אנציקלופדיה תלמודית:קדושה (תפילה)

הגדרת הערך - אמירת הציבור ושליח הציבור פסוקים בהם המלאכים מקדישים ומקלסים לשם יתברך - או אף פסוקים נוספים - בחזרת-הש"ץ*.

שמה ומהותה

בחזרת-הש"ץ*^[1], אחר גבורות*^[2] וקודם קדושת השם^[3], נאמרים בידי שליח-הצבור* והקהל הפסוקים: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלֹא כל הארץ כבודו^[4], ברוך כבוד ה' ממקומו^[5], ימלֹך ה' לעולם אלהיך ציון לדֹר ודֹר הללויה^[6] - ויש שנוספים אף פסוקים נוספים^[7] - וכן נאמרים בידי שליח הצבור - או אף הציבור^[8] - פיסקאות תפילה בין הפסוקים וקודם לפסוק הראשון^[9], ונקראות האמירות הללו בדברי גאונים ראשונים ואחרונים: קדושה^[10].

המלאכים מקדישים ומקלסים לשם יתברך בפסוקים קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד וגו' - כמפורש בכתוב^[11] - ולכן נאמרים בקדושה^[12]. ובטעם שמוסיפים את הכתוב: ימלך ה' לעולם וגו', נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף כתוב זה נאמר בידי המלאכים, כאשר נמצא באגדה^[13]. ב) ויש סוברים שכתוב זה לא נאמר בידי המלאכים^[14], ורק דוד אמרו^[15], אלא שבקדושה שבתפילה אנו אומרים: נקדש את שמך - לנוהגים כן^[16]. או נוסח אחר המזכיר כעין זה^[17] - כלומר: אנחנו בעצמנו נקדש כפי שהם מקדישים^[18], ולכן בתפילה אחר קדושת המלאכים מזכירים ימלוך, שהוא קילוסים של ישראל^[19]. או שאומרים: ימלוך ה' לעולם, שממליכים אותו אחר הקדושה^[20]. או שאומרים כתוב זה בשביל הזכרת ציון - שבסופו - על שם אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי^[21]. וכן נחלקו אחרונים מהי עיקר הקדושה: יש סוברים שעיקר הקדושה הם הפסוקים קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד ה' ממקומו, שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעום מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה^[22]. ויש סוברים שאף הפסוק ימלוך וגו' הוא מעיקר הקדושה^[23].

על העומד בברכות-קריאת-שמע*, לסוברים שמפסיק לקדושה^[24], שנחלקו אחרונים אם מפסיק אף לימלוך וגו', עי' להלן^[25]. על לימוד תורה בשעה ששליח הציבור אומר קדושה, אם יכול ללמוד בשעה ששליח הציבור אומר ימלוך, עי' להלן^[26]. על חזרת-הש"ץ*, שהשליח ציבור חוזר בה על התפילה, אפילו שכל הציבור בקיאים, כדי שיענו קדושה ומודים^[27], ע"ע חזרת הש"ץ^[28].

מקורה

הקדושה הנאמרת בחזרת הש"ץ איננה נזכרת במשנה ובתלמוד^[29], אלא במדרש^[30] ובמסכת סופרים^[31], וכתבו ראשונים שהיא תקנת חכמים^[32], ואין לה עיקר מן התורה^[33], ככל סדר התפלה* שהוא דרבנן^[34]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים, שאף על פי שהקדושה אינה אלא מדרבנן, מכל מקום כשמקדשים את השם בעשרה ברבים, מקיימים מצות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל^[35]. אכן בזוהר אמרו: מצוה לקדש לו בכל יום וזהו סוד ונקדשתי בתוך בני ישראל^[36], וכן יש מהאחרונים שכתבו שמצות עשה של תורה לקדש שמו בקדושה^[37], שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל^[38], ומתקיימת בעניית קדושה^[39].

יחיד

יחיד אם אומר קדושה, נחלקו אמוראים: לדעת רב הונא יחיד אומר קדושה^[40]. ולדעת ר' יהושע בן לוי - ויש גורסים אף: ר' יצחק^[41] - ורב אדא בר אהבה אין היחיד אומר קדושה^[42]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהמחלוקת היא ביחיד המתפלל עם הציבור אם אומר קדושה^[43], אבל הכל מודים שיחיד שאינו אומר קדושה^[44]. ויש מפרשים שהמחלוקת היא אם היחיד אומר קדושה^[45].

להלכה כתבו גאונים וראשונים שהיחיד אינו אומר קדושה^[46], שהתקינו אותה^[47] שאינה נאמרת בפחות מעשרה^[48], שאף לסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר^[49], ההלכה כרבים^[50].

על הלימודים השונים לכך שדבר-שבקדושה* אינו נאמר בפחות מעשרה, ע"ע דבר שבקדושה^[51]. ושם^[52], שאינו אלא אסמכתא*.

אמירת קדושה לאחר שהתפללו ביחידות

עשרה שהתפללו ושמעו קדושה יכולים להימנות למנין בשביל אחד שלא התפלל, ועובר לפני התיבה ואומר קדושה^[53], ואפילו מי שהתפלל כבר יכול לעבור לפני התיבה עבור אותו אחד שלא התפלל^[54].

אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו קדושה - שאינה נאמרת בפחות מעשרה^[55] - נחלקו הדעות: א) יש סוברים שחוזרים ואומרים קדושה^[56], שעומד אחד מהם ואומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה^[57], ולדעה זו נחלקו אם מפסיק לאחר האל הקדוש^[58]. או שמסיים כל התפילה^[59], כי מאחר שהתחיל עליו לגמור התפילה^[60], אף על פי שכבר התפלל^[61], כי לא נתקנה להפסיק בברכותיה שכבר נסדרו על פי המקראות כולן^[62], והשומעים רשאים ללכת לדרכם אחר קדושה^[63]. ב) ויש סוברים שאם התפללו עשרה ביחידות אינם חוזרים להתפלל^[64], שכבר פרח מהם חיוב קדושה^[65], שהרי באותה שעה יחידים היו^[66]. וכן המנהג^[67].

על שאר דיני חזרת התפילה עבור אלה שלא שמעו קדיש, קדושה וברכו, ע"ע פורס על שמע.

זמני אמירתה

במדרש נאמר שהקדושה נאמרת בתפלת שחרית ובתפלת המנחה בכל יום^[68], וכן נהגו בימי הגאונים בבבל לומר קדושה בכל חזרת-הש"ץ*^[69], אף במוסף* ונעילה*^[70]. וכתבו גאונים שכן נהגו בירושלים, ובכל עיר בארץ ישראל שיש בה בבלאים, שעשו מריבה ומחלוקת עד שקיבלו עליהם לומר קדושה בכל יום^[71]. אבל בשאר עיירות שבארץ ישראל, שאין בהם בבלאים^[72], כתבו גאונים שאין אומרים קדושה אלא בשבת* ובימים טובים בלבד^[73], בשחרית^[74]. ויש שמסרו שבארץ ישראל אין אומרים קדושה אלא בשבת^[75], וכתבו בטעם הדבר, שכתוב גבי חיות: שש כנפים לאחד^[76], וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום: רבונו של עולם אין לנו עוד כנף, והקדוש ברוך הוא משיב להם: יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר: מכנף הארץ זְמִרֹת שמענו^[77].

למנהג ארץ ישראל שאין אומרים קדושה אלא בשבת ויום טוב^[78], אמרו במסכת סופרים ימים נוספים שאומרים בהם קדושה: כל יום שיש בו מוסף יש בו קדושה, אין בו מוסף אין בו קדושה^[79], חוץ מן חנכה*, שאף על פי שאין בו מוסף יש בו קדושה, מפני מה, מפני שיש בו הלל^[80], והחזון צריך לומר קדושה בשמונה-עשרה* של חנוכה^[81], וכן בראשי חדשים וכן בחולו של מועד, מפני שכתוב בהן עֹלת תמיד^[82]. ויש אומרים שאומרים קדושה אף בפורים, מפני שיש בו מגילה^[83].

למעשה כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג שאומרים קדושה בכל חזרת הש"ץ^[84].

שני טעמים נתנו ראשונים מדוע הקדושה אינה נאמרת בתפילת ערבית*: א) לא תיקנו בה קדושה מפני שהיא - לסוברים כן^[85] - רשות^[86]. ב) אמרו בתלמוד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל חסד, שאומרים שירה ביום והמלאכים בלילה^[87], שכך אמר דוד: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירֹה עִמי^[88], פירוש: יומם יצוה חסדו לישראל - יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים^[89] - ובלילה שיר של הקדוש ברוך הוא, שהוא שיר המלאכים עימי, שאני בהם מקלס לפניו בלילה^[90], ככתוב: חצות לילה אקום להודות^[91], וכשם שאין המלאכים נכנסים בגבולנו, כך אין לנו להיכנס בגבולם^[92].

עניית הציבור

בעניית הציבור על הקדושה, נחלקו הדעות:

א) יש מהגאונים ראשונים ואחרונים סוברים שהציבור אינו אומר עם שליח-הצבור* נקדישך^[93] - או נוסח אחר של ההזמנה לקדושה^[94] - אלא שותקים ומכוונים למה ששליח הציבור אומר^[95], עד שמגיע לקדוש - שמסיים לומר: וקרא זה אל זה ואמר^[96] - ואז עונים הציבור: קדוש וכו'^[97]. בטעם הדבר כתבו ראשונים לפי שהשרפים קוראים זה לזה להקדיש ליוצרם יחד^[98] ומקדישים אחרי כן כולם יחד, כמו כן שליח ציבור אומר, ואחר כך מקדישים הקהל עימו^[99]. ואחרונים כתבו הטעם, שבאמירה זו השליח ציבור מכינם ומזמינם לומר קדוש^[100], וניתקן ששליח ציבור יאמרו בשביל הקהל ויהיה שלוחם, וכשגם הציבור אומרים עימו איך יקרא השליח ציבור שלוחם, שהרי כל אחד ואחד אומרו^[101], שכל מה שנתקן בעשרה צריך דוקא שאחד, דהיינו השליח ציבור יאמר וכל הציבור צריכים לשתוק ולכוין לאותו הענין היוצא מפיו, ולא שהם יאמרו עימו^[102], ואפילו יש מנין מלבדו, אסור^[103], שכשם שאין אומרים קדיש* עם שליח הציבור, שצריכים להבין דבריו ולענות אמן אחריו, כמו כן בקדושה שותקים ומכוונים כדי לענות קדוש קדוש^[104]. וכן כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שכשאומר השליח ציבור: לעומתם ברוך יאמרו^[105] - שותקים עד שמגיע לברוך כבוד ה' ממקומו, ואז הם עונים^[106] - ויש מהראשונים שכתבו, שעניית הקהל היא: משבחים ואומרים ברוך וכו'^[107] - וכן כשאומר: ובדברי קדשך וכו', שותקים עד שמגיע לימלוך ה', ואז עונים^[108], ובשעת אמירת השליח ציבור לעומתם וכו' ובדברי קדשך וכו' שום אחד מהקהל לא יאמר שום דבר^[109]. וכן בקדושה רבה^[110], כשמגיע שליח הציבור לפעמים באהבה אומרים, עונים הציבור: שמע ישראל וכו'^[111], וכשמגיע שליח הציבור ללהיות לכם לאלהים, עונים הציבור: אני ה' אלהיכם^[112], שהיא תשובת ה', על בקשת הציבור שיושיענו ויגאלנו שנית^[113]. ויש שאומרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם, ואינם מפסיקים^[114]. וכתבו ראשונים שכל אלו הדברים שעונים הציבור שליח הציבור קורא עימהם ולא יגביה קולו בעת שהם עונים עימו^[115].

ב) ויש מהאחרונים סוברים שאין היזק באמירת החלקים ששליח הציבור אומר יחד איתו^[116].

ג) ויש מהאחרונים סוברים שאין ליחיד לומר עם השליח ציבור נקדישך או נקדש, ואם רצה לומר מילה במילה עם השליח ציבור בלחש אין איסור בדבר, כיון שהם אומרים כל מילה ומילה יחדיו אמירת שניהם נחשבת כאחת, אלא שאין לעשות כן לכתחילה אלא מדוחק, אבל אם כל הציבור נהגו לומר נקדישך עם השליח ציבור, אף על פי שאין אומרים בלחש מילה במילה עם השליח ציבור, אין למחות, כיון שמקדישים בעשרה, ואף על פי שאינו נקרא ציבור אלא כשאחד אומר ותשעה שומעים ועונים, אבל כשכל אחד אומר לעצמו כיחידים הם, עשרה רשאים כולם לומר נקדש כמו שאומרים קדוש וברוך שהוא עיקר הקדושה - לסוברים כן^[117] - ואף על פי כן אומרים כל הציבור אפילו שלא בדרך ענייה אחר השליח ציבור, כגון בקדשה-דסדרא*, לדברי האומרים שאינה נאמרת אלא בעשרה^[118].

ג) ויש מהאחרונים סוברים יותר מזה, שמלכתחילה כל אחד מהקהל צריך שיאמר עם השליח ציבור כל סדר הקדושה מילה במילה מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה, אלא ששני תיבות של נקדישך ונעריצך צריך לומר בקול רם ושאר התיבות עד עניית קדוש קדוש קדוש יאמר בלחש עם השליח ציבור^[119] וקדוש קדוש קדוש וגו' יענה בקול רם^[120], והטעם על פי הקבלה^[121]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, לנוהגים לומר בקדושה: נקדש את שמך וכו'^[122], יאמרו בקול רם: נקדש את שמך בעולם בקול רם^[123].

למעשה יש מהאחרונים שכתבו שהמנהג שהקהל אומר בקול רם את הפסוקים בלבד^[124]. ויש מהאחרונים שכתבו שכן המנהג באמירות שבין הפסוקים^[125], שבתוך הקדושה אין רצוננו להפסיק בהכנת הקדושה, ודי בהשליח ציבור לבדו^[126], אבל ההזמנה שקודם קדוש קדוש אף הציבור אומר^[127], שאנחנו כולנו מזמינים עצמנו לקדושה^[128]. ויש שכתבו שהתוספות הנאמרות בשבת נוהגים לאומרים קודם שליח הציבור^[129].

שליח הציבור, כתבו ראשונים שלא ימשוך לומר לעומתם ברוך יאמרו וכן ובדברי קדשך כתוב לאמר, אלא ימהר לאומרם^[130], מפני שאם ימשוך הרי קודם שיגמור יאמרו הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו וכן ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון^[131], לכן יזהר כדי שיגמור לעומתם ברוך יאמרו ואחר כך יאמרו הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו^[132], וביארו אחרונים כי דברי הקהל ברוך כבוד כו' וכן ימלוך כו' הוא סיום דברי השליח ציבור, שהשליח ציבור אומר: לעומתם ברוך יאמרו, רצונו לומר כת מלאכים שנקראו ברוך, ועל זה אומרים הקהל מה שכת ברוך אומרים, היינו ברוך כבוד כו', וכן ובדברי כו' והקהל עונים ימלוך כו', ואם כן איך יקדימו קהל אמירתם קודם סיום שליח ציבור דבריו^[133], ואם יענו קודם שיגמור הוא כעונה אמן חטופה^[134], ומטעם זה כל אדם צריך ליזהר בזה שלא יענה אחר שליח צבור קודם סיומו^[135]. וכתבו ראשונים שאם הקהל ממתינים רשאי למשוך^[136], ואם מתפלל שליח הציבור ואינו מספיק לומר לעומתם ברוך יאמרו עד שהקהל יאמרו ברוך כבוד ה' ממקומו, היחידים יאמרו - לעומתם ברוך יאמרו - בלחש^[137].

מי שאמר קדוש קדוש קדוש ועדיין היה השליח ציבור בוקרא זה אל זה ואמר - שהוא הזמנה לקדושה^[138] - נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שיצא^[139], אם משום שהוא כמי שנתעלף קרובו וכסבור שמת קרע עליו וחזר בו ומת בתוך-כדי-דבור* שאין צריך לקרוע שנית^[140], ועוד, שכיון שאמר שליח ציבור נקדישך - שהוא תחילת נוסח ההזמנה לקדושה, לנוהגים כן^[141] - אם ענה מייד אפשר שיצא^[142]. ויש סוברים שלא יצא^[143], וצריך לענות פעם אחרת^[144]. ויש שהכריעו שיכוין למה שעונים הקהל ויאמר באופן שלא ישמיע לאזניו^[145].

אם בא אדם לבית הכנסת ומצא ציבור שאמרו קדוש והם עונים לעומתם, כתבו ראשונים שלא יאמר הוא קדוש, שנמצא אומר קדושה ביחיד - ואין אומרים קדושה ביחיד^[146] - אלא אומר עמהם ברוך, שכל פסוק ופסוק ברכה בפני עצמה היא^[147].

צורת אמירתה

בשעת עניית קדושה חייבים לעמוד^[148], וטוב - ויש שכתבו בתורת חיוב^[149] - שהיחיד יכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם השליח ציבור^[150], ששני הרגלים יהיו כדמות רגל אחד בלבד^[151], שכיון שבשמים מקדשים ברגל ישרה^[152], כמו שנאמר: ורגליהם רגל ישרה^[153], יש לנו להתדמות להם בכל היכולת, ואין בזה משום יוהרא^[154]. ויש מהאחרונים שכתבו שיעשה כן עד אחר האל הקדוש^[155].

במדרש אמרו שבקדושה, בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו', יש לישא העינים למרום^[156], כי אין לה' הנאה בעולם כאותה שעה שעינינו נשואות בעיניו^[157], וביארו אחרונים שהוא דרך חיבה שעיניהם נשואות בעיני השם יתברך ועיניו נשואות בעיניהם כאילו רוצים להדבק בו יתברך^[158]. ועוד, שיש לישא עינים למעלה להגדיל הכוונה^[159]. וכתבו ראשונים שכן מנהג בני אשכנז וצרפת לישא עיניים למרום בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש^[160]. אכן כתבו ראשונים שבני ספרד נוהגים ליתן עיניהם למטה בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש^[161], וביארו אחרונים שכשם שצריך שיתן עיניו למטה בשעת תפילת שמנה-עשרה*, אם כן בכלל זה גם כן הקדושה שאומרים הציבור, ומה שאמרו במדרש שצריכים העינים להיות נשואות למרום^[162], היינו כשהשליח ציבור אומר לפניו נעריצך ונקדישך וכו' - לנוהגים כן^[163]. או נוסח אחר של הזמנה לקדושה^[164] - אז עיניהם נשואות למעלה, כפי הדין בשמונה עשרה שלפני התפילה צריך שיסתכל כלפי שמים כדי שיסתכל כלפי מעלה ויכנע ליבו^[165].

להלכה כתבו אחרונים שיש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה^[166]. ונחלקו אחרונים אם העינים צריכות להיות סגורות^[167]. או פתוחות^[168], ויסתכל מעט למעלה בשעה שאומרים קדושה^[169].

יש מהאחרונים שכתבו שדוקא במילת קדוש - הראשונה^[170] - יש להביט לשמים, אבל קדוש שאומרים פעם שניה ושלישית צריכים לומר בהשתחויה^[171], שכן שנינו: מנין שאומרים קדושות - ברכת קדושת השם^[172] - שנאמר: הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש^[173], הרי שדבר של קדושה כתוב בו: השתחוו לה'^[174]. וכתבו אחרונים שמדברי הפוסקים נראה שכולם שוים וצריך לישא בהם עינים למרום^[175].

במדרש אמרו שבעת שמקדישים את השם צריכים להרים עקביהם עם גופם^[176], שתיקנו חכמים לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר שליח ציבור קדוש קדוש קדוש^[177]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים לנענע עצמם בקדושה^[178], ולשאת גופם - מן הארץ^[179] - כלפי מעלה^[180], ולרקוד שלוש פעמים באמירת קדוש קדוש קדוש^[181], דהיינו לדלג^[182], להרים עקביהם עם גופם כלפי מעלה^[183], ולא כאותם שדולגים וקופצים^[184]. ויש מהאחרונים שכתבו שנהגו לנענע ולהזדעזע בקפיצה דרך מעלה^[185]. ומסקנת האחרונים שמכל מקום אין למחות באותם שדולגים וקופצים בשעה שאומרים קדוש^[186], שמנהג ישראל תורה היא^[187], אבל אין לעשות כן במקום שאין מנהגם כך ויבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו^[188]. ויש מהאחרונים המצדד שיאמרו קדוש קדוש קדוש בדילוג אחד^[189].

טעם נשיאת הגוף מן הארץ, נראה מהמדרש שהוא דוגמת מלאכים, שכתוב בהם: ובשתים יעופף^[190]. וראשונים כתבו הטעם, משום שכתוב: וינֻעו אמות הסִּפים מקול הקורא^[191], היו מתנענעים ומזדעזעים מפני אימת מלך, קל וחומר, ומה אם אבנים נזדעזעו ונתנענעו שאינם מכירים שום דבר כל שכן אנו שאנו מכירים שיש לנו להזדעזע מאימתו^[192]. ובטעם שקופצים למעלה וחוזרים מייד שלוש פעמים, כתבו אחרונים, שהוא על דרך והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק^[193], שפירושו כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור וליכנס, כך כשמוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי למעלה מהן, נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן^[194], והכוונה שרוצים להשיג אותו יתברך בהנשאם למעלה, וכשיגיעו השגה מה מיד הם משיגים ויודעים שאי אפשר להשיג יתברך, כי לא יראהו אדם וחי^[195], שפירושו אפילו מלאכי השרת^[196], לכך הם נרתעות ומיד הם חוזרות, על דרך ויסתר משה פניו^[197], שלא להשיג יותר מדאי, וכן אנו עושין כמותם, קופצים דרך מעלה כאילו רוצים להשיג וחוזרים מיד, ועושים כן שלוש פעמים כנגד כל השלוש קדושות שמקדישים אותו בשלוש עולמותיו, להורות שבכל השלוש עולמות קצר שכלינו מהשיג רק קדושתו יתברך, ואם לפעמים נשיג ענין מהניצוץ מיד יעלם ממנו מפני עומק המושג וקוצר המשיג^[198].

יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שבאמירת ברוך כבוד יש לכרוע ולזקוף בשם, וכן באמירת ימלוך יש לכרוע ולזקוף בשם^[199]. ויש מהאחרונים שכתבו שכפי שבאמירת קדוש קדוש קדוש מרימים עקביהם עם גופם כלפי מעלה - לסוברים כן^[200] - כן יש לעשות בשעה שאומרים ברוך כבוד ה' וימלוך^[201]. ויש מהאחרונים מצדדים שאין מחלוקת בדבר, שאפשר בעודו בכפיפות ראש וקומה יוכל להרים גופו ועקבו^[202].

הפסק בק"ש וברכותיה

הנמצא בתוך קריאת-שמע* וברכות-קריאת-שמע* והגיע שליח-הצבור* לקדושה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאינו מפסיק לקדושה^[203], אף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד - לסוברים כן, וכן הלכה^[204] - שכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר^[205]. ויש סוברים שמפסיק לקדושה^[206], ואפילו באמצע פסוק^[207], שלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד^[208], שאין לך מפני הכבוד גדול מזה^[209], וכן הלכה^[210]. ונחלקו אחרונים: רוב האחרונים פוסקים שאינו מפסיק אלא לאמירת הפסוקים קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד ה' ממקומו, שהם עיקר הקדושה^[211] - לסוברים כן^[212] - ויש הפוסקים שעונים גם ימלוך, שאף זה - לסוברים כן^[213] - שייך לקדושה^[214], וכן נראה מדברי ראשונים^[215]. ויש הפוסקים שאין הכרעה בזה ויכול לעשות כרצונו^[216].

בדעת הסוברים שכשמגיעים הציבור לקריאת-שמע*, מפסיק היחיד העומד בברכות-קריאת-שמע* ואומר עם הציבור שמע ישראל וגו'^[217], כתבו אחרונים שאף שמע ישראל הנאמר בקדושה רבה^[218], יענה עימהם עד "אחד", כיון שכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים^[219].

הפסק בשמונה עשרה

הנמצא בתוך תפילת שמנה-עשרה* והגיע שליח-הצבור* לקדושה, אסור לו לענות לקדושה^[220], לא בין ברכה לברכה וכל שכן באמצע ברכה^[221], משל לשני אנשים שכל אחד הולך בשליחות עצמו, זה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה וזה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה^[222], ואם ענה, הפסיק, ואין תפילתו נשמעת, וכאילו סח סיחות חולין^[223]. כיצד יעשה, נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים סוברים שישתקו בתפילתם וישמעו בכוונה ושומע-כעונה*^[224] ואינו הפסק^[225], אם משום שהוא שבחו של מקום אינו לדונו כהפסק^[226], או משום שאינו שוהה כדי לגמור כולה^[227], או משום שאינו עונה ממש אלא מחשבה בלב ואינה הפסקה^[228], וכשיגמור שליח הציבור הקדושה יחזרו לתפילתם^[229]. ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאם עדיין לא חתם תפילתו אסור לו לשתוק^[230], משום ששומע כעונה, והוא כאילו הפסיק^[231], אלא חותם תפילתו ואין לו עוון בכך^[232].

להלכה כתבו אחרוני הראשונים שאין לנו כח להכריע במחלוקת^[233], ויכול לעשות כפי שירצה, ובלבד שיכוין לבו לשמים^[234], ומכל מקום כתבו שהמנהג לשתוק ולשמוע^[235], וגדול המנהג^[236]. ויש מהם שהכריעו כן להלכה^[237], וכן כתבו הפוסקים^[238]. ויש מהראשונים שכתבו שהמנהג שלא לשתוק^[239], ויש מהאחרונים שפסק כן^[240].

קדושה רבה

יש שמתווספים לפסוקי הקדושה הפסוקים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד^[241], להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם^[242], והם הפסוק הראשון והפסוק האחרון של קריאת-שמע*^[243], ונקראת קדושה זו: "קדושה רבה"^[244]. על שם קריאת שמע שהיא עיקר מלכות שמים ושאנו מזכירים בה - בפיסקאות הנאמרות בין פסוקיה^[245] - הגאולה, ויגאלנו ברחמיו, לפי שבזכות שבת ניגאל^[246].

למנהג בבל בימי הגאונים - ומנהגנו^[247] - שהקדושה נאמרת בכל חזרת-הש"ץ*^[248], כתבו גאונים וראשונים מנהגים שונים בזמני אמירתה: א) מוסף* של שבת* ושל יום-טוב*^[249], אבל לא במוסף של ראשי חודשים וחול המועד^[250]. ב) מוספי שבת ויום טוב וראש חודש וחול המועד^[251]. ג) שחרית ומוסף של שבת^[252]. ד) אין אומרים אותו כלל^[253]. לנוהגים לומר קדושה רבה, מצינו אף חילוקי מנהגים בגאונים וראשונים לענין יום-הכפורים*: א) היא נאמרת במוסף ונעילה* של יום הכיפורים^[254]. ב) היא נאמרת במוסף יום הכיפורים, אבל לא נעילה^[255]. ג) היא נאמרת בכל ארבע התפילות שיש בהם חזרת הש"ץ ביום הכיפורים^[256], ועל טעם הדבר, ע"ע יום הכפורים^[257]. יש הנוהגים לומר קדושה רבה אף במוסף של הושענא-רבה*^[258], ועל טעם הדבר ע"ע הושענא רבה^[259].

מספר טעמים נאמרו מדוע קדושה רבה נאמרת במוסף:

א) לפי שבימות רב נחמן גזר יוזגרד מלך פרס שלא יקראו קריאת שמע, מה עשו חכמים שבאותו הדור, תיקנו^[260] שיאמר אותה שליח-צבור* בהבלעה בעמידה בכל תפילה של שחרית - ויש מוסרים: בכל קדושה, בין בשחרית בין במוסף בין במנחה^[261] - בין בחול בין בשבת^[262] - בין ביום טוב^[263] - פסוק ראשון של קריאת שמע ופסוק אחרון^[264], ולמה תיקנוה לאומרה בהבלעה, כדי שלא תשתכח שמע מפי התינוקות^[265]. וביקשו רחמים מן השמים ובא תנין בחצי היום ובלע יוזגרד המלך ובית משכבו ובטלה הגזירה^[266], והיו מתפללים על הסדר ופירסו על שמע כתיקנה בפרהסיא^[267], ביקשו לסלקה כל עיקר שהרי חזרה קריאת שמע למקומה^[268], אמרו חכמים שבאותו הדור לא נבטל אותה שלא לאומרה כלל, כדי שיתפרסם הנס לדורות^[269], ולזכור חסד המקום^[270] להודות לה' על ביטול השמד^[271], ובתפילת שחר אין אומרו שהרי קראו קריאת שמע כתיקנה^[272], ולפי שאין בתפילת המוספים קריאת שמע כמו בשחרית^[273] תיקנו שישלשו אף במוסף כדרך שישלשו הקדושה כקדשה-דסדרא*^[274], וביטלו לומר כן בכל התפילות והניחו אותה בתפילת מוסף של שבת ושל יום טוב^[275].

ב) גזרו שלא לקבל מלכות שמים, וידעו המינים זמן קריאת שמע שגזרו שלא לקבל מלכות שמים עד שלוש שעות^[276], ואורבים שם בכל תפילת יוצר - שחרית - אבל תפילת מוספים כל היום - לסוברים כן^[277], וכן הלכה^[278] - לאחר שנפטרו האורבים היו כוללים בתוך הקדושה של מוסף^[279] פסוק ראשון של קריאת שמע^[280], שאין חובה - מן התורה - אלא בו - לסוברים כן^[281] - ואומר אף פסוק האחרון: להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם^[282], כדי לייחדו כל החטיבה^[283].

ג) נגזרה גזירה לבטל קריאת שמע משחרית וערבית, והתקינו לאומרו בסוף שבת ויום טוב, לפי שהמוספים כל היום, ולא ירגישו בהם האויבים, על פי שנתבטלה הגזירה התקנה לא בטלה^[284].

למנהג ארץ ישראל בימי הגאונים שהקדושה נאמרת בשחרית של שבת ויום טוב בלבד^[285], היתה נאמרת אז קדושה רבה^[286].

אדיר אדירנו

יש הנוהגים להוסיף לקדושה רבה - בראש-השנה* ויום-הכפורים*^[287]. או אף בכל יום-טוב*^[288]. או אף בהושענא-רבה*^[289]. או אף בשבת שלפני יום טוב^[290]. או אף בשבת ראש-חודש* ושבת נישואין^[291] ושבת דברות: שקוראים בהם פרשות יתרו ו-ואתחנן^[292]. או אף בכל שבת^[293] - שני פסוקים נוספים: ה' אֲדֹנֵינוּ מה אדיר שמך בכל הארץ^[294], והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^[295]. תוספת זו נקראת בראשונים ואחרונים על שם הנוסח הנאמר בתחילתה: אדיר אדירנו^[296]. ויש מהגאונים שלא הזכירו אלא התוספת של והיה ה' למלך וגו' בלבד^[297].

בטעם אמירת תוספת זו בכל שבת - לנוהגים כן^[298] - כתבו ראשונים מפני שאותו מזמור - בו נכתב: ה' אֲדֹנֵינוּ^[299] - נאמר על מתן תורה לישראל ואמרו המלאכים: תנה הודך על השמים^[300].

בטעם שאין אומרים אדיר אדירנו אלא בראש השנה ויום הכפורים - לנוהגים כן^[301] - ולא יותר, לפי שהוא שיר של מלאכים ולא הותר לאומרו אלא באלו הימים שהן ימי הדין^[302], אבל בשאר ימים טובים ובכל שבתות של כל השנה אין אומרים^[303]. יש מהראשונים שציוה לשליח ציבור לאומרו אף בשבועות, משום ששיר זה נאמר על מתן תורה^[304], שניתנה בשבועות, ודחו דבריו, שנהג מנהג שלא נהגו הקדמונים^[305].

לימוד ודיבור

בזמן אמירת קדושה אסור ללמוד^[306], אף על ידי הרהור^[307]. אף בחלקים ששליח הציבור אומר - לסוברים כן^[308] - לבדו^[309], שצריך לכוין לשליח ציבור ולשמוע ממנו כל מה שהוא אומר מתחילה ועד סוף^[310]. ודוקא בשעה שמחתך האותיות, אבל מותר ללמוד בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון^[311]. ואינו נקרא קדושה לענין זה, כי אם נוסח נעריצך וכו' נקדש וכו' לעומתם וכו' ובדברי קדשך וכו', אבל לא שאר כל הנוסח שאומרים עם הקדושה^[312], שמוסיפים בשבת^[313], שהרי השליח ציבור עצמו אין לו מקום קבוע להתחיל ממקום אחד תמיד^[314]. וכן אם הוא עומד עדיין תוך סדר תפילתו, יכול לעסוק ולומר באותה שעה גם כן סדר ותיקוני התפילה שתיקנו החכמים, ואין בזה הפסקה, מאחר שהוא מענייני התפילה^[315]. וכתבו אחרונים שלסוברים שעיקר הקדושה אינו אלא קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד וגו'^[316], ואפילו ימלוך אינו מעיקר הקדושה, כל שכן לעומתם וכו' ובדברי וכו'^[317].

אסור לדבר באמצע הקדושה^[318], משיתחיל שליח ציבור בהזמנה לקדושה ועד אמן* של האל הקדוש^[319].

כשאינו זמנו של היחיד

יחיד הבא לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים בלחש, שאם אינו יכול להתחיל תפילתו ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה אינו מתפלל אלא מתעכב עד שיסיימו^[320], וכאשר פותח שליח הציבור תפילתו יאמר יחד עימו מילה במילה בלחש, כמו שהוא אומר^[321], נחלקו בו גאונים וראשונים - לדעתם שאין הציבור אומר אלא פסוקי הקדושה, ולא הנוסח המקדים להם ושביניהם^[322] - יש סוברים שעונה קדושה עם הציבור^[323]. ויש סוברים שכשיגיע שליח ציבור לפתיחת הקדושה יאמר עימו מילה במילה מה שהוא אומר^[324], ואין זה קרוי הפסק^[325], שאף נוסח הקדושה כתר יתנו וכו'^[326] או איזה נוסח שיאמר, הוא צריך לאומרו מילה במילה, שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפילת שליח הציבור^[327], ואף על פי שאין היחיד אומר קדושה^[328], יכול לענות קדושה עם הציבור^[329], שאין זה קרוי יחיד^[330], כיון שאומרה עם השליח ציבור^[331].

היה שליח הציבור מתחיל בתפילת יוצר - שחרית - וזה בתפילת מוסף - לנוהגים לומר בה קדושה רבה^[332] - נחלקו בה הדעות: יש סוברים שאומר הקדושה יחד עם שליח הציבור^[333], כיון ששתי הקדושות קדושה של תפילה הן, קדושתן שוה ויכול לומר הקדושה מילה במילה עם השליח ציבור^[334]. ויש סוברים שאינו אומר הקדושה עימו^[335], הואיל ואין זו אותה תפילה בעצמה ששליח ציבור מתפלל^[336], אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, ששומע-כעונה*^[337].

השומע קדושה במקום אחד ואחר כך נכנס לבית הכנסת ושמע ציבור אומרים קדושה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאסור לו לענות קדושה עימהם, שנאמר: אוי לי כי נדמיתי^[338], ונדמיתי מלשון דומם, שלא היה יכול לענות קדושה עימהם^[339]. ויש סוברים שחוזר ואומר קדושה^[340], שהרי כמה קדושות אנו אומרים זו אחר זו, ביוצר ובסדר קדושה ובתפלת מנחה ובתפלת מוסף^[341], שאין הקדושה כמו התפילה שנאמר עליה כיון שאמרה פעם אחת יצא ידי חובתו, שהרי אנו אומרים - בהזמנה לקדושה, לנוהגים כן^[342] - נקדש כמו שמקדישין אותו למעלה^[343], ולמעלה מקדישים אותו בכל עת כתות כתות מלאכי השרת^[344], לפיכך כל עת שישמע שמקדישים אותו למטה כת אחת שהם עשרה יחבר עצמו עימהם^[345], וכן הלכה^[346].

אם יותר טוב למאחר לבוא לבית הכנסת המתין עד לאחר שיאמר שליח ציבור הקדושה, ולענות אחריו, או לומר שמנה-עשרה* יחד עם השליח ציבור, ע"ע תפלה.

חזרה בטעות

הטועה בעשרת-ימי-תשובה* וסיים האל הקדוש, ועבר שיעור תוך-כדי-דבור*, או התחיל אתה חונן, דינו שחוזר לתחילת שמנה-עשרה*^[347], ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כאחת^[348], ואם היה שליח-צבור* וטעה בעשרת ימי תשובה ואמר האל הקדוש, ועבר שיעור תוך כדי דיבור, או התחיל אתה חונן, חוזר לראש וצריך לומר שנית סדר קדושה^[349].

נוסחאותיה

מעיקר הקדושה היה לנו לומר מייד אחר שסיים השליח ציבור מחיה המתים: קדוש קדוש וגו', אלא שאין קדושה בלא הזמנה, ולכן מקודם השליח ציבור מזמין אותנו לומר קדוש, ולזה אומר מקודם הכנה והזמנה לומר קדוש^[350], ונוסחאות שונות מצינו בדברי גאונים וראשונים להזמנה זו: א) כתר יתנו לך המוני מעלה עם קבוצי מטה יחד כולם קדושה לך ישלשו כמה שנאמר על יד נביאך^[351]. ב) נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת ככתוב על יד נביאך^[352]. ג) נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך^[353]. ד) נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש וכן כתוב על יד נביאך^[354]. וכן אמרו במסכת סופרים שבקדושה של עמידה צריך לומר: נעריצך ונקדישך^[355]. ויש שנהגו לומר כן, אבל התחילו: נקדישך ונעריצך^[356].

יש מהראשונים שכתבו שנהגו לחלק בנוסח ההזמנה לקדושה בין הזמנים השונים של האמירה: בכל הקדושות אומרים: נקדש את שמך וכו'^[357], אבל בשחרית ומוסף של שבת אומרים: נעריצך ונקדישך^[358]. או שאף בשחרית של שבת אומרים: נקדש, ורק במוסף: נעריצך ונקדישך^[359]. או שבשחרית של שבת אומרים: נקדישך ונעריצך, ובמוסף: כתר^[360]. ויש שכתבו שבכל הקדושות אומרים: נקדישך^[361], אבל בשחרית של תשעה-באב אומרים: נקדש את שמך^[362].

בסוף ההזמנה לקדושה מוסיף שליח הציבור - או אף הציבור, לסוברים כן^[363] - וקרא זה אל זה ואמר^[364], ועונים: קדוש קדוש קדוש וגו'^[365].

במקום אחר במסכת סופרים נאמר על מועדים מסויימים שהחזן צריך לומר בהן אתה קדוש: כל יום שיש בו מוסף^[366], וכן חנוכה^[367], מפני שיש בו הלל^[368]. ויש אומרים אף בפורים, מפני שיש בו מגילה^[369]. וביארו אחרונים שבשבת ויום טוב וכל יום שיש בו מוסף היתה להם נוסחא שהיו מתחילים בקדושה: אתה קדוש^[370].

שתי נוסחאות יסודיות מצינו בדברי גאונים וראשונים לפני ברוך כבוד וגו'^[371]: א) לעומתם ברוך יאמרו^[372]. ב) משבחים ואומרים^[373]. או: לעומתם משבחים ואומרים^[374]. ושתי נוסחאות הנאמרות - לעולם^[375]. או לעיתים^[376] - כהקדמה להן: א) אז בקול וכו'^[377]. ב) כבודו מלא עולם וכו'^[378].

שתי נוסחאות מצינו בדברי גאונים וראשונים לפני ימלֹך ה' וגו'^[379]: א) ממקומך מלכנו וכו' על ידי דוד משיח צדקך^[380]. ב) ובדברי קדשך כתוב לאמר^[381].

לנוהגים לומר קדושה רבה^[382], לפני שמע ישראל יש מהגאונים שכתבו הנוסח: פעמים באהבה אומרים^[383]. וראשונים כתבו שמקדימים לו נוסח: ממקומו הוא יפן וכו'^[384], ולפני להיות לכם לאלהים, יש מהגאונים שכתבו שאין מוסיפים דבר^[385]. וראשונים כתבו שמוסיפים: אחד הוא אלהינו^[386] - ויש המתחילים: הוא אלהינו^[387] - וכו' לעיני כל חי^[388]. ויש המוסיפים עוד: הן גאלתי אתכם אחרית כראשית^[389].

הנוהגים להוסיף לקדושה רבה התוספת של אדיר אדירנו^[390], כתבו ראשונים שמוסיפים לפני הכתוב: ה' אֲדֹנֵינוּ וגו'^[391], את המילים: אדיר אדירנו^[392], ולפני הכתוב: והיה ה' למלך וגו'^[393], את המילה: כאמור^[394]. הגאונים שלא הזכירו התוספת של ה' אֲדֹנֵינוּ וגו' אלא התוספת של והיה ה' למלך וגו' בלבד^[395], כתבו ששליח הציבור אומר: והיה ה' למלך על כל הארץ^[396], והקהל עונים: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^[397].

על כך שכשאומרים פיוט מסוג "סילוק"^[398], משמיטים את ההזמנה לקדושה, ע"ע פיוטים. ושם, מהו הנוסח הנאמר.

הערות שוליים