אנציקלופדיה תלמודית:קטורת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - תערובת סממנים בעלי ריח טוב, שממנה מקטירים בבית המקדש.

מרכיביה

מספר הסממנים

הקטרת, שממנה מקטירים בבית-המקדש*[1], צריך שיהיו בה אחד עשר סממנים[2], שנאמר: ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נָטָף ושחֵלֶת וחֶלְבְּנָה סמים ולְבֹנָה זכה[3], ודרשו: סמים, הרי שנים, נטף ושחלת וחלבנה, הם שלשה, הרי ביחד חמשה, ונאמר שוב: סמים, שמשמע שיש להביא עוד כמספר האמור, הרי עוד חמשה, וביחד הם עשרה, ולאחר מכן נאמר: ולבֹנה זכה, הרי אחד עשר[4].

הסממנים שהוזכרו בתורה

הסממנים, ארבעה מהם הוזכרו בתורה, שנאמר: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה[5]. ואלו הם: א) נטף נקרא בלשון תנאים צרי[6], והוא שרף הנוטף מעצי הקטף[7]. ויש מן הראשונים סוברים שמחלוקת תנאים היא אם נותנים בקטרת את עץ הקטף עצמו, או את השרף הנוטף ממנו, ולדעתם להלכה נותנים את העץ בעצמו[8]. ב) שחלת נקראת בלשון תנאים ציפורן[9], והיא שורש בושם[10], ונקראת ציפורן לפי שהיא חלקה כציפורן[11]. ויש שפרשו שאינה מן הצומח אלא דבר הבא מן הים[12]. ג) החלבנה נקראת אף בלשון תנאים חלבנה[13], ואמרו בגמרא שריחה רע[14], וכתבו ראשונים שהיא כמו דבש שחור, שריחו קשה, והוא שרף מאילנות שבערי יון[15]. ד) לבֹנה זכה, נקראת בלשון תנאים לבונה[16], וכתבו אחרונים שהיא שרף הנלקט בהרי הלבנון[17].

הסממנים שלא הוזכרו בתורה

שבעת הסממנים הנוספים נמנו בברייתא: א) מור[18], יש סוברים שהוא דם שנצרר בבטן חיה הדומה לצבי ומצויה בהודו, שמתבשמים בו בני אדם[19], ויש סוברים שהוא מין עשב או אילן שריחו נודף[20]. ב) קציעה[21], יש מן הראשונים שכתבו שהיא הנקראת בתורה במקום אחר: קדה[22], והיא מין שורש עשב[23]. ג) שבולת נרד[24], הוא סם חד, ונקרא שמו שבולת נרד לפי שהוא דק כשבולת[25]. ד) כרכום[26]. ה) קושט[27], יש מן הראשונים שכתבו שהוא הנקרא בתורה במקום אחר: קדה[28]. ו) קילופה[29], נקראת בתורה במקום אחר קנה בשם[30]. ז) קנמון[31], יש סוברים שהוא קליפת עץ[32], ויש סוברים שהוא תבן מבושם[33].

מקורם

שבעת סממני הקטרת הנוספים, שלא הוזכרו בתורה, נלמדים מכלל-ופרט-וכלל*, וכך דרשו: קח לך סמים[34], כלל, נטף ושחלת וחלבנה[35], פרט, סמים, פעם שניה, חזר וכלל, כלל-ופרט-וכלל* אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה - כלומר שעשנו מיתמר ועולה כמקל, ולא יפציל לכאן ולכאן[36] - וריחו נודף, אף כל דבר שקוטר ועולה וריחו נודף[37].

בטעם שנותנים בקטרת דוקא סממנים אלו, ולא אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהלכה למשה מסיני היא, שנותנים דוקא סממנים אלו[38]. ב) ויש שכתבו ששבעה אלו לבדם נתרבו בכלל ופרט וכלל, שהם היחידים שקוטרים ועולים וריחם נודף[39]. ג) ויש שכתבו ששבעת הסממנים, חכמים הם שקבעום, אבל מן התורה אין קפידא אלא בארבעת הסממנים המפורשים[40], שבהם ענן עשן הקטרת עולה[41], ומן התורה אפשר להוסיף עליהם שבעה סממנים אחרים שקוטרים ועולים[42], ויש להם ריח טוב[43]. ד) ויש שצדדו לומר שארבעה מתוך השבעה שלא נכתבו בתורה, מור וקציעה וקלופה וקנמון, מצוה מן התורה לתתם בקטרת, שהם רמוזים במה שאמרה התורה: קח לך סמים[44], שכוונתה לארבעת סממנים שהוזכרו בפרשת שמן-המשחה* - הקודמת לפרשת הקטרת – מָר-דרור וקנמָן-בֶּשֶם וקנה בֹשם וקִדָה[45], שמור הוא מר דרור, וקציעה היא קדה, וקלופה היא קנה-בשם, וקנמון הוא קנמן-בשם, אבל שלשת הסממנים הנוספים, שבלת נרד וכרכום וקושט, חכמים הם שקבעום, ומן התורה אין צריך אלא שיהיו בשמים שיעשו קטרת מרוקח[46].

שבלת נרד וכרכום וקושט, לסוברים שחכמים הם שקבעו להכניסם לקטרת[47], כתבו ראשונים בטעם שבחרו דוקא אותם, שהוזכרו בשיר השירים בכתוב: נרד וכרכֹּם וגו' ואְַהָלות[48] - שאהלות היינו קושט – עם שאר סממני הקטרת, שכולם הוזכרו או נרמזו באותה פרשה[49].

חסר אחד מהם

חיסר אחד מכל סממניה, הקטרת פסולה[50].

חיסר מדברים שנותנים בה שאינם סממנים, עי' להלן[51].

שיפת הציפורן

הציפורן, שפים אותה בבורית כרשינה[52], שהיא עשב הבא מהעיר כרשינה[53], או שהיא עשב שעושים ממנו בורית[54], או שהיא חלב כר בן שנה[55], כדי שתהא נאה[56], ששחורה היא[57], ומלבנים אותה בבורית[58]. שיעור בורית כרשינה תשעה קבין[59]. לא שף בבורית כרשינה, כתבו ראשונים שהקטרת פסולה[60]. ומן האחרונים יש שכתבו שכשרה, שהשיפה אינה אלא למצוה מן המובחר[61].

שרייתה

הצפורן – או הצרי[62] - שורים אותה ביין קפריסין[63], שהוא יין הבא ממקום ששמו קפרס[64], או שהוא יין שעושים מאביונות של אילן צלף[65], כדי שתהא עזה[66], כלומר שיהא ריחה חזק[67]. שיעור יין קפריסין שלשה סאים ושלשה קבים[68]. אין לו יין קפריסין, מביא חמר חיוריין עתיק[69], כלומר יין לבן ישן חזק ביותר[70]. לא שרה ביין קפריסין ולא בחמר חיוריין, כתבו ראשונים שהקטרת פסולה[71]. ומן האחרונים יש שכתבו שכשרה, שהשריה אינה אלא למצוה מן המובחר[72].

על שרייתה בחומרים נוספים, עי' להלן[73].

שימוש במי רגלים

מי רגלים – יש מפרשים מי-רגלים* כמשמעו[74], ויש מפרשים עשב ששמו מי רגלים[75], שהוא מגונה מחמת שמו[76], או שיש לו ריח רע[77], ויש מפרשים מי מעין ששמו רגלים, שיש לו ריח רע[78] - אף על פי שהם יפים לציפורן – לשרייתה[79], או לשיפתה[80] – אין משתמשים בהם לסממני הקטרת, לפי שפיטום הקטרת – היינו כתישת הסמים ועירובם[81] ותיקון הקטרת[82] - נעשה בעזרה[83], ואין מכניסים מי רגלים במקדש[84], ויש שכתבו טעם נוסף, שכל דברי מצוה וקדושה אין משתמשים בהם במי רגלים[85].

מלח סדומית

הקטרת, כתבו ראשונים שמוסיפים לה מלח סדומית[86] - סוג של מלח גס, ויש סוברים דק[87] - ושיעורו רבע הקב*[88]. בטעם הבאתו נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא מהחיוב הכללי לתת מלח על כל דבר שמקטירים על המזבח שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח[89] – ע"ע מליחה - שלדעתם חיוב זה הוא אף בקטרת[90]. ויש סוברים שהוא חיוב מיוחד מן הכתוב: ממלח טהור קדש[91], שתהא מלוחה במלח סדומית[92]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין נותנים מלח סדומית בקטרת, אלא ששורים בו את הצפורן[93].

לא נתן בה מלח סדומית, בירושלמי נראה שפסולה[94], וכן יש מן האחרונים שפסלוה[95], ויש שכתבו שכשרה, שלדעתם נתינת מלח אינה אלא למצוה מן המובחר[96].

מעלה עשן

הקטרת, מוסיפים לה מעלה עשן[97], שהוא עשב[98], שמעלה את עשן הסממנים זקוף כמקל[99], ושיעורו כל שהוא[100]. והעשב הזה, לא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים, שהיתה בידם מסורת איש מפי איש[101]. במקור דין נתינת מעלה עשן דרשו לענין קטרת של יום הכפורים: כי בענן אראה על הכפרת[102], מלמד שנותן בה מעלה עשן[103], וכן דרשו: מנין שנותן בה מעלה עשן, שנאמר: וכסה ענן הקטרת את הכפרת[104], ובטעם שהוצרכו שתי דרשות, אמרו בגמרא שהוא ללמד שבין העלים של מעלה עשן ובין העיקר – שורש[105] - שלו כשרים[106], או שכתוב אחד למצוה ואחד לעכב[107]. בקטרת של שאר ימות השנה, נחלקו אמוראים, וראשונים ואחרונים בדעתם, במקור נתינת מעלה עשן: יש סוברים שהיא מן התורה, שלכך הוצרכו שתי דרשות לקטרת של יום הכפורים[108], ללמד אף על קטרת של שאר ימות השנה[109]. ובדעת אמוראים שלמדו דברים אחרים מן הכפילות[110], יש שכתבו שנתינת מעלה עשן בקטרת של ימות השנה אינה מן התורה[111], ויש שכתבו שאף לדעתם נתינתה מן התורה[112].

קטרת של יום הכפורים שחסר בה מעלה עשן פסולה[113]. ובשל שאר ימות השנה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שפסולה[114]. ויש סוברים שמחלוקת אמוראים היא, שלסוברים שנתינתו מן התורה, פסולה, ולסוברים שאינה מן התורה, כשרה, שאינה אלא למצוה מן המובחר[115].

כיפת הירדן

כיפת הירדן, שהוא עשב הגדל על שפת הירדן[116], ויש מפרשים שהוא רעי של דג[117], רבי נתן אומר שאף היא משמשת לקטרת[118], ונחלקו ראשונים מה עושים בה: יש סוברים שמוספים אותה לקטרת[119]. ויש סוברים ששורים בה את הציפורן[120]. שיעורה כל שהוא[121].

חסר כפת הירדן, יש מן האחרונים שכתבו שהקטרת פסולה[122], ויש שנראה מדבריהם שמאחר וכפת הירדן אינה מאחד עשר הסממנים, הקטרת כשרה בלעדיה[123].

איסור נתינת דבש

דבש*, אף על פי שהוא יפה לקטרת[124], ואלו היה נותן בה דבש מעט לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה[125], אין נותנים אותו בקטרת, ואם נתן פסלה[126], שנאמר: כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'[127]. נתן בה דבש והקטירה, יש מן האחרונים שכתבו שיצא ידי חובה בדיעבד, ולא אמרו אלא שפסולה להקרבה לכתחלה[128], ויש שכתבו שלא יצא ידי חובה[129].

על הדברים הכלולים באיסור נתינת דבש ע"ע דבש[130], וע' שאר ודבש.

המשקל והכמות

משקל הסממנים

ארבעת הסממנים המוזכרים בתורה, שהם הצרי והציפורן החלבנה והלבונה, מן התורה צריך שיהיה משקלם שוה, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, שנאמר בהם: בד בבד יהיה[131], ומשקל כל אחד מהם – כשהקטרת נעשית בפעם אחת לשנה[132] - שבעים מנה*[133]. המור והקציעה ושבולת הנרד והכרכום, משקל כל אחד מהם ששה עשר מנה[134]. הקשט משקלו שנים עשר מנה[135]. קלופה משקלה שלשה מנה[136]. קנמון משקלו תשעה מנה[137]. משקל כל הסממנים יחד שס"ח מנים[138]. במקור משקל הסממנים, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מהלכה למשה מסיני[139], והוא בכלל שיעורים שנמסרו בהלכה למשה מסיני[140], ומהם יש שכתבו שהסמיכוה על הכתוב: שלחיך פרדס רמונים[141] - שנדרש על הקטרת[142] - ש"שלחיך" בגימטריה שס"ח[143]. ויש שכתבו שחכמים הם שקבעו את המשקל, לפי מה ששיערו על פי חוזק הסממנים[144].

חסר ממשקל אחד מן הסממנים, הקטרת פסולה[145]. חסר ממשקל כולם, באופן שנשאר היחס ביניהם שוה, כגון שעשאה לחצאין, כשרה[146].

השקילה

כששוקלים את הסממנים, כתבו אחרונים שאסור להניח משקל במשקל, כלומר שלא ישקול סממן אחד, ויחזור וישקול סממן אחר כנגדו, אלא ישקול כל סממן וסממן כנגד הברזל, שכן דורשים מן הכתוב: בד בבד[147].

כמותה וחילוקה

הקטרת נעשית שס"ח מנה – סממנים[148] - בפעם אחת[149], שזה חשבון כל סממניה יחד[150], ונעשית פעם אחת בשנה[151]. וכיצד היתה מתחלקת, שס"ה מנים, כמנין ימות החמה[152], שימשו להקרבת מנה בכל יום מימות השנה*[153] - ואף על פי ששנה רגילה יש בה שנ"ד ימים, כמנין ימי שנת הלבנה[154], אחד עשר המנים הנותרים הצטרפו מכמה שנים להקטרה בחודש העיבור[155] - ושלשה מנין יתרים שהיו בכל שנה, מהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים[156], והשאר, כלומר מה שנותר משלשת המנים, שלא נכנס בחפינת הכהן – והם כשנים וחצי מנים, שהחפינה כחצי מנה[157] - נשאר מכל שנה לשנה שאחריה, ומתוסף על שס"ח המנים החדשים[158].

מותר הקטרת

מותר הקטרת, שהיא הקטרת הנותרת משנה לשנה – כגון הנותרת משלשת המנים של יום הכפורים, אחר חפינת הכהן[159], וכן אחד עשר מנים הנותרים בכל שנה פשוטה, משס"ה מנים שמפטמים כנגד ימות שנת החמה[160] - אי אפשר להקטירה בשנה הבאה כפי שהיא, לפי שקרבנות הציבור הנקנים מתרומת-הלשכה*, צריך לקנותם בכל שנה מתרומה חדשה[161], ומה היו עושים בה, היו נותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מהם מתרומה חדשה[162], אלא שמאחר ואי אפשר לתת אותה לאומנים כשהיא קדושה, שכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם[163], מחללים אותה תחלה על מעות אחרות, כיצד, לוקחים מעות מתרומת הלשכה, ומוצאים אותם לחולין על ידי שמזכים אותם לאומני הקטרת, ועל המעות הללו מחללים את הקטרת קודם נתינתה לאומנים[164].

על דיני קנית קטרת מתרומה חדשה, ופרטים נוספים בענין מותר הקטרת, ע"ע שקלים; על המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים לקטרת, ע"ע הקדש[165].

פיטומה לחצאין

פטמה לחצאין, כלומר שפיטם קפ"ד מנים, מחצית מן הכמות השנתית, כשרה[166], ובלבד שיתן כל סממן לפי ערכו, כלומר שהיחס בין הסממנים נשמר[167]. וכן היו עושים אחת לששים או לשבעים שנה, כשהמותר המתאסף ממותר קטרת של יום הכפורים שבכל שנה[168], הגיע לשיעור מחצית מהכמות השנתית, היו מפטמים אותה לחצאין, כלומר שבאותה שנה לא היו מפטמים קטרת חדשה בשעור שס"ח מנים, אלא בשעור קפ"ד מנים, והמחצית השניה באה מן השיריים[169].

בכמות קטנה

פיטם פחות ממחצית הכמות השנתית – היינו פחות מקפ"ד מנים - נחלקו תנאים: א) בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר בשם בן הסגן, שלא שמענו שהיו מפטמים לשליש ולרביע, כלומר שלא שמענו שהיו משהים את מותר הקטרת שמונים או תשעים או מאה שנים, עד שבשנה שיצרפו אותה, יפטמו שליש או רביע בלבד מהכמות הרגילה[170], כתבו ראשונים שאם פטמו לשליש ולרביע, ספק הוא אם הקטרת כשרה[171], ומן האחרונים יש שכתבו בדעתו שהקטרת פסולה[172], שהלכה למשה מסיני היא שהקטרת אינה נעשית אלא בשיעורה, או לחצאין, אבל לא בכמות אחרת[173]. ב) וחכמים סוברים שאם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו, בשיעור מנה, המספיק ליום אחד, עושה כן[174], ויש שכתבו בדעתם, וכן נראה מדברי רבא, שאפילו פיטם כשיעור פרס, שהוא חצי מנה, והוא כשיעור הקטרה אחת של בוקר או של ערב, כשרה[175].

להלכה כתבו ראשונים שלכתחלה מפטמים שס"ח מנים יחד, ואם פיטם מעט מעט, אפילו פרס בכל פעם, כשרה[176]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים להלכה שפטמה פחות מחציה פסולה[177].

עשייתה

מצוה בעשייתה

עשיית הקטרת להקטרה, יש בה מצות עשה[178], שנאמר: ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגו' ועשית אתה קטרת וגו'[179].

במנין המצוות

עשית הקטרת אינה נמנית במנין המצוות[180], לפי שהיא הקדמה למצות ההקטרה, והקדמות למצוות, אין מונים אותם כמצוות בפני עצמן, לסוברים כן[181], או לפי שהיא כלולה במצות פרשת המשכן[182].

על כללי מנין המצוות ע"ע תריג מצוות.

עשייתה בקדש

כל מעשה הקטרת נעשה בעזרה, שנאמר: קדש היא קדש תהיה לכם[183], כל מעשיה לא יהו אלא בקדש[184]. ואפילו הכנת הסממנים קודם עירובם בקטרת, כגון שריית הציפורן כדי שתהא נאה[185], אינה נעשית אלא בעזרה[186]. קטרת שנעשתה בחוץ פסולה[187].

על עשייתה בלשכת בית-אבטינס*, ואם היה לה דין קדש, ע"ע בית אבטינס[188].

בכלי קדוש

על פיטום הקטרת, אם נעשה בכלי-שרת*, ע"ע כלי שרת[189]; על המכתשת שכותשים בה, אם היתה כלי שרת, ע"ע כלי שרת[190].

זמן עשייתה

פיטום הקטרת, שנעשה פעם בשנה[191], היו עושים אותו בניסן, שבו מתחילים להביא קרבנות ציבור מהתרומה החדשה[192]. ובשנה שלא פטמו אותה אלא לחצאין, והמחצית השניה באה מן השיריים[193], נראה מדברי ראשונים שבמחצית השנה הראשונה השתמשו בשיריים, ולאחר חצי שנה פיטמוה לחצאין[194].

שחיקת הסממנים

כל אחד מן הסממנים שוחקים אותו בפני עצמו הדק הדק[195], שנאמר: ושחקת ממנה הדק[196]. בטעם ששוחק כל אחד בפני עצמו, ולא מערבם ושוחקם יחד, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שצריך שיתערבו יפה[197], ואחר שחיקה מתערבים יפה יותר[198], וטעם נוסף אמרו, שלמדים ממה שנאמר בהם: בד בבד[199], כלומר כל אחד לבדו[200].

אמירה בעת השחיקה

בעת שחיקת הקטרת, אומר: הדק היטב, היטב הדק[201], לפי שהדיבור יפה לבשמים[202] בעת שחיקתם[203], ונחלקו ראשונים מי האומר: יש סוברים שהממונה אומר לשוחק, שישחוק יפה[204], ויש מפרשים שהשוחק אומר לסממנים שיתדקדקו יפה[205].

עירוב הסממנים

הסממנים השחוקים, צריך לערב אותם[206] יפה יפה, שנאמר: ממלח[207], כלומר מעורב[208].

החזרתה למכתשת

אף על פי שמפטמים את הקטרת פעם אחת בשנה[209], מחזירים אותה למכתשת עוד פעמיים בשנה[210], כדי לחדש ריחה[211]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל פעם היתה ההכנסה מטעם אחר, שבימות החמה, שהקטרת צריכה להיות פזורה כדי שלא תתעפש, הכניסוה כדי לפזרה, שמא נדבק קצתה בקצתה, ובימות הגשמים, שהקטרת צריכה להיות צבורה כדי שלא יפוג ריחה, הכניסוה והניחוה שם כל ימות הגשמים, ומשם היו מסתפקים ממנה בכל יום[212].

שמירתה

הקטרת, יש מן האחרונים שמצדדים בדעת ראשונים שבימות החמה מניחים אותה כשהיא פזורה, כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים מניחים אותה כשהיא צבורה, כדי שלא יפוג ריחה[213].

שחיקת קטרת של יום הכפורים

שלש מנים של קטרת, שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, אין די לה שתהא דקה, כשאר קטרת, אלא צריך שתהא דקה מן הדקה[214], שנאמר בה: קטרת סמים דקה[215], והלא כבר נאמר בכל קטרת: ושחקת ממנה הדק[216], ומה תלמוד לומר דקה, כדי שתהא דקה מן הדקה[217], ולפיכך נותנים אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקה יפה יפה, כדי שתהא דקה מן הדקה[218].

על דיני קטרת של יום הכפורים, והקטרתה, ע"ע עבודת יום הכפורים.

העושים

הקטרת נעשית על ידי אומנים[219], ובמקדש, בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטרת[220], לפי שהם היו בקיאים במעשה הפיטום[221], והיו יודעים להעלות עשן הקטרת, שיהא מיתמר ועולה כמקל[222], לפי שהכירו את העשב "מעלה עשן"[223].

אף זרים ונשים, וכל הפסולים, כתבו אחרונים שכשרים לפיטום הקטרת[224].

גדרה ודיניה

דמיה

הקטרת נקנית מתרומת הלשכה[225], במקור הדין יש שדרשו בירושלמי ממה שנאמר: קדש היא[226]. וכן שכר עושי הקטרת ניתן מתרומת הלשכה[227].

פיטומה בקדושה

פיטום הקטרת, צריך שיעשה בשל הקדש, לפיכך צריך להקדיש את הסממנים קודם הפיטום[228]. פטמה מן החולין פסולה[229]. ומדברי אחרונים נראה שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי, אם הפיטום צריך שיעשה בשל קדש[230].

קדושתה

הקטרת אחר שנכתשה במכתשת, נחלקו אמוראים בקדושתה: רבה סובר שהיא קדושה קדושת-הגוף*[231], משום שנתקדשה במכתשת, שהיא כלי שרת, לסוברים כן[232], או שהאמירה שבהקדשתה – שאומרים הרי זו קטרת – עושה אותה קדושת הגוף, אלא שהקדושה חלה בפועל אחר כתישתה, שאז נעשית ראויה להקטרה[233]. ורב חסדא סובר שקטרת אף אחר כתישתה אינה קדושה אלא קדושת-דמים*[234], שבלקיחתה מתרומת הלשכה נעשית קדושת דמים[235], והמכתשת אינה מקדשתה קדושת הגוף, לפי שלדעתו אינה כלי שרת[236], ואף אמירת ההקדשה, לדעתו אינה מקדשתה קדושת הגוף[237], אלא שבהקטרתה מתקדשת קדושת הגוף בכלי שנתונה בו בשעת הקטרה, שהוא כלי שרת[238].

לסוברים שקדושה קדושת הגוף, הטעם שניתן לפדותה, ע"ע לב בית דין מתנה[239]; הטעם שאינה נפסלת בלינה*, ע"ע לינה[240]. לסבורים שאינה קדושה קדושת הגוף, הטעם שנפסלת בטבול-יום*, ע"ע קדושת דמים; על קטרת, אם נפסלת ביוצא*, ע"ע יוצא[241].

איסור עשיה כמתכונתה

אסור לעשות קטרת כמתכונתה[242], היינו כמנין סממניה[243], לפי יחסי משקלם[244], כדי להשתמש בה לעצמו[245], שנאמר: והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם[246]. האיסור נמנה במנין מצוות לא תעשה[247].

המפטם את הקטרת להריח, במזיד*, חייב כרת*[248], אף על פי שלא הריח[249], שנאמר: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו[250]. ובשוגג*, חייב חטאת* קבועה[251]. ועל לא הודע שלה, חייב אשם-תלוי*[252].

המפטם את הקטרת, אם לוקה, ע"ע חיבי מלקיות[253].

הסממנים

העושה קטרת לעצמו, ונתן בה סממנים אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף, במקום אותם שמנו חכמים בקטרת[254], כתבו אחרונים שלסוברים שמן התורה אף סממנים אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף כשרים לקטרת[255], אף העושה מהם להריח הרי הוא בכלל הלאו[256], ולסוברים שמן התורה אין כשרים לקטרת אלא הסממנים שנמנו[257], העושה מסממנים אחרים אינו בכלל הלאו[258]. ויש מן האחרונים שנסתפקו שמא אף לסוברים שסממנים אחרים כשרים מן התורה, אחר שבררו חכמים סממנים מסוימים, שוב אין קטרת חשובה כמתכונתה אף מן התורה אלא כשנעשית באותם שנקבעו[259].

עשה קטרת כמתכונתה בסממניה, אלא שחיסר מעלה עשן – שאינו מסממני הקטרת, אלא מוסיפים אותו עליהם[260] - לסוברים שנתינתו בקטרת מעכבת[261], נסתפקו אחרונים אם חייב[262].

הכמות

המפטם לעצמו, אינו חייב אלא אם פיטם בכמות שמצינו כמוה בפיטום הקטרת שבמקדש, שנאמר: והקטרת אשר תעשה כמתכנתה לא תעשו וגו'[263], כל שתעשה[264], כלומר שכל שראויה לעשיה היא שחייבים עליה[265]. פיטמה לחצאין – כשהיחס במשקל הסממנים נשמר[266] - מאחר ופיטום כזה כשר במקדש[267], חייב[268]. פיטם לשליש ולרביע, או מנה, או פרס, לסוברים שפיטומים כאלה כשרים במקדש[269], חייב[270], ולסוברים שאינם כשרים במקדש, פטור[271]. להלכה כתבו ראשונים שהמפטם לשליש חייב[272], וכתבו אחרונים בדעתם שהוא הדין פחות משליש[273].

על המפטם חצי-שעור*, אם אסור מן התורה לסוברים שחצי שעור אסור מן התורה, ע"ע חצי שעור[274].

למסרה לציבור

פיטם קטרת למסרה לציבור, פטור[275], ומותר לעשות כן[276], שנאמר: לא תעשו לכם[277], לכם הוא שאסור, אבל למסרה לציבור פטור[278], וראשונים כתבו שלמדים מן הכתוב: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת[279], דוקא להריח בה, אבל עושה אתה משלך כדי למסרה לציבור[280].

להתלמד

פיטם קטרת להתלמד בה, פטור[281]. וכתבו אחרונים שכן הדין אף בעשאה לצורך אחר, כל שלא עשאה להריח בה[282].

על המריח בריח הקטרת לאחר שתעלה תמרתו, אם מעל, ע"ע דבר שנעשית מצותו[283] וע' מעילה; אם יש איסור הנאה בריח הקטרת אחר שתעלה תמרתו, ע"ע דבר שנעשית מצותו[284].

אמירת פטום הקטרת

סדר פיטום הקטרת, כתבו ראשונים שאומרים אותו אחר תפילת שחרית[285], וכן יש שכתבו שנוהגים לאמרו בערב אחר תפילת ערבית[286], או מנחה[287], זכר למקדש, שהיו מקטירם קטרת בבוקר ובערב[288]. ובמקצת מקומות אין אומרים אותו[289]. ויש שאין אומרים אותו אלא בשבת[290]. ויש שנהגו לאמרו במוצאי שבת[291].

יש מן האחרונים שכתבו שכשם שהמקטיר שחסר אחד מסממני הקטרת חייב מיתה[292], כך הקורא שחסר אחד מן הסממנים בקריאתו חייב מיתה[293], לפי שהעוסק בפיטום הקטרת, הרי הוא כאילו מקריב[294], ומטעם זה כתב שצריך לאמרה דוקא מן הכתב[295], וכן מטעם זה במקצת מקומות אין אומרים אותו כלל, שמא יחסר[296]. ואחרונים חולקים וסוברים שהמחסר סממנים בקריאתו אינו חייב מיתה[297].

על הקטרה הקטרת וכל פרטיה ע"ע הקטרה (קטרת).

ריחה

טוב ריחה

ריחה הקטרת, כתבו ראשונים שהוא הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם[298].

ריחה במקום רחוק

הקטרת, ריחה היה מורגש מרחוק[299], ובירושלים, אפילו כלה, שדרכה להתקשט בבשמים, אינה צריכה להתקשט, מריח קטרת[300], ואפילו מיריחו – הרחוקה מירושלים עשר פרסאות[301] - היו מריחים ריח פטום הקטרת[302], ועיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת[303], ונשים שביריחו אינן צריכות להתקשט מריח הקטרת[304], ואף עיזים שבהר מכוור – ויש גורסים: מכמר, ופרשו שהם הרי הגלעד[305] - היו מתעטשות מריח פטום הקטורת[306].

ריחה לאחר זמן

הקטרת, ריחה נשאר במקום הקטרתה זמן רב[307], וכן העידו על משכן שילה, שקרוב לאלף שנים אחר חורבנו, נותר בכתליו ריח הקטרת[308].

על "חבת-הקדש*" בקטרת, שמחמתה היא מקבלת טומאה אף על פי שאינה אוכל, ושיש סוברים שמחמתה לוקים על אכילתה בטומאה, ע"ע חבת הקדש[309] וע' טמאת מקדש וקדשיו[310].

הערות שוליים

  1. ע"ע הקטרה (קטרת), על ההקטרה ודיניה, ושם על איסור הקטרת קטרת זרה. על הולכת הקטרת להקיטרה, אם היא עבודה, ע"ע הולכה ציון 285 ואילך. על הקטרתה בחוץ, שחייב עליה משום העלאת חוץ, ע"ע העלאת חוץ ציון 297 ואילך.
  2. עי' ד' ר' יוחנן בכריתות ו ב: י"א סממנים נאמרו למשה בסיני, ובאר שבע וערל"נ שם, בבאור דבריו, שמנין הסממנים נלמד מהדרשה דלהלן; עי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ב. על זהות הסממנים עי' להלן.
  3. שמות ל לד.
  4. רב הונא בכריתות שם.
  5. שמות ל לד.
  6. עי' ברייתא כריתות ו א, וירושלמי יומא פ"ד ה"ה, שמנתה צרי בסממני הקטרת, ורש"י כריתות שם שמ' שהוא נטף; רש"י ורמב"ן שמות שם.
  7. ברייתא שבת כו א וכריתות שם וירושלמי שם. ועי' כריתות שם ב, שהוא מין אילן. ועי' רש"י כריתות שם ושמות שם, שנקרא גומא, ורש"י שמות שם ושבת קט ב ד"ה אניגרון, שנקרא גם תירייק"א, ועי' רמב"ן שמות שם, שאינו תירייקא. ועי' ערוך ערך אפרסמון, שהצרי הוא שמן אפרסמון, ועי' יחזקאל כז יז, ורש"י שם, שמ' ששמן אפרסמון אינו צרי, ועי' השרשים לרד"ק ע' פנג.
  8. עי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ד, ורמב"ן שמות שם בדעתו, שנחלקו בזה תנאים בברייתא בכריתות ו א, שלת"ק שמנה "צרי" בסממנים, נותנים את השרף, שהוא נקרא צרי, ור"ש שאמר שהצרי אינו אלא שרף, חלק וסבר שאין נותנים אותו, אלא את העץ, ועי' כ"מ שם שפי' להפך, שלת"ק נותנים העץ עצמו, והוא הנקרא צרי, ולר"ש נותנים את השרף.
  9. עי' ברייתא כריתות שם וירושלמי שם, שמנתה ציפורן בסממני הקטרת, ורש"י כריתות שם ובשמות שם, ע"פ תרגום אונקלוס שם לשחלת: טופרא; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ד.
  10. רש"י שמות שם. ועי' שו"ת רזב"ז ח"ב סי' תרנג, שהצפורן ריחו רע, ואין מכניסין אותו במוגמרות אלא לחזק ריח שאר הסמנים אשר ריחם טוב וערב, ועי' כריתות שם ב, שאמרו על חלבנה שריחה רע עי' ציון 14, ולא אמרו כן על ציפורן.
  11. רש"י שם ושם.
  12. רמב"ן שמות שם. ועי' שלטי הגיבורים (שער אריה) פרק עט, בד' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ד ורמב"ן שם, ותפא"י חומר בקדש פ"ב אות סז, שהיא מכסה של שרץ הים אחד, ועי' שלטי הגיבורים שם, שתמה כיצד הוכשר למזבח מין טמא, וכן הק' שבכריתות ו ב, מבואר ששחלת היא גידולי קרקע, ועי' ציון 19. ועי' דרישה או"ח סי' קלג אות ד, שנ' שהבין שהוא מין אחר.
  13. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם.
  14. כריתות שם ב. ועי' ציון 10. ועי' רש"י שמות ל לד: בשם שריחו רע. ועי' כריתות שם: א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
  15. רמב"ם כלהמ"ק שם.
  16. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם.
  17. אברבנאל שמות שם. ועי' ירמיה ו כ: למה זה לי לבונה משבא תבא.
  18. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ג.
  19. עי' רמב"ם כלהמ"ק פ"א ה"ג, ורמב"ן שמות ל כג בדעתו, וע"ע חציצה ציון 220 ואילך, וע' שמן המשחה. ועי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' כא אות ז, שהק' מכריתות ו ב, שמ' שסממני הקטרת הם גידולי קרקע ומיני אילנות, ולא הבאים מן החי, ועי' ציון 12.
  20. ראב"ד כלהמ"ק שם; עי' רמב"ן שם. וע"ע הנ"ל.
  21. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ג.
  22. עי' שמות ל כד, ואונקלוס ורש"י שם ורמב"ן שם כג. ועי' ציון 28, שי"ח.
  23. רש"י שמות שם. ועי' דרישה או"ח סי' קלג אות ט, שהיא אינגבר (זנגביל) ועי' תוס' כריתות טז א ד"ה בה', שמ' שאינה זנגביל.
  24. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם כלהמ"ק שם.
  25. אבודרהם פטור הקטורת; דרישה שם אות י.
  26. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  27. ברייתא כריתות שם; רמב"ם שם.
  28. שמות ל כד. רמב"ם כלהמ"ק פ"א ה"ג, ועי' כ"מ שם, שתמה שקדה היא קציעה, עי' ציון 22, שי"ח.
  29. ברייתא כריתות שם; רמב"ם שם פ"ב ה"ג.
  30. שמות ל כג; רמב"ם שם. רמב"ן שם לד. ועי' שטמ"ק כריתות ו א אות כג, שחולק וסובר שלא היה קנה בשם בקטרת.
  31. ברייתא כריתות שם.
  32. רש"י שמות ל כג.
  33. רמב"ן שם.
  34. שמות ל לד.
  35. שמות שם.
  36. רש"י כריתות ו ב ד"ה קוטר.
  37. דבי רבי ישמעאל בכריתות ו ב. ועי' גמ' שם, הטעם שצריך לכתוב שלשה פרטים: נטף ושחלת וחלבנה, ואין די באחד מהם, וע"ע גדולי קרקע ציון 141. ועי' ד' ריש לקיש שם: מה לשון קטרת, דבר שקוטר ועולה. ועי' כריתות שם, שלבונה, שהיא מארבעת הסממנים שהוזכרו בכתוב, אינה קוטרת ועולה.
  38. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"א, ב, ומנ"ח מ' קג בדעתו, וערל"נ שם ד"ה והלא, בד' רמב"ם שם ה"ט; החינוך שם, לגי' מנ"ח שם; באר שבע כריתות ו א בשם מצאתי כתוב. ועי' רמב"ן שמות ל לד, וערל"נ שם בדעתו, שנסתפק בשבעת הסממנים אם הם מהלמ"מ או שחכמים קבעום.
  39. רגמ"ה כריתות שם. ועי' שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג אות ד, הובא ברמב"ן שמות שם: בדקו חכמים ומצאו שאין יפה לקטורת אלא אחד עשר סממנין הללו שבה.
  40. עי' רש"י כריתות ו ב ד"ה י"א סמנים, וערל"נ שם א ד"ה והלא, ומנ"ח שם, בדעתו; עי' רמב"ן שמות שם, שמצדד לומר כן.
  41. רמב"ן שם.
  42. רש"י שם ואחרונים הנ"ל בדעתו; רמב"ן שם.
  43. רמב"ן שם.
  44. שמות ל לד.
  45. שמות שם כג – כד.
  46. רמב"ן שם ל לד, וכעי"ז בשטמ"ק כריתות ו ב בשם תוס' מהר"פ.
  47. עי' ציון 46.
  48. שה"ש ד יד.
  49. רמב"ן שמות ל לד, וע"ש כיצד נרמזו כל הסממנים.
  50. ירושלמי יומא פ"ד ה"ה; עי' ברייתא כריתות ו א, שאם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, ורש"י כריתות שם ומחז"ו סי' עז, שזה משום שהקטרת פסולה, וע"ע הקטרה (קטרת) ציון 461 ואילך, בטעם חיוב מיתתו; תוספתא מנחות פ"ו: סמני קטרת מעכבין זא"ז; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ח, שהיא קטרת זרה. ועי' באר שבע כריתות שם, שה"ה כשהוסיף על הסממנים, חייב מיתה, ועי' א"ר סי' קלג ס"ק ה.
  51. עי' ציון 94 ואילך, על חיסר מלח סדומית, וציון 113 ואילך, על חיסר מעלה עשן, וציון 122 ואילך, על חיסר כפת הירדן, וציון 60 ואילך, על שלא שף הציפורן בבורית כשרינה, וציון 71 ואילך, על שלא שראה ביין קפריסין או חמר חיוריין.
  52. ברייתא כריתות ו א וירושלמי פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ה.
  53. רגמ"ה שם ורש"י שם פי' א.
  54. רש"י שם פי' ב.
  55. רגמ"ה שם פי' ב. ועי' מגילה יב ב, על הכתוב באסתר א יד: כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל.
  56. ברייתא כריתות שם. ועי' הגי' בירושלמי יומא שם: מפני שהיא נאה, וקה"ע שם, שכוונתו כבבלי, שהיא נאה יותר אחר השיפה, ועי' ב"י או"ח סי' קלג, שנסתפק בבאור ד' הירושלמי.
  57. רש"י שם.
  58. מחז"ו סי' עז. וע"ש שמלבנים אותה כדי שלא תשחיר את שאר הסממנים.
  59. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  60. מחז"ו סי' עז.
  61. ב"י או"ח סי' קלג.
  62. גי' מחז"ו סי' עז, בברייתא דלהלן.
  63. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ה.
  64. רש"י שם פי' א.
  65. רגמ"ה שם. ועי' רש"י שם פי' ב.
  66. ברייתא כריתות שם. ועי' הגי' בירושלמי יומא פ"ד ה"ה: מפני שהיא עזה, וקה"ע שם בבאורו, שהיא עזה ואין ריחה נודף אם אין שורים אותה, ועי' ב"י או"ח סי' קלג, שנסתפק בבאור ד' הירושלמי.
  67. רש"י שם.
  68. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  69. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; עי' רמב"ם שם.
  70. רמב"ם שם.
  71. מחז"ו סי' עז.
  72. ב"י או"ח סי' קלג.
  73. ציונים 93, 120.
  74. שטמ"ק כריתות ו א, פי' א.
  75. ראשונים דלהלן.
  76. שטמ"ק שם בשם י"מ.
  77. מחז"ו סי' עז.
  78. מחז"ו שם.
  79. עי' לעיל על שרייתה. עי' רש"י כריתות ו א ד"ה מסייע; ב"י או"ח קלג, בד' הברייתא לפי גירסת הבבלי כריתות שם והירושלמי יומא פ"ד ה"ה, שמי רגלים הוזכרו אחר שהוזכרה שריית הציפורן, ועי' ציון הבא, גירסא אחרת.
  80. עי' לעיל על שיפתה. ב"י שם, לגי' אבודרהם והסידורים בברייתת פיטום הקטרת, שמי רגלים הוזכרו אחר שהוזכרה שיפת הציפורן, ועי' ב"י שם, שגי' זו אינה עיקר.
  81. רש"י יומא לח א ד"ה לפטם.
  82. מחז"ו סי' עז; כלבו סי' לח.
  83. עי' ציון 183 ואילך.
  84. ברייתא כריתות ו ב וירושלמי יומא פ"ד ה"ה, ורש"י כריתות שם.
  85. תוס' כריתות שם ד"ה מסייע, מק"ו משופר, שהוא רק תשמישי מצוה, ואעפ"כ אין מצחצחים אותו במ"ר, ע"ע מ"ר וע' שופר, כ"ש קטרת. ועי' רש"י שם ד"ה מסייע, שמשמע שמטעם זה אין לאסור.
  86. עי' ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה, וגאונים וראשונים דלהלן בבאורה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ב. ועי' אבנ"ז או"ח סי' כ אות ב.
  87. כלבו סי' לח.
  88. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם. ועי' רמב"ם שם: בלא משקל, ושם ה"ג: רובע הקב, וכ"מ שם ה"ב, שרבע הקב אינו שיעור משקל אלא מדה, ועי' ערוה"ש העתיד כלהמ"ק סי' יט אות יב, באור אחר.
  89. ויקרא ב יג. תשוה"ג הרכבי סי' סד; כלבו שם; שטמ"ק כריתות שם בשם תוס'. וע"ע מליחה, אם החיוב בכל הקרבנות הוא במלח סדומית דוקא.
  90. עי' מנחות כ א, כא א, מחלוקת בזה, וע"ע מליחה.
  91. שמות ל לה.
  92. רמב"ן שמות שם. ועי' ציון 208, פירוש אחר.
  93. תוס' כריתות שם ד"ה מלח, בשם ר' משה כהן, וכעי"ז בבאר שבע שם בד' ב"י או"ח סי' קלג. ועי' תוס' שם, שאף לסוברים שטעונה מלח מדין קרבנות הכללי, אי"ז אלא בשעת הקטרה, ולא בעשייתה.
  94. עי' ירושלמי יומא פ"ד ה"ה, שאם חסר מלח חייב מיתה, וקה"ע שם, ועי' באר שבע כריתות ו א, שט"ס הוא.
  95. רדב"ז כלהמ"ק פ"ב הי"א.
  96. ב"י או"ח סי' קלג; באר שבע שם. ועי' ציון הקודם.
  97. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ב.
  98. רש"י שם; רמב"ם שם.
  99. רש"י יומא נג א.
  100. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  101. עי' יומא לח א; רמב"ם שם. ועי' ציון 222.
  102. ויקרא טז ב.
  103. יומא נג א.
  104. ויקרא טז יג.
  105. רש"י יומא שם.
  106. עי' ד' ר' יוסף ואביי יומא שם.
  107. רב אשי שם. וע"ש שיטות נוספות בטעם כפל הדרשות, ועי' להלן.
  108. עי' לעיל.
  109. עי' יומא שם, שזהו אחד הביאורים לכפל הדרשה, ועי' לעיל תירוצים אחרים. ועי' מחז"ו סי' עז, שסתם שמן הכתוב ביוה"כ למדים אף על שאר ימות השנה.
  110. עי' לעיל.
  111. פר"ח או"ח סי' קלב ס"ב; ומל"מ כלהמ"ק פ"ב ה"ג. ועי' ציון 115.
  112. עי' תוס' יומא שם ד"ה חד למצוה.
  113. עי' ציון 107; עי' יומא נג אף חייב מיתה; עי' רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה הכ"ה. וע"ע דיעבד ציון 106.
  114. מחז"ו סי' עז; תוס' יומא נג א ד"ה חד למצוה, בדעת ר' אשי שם; עי' באר שבע כריתות ו א.
  115. עי' ב"י או"ח סי' קלג, ופר"ח שם ס'י קלב ס"ב בדעתו, ע"פ יומא לח א ורש"י שם, שפעם הביאו אומנים שלא השתמשו במעלה עשן, ומ' שהקטרת שלהם היתה כשרה; מל"מ כלהמ"ק פ"ב ה"ג, בד' רמב"ם שם. ועי' שער אפרים סי' טז, באור אחר בד' ב"י שם.
  116. רש"י כריתות ו א. ועי' רש"י ב"ק פב ב, שהוא ורד.
  117. רגמ"ה שם ושטמ"ק שם, פי' ב.
  118. ברייתא כריתות שם וירושלמי יומא פ"ד ה"ה.
  119. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ב וה"ג, ומל"מ שם ה"ג בדעתו. ועי' רגמ"ה כריתות שם, שכפת הירדן היא בושם, ומחז"ו סי' עז, וסידור רש"י סי' תלג, שיש לה ריח טוב, ונ' שאף לדעתם נותנים אותה בקטרת.
  120. תוס' כריתות שם ד"ה מלח.
  121. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  122. רדב"ז כלהמ"ק פ"ב הי"א.
  123. עי' ב"י או"ח סי' קלג, שמ' שכל שאינו מי"א הסממנים אינו מעכב.
  124. ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה יב סוף פרק יג אות ד.
  125. ירושלמי יומא פ"ד ה"ה.
  126. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא שם; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ח.
  127. ויקרא ב יא. רש"י כריתות שם.
  128. מנ"ח מ' קיז; שפ"א כריתות שם.
  129. עי' ר"י קורקוס כלהמ"ק שם; ערוה"ש העתיד כלהמ"ק סי' יט סכ"ב.
  130. ציון 31.
  131. שמות ל לד. רש"י שמות שם.
  132. עי' ציון 151.
  133. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ג.
  134. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  135. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  136. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  137. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  138. עי' ציון 148 ואילך. ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  139. פהמ"ש לרמב"ם כריתות פ"א מ"א, וערל"נ כריתות ו א, בד' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט; יראים סי' רעט; שטמ"ק כריתות ו א אות כא; עי' ציון הבא. ועי' רמב"ן שבציון 144. ועי' מנ"ח מ' קג, שאף לסוברים שזהות הסממנים אינה מן התורה, עי' ציון 40, אפ"ל שמשקלם מהלמ"מ, שכך נמסרה ההלכה, ששבעת הסממנים שיוסיפו, יהיו אשר יהיו, ארבעה מהם יהיה משקל כ"א מהם טז מנה, ואחד יב מנה, ואחד שלשה מנה ואחד תשעה מנה, ואחר שחז"ל בחרו המינים, בחרו לפי חוזק הסמים מי מהם יהיה בכל משקל, ועי' ציון 144.
  140. קרי"ס כלהמ"ק פ"ב; באר שבע כריתות שם.
  141. שה"ש ד יד.
  142. עי' במדב"ר פרשה יג סי' כ.
  143. יראים שם; שטמ"ק שם.
  144. ערל"נ שם, בד' כלבו סי' לח, שכ' שהמשקל הוא לפי חוזק הסממנים, וכ"כ במחז"ו סי' עז ובאבודרהם פטום הקטורת ובדרישה או"ח סי' קלח אות יד. וע'י מנ"ח שבציון 139, שאף לסוברים שהמשקל מהלמ"מ, הוא נקבע לפי חוזק הסמים. ועי' רמב"ן שמות ל לד, וערל"נ שם בדעתו, שנסתפק במשקל אם הוא מהלמ"מ או מתקנ"ח.
  145. מחז"ו סי' עז, שזה בכלל חסר אחת מכל סמניה, שהקטרת פסולה, עי' ציון 50, וכעי"ז בכלבו סי' לח; עי' תוספתא מנחות פ"ו מ"ו: סמני קטרת מעכבין זא"ז ומעוטן מעכב את רובן, ומנח"ב שם בבאורה, שחיסור במשקל אחד מהם פוסל. ועי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ח, שמ' כן, וע"ש ה"ב, שעושים את הסממנים במשקל מכוון.
  146. עי' ציון 167. עשאה בכמות פחותה ממחצית הכמות השנתית, אם כשרה, עי' ציון 170 ואילך.
  147. שמות ל לד. מנ"ח מ' קז, ע"פ ד' רבינא בכריתות ה א, שדרש כן לענין שמן המשחה, ע"ע, מן הכתוב בקטרת: בד בבד, והיינו שלמדים זה מזה, וכן הדין אף בקטרת, וע"ש שתמה על רמב"ם שהשמיט. ועי' מנ"ח שם, שנסתפק ע"פ כריתות שם, במשקל סממני הקטרת, אם צריך להכריע (ע"ע מדות ומשקלות 430 ואילך) כדרך שאמרו במשקל סממני שמן המשחה, ע"ע, והספק הוא בין לענין המצוה, ובין לענין הלאו של עשיה כמתכונתה, עי' ציון 242, ותמה על רמב"ם שהשמיט, ועי' ערל"נ כריתות ה א ד"ה שלא יניח, ושפ"א שם ו א ד"ה בורית.
  148. עי' ציון 86, שי"ס שמלבד הסממנים הוסיפו לקטרת גם מלח, וציון 97, שהוסיפו גם מעלה עשן, וציון 119, שי"ס שהוסיפו גם כפת הירדן, ועי' רש"י כריתות ו א ד"ה שס"ח.
  149. ברייתא כריתות ו א וירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ג. ועי' להלן, אם ניתן לעשותה לחצאין.
  150. רש"י שם. ועי' ציון 138.
  151. רמב"ם שם ה"א.
  152. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם; רמב"ם שם.
  153. רמב"ם שם.
  154. ע"ע לוח השנה ציון 319 ואילך, וע' עבור השנה.
  155. ע"ע הנ"ל שם. תוס' שבועות י ב ד"ה מותר; רא"ש, הובא בשטמ"ק כריתות שם אות לח.
  156. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם.
  157. רגמ"ה כריתות שם; תוס' שבועות שם. ועי' תוס' כריתות שם ב ד"ה אחת, שלפי חשבונו החפינה היא כחמישית מנה, ונשארים יותר משנים וחצי מנים.
  158. ברייתא כריתות שם; רמב"ם שם. ועי' להלן, על מותר הקטרת, כיצד היו מקדשים אותה, ועל פיטום הקטרת לחצאין כשהצטבר מותר בשיעור מחצית מהכמות השנתית.
  159. עי' ציון 158. ירושלמי יומא פ"ד ה"ה; רש"י שבועות י ב ד"ה מה וכריתות ו א ד"ה מותר.
  160. עי' ציון 155. תוס' שבועות שם ד"ה מותר.
  161. ע"ע שקלים. רש"י כריתות שם ורש"י מעילה יד ב.
  162. משנה דלהלן; רמב"ם שקלים פ"ד הי"ב. ועי' תוס' מעילה שם, בטעם שנתנו אותה לאומנים וחזרו וקנו, ולא חללוה מיד (אחר שהפקיעו קדושתה הישנה, עי' להלן) על תרומה חדשה, שבדרך מקח וממכר הדבר צנוע יותר.
  163. ע"ע הקדש ציון 163. רש"י כריתות ו א ד"ה ומחללין. ועי' תוס' שבועות י ב ד"ה מפרישין, ורש"י מעילה יד ב סוף ד"ה מפרישין, טעמים נוספים שלא נתנוה לאומנים בשכרם בקדושתה.
  164. משנה שקלים פ"ד מ"ה, הובאה בשבועות י ב ובכריתות ו א ובמעילה יד ב, ורש"י שבועות שם; רמב"ם שקלים שם. וע"ע שקלים. ועי' רש"י שם, הטעם שפודים אותה דוקא על מעות מהלשכה, ולא מפקיעים קדושתה על ידי מכירה לאחרים, שבכך הדבר צנוע יותר. ועי' רש"י מעילה שם ד"ה מפרישין, שבאר את את ענין הפדיון בע"א, ועי' ירושלמי שקלים פ"ד ה"ג.
  165. ציון 127 ואילך.
  166. ברייתא בירושלמי יומא פ"ד ה"ה: פטמה חציים, הובאה בסדר ר"ע גאון סדר מעמדות ובמחז"ו סי' עט ובכלבו סי' לח.
  167. עי' ד' רבי בירושלמי שם, וקה"ע שם ופנ"מ שם, וכעי"ז בברייתא בסדר ר"ע גאון שם.
  168. עי' ציון 158.
  169. ברייתא כריתות ו ב וירושלמי פ"ד ה"ה, ורש"י כריתות שם. ועי' תוס' שבועות י ב ד"ה מותר, שגרס: אחת לשבעים ושתים שנים, ובאר שאז מותר החפינה שבכל שנה, שהוא כשנים וחצי מנים (עי' ציון 157) מגיע לק"פ מנים, שהוא קרוב למחצית, ולא דק לשער כשיעור המדויק, וע"ש שאפשר לגרוס שבעים, שאף בהפרש כזה אפ"ל לא דק, וע"ש שאף ששים שנה יתכן בקירוב, אם היו בסוף הששים שתי שנים פשוטות זו אחר זו, שבכל אחת מהן מתאספים עוד י"א מנים ששנת החמה יתרה על הלבנה, עי' ציון 155. ועי' תוס' כריתות שם ד"ה אחת, שחישב באופן אחר.
  170. ברייתא כריתות ו ב וירושלמי יומא פ"ד ה"ה, ורש"י כריתות שם ד"ה לשליש.
  171. מחז"ו סי' עז; כלבו סי' לח.
  172. קה"ע יומא פ"ד ה"ה ד"ה שלשים ורבעים, בשם י"מ; ערל"נ כריתות שם.
  173. ערל"נ כריתות שם. ועי' רש"י כריתות שם ד"ה לשליש, וכתר ישועה שם בדעתו, שלדעת רשב"ג לא היו עושים במקדש פחות ממחצית.
  174. חכמים בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה במתכונתה, ועי' רש"י שם שכן דעת רבא שם, ועי' ציון הבא. ועי' רגמ"ה שם, שמ' בדעתם שאכן כך היו עושים במקדש. ועי' מל"מ כלהמ"ק פ"ב ה"ח, בד' רש"י שם, שדוקא מנה מפטמים, ולא פרס, וע"ש שמצדד שרש"י לשיטתו שהקטרת בקר וערב מצוה אחת היא, ע"ע הקטרה (קטרת) ציון 4, ולפיכך מפטמים בבת אחת מנה, שהוא כשיעור הקטרת בקר וערב, ולא פרס, כשיעור הקטרה אחת, עי' להלן.
  175. עי' ד' רבא בכריתות ה א, ו ב: פרס בשחרית וגו', ועי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ח, וכ"מ שם, ועי' ציון הקודם שיש שפי' ד' רבא בע"א. ועי' שיטמ"ק כריתות ה א אות יז בשם תוס' ורא"ש, שמ' שאפ' פיטם כזית כשר, ועי' ציון 270.
  176. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"א, ה"ח. ועי' רמב"ן במדבר ד טז, שלא היו מפטמים לחצאין. ועי' ערוה"ש העתיד כלהמ"ק סי' יט ס"ב, שמותר לעשות אף לשתי שנים בבת אחת.
  177. ערל"נ כריתות ו ב ד"ה ובזה, בדעת הראשונים מתקני נוסח אמירת פיטום הקטרת, שהכניסו דברי רשב"ג, שלשליש ולרביע לא שמענו.
  178. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"א; החינוך מ' קג. ועי' מלאכת בצלאל שבועות יא א ד"ה הואיל, שמברך עליה, וע"ע ברכת המצוות ציון 24.
  179. שמות ל לד – לו. החינוך שם. עי' רמב"ם שם.
  180. ראשונים דלהלן.
  181. סהמ"צ לרמב"ם הקדמה שורש י, וע"ש שי"ח ומונים הקדמות למצוות, וע"ע תריג מצוות. ועי' החינוך מ' קג, שעשית הקטרת מצוה אחת היא עם מצות ההקטרה.
  182. השגות רמב"ן על סהמ"צ שם, בד' בה"ג, ועי' בה"ג הקדמה חוקים ומשפטים המסורים לצבור אות ה.
  183. כן הלשון בברייתא דלהלן, ולא נמצא כתוב כזה במקרא, ועי' כ"מ כלהמ"ק פ"ב ה"ו ומל"מ שם בדעתו, וערל"נ כריתות שם, שהכוונה לכתוב שנאמר בשמן המשחה בשמות ל לב: קדש הוא קדש יהיה לכם, ולמדים קטרת משמן המשחה.
  184. ר' יוסי ברבי חנינא בכריתות ו א, ורש"י שם; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ו.
  185. עי' ציון 63 ואילך.
  186. עי' כריתות שם: והלא מ"ר וגו' מסייע וגו' שאין מכניסין מי רגלים למקדש, ורש"י שם ד"ה מסייע, שמזה שאין שורים את הציפורן במ"ר בחוץ, מוכיחים שמעשיה בפנים; שו"ת רדב"ז סי' אלף קי. ועי' ערוה"ש העתיד כלהמ"ק סי' יט סט"ז, ששרית ושיפת הסממנים א"צ שיהיו בעזרה, וצ"ע.
  187. עי' כ"מ כלהמ"ק שם; ערל"נ כריתות שם. ועי' שפ"א כריתות שם, ומשך חכמה שמות לט לח, כיצד בצלאל עשה את הקטרת לפני הקמת המשכן, הרי לא עשאה בקדש.
  188. ציון 20 ואילך,
  189. ציון 990 ואילך.
  190. ציון 336 ואילך.
  191. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"א; עי' לעיל.
  192. ע"ע שקלים. מחז"ו סי' עז; עי' ספר התמיד (עמ' 34), שנעשית באחד בניסן. ועי' תוס' שבועות י ב ד"ה מותר. ועי' שו"ת כנסת יחזקאל (קצנלבוגן) חו"מ סי' קיא, שבערב יוה"כ פטמו את הקטרת לכל השנה.
  193. עי' ציון 169.
  194. עי' ספר התמיד עמ' 37.
  195. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ג וה"ה. ועי' רמב"ם פיהמ"ש פ"א מ"א: מקבצין את כל אלה על ידי השחיקה, שמ' קצת שאין שוחקים קודם העירוב.
  196. שמות ל לו. ועי' העמק דבר שם, שבנוסף לשחיקה של כל סממן בפני עצמו, חוזרים ושוחקים בכל יום את הקטרת המוכנה שמקטירים באותו היום.
  197. עי' ציון 206 ואילך.
  198. כ"מ שם ה"ה בד' רמב"ם שם. ועי' רש"י יומא לח א ד"ה לפטם, שמ' קצת כן. ועי' מלבי"ם שמות שם לה.
  199. שמות ל לד.
  200. כ"מ שם, ושם פ"א ה"א, בד' רמב"ם שם.
  201. אבא יוסי בן יוחנן בברייתא כריתות ו ב; ירושלמי יומא פ"ד ה"ה; עי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ה: הדק היטב הדק היטב.
  202. ר' יוחנן בכריתות שם; ירושלמי שם. ועי' מחז"ו סי' עז, וכלבו סי' לח, שמשמע שתיבות אלו במיוחד יפות לבשמים, שמאחר והן מן הגרון, יוצא הבל מפיו באמירתן. ועי' אברבנאל שמות סוף פרק ל.
  203. רגמ"ה כריתות שם.
  204. רש"י כריתות שם, וכעי"ז רגמ"ה שם.
  205. מחז"ו שם; כלבו שם. ועי' רמב"ם שם, שמ' שהשוחק אומר, ועי' ערל"נ כריתות שם.
  206. עי' להלן; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ה.
  207. שמות ל לה.
  208. רש"י שמות שם וביומא לח א ד"ה לפטם; כ"מ שם בד' רמב"ם שם. ועי' ציון 92, פירוש אחר.
  209. עי' לעיל.
  210. ברייתא כריתות ו ב; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ז.
  211. רגמ"ה שם.
  212. ערל"נ כריתות שם, ע"פ המשך הברייתא שם: בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה. ועי' כ"מ כלהמ"ק שם, שמצדד לומר בכוונת הברייתא שבימות החמה מחזירה למכתשת פזורה, ובימות הגשמים מחזירה צבורה, ועי' ציון 213, פרוש אחר.
  213. עי' ברייתא כריתות ו ב: בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה, ורמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ז, וכ"מ שם שמצדד בדעתו בבאור הברייתא, שמדובר על שמירת הקטרת, ועי' ציון 212, פרוש אחר.
  214. משנה יומא מג ב. וע"ע עבודת יום הכפורים.
  215. ויקרא טז יב.
  216. שמות ל לו.
  217. ברייתא כריתות ו ב וירושלמי יומא פ"ד ה"ה.
  218. ברייתא כריתות שם וירושלמי שם.
  219. עי' להלן.
  220. שקלים פ"ה מ"א; עי' משנה יומא לח א. וע"ע חשד ציון 132. ועי' שמות לז כט, שבהקמת המשכן בצלאל עשה את הקטרת.
  221. תוספתא יומא פ"ב; רע"ב שקלים שם.
  222. עי' תוספתא שם; יומא לח א.
  223. עי' ציון 101. עי' תוספתא שם; רש"י יומא שם. ועי' תוספתא שם וגמ' שם, שפעם אחת שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, ולא ידעו להעלות עשן כמותם, וחזרו בית אבטינס למקומם.
  224. מנ"ח סוף מ' קג. ועי' שמות לז כט, שבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את הקטרת למשכן.
  225. עי' שקלים פ"ד מ"א, שקרבנות צבור באים מתרומת הלשכה, ורע"ב ומלאכ"ש שם שהקטרת בכלל; עי' שקלים פ"ד מ"ה, ורמב"ם פיהמ"ש ורע"ב שם; עי' ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ג סוף פרק ג אות יא: שתהא משל צבור; רמב"ם שקלים פ"ד ה"א. ועי' שמות כה ב – ו, שהבשמים לקטרת בתחילת עשיית המשכן באו מתרומת הציבור, ועי' יומא ג ב, מחלוקת במה שנאמר בשמות ל לד: קח לך סמים, אם היינו משל משה או משל ציבור, ורש"ש יומא שם שזה דוקא בקטרת הראשונה, אבל שלאחריה באו משל ציבור, ועי' שפ"א שם.
  226. עי' ירושלמי יומא פ"ה ה"א, ושקלים פ"ד ה"ג: קדש היא, ועי' שינויי נוסחאות שקלים שם (במהד' עוז והדר) שאין כתוב כזה לענין קטרת, ולכאו' י"ל שהכוונה לכתוב בשמות ל לו: קדש קדשים תהיה לכם, ועי' קה"ע שקלים שם ד"ה קדש היא: קדש תהיה לכם, ואולי כוונתו למה שנאמר על הקטרת בשמות ל לז: קדש תהיה לך לה'. ועי' ירושלמי שם, שיש שדרשו מן הכתוב הלכה אחרת.
  227. תוספתא יומא פ"ב; ברייתא כתובות קו א. ועי' תוספתא יומא פ"ב, ויומא לח א, שבתחלה היה שכרם של בית אבטינס יב או כד מנה, ולאחר שהורידום והחזירום העלו שכרם לכד או מח מנה, ועי' רש"י שבועות יא ב ד"ה מפרישין, שהשכר הנ"ל היה לשנה.
  228. עי' רש"י כריתות ו א ד"ה אלא לאו; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ו. במקור הדין, עי' רש"י שם, וכ"מ ור"י קורקוס שם בד' רמב"ם שם, שהוא בכלל הדין שצריך לעשותה בקודש, עי' ציון 184.
  229. רמב"ם שם. ועי' מל"מ שם, ודרך חכמה ביאור ההלכה שם ה"י ד"ה או למוסרה, בדעתו, שקטרת שפטמה משלו ומסרה לציבור, פסולה, שהרי פיטומה נעשה בשל חולין, אבל אם בתחלה מסרה לציבור ואח"כ פטמה, כשרה, שנחשב בא משל קדש.
  230. עי' כ"מ שם, שנ' שתלוי במחלוקת אמוראים אם צריך לפטמה בכלי שרת, ע"ע כלי שרת ציון ציון 990 ואילך. ועי' באור רח"ק על ירושלמי יומא פ"ה ה"א ד"ה בחולין וד"ה שתהא הבאתה, שפי' מחלוקת האמוראים שם בשלא הקדישה קודם הפיטום.
  231. שבועות י ב, יא א.
  232. ע"ע כלי שרת ציון 341 ואילך. רש"י שם י ב ד"ה נימא; שו"ת רשב"א ח"א סי' לא.
  233. תוס' שם יא א ד"ה מכל מקום, בשם י"מ.
  234. שבועות יא א.
  235. רש"י שם ד"ה דקדושת.
  236. רש"י שם; שו"ת רשב"א שם. וע"ע כלי שרת ציון 349.
  237. תוס' שם.
  238. עי' רש"י שם ד"ה קדשו בכלי; שו"ת רשב"א שם. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרצז.
  239. ציון 173.
  240. ציון 85 ואילך, 99 ואילך.
  241. ציונים 251, 259 ואילך.
  242. עי' משנה כריתות ב א; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט, וסהמ"צ ל"ת פה.
  243. רש"י על התורה שמות ל לז. ועי' להלן, על עשייתה מסממנים אחרים.
  244. רמב"ם שם ושם; החינוך שם. ועי' ציון 147, לענין הכרעה במשקל.
  245. סהמ"צ שם; החינוך שם. ועי' להלן, על המתכוין להתלמד או למסרה לציבור.
  246. שמות ל לז. רמב"ם שם ושם.
  247. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת פה; החינוך מ' קי.
  248. משנה כריתות ב ב, שהמפטם חייב, וברייתא שם ו א, שהיינו דוקא כשעשה להריח; עי' תוספתא מכות פ"ד; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט. וע"ע חיבי כריתות ציון 117 ואילך.
  249. רמב"ם שם.
  250. שמות ל לח.
  251. משנה כריתות שם; רמב"ם שם.
  252. משנה כריתות שם.
  253. ציונים 174, 288 ואילך.
  254. עי' ציון 18 ואילך, על שבעת הסממנים שלא הוזכרו בתורה, וחכמים מנו אותם.
  255. עי' ציון 40.
  256. ערל"נ כריתות ו א ד"ה והלא; מנ"ח מ' קג.
  257. עי' ציון 38 ואילך.
  258. ערל"נ שם; מנ"ח שם, ועי' ציון הבא. ועי' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט: העושה קטרת מי"א סמנים אלו, ועי' ציון 38, שלדעתו הלמ"מ היא שאלו בלבד כשרים.
  259. מנ"ח מ' קי, ע"פ מל"מ שבציון 270.
  260. עי' ציון 97 ואילך.
  261. עי' ציון 113 ואילך.
  262. מנ"ח מ' קי.
  263. שמות ל לז.
  264. רבא בכריתות ו ב, וכעי"ז שם ה א.
  265. רגמ"ה שם ו ב. ועי' להלן.
  266. רמב"ם דלהלן.
  267. עי' ציון 166 ואילך, ושם שאחת לששים או לשבעים שנה היו עושים כן במקדש.
  268. רשב"ג בשם ר"ש בן הסגן בברייתא כריתות שם; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט.
  269. עי' ציון 171 ואילך, מחלוקת בזה.
  270. עי' ד' חכמים בברייתא שם, ורש"י שם בדעתם, שמאחר ובמקדש ניתן היה לפטם דבר יום ביומו, היינו מנה בכל פעם, אף המפטם מנה לעצמו חייב; עי' ד' רבא בכריתות ו ב, וכעי"ז שם ה א: פטמה לחצאין חייב, אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים. ועי' מל"מ תמידין ומוספין פ"ג ה"ב, שנסתפק בדעת הסוברים שמן התורה שיעור הקטרה הוא כזית, ע"ע הקטרה (קטרת) ציון 77, אם המפטם כזית לעצמו חייב עליו, או שאחר שתקנו חכמים ששיעור הקטרה פרס, שוב אין נקראת ראויה לעשיה, אף מן התורה, בפחות מפרס, ופטור, ועי' ציון 175, ועי' ציון 259.
  271. עי' ד' רשב"ג בשם ר"ש בן הסגן בברייתא שם: לשליש ולרביע לא שמענו, ורש"י שם בדעתו, שלא שמענו שעשו כן במקדש, ומטעם זה המפטם כך פטור; עי' ד' רבא שם, ורש"י שם ד"ה חצאין דרבא, ומל"מ כלהמ"ק פ"ב ה"ח בדעתו, שאם פטם לעצמו פחות ממנה פטור, לפי שאין מפטמים כן במקדש.
  272. רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"ט. ועי' החינוך מ' קי: אפ' קצת.
  273. מל"מ שם ה"ח; מנ"ח מ' קי; עי' דרך חכמה שם אות נד, שאפ' פיטם פרס חייב, ועי' ציון 176, שלדעת הרמב"ם פיטום פרס במקדש כשר.
  274. ציון 145.
  275. ברייתא פסחים כו א וכריתות ו א; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"י.
  276. עי' ציון 280; באר שבע כריתות ה א ד"ה או למוסרו. ועי' ציון 229, על קטרת שפטמה יחיד ומסרה לציבור, אם כשרה.
  277. שמות ל לז.
  278. כריתות ה א. ועי' חזון נחום כריתות פ"א מ"א ד"ה כ' הרב, שמשמע שמדרשה זו למדים לפטור אף העושה להתלמד, עי' להלן.
  279. שמות שם לח.
  280. רש"י שמות שם. ועי' באר שבע כריתות שם, שהק' מגמ' שם, שאמרה דרשה אחרת, ועי' ערל"נ שם, ששתי הדרשות נצרכות.
  281. ברייתא פסחים כו א וכריתות ו א; רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"י. ועי' ציון 278, שיש שכ' שדין זה נלמד מדרשה: לא תעשו לכם, לכם הוא שחייב, אבל להתלמד פטור.
  282. מנ"ח מ' קי, בד' רמב"ם כלהמ"ק פ"ב ה"י והחינוך שם.
  283. ציון 14 ואילך.
  284. ציון 86 ואילך.
  285. סדר ר' עמרם סיום התפילה; מחז"ו סי' עז; כלבו סי' לח; אבודרהם פיטום הקטרת; טור או"ח קלג; רמ"א בשו"ע או"ח קלב ב. ועי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' יד, וט"ז או"ח שם ס"ק ב, שמוטב לאמרו לפני התפילה, ועי' של"ה מס' תענית פרק תורה אור אות ר, בשם האר"י, לאמרו לפני התפילה ולאחריה. ועי' זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף ריח עמוד ב, במעלת אמירת פיטום הקטרת.
  286. סדר ר' עמרם שם; טור או"ח קלג ורלז; עי' רמ"א בשו"ע שם קלב ב: ערב ובוקר אחר התפילה, ועי' ציון הבא.
  287. עי' מ"א שם ס"ק ג, בד' רמ"א שם, שהכוונה קודם מנחה או לאחריה; עי' עו"ת שם ס"ק ו, שצריך לאמרו קודם מנחה, אבל אחר ערבית אין לאמרה, שהקטרת הקטורת נעשתה ביום;
  288. ע"ע קטרת (הקטרה) ציון 1. סדר ר' עמרם שם; טור שם ושם.
  289. מהר"י אבוהב או"ח שם. ועי' טעם הדבר להלן.
  290. עי' ארחות חיים ח"א סדר תפילת מוצאי שבת אות י, שבצרפת נהגו לאמרה בשבת שחרית; דרכ"מ שם אות ד, ורמ"א בשו"ע שם קלב ב, שכן המנהג באלו המדינות, ועי' טעם הדבר בציון 296.
  291. ארחות חיים שם, וע"ש בטעם אמירתו, שהשבת נקראת כלה, ודרך לבשם הכלה, או שהוא לסימן טוב, שכשם שהקטרת מעשירה את הכהן המקטיר, ע"ע הקטרה (קטרת) ציון 37, כך הזכרתה מעשירה.
  292. ע"ע הקטרה (קטרת) ציון 461.
  293. מהר"י אבוהב שם; רמ"א בשו"ע או"ח קלב ב.
  294. חכמת שלמה על שו"ע שם, ע"פ מנחות קי י: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת.
  295. מהר"י אבוהב שם; רמ"א שם.
  296. מהר"י אבוהב שם. ועי' דרכ"מ סי' קלג אות ד, ורמ"א בשו"ע שם קלב ב, שמטעם זה במדינתם נהגו שלא לאמרו בחול, משום שטרודים למלאכתם ויש לחוש שידלגו.
  297. עי' ב"י שם: אם הלכה היא נקבל, אבל אם לדין יש תשובה, שדוקא בהקטרה אמרו, ומנין שאף בקריאה, ועי' חכמת שלמה שם, בבאור דבריו, שאפשר שהעוסק בפיטום אינו כמקטיר ממש אלא כמוסר לכהן להקטיר. ועי' ב"י שם, טעמים נוספים שאין שייך חיוב מיתה בקריאה.
  298. החינוך מ' קג.
  299. עי' להלן.
  300. יומא לט ב, ורש"י שם ד"ה כלה.
  301. יומא כ ב, לט ב.
  302. משנה תמיד ל ב.
  303. יומא לט ב.
  304. יומא שם.
  305. תו"י יומא שם.
  306. משנה תמיד שם.
  307. עי' להלן.
  308. עי' יומא לט ב: אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה, ועי' הקדמת רמב"ם למשנה, שר' יהושע בן קרחה היה בדור השני אחר חורבן בית שני, ועי' זבחים קיח ב, קיט א, ששילה חרבה חמישים ושבע שנים לפני בניית הבית הראשון, ועי' יומא ט א, שהבית הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים, ושהבית השני (שנבנה שבעים שנה אחר חורבן הראשון, עי' ירמיהו כט י) עמד ארבע מאות ועשרים שנים.
  309. ציון 59, 100 ואילך.
  310. ציון 630 ואילך.