שש ושבע[39] - שיכול לאכול כזית דגן - אחד מחמשת מיני דגן[40] - מרחיקים מצואתו ארבע אמות[41] - כדי לקרוא קריאת-שמע*, שהוא שיעור ההרחקה מצואה[42] - והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת-פרס*[43], דהיינו שיוכל גדול - בינוני[44], כי יש שבטבעו ממהר באכילתו ויש שהוא מקצר[45] - לאכול אכילת פרס[46]. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן, הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית, שכן הלכה-למשה-מסיני* שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו[47]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים סוברים שמרחיקים מצואת קטן משאכל כזית מחמשת מיני דגן, בכל ענין אכילה, שצואת מינים הללו מסרחת[48], וביארו אחרונים לדעה זו שאם קטן זה לא אכל עדיין כזית דגן אין מרחיקים מצואתו, ואפילו הוא בן כמה שנים[49], ואף אם אכל כזית דגן, אם עברו ימים רבים עד שאי אפשר לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל, אין מרחיקים ממנו[50], ויש מהפוסקים שפסקו כן[51]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים שכל קטן שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אף על פי שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם, מרחיקים מצואתו, שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת[52].

בגדול* - בשנים, כבן שש ושבע וכדומה[53] - אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס - מרחיקים מצואתו - שנאמר: ויוסיף דעת יוסיף מכאוב[54], ומסריח[55].

צואה יבשה

צואה שאמרו שאסור לקרות כנגדה קריאת-שמע*, כשהיא לחה[56], וכשהיא יבשה מותר[57]. ובשיעור זה נחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה אמר רב - וללשון אחד בתלמוד, לדעת רב יהודה מדיפתי[58] - כיון שקרמו פניה - שיש בה גלד מועט[59] - מותר[60], וכן אמר מר זוטרא, שצואה, שהיא כחרס, מותרת[61]. ולדעת רבה בר רב הונא אמר רב - ואמימר[62] - צואה, אפילו כחרס, אסורה[63], ואמרו בתלמוד שכן הלכה[64], וכן פסקו ראשונים[65].

בביאור דעת הסוברים שצואה כחרס אסורה, נחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשון צואה כחרס היינו כל זמן שזורקה ואינה נפרכת[66] - נשברת[67] - שהיבשה נפרכת היא יותר מן הלחה[68]. וללשון השני, כל זמן שגוללה ואינה נפרכת[69]. יש מהראשונים מפרשים שהלשון השני מחמיר יותר, שאף על פי שאם זורקה נפרכת, אסורה[70], שהואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא[71], ולדעתם צואה נפרכת בקל על ידי זריקה יותר מעל ידי גלגול[72]. ויש מהראשונים מפרשים להיפך, שהלשון השני מיקל יותר[73], שכל זמן שגוללה ואינה נפרכת אנו דנים אותה כחרס[74], אבל אם נפרכת בגלילה - אף על פי שזורקה ואינה נפרכת, יוצאה מתורת חרס[75] - ומותרת, שעפר בעלמא הוא[76], שלדעתם בגלילה נפרכת בקל מזריקה[77]. וכתבו ראשונים שלפירוש זה אף רב יהודה מדיפתי, ללשון השני בתלמוד, סובר כן[78], שלדעתו אם יש בצואה סדקים סדקים יבשה היא, ומותר[79].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש פוסקים שאם היתה צואה יבשה יותר מחרס, עד שאם זרקה תתפרך, הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה[80], אם משום שלדעתם ההלכה כלשון הראשון[81], ולדעתם הוא מחמיר על הלשון השני[82], ובאיסורי דאוריתא, כשיש שני לשונות, אנו הולכים - לסוברים כן[83] - אחר הלשון המחמיר[84], ואם נפרכת על ידי זריקה, שוב לא צריך לראות אם נפרכת על ידי גלילה[85]. או משום שלדעתם הלשון הראשון מיקל יותר, אלא שלדעתם בגלילה נפרכת בקל מזריקה, וההלכה כלשון זו[86]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים הפוסקים שצואה שנתייבשה, כל זמן שאינה נפרכת בגלילה אף על פי שאם זורקה נפרכת, אינה נקראת יבשה, ואסור לקרות כנגדה, אבל אם נפרכת בגלילה עפר בעלמא הוא, ומותר[87], אם משום שאף לדעתם הלשון השני מיקל יותר, ובגלילה נפרכת בקל מזריקה, ולעולם הלכה - לסוברים כן[88] - כלשון האחרון[89]. או משום שלדעתם הלשון השני מחמיר יותר[90], אלא שלדעתם בזריקה נפרכת בקל מגלילה[91], ולעולם הלכה כלשון האחרון[92]. ואם נפרכת על ידי גלילה, שוב לא צריך לראות אם נפרכת על ידי זריקה[93]. ויש מהאחרונים שפסקו, שמכיון שהוא איסור דאורייתא[94], יש להחמיר בשניהם, ולהתיר לקרוא קריאת שמע צריך שתהא נפרכת על ידי גלילה ועל ידי זריקה[95].

הפירוך המתיר כתבו ראשונים ואחרונים שהוא דוקא פירוכין - שנשבר לחתיכות - אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה, כתבו ראשונים ואחרונים שאסור לקרות כנגדה[96].

במה דברים אמורים, שהצואה מותרת אם נפרכת, בשאין לה ריח רע[97], שאם לא כן אף על פי שעפר בעלמא הוא, ריח רע שיש לו עיקר הוא[98].

קרש הצואה על ידי קור, יש מהאחרונים שצידדו, שכשהצואה נקרשת הרבה כאבן מותר לקרואת כנגדה[99], שאף על פי שתחזור לקדמותה בזמן החום, מכל מקום אנו הולכים אחר מה שהיא עכשיו[100]. ויש שצידדו להיפך, שכיון שאחר הקור תשוב לקדמותה אסורה כצואה לחה[101].

כלבים וחזירים

בצואת כלבים וחזירים נחלקו הברייתות: לדעת ברייתא אחת לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים[102]. ולדעת ברייתא אחרת, לא יקרא אדם קריאת שמע כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים, בזמן שנתן עורות לתוכם[103], שדרכם לתיתם בעיבוד עורות[104], אבל אם אין בתוכן עורות, מותר, שאין ריחם רע[105]. ופסקו בתלמוד הלכה כמותה[106].

תרנגולים

בברייתא אמרו שלא יקרא אדם קריאת שמע כנגד צואת תרנגולים[107]. ובירושלמי אמרו שאין הדברים אמורים אלא בתרנגולים אדומים[108]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים דהיינו בצואה שלהם האדומה[109], שמסרחת הרבה, אבל באחרת, לא[110]. ויש מפרשים דהיינו בתרנגולים אדומים, שצואתם קשה מן האחרים[111]. ויש מפרשים דהיינו תרנגולים המצויים בארץ אדום[112], שהיו השעורים בזול[113], ומאכילים אותם שעורים וצואתם מסרחת[114].

ויש מהראשונים מחלקים באופן אחר מהירושלמי: אסור לקרוא כנגד צואת תרנגולים, כשהתרנגולים בלול שלהם, שיש שם סירחון גדול[115], אבל במקום אחר - שיש מעט ממנו[116] - כיון שאין הריח מגיע אליו, מותר[117].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה וסוברים שדין תרנגולים תלוי שמחלוקת הברייתות[118], ולהלכה יש להתיר לקרוא קריאת שמע נגד צואת תרנגולים[119], כמו שאר בהמות[120].

להלכה כתבו הפוסקים שצואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף - שמותר לקרוא קריאת שמע כנגדה[121] - אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם[122].

חמור

צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, אמרו בירושלמי שדינו כצואת אדם[123], שיש לצואתו ריח רע הרבה[124], וכן כתבו הפוסקים להלכה[125].

ההולך בדרך, כתבו ראשונים שיכול להתפלל אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו - ותולה שהיא מרוב בהמות שאין צואתם אוסרת[126] - ואינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור[127]. ובסמוך לעיר - במקום ששכיחים חמורים[128] - כתבו ראשונים ואחרונים שיש לחוש שמא היא של חמור, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים[129].

נמייה וחתול

בברייתא שבירושלמי שנינו שמרחיקים מצואת נמייה ארבע אמות[130]. וכן כתבו הפוסקים להלכה[131]. וכתבו ראשונים ואחרונים שצואת חתולים, כיון שריחה רע מאוד, דינה כמו צואת נמיה[132], אלא שאמרו נמיה בירושלמי מפני שהיו שם מגדלים אותה בביתם כמו שעכשיו אנו מגדלים החתולים[133].

שאר בהמה חיה ועוף

שאר בהמה חיה ועוף - שלא נמנו לעיל - מותר לקרוא קריאת-שמע* כנגד הצואה שלהם[134], שכן אלא אסרו בירושלמי שום בהמה, אלא בחמור הבא מן הדרך[135], שיש לצואתו ריח רע הרבה[136], אבל שאר בהמות אין צריך להרחיק מצואתם[137], אף על פי שיש להם ריח רע מיד בשעת היציאה, אין הריח רע כל כך[138].

היה ריח הצואה רע, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם היה ריח הצואה רע, אפילו בשאר בהמה חיה ועוף אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה[139], שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים[140], וצואת חמור הבא מן הדרך[141], לאו דוקא אלו, אלא הוא הדין כל צואה שריחה רע[142]. ויש סוברים שאפילו היה ריח הצואה רע, מותר לקרוא קריאת שמע כנגדה[143], שכן בירושלמי התירו בשאר בהמות[144].

להלכה כתבו הפוסקים שאף בצואת שאר בהמה חיה ועוף, שריחה רע - כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח[145] - דינה כצואת אדם[146].

ההרחקה

שיעור ההרחקה

בשיעור הרחקת אדם מצואה לצורך קריאת-שמע* שנינו במשנה שהוא ארבע-אמות*[147]. בטעם שיעור זה כתבו ראשונים, שלגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש - שכן האיסור נלמד מהכתוב: והיה מחניך קדוש[148], שדוקא מקומו יהיה קדוש[149] - וכל שהוא חוץ לארבע אמותיו, אינה במחנהו[150], ואף על פי שחוץ ממנו יהיה צואה, לא אכפת לנו[151]. וביארו אחרונים שמפני שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מהלכה, לענין שבת וגיטין ומציאה ושאר עניינים[152], על כן ארבע אמות של אדם הם כרשותו וביתו אשר הוא חונה שם, וזהו "מחניך"[153] לשון חנייה, כלומר והיה כל מקום חנייתך קדוש, והיינו כל הארבעה אמות ממקום שכלה הריח, שאם היה ריח רע בתוך הארבע אמות לא היתה כל חנייתו קדוש[154].

במה דברים אמורים שהיתה צואת אדם מאחריו[155], אבל מלפניו, צריך להרחיק עד מקום שעיניו רואות אותו[156], ואפילו בלילה, שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום[157]. היתה הצואה מצידו, דינו כמלאחריו[158], בין אם יכול לסלקו לאחריו, ובין אם אינו יכול[159]. ויש המחלקים: היתה הצואה מידו, דינו כלפניו, אלא אם כן אינו יכול לסלקה לאחריו, שאז דינו כלאחריו[160]. היתה הצואה בצדדים שלפניו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהם כלפניו[161]. ויש סוברים שהוא כלאחריו[162], שכל שאינו רואה בראיה בלא כוונה אינו כלפניו[163].

סומא*, היודע שיש צואה לפניו, כתבו ראשונים ואחרונים שאסור לקרוא קריאת שמע, כל שאלמלא היה סומא היה יכול לראותה[164], שהרי כל אדם כסומים בלילה, ובלילה אסור לקרוא קריאת שמע במקום שיכול לראות הצואה לפניו ביום[165].

כשיכול להריח הצואה

ריח רע שיש לו עיקר - דהיינו שהיתה הצואה מגולה[166] ומסרחת[167], והיא נמצאת לאחריו[168] או לצדדיו[169], שאינו רואה אותה[170] -נחלקו בה אמוראים: א) לדעת רב חסדא - ולדעת ר' אמי בירושלמי[171], וכן שנינו בברייתא[172] - מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח - שהריח כלה שם[173] - וקורא קריאת שמע[174], שכל שהריח מתפשט חשוב כמקום הצואה[175]. ב) ולדעת רב הונא, מרחיק ארבע אמות - מן העיקר[176] - וקורא קריאת שמע[177],ואף על פי שהריח בא אליו[178], שמרחיק ארבע אמות על כל פנים, ואם לא כלה שם, מרחיק עוד אמה או אמתיים או חצי אמה עד שתכלה הריח[179].

להלכה פסקו גאונים וראשונים שמרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא[180], שההלכה כרב חסדא, שהרי שנינו בברייתא כמותו[181]. ואף על פי שאמר רבא שאין הלכה כברייתא זו[182], אינו בא לחלוק על דין זה, אלא על דינים אחרים האמורים בברייתא זו[183]. ואפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח[184]. ויש מהראשונים החולק על כל זה ופוסק שריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח, מרחיק עד מקום שפסק הריח[185], שלדעתו ההלכה כרב הונא[186], שמכיון שאמרו בתלמוד שאין הלכה כחלק מהדינים בברייתא, בטלה מקצתה בטלה כולה[187], שהיא משובשת, ואין להביא סיוע ממנה, אפילו במה שלא נדחה במפורש, וחזרנו לכלל שאין-הלכה-כתלמיד-במקום-הרב*, הלכך הלכה כרב הונא שרבו של רב חסדא הוא[188]. או שפוסק הלכה כרב חסדא[189], אלא שלגירסתו רב חסדא סובר שריח רע שיש לו עיקר מרחיק ארבע אמות עד מקום שיכלה הרוח[190].

שליח-צבור* המתפלל וצואה בבית הכנסת - או בבית שמתפלל שם[191] - אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה[192], מאחר שמוציא רבים ידי חובתם[193], ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ארבע אמות של הצואה[194].

התפלל ומצא לאחר מכן צואה

התפלל ומצא צואה באותו מקום שהתפלל בו, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר[195]: לדעת רבה אף על פי שחטא תפילתו תפילה[196]. ולדעת רבא, הואיל וחטא - שהיה לו לעיין אם מקום טהור הוא ולא עיין[197] - אף על פי שהתפלל תפילתו תועבה[198], שנאמר: זבח רשעים תועבה[199], ותפילה כנגד קרבן היא באה[200], וכל שמצא במקומו, אפילו לא היה מקום להסתפק בדבר, פושע הוא[201]. ב) ויש מהראשונים סוברים שבמקום שלא היה לו לחוש לצואה - שנמצאת שם באקראי בעלמא, כמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, או בבית, שאין דרכם בכך[202] - אינו נקרא זבח רשעים, ואם התפלל תפילתו תפילה ואין צריך לחזור ולהתפלל[203], שלדעתם מחלוקת האמוראים היא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה[204], כגון הולך בדרכים[205], או במקום שמצוים שם קטנים[206], או במקום שהדרך להניח שם לעיתים גרף של רעי[207], שכן אמר רבא: הואיל ו"חטא" אין תפילתו תפילה[208], ואם הוא במקום שלא היה לו לתת אל לבו שיהיה שם צואה ולא היה מחויב לבדוק מאי החטא שחטא שלא בדק אלא ודאי לא נקרא חוטא שיצטרך לחזור כי אם במקום שהיה לו לבדוק ופשע ולא בדק[209]. ועוד, שהרי שנינו שאם היה עומד בתפילה ורואה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות[210], ואם לעולם הצריכוהו לחזור ולהתפלל, היאך אמרו שדי לו כשיהלך לפניו ארבע אמות והיה לנו לומר שיחזור ויתפלל, אלא ודאי מפני שאפשר הוא שהיה במקום שלא היה לו לתת אל לבו שהיה שם צואה לא אמרו שיחזור ויתפלל[211].

לדעת רבא, שהמתפלל ומצא צואה במקומו, תפילתו תועבה[212], נחלקו ראשונים: יש מפרשים שחוזר ומתפלל במקום טהור[213], ויש הגורסים כן מפורש בתלמוד[214]. ויש מהראשונים מפרשים שתפילתו תועבה היינו מעֻות לא יוכל לתקון[215], שהרי - לגירסתנו[216] - לא אמר - רבא - שיחזור ויתפלל[217]. וביארו אחרונים, שמכיון שהתפילה מצד עצמותה טובה היא, אלא שדבר אחר מעכב, יש לומר שאין לו תקנה, ואינו דומה לשכור*, שתפילתו תועבה והוא כאילו לא התפלל כלל, ששם כיון שאינו יכול לדבר בפני המלך כל מה שמתפלל כלא נחשב הוא[218].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהמתפלל ומצא צואה במקומו, חוזר ומתפלל במקום טהור[219], שההלכה כרבא[220], ולדעתם בזה הוא שנחלקו אמוראים[221]. ויש מהראשונים הפוסקים שלא הצריכוהו לחזור אלא במקום שהיה לו לחוש לצואה, אבל במקום שלא היה לו לחוש בכך אינו פושע ואינו צריך לחזור[222] - שלדעתם בזה הכל מודים[223] - וכן הדין בקריאת-שמע*[224]. וכן הלכה[225].

המתפלל ומצא צואה שלא במקומו, אף על פי שמצאה בקירוב ארבע-אמות* - שהוא שיעור ההרחקה מהצואה[226] - צידדו ראשונים שאין צריך לחזור[227].

התפלל ומצא באמצע תפילתו צואה כנגדו

היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ארבע-אמות*[228] - שהוא שיעור ההרחקה מהצואה[229] - אם אפשר[230], דהיינו שיפסיק תפילתו וילך לו לפניו עד שתהא הצואה לאחוריו ארבע אמות[231]. ואם אי אפשר לאחוריו[232], שאי אפשר לו לילך לפניו, כגון שהיה נהר מפסיק או כיוצא בזה[233], וכן אם אי אפשר לו להפוך פניו לשם, שמא צד מזרח הוא[234], יזרקנה לצדדים[235], שילך לו לצדדיו, עד שתהא הצואה לצד אחר, ולא לפניו, אבל כל זמן שהיא לפניו, לא יתפלל[236].

בעששית

צואה בעששית - מחיצת זכוכית[237] או קלף דק מפסיק בנתיים[238], ונראה כל מה שבתוכה[239] - מותר לקרות קריאת-שמע* כנגדה[240], אף על פי שרואה אותה[241] דרך דפנותיה[242], משום שלא בראיה תלוי הדבר[243], אלא בכיסוי תולה הכתוב[244], שנאמר: וכסית את צֵאתך[245], שלא יצא ממנו הריח הרע[246], והרי היא מכוסה[247], שבעשישית אין יוצא ממנה הריח הרע[248], ומתקיים והיה מחניך קדוש[249], שהכתוב תלה איסור הצואה כל עוד שלא יהיה לה כיסוי[250]. היה מגיע לו ריח רע, אסור[251], אף על פי שהפסקה ברשות אחרת מועלת לריח רע - לסוברים כן[252] - שאין הפסקת רשות דומה לכיסוי בעלמא[253].

בגומא

צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא קריאת-שמע*[254], שחשובה כמכוסה[255], שהוא כאילו כפה עליה כלי[256], וכיון שאין ריח רע מגיע לו, מותר[257], ואין אומרים שהסנדל בטל לגבי גופו - מפני שהוא לבוש בו[258] - ואינו חשוב כיסוי[259].

דבוקה בסנדלו

בתלמוד הסתפקו מה הדין כשצואה דבוקה בסנדלו, ולא פשטו[260]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהספק הוא בצואה שבגומא[261], שכשפורש סנדלו על הגומא ואינו נוגע בה כלל, מותר[262], והספק הוא כשנוגע בסנדל[263], שיש להסתפק האם הדין הנאמר בגומא, הוא דוקא משום שאינה דבוקה בסנדלו, או שמא נקט גומא משום שמכסה היטב והוא הדין לסנדלו[264]. ב) ויש מפרשים שהספק הוא כגון שדרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו[265], כשהולך בדרך או כשעומד במקום אחר ונדבקה ממש הצואה בסנדלו[266], שמכיון שאינה נראית יש להסתפק אם חשובה כמכוסה או לא[267], ואין לפשוט הספק מצואה בגומא, ששם כשמוריד סנדלו מהגומא צואה מגולה היא ומשום כך צריך גומא, שלא נגע בה, אבל צואה דבוקה לו בסנדלו חשוב יותר מכוסה, או שמא כיון שדבוקה בסנדלו כגופו היא, ואינה דומה לצואה על בשרו[268], ששם תחת בגדיו היא ומכוסה היא ויבשה, אבל כאן - מתגלה - כשמגביה פריסת רגליו[269]. ג) ויש מפרשים שהספק הוא אם היתה הגומא נמוכה עד שנמצאת הצואה דבוקה בסנדלו בשעה שמעמיד רגלו עליה[270].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאם היתה צואה בגומא וסנדלו נוגע בה, אסור[271], שלדעתם בכך הסתפק התלמוד[272], ומכיון שלא נפשט הספק יש להחמיר[273], שהוא "תיקו" של איסור, ובכל תיקו של איסור - דאוריתא - יש להחמיר[274], ואיסור צואה דאורייתא[275]. ויש הפוסקים שאם היתה צואה בגומא וסנדלו נוגע בה, מותר[276], שלדעתם ספק התלמוד הוא כשדרס על גוף הצואה[277].

להלכה כתבו הפוסקים שאם היתה הצואה בגומא וסנדלו נוגע בה, אסור לקרות קריאת שמע[278].

היתה הגומא נמוכה עד שנמצאת הצואה דבוקה בסנדלו, בשעה שמעמיד רגלו עליה, נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאסור, שלדעתם זהו ספק התלמוד[279]. ויש הפוסקים שבדיעבד מותר, הואיל והתלמוד נשאר בספק בזה[280].

דרס על גוף הצואה, ועלתה בסנדלו, נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאסור[281], שלדעתם בכך הסתפק התלמוד, ומכיון שלא נפשט הספק יש להחמיר[282]. ויש מהראשונים הפוסקים שאם דרס על גבי צואה ועלתה צואה בסנדלו מותר לקרות[283], שלמרות שלא נפשט, הולכים לקולא[284]. ויש מחלקים: לכתחילה אסור לקרות ובדיעבד אינו צריך לחזור ולקרות[285].

היתה הצואה דבוקה ברגלו היחפה, אסור לקרוא קריאת שמע[286], שאין בכאן דבר שיכסה אלא רגלו, ואין בכאן מחנהו קדוש[287].

צואה עוברת

צואה עוברת - אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו[288], או שהיתה שטה על פני המים[289] - נחלקו בו אמוראים: לדעת אביי מותר לקרות קריאת-שמע*[290], ואינו צריך להפסיק[291], ואינה כצואה מונחת[292], שכן שנינו - במצורע*[293] - טהור עומד תחת האילן, וטמא עובר, טהור[294]. ולדעת רבא כשצואה עוברת אסור לקרות קריאת שמע[295], והיא כצואה מונחת[296], ואינו דומה לדין המצורע, ששם בקביעת תלוי הדבר, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו[297], כאן והיה מחניך קדוש[298] אמר הכתוב, ואינו[299].

להלכה פסקו גאונים וראשונים שאם העבירו צואה לפניו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה[300], תוך ארבע-אמות* שלה[301], אף על פי שאינה עומדת[302], שההלכה כרבא[303], שבכל מחלוקת בין אביי ורבא - חוץ מיע"ל קג"ם[304] - ההלכה כרבא[305].

היתה הצואה העוברת לפניו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריך להרחיק מלוא עיניו, כפי הדין בצואה עומדת[306]. ויש סוברים שמאחר שהיא מהלכת, אין צריך להרחיק אלא ארבע אמות[307], שכיון שאביי מתיר לגמרי, רחוק לומר שרבא אסור לגמרי, שהיא מחלוקת רחוקה, ומן הסתם אינו אסור אלא ארבע אמות[308].

על בשרו ומכוסה בבגדיו

צואה על בשרו, נחלקו בו אמוראים: לדעת רב הונא מותר לקרות קריאת-שמע*[309], שנאמר: כל הנשמה תהלל יה[310], הפה והחוטם בכלל ההילול, ולא שאר איברים[311], שעיקר הגוף במקום טהור, דבר שהנשמה תלויה בו, ובכך ראוי להלל יה, אף על פי שקצת יש שאינו טהור[312]. ולדעת רב חסדא אסור לקרות קריאת שמע כשצואה על בשרו[313], שנאמר: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך[314], כלומר שצריך שכל עצמותיו ראויים לומר שירה[315], ויהא כל גופו נקי, אף על פי שאינו מריח[316].

במקום הצואה בה נחלקו אמוראים, נחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא בצואה על בשרו, אלא במקום קינוח ובכל מקום כיוצא בו שהוא בסתרים ואין ריח ולא ניתן להתגלות, שאם במקום שניתן להתגלות אינו גרוע מצואה דבוקה בסנדלו, שהיא שאלה שלא נפשטה[317], ואנו עושים לחומרא[318]. ויש מפרשים שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא אלא שבצואה שלא במקום קינוח, שאף על פי שיש בו ריח רע, כשמכסה בבגדו אין בו ריח, ואינו דומה לצואה דבוקה בסנדלו, ששם מגולה לגמרי כשמגלה רגלו[319].

מחלוקת האמוראים, אם היא כשהצואה מכוסה בבגדיו או מגולה, נחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא אלא כשמכוסה בבגדיו[320], שלדעת רב הונא כפי שצואה אחרת אם מכסה אותה בכלי או בדבר אחר מותר לקרוא קריאת שמע אצלה, אפילו בתוך ארבע אמות, כיון שאינו מגיע אליו ריח רע ממנו, כך גם כשעומדת בבשרו, כיון שמכוסה בבגדיו ואינו מריח אותה כלל, מותר, ולדעת רב חסדא אף על פי שצואה אחרת כשהיא מכוסה מותר בזו שעומדת בבשרו אף על פי שהיא מכוסה אסור, שצריך שיהיה הגוף כולו נקי[321]. ויש מהראשונים סוברים שלא נחלקו רב הונא ורב חסדא אלא במקום שהיא נתכסית מאליה בלא מלבושים, כגון אצילי ידיו, וכיוצא בו[322], אבל במקום אחר, שנראה מיד, אין כיסוי המלבוש מועיל, ודברי הכל אסור[323].

להלכה נחלקו גאונים וראשונים: א) יש הפוסקים כרב חסדא[324], שכיון שנפסק להלכה כרב חסדא בריח רע שיש לו עיקר שמרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא[325], קל וחומר בצואה על בשרו[326], או שמכיון שכשצואה דבוקה בסנדלו, אסור[327], קל וחומר לצואה על בשרו[328]. ואף על פי שרב חסדא תלמידו של רב הונא - ואין-הלכה-כתלמיד-במקום-הרב* - הולכים לחומרא[329]. ב) ויש הפוסקים כרב הונא[330], שהוא רבו של רב חסדא. אם משום שלדעתם המחלוקת היא אף על פי שמכוסה בבגדו[331], ולדעת רב חסדא כשצואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדו, אסור לקרות קריאת שמע, וההלכה - לסוברים כן[332] - כמותו[333]. או משום שלדעתם המחלוקת היא במקום שהיא נתכסית מאליה, בלא מלבושים[334]. ויש סוברים שאם היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגד מותר לקרוא קריאת שמע[335], אם משום שרב הונא ורב חסדא נחלקו בזה, וההלכה - לסוברים כן[336] - כרב הונא[337], או משום שהכל מודים שמותר לקרות קריאת שמע, שאף רב חסדא לא אסר אלא בשרו ממש, וכן אם צואה על בשר חבירו והיא מכוסה בבגד, והוא סמוך לו, מותר לו לקרות קריאת שמע, והוא שלא ירגיש בריח[338].

במחלוקת רב הונא ורב חסדא, נחלקו הגירסאות: יש הגורסים שמחלוקת רב הונא ורב חסדא היא אף כשידו מונחת בבית הכסא[339], שהכניס ידו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע[340], אבל אם היו ידיו מטונפות אסור לו לקרות[341]. ויש הגורסים שמחלוקת זו היא כשידו מטונפת מבית הכסא[342], כגון שקינח עצמו בהם על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם[343], אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה, ולפיכך אמרו בטעמו של רב הונא כל הנשמה תהלל[344], שזה אין ליבו ועיניו רואים צואה כלל, ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה[345], ואין היד הזו ראויה לומר שירה, שדעתו של אדם אוננת ממנה[346]. או שידיו מטונפות מבית הכסא, ומכל מקום אין להם ריח רע כלל, מפני קוטנם או יבשותם[347]. או שהכניס ידיו מן הבית לבית הכסא דרך חור אחד, ולא הניחם שם, אלא תלויים ועומדים ואין ריח רע מגיע אליו כלל[348]. ולהלכה יש מהראשונים שכתבו, שבין אם ידו מונחת בבית הכסא ובין אם ידו מטונת מבית הכסא, מותר לקרוא קריאת שמע, שההלכה - לסוברים כן[349] - כרב הונא[350].

צואה בפי הטבעת

צואה במקומה - בנקב פי הטבעת[351] - אסור לקרות קריאת-שמע*[352], ואפילו הוא מכוסה בבגדיו[353], ואפילו אינה נראית כשהוא עומד[354], הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות[355], עד שיקנח יפה יפה[356], ואפילו לסוברים שצואה על בשרו מותר לקרות קריאת שמע כנגדה[357], מפני שצואה במקומה זוהמתה גדול[358], שהיא לחה[359], ויש לה ריח רע[360]. ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו, אף על פי שמכוסית עכשיו בשעת עמידתו[361], אבל אם אינה נראית הצואה אפילו בשעת ישיבה מותר[362], שלא-ניתנה-תורה-למלאכי-השרת*[363].

ביטול ברוק

היה לפניו מעט צואה - צואה מעוטה ביותר כמו טיפה[364] - יכול לבטלה ברוק[365], שירוק בה ויקרא כנגדה[366], והוא שיהא הרוק עבה[367]. ראשונים פירשו בירושלמי שהדברים אמורים דוקא לאלתר, שהרוק עומד בעביו, אבל לאחר שעה שהרוק נימוק, הצואה מתגלית[368]. וכן כתבו הפוסקים להלכה, שאין הביטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד הרוק נימוח ונבלע בה, ולא בטלה[369].

רשות אחרת

היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים, יושב בצידו וקורא קריאת שמע[370], וכתבו ראשונים דהיינו אפילו אם הפתח פתוח[371]. וכתבו אחרונים דהיינו דוקא אם יש ברחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שהוא מקום חשוב בפני עצמו, כרשות-היחיד* בשבת[372].

ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שאף על פי שרואה הצואה מותר לקרוא קריאת שמע[373], שכיון שהוא רשות בפני עצמו[374], הוא כמו מכוסה, ואפילו הפתח פתוח דומה כנעול, והוא כצואה בעשישית[375], וקוראים אנו בו היטב: והיה מחניך קדוש[376], שהכתוב של ולא יראה בך ערות דבר[377], אינו מוסב כלל על צואה, רק על ערוה, ובצואה אינו מוזהר רק על מחניך קדוש, אף על פי שרואה אותה כיון שאינה במחנה[378]. ב) ויש מפרשים שכך הדין רק אם אינו רואה הצואה, אבל ברואה לעולם אסור[379], שלדעתם ולא יראה מוסב גם על צואה אם אינה מכוסה כלל, אף על פי שאינה במחנה אסור [380], ואינו דומה לצואה בעששית, ששם מכל מקום מכוסה היא והתורה וכסית[381] אמרה, אבל כאן הרי פתוח ורואה הוא ואין כאן כיסוי, ואין אומרים רואים כנעול[382].

אף להלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שהעיקר שאם הצואה ברשות אחרת, אף אם רואה אותה מותר לקרוא קריאת שמע[383], אבל לכתחילה טוב להיזהר ולא לקרוא[384]. ויש פוסקים שאם רואה אותה, אסור לקרוא קריאת שמע[385].

לסוברים שכשהצואה ברשות אחרת, אם רואה אותה אסור לקרוא קריאת שמע[386], אם העצים עיניו או בלילה, יש מהאחרונים מתירים[387], שכיון שהיא ברשות בפני עצמה ואינו רואה, אין כאן לא משום מחניך קדוש[388], ולא משום ולא יראה בך ערות דבר[389]. ויש האוסרים[390], שדוקא כשגובה המקום או עמקו גורם שאין רואה הוא שמותר[391]. וכתבו אחרונים שלכן טוב להחזיר פניו, שבזה הכל מודים שמותר[392].

במה דברים אמורים, כשאין לצואה ריח, אבל אם יש לצואה ריח, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו מועיל הפסקה ולא שינוי רשות[393], כיון שהריח מגיע אליו[394]. ויש סוברים שכפי שהפסקה מועלת לצואה עצמה, כך מועילה לריח[395].

להלכה כתבו הפוסקים שאם הריח מגיע אליו אינו מועיל הפסקה[396].

חצר קטנה שנפרצה לגדולה

חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד, אם צואה בגדולה אסור לקרות - קריאת-שמע*[397] ולהתפלל[398] - בקטנה[399], עד שירחיק - ארבע-אמות*[400] - כשיעור[401], שהקטנה אינה חשובה כבית בפני עצמה, כיון שנפרצה במלואה לגדולה[402], אלא היא כפתחה של הגדולה[403], והרי הצואה כעומדת אצלו ואין אני קורא בו והיה מחניך קדוש[404]. ויש מהראשונים הסוברים שאסור לקרות קריאת שמע בכל החצר הקטנה[405], אם מפני שכל הבית* נחשב כארבע אמות[406], או מפני שהיא כפתחה של גדולה, וצריך שירחיק ארבע אמות בתוך הגדולה[407].

היתה צואה בקטנה, מותר לקרות - קריאת שמע[408] ולהתפלל[409] - בגדולה[410], אפילו בתוך ארבע אמות[411], בלא הרחקה[412], אם אין מגיע לו ריח רע[413] - לסוברים שהפסקת רשות אינה מועילה כשמגיע לו ריח רע[414]. וכן הלכה[415]. או אף אם מגיע לו ריח רע[416], לסוברים כן בהפסקת רשות[417] - שכיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשובה כבית בפני עצמה[418], וגבי גדולה כמחיצה היא ואין הקטנה מקלקלת המחיצה[419], והוא מופסק מן הצואה והרי הוא מחנהו קדוש[420]. לדעת הסוברים שאם היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים, אם רואה הצואה מותר לקרות קריאת שמע[421], אף כאן, אף אם רואה הצואה מותר לקרות קריאת שמע[422]. ולדעת הסוברים שם שאם רואה הצואה אסור לקרות קריאת שמע[423], אף כאן אם רואה הצואה אסור לקרות קריאת שמע[424].

הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע תפלה.
  2. ↑ ע"ע ברכות.
  3. ↑ ערה"ש או"ח סי' עד ס"ב.
  4. ↑ רש"י ור"י קרא מל"ב יח כז; עי' רש"י ישעיהו לו יב ומגילה שם ד"ה את חוריהם.
  5. ↑ עי' ס' השרשים לר"י אבן ג'נאח שורש הצדי והואו והאלף, בפי' הא'. ועיי"ש בפי' הב', שפי' בע"א, וצ"ב.
  6. ↑ דברים כג טו. עי' שבת קנ א; עי' שע"ת לר"י ש"ג סי' מד; תר"י ברכות כה א (טז ב); כס"מ ק"ש פ"ג ה"ז; עי' ח"א כלל ג ס"ו; עי' פמ"ג שם מ"ז סק"א; ערה"ש שם ס"א.
  7. ↑ ע"ע צניעות.
  8. ↑ פמ"ג שם; ערה"ש שם, בשמו.
  9. ↑ שע"ת שם.
  10. ↑ ערה"ש שם, ע"פ משנה סוטה מב א ותוספ' סוטה פ"ז.
  11. ↑ דברים שם יג-יד.
  12. ↑ ערה"ש שם.
  13. ↑ עי' ערה"ש שם ס"ב.
  14. ↑ עי' ר' יונתן בברכות כה א; עי' שע"ת לר"י ש"ג סי' מד; תר"י ברכות כה א (טז ב); עי' רשב"א שם; כס"מ ק"ש פ"ג ה"ז; עי' ח"א שבציון הבא; עי' פמ"ג או"ח סי' עד מ"ז סק"א; עי' ערה"ש שם ס"ד.
  15. ↑ עי' ח"א כלל ג ס"ו.
  16. ↑ עי' ציון 6 ואילך.
  17. ↑ ערה"ש שם.
  18. ↑ ע"ע הרהור כדבור ציון 1 ואילך.
  19. ↑ עי' נשמ"א כלל ג סק"ב.
  20. ↑ ע"ע הרהור כדבור ציון 18.
  21. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 9.
  22. ↑ רש"י שבת קנ א ד"ה והיה מחניך קדוש, לפי נשמ"א שם (וע"ע הנ"ל ציון 18, שרש"י סובר להלכה שהרהור אינו כדיבור); נשמ"א שם, בד' רא"ש שבציון 374 ואילך, לשיטתו שבציון 379.
  23. ↑ שע"ת לר"י ש"ג סי' מד, לפי נשמ"א שם; תר"י ברכות כ ב (יב א), לפי נשמ"א שם (וע"ע הנ"ל שם, שתר"י סוברים להלכה שהרהור אינו כדיבור); נשמ"א שם, בד' רשב"א שבציון 380 ואילך, לשיטתו שבציון 381.
  24. ↑ עי' ח"א כלל ג ס"ו.
  25. ↑ רמב"ן דברים כג יד.
  26. ↑ ע"ע מלקות.
  27. ↑ עי' ציון 8. עי' ערה"ש או"ח סי' עד ס"ד, ע"פ פמ"ג שבציון הנ"ל.
  28. ↑ עי' ס' השרשים לרד"ק שורש יצא; עי' צמח דוד לר"ד בן יצחק מלות עבריות ע' צואה.
  29. ↑ זכריה ג ג.
  30. ↑ עי' ס' השרשים לר"י אבן ג'נאח שורש הצדי והואו והאלף; עי' ס' השרשים לרד"ק שם; עי' תלמיד הרי"ד זכריה שם.
  31. ↑ עי' פי' רה"ג מכשירין פ"ה מ"ו; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' ר"ש שם.
  32. ↑ עי' פהמ"ש שם; רע"ב שם, ע"פ אונקלוס בראשית לז כג.
  33. ↑ עי' פי' רה"ג שם; עי' פהמ"ש שם; עי' ר"ש שם.
  34. ↑ ר"ש שם.
  35. ↑ משנה שם.
  36. ↑ רע"ב שם.
  37. ↑ עי' ציון 4 ואילך. כ"מ מס' השרשים לרד"ק שם.
  38. ↑ עי' ברייתא ברכות כה א; ועי' רש"י שם ד"ה בזמן שיש בהן עורות (ותוס' שם ד"ה לית, בשמו); עי' רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ו; עי' טוש"ע או"ח עט א וד וה.
  39. ↑ עי' פמ"ג שבציון 53.
  40. ↑ עי' רש"י סוכה מב ב ד"ה כזית דגן; עי' ר"א מן ההר שם; עי' באה"ט או"ח סי' פא סק"ב.
  41. ↑ רב הונא בגמ' שם; עי' טור שם, לגי' פרישה שם סק"א, ועי' טור שם, לגירסתנו וגי' פרישה שם, בשם ס"א; עי' שו"ע שם א.
  42. ↑ עי' ציון 147 ואילך.
  43. ↑ רב חסדא בגמ' שם.
  44. ↑ עי' רש"י שם ד"ה והוא שיכול; מ"ב שם סק"ד, בשמו.
  45. ↑ מ"ב שם.
  46. ↑ עי' טור שם; שו"ע שם.
  47. ↑ רש"י שם ד"ה והוא שיכול; עי' מ"ב שם.
  48. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מרחיקין מצואתו; עי' ר"ן שם (כ ב).
  49. ↑ ב"י וב"ח שם, בד' רש"י; עי' א"ז שם סק"א, בד' הר"ן. ועי' ר"ד ערמאה ק"ש פ"ג ה"ו.
  50. ↑ עי' ב"י וב"ח שם, בד' רש"י; עי' א"ז שם, בד' הר"ן.
  51. ↑ ב"ח שם; עו"ת שם סק"א וא"ז שם, בשמו.
  52. ↑ ב"י שם, שכ"נ מדברי הפוסקים, ועי' ב"ח שם, שתמה; שו"ע שם א, לפי עטרת צבי שם סק"א ומאמ"ר שם סק"ב; ר"ד ערמאה שם; מאמ"ר שם, בשמו; לבוש שם; עו"ת שם; א"ז שם, בשמו. ועי' מג"א שם סק"א.
  53. ↑ פמ"ג או"ח סי' פא מ"ז סק"א; מ"ב שם סק"א, בשמו.
  54. ↑ קהלת א יח. רב חייא בריה דרב ייבא בסוכה מב א.
  55. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מכאוב; ר"א מן ההר שם.
  56. ↑ עי' רש"י ברכות כה א ד"ה איכא דאמרי; עי' מאירי שם; עי' טור או"ח סי' פב.
  57. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אי מפלאי אפלויי; עי' מאירי שם; עי' שו"ע שם.
  58. ↑ רבינא בשם רב יהודה מדיפתי, ללשון הא' בגמ' שם.
  59. ↑ רש"י שם קרמו.
  60. ↑ גמ' שם.
  61. ↑ עי' גמ' שם.
  62. ↑ גמ' שם.
  63. ↑ גמ' שם.
  64. ↑ רבא בגמ' שם.
  65. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ז; עי' טוש"ע או"ח פב א.
  66. ↑ רבב"ח א"ר יוחנן בלשון הא' בברכות כה א.
  67. ↑ עי' רשב"ם שמות א יג, שכ"ה בתלמוד: מפרכין באגוזים (ולכאו' גרס כן בשבת קטו א. ועי' גמ' שם, לגי' ר"ח שם וס' העטור עשרת הדיברות - הל' יוה"כ (קח ד במהד' רמ"י) וכפו"פ פ"ו: מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים. ועי' גמ' שם, לגירסתנו, וגמ' שם, לגי' בה"ג שבת פכ"ד, וגמ' שם, לגי' ריטב"א שם.)
  68. ↑ רש"י ברכות שם ד"ה שרא ליה מריה.
  69. ↑ רבב"ח א"ר יוחנן בלשון הב' בגמ' שם.
  70. ↑ עי' רש"י שם ד"ה איכא דאמרי; עי' רא"ש שם פ"ג סי' מט; טור שם, לפי ב"י שם.
  71. ↑ רש"י שם.
  72. ↑ עי' ערה"ש שם ס"א, בד' הטור.
  73. ↑ תר"י שם (טז ב), לפי ב"י שם; עי' ראשונים שבציון 76.
  74. ↑ עי' תר"י שם; מאירי שם.
  75. ↑ תר"י שם.
  76. ↑ תר"י שם; עי' רשב"א שם, בשם הראב"ד; מאירי שם.
  77. ↑ עי' טור שם.
  78. ↑ רשב"א שם, בשם הראב"ד, בד' רבינא בשם רב יהודה מדיפתי, ללשון הב' בגמ' שם.
  79. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אי מפלאי אפלויי.
  80. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ז; תר"י שם (טז ב), בשם מורו; מאירי ברכות כה א, בשם י"א, ודחה; עי' ב"י או"ח סי' פב ושו"ע שם א.
  81. ↑ תר"י שם (טז ב), בד' הרמב"ם; עי' מאירי שם.
  82. ↑ עי' תר"י שם, בד' הרמב"ם, ועי' ציון 86, שי"מ בע"א.
  83. ↑ ע"ע הלכה: בשני לשונות ציון 306.
  84. ↑ עי' תר"י שם.
  85. ↑ נחלת צבי (כ"ץ) שם סק"א, בד' רמב"ם ותר"י.
  86. ↑ עי' ד"מ שם סק"ב, בד' הרמב"ם, ועי' ציון 82, שי"מ בע"א.
  87. ↑ מאירי שם; עי' טור או"ח סי' פב; עי' רמ"א בד"מ שם ושו"ע שם.
  88. ↑ ע"ע הלכה: שם ציון 299 ואילך.
  89. ↑ עי' מאירי שם.
  90. ↑ טור שם, לפי ב"י שם.
  91. ↑ עי' טור שם.
  92. ↑ עי' רא"ש שם.
  93. ↑ עי' נחלת צבי (כ"ץ) שם סק"א, בד' רש"י וסייעתו.
  94. ↑ עי' ציון 14 ואילך.
  95. ↑ עי' עו"ת שם סק"א; עי' א"ר שם סק"א וא"ז שם סק"ב, בד' הלבוש שם, וא"ר שם, בשם האחרונים.
  96. ↑ רבנו מנוח ק"ש פ"ג ה"ז; כס"מ שם ועטרת צבי סי' פב סק"ב, בשמו; עי' מג"א שם סק"א, בשם כס"מ בשם הר"מ; א"ז שם סק"א, בשם נחלת צבי; עי' ערה"ש שם ס"ב, בשם מג"א.
  97. ↑ עי' כס"מ ק"ש פ"ג ה"ז וב"י או"ח סי' פב, בשם ה"ר מנוח; עי' שו"ע שם א; עי לבוש שם.
  98. ↑ כס"מ וב"י שם, בשם ה"ר מנוח; עטרת צבי שם סק"ב; באה"ג שם סק"ב. ועי' ציון 166 ואילך.
  99. ↑ עי' מג"א סי' פב סק"ב, בתחי' דבריו, ועי' ציון 101; עי' א"ר שם סק"ב, בשמו.
  100. ↑ מג"א שם.
  101. ↑ עי' מג"א שם, בסו"ד, שנשאר בצ"ע על הסברא שבציון הקודם, מכח הדין שבציון 97 ואילך, שמ' שעדיין שם צואה עליה אע"פ שנפרכת; ערה"ש שם ס"ב, בשם מג"א.
  102. ↑ ברייתא א' בברכות כה א.
  103. ↑ ברייתא ב' בגמ' שם.
  104. ↑ רש"י שם ד"ה בזמן שיש בהן עורות.
  105. ↑ מאירי שם.
  106. ↑ רבא בגמ' שם.
  107. ↑ ברייתא א' בברכות כה א; ברייתא בירו' ברכות פ"ג ה"ה. ועי' תוס' שם ד"ה לית, ותוס' ר"י שירליאון שם בד' רש"י שם ד"ה לית הלכתא, שבברייתא ב' בגמ' שם ל"ג צואת תרנגולים כלל, ורבא הפוסק הלכה כמותה לא בא לחלוק על דין זה, ועי' ציון 118, שי"מ בע"א.
  108. ↑ ר' יוסי בר אבון בשם ר' חונא בירו' שם.
  109. ↑ תר"י שם (טז ב); עי' כס"מ ק"ש פ"ג ה"ו; מעיו"ט לרא"ש שם פ"ג סי' מו סק"ל ומג"א סי' עט ס"ק יד, בד' שו"ע שם ו.
  110. ↑ תר"י שם.
  111. ↑ עי' רשב"א שם, ע"פ ל' הירו' שם: ובלבד באדומים, ולא "ובלבד באדומה".
  112. ↑ עי' אגודה ברכות פ"ג סי' פ, בשם י"מ; עי' גדולת מרדכי (ד' האנוואה שע"ה) ברכות פ' מי שמתו (והובא בחי' אנ"ש למרדכי שם רמז עז סק"ב), בשם ר' יחיאל מפריש; גליון ד' וילנא שם, בשם גדולת מרדכי; עי' מג"א שם, בשם תשב"ץ ואגודה.
  113. ↑ עי' כתובות סד ב. עי' גדולת מרדכי ברכות שם (והובא בחי' אנ"ש שם), בשם ר' יחיאל מפריש. ועי' גליון ד' וילנא שם, בשם גדולת מרדכי, ורש"ש וחי' ר"א מגרידץ שם.
  114. ↑ גדולת מרדכי שם (והובא בחי' אנ"ש שם), בשם ר' יחיאל מפריש; גליון ד' וילנא שם, בשם גדולת מרדכי.
  115. ↑ תוס' ברכות כה א ד"ה לית, בשם רבינו יהודה; עי' תוס' ר"י שיריליאון שם, בצד הב': שמא; עי' תר"י שם (טז ב), בשם רבני צרפת; מרדכי שם רמז עז, בשם התוס', בצד הב': שמא; עי' אגודה שם פ"ג סי' פ.
  116. ↑ אגודה שם.
  117. ↑ עי' תוס' שם, בשם רבינו יהודה; עי' תוס' ר"י שירליאון שם; תר"י שם, בשם רבני צרפת. עי' אגודה שם.
  118. ↑ עי' תוס' ר"י שירליאון ברכות כה א, בצד הא', שבברייתא ב' בגמ' שם ל"ג צואת תרנגולים, מפני שחלוקה על הברייתא שבציון 107, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; עי' רא"ש שם פ"ג סי' מו; עי' מרדכי שם רמז עז, בשם התוס', בצד הא'; אגודה שם פ"ג סי' פ.
  119. ↑ עי' תוס' ר"י שירליאון שם, ע"פ רבא שבציון 106; עי' רא"ש שם; עי' מרדכי שם, בשם התוס'.
  120. ↑ עי' ציון 134 ואילך. תוס' ר"י שירליאון שם.
  121. ↑ עי' ציון 134 ואילך.
  122. ↑ עי' טור או"ח סי' עט; שו"ע שם ז.
  123. ↑ עי' ר' שמואל בר רב יצחק בירו' פ"ג ה"ה: ברכים ובלבד של חמור, ור' חייא בר אבא בירו' שם: בבא מן הדרך, בפי' ר' יוסי בר חנינא בירו' שם: מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות.
  124. ↑ תר"י ברכות כה א (טז ב).
  125. ↑ טוש"ע או"ח עט ה; לבוש שם.
  126. ↑ עי' ציון 134 ואילך.
  127. ↑ עי' תר"י ברכות כה א (טז ב); עי' טור או"ח סי' עט, בשם אחיו ה"ר יחיאל; עי' שו"ע שם ה;
  128. ↑ רמ"א בשו"ע שם; לבוש שם ו.
  129. ↑ עי' תר"י שם; טוש"ע שם ה, בשם י"א; לבוש שם ו.
  130. ↑ ברייתא בירו' ברכות פ"ג ה"ה.
  131. ↑ טוש"ע או"ח עט ה; לבוש שם.
  132. ↑ תר"י ברכות כה א (טז ב); רא"ש שם פ"ג סי' מו, בשם י"א; טוש"ע שם.
  133. ↑ תר"י שם; רא"ש שם, בשם י"א.
  134. ↑ עי' תר"י ברכות כה א (טז ב), בשם מורו; עי' טוש"ע או"ח עט ד וז.
  135. ↑ עי' ציון 123 ואילך. כ"מ מראב"ד בהשגות ק"ש פ"ג ה"ו; תר"י שם, בשם מורו; רא"ש שם פ"ג סי' מו.
  136. ↑ תר"י שם, בשם מורו.
  137. ↑ עי' תר"י שם, בשם מורו; עי' רא"ש שם.
  138. ↑ תר"י שם, בשם מורו.
  139. ↑ עי' רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ו; עי' תר"י ברכות כה א (טז ב) ורא"ש שם פ"ג סי' מו, בשמו; עי' מאירי שם, בשם מקצת גאונים.
  140. ↑ עי' ציון 108 ואילך.
  141. ↑ עי' ציון 123 ואילך.
  142. ↑ כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  143. ↑ כ"מ מראב"ד בהשגות שם; תר"י שם; עי' רא"ש שם.
  144. ↑ עי' ראשונים שבציון 135 ואילך, בד' ירו' שבציון 123 ואילך. תר"י שם; עי' רא"ש שם.
  145. ↑ כס"מ ק"ש פ"ג ה"ו; מג"א סי' עט ס"ק יא, בשמו; מ"ב שם כג, ובשעה"צ שם אות כד, שהוא בשם הכס"מ ומג"א.
  146. ↑ עי' ב"י שם; עי' שו"ע שם ד; עי' לבוש שם. ועי' בה"ל שם ד"ה דינם כצואת אדם, לענין כשכלה הריח.
  147. ↑ משנה ברכות כב ב.
  148. ↑ עי' ציון 6.
  149. ↑ מהר"י אבוהב לטור או"ח סי' עו.
  150. ↑ עי' רשב"א ברכות כה א; עי' א"ר סי' עט סק"ב, בשמו.
  151. ↑ מהר"י אבוהב שם סי' עו.
  152. ↑ ע"ע ארבע אמות: הקנין וגדריו.
  153. ↑ דברים כג טו.
  154. ↑ לבוש שם ס"א.
  155. ↑ עי' ירו' ברכות פ"ג ה"ה, בד' ר' אמי שבציון 171; עי' טור או"ח ר"ס עט; שו"ע שם א.
  156. ↑ ירו' שם, בד' ר' אמי שבציון 171; עי' ברכות כה א, ורשב"א שם; עי' טוש"ע שם.
  157. ↑ עי' ר' לייא בירו' שם; עי' רשב"א שם; עי' רא"ש שם פ"ג סי' מו; טור שם; שו"ע שם: לראות.
  158. ↑ עי' רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ח; שו"ע שם.
  159. ↑ עי' א"ר שם סק"ה, שכ"מ מסתימת כל הפוסקים.
  160. ↑ עי' רבנו מנוח שם, בד' הרמב"ם; עי' כס"מ שם, בשמו; מג"א שם סק"ב וא"ר שם, בשם כס"מ בשם הר"מ.
  161. ↑ מג"א שם סק"ב: נ"ל; א"ר שם וח"א כלל ג סי"ד ומגן גבורים שם שלט"ג סק"ב, בשמו. ועי' מג"א שם, הראיה מנשיאת-כפים (ע"ע), ועי' א"ר שם ומגן גבורים שם, שדחו.
  162. ↑ עי' א"ר שם; עי' ח"א שם, בשמו; עי' מגן גבורים שם, בשם א"ר, והסכים לו.
  163. ↑ עי' א"ר שם.
  164. ↑ עי' רשב"א ברכות כה א ושו"ת הרשב"א ח"א סי' קסח; עי' מאירי ברכות כב ב, בשם י"א; רמ"א בשו"ע או"ח עט א; ערך לחם למהריק"ש שם; לבוש שם.
  165. ↑ עי' ציון 157 ואילך. רשב"א שם ושם, ע"פ הירו' שבציון הנ"ל; עי' מאירי שם, בשם י"א, ע"פ הירו' שבציון הנ"ל.
  166. ↑ רשב"א ברכות כה א. ועי' כס"מ ק"ש פ"ג הי"ב, בשם ה"ר מנוח, שפי' שהצואה מכוסה, ועי' ציון 177.
  167. ↑ רש"י שם ד"ה שיש לו עיקר.
  168. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מרחיק ארבע אמות; מאירי שם; כס"מ שם, בשם ה"ר מנוח.
  169. ↑ מאירי שם; כס"מ שם, בשם ה"ר מנוח.
  170. ↑ רש"י שם. ועי' ציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. ואילך, שאם היתה הצואה לפניו, אסור כל עוד רואה אותה.
  171. ↑ ר' אמי (לגירסתנו. לגי' רב ניסים גאון ורשב"א שם: חסדא) בירו' ברכות פ"ג ה"ה.
  172. ↑ ברייתא בגמ' שם.
  173. ↑ רש"י שם ד"ה ממקום שפסק הריח.
  174. ↑ גמ' שם, לגירסתנו, ועי' ציון 190, שי"ג בע"א.
  175. ↑ מאירי שם.
  176. ↑ רש"י שם ד"ה מרחיק ארבע אמות.
  177. ↑ גמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ורי"ף שם (טז ב) וכ"י אוקספורד וכ"י פירנצה וכ"י פריז, וכ"י מינכן, בגליון, בשם רש"י והרי"ף. בגמ' שם, לגי' כ"י מינכן, בגוף הס' (וכעי"ז לגי' שהיתה לפני המאירי: מרחיק עד מקום שיכלה הרוח וקורא, ועי' מאירי שם, שתמה, שהרי בתוך ד' אמות ודאי אינו יכול לקרות, והגיה כעין גירסתנו (ולכאו' יש ליישב ע"פ פי' ה"ר מנוח שבציון 166, דהיינו בצואה מכוסה).
  178. ↑ רש"י שם.
  179. ↑ מאירי שם.
  180. ↑ כ"מ מרב ניסים גאון ברכות כה א (ועי' ראב"ד בהשגות ק"ש פ"ג הי"ב); רי"ף שם, לפי ב"י או"ח ר"ס עט; ראב"ד שם; עי' תר"י שם, בשם מורו; רשב"א שם; רא"ש שם פ"ג סי' מו; מאירי שם.
  181. ↑ עי' ראב"ד שם; עי' תר"י שם; עי' רשב"א שם; עי' רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  182. ↑ עי' גמ' שם.
  183. ↑ עי' ראב"ד שם; עי' רא"ש שם; עי' מאירי שם.
  184. ↑ עי' רא"ש שם; עי' טור או"ח סי' עט; שו"ע שם א.
  185. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג הי"ב.
  186. ↑ מאירי שם, בשם גדולי המחברים.
  187. ↑ עי' מאירי שם, שדחה, והוא לכאו' טעם גדולי המחברים שבציון הקודם.
  188. ↑ כס"מ שם, בד' הרמב"ם, בשם ה"ר מנוח, והסכים לו, וב"י שם, בד' הרמב"ם, ועי' ציון הבא ואילך, שי"מ בע"א.
  189. ↑ מג"ע שם, בד' הרמב"ם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א; עי' כס"מ שם, בשמו.
  190. ↑ גמ' שם, לגי' מג"ע שם, בד' רמב"ם שם, ועי' ציון 174, שי"ג בע"א; כס"מ שם, בשמו. ועי' מג"ע שם, שכן מצא בגי' ספרדית, אלא שהחליף הסופר רב הונא בדרב חסדא.
  191. ↑ רמ"א בשו"ע או"ח עט א.
  192. ↑ עי' שלט"ג למרדכי ברכות רמז עח אות ה, שכן המנהג, והובא בד"מ שם סק"א; רמ"א שם.
  193. ↑ ע"ע שליח צבור.
  194. ↑ שלט"ג שם, בפי' המנהג שבציון 192, והובא בד"מ שם; רמ"א שם.
  195. ↑ עי' רמב"ם תפילה פ"ד ה"ט, לפי הגמ"י שם; עי' מאירי ברכות כב ב. ועי' ציון 204, שי"מ מח' האמוראים בע"א.
  196. ↑ גמ' שם.
  197. ↑ או"ז ח"א סי' קלא, בשם ר"ח.
  198. ↑ גמ' שם.
  199. ↑ משלי כא כז. עי' רבא בגמ' שם.
  200. ↑ שטמ"ק שם. וע"ע תפלה.
  201. ↑ עי' מאירי שם.
  202. ↑ רשב"א שם.
  203. ↑ תוס' ר"י שירליאון שם: נ"ל (ובהערות המהדיר שם, דהיינו נראה לרבי); תר"י שם, בשם רבני צרפת; עי' רא"ש שם פ"ג סי' כב, בשם ר"י, ותוס' רא"ש שם: נראה; עי' רשב"א שם, בשם תוס', והסכים להם; עי' מאירי שם, בשם י"א; שלט"ג למרדכי שם רמז סא אות ב, בשם תוס': נ"ל.
  204. ↑ עי' תוס' שם ד"ה והא, בשם ר"י; תוס' ר"י שירליאון שם: נ"ל; עי' תר"י שם, בשם רבני צרפת; עי' רשב"א שם, בשם תוס', והסכים להם; עי' רא"ש שם, בשם ר"י, ותוס' רא"ש שם: נראה; עי' מאירי שם, בשם י"א; עי' שלט"ג שם, בשם תוס': נ"ל. ועי' ציון 195, שי"מ מח' האמוראים בע"א.
  205. ↑ עי' מאירי שם, בשם י"א.
  206. ↑ עי' תר"י שם, בשם רבני צרפת.
  207. ↑ עי' רשב"א שם.
  208. ↑ עי' ציון 198. עי' תר"י שם, בשם רבני צרפת.
  209. ↑ תר"י שם, בשם רבני צרפת.
  210. ↑ ברייתא שבציון 228.
  211. ↑ תר"י שם, בשם מורי הרב; עי' רא"ש שם, בשם רבינו יונה.
  212. ↑ עי' ציון 197 ואילך.
  213. ↑ עי' רי"ף ורמב"ם שבציון 219; עי' תוס' ברכות כב ב, בשם ר"י, ותוס' ערובין סד א ד"ה שיכור; עי' תוס' ר"י שירליאון ברכות שם: נ"ל (ובהערות המהדיר שם, דהיינו נראה לרבי), ובשם רבינו; או"ז ח"א סי' קלא, בשם ר"ח, וסותר לתוס' ר"י שירליאון בשם ר"ח שבציון הבא, וצ"ב (וע'י הערות המהדיר לתוס' ר"י שירליאון שם); עי' רא"ש ברכות פ"ג סי' כב, בשם ר"י, ותוס' רא"ש שם: נראה; עי' מאירי שם; עי' שלט"ג למרדכי שם רמז סא אות ב, בשם תוס': נ"ל; עי' ב"ח או"ח סי' צט, בשם מרדכי הארוך.
  214. ↑ גמ' שם, לגי' ד' שונצינו וד' ונציה, ולגי' גליון ד' פפד"מ בשם נ"א: מאי תקנתיה ליהדר וליצלי (וכעי"ז בגליון ד' וילנא שם, בשם נ"א), ועי' ציון 216, שי"ג בע"א; ב"ח שם, בשם ספרים שבידינו; מעיו"ט שם סק"ש, בשם גמ' דידן. ועי' מהרש"א שם, ע"פ תוס' שבציון 215, שצידד שאינו מהגמ' אלא מפי' ר"י שבתוס' שבציון הקודם נכתב בגמ'.
  215. ↑ קהלת א טו. תוס' שם, בפי' הא'; תוס' ר"י שירליאון שם, בשם ר"ח (וסותר לאו"ז בשם ר"ח שבציון הקודם, וצ"ב) ובשם י"מ; עי' שלט"ג שם, בשם תוס' בשם ר"ת.
  216. ↑ עי' גמ' שם, לגירסתנו, וגי' כ"י אוקספורד וכ"י מינכן וכ"י פירנצה וכ"י פריס ועוד (וכן מוכח מאו"ז בשם ר"ח שבציון הבא, וכ"מ מהראשונים שבציון הקודם), וגי' מהרש"א שם ע"פ תוס' שבציון הקודם, וגי' זרע אמת חי' ברכות סי' ב, ע"פ תוס' שבציון הנ"ל, ושכ"ה בכל הש"ס שלפנינו, שהגי' שבציון 214, ליתא, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  217. ↑ תוס' ר"י שירליאון שם, בשם ר"ח.
  218. ↑ יד דוד מהדו"ב ברכות כב ב. ועי' זרע אמת חי' ברכות סי' ב, שפי' בע"א, ועי' יד דוד שם, שדחה.
  219. ↑ עי' רי"ף ברכות כב ב (יד א); רמב"ם תפילה פ"ד ה"ט; עי' פסקי תוס' ברכות סי' עג; עי' מאירי שם.
  220. ↑ או"ז ח"א סי' קלא, בשם ר"ח; הגמ"י שם.
  221. ↑ עי' ציון 195 ואילך. עי' הגמ"י שם.
  222. ↑ מאירי שם, בשם י"א.
  223. ↑ עי' ציון 202 ואילך.
  224. ↑ עי' טור או"ח סי' עו.
  225. ↑ עי' שו"ע שם ח, לענין ק"ש, וטור שם סי' צ, לענין תפילה.
  226. ↑ עי' ציון 147 ואילך.
  227. ↑ מאירי ברכות כב ב: נראה.
  228. ↑ ברייתא ברכות כב ב; עי רמב"ם תפלה פ"ד ה"ט; עי' טוש"ע או"ח פא ב.
  229. ↑ עי' ציון 147 ואילך.
  230. ↑ גמ' שם, ביישוב הברייתא שבציון 228, שלא תסתור לברייתא שבציון 235, לפי חי' הרא"ה שם.
  231. ↑ חי' הרא"ה שם.
  232. ↑ גמ' שם, ביישוב הברייתא שבציון 235, שלא תסתור לברייתא שבציון 228, לפי חי' הרא"ה שם.
  233. ↑ מאירי שם; עי' טוש"ע שם.
  234. ↑ מאירי שם.
  235. ↑ עי' ברייתא ב' בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  236. ↑ מאירי שם.
  237. ↑ רש"י ברכות כה ב ד"ה בעשישית; ס' הערוך ע' עששית: של זכוכית; עי' רמב"ם ק"ש פ"ג ה"י; ר"י מלוניל שם.
  238. ↑ רש"י שם; ר"י מלוניל שם.
  239. ↑ עי' רש"י שם; ר"י מלוניל שם.
  240. ↑ רבא בברכות כה ב; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע או"ח עו א.
  241. ↑ עי' רש"י שם; עי' ראב"ן ברכות סי' קסד; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  242. ↑ עי' ראב"ן שם; שו"ע שם.
  243. ↑ ס' המכתם שם.
  244. ↑ עי' גמ' שם; עי' ס' המכתם שם; עי' שו"ע שם.
  245. ↑ דברים כג יד. עי' רש"י ברכות שם ד"ה בכסוי תליא מילתא; עי' ר"י מלוניל שם; עי' ס' המכתם שם; שו"ע שם.
  246. ↑ ר"י מלוניל שם.
  247. ↑ עי' גמ' שם; עי' שו"ע שם.
  248. ↑ ר"י מלוניל שם.
  249. ↑ דברים כג טו. עי' ס' המאורות שם. ועי' ציון 1 ואילך.
  250. ↑ מהר"י אבוהב לטור שם.
  251. ↑ עי' ר"י מלוניל שבציון הקודם; ד"ח לרא"ש ברכות פ"ג סי' נא ס"ק קנב, במסקנה; א"ר שם סק"א.
  252. ↑ עי' ציון 396.
  253. ↑ ד"ח שם, במסקנה; א"ר שם. ועי' ד"ח שם, בהו"א שצידד שתלוי במח' הראשונים שבציון הנ"ל ואילך, ולסוברים שהפסקה ברשות אחרת מועלת לריח רע, אף כאן מותר לקרות כנגדה.
  254. ↑ רבא בברכות כה ב; עי' רמב"ם ק"ש פ"ג הי"א; עי' טוש"ע או"ח עו ב.
  255. ↑ טוש"ע שם.
  256. ↑ ס' המכתם שם; עי' תר"י שם (יז א).
  257. ↑ עי' תר"י שם; עי' ד"ח לרא"ש שם ס"ק קנה, בשמו; שו"ע שם.
  258. ↑ עי' ס' המכתם שם.
  259. ↑ רא"ש שם פ"ג סי' נא; פרישה שם סק"ב, בשמו.
  260. ↑ בעיא דלא איפשטא של מר בריה דרבינא בברכות כה ב.
  261. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג הי"א, לפי ראב"ד בהשגות שם ותר"י שם (יז א); כ"מ מראבי"ה ברכות סי' עד; עי' כלבו סי' י.
  262. ↑ עי' ציון 254 ואילך.
  263. ↑ עי' תר"י שם, בד' הרמב"ם.
  264. ↑ עי' שטמ"ק שם.
  265. ↑ ראב"ד בהשגות שם; ס' השלחן הל' ק"ש ש"ג, בשמו, והסכים לו; עי' ראב"ן ברכות סי' קסד; עי' תר"י שם; ס' המכתם שם, בד' הרי"ף והרמ"ה.
  266. ↑ תר"י שם; עי' ריבב"ן שם.
  267. ↑ עי' ריבב"ן שם.
  268. ↑ עי' ציון 309 ואילך.
  269. ↑ ס' המכתם שם.
  270. ↑ מאירי שם.
  271. ↑ עי' רמב"ם ק"ש פ"ג הי"א; ס' הבתים הל' ק"ש ש"ה סי"ח, בשמו, והסכים לו; כ"מ מראבי"ה ברכות סי' עד; כלבו סי' י.
  272. ↑ עי' רמב"ם שם, לפי ראב"ד בהשגות שם.
  273. ↑ עי' ראבי"ה שם; עי' רשב"א ברכות כה ב, בשם הראב"ד.
  274. ↑ ע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 281 ואילך. עי' רי"ף שם (יז א); עי' בעה"מ שם א (טז א); עי' פסקי רי"ד שם ב, בשם רבוותא; עי' או"ז ח"א סי' קלא, בשם ר"ח; תר"י שם (יז א); עי' רשב"א שם, בשם הראב"ד; עי' רא"ה שם, בשם רבנו.
  275. ↑ עי' ציון 14 ואילך. רא"ה שם, בד' רבנו שבציון הקודם.
  276. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם; ס' הבתים שם, בשמו; עי' ס' השלחן הל' ק"ש ש"ג, בשם הראב"ד, והסכים לו.
  277. ↑ עי' ראב"ד שם; עי' ס' השלחן שם, בשמו, והסכים לו.
  278. ↑ עי' טוש"ע או"ח עו ב.
  279. ↑ עי' מאירי ברכות כה א, בדעה הא'.
  280. ↑ עי' מאירי שם, בשם י"א.
  281. ↑ ראב"ד בהשגות ק"ש פ"ג הי"א; עי' ראב"ן ברכות סי' קסד; ס' הבתים הל' ק"ש ש"ה סי"ח, בשם הראב"ד בהשגות (וסותר לראב"ד שבציונים 283, 285, וצ"ב), והסכים לו; עי' ס' השלחן הל' ק"ש ש"ג, בשם הראב"ד, והסכים לו.
  282. ↑ ראב"ד שם; ס' השלחן שם, בשמו, והסכים לו; עי' ראב"ן שם.
  283. ↑ ס' הבתים שם, בשם הראב"ד, וסותר לראב"ד שבציונים 281, 285, וצ"ב; עי' ס' המכתם ברכות כה ב, בדעה הא'. ועיי"ש, בשם גאון, וצ"ב.
  284. ↑ ס' המכתם שם, בדעה הא'.
  285. ↑ ס' המאורות ברכות כה ב, בסתם, ובשם הראב"ד, וסותר לראב"ד שבציונים 281, 283, וצ"ב. ולכאו' סובר שספק הגמ' הוא בזה, אבל להלכה בדיעבד מותר הואיל והגמ' נשאר בספק, וכמאירי בשם י"א שבציון 280).
  286. ↑ עי' מהר"י אבוהב לטור או"ח סי' עו.
  287. ↑ מהר"י אבוהב שם.
  288. ↑ רש"י ברכות כה א ד"ה צואה עוברת; או"ז ח"א סי' קלא, בשמו.
  289. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג הי"ג.
  290. ↑ ברכות כה א.
  291. ↑ רש"י שם ד"ה מותר לקרות.
  292. ↑ בה"ג ברכות פ"ג.
  293. ↑ עי' תו"כ תזריע נגעים פרק יב; עי' רש"י שם ד"ה הטמא עומד, ע"פ תו"כ שם; או"ז שם, בשמו.
  294. ↑ נגעים פי"ג מ"ז; תוספ' נגעים פ"ז; תו"כ שם. אביי בגמ' שם.
  295. ↑ עי' גמ' שם.
  296. ↑ בה"ג שם.
  297. ↑ ויקרא יג מו.
  298. ↑ דברים כג טו.
  299. ↑ עי' רבא בגמ' שם.
  300. ↑ עי' גאונים וראשונים שבציונים 303, 305; עי' מאירי ברכות כה א; טוש"ע או"ח עו ג.
  301. ↑ עי' רמב"ם ק"ש פ"ג הי"ג; מאירי שם.
  302. ↑ מאירי שם.
  303. ↑ בה"ג ברכות פ"ג; רי"ף שם (טז ב); או"ז ח"א סי' קלא, בשם ר"ח; רא"ש שם פ"ג סי' מח; עי' הגמ"י שם; ב"י שם.
  304. ↑ ע"ע הלכה: אביי ורבא ציונים 927, 929 ואילך.
  305. ↑ ע"ע הנ"ל: שם ציון 928. עי' פסקי רי"ד שם; עי' מעיו"ט לרא"ש שם סק"צ.
  306. ↑ עי' ב"י או"ח סי' עו, בד' טור שם, והסכים לו (והובא בקיצור בד"ח לרא"ש ברכות פ"ג סי' מח ס"ק קמו); עי' ד"מ שם סק"א, בד' טור שם; שו"ע שם ג, לפי ב"ח שם ועו"ת שם סק"ג ומג"א שם סק"ב; שו"ע שם, לפי נחלת צבי שם סק"ג, ובד' רמב"ם שם, והסכים להם; עט"ז שם סק"ב, בדעה הא'; עטרת צבי שם סק"ב; פר"ח שם.
  307. ↑ עי' מהר"י אבוהב לטור שם; עי' ב"י שם, בד' רמב"ם ק"ש פ"ג הי"ג (ועי' ב"ח שם, שהבין שבמסקנה הב"י הבין ברמב"ם כדעה החולקת, ומד"ח נ' שהבין שבמסקנה הב"י הבין ברמב"ם כדעה זו), ובשם מהר"י אבוהב; ד"מ שם, בד' רמב"ם שם; ב"ח שם; עו"ת שם ומג"א שם, בשמו; עט"ז שם, בשם י"א.
  308. ↑ עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם שם, בפי' הא'. ועי' ב"ח שם, בפי' הב', שי"ל שהרמב"ם מצא כן בתוספ'. ועי' ט"ז שם סק"ב, כשהעבירו הצואה ע"פ רוחבו.
  309. ↑ ברכות כה א ויומא ל א.
  310. ↑ תהלים קנ ו. רבא בברכות שם, בד' רב הונא.
  311. ↑ רש"י שם ד"ה כל הנשמה.
  312. ↑ רא"ה שם.
  313. ↑ ברכות שם ויומא שם.
  314. ↑ תהלים לה י. רבא בברכות שם, בד' רב חסדא.
  315. ↑ רא"ה שם.
  316. ↑ רא"ש שם פ"ג סי' מה.
  317. ↑ עי' ציון 260.
  318. ↑ עי' ציון 271 ואילך. בעה"מ ברכות כה א (טז א).
  319. ↑ כתוב שם לראב"ד שם.
  320. ↑ עי' כתוב שם לראב"ד ברכות כה א (טז א); תר"י שם, בפי' הא'; רא"ש שם פ"ג סי' מה, בפי' הא'.
  321. ↑ תר"י שם, בפי' הא'.
  322. ↑ תר"י שם, בשם י"מ; רא"ש שם, בשם י"א; טור או"ח סי' עו, בשם י"מ; ועי' תר"י שם, ראיה לפי' זה ע"פ יומא ל א.
  323. ↑ תר"י ברכות שם, בשם י"מ; רא"ש שם, בשם י"א.
  324. ↑ בעה"מ ברכות כה א (טז א), בשם רב האי, והסכים לו; ראבי"ה ברכות סי' עב וטור או"ח סי' עו, בשם ר"ח; רא"ש שם פ"ג סי' מה, בשם ר"ח ואו"ז; מאירי ברכות כה א, בשם גאונים הראשונים, ודחה.
  325. ↑ עי' ציון 180 ואילך.
  326. ↑ עי' בעה"מ שם.
  327. ↑ עי' ציון 271 ואילך.
  328. ↑ עי' מאירי שם, בד' גאונים הראשונים, ודחה. ועי' מאירי שם, ראיה נוספת לדעה זו.
  329. ↑ רא"ש שם, בד' ר"ח.
  330. ↑ רי"ף שם (טז א); ראבי"ה שם ורא"ה שם, בשמו; כתוב שם לראב"ד שם; רא"ש שם, בשם רי"ף, והסכים לו; מאירי שם, בסתם, ובשם גדולי הפוסקים; טור שם, בשם רי"ף ורא"ש, לגירסתנו (ועי' שלט"ג שם אות ג, בשם הטור, וצ"ב); ס' על הכל סי' טז, בשם הרי"ף ומהר"ם.
  331. ↑ עי' כתוב שם לראב"ד ברכות כה א (טז א); עי' ראבי"ה שם, בשם ר"ח.
  332. ↑ עי' ציון 324 ואילך.
  333. ↑ עי' ראבי"ה שם, בשם ר"ח.
  334. ↑ עי' ציון 322 ואילך. עי' רמ"א שם.
  335. ↑ עי' רא"ה ומאירי ברכות כה א; שו"ע שם, בדעה הא'.
  336. ↑ עי' ציון 330 ואילך.
  337. ↑ עי' מאירי שם.
  338. ↑ רא"ה שם.
  339. ↑ ברכות כה א, לגירסתנו (וכ"מ מבעה"מ שם (טז א), בשם ספרי מקומותינו ורא"ש שם פ"ג סי' מה, וכעי"ז ביומא ל א, לגירסתנו: ידיו בבית הכסא), ועי' ציון 343, שי"ג בע"א.
  340. ↑ רא"ש שם; טור או"ח סי' עו.
  341. ↑ רמב"ם שם, בשם כמה גאונים, והסכים להם.
  342. ↑ גמ' שם ושם, לגי' רי"ף ברכות שם, ומלחמות לרמב"ן שם בשם ספרי ספרד, ותר"י שם בשם ס' הגמ' המדויקים (וכ"מ מרמב"ם ק"ש פ"ג הי"א) ולגי' רא"ש שם בשם רי"ף ורמב"ם, ותמה (ועי' רא"ש שם, שנ' שכן גרס ביומא שם, וצ"ב), ועי' ציון 340, שי"ג בע"א.
  343. ↑ עי' כתוב שם לראב"ד שם; עי' מלחמות לרמב"ן שם; מאירי שם.
  344. ↑ עי' ציון 310.
  345. ↑ עי' ציון 314.
  346. ↑ מלחמות לרמב"ן שם.
  347. ↑ עי' רמב"ם שם.
  348. ↑ תר"י שם.
  349. ↑ עי' ציון 330 ואילך.
  350. ↑ עי' מאירי שם.
  351. ↑ רש"י יומא ל א ד"ה במקומה; רא"ה ומאירי ברכות כה א: בפי; ס' השלחן הל' ק"ש ש"ג: בפי; טוש"ע או"ח עו ה: בפי.
  352. ↑ רב פפא ביומא שם; עי' רמב"ם ק"ש פ"ג הי"א; עי' טוש"ע שם.
  353. ↑ עי' מאירי ברכות שם; עי' ס' על הכל סי' טז.
  354. ↑ עי' יומא שם; עי' רמב"ם שם; ס' השלחן שם; עי' אר"ח הל' ק"ש סי' לב וכלבו סי' י; עי' ס' על הכל שם.
  355. ↑ עי' גמ' שם; רמב"ם שם; אר"ח שם.
  356. ↑ רמב"ם שם; ס' השלחן שם; אר"ח וכלבו שם.
  357. ↑ עי' ציון 309 ואילך. עי' גמ' שם.
  358. ↑ עי' גמ' שם; ס' השלחן שם.
  359. ↑ עי' רמב"ם שם; אר"ח וכלבו שם.
  360. ↑ רמב"ם שם; ס' השלחן שם; אר"ח וכלבו שם.
  361. ↑ עי' יומא שם; מאירי ברכות שם; עי' טוש"ע שם.
  362. ↑ עי' יומא שם; מאירי ברכות שם.
  363. ↑ יומא שם; מאירי ברכות שם.
  364. ↑ רמב"ם ק"ש פ"ג הי"א.
  365. ↑ עי' אביי בברכות כה ב, ורש"י ד"ה כל שהוא; עי' ר' בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן בירו' ברכות פ"ג ה"ה; עי' רמב"ם שם; טוש"ע או"ח עו ו.
  366. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ברוק; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  367. ↑ עי' רבא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  368. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם, בשם הירו' (עי' להלן); מאירי שם, בד' ר' זעירא בירו' שם: מן ימא לטיגנא (ועי' פ"מ שם). ועי' מג"ע שם, שאף הרמב"ם מודה לזה.
  369. ↑ טוש"ע שם.
  370. ↑ עי' ברייתא ברכות כה א.
  371. ↑ עי' רא"ש ברכות פ"ג סי' מו; עי' טוש"ע או"ח עט ב.
  372. ↑ ב"ח שם; עו"ת שם סק"ד, בשמו; ח"א כלל ג סט"ו.
  373. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תעד, בשם השואל בשם ר' דוד, ודחה; רא"ש ברכות פ"ג סי' מו; טור או"ח סי' עט; ב"י שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם ב, בשם הרא"ש.
  374. ↑ עי' שו"ת הרשב"א שם, בשם השואל בשם ר' דוד; עי' רא"ש שם; טור שם; שו"ע שם, בשם הרא"ש;
  375. ↑ עי' ציון 237 ואילך. רא"ש שם; לבוש שם, בשמו.
  376. ↑ דברים כג טו. רא"ש שם; טור שם; ב"י שם ושו"ע ולבוש שם ו, בשם הרא"ש.
  377. ↑ דברים שם.
  378. ↑ עי' מהר"י אבוהב לטור שם סי' עו, בד' הרא"ש; ח"א כלל ג סט"ז, בד' רא"ש ותר"י.
  379. ↑ רשב"א ברכות שם ושו"ת שם; ב"י שם סי' עט ושו"ע ולבוש שם, בשם הרשב"א.
  380. ↑ עי' מהר"י אבוהב שם סי' עו, בד' הרשב"א; ח"א שם, בד' הרשב"א.
  381. ↑ עי' דברים שם יד.
  382. ↑ לבוש שם, בשם הרשב"א.
  383. ↑ עי' ב"י או"ח סי' עט; עי' ערה"ש שם ס"ח.
  384. ↑ עי' ב"י שם; עי' עו"ת שם סק"ה, בשמו; עי' ערה"ש שם.
  385. ↑ נחלת צבי (כ"ץ) שם סק"ב, בד' שו"ע שם, שהביא ד' הרשב"א באחרונה; פמ"ג שם א"א סק"ז, בשמו; א"ר שם סק"ח; א"ז שם סק"ב, שכן הסכמת האחרונים; ח"א כלל ג סט"ז, משום שהוא ספק דין דאוריתא (עי' ציון 14 ואילך) והולכים לחומרא.
  386. ↑ עי' ציונים 380 ואילך, 386.
  387. ↑ מג"א סי' עט סק"ח: נ"ל; א"ר שם סק"ח, בשמו, ודחה; ח"א כלל ג סט"ו, בדעה הא'; ערה"ש שם ס"ח, בשם מג"א.
  388. ↑ עי' דברים כג טו.
  389. ↑ עי' דברים שם. ח"א שם. ועי' ציון 381.
  390. ↑ א"ר שם; ח"א שם וערה"ש שם, בשמו.
  391. ↑ א"ר שם.
  392. ↑ עי' ערה"ש שם.
  393. ↑ עי' רמב"ם ק"ש פ"ג ה"ט ותפלה פ"ח ה"ח; רא"ש ברכות פ"ג סי' מו, בשמו; טור או"ח סי' עט; ריטב"א ערובין צב ב; שו"ע שם ב, בדעה הא'.
  394. ↑ תר"י ברכות כה א (טז ב), בד' הרמב"ם.
  395. ↑ תר"י שם, בשם רבני צרפת; רא"ש שם, בשם י"מ; ריטב"א ערובין שם, בשם מקצת רבותיו הצרפתים, וששמע שכן מורים באשכנז; שו"ע שם, בדעה הב'.
  396. ↑ ב"י או"ח סי' עט; עי' שו"ע שבציון 414, שסתם כד' זו.
  397. ↑ רבה ור' זירא ורבה בר חנן בערובין צב ב; רמב"ם תפלה פ"ח ה"ח.
  398. ↑ ע"ע תפלה. רמב"ם שם.
  399. ↑ עי' רבה ור' זירא ורבה בר חנן בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; טור או"ח סי' עט; עי' שו"ע שם ג.
  400. ↑ עי' רשב"א שם; עי' מאירי שם, בשם י"מ; פסקי ריא"ז שם פ"ט ה"ב ס"ו.
  401. ↑ עי' ציון 147 ואילך. שו"ע שם.
  402. ↑ עי' ב"י ושו"ע שם.
  403. ↑ עי' רשב"א שם.
  404. ↑ עי' ציון 6 ואילך. דברים כג טו. פסקי ריא"ז שם.
  405. ↑ מאירי שם, שלד' הסובר שכל הבית כד' אמות, אסור בכל החצר; עי' ריטב"א שם. ועי' בה"ל שם ד"ה שירחיק כשיעור.
  406. ↑ עי' מאירי שם, לד' זו.
  407. ↑ ריטב"א שם.
  408. ↑ רבה ור' זירא ורבה בר חנן בערובין צב ב; רמב"ם תפלה פ"ח ה"ח.
  409. ↑ רמב"ם שם.
  410. ↑ עי' רבה ור' זירא ורבה בר חנן בגמ' שם; רמב"ם שם; עי' טוש"ע או"ח עט ג.
  411. ↑ עי' רמב"ם שם; מאירי שם; פסקי ריא"ז שם פ"ט ה"ב ס"ו.
  412. ↑ רמב"ם שם; עי' מאירי שם.
  413. ↑ רמב"ם שם; ריטב"א שם; שו"ע שם.
  414. ↑ עי' ציון 394 ואילך.
  415. ↑ עי' ציון 397.
  416. ↑ ריטב"א שם, בשם מקצת רבותיו הצרפתים, וששמע שכן מורים באשכנז.
  417. ↑ עי' ציון 396.
  418. ↑ ב"י ושו"ע שם.
  419. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מותר לקרות.
  420. ↑ פסקי ריא"ז שם.
  421. ↑ עי' ציונים 374 ואילך, 384 ואילך.
  422. ↑ ב"י שם; עטרת צבי שם סק"י, בד' הרא"ש.
  423. ↑ עי' ציונים 380 ואילך, 386.
  424. ↑ מאירי שם; ריטב"א שם; עטרת צבי שם, בד' הרשב"א.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:צואה&oldid=157223"