אנציקלופדיה תלמודית:קרבנות צבור

הגדרת הערך - קרבנות הבאים מהשקלים* הנתרמים לתרומת-הלשכה*.

מיני הקרבנות

הקרבנות הבאים כקרבנות ציבור מתחלקים למיני הקרבנות השונים: עולות^[1], חטאות^[2], שלמים*^[3]:

א) עולות הבאות כקרבנות ציבור: עולת התמיד*^[4], ועליה ע"ע תמיד; עולות הבאות כקרבן המוסף על התמיד בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים^[5], ועליהם ע"ע קרבן מוסף; עולה הבאה יחד עם העֹמר*, ועליה ע"ע עֹמר; קיץ-המזבח*, ועליו ע"ע. על דיני העֹלה* בכלל, ע"ע.

ב) חטאות הבאות כקרבנות ציבור: חטאות הבאות יחד עם העולות כקרבן המוסף על עולת התמיד בראשי חודשים ובמועדים^[6], ועליהם ע"ע קרבן מוסף; פר-העלם-דבר-של-צבור*^[7], ועליו ע"ע; שעיר של יום-הכפורים* שעלה עליו הגורל* להשם^[8], ועליו ע"ע שעירי יום הכפורים; שעירי-עבודה-זרה*^[9], ועליהם ע"ע. על דיני החטאת* בכלל, ע"ע.

ג) שלמים: כבשי-עצרת*^[10], ועליו ע"ע^[11].

אין הציבור מקריבים אשם* לעולם^[12], וכל קרבנות הציבור הן עולה או חטאת^[13], ואין בקרבנות הציבור שלמים, חוץ מכבשי עצרת^[14].

אין הציבור מביא עוף*^[15], שנאמר: ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב^[16], קרבנו - שהוא מיותר^[17], שהיה לו לומר: אם מן העוף יקריב^[18], או שהיה לו לומר: ואם מן העוף עֹלה לה' והקריב^[19] - היחיד מביא עוף ואין הציבור מביא עוף^[20], שכך משמע, אם מן העוף היא העולה, לא יהא אלא של זה היחיד לבד, אבל לא של ציבור^[21], ש"קרבנו" לשון יחיד הוא ובא למעט ציבור^[22]. או שהלימוד הוא מכך שכפי חוקי הלשון וכללי צריך לומר "יקריב", בפועל ולא בשם, וכל מקום שבא זרות כיוצא בזה, שבא שם "קרבנו" תחת הפועל דורשים אנו הכינוי^[23].

קרבנות הציבור אין נוהגים אלא בזכרים^[24], שרובם עולות, והעולה - הבא מן הבהמה - זכר הוא^[25], ואין מביאים שלמים אלא כבשי עצרת^[26], שזכרים הם^[27], ואף לגבי שעירי החטאת, בא לימוד מיוחד שהוא רק מן הזכרים^[28].

יש אף מנחות* הבאות משל ציבור: מנחת-נסכים* הבאה עם אחד מקרבנות הציבור^[29], ועליה ע"ע מנחת נסכים; עֹמר*^[30], ועליו ע"ע; לחם-הפנים*^[31], ועליו ע"ע; שתי-הלחם*^[32], ועליו ע"ע.

המצווים

הציווי בקרבנות ציבור, הוא שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים^[33]. עיקר האזהרה בקרבנות ציבור היא לבית דין, כלומר כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הציבור^[34], שנאמר - בקרבן התמיד* - ואמרת אלֵהם^[35], הרי זו אזהרה לבית דין^[36], שיעשום להקריב קרבנותם^[37], שהרי כתוב: דבר אל בני ישראל^[38], ולמה חזר וכתב "ואמרת"^[39], שכתוב מיותר הוא^[40], אלא להוסיף בו אמירה אחרת, דהיינו להזהיר בית דין על כך^[41]. ואף על פי שכהנים זריזים הם, ואין מתעצלים בו, מכל מקום לא כל הדורות שווים, ועל כל פנים צריכים תלמוד כדי לידע הלכות עבודה שנכבדים ומרובים, וצריכים בית דין לתת לב ללומדם ולבודקם^[42].

הממון

קרבנות הציבור באים מתרומת-הלשכה*^[43], ועליה ע"ע. ושם, על הלימוד מהכתוב לכך.

בתוספתא שנינו שיחיד שהתנדב להביא קרבנות ציבור משלו, כשרים, ובלבד שימסרם לציבור^[44], וביארו בתלמוד שאין חוששים שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה^[45]. ובירושלמי אמרו שנחלקו תנאים בדבר: לדעת ר' יוסי הסובר ששומר ספיחים* יכול להתנדב להיות שומר-חנם*^[46], יחיד יכול לנדב קרבן ציבור^[47], שאין חוששים שמא לא ימסרם יפה יפה^[48], ומסרה זה לציבור ונמצאו באים משל ציבור^[49]. וביארו ראשונים שהתוספתא שנויה כר' יוסי^[50]. ולדעת תנא קמא הסובר ששומר ספיחים אינו מקבל שכרו אלא מתרומת הלשכה^[51], אין קרבן ציבור קרב מהמתנדב בחינם, אלא משל ציבור דוקא^[52], שאנו חוששים שמא לא יהא בליבו למסור יפה יפה בלב שלם^[53], שנוח לו שיקרבו משלו^[54].

יש מהראשונים שכתבו בדעת הבבלי, שבין תנא קמא ובין ר' יוסי מודים בקרבן ציבור שאין חוששים שמא לא ימסרם יפה יפה, והתוספתא שנויה לדברי הכל^[55], שאין חשש זה אלא בשומר^[56], שכיון שאינו נותן מכיסו כלום אלא שמוותר על שכרו, אינו סבור שצריך למוסרו לציבור^[57]. ואחרונים כתבו שאף ללשון הראשון בדעת רבא בבבלי הדבר תלוי במחלוקת תנא קמא ור' יוסי^[58]. וללשון השני בדעת רבא - ולדעת רבה, ולדעת רבין אמר ר' יוחנן^[59] - ניתן לפרש שהכל סוברים שיש לחוש שמא לא ימסרם יפה יפה^[60], וניתן לפרש להיפך, שהכל סוברים שאין לחוש שמא לא ימסרם יפה יפה^[61]. ואף אם הכל סוברים שיש לחוש שמא לא ימסרם יפה יפה, ניתן לפרש שאין חשש זה אלא בשומר, אבל בשאר דברים אין חוששים שמא לא ימסור יפה יפה^[62].

להלכה פסקו ראשונים שכל קרבנות הציבור שהתנדב אותם יחיד משלו כשרים, ובלבד שימסרם לציבור^[63].

על הבייתוסים^[64], שהיו אומרים שהיחיד מתנדב ומביא קרבן התמיד - אף אם אינו מוסרו לידי הציבור - ע"ע מגילת תענית^[65] וע' תמיד. אם יחיד יכול להתנדב מכשירי קרבן, כגון עצים למערכה, שהם לעולם משל ציבור, נחלקו אמוראים בירושלמי, ועל כך ע"ע קרבנות.

תמורה

קרבנו ציבור אין עושים אותם תמורה*^[66], אף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו^[67]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר - בלשון יחיד^[68] - לא יחליפנו ולא ימיר^[69], יחיד עושה תמורה ואין הציבור עושים תמורה^[70]. ב) נאמר במעשר-בהמה*: לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו^[71], והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה - שעושים תמורה^[72], שנאמר: ואם המר ימיר וגו'^[73] - ולמה יצא - להיכתב בו שעושה תמורה^[74] - ללמד על הכלל, מה מעשר קרבן יחיד - שכן השותפים פטורים ממעשר בהמה^[75], ועושה תמורה, אף כל קרבן יחיד עושה תמורה^[76] - יצאו קרבנות ציבור^[77].

אחריות

קרבנות הציבור - שזמנם קבוע^[78] - אין חייבים באחריותם ולא באחריות נסכיהם^[79], ואין להם תשלומים^[80], שנאמר - במוספי המועדים^[81] - דבר יום ביומו^[82], ביומו - משמע שאותו יום מיוחד לו, והוא יומו ולא יום אחר^[83] - מלמד שאם עבר היום ולא הביאם, אינו חייב באחריותם^[84], שאם עבר זמנו בטל קרבנו^[85], ומכל מקום קרבנות הציבור שקרבו, חייבים באחריות נסכיהם, שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עימו חייבים להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים, ועל כך ע"ע מנחת נסכים.

דחיית שבת וטומאת מת

קרבנות הציבור שזמנם קבוע, דוחים את השבת* ואת טֻמאת-מת*^[86], כפי שאר קרבנות היחיד שזמנם קבוע^[87], ועל כך ע"ע קרבנות.

הערות שוליים