אנציקלופדיה תלמודית:קבלה (עבודה)

הגדרת הערך - קבלת דם הקרבנות במזרק לאחר השחיטה, וקבלת דם פרה-אדומה* לאחר שחיטתה.

מצותה

ציוה הקדוש ברוך הוא לקבל דם קרבנות בכלי-שרת*^[1], שנאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[2], ודרשו: זו קבלת הדם^[3], ואין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח, שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קרבן, שיעשו מן הדם קרבן, והוא, לקבלו ולזרקו על המזבח^[4], וקבלה עבודה היא^[5]. יכול - "והקריבו" - זו זריקה* - ככתוב: המקריב את דם השלמים^[6] - כשהוא אומר: וזרקו^[7], זו זריקה האמורה, הא אינו אומר כאן והקריבו, אלא זו קבלה^[8]. ואף על פי שהוא לשון הולכה*, כפי שמצינו בהולכת איברים שכתוב בו הקרבה, ולשון הולכה היא^[9], אינו הולכה, שהרי נאמרה תיכף אחר שחיטה, ואין הולכה אלא אם כן קיבל קודם את הדם, וקבלה היא עבודה ראשונה אחר השחיטה^[10]. או לפי שמסתבר לפרש הכתוב בעבודה חשובה, ולא בהולכה שאפשר לבטלה, שאם שחט אצל המזבח אינו צריך הולכה כלל^[11] - לסוברים כן^[12] - או שמפי הקבלה שמענו שזוהי קבלת הדם^[13].

על הסובר שהמקריב אסורי-מזבח* עובר אף על קבלת הדם, ועל כך שאין הלכה כמותו, ע"ע אסורי מזבח^[14]. על מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם פוסלות בקבלה, ע"ע מחשבה (בקדשים) וע' פגול.

לשון לקיחה

הקבלה נקראת בכתוב לרוב בלשון לקיחה*^[15], וביארו אחרונים שלקיחה זו אחיזת הכלי היא^[16]. יש שלמדים בגזרה-שוה* להצריך דברים מסויימים בקבלה, מלשון "לקיחה"^[17], ויש שלמדים דין בקבלה מלשון "לקיחה" עצמה^[18]. ויש שמוציאים קרבנות מסויימים מכלל קבלה, מלשון "לקיחה" שאינו אמור בם^[19].

במנין המצוות

הקבלה, נחלקו בה גאונים וראשונים אם נמנית במנין-המצות*: יש שמנו אותה במנין המצוות, כמצות עשה^[20], שנאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[21], ודרשו: זו קבלת הדם^[22], ולדעתם כל חלקי העבודות שמנו חכמים^[23] הן מצוות מיוחדות^[24]. ויש ממוני המצוות שלא מנאוה^[25], שכן הם סוברים שאין חלקי העבודות נחשבים למצוות מיוחדות^[26].

ברכת המצוות

מדברי ראשונים נראה שמברכים ברכת-המצות* על הקבלה^[27], ומברך אותה לפני הקבלה^[28]. וכתבו אחרונים שנוסח הברכה: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו^[29] לקבל את הדם^[30], או: על מצות קבלת הדם^[31], או: על קבלת הדם^[32]. ויש שכתבו שיש לפרט בכל קרבן^[33], ולומר: וצונו לקבל דם חטאת*^[34], וצונו לקבל דם שלמי תודה*^[35], או אף להזכיר בסוף הברכה: בכלי, ולומר: על קבלת דם העולה בכלי^[36]. יש שכתבו שחיוב הברכה הוא רק לסוברים שקבלה היא מצוה בפני עצמה^[37], ולסוברים שקבלה אינה בפני עצמה^[38], אינו מברך עליה^[39]. ויש שכתבו שאף לסוברים שאין כל עבודה מצוה בפני עצמה^[40] מברך עליה^[41].

הכשר ועיכוב

קבלה היא אחת מארבע העבודות - שחיטה*, קבלה*, הולכה* וזריקה*^[42] - המעכבות את הכפרה^[43], והמכשירות את הקרבן^[44], והמביאות לידי אכילה^[45]. אבל קבלה עצמה אינה מתרת הבשר^[46], שקבלה אינה אלא לצורך זריקה*^[47], ואף על פי שהקבלה מקדשת הדם בכלי-שרת*^[48], סכין כבר קידש את הדם^[49].

מקומה

מקום שחיטה הוא מקום הקבלה^[50]. כיצד, קדשי-קדשים* אין שוחטים אותם ואין מקבלים את דמם אלא בצפון המזבח^[51], וקדשים-קלים* שחיטתם וקיבול דמם בכל מקום מן העזרה*^[52], ומכל מקום קבלתם בפנים^[53], שנאמר: לעמֹד לפני ה' לשרתו^[54], הרי שכל שירות לפני ה' הוא^[55], ואם קיבל בחוץ, פסול^[56]. היה עומד חוץ לעזרה והכניס ידו וקיבל, קבלתו פסולה^[57], שהכהן צריך להיות כולו בפנים^[58], ואפילו הכניס ראשו ורובו, פסול^[59], ואפילו רק שערות ראשו בחוץ פסול^[60], ואף על פי שבכל התורה רובו-ככולו*^[61], כאן נאמר: בבֹאם אל אהל מועד^[62], עד שיבוא כולו לאוהל מועד^[63], וכיוון שגילה בעבודה אחת, גילה בכל העבודות שיהיה העובד כולו בפנים^[64].

ומנין שקבלת הדם בקדשי קדשים בצפון^[65], שנאמר בחטאת: ושחט את החטאת במקום העֹלה ולקח הכהן מדמה וגו'^[66], ודרשו: במקום העֹלה ולקח^[67], שמזה שסמך "במקום העֹלה" ל"ולקח", שלא היה לו לומר אלא ושחט במקום העולה את החטאת, שאחר שהמקום הוא מורה, היה לו להקדימו ואחר כך יאמר הנשחט בו, אלא אמר החטאת ואחר כך אמר: במקום העֹלה^[68], להסמיך מקום העולה ל"ולקח" שהוא הקבלה^[69], כדי שיהיה נדרש גם לאחריו^[70], לומר שבמקום העולה שהוא צפון שם יקבל הדם^[71]. ולקיחה זו קבלה היא, שנלמד בגזרה-שוה* ממה שנאמר: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[72], מכאן אמרו: שחט בצפון וקיבל בדרום, בדרום וקיבל בצפון פסול, עד שישחט בצפון ויקבל בצפון^[73], ואנו למדים שאר קדשי הקדשים מחטאות^[74]. או שמשום שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון^[75], כל שכן קבלה עצמה^[76].

אף המקבל עצמו צריך לעמוד בצפון^[77], שדרשו: ולקח^[78], סרסהו למפרע ודורשהו: לו קח^[79], את עצמו יקח למקום הדם^[80]. לדעת ר' אחיא הדבר נלמד ממה שנאמר: ושחט אֹתו על ירך המזבח צָפֹנה^[81], אותו בצפון ואין השוחט בצפון^[82], שאם היה עומד בדרום - בחלק דרומי של עזרה, סמוך לאמצעה - והושיט ידו לצפון ושחט, שחיטתו כשירה^[83], אבל מקבל בצפון^[84], שנאמר: ושחט אֹתו במקום אשר ישחט את העֹלה^[85]. והכהן המקבל את הדם עומד בצפון נגד השוחט באלכסון, אחוריו לצפון ופניו לדרום^[86], שלא יהא אחוריו נגד ההיכל^[87].

קבלה זו בצפון מעכבת^[88], שעומד בצפון ומקבל בצפון^[89], ואם עמד בדרום והושיט ידו לצפון וקיבל, קבלתו פסולה^[90]. לדורשים שהמקבל צריך לעמוד בצפון מלו קח^[91], הלימוד לקבלה שמעכבת, שהרי כבר נאמר: במקום אשר תשָּׁחט העֹלה תשָּׁחט החטאת^[92], ולמה שנה הכתוב הדין אף בפרשיות של חטאת^[93], ללמד שהקבלה בצפון מעכבת^[94]. ולדורשים שהמקבל צריך לעמוד בצפון מאותו בצפון^[95], הלימוד לקבלה שמעכבת הוא, שמה קבלה עצמה לא חילקת בה בין למצוה בין לעכב^[96], אף מקבל עצמו לא חילקת בו בין למצוה בין לעכב^[97].

הכניס ראשו ורובו לצפון, כשר^[98], שהרי רובו ככולו^[99], וכאילו נכנס כולו^[100] והוא עומד בצפון^[101].

היתה הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח בתוכו, הקבלה פסולה, שצריך שיהא גם הכלי בצפון^[102]. ואפילו היה רוב הכלי בדרום, הקבלה פסולה, אף אם קבלת הדם היתה באותו מיעוט הכלי שהיה בצפון^[103]. יש סוברים הטעם, שצריך שתהא קבלת הדם וגם הכלי שניהם בצפון^[104]. ויש סוברים הטעם, שאגד* כלי שמו אגד, והדם בטל אל הכלי ואין זו קבלה בצפון^[105].

על קבלת הדם, שצריכה להיות בעמידה*, ואם קיבל הדם מיושב, פסול, ע"ע עמידה. על הבהמה עצמה, שצריכה להיות בצפון בשעת שחיטה* וקבלה, ע"ע שחיטה (ב).

בבמה

קבלת הדם בכלי, כתבו אחרונים שנוהגת בבמה* קטנה, אף על פי שאין כלי-שרת* בבמה קטנה^[106], שעיקר קבלת הדם בכלי - לסוברים כן^[107] - אינה משום מעלת כלי שרת דווקא, אלא שייכת היא אף בכלי חול^[108]. ויש מהאחרונים הסובר שכיוון שבבמה קטנה אין כלי שרת, אין קבלת הדם בבמה טעונה כלי^[109].

על קבלת הדם בבמה, שכשרה אף בישיבה, ע"ע עמידה.

זמנה

קבלת הדם של הקרבנות מצוותה ביום^[110], שנאמר: ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם^[111], וקבלה למדוה מהכתוב: והקריבו^[112], או לפי שלהקריב משמע כל צרכי ההקרבה^[113]. קיבל הדם בלילה, פסול^[114].

שתהיה הבהמה שלמה בשעת קבלה

בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם, נפסלה^[115], אפילו צרם באזנה - פגם בסחוס האוזן*^[116] - קודם קבלה, הרי זה לא יקבל^[117], שנאמר בפר-כהן-משיח*^[118]: ולקח מדם הפר^[119], הפר שהיה כבר^[120], שבשעת קבלת הדם היה שלם^[121], ואם קיבל מן החסרה וזרק - אפילו לא חסרה אלא כל שהוא^[122] - הרי זה פסול^[123]. ואף על פי שפר כהן משיח הוא קדשי-קדשים*, כך הדין אף בקדשים-קלים*^[124], שמכיוון שגילתה התורה שכך הדין בקדשי קדשים, הרי שהוא הדין אף בקדשים קלים^[125]. או משום שנאמר בפסח-מצרים*: שה תמים זכר בן שנה^[126], בשעת שחיטה - שנאמר: תכֹסו על השה^[127], דהיינו שחיטה, וסמוך לו: שה תמים וגו'^[128] -בקבלה מנין, תלמוד לומר: יהיה^[129], שבקבלתו יהיה תם, שכיוון שגילתה התורה בקדשי קדשים שיהא תם בשעת קבלה, ילמד סתום מן המפורש, אף על קדשים קלים^[130].

על אויר* הכלי, שדומה לכלי, ודם חטאת העוף מיד כשהגיע דם לאויר הכלי הוא נפסל, ע"ע אויר (ב)^[131]. על חטאת-העוף*, שאין בה קבלת הדם בכלי, שדינה בהזאה מגוף העוף עצמו, ע"ע^[132]. נשפך דם מצואר העוף על הרצפה ואספו, הדבר ספק אם הדם כשר להזאה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[133]. בחלוקת הקדשים לאנשי בית אב שמקריבים באותו יום^[134], שיש מן הראשונים שנסתפקו לומר שמי שהיה בשעת קבלת הדם טמא אינו חולק בהם, ע"ע טמא (א)^[135].

המקבל

כהנים

מקבלה ואילך מצות כהונה^[136], דהיינו מקבלת הדם ואילך^[137], וקבלה בכלל, צריך כהונה^[138], שנאמר: והקריבו - והקרבה זו קבלה היא^[139] - בני אהרן הכהנים את הדם^[140], כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה* ושחיטה*, ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד, אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה^[141]. קיבל הזר*, פסול^[142]. ויש מהראשונים הלומד דין זה מהאמור בשעיר-נשיא*: ולקח - זו קבלה^[143] - הכהן מדם החטאת^[144], מקבלה ואילך מצות כהונה^[145].

קיבל זר*, שיכולים לתקן, אם יש דם הנפש, על ידי זה שיחזור הכשר ויקבל, עי' להלן^[146]. על המקור לכך שזר שעבד במקדש, עבודתו פסולה, ע"ע זר^[147]. על כך שזר, למרות שאסור בעבודה^[148], אם עבר וקיבל, אינו חייב מיתה, ע"ע הנ"ל^[149]. על הכהנים הזוכים בקבלת דם תמיד* וקרבן-מוסף*, ע"ע פיס.

בעל מום וחלל

בעל-מום* וחלל* פסול לקבלת הדם^[150], ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[151] - והקרבה זו קבלה היא^[152] - ונאמר: בני אהרן, מה אהרן כשר אף בניו כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים^[153], שכיוון שמקודם כתוב "בני אהרן" ואחר כך "הכהנים" בא ללמד שיהיו כהנים כשרים^[154].

ב) אמר ר' עקיבא: מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר - ולא חלל או בעל מום^[155] - נאמר כאן כיהון ונאמר להלן כיהון^[156] - ויש גורסים: נאמר כאן: בני אהרן ונאמר להלן: אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים^[157] - ויש ללמוד גזרה-שוה*^[158], מה להלן בכהן כשר - שהרי אלעזר ואיתמר כתובים שם^[159] - אף כאן בכהן כשר^[160], שמה שדומה לאלעזר ואיתמר הם הנקראים כהנים^[161]. ור' עקיבא לא משמע לו הלימוד הראשון, שיש לומר "בני אהרן" כל שהם^[162], ואילו לא היה אלא אומרו "הכהנים", הייתי חושב שכל בני אהרן כהנים הם, ולכן למד פירוש המילה "כהנים" - או לגורסים כן, "בני אהרן"^[163] - בגזרה שוה^[164].

ג) בתוספתא דרש ר' עקיבא: מנין לקבלת דם שלא תהא אלא בכהן תמים, תלמוד לומר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם - והקרבה זו קבלה היא^[165] - וזרקו^[166], מקיש^[167] קבלה לזריקה*, מה זריקה בכהן תמים^[168] אף בהולכה קבלה בכהן תמים^[169]. וביארו אחרונים ששני תנאים חלוקים הם לפי ר' עקיבא, ולתנא של התוספתא ר' עקיבא מודה שמבני אהרן אנו למדים למעט חללים ובעלי מומים^[170].

קיבל בעל-מום* וחלל*, שיכולים לתקן, אם יש דם הנפש, על ידי זה שיחזור הכשר ויקבל, עי' להלן^[171]. על הטמא שפסול מלעבוד עבודה במקדש, ע"ע טמא (א): בעבודה במקדש וע' פסולי עבודה.

אשה

קבלת הדם אינה נוהגת בנשים^[172], שנאמר: והקריבו בני אהרן^[173], והקריבו, זו קבלת הדם^[174].

תיקון בקבלה שנייה של כשר

קיבל הפסול, אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל^[175], ואפילו זרק הפסול, שאין פסולי-עבודה* עושים הדם הנשאר בצואר שיריים, שייפסל לזריקה*^[176]. יש מהראשונים סוברים שאף טמא* בכלל זה^[177]. ויש מהראשונים סוברים שטמא, הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה^[178], מייד בקבלתו עושה שיריים^[179].

בגדי כהונה

קבלה היא בכלי שרת^[180], שיהו מלובשים בגדי-כהונה*^[181], ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[182] - והקרבה זו קבלה היא^[183] - הכהנים, משמע בכיהונם, והיינו בגדי כהונה^[184], שכל זמן שאין בגדי כהונה עליהם אין שם כהונה עליהם והם כזרים^[185].

ב) אמר ר' עקיבא: מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכלי שרת^[186], נאמר כאן כיהון ונאמר להלן כיהון^[187] - ויש גורסים: נאמר כאן: בני אהרן, ונאמר להלן: אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים^[188] - ויש ללמוד גזרה-שוה*^[189], מה להלן בכלי שרת^[190] הכתוב מדבר, שכתוב: אשר מלא ידם^[191] והיינו לשון ריבוי בגדי כהונה^[192], ככתוב: ומלא את ידו ללבֹּש את הבגדים^[193], וכתוב גם: ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם^[194] - אף כאן בכלי שרת^[195]. ואף על פי שלמדנו מכתוב אחר שאין בגדיהם עליהם אין כהונה עליהם, והם זרים, ואפילו בעבודה שלא מעכבת כפרה^[196], ללא הגזירה השוה היינו אומרים שמה שהקפידה תורה על מחוסר בגדים^[197], היינו היכן שכתוב: בגדים, אבל היכן שלא כתוב לא הייתי מצריך בגדים, אבל מזה שגילתה התורה גבי קבלה גזירה שוה, אנו למדים בכל מקום שהכהן הוא בכיהונו^[198], שכל מקום שנאמר "הכהן" הוא בכיהונו, כשהוא לבוש בגדי כהונה^[199]. ור' עקיבא לא משמע לו הלימוד הראשון, שהכהנים בכיהונים לא משמע לו^[200].

ג) בתוספתא דרש ר' עקיבא: מנין לקבלת דם שלא תהא אלא בכלי שרת, תלמוד לומר: והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם - והקרבה זו קבלה היא - וזרקו^[201], מקיש^[202] קבלה לזריקה*, מה זריקה בכלי שרת^[203], אף בהולכה קבלה בכלי שרת^[204]. ולהלן הוא אומר: ומשחת אֹתם ומלאת את ידם וקדשת אֹתם וכהנו לי^[205], מה כהן האמור להלן בכלי שרת, אף כהן האמור כאן בכלי שרת^[206]. וביארו אחרונים ששני תנאים חלוקים הם לפי ר' עקיבא, ולתנא של התוספתא ר' עקיבא מודה שמהכהנים אנו למדים למעט מחוסר בגדים, ומוסיף ראיה מהכתוב שמילוי ידים היינו על ידי לבישת בגדים, לומר שעל ידי זה כיהנו לי, הרי שאם אין בגדים אין כהונתם עליהם^[207].

הקיבול

בכלי שרת

קבלת הדם טעונה כלי-שרת*^[208], וקבלתו היא במזרק^[209], והוא כלי שרת^[210].

מנין שהקבלה היא בכלי^[211], דהיינו שלא יקבל ביד^[212], שנאמר: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[213] - מזרקים^[214] - למדנו לעולת סיני^[215] שהיא טעונה כלי, ומנין לעולת דורות שטעונה כלי, תלמוד לומר: עֹלת תמיד העשיה בהר סיני^[216], מקיש^[217] עולת הדורות לעולת הר סיני, מה עולת הר סיני טעונה כלי, אף עולת הדורות תטעון כלי^[218]. או שהדבר נלמד מעולת סיני לחטאת בגזרה-שוה* "לקיחה" "לקיחה"^[219], נאמר בעולת סיני: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[220], ונאמר בחטאת: ולקח הכהן מדם החטאת^[221], והיינו קבלת הדם^[222]. והדבר מפורש בשלמי-צבור*, שכן נאמר: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[223], לשון רבים^[224], שתי אגנות: אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים^[225]. אין לי אלא עולה - או שלמים^[226] או חטאת - מנין לרבות את כולם, תלמוד לומר: זאת התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים^[227], למדנו לרבות את כולם שטעונים כלים^[228], שהרי הוקשו כולם זה לזה^[229]. אף בפר-כהן-משוח*, שכתוב: ולקח הכהן המשיח מדם הפר^[230], אנו דורשים: נאמר כאן לקיחה - והוא מופנה^[231], שהיה די שיאמר והביא הכהן מדם הפר^[232] - ונאמר להלן לקיחה - ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[233], והוא מופנה^[234], שהיה די שיאמר: וישם משה את הדם באגנות^[235] - מה להלן לקיחה בכלי אף כאן לקיחה בכלי^[236].

ומנין שתהא קבלת הדם טעונה כלי שרת, שנאמר בעשיית כלי המזבח: ועשית סירֹתיו לדשנו ויעיו ומזרקֹתיו^[237], שכיוון שנכתבו המזרקות בכלל כלי המזבח שנעשו מתרומת המשכן, ודאי שכלי שרת הם^[238].

ויש מהראשונים סוברים שמהכתוב של וישם בָּאַגָּנֹת^[239] אנו למדים לכלי שרת^[240]. ויש מהם המפרשים אותה ששנינו: קבלה היא בכלי שרת^[241], דהיינו מזרק, שמקבל בו הדם^[242], שצריך שיהא מקבל הדם בכלי קודש ולא של חול^[243] - ולדבריהם יש מספר לימודים לכך שהקבלה היא בכלי שרת^[244] - וביארו הלימוד של ר' עקיבא בגזרה-שוה* מהכתוב: אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים^[245] על הכתוב - המדבר בקבלה^[246] - והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[247], מה להלן בכלי שרת, שבכלי שרת שירתו כל שבעת ימי המלואים - ככתוב: ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת^[248] - אף כאן בכלי שרת^[249].

בטעם הדבר שקבלת הדם טעונה כלי שרת, כתבו אחרונים שמלבד שהדם טעון קדוש-כלי*^[250], טעונה אף הקבלה עצמה כלי שרת, שהרי עבודה היא^[251], והרי היא כשאר עבודות הטעונות כלי שרת^[252].

קבלת הדם בכלי, כתבו אחרונים שאינה משום מעלת כלי שרת דווקא, אלא שייכת היא אף בכלי חול^[253], ומטעם זה נוהגת קבלת הדם בכלי בבמה* קטנה - לסוברים כן^[254] - אף על פי שאין כלי שרת בבמה קטנה^[255]. ויש מן האחרונים הסובר שקבלת הדם בכלי אינה אלא משום מעלת קדושת הכלי^[256], וביאר שמטעם זה נעשית קבלת הדם של פרה-אדומה* ביד ולא בכלי - לסוברים כן^[257], וכן הלכה^[258] - לפי שפרה אדומה קדשי-בדק-הבית* היא^[259] ונעשית בחוץ^[260], ואין קדושת כלי שרת שייכת בה, וכיון שאין קבלת דמה טעונה כלי שרת, אין היא טעונה כלי כלל^[261].

קיבל את הדם בכלי חול, נפסל הזבח^[262]. קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול, יחזיר לכלי קודש^[263] וכשר^[264], שכל פסול שאירע לאחר קבלת הדם, יש לו תיקון, משום שדומה לנשפך מהכלי על הרצפה, שאוספו וכשר^[265], ואם לא עשה הולכה* באותו כלי חול, הוא כאצטבא בעלמא^[266].

על אויר* הכלי, שדומה לכלי, ודם הקרבן שנתקבל במזרק מיד שהגיע לאויר הכלי נתקדש, ע"ע אויר (ב)^[267]. היה מקבל דם קרבן ונפחתו שולי המזרק עד שלא הגיע דם לאויר שבין דופני המזרק, אבל היה כנגד אוירו למעלה, שנסתפקו בתלמוד אם אויר-שאין-סופו-לנוח* כמונח והדם נתקדש וכשר לזריקה*, או שאינו כמונח והרי זה כנשפך מן הצואר על הרצפה שפסול^[268], ע"ע אויר שאין סופו לנוח^[269]. ושם^[270], שיש סוברים שנפשט הספק בקרבנות שאינו כמונח. ושם^[271], שנחלקו ראשונים להלכה. על כך שהזריקה אינה צריכה להיות דוקא בכלי שקיבל בו הדם, ע"ע זריקה^[272]. על המזרקות, שנחלקו בהם תנאים אם באים מתרומת-הלשכה*, כשאר כלי-שרת*, לדעה זו, או מפני שהם לצורך הקרבנות, למחלקים בין סוגי כלי השרת השונים, או שהמזרקים באים ממותר נסכים, כשאר כלי שרת, לדעה זו, ע"ע כלי שרת^[273]. על שפיכת שיירי הדם, שיש מהאחרונים סוברים שטעונה היא כלי שרת, שהרי כבר נתקבל הדם במזרק, וגנאי הוא להוציאו מכלי שרת לכלי חול, ע"ע הנ"ל^[274].

המזרק

המזרקים, מצינו שיש מהם שהיו עשויים זהב^[275], ויש מהם שהיו עשויים כסף^[276], ויש מהם שהיו עשויים נחושת^[277].

בתלמוד מצינו שדחו סברא* לומר שאי אפשר לקבלת דם באצבע, כיוון שאפשר שעושה לשפת מזרק אוזן - כמו שעושים לכדים של חרס^[278] - ומקבל בה^[279], שבאותו אוזן מקבל את הדם באצבע, שתוחב אצבעו לתוכה ונושא את המזרק ומקבל^[280]. ויש מהאחרונים שכתבו להלכה שהיה אוזן במזרק לאחוז בו כמו שעושים לכדים של חרס ובאותו אוזן תוחב המקבל אצבעותיו שם לשאת את המזרק ומקבל דם השחיטה בתוכה^[281].

למזרקים שהיו לקבלת הדם של קרבן-פסח*, לא היו שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם^[282], שלא היו להם שוליים רחבים מלמטה, אלא חדים תחתיהם, כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע, שמא יניחום כהנים על גבי קרקע עד שיקבלו דם אחר, מחמת שהם מרובים, וישכחום, ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק^[283]. מזרקים הללו נקראו בשם: בזיכים^[284], שהוא תרגום: כף^[285], וצידדו אחרונים שמפני שלא היו להם שוליים רחובים קוראם בזיכים, שכן דרך הכף^[286].

על הקרבת קרבן-פסח*, שבו היו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף ושורה שכולה זהב, ע"ע קרבן פסח.

קידוש בכלי שרת

דם, אף על פי שקדשתו סכין בצואר בהמה^[287], אחר כך מקדש לו בכלי-שרת*^[288], שיקבלנו בו^[289], שאין הסכין גומרת לקדש את הדם לגמרי עד שהוא מתקבל בכלי^[290].

על הסכין, שנחלקו ראשונים אם צריכה להיות כלי-שרת*, שהכלי מקדש הדם, או שאינה צריכה להיות כלי שרת, שהשחיטה מקדשת הדם, או שמלכתחילה צריכה להיות כלי שרת, ובדיעבד יוצא אם שחט שלא בכלי שרת, או שאף בדיעבד אינו יוצא אם שחט שלא בכלי שרת, ע"ע כלי שרת^[291]. על קדוש-כלי*, אם צריך דעת, ע"ע. על קידוש הדם בשעת קבלתו בכלי, שנחלקו ראשונים ואחרונים אם מעכב את הקבלה, ע"ע קדוש כלי.

אשם מצורע

באשם-מצורע* מצינו קבלה אף ביד^[292], שכן דין מיוחד יש בו, שדמו טעון זריקה* על המזבח^[293], וכן מתן דמים על תנוך אוזן המצורע הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית^[294], ואחר השחיטה שני כהנים מקבלים את הדם, שנאמר: ולקח הכהן מדם האשם^[295], וכל לקיחה האמורה בדף תיכף לשחיטה, לשון קבלה הוא^[296], ואמרו: יכול בכלי, תלמוד לומר: ונתן^[297], מה נתינה בעצמו של כהן - שצריך אף ליתן שמן מלוג-שמן-של-מצורע* על תנוך אוזן המצורע הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית^[298], ונאמר שם: באצבעו^[299], ולמדים דם משמן^[300]. ויש מפרשים: שהמילה "ונתן" משמע כאדם הנותן מידו ממש ולא על ידי כלי^[301] - אף קבלה בעצמו של כהן^[302]. יכול אף של מזבח תהא ביד^[303], תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא^[304], מה חטאת טעונה כלי^[305] אף אשם טעון כלי^[306], נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו, אחד בכלי ואחד ביד^[307], שכיוון שצריך לקבל בימין - לסוברים כן^[308] - צריך שני כהנים, שכל אחד יקבל בימין^[309]. זה שקיבל בכלי בא וזרקו על המזבח^[310], וזה שקיבל ביד בא לו אצל מצורע^[311]. זה שקיבל בכלי מקבל תחילה, וזה שקיבל ביד מקבל אחריו^[312], שכן הכתוב: כי כחטאת האשם הוא^[313], ממנו למדים קבלה בכלי^[314], מוקדם בכתוב לכתוב: ולקח הכהן מדם האשם ונתן^[315], ממנו למדים קבלה ביד^[316]. שינה - וקיבל בתחילה הכהן ביד ואחר כך קיבל השני בכלי - כשר^[317]. ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שאם שינה, פסול^[318], שכן כתוב בטהרת-מצורע*: תהיה תורת^[319], ללמד - לסוברים כן^[320] - שהסדר מעכב^[321].

שיעורו מלכתחילה

המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר - דהיינו כל דם הנפש^[322] - שנאמר: ואת כל דם הפר ישפֹּך אל יסוד מזבח העֹלה^[323]. ואף על פי שכתוב בשיריים, אם אינו ענין לשיריים, שהרי אין שם לכל הדם, תניהו ענין בקבלה^[324]. וביארו ראשונים דהיינו, להתכווין לקבל כל הדם^[325], שכל שלא נשפך צריך לקבל את כולו^[326], וביארו אחרונים בדעתם, שאם נשפך מקצת דם מצואר לארץ, הדם הנשאר היינו כל הפר^[327]. ויש מהראשונים סוברים שצריך שיקבל כל דמו של פר, למצוה, אבל אינו מעכב^[328], וכעין זה כתבו אחרונים בדעת ראשונים שצריך לכתחילה לקבל את כל הדם^[329].

כיצד הוא עושה, אוחז הסימנים בידו ומוציאם עם הורידין* לתוך המזרק, ושוחט שנים או רוב שנים^[330] כדי שיתקבל הדם כולו בכלי^[331], וכשהורידים באוירו של תוך כלי, הוא קבלה מהפר^[332] - וצריך שירד הדם מהפר לכלי^[333] - ומגביה הסכין למעלה^[334], שלא יפול דם הסכין על המזרק^[335], ולא ירד הדם מעליה^[336], אלא מן הצואר^[337], שנאמר: ולקח מדם הפר^[338], ולא מדם הפר ודבר אחר^[339], דהיינו סכין^[340]. ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק^[341], מאחוריו, שלא יכנס דם במזרק^[342]. ומנין שמקנחו במזרק, שכן הכתוב קורא למזרקים: כְּפוֹרי זהב^[343], על שם שמקנח בהם הסכין^[344], שכל לשון כפרה בארמית עניינו מקנח^[345].

נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ, ולא אספו^[346], ונשאר מקצתו בצואר הבהמה וקיבלו, כשר^[347], שנאמר: ולקח הכהן המשיח מדם הפר^[348], שקבלת מקצת דם כשירה, אם לא אסף כל הדם הנשפך^[349]. ובלבד שיהא דם זה שקיבלו בכלי שרת מן הצואר, דם הנפש^[350], דהיינו - לסוברים כן^[351], וכן הלכה^[352] - דם קילוח^[353] שהנפש יוצאה בו^[354], והוא הדם שמקבל לאחר ששוחט לסימנים^[355], אבל אם היה דם התמצית^[356], שמתמצה ונסחט ושותת^[357], דהיינו שמתמצה ויורד בסוף הקילוח^[358], אינו כלום^[359]. וכן אם היה דם העור^[360], היוצא כשחותך העור^[361] בתחילת השחיטה*^[362] קודם שיגיע לסימנים^[363], אינו כלום^[364], שנאמר: ולקח הכהן המשיח מדם הפר^[365], ודרשו: מדם הנפש, ולא מדם העור^[366], ולא מדם התמצית^[367], שמשכתב הפר - בה"א הידיעה^[368] - משמע עיקרו של פר^[369]. או משום שהיה לו לומר "מדמו", אלא שהכתוב בא לומר שיהיה מדם הנפש, כל עוד שמקלח, שהקילוח מורה על היותו דם הנפש, ופירוש הפסוק מדם שבו הוא הויית הפר, ובו הוא הפר פר^[370]. הרי שכל שאינו מדם העור ולא מדם התמצית, אף על פי שנשפך מקצתו בארץ, כשר^[371].

יש שכתבו שאינו צריך לדקדק שלא יקבל בתחילה מעט מדם העור, או לבסוף מעט מדם התמצית, שלא-ניתנה-תורה-למלאכי-השרת*, והדם הפסול בטל ברוב^[372]. וכן יש שכתבו שדם התמצית שפסול לזריקה אינו אלא כשנתקבל הוא לבד בכלי, אבל לא כשנתקבל בכלי יחד עם דם הנפש, שאם לא כן איך ידע מתי מתחיל דם התמצית, שהרי צריך לקבל כל הדם^[373].

על כך שדם* הנפש הוא הדם הכשר לזריקה*, ודם הבשר ודם התמצית אינו כשר, ע"ע זריקה^[374]. על כך שאפילו הסובר שדם התמצית הוא דם גמור לענין איסור אכילתו^[375], מודה שאינו מכפר, ע"ע הנ"ל^[376]. על הסוברים שאף לסוברים שדם הנפש בהקזה אינו אלא דם הקילוח ולא ולפניו ולאחריו^[377], מודים בדם שחיטה שאף לפני הקילוח הוא דם הנפש, שהרי צריך ליתן הורידין* לתוך הכלי^[378], ע"ע הנ"ל^[379]. על כך שמצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש, ע"ע הנ"ל^[380]. על הסוברים שמה שאם קיבל מקצת הדם כשר בדיעבד, היינו אם בשעת השחיטה יהא ראוי לקבל את כל דמו, וכל שאינו ראוי לכך, הקרבן פסול, ע"ע כל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו^[381]. רצה לחזור וליצוק מלוג-שמן-של-מצורע* אחר שיצק, שכתבו ראשונים שהוא רשאי, שהלוג הוא כצואר בהמה, שאם קיבל ממנו דם ונשפך, חוזר ומקבל, ע"ע לוג שמן של מצורע^[382].

פחות מכשיעור

היה פחות משיעורו, לא נתקדש הדם^[383], ונחלקו ראשונים בשיעור זה:

א) יש מהם סוברים שאין שיעור קצוב לקבלת הדם בכלי אחד, וכל קרבן וקרבן צריך שיהיה בכלי אחד כל הצריך מאותו הדם^[384], שאם היה - מפרים-הנשרפים* ושעירים-הנשרפים* - שטעון שבע הזאות, צריך שיעור שבע הזאות^[385], ואם היה - חטאת* - שטעון ארבע מתנות, צריך שיעור ארבע מתנות^[386], וכיוצא בזה^[387], שנאמר בפר-כהן-משיח*: וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם^[388], בדם, שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו^[389], שבדם משמע שיהא שיעור דם מלכתחילה^[390], ולא שיקדש לחצאים^[391], ויקבל שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה^[392]. שמזה שכתוב: בַּדם בפתח הידיעה - שבי"ת השימוש משמשת אף ליידוע, ומנוקדת בפתח^[393] - ולא בְּדם בשוא - כניקוד בי"ת השימוש הרגילה^[394] - בא ללמד שצריך שיהיה בדם שיעור כל הטבילות משעת קבלתו, שיקבלנו יחד בכלי אחד, שבַּדם משמע הדם הידוע שהיה בכלי מקודם, משעה ראשונה^[395]. או שהיה לו לכתוב: וטבל את אצבעו והזה מן הדם, ואנו יודעים שהטבילה מוסבת על הדם, ומזה שכתב: וטבל בדם, בא להורות שבתחילה יהיה בדם כשיעור ז' הזאות, ולא שיתן דם במזרק על כל הזאה והזאה^[396]. ואף על פי שהכתוב אינו אלא בפר-כהן-משיח* שהוא קדשי-קדשים*, כיוון שגילה הכתוב בצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו^[397], שהוא הדין אף בקדשים-קלים*^[398], הרי שאף בשאר הדינים שנאמרו בקדשי קדשים הוא הדין קדשים קלים^[399].

ב) ויש מהראשונים סוברים שכל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם^[400]. אם משום שנאמר: והקריבו וגו' וזרקו^[401], שמשמע הקריבו, שהוא קבלה^[402], שיעור הזאה^[403]. או משום שנאמר בפר כהן משיח: וטבל^[404], וטבל, ולא מספג^[405], שצריך שיהיה בחטאת* דם כדי טבילה, לא שיספג אצבעו מדם^[406], ובכלל זה שצריך שיהיה בכלי שיעור הזאה, שאם לא כן הרי הוא מספג^[407].

נשפך הדם

נשפך - הדם^[408] - מן הכלי על הרצפה - לאחר שקיבלו בכלי^[409] - ואספו, כשר^[410], הואיל ונתקבל בכלי^[411], והכלי קידשו כבר^[412]. ושני לימודים לדבר:

א) והקריבו - זו קבלה^[413] - בני אהרן הכהנים את הדם אליו וזרקו^[414], מה תלמוד לומר שוב: את הדם^[415], מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר, תלמוד לומר שוב: את הדם^[416], ו"את" מרבה^[417], וסומך עליו הדומה לרבות, ומרבה דם הנשפך מן הכלי על הרצפה^[418].

ב) והקריבו^[419], זו קבלה, שאם נתקבל ונשפך, כשר^[420].

נשפך הדם על הרצפה ואספו, פסול^[421], שאם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה^[422] ולא נתקבל בכלי^[423], ואספו ונתנו לכלי השרת, נפסל הזבח^[424], שהרי לא נתקבל מהפר^[425], ולא נתקדש תיכף מתחילה בכלי-שרת*^[426]. ושני לימודים לדבר^[427]:

א) יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על גבי הרצפה יחזור ויאספנו ויהא כשר, תלמוד לומר: הדם^[428] - בה"א הידיעה^[429] - הדם שנתקבל בכלי^[430], שממעט מה"א הדם הנשפך על הרצפה ואספו, שסומך עליו הדומה למעט^[431].

ב) מנין שצריך שירד מצואר בהמה לכלי^[432], שנאמר: ולקח הכהן המשיח מדם הפר^[433], ואנו גורעין-ומוסיפין-ודורשין*^[434], גורעים אות מתיבה זו - המ"ם מהמילה: מדם^[435] - ומוסיפים - אותו^[436] - על תיבה זו - למילה: הפר^[437] - ודורשים^[438]: דם מהפר יקבלנו^[439], כשהוא מקלח מצואר הפר יקבלנו, למעט שאם נשפך על הרצפה מצואר הפר ואספו שהוא פסול^[440]. שאין לומר שהמ"ם הכתובה ב"מדם" דורשים לה כפי שכתוב, שמשמע מקצת הדם יקבל^[441], שהרי המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר^[442], ולא כתבה התורה "דם מהפר", שאין האות מ"ם יתירה לגמרי במילת דם, שבא להורות בהכשר קבלת מקצת דם, אם לא אסף כל הדם הנשפך^[443]. ואף על פי שהכתוב אינו אלא בפר-כהן-משיח* שהוא קדשי-קדשים*, כיוון שגילה הכתוב בצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו, שנלמד מפר כהן משיח^[444], שהוא הדין אף בקדשים-קלים*^[445], הרי שאף בשאר הדינים שנאמרו בקדשי קדשים הוא הדין קדשים קלים^[446].

בימין

קיבל הדם בשמאל, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת תנא קמא פסל^[447], שנאמר: ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה^[448], ודרשו: באצבעו ולקח, מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין^[449], שהטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה, לדורשו לפניו ולאחריו, לומר לך שלא יהיו אלא בימין, שכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין^[450], ולדעתו מקרא-נדרש-לפניו*^[451]. והוא הדין בקבלת הדם של שאר קרבנות, שלמדו אותה מהכתוב: והקריבו בני אהרן הכהנים וגו'^[452], שכל מקום שנאמר "כהונה" אינו אלא ימין^[453], או שלמדו כן מהכתוב: זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת וגו'^[454], מה חטאת אינה אלא בידו הימנית, אף כל אינו אלא בידו הימנית^[455].

ב) ר' שמעון מכשיר קבלת הדם בשמאל^[456], שלא נאמר יד בקבלה^[457], ולא נאמר אצבע בקבלה^[458], וכל שלא נאמר בו יד אין טעון ימין, וכל שלא נאמר בו אצבע אין טעון ימין^[459]. והכתוב: ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן וגו'^[460], לא נאמר לדעתו אלא בזריקה בלבד^[461], שכן לדעתו אין מקרא נדרש לפניו^[462]. ואין אומרים ו* מוסיף על ענין ראשון כדי ללמוד את העליון מהתחתון^[463], ותלמד קבלה מנתינה שאינה אלא בימין, לפי שבאצבעו הפסיק הענין, שהיה לו לכתוב ולקח הכהן וגו' ונתן באצבעו^[464].

קיבל בימינו ובשמאלו כאחד, פסול. ור' שמעון מכשיר^[465]. קיבל בימין ושמאל מסייעתו - הכל מודים^[466] - שעבודתו כשירה^[467], שהמסייע אין בו ממש^[468]. יש מהאחרונים סוברים שלא אמרו שכשמסייע בשמאל כשר אלא בדיעבד, אבל לא לכתחילה^[469]. ויש מהאחרונים סוברים שלא אמרו שכשמסייע בשמאל כשר אלא במזרק קטן וקל, שמסייע למטה בשמאל ללא צורך, אבל במזרק גדול, אפילו תוספו בימין לבד אלא שמסייע למטה בשמאל להקל מעליו הטורח, לפי שהוא כבד, אסור - לדעת תנא קמא^[470] - הואיל ומן התורה צריך ימין דוקא^[471].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאין הלכה כר' שמעון^[472], ואם קיבל הדם ביד שמאל, פסל^[473], ואם קיבל הדם בימין ושמאל כאחד, פסול^[474].

קיבל הדם בימינו ונתן - המזרק^[475] - לשמאלו, יחזיר לימינו^[476] ויזרוק בימינו^[477], שכל פסול שאירע לאחר קבלת הדם, יש לו תיקון, משום שדומה לנשפך מהכלי על הרצפה, שאוספו וכשר^[478].

אם פשיטת יד שמושיט משמאל לימין היא כהילוך, ולא אמרו שאם קיבל הכהן בימין ונתן לשמאל והחזיר לשמאל שכשר, אלא כשהיתה שמאלו כלפי פנים וכשמחזיר לימינו הוא מתרחק מן המזבח, או שפשיטת יד שמושיט משמאל לימין אינה כהילוך, ואפילו שמאלו כלפי חוץ ומחזיר כלפי פנים לימין כשר, ע"ע הולכה^[479]. על כך שר' שמעון המכשיר קבלת הדם בשמאל^[480] מכשיר זריקה בשמאל בשאר קרבנות חוץ מחטאת, ע"ע ימין^[481].

אשם מצורע

באשם-מצורע* שבו ישנה אף קבלה ביד^[482], נחלקו תנאים באיזה יד מקבל:

א) יש מהם סוברים שצריך לקבל בידו הימנית^[483] ומערה מתוכה לידו השמאלית^[484] - וממנה נותן בידו הימנית^[485] על תנוך אוזן המצורע הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית^[486] - שינה - וקיבל בתחילה ביד שמאלית - פסול^[487]. שהואיל וקדשי-מזבח* הוא ונעשה בפנים, צריך לקבל בימין ככל הקרבנות, וכפי שהכהן מקבל דם האשם בימין בכלי - לסוברים כן^[488] - לזורקו על גבי המזבח, כך הכהן האחר מקבל בימין למתן על הבהונות^[489]. וכן מורה פשט הכתוב, שאם מקבל בשמאל, לא היה לו לכתוב גבי דם האשם: ולקח הכהן מדם האשם ונתן^[490], אלא ולקח הכהן בכף השמאלית ונתן באצבעו הימנית^[491].

ב) ויש מהתנאים סוברים שזה שקיבל ביד, מקבל בשמאל, ואם שינה, פסול^[492]. וביארו ראשונים שלדעתם מקבל בשמאל, שכתוב - בהזאת לוג-שמן-של-מצורע*^[493] - על כפו השמאלית^[494], וכתוב גם: וטבל הכהן את אצבעו הימנית^[495], ולדעת התנאים הללו למדים דם אשם מצורע משמן^[496]. ויש מהאחרונים סוברים שהכל מודים שמקבל הדם בידי ימין, ומה שאמרו שקיבל ביד מקבל בשמאל, היינו לומר שמקבל בשמאל מן הימין שקיבל בה מהבהמה, ואם שינה, שקיבל מן הבהמה, פסל^[497].

להלכה פסקו ראשונים שהכהן המקבל דם אשם מצורע בידו, מקבלו בידו הימנית ומערה לידו השמאלית, ואם שינה וקיבל בשמאל תחילה, פסל^[498].

פרה אדומה

בפרה-אדומה*, בה נאמר: מדמה באצבעו^[499], נחלקו תנאים:

א) יש סוברים שמצותה מצות יד ולא מצות כלי^[500], שהכהן מקבל דמה ביד^[501] ולא יקבל הדם בכלי^[502]. שהיה בדין הואיל ולוג-שמן-של-מצורע* מכשיר ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד - שנאמר: ויצק על כף הכהן^[503] - אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד^[504]. והרי דם אשם מצורע יוכיח, שאף על פי שהכשרו הכשר דם הרי הוא מן היד ולא מן הכלי^[505], ואל יוכיח דם צפור מצורע - שהוא מן הכלי, שנאמר: ושחט את הצפור האֶחת אל כלי חרש^[506] - שאין הכשרו הכשר קודש^[507]. ואף על פי שבפר-כהן-משיח*, שכתוב בו: ולקח הכהן וגו' וטבל הכהן את אצבעו^[508], אנו דורשים "לקיחה" "לקיחה" לגזרה-שוה* להצריכו כלי^[509], וכן מצינו בחטאת שכתוב: מדמה באצבעו^[510], וצריכים בהם כלי^[511], שאין הלימוד אלא מייתור הלשון בפרה אדומה, שכבר נאמר: ונתתם אֹתה אל אלעזר הכהן^[512], ולמה נאמר עוד: ולקח אלעזר הכהן מדמה^[513], אלא ללמד שמצותה מצות יד^[514]. או שאין ללמוד בפרה אדומה שקבלתה בכלי, שכן הדין בקדשים נלמד מעולת סיני, והוא באלה שדמם נזרק על המזבח כמו בסיני, אבל פרה שאין ממנה למזבח, אין ללמוד מסיני, ואם כן ממילא אנו יודעים שבין ביד ובין בכלי כשר, ועל כרחך ש"מדמה באצבעו" בא לעכב שמצות יד דוקא^[515]. או שהחילוק הוא, שדם הבא לכפר על מזבח צריך קבלה בכלי, אבל דם פרה שבא להכשיר יש לדמותו ללוג-שמן-של-מצורע*, שבא גם כן להכשיר, שמקבלו בידו^[516], ואין לדמותו לדם אשם-מצורע* שמקבלו בכלי ובידו^[517], ששם מה שמקבל בכלי הוא דם המזבח שבא לכפר, אבל הדם הבא להכשיר מקבל בידו^[518], ואם כן מה שנאמר: ולקח מדמה באצבעו, על כרחך פירושו שגם הלקיחה תהיה בידו^[519].

ב) לדעת ר' יוסי הגלילי - ויש מהראשונים סוברים שאף מסקנת התלמוד כן^[520] - ולקח אלעזר הכהן מדמה^[521], בכלי ולא ביד^[522]. הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מצורע מכשיר, מה הכשר דם צפור מן הכלי ולא מן היד^[523], אף הכשר דם פרה מן הכלי ולא מן היד, מוטב לדון הכשר מהכשר, הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ^[524], ואל יוכיח דם אשם מצורע - שהכשרו מן היד ולא מן הכלי^[525] - מפני שהכשרו בפנים^[526].

להלכה פסקו ראשונים שמצותה של פרה אדומה מצות יד ולא מצות כלי^[527]. קיבל בכלי, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאם קיבל דמה בכלי, פסולה^[528]. שלדעתם מה שאמרו: לא גמר, מקנח אצבעו בשפת מזרק^[529], היינו בשאר קדשים^[530], אבל בפרה מקנח אצבעו בגופה^[531]. או שמקנח אצבעו בגופה כשגומר, אבל בין הזאה להזאה מקנח ידו במזרק, משום ששיריים באצבע - לסוברים כן^[532] - פסולים^[533].

ב) ויש מהראשונים סוברים שאם קיבל דמה בכלי, כשרה^[534], שמצותה מצות יד אמרו, ולא עיכוב^[535], שלא אמרו: ולא בכלי, אלא ולא מצות כלי^[536]. וכן אמרו: לא גמר, מקנח אצבעו בשפת מזרק^[537], והיינו בפרה אדומה^[538], ולא קיבלו במזרק ולא היזו ממנו^[539], שלצורך הזאות היה מקבל ביד, ושאר כל הדם היה מקבל במזרק כדי שלא יהיה נבלע בקרקע^[540], וצריך לקיים בו מצות שריפה^[541], שצריך לשרוף את כולה, דם ובשר ועור ופרש^[542].

ויש מהאחרונים החולק על כל זה ופוסק שמקבל הדם במזרק^[543] של מתכת, ואינו של אבן, כשאר מעשיה של פרה אדומה^[544], שכל כלי שרת שאינו של מתכת - לסוברים כן^[545] - פסול^[546].

בימין

דם הפרה אדומה אם מקבל בימין או בשמאל, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא שוחט בימינו ומקבל בשמאלו^[547], ואינו שוחט ומניח לאחר לגמור השחיטה ומקבל בימינו, כפי שעושה הכהן הגדול ביום הכפורים^[548], ששם, אפילו ישפך קצת הדם קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה, מה בכך, הרי רק דם שהנפש יוצא בו ראוי לזריקה*^[549], אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה^[550], לכן מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה, כדי שלא יזנק קצת מדמה לחוץ ממערכתה^[551]. ואם שינה - וקיבל בימין^[552] - פסול^[553]. ואינו דומה לדם קדשים שאם קיבל בשמאל, פסול - לסוברים כן^[554], וכן הלכה^[555] - לפי שדם הקדשים נזרק על גבי המזבח^[556], ודם של זו אינו נזרק^[557].

ב) ולדעת ר' יהודה בימינו מקבל ונותן לשמאלו^[558], שבימינו שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעומד בימינו, מקבל בימינו ומערה בשמאלו, ואם שינה פסול^[559], כשאר קבלת הדם של קדשים^[560], שאם קיבל בשמאל פסול^[561].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שאין הלכה כר' יהודה^[562], ושוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו^[563].

על כך שהזאת דם הפרה-אדומה* נעשית באצבע הימנית שבידו הימנית, ע"ע הזאה (א)^[564]. לסוברים שזר* כשר לשחוט פרה-אדומה*^[565], אם כשזר שוחט, שוחט בימין או בשמאל, ע"ע פרה אדומה.

קידוש הדם

דם הקרבן, אף על פי שמתקדש בשעת השחיטה - לסוברים כן^[566] - מכל מקום יש לקדשו בכלי שרת אף בשעת קבלתו בכלי^[567]. בטעם הדבר יש שכתבו, ששני קידושים הם, האחד קידוש הבהמה על ידי השחיטה להתקדש בתורת קרבן ולהיפסל בטבול-יום* ובמחוסר-כפורים* ובלינה*^[568], ושלא יועיל בה פדיון אף לאחר שהוממה^[569], והאחר קידוש הדם בשעת קבלתו בכלי להיות ראוי לזריקה*^[570]. ויש שכתבו הטעם - לשיטתם שהקידוש שבשעת השחיטה קידוש הדם הוא, ולא קידוש הבהמה^[571] - שהרבה קדושות יש זו למעלה מזו עד שיהא הדם ראוי להקרבה^[572], או שאף על פי שהדם התקדש כבר על ידי הסכין, מכל מקום יש לקדשו אף בכלי שיש לו תוך^[573].

נתלה ותלה

נתלה הכהן וקיבל הדם מצואר בהמה המונחת בקרקע, פסול^[574] - למרות שאויר* מקום כמקום^[575], ואויר פנים כפנים^[576] - שאין דרך שירות בכך^[577]. לדעת אביי שתלה וקיבל פסול בקדשי קדשים, משום שאויר צפון אינו כצפון^[578], כתבו אחרונים, שאין צריך לומר שטעם הפסול בנתלה וקיבל הוא משום שאין דרך שירות בכך, אלא משום שאויר צפון אינו כצפון והמקבל צריך שיהיה בצפון^[579].

תלה וקיבל - דהיינו שהיה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר*, או שהגביה הבהמה וקיבל הדם באויר^[580] - נחלקו בו אמוראים: לדעת אביי, בקדשי-קדשים* פסול^[581], שאויר צפון אינו כצפון^[582], וצריך קבלה בצפון^[583], בקדשים-קלים* כשר^[584], שלא נאמר בהם: על ירך^[585], כמו בשחיטה^[586], ולא כתוב בהם שצריכים צפון^[587]. ולדעת רבא כשר, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים^[588], שאויר המקום כמקום^[589], וכן הלכה^[590].

קיבל דם הקרבן בכלי שיש בו מים, שנחלקו ראשונים אם ראשון ראשון נדחה, ואחר כך כשהוסיף דם הרי זה חוזר ונהפך לדם, שהוא דחוי מעיקרו, ויש שם קדושת הגוף, או שדיחויו נשאר לעולם, שהדם נפסל משום שלא נתקבל מן צואר הבהמה בכלי, ע"ע דחוי^[591]. על כך שאסור שתהיה בקבלת הדם חציצה* בין הכהן לכלי שמקבל בו, ע"ע חציצה^[592]. על מחשבות הכהן בשעת הקבלה, ואם צריך לומר דברים בפיו בשעת הקבלה, ע"ע מחשבה (בקדשים).

הערות שוליים