אנציקלופדיה תלמודית:קריאת התורה

הגדרת הערך - מתקנת-חכמים* שיקראו בציבור בספר-תורה* בשני וחמישי, שבת* ומועדים.

החיוב ומקורו

אלו הם הימים שקוראים בהם בתורה בציבור: בשבתות^[1], ובמועדים^[2], ובראשי חודשים^[3], ובתעניות^[4], ובחנֻכה* ופורים*, ובשני ובחמישי שבכל שבוע ושבוע^[5].

על כך שאין קוראים בתורה בפחות מעשרה, עי' להלן^[6]. על הקריאה השונה בכל מועד ממועדי הקריאה, עי' להלן: הפרשיות.

מקור החיוב

קריאת התורה היא תקנת חכמים^[7], ותוקנה בזמנים שונים למועדים השונים של הקריאה^[8]:

בשחרית של שבת

במקור חיוב קריאת התורה בשחרית של שבת, יש מהתנאים מפרשים את הכתוב: וילכו שלֹשת ימים במדבר ולא מצאו מים^[9], אלו דברי תורה שנמשלו במים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים^[10], כיון שהלכו שלושת ימים בלא תורה, נלאו - ומרדו^[11] - עמדו נביאים - וזקנים^[12] - שביניהם - אבות הראשונים^[13], משה וסיעתו^[14] - ותיקנו להם שיהיו קוראים בשבת, ומפסיקים באחד בשבת, וקוראים בשני, ומפסיקים שלישי ורביעי, וקוראים בחמישי, ומפסיקים ערב שבת^[15], כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה^[16], ולא ישלטו בהם אויביהם^[17], שכל העומד שלושה ימים בלא תורה אויביו נופלים עליו^[18]. וכן יש מהראשונים שכתבו שבימי משה רבינו נתקנה קריאת שבת שחרית^[19]. וכעין זה אמרו בירושלמי ובמסכת סופרים שמשה תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה בשבתות^[20]. וכן כתבו ראשונים שמשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה^[21].

על מספר הפסוקים שקוראים בשבת בשחרית, עי' להלן: הפרשיות^[22]. על הפרשה שקוראים בשבת בשחרית, עי' להלן: שם^[23]. על מנין הקוראים בשבת בשחרית, עי' להלן: מנין הקוראים^[24].

בראשי חודשים ובמועדים

משה תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה בימים טובים^[25] ובראשי חודשים^[26] ובחולו של מועד^[27], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[28], מצותם שיהיו קוראים כל אחד ואחד בזמנו^[29], שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות^[30].

על הקריאה במועדים בספר-תורה* שני, שנתקנה לאחר חתימת התלמוד, עי' להלן^[31]. על הקריאה שקוראים בימים טובים ובחול המועד, עי' להלן: הפרשיות^[32]. על הקריאה שקוראים בראש חודש, עי' להלן: ההפסקות^[33]. על מנין הקוראים ביום טוב, עי' להלן: מנין הקוראים^[34]. על מנין הקוראים ביום-הכפורים*, עי' להלן: שם^[35]. על מנין הקוראים בראש חודש ובחול המועד, עי' להלן: שם^[36].

בשני וחמישי

בשני וחמישי בשחרית, נחלקו הדעות מי התקין התקנה: יש מהתנאים מפרשים את הכתוב: וילכו שלֹשת ימים במדבר ולא מצאו מים^[37], אלו דברי תורה שנמשלו במים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים^[38], כיון שהלכו שלושת ימים בלא תורה, נלאו - ומרדו^[39] - עמדו נביאים - וזקנים^[40] -שביניהם - אבות הראשונים^[41], משה וסיעתו^[42] - ותיקנו להם שיהיו קוראים בשבת, ומפסיקים באחד בשבת, וקוראים בשני, ומפסיקים שלישי ורביעי, וקוראים בחמישי, ומפסיקים ערב שבת^[43], כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה^[44], ולא ישלטו בהם אויביהם^[45], שכל העומד שלושה ימים בלא תורה אויביו נופלים עליו^[46]. וכן יש מהראשונים שכתבו שבימי משה רבינו נתקנה קריאת שני וחמישי^[47]. וכעין זה יש מהראשונים שהביאו בשם הירושלמי שמשה תיקן להם שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי^[48]. וכן יש מהראשונים שכתבו, שמשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשני ובחמישי בשחרית^[49]. ובירושלמי שלפנינו, ובמסכת סופרים, אמרו שעזרא תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי^[50].

בטעם שתיקנו את הקריאה דוקא בשני וחמישי, כתבו ראשונים שכן אמרו במדרש: משה רבינו עליו השלום עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני, ונתרצה לו המקום^[51], ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו קריאת התורה בשני וחמישי^[52]. וכעין זה כתבו אחרונים שימי שני וחמישי הם ימי רצון יותר משאר הימים מפני שהארבעים יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון, עלה משה רבינו ביום חמישי וירד ביום שני^[53], ומפני שמרבים בתחנונים בשני וחמישי, לכן קוראים בתורה בשני הימים הללו, שתגן עלינו זכות קריאתה בכל צרותינו^[54].

על מספר הפסוקים שקוראים בשני וחמישי, עי' להלן: הקריאה^[55]. על הפרשה שקוראים בבשני וחמישי, עי' להלן: הפרשיות^[56]. על מנין הקוראים בשני וחמישי, עי' להלן: מנין הקוראים^[57].

בשבת במנחה

במנחה של שבת, עזרא תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה^[58], משום יושבי קרנות^[59]. ונחלקו גאונים וראשונים: יש מפרשים שהם אנשים שאינם נכנסים לבית המדרש^[60], אלא אוכלים דשנים בשבת ואחר כך^[61] יושבים בקרנות העיר ועוסקים בדברי שיחה^[62], בעבור זה תיקן קריאה במנחה, שילכו לבתי כנסיות לשמוע הקריאה - לעורר לבותיהם ולקרבם לתורה^[63] - ולא ישבו בקרנות^[64]. וכעין זה יש מפרשים שיושבי קרנות הם ההולכים ומשתכרים בשעת המנחה על הקרנות, ולכן תיקן להם שיהיו קוראים בתורה, כדי שיבואו לבית הכנסת^[65]. ויש מפרשים שיושבי קרנות הם יושבי חנויות, שכל ימות החול עוסקים בסחורה - ואין נכנסים לבית הכנסת כל ימות החול^[66] - ואין קוראים בשני ובחמישי^[67], ואינם שומעים דבר תורה^[68], ועבורם תיקן קריאה יתירה^[69], כדי שלא יעמדו בטלים כל יום שבת שיש להם פנאי לשמוע, מה שאין כן בימות החול שהם טרודים במלאכתם^[70].

יש מהראשונים שהביאו בשם הירושלמי, שמשה תיקן קריאת התורה בשבת במנחה^[71].

יש שכתבו בטעם שתיקנו לקרוא בתורה במנחה בשבת, להשוות קריאת שבט לוי, רוצה לומר בין כהנים ולוים שנקראו עם בפני עצמם, עם ישראל, והוא שיש שם שלושה קריאות של שלושה שלושה, ויש בהם שישה בין כהנים ולוים ושלושה ישראלים, ובשבת שחרית שנים בין כהנים ולוים וחמישה ישראלים, ונמצאו שמונה מכל עם^[72].

על מספר הפסוקים שקוראים בשבת במנחה, עי' להלן: הקריאה^[73]. על הפרשה שקוראים בשבת במנחה, עי' להלן: הפרשיות^[74]. על מנין הקוראים בשבת במנחה, עי' להלן: מנין הקוראים^[75]. על הקריאה בפרשת זכור^[76], שיש הסוברים שקריאתה בספר תורה היא מצוה מן התורה, ע"ע ארבע פרשיות^[77]. על הקריאה בפרשת פרה^[78], שיש הסוברים שקריאתה היא מצוה מן התורה, ע"ע הנ"ל^[79].

ספר תורה שני במועדים

הקריאות - שנזכרו במשנה ובתלמוד לקריאה במועדים^[80] - הם בספר תורה ראשון^[81], ואנו לא מצינו בכל הסימנים שקבעו רבותינו בתלמוד שיהא שום פרשת מוסף נזכר בהן כל עיקר, אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב מוסף שלו^[82], ואחר שנשלם התלמוד^[83] תקנוה רבנן סבוראי^[84] או הגאונים^[85]. ואנו מעמידים במועדות ספר תורה שני וקוראים בקרבנות היום^[86], ומתוך שהוא בא להיכר חובת היום, לפיכך הנהיגו לייחד לו יחיד לקרות בפרשת מוסף^[87].

בטעם התקנה כתבו ראשונים, שקוראים בפרשת הקרבנות כדי שיועיל לישראל כאילו הקריבום, ועוונותיהם נמחלים^[88], שכן אמרו בתלמוד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, שבזמן שאין בית המקדש קיים יהיו ישראל קוראים בסדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ומוחל אני על כל עונותיהם^[89].

כשקוראים בשני ספרים, קוראים בספר הראשון את מנין העולים שהוא מחובת היום, ובספר תורה שני את קרבנות המוסף^[90]. ויש מהראשונים הסובר, שלעולם העולה האחרון ממנין הקרואים קורא בספר שני את חובת היום, והמפטיר* חוזר על קריאה זו^[91], כגון ביום הראשון של פסח, מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים ארבעה בסדר בא פרשת משכו וקחו^[92] עד מארץ מצרים על צבאֹתם^[93], והחמישי בסדר פנחס פרשת ובחדש הראשון, קדיש* קצר^[94], והמפטיר יחזור ויקרא אותה פרשה^[95].

על כך שאף קודם שתיקנו, לאחר שנשלם התלמוד, שקוראים במועדים פסוקי מוסף היום, היו קוראים בשחרית של יום-הכפורים* בספר תורה שני, עי' להלן: הפרשיות^[96].

טעה וקרא בספר תורה שני בענין אחר, לא יצא, ועל כך עי' להלן: טעות בקריאה^[97].

נשים

נשים פטורות משמיעת קריאת התורה^[98], שאינן חייבות בתלמוד-תורה*^[99], ואף על פי שמעיקר הדין מותר לאישה לעלות למנין שבעה^[100], אף על פי שאינן חייבות עולות למנין^[101]. וכתבו אחרונים שכן נהגו הנשים לצאת החוצה בזמן קריאת התורה^[102]. ויש המצדדים בדעת מסכת סופרים שנשים חייבות לשמוע קריאת התורה^[103].

כשביטלו הקריאה

אם ביטלו בשבת אחת - מחמת קטטה^[104] - קריאת הפרשה בשחרית בציבור, לשבת הבאה קוראים אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת^[105]. ואם ביטלו שבת שחרית הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה, אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה עולים, כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה. אבל אם גם במנחה לא היה מנוחה, לא יקראו בשני או בחמישי כל הסדרה משבת העבר, כי בחול יש ביטול מלאכה לעם, אלא יקראו רק הפרשה מן הסדרה של שבת הבא, ולא מן הסדרה שביטלו בשבת העבר, כי לעולם אין דוחין דבר שזמנו אז מפני דבר שכבר עבר זמנו, ועוד, שיש לחוש שהשומע יאמר שזו הסדרה השייך היום, ולא ידע שזה תשלומין^[106].

ללא מנין

אין קוראים בתורה בפחות מעשרה^[107] גדולים בני חורין^[108], ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים^[109].

הקריאה

מנין הפסוקים

הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים^[110], שאין כל אחד מהקוראים^[111] קורא פחות משלושה פסוקים^[112]. קרא אחד שני פסוקים, צריך לחזור ולקרות^[113], ולברך לפניהם ולאחריהם^[114], שהרי לא יצא ידי קריאה, שדוקא שלושה פסוקים תיקנו חכמים, ולא פחות^[115].

אף על פי שבקריאת התורה בשני וחמישי קוראים שלושה קוראים^[116], עזרא תיקן שיקראו בתורה בשני וחמישי - ובכל יום שקוראים שלושה^[117] - עשרה פסוקים^[118], ששלוש הקוראים^[119] לא יקראו פחות מעשרה פסוקים^[120], והפסוק וידבר ה' אל משה לאמר^[121], עולה מן המנין^[122]. וכתבו ראשונים שבקריאות של שבת במנחה ושל שני וחמישי כל שבאו להוסיף בפסוקים, עושים הכל כפי רצון הקורא, אלא שנהגו בכל מקום לקרא בין השלושה קוראים פרשה הנקראת לכהן או לעולה ראשון בשבת שחרית^[123].

עשרה הפסוקים שלא יפחתו מהם^[124], היינו כנגד עשרה בטלנים^[125], דהיינו עשרה בני אדם^[126] כשרים^[127] בטלים מכל מלאכה^[128] לעסוק בצרכי ציבור^[129] ולהיות מזומנים לבית הכנסת שחרית וערבית^[130]. בירושלמי אמרו שעשרה הפסוקים הם כנגד עשרת הדברות^[131].

שלושה שקראו עשרה פסוקים, שנים קוראים שלושה שלושה, ואחד ארבעה, ובין שהיה הקורא ארבעה ראשון, או אחרון, או אמצעי, הרי זה משובח^[132].

לא קראו כל השלושה אלא תשעה פסוקים, שלוש לכל אחד, כתבו ראשונים שאין צריך לחזור ולקרות^[133]. וממסכת סופרים נראה שצריך לחזור ולקרות עד שישלים עשרה פסוקים^[134].

אף על פי שאין פוחתים מעשרה פסוקים, במקום שעניינו של יום מסתיים בפחות מכאן, פוחתים, ועל כך עי' להלן: הפרשיות^[135], ולהלן: ההפסקות^[136]. על המנהג שהשומעים את קריאת התורה עומדים בשעת הקריאה, ועל המנהג שעומדים בשעת שמיעת קריאת חלקים מסויימים מהתורה, ע"ע עמידה.

מתוך הכתב

אסור לקורא לקרוא שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת^[137], ואפילו אות אחת^[138], שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה^[139], ועל כך ע"ע תורה שבכתב.

דילוג מפרשה לפרשה

הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד, כגון אחרי מות^[140] ואך בעשור^[141] שבפרשת אמור אל הכהנים^[142], ששניהם מענין יום הכפורים^[143], והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת^[144], ולא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן* תרגום* הפסוק^[145]. ואין מדלגים בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת בשני עניינים^[146], שחוששים שמא תתבלל דעת השומעים^[147], שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע^[148].

עמידה

הקורא בתורה צריך לקרוא מעומד^[149], שנאמר: ואתה פה עמֹד עמדי^[150], אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה^[151]. ואפילו לסמוך עצמו - לכותל או לעמוד^[152] - אסור^[153], אלא אם כן הוא בעל בשר^[154].

למנהגנו שהחזן הוא הקורא בתורה^[155], אף הוא צריך לעמוד^[156].

על המנהג שהשומעים את קריאת התורה עומדים בשעת הקריאה, ועל המנהג שעומדים בשעת שמיעת קריאת חלקים מסויימים מהתורה, ע"ע עמידה.

לקרוא לאחד בשני ספרי תורה

אין קוראים לאדם אחד בשני ספרי תורה^[157], משום פגמו של ראשון^[158], שנראה כפוגם ומטיל דופי בספר התורה הראשון^[159], שיאמרו אין פרשה זו כתובה בו^[160]. אבל לקרוא לשלושה קוראים בשלושה ספרים כגון ראש-חֹדש* טבת שחל להיות בשבת -שמביאים שלוש תורות וקוראים אחת בעניינו של יום, ואחת של ראש חודש ואחת של חנכה*^[161] - אין משום פגם^[162]. והוא הדין שאין פגם לקרוא לשנים בשני ספרי תורה^[163].

בשמחת תורה^[164], נוהגים שאף מי שעלה לתורה עולה לחתן בראשית^[165] בספר תורה אחר^[166], שיודעים הכל שעושים כן משום שמחת התורה, ואין חשש של פגם^[167].

הקורא בספר תורה ראשון, אם רשאי לקרוא שנית כמפטיר*, ע"ע מפטיר.

קריאת שנים

לא יקראו שנים בתורה - בקול רם^[168] - אלא האחד לבדו^[169], משום ששני קולות אינם נשמעים^[170].

על הסוברים שמשום ששנים אין קוראים בתורה בקול רם, לנוהגים ששליח הציבור והעולה קוראים יחד, העולה יקרא בקול רם ושליח הציבור יסייע בלחש, עי' להלן: הקורא^[171]. ושם^[172], על הסוברים שמטעם זה, לנוהגים ששליח הציבור והעולה קוראים יחד, שליח הציבור יקרא בקול רם והעולה יקרא בלחש.

קריאה בשנית עבור המאחרים

אם התפללו בבית הכנסת וקראו בספר תורה, וקצת מציבור לא היו בבית הכנסת, אין להם לחזור ולהוציא ספר תורה ולקרות בו^[173], שיש לחוש להוציא ספר תורה מפני הנכנסים ויוצאים שלא יאמרו כי מצאו פגם בספר תורה הראשון, ולכן הוציאו ספר תורה פעם שנייה^[174]. ועוד, שהוא קצת זלזול להוציא הספר תורה פעמים לקרוא קריאה אחרת בבית הכנסת אחד, ואף על פי שאחרים הם הקוראים השניים, מכל מקום אחרי שהשניים פשעו קצת שלא לבוא לבית הכנסת בשעת התפילה, חשוב הוצאה של לצורך והוא זילות התורה^[175].

הבאת ספר התורה לצורך קריאה

בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים אצלם ספר-תורה*, אפילו בראש-השנה* ויום-הכפורים*^[176]. וכתבו אחרונים דהיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומים קודם, מותר^[177], כי אין בו פגם לספר תורה, מאחר שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לבית הכנסת של עראי או בית הכנסת של קבע^[178].

במה דברים אמורים, בסתם אדם^[179], אבל אדם חשוב בעירו מביאים לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללים עימו^[180], אף אם לא הכינו ספר התורה קודם לכן^[181].

על כך שכל תיבה שהיא קרי-וכתיב* קוראים אותה כפי הקרי, ע"ע קרי וכתיב.

בין קורא לקורא

ספר התורה לא יהיה פתוח בין עולה לעולה^[182], שאין כבוד לתורה שתהא פתוחה ותמתין עד שיבוא אחר^[183]. יש שנהגו לכסות הכתב בסודר בין עולה לעולה^[184]. ויש שנהגו לגלול ספר התורה בין עולה לעולה^[185].

הפרשיות

שבת בשחרית

בשבת - בשחרית - תיקנו לקרות התורה על הסדר^[186], ובימי התלמוד והגאונים בני בבל היו מסיימים את התורה בכל שנה^[187], ובני ארץ ישראל בכל שלוש שנים^[188], דהיינו שלוש שנים ומחצה^[189]. וכתבו ראשונים שהמנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת^[190], ומתחילים אותה בשבת לאחר סוכות וקוראים פרשת בראשית וכן בכל שבת קוראים פרשת אותו שבת עד שגומרים אותה בחג הסוכות^[191]. יש מהראשונים שכתב שמימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה, כדי להשמיע לעם מצוות וחוקים^[192].

יש מהאחרונים שכתב בביאור המנהג לסיים את התורה בכל שלוש שנים^[193], שלא קראו פרשה כל שבת, כמו שאנו עושים^[194], אלא סיימו התורה כל אחד כפי רצונו, רק צריך שיקראו כל שבת עשרים ואחד פסוקים^[195], שאין פוחתים מקריאה זו בשחרית של שבת, שהרי קוראים שלושה פסוקים לכל עולה^[196].

יש מהאחרונים שכתב, בביאור מנהג ההקהל*, שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסוכות חלק מן התורה, ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים, ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג, היה קורא המלך ספר אלה הדברים, שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התורה בסדר, ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא^[197].

למנהגנו, שאנו מסיימים את התורה בכל שנה^[198], בשבתות קוראים חלק אחד מחמישים ושלוש מן התורה, וזאת היא פרשה^[199], שמנין פרשיות של תורה חמישים ושלוש^[200], והן נקראות על הסדר אחת אחת, בשבתות שאין בהם הפסקת יום טוב, חוץ מזאת הברכה שנקראת ביום טוב אחרון של חג^[201]. חל יום-טוב* להיות בשבת, צריך לקרוא בו את פרשת החג ולהניח את פרשת השבוע^[202].

שלוש דרכים עקרוניות מצינו בראשונים לסדר הפרשיות באופן שיתאימו לשבתות השנה: א) לחבר הפרשות, ולקרוא שתים יחד^[203]; ב) לחלק פרשה אחת לשתים, ולקרוא חציה בשבת אחת וחציה בשבת אחרת^[204]; ג) לחלק פרשה אחת לשתים, ולקרוא חציה עם הפרשה הקודמת וחציה עם הפרשה הבאה^[205].

קריאת הקללות

עזרא תיקן להם לישראל, שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים^[206] קודם עצרת - שבועות* - ושבמשנה תורה^[207] קודם ראש-השנה*^[208], כדי שתכלה שנה וקללותיה^[209], ואף עצרת ראש השנה היא, שכן שנינו שבעצרת נידונים על פירות האילן^[210]. וכתבו ראשונים שהמנהג שקוראים פרשת במדבר קודם שבועות, ופרשת נצבים קודם ראש השנה^[211], לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ראש השנה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לראש השנה^[212]. וכן אנו קוראים בפרשת במדבר, לפני שבועות^[213], כדי להפסיק בין הקללות של אם בחקותי לשבועות^[214].

למנהג לקרוא פרשת במדבר לפני שבועות קראו גאונים וראשונים: "מנו ועצרו", ועליו עי' להלן^[215]. על המנהג לקרוא בשנים מסויימות פרשת נשא לפני שבועות, עי' להלן^[216]. למנהג לקרוא פרשת נצבים לפני ראש השנה קראו גאונים וראשונים: "קום ותקע", ועליו עי' להלן^[217]. על הסוברים שבשל המנהג להפסיק בשבת אחת בין הקללות לראש השנה אנו מחלקים את פרשת נצבים, בשנים מסויימות לשנים, עי' להלן^[218].

כללי סידור הפרשיות

כלל מסרו גאונים וראשונים לסידור הפרשיות כפי סדר השנה, "פקיד ופסח, מנו ועצרו, צום וצלי, קום ותקע"^[219]: א) "פקיד ופסח"^[220] - ויש המוסרים: "פקוד ופסח"^[221]. ויש המוסרים: "פקדו ופסחו"^[222] - קוראים פרשת צו^[223] קודם פסח*^[224], ש"פקיד" תרגומו של צו^[225], לפי שבצו את אהרן מדבר מהלכות הגעלת כלים^[226], וצריכים כל ישראל להיות זריזים וזהירים באלו לפני הפסח^[227]. ב) "מנו ועצרו"^[228] - ויש המוסרים: "מנה ועצר"^[229] - מנה ממניין שבמדבר סיני ואחר כך עצרת^[230] - שבועות* - קוראים פרשת במדבר קודם עצרת^[231] כדי - לקיים תקנת עזרא^[232] - שתכלה קללות שבתורת כהנים לפני עצרת, שהוא ראש השנה לאילן^[233]. ג) "צום וצלי"^[234] - ויש המוסרים: "צומו וצלו"^[235] - צו"ם תענית תשעה-באב* ואחר כך צל"י שהוא ואתחנן^[236], צמים בתשעה באב קודם ואתחנן^[237], משום שנאמר בפרשת ואתחנן: כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם וגו' העידֹתי בכם היום וגו' כי אבֹד תאבדון^[238], ואמרו חכמינו: מהו שכתוב: וישקֹד ה' אל הערה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו וגו'^[239], צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנת"ם שלא נתקיים בהם כי אבֹד תאבדון, והם גלו לסוף תת"ן משכנסו לארץ^[240]. ד) "קום ותקע"^[241] - ויש המוסרים: "קומו ותקעו"^[242] - קו"ם שהוא נצבים ואחר כך תק"ע בראש השנה^[243], פרשת אתם נצבים^[244] קודם ראש השנה^[245], כדי - לקיים תקנת עזרא^[246] - שתכלה שנה וקללותיה לפני ראש השנה^[247].

בקיום הכלל הראשון מארבעה הכללים, נחלקו ראשונים: א) יש שנהגו לקרוא הן בשנים פשוטות והן בשנים מעוברות^[248], "פקד ופסח"^[249], ובשנה מעוברת מחלקים את פרשת תצוה^[250] לשנים וקוראים חציה בשבת אחת, ומוזה הדבר^[251] בשבת שניה, ופרשת כי תשא^[252] מחלקים לשנים וקוראים חציה בשבת אחת, ומויפן^[253] בשבת שניה, ופרשת ויקהל^[254] מחלקים לשנים וקוראים חציה בשבת אחת, ומויעש בצלאל^[255] בשבת שניה, ופרשת פקודי^[256] מחלקים לשנים וקוראים חציה בשבת אחת, ומותכל^[257] בשבת שניה^[258]. ב) ויש שנהגו אף הם לקרוא הן בשנים פשוטות והן בשנים מעוברות, "פקד ופסח", אלא שאין מחלקים הפרשיות, ובמקום זה כופלים וקוראים במספר שבתות אותה הפרשה^[259]. ג) ויש שנהגו בשנים פשוטות, לקרוא פרשת צו קודם פסח, וסימנה "פקיד ופסח", ובשני מעוברות לקרוא פרשת מצורע קודם פסח, וסימנה "סגיר - תרגום מצורע^[260] - ופסח"^[261]. ד) ויש שנהגו אף הם לחלק בין שנה פשוטה, בה "פקיד ופסח" למעוברת בה "סגיר ופסח", אלא שאף בשנה מעוברת יש חילוק: כשהשנה ה"ש או ה"ח - דהיינו שראש השנה חל ביום חמישי, והשנה שלמה או חסירה - אז בא פרשת אחרי קודם פסח^[262], שאילו נצמצם ל"סגיר ופסח", לא מצינו מקום למטות ומסעי להיחלק לשתים, שהרי אף בשנת עיבור לא מצינו להם מקום להיחלק אלא בה"ש מעוברת או בה"ח מעוברת, וראויות הן ליחלק יותר מאלה פקודי וותכל^[263], לפי שהם סדרים גדולים, וגם הפטרות^[264] נתקנו לצרכם^[265], וסימן "פטיר ופסח" - נפטר מקריאת אחרי מות ואחר פסח - או "אוחר ופסח"^[266] - אחרי מות ולאחריו פסח - או "קרב ופסח", רוצה לומר בתחילת פרשת אחרי נאמר: בקרבתם^[267]. וכן כתבו הפוסקים להלכה^[268].

לנוהגים - וכן הלכה^[269] - בה"ש וה"ח לקרוא אחרי קודם פסח^[270], משנים אף בסימן "מנו ועצרו" וקוראים נשא קודם שבועות^[271], וסימן "נשא ראש ועצרו^[272].

חלוקת נצבים

יש פרשה אחת המתחלקת לשתיים, ונקראת בשתי שבתות אם יש צורך בכך, והיא: אתם נצבים^[273], בשבת אחת קוראים אתם נצבים^[274] עד וילך משה^[275], ובשבת אחרת קוראים מוילך עד סוף הפרשה^[276]. כיצד, חל להיות ראש-השנה* בשני בשבת או בשלישי בשבת קוראים חצי הפרשה קודם ראש השנה וחצייה אחר ראש השנה, ובשבת שנייה קוראים האזינו^[277], שהרי יש שתי שבתות מראש השנה עד חג הסכות*^[278], וסימן ב"ג המלך^[279] פת וילך^[280], היינו כשחל ראש השנה שאומרים בו - שמתחילים לומר בו - "המלך" המשפט^[281] "ב"ג" בב' וג', "פת" מלשון פתות אֹתהּ פִּתים^[282], "וילך", שמחלקים נצבים וילך לשתים^[283]. חל להיות ראש השנה ביום חמישי או ביום השבת אין לנו לקרוא עד חג הסוכות אלא פרשת האזינו בלבד, ופרשת אתם נצבים^[284] קוראים אותה כולה קודם ראש השנה^[285], וסימן והיה ז"ה שלום - אם חל ראש השנה בז' וה', פרשת נצבים שלמה - ובימי אד"ו אל יחול ראש השנה לעולם^[286].

בטעם שמחלקים פרשת נצבים לשנים, אף אם קוראים בשנה זו מטות ומסעי שארוכות יותר בשבת אחת, כתבו גאונים לפי שבאתם נצבים יש קללות שקלל ישראל ורוצה לסיימם קודם ראש השנה^[287]. וראשונים כתבו שכל הקללות נחשבות רק אלו שבפרשת כי תבא, והטעם שמחלקים נצבים לשנים^[288], לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ראש השנה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לראש השנה^[289]. וכן אנו קוראים בפרשת במדבר, לפני שבועות^[290], כדי להפסיק בין הקללות של אם בחקותי לשבועות^[291].

ספר שני

אף על פי שמקריבים בשבת קרבן-מוסף*^[292], אין מוציאים ספר תורה שני לקרוא פסוקי קרבן מוסף של שבת^[293] - כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[294] - ומספר טעמים לדבר:

א) לפי שאין בפרשה אלא שני פסוקים^[295], ואין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים^[296]. ואין להתחיל בפרשה שלמעלה או לסיים בפרשה שלמטה, משום שאינו מענינו של יום^[297], ונראה כמדלג^[298]. ואף על פי שעושים כן בראש-חֹדש* - לסוברים כן^[299], וכן הלכה^[300] - לא אמרו לדלג אלא במקום שקוראים שנים או שלוש^[301]. או שאי אפשר לעשות כמו שעושים בראש חודש, שכיון שאין בעיקר הפרשה שלושה פסוקים, אין ראוי להוציא ספר תורה עבור הקריאה, ולא שייך לצרף אחרת איתה, שאם היו עושים כן, היו צריכים לקרות בתחילה שלושה פסוקים מן האחרת הקודמת לזו, שהיא פרשה פתוחה - ואין מתחילים לקרוא שני פסוקים סמוך לפרשה פתוחה^[302] - והיו קוראים בטפל יותר מן העיקר^[303]. או שאי אפשר לעשות כמו שעושים בראש חודש, שהתקנה לא היתה אלא שהמפטיר* יקרא בחובת היום בלחוד, ובראש חודש, אף על פי שמתחילים בפרשת תמידים, מכל מקום הרביעי הקורא בחובת היום, דהיינו ובראשי חדשיכם^[304], אינו קורא אלא בחובת היום בלחוד, אבל בשבת היה צריך המפטיר לקרות גם בפרשת התמידים^[305]. או ששונה ראש חודש, שיש חיוב לקרוא לארבעה עולים^[306], על כן בהכרח קוראים שלושה קודם חובת היום, שהוא ובראשי חדשיכם, והרביעי הוא קורא חובת היום, אבל בשבת - שאם היו מתקנים שיקראו בספר תורה שני - אינו צריך לקריאת פרשת מוסף אלא אחד, בשביל חובת היום, מה שייכות יש לו לפרשת התמיד^[307], ובראש חודש תקנת נביאים הוא שיקראו בתורה^[308], בהכרח כן הוא ששלושה יתחילו מפרשת התמיד^[309], מה שאין כן תיקון ספר שני במוספים תקנות הגאונים - או הסבוראים^[310] - הוא^[311], לא רצו לתקן שיקרא מה שאין מענינו של יום^[312].

ב) לפי שצריך להפטיר בכל שבת מענינו של יום^[313], ואם קוראים בשל שבת אם כן יהא צריך להפטיר במה שסיים, והיינו בשבת, ויהיו כל ההפטרות מענין אחד^[314].

ג) תקנת הקריאה בספר תורה שני היתה בקרבנות כדי שתהיה לכפרה^[315], אבל קרבנות שבת אינם באים לכפרה - שכולם עולות^[316], ואינו בא אלא לרצון^[317] - ולכן אין קוראים בהם^[318].

ד) שבת שתדירה, אין צורך להזכיר קורבנה, אבל המועדים אינם אלא משנה לשנה^[319].

ה) ביום טוב, שמפסיקים - מהקריאה בפרשיות כסדר התורה^[320] - וקוראים בעניינו, קוראים אף - בספר תורה שני - בקרבנו, שהרי כל קריאתו לחובת היום, אבל בשבת, שלא תיקנו בקריאתו שתהא מענינו, אלא לקרות התורה על הסדר, לא תיקנו גם כן לקרות בקרבנו, וראש חודש קריאתו בחובת היום, ולפיכך קוראים בקרבנו, שענינו וקרבנו דבר אחד הם^[321].

שבת במנחה ושני וחמישי

בקריאת התורה במנחה של שבת ובשני וחמישי נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר, מקום שמפסיקים בשבת שחרית, שם קוראים במנחה, במנחה, שם קוראים בשני, בשני, שם קוראים בחמישי, בחמישי, שם קוראים לשבת הבאה^[322]. ולדעת ר' יהודה - וסתם משנה^[323] - מקום שמפסיקים בשבת שחרית, שם קוראים במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה^[324], שקוראים כסדרם ואין עולים להם מן החשבון^[325]. כיצד, שבת ראשונה קוראים בשחרית בסדר בראשית^[326], במנחה, קוראים אלה תולדֹת נח^[327] עשרה פסוקים - שכן אין קריאה פחותה מעשרה פסוקים^[328] - או יותר, וכן בשני ובחמישי, וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילים מאלה תולדות נח^[329] וקורא עד סוף הסדר^[330], ועל דרך זו קוראים כל השנה^[331], וכן הלכה^[332].

חל יום-טוב* להיות בשבת - שמניחים את פרשת השבוע וקוראים בו פרשת החג^[333] - במנחה של שבת הקודמת וביום שני וחמישי אין קוראים התחלת פרשת החג, אלא התחלת פרשת השבת הבאה, וחוזרים על התחלת הפרשה גם בשבוע שאחרי החג, אחרי שכבר קראוה בשבוע שלפניו^[334].

פסח

במשנה ובברייתא שנינו שבפסח קוראים בפרשת מועדות^[335] - הכוללת כל המועדות^[336] - של תורת כהנים^[337], דהיינו שביום הראשון של פסח קוראים^[338] שור או כשב^[339]. ושנינו בברייתא שבשאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח^[340], וביארו אמוראים שביום-טוב-שני-של-גליות* קוראים כיום ראשון שור או כשב, ובשאר ימות הפסח מאפ"ו סימן: משכו וקחו לכם צאן^[341], אם כסף תלוה את עמי^[342], פסל לך^[343], וידבר שבבהעלותך^[344]. יום טוב אחרון של פסח - שביעי של פסח - שנינו בברייתא שקוראים ויהי בשלח^[345], ואמרו בתלמוד שלמחרת קוראים: כל הבכור^[346]. ומכל מקום אמרו בתלמוד - וכן כתבו גאונים, ראשונים ואחרונים להלכה^[347] - שאין נוהגים כמשנה וכברייתא, אלא נהגו לקרוא: "משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא"^[348]:

א) ביום ראשון קוראים "משך", משכו^[349], שהוא הפרשה הראשונה שבתורה המדברת בענין פסח, שהוא מעניינו של יום^[350], ולכן שינו מדין המשנה והברייתא לקרוא בו שור או כשב^[351]. וקוראים: ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלֵהם משכו^[352], ואין חילוק בזה בין אם חל בחול ובין אם חל בשבת^[353]. ויש המתחילים: והיה היום הזה לכם לזכרון^[354], ואין חילוק בזה בין אם חל בחול ובין אם חל בשבת^[355]. ויש המתחילים: החדש הזה לכם^[356]. ויש שבחול מתחילים: משכו, ובשבת: והיה היום הזה לכם לזכרון^[357], כדי להרבות מקום לקוראים^[358], ואם טעה והתחיל משכו - וקרא שבעה^[359] - יצא^[360]. וקוראים עד מארץ מצרים על צבאֹתם^[361], חמישה עולים^[362]: יש הנוהגים לקרוא לראשון עד כן עשו^[363], ולשני עד וברכתם גם אותי^[364]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד עד עולם^[365], ולשני עד כן עשו^[366]. לשלישי עד וינצלו את מצרים^[367], לרביעי עד לדֹרֹתם^[368]. ואם חל בשבת מחלקים לשבעה עולים^[369], ולנוהגים להתחיל אף בשבת במשכו^[370]: יש הנוהגים לקרוא לראשון עד עד עולם^[371], לשני עד כן עשו^[372], לשלישי עד עבדו את ה' כדברכם^[373]. ויש הנוהגים בשבת לקרוא לשלישי עד וברכתם גם אֹתי^[374], ולשישי עד יעשו אֹתו^[375]. טעה החזן ועשה הפסקות קצרות וסיים בחמישי בפסוק: ליל שמרים^[376], כיון שאמר החמישי ברכה אחרונה אין צריך לקרות עוד^[377], שאין זה חובה לקרות עד לצבאותם, אלא כל שקראו חמישה בעניינו של פסח די^[378], וכל שקרא ט"ו פסוקים לחמישה עולים יצא^[379]. ונכון ביום השלישי, כשקורא פרשת קדש^[380], להתחיל לקראות ממקום שפסק ביום הראשון^[381].

ב) ביום שני קוראים "תורא", שור או כשב^[382], עד וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[383], שמדובר שם מעניני כל המועדים, וגם של פסח^[384]. בחוץ לארץ, שהוא יום טוב שני של גליות, קוראים לחמישה עולים^[385]: לראשון עד אני ה'^[386], לשני עד לא תעשו^[387], לשלישי עד אני ה' אלהיכם^[388], לרביעי עד תשבתו שבתכם^[389]. ובארץ ישראל - שהוא חול-המועד* וקוראים בספר תורה ראשון שלושה קרואים - כדי שיקראו לשלושת הקרואים מעניינו של ט"ז ניסן, קוראים לכהן עד לא תעשו^[390], וללוי עד לדֹרֹתיכם בכל מֹשבֹתיכם^[391]. דילג ולא קרא כל פרשת המועדות, כל שקרא חמישה עולים ויש בהמה שקרא ענינו של יום עצמו אין צריך לחזור ולקרות^[392].

ג) ביום השלישי קוראים "קדש" לי כל בכור^[393], עד ה' ממצרים^[394]. לראשון קורא עד בחדש האביב^[395], ולשני עד מימים ימימה^[396].

ד) ביום הרביעי קוראים "כספא", אם כסף תלוה^[397], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[398]. לראשון קוראים עד כי חנון אני^[399], ולשני עד תעזֹב עִמו^[400].

ה) ביום החמישי קוראים "פסל" לך^[401], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[402]. יש הנוהגים לקרוא לראשון עד עֹשֶׂה עִמָּך^[403]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד ולחטאתנו ונחלתנו^[404]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד אל מול ההר ההוא^[405]. יש הנוהגים לקרוא לשני עד לא תעשה לך^[406]. ויש הנוהגים לקרוא לשני עד עֹשֶׂה עִמָּך^[407].

ו) בשישי "במדברא", במדבר סיני^[408], שכתוב בו: ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו^[409], מוידבר ה' אל משה במדבר סיני^[410], עד ולאזרח הארץ^[411]. יש הנוהגים לקרוא לראשון עד בני ישראל^[412]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד תעשו אֹתו^[413]. ויש הנוהגים לקרוא לראשון עד לעשֹׂת הפָּסח^[414]. וקוראים לשני עד מה יצוה ה' לכם^[415].

ז) בשביעי של פסח קוראים "שלח", ויהי בשלח^[416], לפי שביום שביעי של פסח אמרו שירה על הים^[417]. וקוראים מויהי בשלח עד ה' רופאך^[418]. בחול קוראים חמישה, לראשון קוראים עד לפני העם^[419], לשני עד ביד רמה^[420], לשלישי עד ואתם תחרישון^[421], לרביעי עד נלחם לכם במצרים^[422]. ואם חל בשבת, קוראים שבעה, לראשון עד עצמותי מזה אתכם^[423], לשני עד לפני העם^[424], לשלישי עד ויעשו כן^[425], לרביעי עד ביד רמה^[426], לחמישי עד ואתם תחרישון^[427] - ויש הנוהגים עד בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו^[428] - לשישי עד נלחם להם במצרים^[429].

ח) ובשמיני - יום טוב שני של גלויות - קוראים "בוכרא", כל הבכור^[430], עד אשר נתן לך^[431]. ויש שנהגו להתחיל כי ימכר לך^[432]. ואם חל בשבת - שצריכים לקרות יותר, שהרי קוראים שבעה^[433] - כתבו ראשונים ואחרונים שמתחילים: עשר תעשר^[434]. ויש גאונים וראשונים שנראה מדבריהם שאף כשחל בשבת מתחילים בכל הבכור^[435]. בחול, לראשון קוראים עד תשפכנו כמים^[436], לשני עד כל ימי חייך^[437], לשלישי עד לא תעשה מלאכה^[438], לרביעי עד את החקים האלה^[439]. בשבת, מוסיפים שתי עליות - קודם קריאת כל הבכור - לראשון קוראים עד מעשה ידך אשר תעשה^[440], לשני עד בכל אשר תעשה^[441]. הטעם שקוראים ביום אחרון של פסח כל הבכור, כתבו ראשונים, משום שכתוב באותה פרשה: ושמחת בחגך^[442], ואחר כך כתוב: והיית אך שמח^[443], לרבות יום טוב האחרון^[444], ומי שלא קיים מצות שמחה בחג, יקיימו עדיין^[445]. ואחרונים כתבו הטעם, משום שכתוב בו: לא-יראה-את-פני-ה'-ריקם*^[446], אלא הבא עולת-ראיה* ושלמי חגיגה*, ומי שלא חג ביום טוב הראשון חוגג את כל הרגל ותו לא^[447], ולפיכך מזהירים העם לחוג עדיין, לפי שאין לו עוד תשלומים, ואף על פי שבזמן הזה אין קרבנות מכל מקום עושים זכר למקדש^[448].

סדר הפרשיות הללו הינו כסדר הכתוב בתורה^[449], מלבד מה שאיננו קוראים "שלח" - מייד - לאחר "קדש", משום שביום השביעי צריך לקרוא שלח, שבו היתה קריעת ים סוף ואמרו שירה^[450], ו"תורא" מוקדם לאחר "משך", משום שכתוב בקריאת שור או כשב: וספרתם לכם ממחרת^[451], דהיינו ביום השני^[452] - ושייך ליום טוב של גליות - לפי שיש בו ענין של יום ראשון של פסח: ובחמשה עשר יום וגו'^[453].

שבת שחל להיות בחולו של מועד, אנו קוראים: ראה אתה^[454], עד לא תבשל גדי בחלב אמו^[455], משום שיש שם באותה פרשת מצות שבת^[456] ושלושה רגלים^[457] ורמז חולו של מועד^[458], שכתוב בה: את חג המצות תשמֹר^[459], שממנו למדנו - לסוברים כן^[460] - איסור מלאכת חולו של מועד^[461], ולפי שצריכים לקרות שבעה^[462] מתחילים מראה אתה אומר אלי^[463], וקוראים שבעה עולים^[464]: ראשון קורא עד האדמה^[465], שני עד אשר ארחם^[466], שלישי עד לא יראו^[467], רביעי עד ונחלתנו^[468], חמישי עד לא תעשה לך^[469], שישי עד אלהי ישראל^[470]. ויש הנוהגים לקרוא לרביעי עד אל מול ההר ההוא^[471], לחמישי עד עֹשֶׂה עִמָּך^[472], לשישי עד לא תעשה לך^[473].

בפרשת ראה אתה אומר אלי כלול פרשת פסל^[474], ולכן כשחל פסח ביום חמישי, ישתנה הסדר של "משך תורא" וכו'^[475], כי כשחל בשבת או ביום ראשון, אין שבת בחול המועד, וכשיבוא ביום שלישי בא שבת ביום חמישי שסימנו פסל^[476], ופסח אינו חל בימים שני, רביעי ושישי^[477], אבל כשיבוא פסח ביום חמישי, אז קוראים ביום הראשון והשני של פסח משך תורא^[478], וביום שלישי שהוא שבת, ראה אתה אומר אלי שבכללה פסל^[479], ואין קוראים פסל לך בחמישי של פסח כמו שרגילים בשאר שנים^[480], שהרי כבר קראו פסל^[481], אלא ביום רביעי וחמישי ושישי של פסח יקראו קדש בכספא במדברא^[482], כסדר שהם כתובים בתורה^[483].

טעה וקרא ביום ראשון פרשת שור או כשב, כתבו אחרונים שאין צריך לחזור ולקרות - לאחר שסיימו לקרות שלושה עולים^[484] - פרשת משכו^[485], שאין פרשת משכו חובת היום דוקא, ואדרבא מדין המשנה קוראים ביום הראשון של פסח שור או כשב^[486]. וכן אם טעה ושינה והקדים המאוחרות בסדר ארבעה ימים של חול המועד, אף על פי שלא קראם כסדר הכתוב בתורה, יצא^[487]. ולכתחילה יקרא למחרת הפרשה ששכח, כדי שלא תשתכח לגמרי, וכדי שלא יקרא אותה הפרשה שני פעמים^[488], וראיה שקורא פרשה שדילג כשחל פסח ביום חמישי^[489]. ואפילו אם טעה בשביעי של פסח וקרא כל הבכור, יכול לקרוא בשמיני של פסח בשלח, שהוא ספק שביעי^[490].

בספר שני

המוציאים בחול המועד פסח רק ספר תורה אחד, טעות היא בידם^[491], וקוראים בספר תורה שני, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[492]: ביום הראשון והשני - בחוץ-לארץ*, שעושים יום טוב שני של גליות - קורא המפטיר בספר התורה השני בפרשת פינחס: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום^[493], עד סוף פיסקא^[494]. וקוראים: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'^[495], אף על פי שאותו היום כבר הלך לו^[496], להגיד הלכות החודש הראשון וכל חוקות הפסח^[497]. ובארבעה ימים של חולו של מועד - ובארץ ישראל בחמשה ימים של חולו של מועד^[498] - קוראים בספר השני בפרשת פינחס מן והקרבתם אשה עולה לה'^[499], עד סוף פיסקא^[500], ואף וביום השביעי^[501], שפרשה אחת היא^[502], ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[503]. ועוד, להעיר על כל חג הבא לפניו^[504]. ואינו קורא: ובחדש הראשון^[505], ובחמשה עשר יום^[506], שהם כבר הלכו להם^[507]. וכן בשביעי של פסח - ויום טוב אחרון של פסח^[508] - קוראים מוהקרבתם^[509]. ויש מהגאונים סוברים שביום הראשון והשני של פסח קוראים עד על עולת התמיד יעשה ונסכו^[510] - ואין קוראים וביום השביעי^[511] - ובחול המועד ובשביעי של פסח, קוראים עד סוף הפיסקא^[512].

שכחו וקראו ארבעה בעניינו של יום ולא קראו פרשת קרבן מוסף, יחזור שליח ציבור ויקרא בפרשת והקרבתם^[513], שהיא חובת היום^[514], שאותו רביעי כמי שאינו^[515], ואי איפשר שלא יקראו בקרבנות של חובה^[516].

אף בשבת שחלה להיות בחולו של מועד מפטיר קורא מן והקרבתם^[517]. ויש מהגאונים שכתבו שקורא: וביום השבת^[518], והקרבתם^[519].

בטעם שאין בתחילת הקריאה בחול המועד: והקרבתם^[520], איסור משום התחלה שני פסוקים לאחר פרשה - לסוברים שאסור לקורא הראשון להתחיל שם^[521] - עי' להלן: ההפסקות^[522].

שבועות

בקריאת התורה בשבועות*, נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה - ותנא קמא בתוספתא ובברייתא^[523] - קוראים שבעה שבֻעֹת^[524], דהיינו שקוראים המועדות שבכל הבכור^[525], מפני שנאמר בו שבעה שבֻעֹת^[526]. ולדעת יש אומרים בתוספתא - ואחרים בברייתא^[527] - קוראים: בחדש השלישי^[528]. ואמרו בתלמוד שעכשיו שיש - בחוץ-לארץ*, שעושים יום-טוב-שני-של-גליות* - שני ימים טובים של שבועות עושים כשניהם, ולהיפך^[529], ביום ראשון של שבועות קוראים - בפרשת יתרו^[530] - בחדש השלישי^[531] עד סוף הענין^[532], כדעת אחרים, שהם באים בסדר הברייתא לאחר תנא קמא, משום שמתן תורה היה בשישי בסיון^[533] - שבו חל יום-טוב* של חג השבועות^[534] - וביום טוב שני אנו קוראים מן כל הבכור עד סוף הענין^[535], כדעת תנא קמא^[536].

ביום ראשון של שבועות - שקוראים בו בחדש השלישי^[537] - קוראים מבחדש השלישי^[538] עד לא תגלה ערותך עליו^[539], לחמישה עולים^[540], לראשון קוראים עד תדבר אל בני ישראל^[541], לשני עד יעננו בקול^[542], לשלישי עד ויאמר אלֵהם^[543], לרביעי עד אשר לרעך^[544]. ויש הנוהגים לקרוא לשני עד יעלו בהר^[545], ולשלישי עד יעננו בקול^[546].

ביום טוב שני של גליות, שקוראים כל הבכור^[547], סדר ההפסקות כסדר אחרון של פסח^[548].

בספר התורה השני - שקוראים פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[549] - קוראים בשני הימים של שבועות: וביום הבכורים^[550], עד ונסכיהם^[551].

בטעם שאין קוראים בשבועות פרשת שור או כשב^[552] - כמו שקוראים בפסח*^[553] ובסכות*^[554] - כתבו ראשונים, לפי שכבר אמרוהו בפסח עם פרשת העֹמר^[555].

חג השבועות בארץ-ישראל*, שהוא יום-טוב* ראשון של חג השבועות בחוץ-לארץ*, לעולם אינו חל בשבת*, ועל כך ע"ע שבועות.

ראש השנה

בקריאת התורה בראש השנה, בזמן שעשו יום אחד^[556], נחלקו תנאים: יש סוברים שקוראים דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון^[557]. ויש סוברים שקוראים וה' פקד את שרה^[558], שהיא מעין היום^[559], לפי ששרה נפקדה בראש השנה^[560], וכן רחל וחנה^[561]. בתלמוד אמרו שעכשיו שעושים ראש השנה שני ימים - אף בארץ ישראל, לסוברים כן, וכן הלכה^[562] - קוראים ביום הראשון מן וה' פקד את שרה^[563], עד ימים רבים^[564]. וביום השני - קוראים - ויהי אחר הדברים האלה^[565] והאלהים נסה את אברהם^[566], להזכיר עקידת יצחק^[567], כדי שיזכור אותה ה' לנו ביום המשפט^[568], והיא מעין היום, שעקידת יצחק היתה בראש השנה^[569]. ראשונים ואחרונים כתבו שקוראים עד ואת תחש ואת מעכה^[570], וביארו אחרונים שאף על פי שסופו אינו מענין היום, שמלכה אף היא נפקדה עם שרה^[571], וגם נזכר בה: ובתואל ילד את רבקה^[572], שנולדה בזמן העקידה^[573], והיא גם כן נפקדה בראש השנה^[574]. ומהאחרונים יש שכתבו שנוהגים לקרוא רק עד וישב אברהם בבאר שָׁבע^[575], שטעם קריאת פרשה זו כדי שיזכור לנו זכות העקידה^[576], ואם כן מה שייכות לפרשת הנה ילדה מלכה עם פרשת העקידה^[577].

ביום הראשון של ראש השנה קוראים - בספר תורה ראשון^[578] - חמישה עולים^[579], כמו בכל יום-טוב*, שאין פוחתים בהם מחמישה עולים, לומר שהוא קדוש יותר מעלה אחת מראש-חדש* וחול-המועד*^[580] - שקוראים בהם לארבעה עולים^[581] - לראשון עד אֹתו אלהים^[582], לשני עד יקרא לך זָרע^[583], לשלישי עד אשה מארץ מצרים^[584], לרביעי עד ויכרתו שניהם ברית^[585]. ואם הוא שבת, קוראים לשבעה קרואים^[586], כמו בשאר שבתות^[587], ומוסיפים שנים: ביום הגמל את יצחק^[588], באשר הוא שם^[589]. ויש מהראשונים שכתב שנוהגים לקרוא לראשון עד אֹתו אלהים^[590], לשני עד הגמל את יצחק^[591], לשלישי עד באשר הוא שם^[592], לרביעי עד אשה מארץ מצרים^[593]. ואם הוא שבת, קוראים לשבעה קרואים^[594], וקוראים לרביעי עד יקרא לך זָרע^[595], ולשישי עד שניהם ברית^[596]. ויש מהאחרונים שכתב שנוהגים לקרוא לראשון עד אֹתו אלהים^[597], לשני עד יקרא לך זָרע^[598], לשלישי עד באשר הוא שם^[599], לרביעי עד אשה מארץ מצרים^[600]. ואם הוא שבת, מוסיפים שנים, וקוראים לשני עד הגמל את יצחק^[601], ולשישי עד ויכרתו שניהם ברית^[602].

ביום השני של ראש השנה, קוראים - בספר תורה ראשון^[603] - חמישה עולים^[604]. לראשון קוראים עד אמר לו האלהים^[605], לשני עד שניהם יחדָּו^[606] - השני^[607] - לשלישי עד בהר ה' יראה^[608]. לנוהגים לקרוא עד ואת תחש ואת מעכה^[609], קוראים לרביעי עד בבאר שָׁבע^[610]. ולנוהגים לקרוא עד מארץ מצרים^[611], קוראים לרביעי עד את בנך את יחידֶך^[612].

יש שהזכירו לראש השנה מלבד קריאת וה' פקד את שרה^[613], קריאת דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון^[614].

למנהגנו, שמוציאים במועדים ספר תורה שני וקוראים בו במוסף היום^[615], מוציאים - בשני הימים^[616] - שני ספרי תורה, ובספר שני קוראים^[617] למפטיר: ובחדש השביעי^[618], עד אשה לה'^[619].

טעה במנין הקרואים

טעה ביום הראשון והשלים הפרשה בשלושה קרואים ועדיין לא אמר קדיש*, אזי ישלים מנין הקרואים בפרשת עקידה שאחריה^[620]. טעה והשלים הפרשה בארבעה קרואים ועדיין לא אמר קדיש, נחלקו אחרונים: יש סוברים שישלים מנין הקרואים בפרשת עקידה שאחריה^[621], ויקרא לו שלושה פסוקים^[622]. ויש סוברים שלא יאמר קדיש עד אחר שקראו בספר תורה שני, ויהיה המפטיר עולה לחמישי, שהרי מפטיר עולה למנין הקרואים^[623]. ואם כבר אמר קדיש, אם לא חסר ממנין רק אחד, הכל מודים שאין צריך לקרות ויסמוך על המפטיר שעולה למנין^[624], ואם חסר שנים יש לו לחזור ולקרות עוד אחד ויאמר קדיש שנית, ואם ירצה גם בזה לקרות עוד שנים, הרשות בידו^[625].

טעה בפרשיה

טעה ביום הראשון ודילג הפקידה וההריון וקרא משם ולהלן, יוכל להשלים ענין זה בהעולה אחריו לקרות מראש הפרשה עד המקום שעומדים^[626].

טעה ביום הראשון וקרא פרשת העקידה, אם האחרון עדיין לא בירך ברכה אחרונה יחזור לראש, ויקרא עם עולה זה מוה' פקד^[627] עד סופו, ואחר כך יברך ברכה אחרונה^[628], אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה אין צריך לחזור, רק יקרא ביום שני מן וה' פקד^[629] וגם פרשת העקידה עד סוף הסדר^[630].

טעה ביום השני וקרא גם כן פרשת וה' פקד^[631] והשלים מנין החמישה קרואים, יקרא עוד אחד ויקרא מתחילת פרשה העקידה עד סופה, ואפילו אם אמר קדיש יעשה כן ויאמר קדיש שנית. ואם כבר נסתלק ספר זה, יוכל לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקידה ויגלול ויקרא גם כן חובת היום^[632].

יום הכפורים בשחרית

ביום-הכפורים* בשחרית, קוראים בפרשת אחרי מות^[633], מוידבר ה' אל משה אחרי מות^[634], כל ענין יום הכיפורים^[635], עד סוף הפרשה^[636]: ויעש כאשר צוה ה' את משה^[637], לפי שזה הוא סדר עניינו של יום ולא יותר^[638]. בחול - לסוברים כן^[639], וכן הלכה^[640] - קוראים לשישה^[641]: לראשון עד ובעד ביתו^[642], לשני עד אשר לו^[643], לשלישי עד קהל ישראל^[644], לרביעי עד ובעד העם^[645], לחמישי עד תטהרו^[646]. ואם שבת, שקוראים - לסוברים כן^[647], וכן הלכה^[648] - שבעה, מוסיפים - הפסקה, וקוראים לרביעי עד - השעיר הֶחי^[649]. ויש הנוהגים להוסיף הפסקה בקריאת הראשון, ולקרוא לו עד ואיל לעֹלה^[650]. ויש הנוהגים כשחל בשבת - שלא לסיים הקריאה בענין יום הכיפורים בלבד, אלא - מוסיפים שביעי וקוראים לו עד ובשרו לא ירחץ ונשא עונו^[651]. ויש הנוהגים אף כשחל בחול לקרוא עד ובשרו לא ירחץ ונשא עונו^[652].

אף קודם שתיקנו, לאחר שנשלם התלמוד, שקוראים במועדים פסוקי מוסף היום^[653], שנינו בתוספתא: ומפטירים בעשור שבחומש הפקודים^[654], וביארו ראשונים הטעם, שכן הכהן-הגדול* קרא בסדר עבודת-יום-הכפורים*^[655]. וכן נהגו, שקוראים בספר תורה שני, מן ובעשור לחדש השביעי^[656] עד ונסכיהם^[657].

על כך שאנשי מעשה נהגו למרר בבכי בשעת קריאת התורה בשחרית של יום-הכפורים*, בעת קריאת המילים: אחרי מות שני בני אהרן^[658], ע"ע יום הכפורים^[659].

יום הכפורים במנחה

ביום-הכפורים*, במנחה קוראים - שלושה^[660] - בעריות^[661] שבאחרי מות^[662], וקוראים מן וידבר ה' וגו' כמעשה ארץ מצרים^[663], עד סוף הענין כולו^[664], עד - תחילת פרשת - קדושים^[665]. לראשון קורא עד וחי בהם אני ה'^[666], לשני עד אלהיך אני ה'^[667].

בטעם הקריאה כתבו גאונים וראשונים כדי שישמעו בה כריתות^[668] של עריות, ויפרשו מהם^[669], שאם חס ושלום בן ישראל פרץ בעריות או בנדה*, כיון שקוראים לפניו זוכר עבירה שבאת לידו וחוזר בתשובה^[670], ומי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו^[671]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם, שאנו מחננים לפני הבורא. שכשם שהזהירנו על העריות, שאמר: ערות אשה ובתה לא תגלה^[672], כמו כך אנו מבקשים שלא יגלה ערוותינו מחטאותינו ומעוונותינו וישליך במצולות ים כל חטאותינו^[673]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם, לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן^[674].

יום טוב ראשון של סוכות

יום טוב ראשון של סוכות, קוראים המועדות שבפרשת אמור^[675], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[676], שיהיו קוראים ביום המועד מענינו של יום^[677]. וקוראים את כל הפרשה - מן וידבר ה' וגו' שור או כשב^[678], עד וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[679] - אף שאינה עוסקת כולה בעניני חג הסוכות, לפי שסוכות הוא אחד משלושה-רגלים*, וראוי לקרוא בו כל עניני הרגלים^[680], ועוד, שפרשה זו עוסקת אף בעניני מתנות-עניים*^[681], שמצויים בחג הסוכות, שהוא זמן האסיף^[682], ועוד, שכיון שביום טוב עולים לתורה חמישה קרואים^[683], יש לקרוא את כל הפרשה כדי שיהא ניתן לחלקה לחמישה קרואים בריוח^[684]. וקוראים דוקא פרשה זו, ולא שאר פרשיות העוסקות בענין חג הסוכות, לפי שפרשה זו עוסקת במצות נטילת-לולב*^[685].

חל יום טוב בחול, קוראים לחמישה עולים^[686], לראשון עד אני ה'^[687], לשני עד לא תעשו^[688], שלישי עד אני ה' אלהיכם^[689], לרביעי עד תשבתו שבתכם^[690]. ואם חל בשבת, מחלקים לשבעה עולים^[691], לראשון עד אני ה'^[692], לשני עד בכל מושבֹתיכם^[693], לשלישי עד לא תעשו^[694], לרביעי עד בכל מֹשבֹתיכם^[695], לחמישי עד אני ה' אלהיכם^[696], לשישי עד תשבתו שבתכם^[697], שקוראים כסדר הקריאה בחול^[698], ומוסיפים שני פרשיות, שני פעמים עד בכל מושבותיכם^[699]. ויש שנהגו כעין זה, אלא שקוראים בחול לשני עד לא תעשו^[700], ולשלישי עד אני ה' אלהיכם^[701]. ויש הנוהגים לחלק העליות באופן שונה: כשחל בחול, קוראים לראשון עד בכל מושבֹתיכם^[702], לשני עד בכל מֹשבֹתיכם^[703], לשלישי עד אני ה' אלהיכם^[704], לרביעי עד תשבתו שבתכם^[705]. ואם חל בשבת, קוראים לראשון עד אני ה'^[706], לשני עד בכל מושבֹתיכם^[707], לשלישי עד לא תעשו^[708], לרביעי עד בכל מֹשבֹתיכם^[709], לחמישי עד אני ה' אלהיכם^[710], לשישי עד תשבתו שבתכם^[711].

בספר תורה שני, שקוראים פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[712], קוראים: ובחמשה עשר יום^[713], עד מנחתה ונסכה^[714].

טעה וקרא בספר השני בענין אחר, כתבו אחרונים שלא יצא, וצריך לקרותה כולה ויברך לפניה ולאחריה, ואם דילג פסוק אחד צריך לחזור, חוץ מאם דילג פסוק ובחמשה עשר וגו'^[715] - שלא נזכר בו מענין הקרבנות - אין צריך לחזור^[716].

יום טוב שני של גליות

ביום-טוב-שני-של-גליות* חוזרים וקוראים בספר ראשון כביום טוב ראשון, חמישה קרואים בפרשת המועדות^[717], מן שור או כשב^[718], עד אל בני ישראל^[719], לפי שהוא ספק ראשון, וצריך לקרות בו מצות נטילת-לולב* שמצוותו ביום ראשון, ואין בכל התורה עוד פרשה שמזכיר בה ענין המצוה הזאת^[720].

בקריאה בספר התורה השני, שקוראים פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[721], נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שחוזרים על הקריאה של אתמול: ובחמשה עשר יום^[722], עד מנחתה ונסכה^[723]. ואף על פי שבשאר ימי החג קוראים בחוץ-לארץ* - לסוברים כן, וכן הלכה^[724] - מספק את פסוקי היום ופסוקי אתמול, אין קוראים בו: וביום השני^[725], להראות שהוא ספק יום שני, שגנאי הוא לקרות יום טוב בספק חול^[726]. ועוד, לא נאה לקרותו עוד שני, שהרי כבר קראתו חמישה עשר^[727]. ועוד, שאם יקראו וביום השני, יזלזלו בקדושתו^[728]. ועוד, שאם יקראו וביום השני, יסברו העולם שחול-המועד* הוא ויבואו לעשות מלאכה^[729].

ב) ויש מהגאונים והראשונים הסוברים שיש לקרוא ביום טוב שני של גליות בספר השני, אף את פסוקי וביום השני^[730], ומפטיר* קורא ובחמשה עשר^[731] עד ומנחתה ונסכה^[732], ומוסיף: וביום השני^[733] עד ומנחתה ונסכה^[734]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהוא ודאי שני לדין תורה^[735], שאין אנו בקיאים בקביעות הירח, וכי נניח את קרבן ה' אשר אנו יודעים בבירור שזהו יומו, ונאמר את אשר אנו יודעים בבירור שאינו יומו משום גזירה^[736]. ואף על פי שכבר קראתו חמישה עשר, הרבה אנו קוראים בתורה שאינו מן היום^[737], ואין לחוש שיבואו לזלזל בקדושתו, שכיון שאנו קוראים גם כן ובחמשה עשר יום, רואים שספק הוא ולא יבואו לזלזל בקדושתו^[738].

להלכה כתבו הפוסקים שקוראים בספר תורה שני ובחמשה עשר יום^[739], ושאם התחיל לקרות וביום השני^[740], גוערים בו, ופוסק, אפילו באמצע פסוק^[741], ואף על פי שגמר קריאתו ובירך צריך לחזור לראש לקרות מן ובחמשה עשר יום, ומברך לפניה ולאחריה^[742].

חול המועד סוכות בארץ ישראל

בשאר כל ימות חג הסכות* קוראים - לארבעה עולים^[743] - בקרבנות החג^[744]: בשני, וביום השני^[745]; בשלישי, וביום השלישי^[746]; ברביעי, וביום הרביעי^[747]; בחמישי, וביום החמשי^[748]; בשישי, וביום הששי^[749]; בשביעי, וביום השביעי^[750], ואין מוציאים אלא ספר תורה אחד^[751]. שבזמן שהשנים כתיקנם וישראל שרויים על אדמתם, שאין יום-טוב* אלא יום אחד, נקראים כל קרבנות החג כסדרם דבר יום ביומו^[752], ובארץ ישראל - לעולם - אין קוראים אלא קרבן היום בלבד^[753]. וחוזרים עליהם לכל אחד מן העולים לתורה^[754]. וכתבו אחרונים שחוזרים על אותה הקריאה, כדי שלא לתת פתחון פה כאילו יש בארץ ישראל ספק ביום^[755]. והיו שנהגו בארץ ישראל לקרוא כבחוץ-לארץ* אף קריאת ימים אחרים - שמוטב לקרוא מה שאינו היום מסדר היום, משיקרא מה שקרא כבר^[756] - קוראים לעולה הראשון קריאת היום, ולעולה השני יום המחרת, ולשלישי חוזר על קריאת יום המחרת, ולרביעי קוראים קריאת היום ויום המחרת^[757]. והיו שנהגו לקרוא לראשון קריאת היום, ולשני יום המחרת, והשלישי חוזר וקורא שניהם, ולרביעי קוראים קריאת היום^[758]. וכן יש מהאחרונים המסתפקים שמא בארץ ישראל יש לקרוא לראשון קריאת היום, ולשני יום המחרת, ולשלישי היום שלאחר מכן, ולרביעי קריאת היום^[759].

בקריאת התורה בחוץ-לארץ* בחול המועד סוכות, יש מהאמוראים הסוברים שקוראים משום ספק היום את קריאת היום וקריאת יום האתמול, ונחלקו גאונים וראשונים אם הלכה כן, וכיצד קוראים לארבע העולים, ועל כך ע"ע סכות.

שבת חול המועד סוכות

שבת שחלה להיות בחולו של מועד בסוכות, קוראים ראה אתה^[760], כפי הקריאה בשבת שחלה להיות בחולו של מועד בפסח^[761].

הקריאה בספר תורה שני בשבת חול המועד, היא כקריאה של אותו היום כשחל בחול^[762], ואחד קורא בה^[763].

שמיני עצרת

בשמיני-עצרת* במה קוראים, נחלקו הדעות: א) בתוספתא שנינו שקוראים ביום השמיני^[764]. ב) ובברייתא יש מהגאונים וראשונים הגורסים שקוראים כל הבכור^[765], ולדעתם מתחילים שם הקריאה^[766]. ג) ויש מהראשונים הגורסים בברייתא שקוראים מצוות וחוקים ובכור^[767], וכעין זה יש מהראשונים הגורסים בברייתא שקוראים מצוות וחוקים וכל הבכור^[768], וכעין זה יש מהראשונים הגורסים בברייתא שקורים מצוות וחוקים^[769], וכעין זה יש הגורסים בברייתא שקוראים כל הבכור מצוות וחוקים ובכור^[770], ופירשו ראשונים, שקוראים כל הבכור^[771], אלא שמתחילים הקריאה מעשר תעשר^[772], משום שסוכות זמן אסיפה היא^[773], ויש שם מצוות הנוהגות באותו זמן שהוא זמן האסיף^[774], שיש באותה פרשה מצוות וחוקים הרבה הנהוגות בחג באותו זמן, שהוא זמן אסיף, ועת שהעניים צריכים לאסוף מאכל לביתם, ועוד יש באותה פרשה מצות מעשר-עני*^[775], ומצות נתון תתן^[776] ופתֹח תפתח^[777] והעניק תעניק^[778] לעבד-עברי*^[779], ושילוח חפשי^[780], והעבט תעביטנו^[781], שלפי שחג הסוכות זמן אסיפה הוא, וראש השנה לחינוך שמיטים^[782] ויובלות^[783], הזקיקו רבותינו להוסיף על כל הבכור עשר תעשר, להכריז על המעשרות, וחוקי שמיטות, ולצוות הענקת עבד ופתיחת יד לאביונים^[784].

למעשה כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שנהגו לקרוא כל הבכור^[785], והוא מנהג כל קהילות ישראל בחוץ-לארץ*^[786], אלא שנחלקו ראשונים ואחרונים במקום תחילת הקריאה: יש שכתבו שנהגו לעולם לקרוא מעשר תעשר^[787], ואפילו כשלא חל בשבת, ששייך ליום החג לפי שהוא זמן אסיפה ומתנות עניים^[788]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שנהגו, שכשחל בחול מתחילים כל הבכור^[789], וכשחל בשבת מתחילים עשר תעשר^[790], משום התוספת למנין הקוראים^[791]. והכל מודים שקוראים עד אשר נתן לָך^[792].

למחלקים בתחילת הקריאה בין שבת וחול^[793], חלוקת הקוראים היא כבשמיני של פסח^[794]. ולאלה שסוברים שלעולם מתחילים לקרוא בעשר תעשר^[795], כשחל בשבת חלוקת הקוראים היא כבשמיני של פסח^[796], וכשחל בחול, קוראים לחמישה קוראים, לראשון עד מעשה ידך אשר תעשה^[797], לשני עד בכל אשר תעשה^[798], לשלישי עד כל ימי חייך^[799], ולרביעי עד החֻקים האלה^[800].

יש מקומות שנהגו לקרוא גם בשמיני עצרת וזאת הברכה^[801], כבשמחת תורה^[802], וכתבו אחרונים שאין לזה סמך^[803], אך אין למונעם ממנהגם^[804], כיון שבארץ-ישראל* - שאין נוהג יום-טוב-שני-של-גליות*, ושמיני עצרת ושמחת תורה נחוגים באותו היום^[805] - נוהגים גם כן לקרוא בוזאת הברכה באותו היום^[806], וגם אולי נתקן מנהג זה על פי איזה גאון, והוא מעין המאורע, כי ביום אחרון קוראים בכל העולם וזאת הברכה^[807], אלא שאם יש אלא שאין לחדש כן במקום חדש^[808], כשבאותו העיר שאר הקהילות נוהגות לקרוא כל הבכור^[809].

בספר התורה השני, שקוראים פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[810], קוראים מביום השמיני עצרת^[811] עד סוף הפרשה^[812]. ויש מהגאונים שכתבו שקוראים עד ונסכה^[813], וכתבו ראשונים שטעות סופר הוא ודאי, שאז שני פסוקים משתיירים, ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[814].

שמחת תורה

למחרת שמיני-עצרת* - בחוץ-לארץ*, שחוגגים יום-טוב-שני-של-גליות* - קוראים וזאת הברכה^[815], בספר תורה ראשון^[816], משום - שלמנהגנו שמסיימים בכל שנה את התורה^[817] - מסיימים בו את התורה^[818], וקוראים מוזאת הברכה^[819] עד לעיני כל ישראל^[820], ונקרא שמחת תורה, על שם שעושים בו שמחה ומשתה לסיומה של תורה^[821].

בימינו, נוהגים אף בארץ-ישראל* לסיים את התורה בכל שנה, וחוגגים את שמחת תורה בשמיני עצרת, ודוחים מפניה הקריאה של שמיני עצרת, ועל כך ע"ע שמיני עצרת.

חל שמחת תורה בחול, קוראים לראשון עד ועזר מצריו תהיה^[822], לשני עד כתפיו שכן^[823], לשלישי עד אלפי מנשה^[824], לרביעי עד עם ישראל^[825], ולחמישי עד ובגאותו שחקים^[826], והשאר קורא לחתן תורה^[827], ועליו ע"ע שמיני עצרת. ושם, שיש הנוהגים לקרוא לשני חתנים, לחתן מעונה עד על במותימו תדרֹך^[828], ומויעל משה^[829] לחתן תורה.

בארץ ישראל - שחוגגים שמחת תורה בשמיני עצרת, ויכול לחול בשבת^[830] - אם חל שמחת תורה בשבת, יש הנוהגים לקרוא מלבד חתן תורה, שבעה קוראים בספר תורה ראשון: לראשון עד ישא מדברֹתיך^[831], לשני עד ועזר מצריו תהיה^[832], לשלישי עד כתפיו שכן^[833], לרביעי עד אלפי מנשה^[834], לחמישי עד עם ישראל^[835], לשישי עד ובגאותו שחקים^[836], ולשביעי עד על במותימו תדרֹך^[837], והשאר קוראים לחתן תורה^[838].

גאונים כתבו שבשמחת תורה, מוציאים - כבכל יום-טוב* - שני ספרי תורה, ובשני קוראים פסוקי מוסף היום^[839]. וראשונים ואחרונים כתבו שמוציאים שלושה ספרי תורה^[840], וקוראים בספר תורה שני, מבראשית^[841] עד ברא אלהים לעשות^[842], והוא מנהג*^[843], שרגילים להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד^[844]. ובספר שלישי קוראים פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[845], מביום השמיני עצרת^[846] עד סוף הפרשה^[847]. ואין קוראים בספר תורה שני פסוקי מוסף היום ובספר תורה שלישי בראשית, אף על פי שתדיר* ושאינו תדיר, תדיר קודם, ועוד, שפרשת מפטיר מחובת היום ופרשת בראשית אינו אלא מנהג, שאז היה מקום לשטן לקטרג^[848]. ויש מהראשונים שכתבו שקוראים בספר תורה שני פסוקי מוסף היום ובספר תורה שלישי בראשית^[849].

על הנוהגים לקרוא בתורה בליל שמחת תורה, ע"ע שמיני עצרת. ושם, על מנהגי חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה ועליית "כל הנערים". על המנהג לחזור על הקריאה בשמחת תורה בספר תורה ראשון עד ובגאותו שחקים^[850], או עד על במותימו תדרֹך^[851], מספר פעמים, כדי שכל הקהל יוכל לעלות לתורה, ע"ע הנ"ל.

ראש חודש

ראש חודש שחל בחול, קוראים ארבעה בפרשת פנחס^[852], מוידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל^[853], עד יֵעשה ונסכו^[854], על חלוקת העולים בקריאה זו, עי' להלן: ההפסקות^[855].

ראש חודש שחל בשבת, מוציאים שני ספרים, וקוראים באחד שבעה מסדר היום - הפרשה שקוראים באותה השבת^[856] - ובשני קורא מפטיר* - פסוקי מוסף היום, כפי שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[857] - וביום השבת^[858] עד יֵעשה ונסכו^[859].

חנוכה

בחנֻכה* קוראים - שלושה^[860] - בנשיאים^[861], היינו בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא^[862]. והוא מענין היום, שאף בחנוכה היתה חנוכת המזבח^[863], ועוד לפי שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן^[864].

ביום הראשון, יש מהגאונים וראשונים שכתבו שקוראים מויהי ביום כלות משה^[865], שהוא תחילת החינוך^[866], דהיינו התחלת ענין קרבן הנשיאים^[867]. ויש מהגאונים וראשונים שכתבו שקוראים מוידבר ה' וגו' כה תברכו^[868], דהיינו ברכת כהנים^[869], וכתבו ראשונים שמנהג יפה הוא, לפי שנעשה הנס על ידי כהנים^[870]. אף בחלוקת הקוראים נחלקו המנהגים: יש מהגאונים וראשונים שכתבו שקוראים לכהן עד לפני המשכן^[871], וללוי עד לחנֻכת המזבח^[872], וישראל קורא קרבנו של נחשון שלם^[873]. ויש מהראשונים שכתבו שקוראים לכהן עד לחנֻכת המזבח^[874], לוי חצי פרשת נחשון - עד מלאה קטֹרת^[875] - וישראל משלימו^[876], מתוך שהיום הוא ראשון של חנוכה והוא נשיא ראשון, יקראו בו רובם^[877]. ויש מהראשונים שכתבו - לדעתם שמתחילים לקורא בברכת כהנים^[878] - שקוראים הראשון בברכת כהנים, והשני פרשת ביום כלות משה, והשלישי ביום הראשון^[879]. ויש מהאחרונים שכתבו, שמנהג טעות הוא זה, שהשלושה צריכים שיקראו בסדר היום שהוא פרשת נשיאים^[880]. ויש מהראשונים שכתבו שהראשון קורא ברכת כהנים^[881] ופרשת כלות משה^[882] וקרבן נחשון^[883], ושני קורא קרבן הנשיא השני^[884], ושלישי קורא קרבן הנשיא השלישי^[885].

ביום השני של חנוכה, כהן קורא מביום השני עד מלאה קטֹרת, ולוי קורא מפר אחד עד נתנאל בן צוער^[886], ובקריאת ישראל, נחלקו המנהגים: א) יש מהגאונים וראשונים שכתבו שישראל קורא ביום שלאחריו^[887], שכיון שאין לנו כל תשעה הפסוקים שאנו צריכים לקרותו בנשיא אחד, דהיינו שלושה פסוקים לפחות לכל אחד ואחד, אנו קוראים גם הנשיא שלאחריו, ולא משום ספק היום ("ספיקא דיומא"), שאין שייך כאן ספק היום, שהרי הקרבת הנשיאים לא היתה בזה הזמן אלא בניסן, ואין קוראים אותם אלא משום שדומה קצת לעין המאורע^[888], ואף על פי שאינו נשיא היום לא הפסיד, שהוא כאדם הקורא בתורה^[889], ומוטב לקרוא של מחר מלקרות מה שקראו הקודמים, אם רק אפשר בזה^[890]. ב) ויש מהגאונים וראשונים שכתבו שישראל חוזר וקורא את נשיא היום^[891], לפי שאין קוראים פחות מעשרה פסוקים^[892], ואם יקרא מקרבן שני ארבעה פסוקים לתשלום עשרה, לא ישתיירו אלא שני פסוקים, ואין משיירים בפרשה פחות משלשה פסוקים^[893].

בשאר ימי חנוכה, מלבד היום השמיני, קוראים כיסוד קריאת היום השני, כהן ולוי בקריאת היום^[894], וישראל, בקריאת היום למחרת, לסוברים כן^[895], או חוזר וקורא קריאת היום, לסוברים כן^[896].

ביום השמיני של חנוכה, קוראים מן ביום השמיני^[897], ובסיומו נחלקו גאונים וראשונים: יש שכתבו שנהגו לקרוא עד וידבר אליו^[898], שהוא סוף הקרבנות^[899]. ויש שכתבו שנהגו לקרוא עד כן עשה את המנֹרה^[900], כדי להשלים חנוכה בסדר הנרות של המנורה^[901], וכתבו ראשונים שמנהג יפה הוא^[902], וכן כתבו הפוסקים שנהגו^[903]. אף בחלוקת הקוראים נחלקו המנהגים: יש מהראשונים שכתבו שנהגו שכהן ולוי קוראים בקרבן גמליאל - כהן עד מלאה קטֹרת^[904], ולוי עד גמליאל בן פדהצור^[905] - וישראל קורא מביום התשיעי^[906] עד סוף הקריאה^[907], שיש לקרוא אף לשני בחובת היום^[908]. ויש מהראשונים שכתבו שנהגו שהראשון קורא ביום השמיני^[909], ולוי קורא ביום התשיעי^[910], וישראל קורא ביום העשירי^[911] עד לסוף הקריאה^[912]. ויש מהראשונים שכתבו שנהגו שהראשון קורא כל הפרשיות עד אחירע בן עינן^[913], ושנים קוראים בסוף הסדר בפרשת חנוכת המזבח^[914]. ויש מהאחרונים שכתבו, שלסוברים שבכל יום חוזר ישראל וקורא נשיא אותו היום^[915], אף ביום השמיני חוזר וקורא ביום השמיני עד סוף הקריאה^[916].

במסכת סופרים שנינו שביום השמיני קוראים מויהי ביום כלות משה^[917] עד כן עשה את המנֹרה^[918], וכתבו ראשונים שאין מי שחש לזה^[919]. ויש מהראשונים שכתבו שיש מקומות שקוראים ביום השמיני כל הקרבנות עד סוף הסדר^[920].

אם טעו וקראו באחד הימים של חנוכה פרשת נשיא אחר, עלתה להם^[921], שאין הקפדה בימים^[922], שכל שקרא בנשיאים די בכך, שהקרבנות אין עניינם בחנוכה^[923].

בראש-חֹדש* טבת, קוראים בתורה ארבעה, כדרך שאמרו בכל ראש חודש^[924], ונחלקו אמוראים, אם קוראים שלושה בשל ראש חודש ואחד בשל חנוכה, או שקוראים שלושה בשל חנוכה ואחד בשל ראש חודש, ועל כך ע"ע חנֻכה^[925]. בשבת של חנוכה, מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קורא המפטיר בשל חנוכה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[926]. ושם, כשחל ראש חודש טבת בשבת, כיצד קוראים^[927].

פורים

בפורים, קוראים ויבֹא עמלק^[928], לפי שהמן יצא מזרעו^[929]. וקוראים מויבֹא עמלק^[930] עד מדֹר דֹר^[931], לשלושה קרואים^[932]. ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים^[933], אין מוסיפים וקוראים וישמע יתרו^[934], כדי להשלים לעשרה פסוקים, שהקורא בתורה לא יפחות מהם^[935], וכן אין צריך להתחיל בפרשה שלמעלה^[936], אלא ראשון קורא שלושה פסוקים: ויבֹא עמלק^[937], ויאמר משה^[938], ויעש יהושע^[939], ושני קורא: והיה כאשר ירים משה^[940], וידי משה^[941], ויחלֹש יהושע^[942], שלישי קורא: ויאמר ה'^[943], ויבן משה^[944], ויאמר כי יד^[945]. ואין צורך לקרוא עשרה פסוקים, שתשעה הפסוקים הם סדרו של יום^[946], ונשלם הענין בתשע^[947], שענינה אין בה יותר מתשעה פסוקים^[948], ושם מסתיים סדורו של יום, ואינו בדין שיקראו במה שאינו סדרו של יום כדי להשלים עשרה פסוקים^[949]. והוא כהפטרה*, שצריך לקרוא בה עשרים ואחד פסוקים^[950], ואם נגמר הענין שקראו בו בפחות מעשרים ואחד פסוקים, אינו צריך להוסיף מענין אחר^[951]. וכתבו ראשונים טעם לדבר, אמר הקדוש ברוך הוא: עמלק גרם לי להיות שמי חסר וכסאי חסר, כשם ששמי חסר וכסאי חסר בעבורו כך פרשיותיו חסרות^[952]. ויש מהגאונים סוברים שיכולים להתחיל הקריאה קודם ויבא, ולהשלים עשרה פסוקים, ואם התחילו בויבא עמלק, יקראו אלה תשעה פסוקים ולא ידלגו^[953], שהם מענין היום^[954]. ויש מהגאונים סוברים שצריך להתחיל למעלה, לפי מה שאמרו חכמים אין פוחתים מעשרה פסוקים שבתורה לשלושת הקוראים והקורא ארבעה מהם הרי זה משובח^[955]. וכן יש מהראשונים סוברים שצריך להוסיף בין למעלה בין למטה, שאסור לקרות בפרשה פחות מעשרה פסוקים^[956].

למעשה כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג שקוראים תשעה פסוקים^[957]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאף על פי שאין לחוש להשלים לעשרה פסוקים^[958], המנהג להחזיר שני פעמים הפסוק האחרון של פרשה זו, כדי להשלים לעשרה פסוקים^[959].

קריאת התורה בפרשת ויבא עמלק, נחלקו ראשונים אם כפרים, המקדימים מקרא-מגילה* ליום-הכניסה*^[960], קוראים אותה עם קריאת המגילה, או שאין מקדימים הקריאה, ועל כך ע"ע יום הכניסה^[961].

כשחל בשבת

כשחל ט"ו באדר בשבת, אף על פי שאף במוקפים קוראים המגילה בי"ד^[962] - לסוברים כן, וכן הלכה^[963] - אין מוציאים בו ספר תורה^[964], אלא בשבת, שהוא ט"ו, מוציאים שני ספרים וקוראים בשני - בקריאת התורה של פורים^[965] - ויבֹא עמלק^[966], שדוקא המגילה יש להקדים לי"ד, משום שחששו שמא יטול את המגילה בידו וילך אצל בקי ללמוד קריאתה, ויטלטלנה ברשות הרבים ויעבור על איסור מעביר-ארבע-אמות-ברשות-הרבים* - לסוברים כן^[967] - אבל קריאה בתורה שהיא בציבור, אין טעם להקדים^[968]. וכתבו אחרונים שיש שנהגו להוציא ספר תורה ולקרוא בו ביום שישי^[969].

בערים המסופקות

בקריאה בפורים, בערים המסופקות, שאין ידוע אם היו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, או שהוקפו לאחר מכן^[970], נחלקו המנהגים: א) יש הנוהגים לקרוא בתורה ולברך על קריאה זו אף ביום השני^[971], וקוראים - בקריאת התורה של פורים^[972] - ויבֹא עמלק^[973], ואינו דומה למקרא מגילה באותו היום שאין מברכים עליו^[974], שאם מהפרזים היא, אין לה קריאת מגילה בו כלל, שכבר עבר מצות קריאתה, והרי אותה ברכה שמברך עליה תהא לבטלה, ואם מהמוקפים היא ויום שני עיקר קריאתה, יכול הוא לקרותה בלא ברכה, שאין הברכות מעכבות המצוות, אבל לענין הקריאה בספר תורה, אם ממוקפים היא ועיקר הקריאה בספר תורה בה הוא יום שני, אין יכולים לבטל המצוה ולא לעלות ספר תורה, ואין יכולים לעלות ולקרוא בלא ברכות כמגילה, שאין זה כבוד התורה בקריאה בספר תורה בציבור, בשונה ממה שהוא מנהגו של עולם שמברכים בכל קריאת שבספר תורה בציבור^[975]. אלא אם יחול יום שני בשבת אין נוהגים להוציא בו ספר שני לפרשת עמלק^[976], שלא רצו הקדמונים משום הספק, לתקן להעלות ספר תורה ולהפטיר שלא מענין הפרשה, למרות שהוא ממה שקראו בו בספר האחרון^[977]. ב) ויש שאינם נוהגים לקרוא בתורה ביום השני^[978], שאומרים שאם מעלים צריך לברך על הקריאות בו ויהיו ברכות על קריאת ספק^[979].

תענית ציבור

במשנה שנינו שבתעניות קוראים ברכות וקללות^[980], ופירשו ראשונים דהיינו ברכות וקללות של פרשת אם בחקותי^[981], להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהם מתענים עליה^[982]. וכיון שאין מפסיקים בקללות^[983], פירשו ראשונים שהעולה השלישי קורא את הקללות^[984], ושנים הראשונים קוראים פרשת ברכות^[985]. אף בירושלמי העידו שהמנהג בתענית לקרוא בברכות וקללות^[986], אלא שיש שכתבו בשם הירושלמי דהיינו ברכות וקללות שבמשנה תורה^[987]. אכן במסכת סופרים שנינו, שאין הדברים אמורים אלא בתשעה-באב*, ושבע אחרונות של עצירת גשמים^[988], אבל בתעניות אחרות קוראים: ויחל משה^[989]. וכתבו גאונים וראשונים שנוהגים בתענית-צבור* לקרוא ויחל^[990], בין במנחה בין בשחרית^[991], וסומכים על מסכת סופרים^[992].

באלו תעניות קוראים ויחל, נחלקו גאונים: יש הסוברים שקוראים כן אף בתענית-גשמים*^[993]. ויש הסוברים שבתענית גשמים קוראים ברכות וקללות, ואין קוראים ויחל אלא בתענית ציבור הכתובה בכתוב^[994].

בטעם הקריאה בויחל כתבו גאונים, שכל פרק ופרק צריך לקרות בו מאורע שלו ומה שאנו צריכים לו בו ביום^[995], ואם אומר אתה בענינו של יום, פעמים שבאת תענית בבראשית, פעמים בויקרא, פעמים בבמדבר^[996], מה ענין פרקים אלו לתענית ציבור, תענית ציבור צריך לקרות בדברי ריצוי, בדברי בקשה, ואין פרשה ששווה למידות הללו אלא פרשת ויחל משה, שכך אמרו חכמים: ויעבֹר ה' על פניו ויקרא^[997], אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור* והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם^[998].

בקריאת ויחל, קוראים מויחל משה^[999] ארבעה פסוקים לכהן^[1000] עד אשר דבר לעשות לעמו^[1001]. ומדלגים פרשת העגל^[1002], וקוראים ללוי מן ויאמר ה' אל משה פסל לך^[1003], עד ההר ההוא^[1004]. וקוראים לישראל מן ויפסֹל^[1005], עד אשר אני עֹשה עמך^[1006]. בקריאת הכהן, קוראים עד מעל פני האדמה^[1007], ושותק החזן, והקהל מסיימים: שוב מחרון אפך^[1008] עד לעמך^[1009], ושליח ציבור מתחיל שוב משוב מחרון אפך^[1010]. וכן בקריאת הישראל, כשמגיע לעל פניו ויקרא^[1011], שותק, והקהל אומר: ה' ה' אל רחום וחנון^[1012] עד ונקה^[1013], ושותקים, וחוזר שליח ציבור ואומר: ה' ה' אל רחום^[1014] עד כי עם קשה עֹרף הוא^[1015], ושותק, והקהל עונים: וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו^[1016], וחוזר שליח ציבור וסלחת^[1017].

על כך שבתשעה-באב* אין נוהגים כדעת מסכת סופרים לגבי הקריאה, עי' להלן^[1018].

תשעה באב

בקריאה בתשעה-באב* - בשחרית - נחלקו תנאים בברייתא: א) לדעת אחרים קוראים בברכות ובקללות שבפרשת בחקותי^[1019]: ואם לא תשמעו לי^[1020]. וכן שנינו במסכת סופרים שקוראים בתשעה באב ברכות וקללות^[1021], וכן נראה מדברי המשנה שקוראים בתשעה באב^[1022]. ב) ולדעת ר' נתן בר יוסף בברייתא, קוראים בפרשת מרגלים^[1023]: ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצֻני העם הזה^[1024], מפני שהם חזרו בתשעה באב^[1025], ונגזר עליהם מיתה במדבר^[1026]. ג) אף לדעת יש אומרים קוראים בפרשת מרגלים^[1027], אלא שלדעתם קוראים: וידבר ה' אל משה וגו' עד מתי לעדה הרעה הזאת^[1028].

בתלמוד אמרו שנהגו לקרוא בתשעה באב כי תוליד בנים^[1029], וכן כתבו גאונים וראשונים שנהגו^[1030]. ואף על פי שבמסכת סופרים שנינו שקוראים בברכות וקללות, ובתענית-צבור* נהגו כמסכת סופרים^[1031], בזה נהגנו כדברי התלמוד^[1032].

בתשעה באב שקוראים - לסוברים כן^[1033], וכן המנהג^[1034] - כי תוליד בנים^[1035], קוראים עד כל הימים^[1036]. לכהן קוראים עד בכל לבבך ובכל נפשך^[1037], וללוי עד אין עוד מלבדו^[1038]. ויש שכתבו שלכהן קוראים עד נשבע להם^[1039].

בתשעה באב במנחה, קוראים - כשאר תענית ציבור^[1040] - ויחל^[1041].

שקלים

בשבת שקוראים פרשת שקלים^[1042], נחלקו תנאים ואמוראים במה קוראים: לדעת הברייתא - ולדעת שמואל^[1043] - קוראים כי תשא^[1044], ולכן נקראת פרשת שקלים, שנאמר בה ענין מחצית השקל^[1045]. ולדעת רב, קוראים: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי^[1046], לפי שנאמר בה: זאת עֹלת חֹדש בחדשו לחדשי השנה^[1047], שממנו למדים שמקריבים בניסן מהשקלים החדשים^[1048]. וכתבו אחרונים שודאי לא נחלקו רב ושמואל בדבר הידוע ומפורסם מימות אנשי כנסת הגדולה או מימות עזרא, אלא הכל מודים שבסתם פרשת שקלים של כל שנה קוראים בכי תשא שנאמר בה לשון שקלים, אלא שעיקר המחלוקת היא בראש-חֹדש* אדר שחל להיות בשבת, שדבר זה אינו שכיח כל כך, ובזה סבר רב ששייך יותר לקרות את קרבני לחמי שהוא ענין השווה לשניהם, שיש בה מענין ראש חודש, שהרי קוראים אותה בכל ראש חודש^[1049], ויש בה אף בענין שקלים, ושמואל סבר שלמרות זאת קוראים בכי תשא, כמו בשאר פרשת שקלים שהן קודם ראש חודש^[1050].

להלכה פסקו ראשונים שקוראים מוידבר ה' אל משה לאמר כי תשא^[1051], עד לכפר על נפשֹׁתיכם^[1052].

על מחלוקת האמוראים בארבע-פרשיות*, אם אין קוראים כלל פרשיות השבוע, אלא אותן הפרשיות המיוחדות בלבד, או שנוסף לפרשיות השבוע קוראים אף את ארבע הפרשיות הללו, ע"ע ארבע פרשיות^[1053]. על פרשת שקלים שחלה בשבת שקוראים פרשת תצוה, שנחלקו אמוראים כיצד קוראים הפרשה, ע"ע הנ"ל^[1054]. על פרשת שקלים שחלה בשבת שקוראים פרשת כי תשא, שנחלקו אמוראים כיצד קוראים הפרשה, ע"ע הנ"ל^[1055].

זכור

בשבת שקוראים פרשת זכור^[1056], קוראים זכור את אשר עשה לך עמלק^[1057], עד לא תשכח^[1058].

על מחלוקת האמוראים בארבע-פרשיות*, אם אין קוראים כלל פרשיות השבוע, אלא אותן הפרשיות המיוחדות בלבד, או שנוסף לפרשיות השבוע קוראים אף את ארבע הפרשיות הללו, ע"ע ארבע פרשיות^[1059]. על הקריאה בפרשת זכור, שיש הסוברים שקריאתה בספר תורה היא מצוה מן התורה, ע"ע הנ"ל^[1060].

פרה

בשבת שקוראים פרשת פרה^[1061], קוראים מוידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חֻקת התורה^[1062], עד תטמא עד העָרב^[1063], כי כל הפרשה מענין היום^[1064].

עיקר הפרשה הם הפסוקים המדברים על טהרת הטמאים, ולכן אם קרא הפרשה וסיים בולגר הגר בתוכם לחֻקת עולם^[1065], לא יצא, ואם כבר גלל הספר תורה חוזר ופותח ומתחיל מראש הפרשה עד: תטמא עד העָרב^[1066], ומברך לפניה ולאחריה^[1067], שכיון שלא קרא כתקנת חכמים הוא כאילו לא קרא כלל וצריך לחזור לראש^[1068]. ואם לא גלל, אלא שבירך ברכה אחרונה, חוזר וקורא המותר ומברך שנית ברכה לאחריה ולא לפניה^[1069]. ויש הסוברים שאין הדבר תלוי בגלילה אלא בברכה אחרונה, ואם לא בירך אף על פי שגלל חוזר וקורא את המותר בלא ברכה לפניה^[1070]. סיים במים חיים אל כֶּלי^[1071], כתבו גאונים שחוזר וקורא ומברך תחילה וסוף^[1072], שאינו עיקר הפרשה, שלא נאמר בו אלא רמז בלבד^[1073]. ואחרונים צידדו שאינו צריך לחזור ולקרות, שכבר הוזכרו עיקרי דיני טהרת מי חטאת^[1074].

דילג אחד מהפסוקים של פרשת פרה^[1075], אינו חוזר וקורא, שהרי קורא הפרשה שנית בשבת שחלה בה פרשת השבוע^[1076]. לסוברים שבמועדים חוזר וקורא אם דילג על פסוק, אף על פי שאינו מעיקר חובת היום^[1077], אף כאן לעולם חוזר וקורא^[1078], ולסוברים שבמועדים חוזר וקורא רק אם דילג פסוק שהוא מחובת היום^[1079], אף כאן אין הדברים אמורים שדילג פסוק שהוא מחובת היום^[1080], אלא אם דילג אחד מהפסוקים שאינם מעיקר חובת היום - דהיינו עד לגר הגר בתוכם לחֻקת עולם^[1081] - אינו חוזר^[1082].

על מחלוקת האמוראים בארבע-פרשיות*, אם אין קוראים כלל פרשיות השבוע, אלא אותן הפרשיות המיוחדות בלבד, או שנוסף לפרשיות השבוע קוראים אף את ארבע הפרשיות הללו, ע"ע ארבע פרשיות^[1083]. על הקריאה בפרשת פרה, שיש הסוברים שקריאתה היא מצוה מן התורה, ע"ע הנ"ל^[1084].

החודש

בשבת שקוראים פרשת החודש^[1085], קוראים ויאמר ה' אל משה וגו' החדש הזה לכם^[1086], עד תאכלו מצות^[1087].

על מחלוקת האמוראים בארבע-פרשיות*, אם אין קוראים כלל פרשיות השבוע, אלא אותן הפרשיות המיוחדות בלבד, או שנוסף לפרשיות השבוע קוראים אף את ארבע הפרשיות הללו, ע"ע ארבע פרשיות^[1088].

מעמדות

במעמדות*, ישראל שבאותו משמר - שהכהנים והלויים עובדים בו^[1089] - מתכנסים לעריהם וקוראים במעשה בראשית^[1090], שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ^[1091]. ביום הראשון קוראים, בראשית^[1092] ויהי רקיע^[1093]; בשני, יהי רקיע^[1094] ויקוו^[1095]; בשלישי, יקוו^[1096] ויהי מאֹרֹת^[1097]; ברביעי, יהי מאֹרֹת^[1098] וישרצו^[1099]; בחמישי, ישרצו^[1100] ותוצא הארץ^[1101]; בשישי, ותוצא הארץ^[1102] ויכֻלו^[1103]. פרשה גדולה קוראים אותה בשנים והקטנה ביחיד^[1104], כיצד, בראשית בשנים, יהי רקיע באחד^[1105].

על צורת הקריאה בשנים בבראשית^[1106], שנחלקו בה אמוראים, עי' להלן: ההפסקות^[1107].

ההפסקות

באמצע פסוק

אסור להפסיק הקריאה באמצע פסוק^[1108], שכל פסוק שלא פסקו משה אנו איננו פוסקים^[1109].

על דעת שמואל, הסובר שבפרשה של חמישה פסוקים שצריך לקרוא לשנים, פוסקים באמצע פסוק, עי' להלן^[1110].

התחלה סמוך לפרשה

אין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1111], גזירה משום הנכנסים^[1112], דהיינו שאין להתחיל לקרוא בפסוק השלישי לאחר הפסק פרשה^[1113], שאם יתחיל בה שני פסוקים^[1114] יהיו סבורים הנכנסים^[1115] לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו^[1116], שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה^[1117]. ואין חילוק בענין זה בין פרשה פתוחה לסתומה^[1118].

היה הקורא הראשון בתורה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאסור לקורא הראשון להתחיל לקרוא בפסוק השלישי שלאחר פרשה^[1119]. ויש סוברים שאם כשמתחיל לקרות הפרשה רוצה להניח שנים פסוקים או פסוק אחד בראש הפרשה ומתחיל לקרות למטה מפסוק אחד או שנים או מתחיל לקרות מפסוק השלישי, אין הקפדה בזה^[1120], שטעם הגזירה שלא יאמרו שאותו קרא פחות משלושה, אבל כאן, מאחר שזה הוא הראשון שקוראים עתה, אף על פי שהוא מתחיל מפסוק שלישי, אין לירא שיאמרו שזה שלפניו קרא שני פסוקים, שהרי זהו הראשון שהתחיל לקרות מפסוק שלישי^[1121].

לסוברים שאסור לקורא הראשון להתחיל לקרוא בפסוק השלישי שלאחר פרשה^[1122], בפרשיות שידועות הן לעולם, כגון ויחל^[1123] - שקוראים בתעניות^[1124] - והראשון מתחיל שם, והוא - לסוברים כן^[1125] - לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה^[1126], וכן המפטיר* בחול-המועד* של פסח* שמתחיל מוהקרבתם^[1127], שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה^[1128], כתבו ראשונים שגזירה זו אינה חלה, שהרי יודעים הכל שלא קרא לפניו שום אדם, ואין לחוש משום נכנסים ויוצאים^[1129].

פרשה שאינה רק שני פסוקים, נחלקו בה ראשונים: יש שנראה מדבריהם שאסור להפסיק שם^[1130]. ויש סוברים שמותר לשייר בתחילה ולהפסיק שם^[1131]. וכן הלכה^[1132].

פרשה של ראש-חדש*, שהשלישי קורא - אף את פסוקי - וביום השבת^[1133] - ומסיים לאחריהם^[1134], לסוברים שאף בפרשה שאינה רק שני פסוקים אסור לשייר בתחילה ולהפסיק שם^[1135] - כתבו ראשונים שאין לחוש שמא יאמרו הנכנסים - בין שלישי לרביעי - שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים מוביום השבת, שהרי הדבר ידוע לעולם^[1136]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם שבראש חודש אין חוששים לנכנסים, שיש לנכנסים לחשוב שאם כן לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פרשה שהניח בה^[1137].

על הפרשיות הפתוחות והסתומות בספר-תורה*, ע"ע.

שיור סמוך לפרשה

כשם שאין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1138], כך אין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1139], שהקורא בתורה לא יקרא עד סוף הפרשה בענין שלא ישאר ממנה אלא שני פסוקים^[1140], גזירה משום היוצאים^[1141], שסבורים שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים^[1142].

על הפרשיות הפתוחות והסתומות בספר-תורה*, ע"ע.

פתיחה וסיום בדבר טוב

בירושלמי אמרו, שזה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב^[1143]. וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה^[1144]. וכתבו אחרונים שטובת גוי אינה קרויה טובה ורעת גוי אינה קרויה רעה^[1145].

כשם שאין לחתום אלא בדבר טוב, כתבו אחרונים שאין לסיים במי שעשה מעשה רע^[1146].

בקללות

אין מפסיקים בקללות^[1147] שבתורת כהנים^[1148], שאין שנים קוראים בהם^[1149], אלא אחד קורא את כולן^[1150], שבלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן^[1151]. ואף בתעניות, שקוראים הקללות שבפרשת בחוקותי^[1152], העולה השלישי קורא את כולם^[1153], ושנים הראשונים קוראים פרשת ברכות^[1154]. וכשהוא מתחיל - בקללות - מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם^[1155], ולאו דוקא פסוק אחד, שהרי בהתחלה הוא פסוק אחר פרשה^[1156], ואין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1157].

בטעם שאין מפסיקים בקללות שבתורת כהנים, נחלקו אמוראים: א) לדעת רב חייא בר גמדא אמר ר' אסי הטעם הוא שנאמר: מוסר ה' בני אל תמאס^[1158], והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות^[1159]. ב) ולדעת ריש לקיש הטעם הוא לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות^[1160]. ג) ולדעת ר' חייה בר גמדא בירושלמי הטעם, שנאמר: ואל תקֹץ בתוכחתו^[1161], אל תעשה קוצים קוצים^[1162], פסקים פסקים, לשון קציצה^[1163], שמתוך שהוא קורא חתיכות חתיכות נראה כאילו הקללות נמאסין בעיניו^[1164]. ד) ולדעת ר' לוי בירושלמי - ור' יהושע במדרש^[1165] - הטעם - על שם עמו אנכי בצרה^[1166] - שאמר הקדוש ברוך הוא: אינו בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך^[1167]. ה) ולדעת ר' יוסה בי ר' בון בירושלמי הטעם, שזה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב^[1168], וכן אמרו במדרש הטעם, על שם אל תעמוד בדבר רע^[1169]. ו) במסכת סופרים אמרו הטעם, שאינו מן המובחר להפסיק בקללות ולהתחיל בקללות^[1170].

קללות שבמשנה תורה^[1171] - אם רצה לפסוק בהם^[1172] - פוסק^[1173], שבלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן^[1174] וברוח הקודש^[1175]. ומכל מקום כתבו ראשונים שכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן, אלא אחד קורא אותן^[1176].

הזי"ו ל"ך

בקריאת שירת האזינו^[1177], אמרו בתלמוד שכדרך שהיו חולקים אותה הלוים בשירה שהיו אומרים על קרבן-מוסף* בשבת*^[1178]: הזי"ו ל"ך, כך מחלקים פרשת שירת האזינו לשישה הקוראים בספר תורה בבית הכנסת^[1179], והשביעי - לסוברים שקוראים בשבת שבעה^[1180], וכן הלכה^[1181] - קורא מן השירה ועד לסוף הפרשה^[1182]. ועל כך ע"ע הזי"ו ל"ך. ושם^[1183], על הטעם שאין חוששים להפסיק בהם בדבר טוב.

דולג ופוסק

בפרשה שאין בה אלא חמישה פסוקים, וצריך לקרותה לשנים, כגון בראשית הנקראת לשנים ביום הראשון של מעמדות*^[1184], והקורא בתורה אל יפחות משלושה פסוקים^[1185], נחלקו בה אמוראים: א) לדעת רב דולג^[1186], שהשני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו^[1187], הראשון קורא שלשה פסוקים, והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, והשנים עימו, הרי שלושה^[1188], ואף על פי שאין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1189], אין איסור בזה, כיון שאי אפשר לקרוא בדרך אחרת^[1190]. ואינו מפסיק לקרוא באמצע פסוק, שאסור להפסיק באמצע פסוק^[1191], שכל פסוק שלא פסקו משה אנו איננו פוסקים^[1192]. ב) ולדעת שמואל, פוסק^[1193], מפסיק הפסוק לשנים^[1194], ראשון קורא שני פסוקים וחצי, ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן^[1195] עם שנים הנותרים^[1196], ואף על פי שאסור להפסיק באמצע פסוק^[1197], אין איסור בזה כיון שאי אפשר לקרוא בדרך אחרת^[1198]. ואינו דולג הפסוק, גזירה משום הנכנסים^[1199], שישמעו השני מתחיל פסוק זה, ויאמרו: לא קרא ראשון אלא שנים^[1200], ומשום היוצאים^[1201], שישמעו את הראשון קורא שלשה, ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים^[1202].

אף על פי שבקריאת המעמדות של יום ראשון אין אלא שמונה פסוקים - ואף אם דולגים או פוסקים אין בה אלא תשעה פסוקים - ואין בה עשרה פסוקים ששלושה הקרואים לא יפחתו מהם, מכל מקום הוא סדרו של יום^[1203]. בירושלמי נחלקו בזה אמוראים: יש הסוברים, שהשני חוזר וקורא שני פסוקים, כדי שלא יקראו פחות מעשרה פסוקים^[1204]. ויש הסוברים, שחותכים שני הפסוקים של ויהי ערב ויהי בקר^[1205], שבפרשה בראשית^[1206] ושבפרשת ויהי רקיע^[1207], שכיון שביום השלישי כתוב: ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי^[1208]. כפסוק בפני עצמו, חותך גם את זה, אבל שאר פסוקים אסור לפוסקם^[1209]. ומכל מקום לדעה זו ביום השני שקוראים במעמדות יהי רקיע^[1210] ויקוו המים^[1211], שאף אם חותכים ביום השני את ויהי ערב ויהי בקר^[1212], אינו אלא תשעה פסוקים, שכן ביום השלישי בא כפסוק בפני עצמו^[1213], אין קוראים עשרה פסוקים, מפני שהוא סדרו של יום^[1214].

להלכה פסקו בתלמוד לגבי הקריאה ביום הראשון של המעמדות, שדולג^[1215], ואמצעי דולג^[1216], שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלושה פסוקים, ואם יקרא שלושה מן השניה, נמצא קוראה כולה^[1217].

אף הקריאה בראש-חֹדש* תלויה במחלוקת זו, שבראש חודש קוראים ארבעה^[1218], מוידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל^[1219], עד יֵעשה ונסכו^[1220], ושלוש פרשות שם: הראשונה, צו את בני ישראל^[1221], היא שמונה פסוקים, השניה, וביום השבת^[1222], היא שני פסוקים, והשלישית, ובראשי חדשיכם^[1223] היא חמישה פסוקים^[1224], ולא ניתן לקרוא לשנים הראשונים שלושה שלושה פסוקים, שאז נותר בפרשה הראשונה שני פסוקים, ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1225], ולא ניתן לקרוא לשנים הראשונים ארבעה ארבעה פסוקים, שאז נותרים בשתי הפרשיות האחרונות שבעה, שני פסוקים בפרשת וביום השבת^[1226], וחמישה פסוקים בפרשת ובראשי חדשיכם^[1227], ולא ניתן לקרוא לשלישי שני הפסוקים של וביום השבת^[1228] ופסוק אחד מובראשי חדשיכם^[1229], שהרי אין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1230], ולא ניתן לקרוא לשלישי שני הפסוקים של וביום השבת^[1231] ושלושה פסוקים מובראשי חדשיכם^[1232], שאז נותר בפרשה האחרונה שני פסוקים^[1233], ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1234]. ואמרו בתלמוד, שהדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם דולג או פוסק^[1235]. ונחלקו גאונים וראשונים: א) רוב הגאונים וראשונים מפרשים שלדעת רב, דולג, כלומר כהן קורא שלושה, ולוי חוזר וקורא הפסוק האחרון שקרא הכהן ושנים אחרים, ונשארו שלושה פסוקים בפרשה הראשונה, וישראל קורא אותם ופסוקי וביום השבת^[1236], והרביעי קורא מובראשי חדשיכם^[1237], ולדעת שמואל פוסק, כלומר פוסק פסוק אחד לשנים ועושה השמונה תשעה, וקוראים השלושה משלושה שלושה, משום שאי אפשר אלא בזה^[1238]. ולדעתם פסקו להלכה בתלמוד שדולג^[1239], ואמצעי - דהיינו הקורא השני^[1240] - דולג^[1241], וכתבו ראשונים - אף לדעתם שחלוקים על פירוש זה^[1242] - שכן הונהג על פי הגאונים^[1243], ואין לשנות^[1244]. וכן כתבו הפוסקים להלכה, שקורא הכהן שלושה פסוקים, שהם: וידבר^[1245], צו^[1246], ואמרת^[1247], ולוי חוזר וקורא: ואמרת^[1248], וקורא: את הכבש אחד^[1249], ועשירית האיפה^[1250], וישראל קורא: עֹלת תמיד^[1251] עד ונסכה^[1252], ורביעי קורא ובראשי חדשיכם^[1253], עד הסוף^[1254]. ב) ויש מהראשונים מפרשים, שלדעת שמואל, שאומר לגבי מעמדות* שפוסק ואינו דולג, שחוששים לגזירה של נכנסים ויוצאים, אף כאן בראשי חדשיכם פוסק, משום חשש של נכנסים ויוצאים, ולרב מוטב שיטעו נכנסים ויוצאים ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה, הילכך קוראים כדרכם, או שנים הראשונים שלושה שלושה והשלישי שנים מפרשה ראשונה וכל פרשה שניה, או שנים הראשונים כל הפרשה והשלישי שנים של פרשה שניה ופסוק אחד משלישית^[1255].

במסכת סופרים הובאו שני מנהגים אחרים בקריאת ראש חודש: א) לדעת תנא קמא, הראשון קורא: וידבר^[1256], צו^[1257], ואמרת^[1258], והשני קורא: את הכבש אחד^[1259], ועשירית^[1260], עֹלת^[1261], והשלישי חוזר למעלה וקורא, עֹלת^[1262], ונסכו^[1263], ואת הכבש^[1264], שהשלישי חוזר ודולג פסוק אחד^[1265]. וכתבו ראשונים שהטעם למנהג זה, כדי שיהא הרביעי שהוא בא בשביל ראש חודש קורא כל המוספים, והראשונים קוראים התמיד, ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספים^[1266]. ב) ולדעת יש אומרים, השלישי קורא ארבעה פסוקים: ונסכו^[1267], ואת הכבש^[1268], וביום השבת^[1269], עֹלת שבת^[1270], שמה שאמרו שאין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1271], ההיא בפרשה גדולה, שיש ריוח להשמר בדבר ולהזהר בטעותם של נכנסים ויוצאים, שיסיים בסוף הפרשה ולא ישייר ממנה פחות משלשה פסוקים, ובמה דברים אמורים בשיטה שיש לו להפסיק בה, שאין אדם רשאי לקרות בתורה פחות משלושה פסוקים^[1272], אבל כאן שהשלישי קורא מפרשה ראשונה ונסכו ואת הכבש וקורא וביום השבת ועולת שבת נמצא שקרא ארבעה פסוקים^[1273], והרביעי קורא בשל ראש חודש: ובראשי חדשיכם, כל הפסוקים^[1274].

יש מהאחרונים שגרס במסכת סופרים שהראשון קורא: וידבר^[1275], צו^[1276], ואמרת^[1277], והשני קורא: את הכבש אחד^[1278], ועשירית^[1279], עֹלת^[1280], ונסכו^[1281], ואת הכבש^[1282], והשלישי חוזר למעלה וקורא: עֹלת תמיד^[1283], ונסכו^[1284], ואת הכבש^[1285] - ומוסיף וקורא - וביום השבת^[1286], עֹלת שבת^[1287], והרביעי קורא ובראשי חדשיכם^[1288] עד הסוף^[1289], ונהג כפי גירסתו^[1290].

בשאר הקריאות

בהפסקות שבשאר ימות השנה ושבתות ומועדים - מלבד ראש-חֹדש*^[1291] ופרשת האזינו^[1292] - כתבו ראשונים שאין מניינם ידוע, אלא שהחזן מקרא כרצונו^[1293], אלא שמשתדל להתחיל יפה ולסיים יפה^[1294]. ומהאחרונים יש שהביא רשימת הפסקות לשחרית בשבת, וכתב שמצא שהם מסדר הגאונים^[1295], ורשימה אחרת למנחה ושני וחמישי, ששמע שהם הפסקות עזרא הסופר, שהיה הוא עצמו פוסק קריאות העולים לקריאה בספר תורה שלהם^[1296].

על ההפסקות שכתבו ראשונים ואחרונים שנהגו בהם במועדים, עי' לעיל: הפרשיות.

הקורא

בימי חכמי התלמוד לא היה רגילות שיסייע שליח-צבור* לקורא בתורה, אלא העולה לתורה היה קורא בעצמו^[1297], וכתבו ראשונים שבימינו שליח הציבור קורא - יחד עם העולה^[1298] - בתורה^[1299]. יש מהראשונים שכתבו שדבר זה הוא מנהג*^[1300]. ויש שכתבו שהוא תקנה^[1301]. ויש מהראשונים המפרשים בירושלמי, שאין אדם יכול לקרות בתורה עד שאחר יהיה מחזן עליו^[1302]. וכתבו ראשונים שיש הנוהגים שהעולה לתורה הוא הקורא^[1303], וכן כתבו אחרונים שיש הנוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם, כדין התלמוד^[1304], וכדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה^[1305], מעמידים מקריא אחד אצל העולה והמקריא אומר כל תיבה ותיבה תחילה - בקול רם^[1306] - ואחר כך אומרה הקורא^[1307]. ואף על פי שאמרו שלא יקראו שנים בקול רם^[1308], היינו כששניהם מוציאים התיבה מפיהם בבת אחת, אבל כאן, כשהמקרא אומר התיבה העולה שותק, וכשהעולה חוזר ואומר אותה המקרא שותק, ולעולם אין שם אלא קול אחד לבד^[1309].

בטעם הנוהגים ששליח הציבור הוא הקורא בתורה^[1310], נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו שהוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות^[1311]. ב) ויש מהראשונים שכתבו הטעם, לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה^[1312], ואין ציבור יוצאים בקריאתו, והוא בעיניו כיודע, ואם לא יקראוהו בתורה יבוא לריב עם שליח הציבור, לכן יקרא שליח ציבור שהוא בקי בקריאה^[1313]. ואין לומר שהטעם הוא מחמת בושה, שאם כן בקיאים יקראו והאחרים ימנעו, ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה^[1314].

קריאת העולה

לנוהגים ששליח-צבור* הוא הקורא בתורה^[1315], כתבו ראשונים ששליח הציבור והעולה קוראים יחד^[1316]. ובצורת הקריאה נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהעולה צריך להגביה קולו יותר משליח הציבור, וישמעו הציבור קולו^[1317]. ואם היה החזן משמיע קולו כמו הקורא היה אסור^[1318], משום שני קולות^[1319] - שכן אמרו ששנים לא יקראו בקול רם בתורה^[1320], משום ששני קולות אינם נשמעים^[1321] - ושנים לא יקראו בתורה בקול רם, אלא החזן יסייע בלחש^[1322]. ב) ויש סוברים להיפך, שהעומד לקרות יקרא בנחת^[1323], דהיינו בלחש^[1324], ובדקדוק, עם שליח ציבור, שלא תהא ברכה - ברכת-התורה* - לבטלה^[1325], והקול הנשמע לציבור הוא קול שליח הציבור^[1326], אבל לא יקרא העולה בקול רם^[1327], משום שני קולות^[1328]. וכן כתבו הפוסקים^[1329].

בזוהר אמרו שמי שקורא בספר תורה, הוא לבדו צריך לקרוא, ואסור לאחר להשמיע קולו^[1330]. ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שלפי זה, עכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא^[1331], העולה אסור לקרות^[1332], וצידדו שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות אם אינו משמיע לאוזניו^[1333], ושכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאוזניו^[1334]. ויש מהאחרונים שפירשו שאין הזוהר אמור אלא בזמן שהעולה היה הקורא, אבל בזמן הזה העולה ושליח הציבור צריכים שניהם לקרוא^[1335]. למעשה יש מהפוסקים שפסקו - משום דברי הזוהר^[1336] - שצריך שלא ישמיע לאוזניו^[1337]. ויש שפסקו שאפילו אם משמיע לאוזניו אין לחוש^[1338].

שאינו יודע לקרוא

מי שאינו יודע לקרוא בתורה, כתבו ראשונים - שאף על פי שבימינו שליח הציבור הוא הקורא בתורה^[1339] - אין ראוי שיקראהו שליח צבור - לעלות לתורה - והיא ברכה לבטלה^[1340] ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור^[1341], ואין רשאים להעלות לתורה מי שאינו יודע לקרות, וצריך למחות בידם^[1342], מפני שצריך שידע לקרות מתוך הכתב מה שמקרים אותו, שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב^[1343]. ואם הם צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה, לפי שהוא כהן* או לוי*, ואין שם אחר זולתו, יראה שליח ציבור אם כשיקרא לו מילה במילה יודע לאומרה, יכול לקרות, ואם לאו, לא יעלה^[1344]. ויש מהאחרונים הסוברים שאף אם אין אחר שם, אם יודע לקרות בתורה כשמקרים אותו מילה במילה, יכול לעלות^[1345]. ואף על פי שסומא עולה לתורה כשששליח הציבור קורא - לסוברים כן^[1346] - שכיון שיכול לקרות מילה במילה עם שליח הציבור, אף על פי שקורא שלא מן הכתב, בשעת הדחק ולהפיס דעתו של סומא שלא יבוא לידי מריבה, סומכים בזה על הזוהר הסובר - לסוברים כן^[1347] - שאסור לקרות עם שליח הציבור בתורה, ואף על פי שאומר הסומא הברכה אין זה ברכה לבטלה, כיון ששומע-כעונה*, והרי הוא שומע הקריאה מן החזן הקורא מתוך הכתב ומכוין לה מילה במילה^[1348], מכל מקום באחר שאינו יכול לקרות אפילו מילה במילה מתוך הכתב, אין לקרותו כלל לספר תורה, שאין אנו אחראים לעשות תקנה לעמי הארץ להפיס דעתם, אדרבה עלינו להרחיקם אם לא מפני חשש המחלוקת, אלא שבסומא הקילו ולא באחר^[1349].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שמותר לקרוא לתורה אפילו עם-הארץ* שאינו יודע לקרות^[1350].

סומא

במשנה שנינו שסומא* אינו קורא בתורה^[1351]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שבזמן הזה קוראים לסומא לעלות לתורה^[1352], שהדברים אמורים בזמן שהיה העולה קורא^[1353], שאסור לקרות, משום שאסור לקרות בתורה בעל פה^[1354], אבל בזמן הזה - שנהגו ששליח הציבור קורא בתורה^[1355] - אדם אחר פותח ורואה וקורא, והסומא מברך ועומד בצידו^[1356]. או שכיון שיכול לקרות מילה במילה עם שליח הציבור, אף על פי שקורא שלא מן הכתב, בשעת הדחק ולהפיס דעתו של סומא שלא יבוא לידי מריבה, סומכים בזה על הזוהר הסובר - לסוברים כן^[1357] - שאסור לקרות עם שליח הציבור בתורה^[1358]. ואף על פי שאומר הסומא הברכה אין זה ברכה לבטלה, כיון ששומע-כעונה*, והרי הוא שומע הקריאה מן החזן הקורא מתוך הכתב ומכוין לה מילה במילה^[1359]. ב) ויש סוברים שאף בזמן הזה סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב^[1360].

אישה

הכל עולים למנין שבעה, ואפילו אשה*^[1361], אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה - בציבור^[1362], ואין מביאים את האישה לקרות לרבים^[1363] - מפני כבוד ציבור^[1364], ואין מועיל שהציבור ימחל על כבודו^[1365].

בעיקר הדין שמותר לאישה לעלות למנין שבעה^[1366], נחלקו ראשונים אם היינו דוקא לענין מנין שבעה, שרבים העולים, אבל שלושה וארבעה לא^[1367]. או שלאו דוקא שבעה, אלא שהאישה עולה מן המנין, אף על פי שאינה בת חיוב, ונקט שבעה, והוא הדין לכולם^[1368]. וכתבו ראשונים שמכל מקום כיון שאינה בת חיוב אינה מוציאה לגמרי ידי חובה, ולכן אף מעיקר הדין אין מעלים לתורה מקום שהיו כולם נשים^[1369], אלא צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו, ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד, ויכול להשלים הקריאה על ידי אישה, אבל לא שתעשה כל הקריאה על ידי אישה^[1370].

בעיקר הדין שמותר לאישה לעלות למנין שבעה^[1371], יש מהראשונים מפרשים שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהיו קוראים אמצעיים בלא ברכה, ואישה יכולה לקרות באמצע, אבל עכשיו שכולם מברכים, אין אישה קוראת כלל^[1372], שהרי היאך תברך והיא פטורה^[1373].

יש שכתבו, על פי הקבלה, שמה שאמרו חכמים הכל עולים למנין שבעה, זהו בהשבעי בלבד, מפני שהיא קטנה במעלה מכולם^[1374]. יש מהראשונים סוברים שמה שעולים למנין שבעה, היינו בדברים שאינם חובה ליום^[1375].

קטן

קטן* קורא בתורה^[1376], שהכל עולים למנין שבעה, ואפילו קטן^[1377]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים דהיינו דוקא לענין מנין שבעה, שרבים העולים, אבל שלושה וארבעה לא^[1378], וכן כתבו האחרונים^[1379]. ויש מהראשונים מפרשים, שלאו דוקא שבעה, אלא שהקטן עולה מן המנין, אף על פי שאינו בן חיוב, ונקט שבעה, והוא הדין לכולם^[1380].

וכתבו ראשונים שמכל מקום כיון שאינו בן חיוב אינו מוציא לגמרי ידי חובה, ולכן אף מעיקר הדין אין מעלים לתורה מקום שהיו כולם קטנים^[1381], אלא צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו, ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד, ויכול להשלים הקריאה על ידי קטן, אבל לא שתעשה כל הקריאה על ידי קטן^[1382].

אף על פי שקטן פטור מהמצוות^[1383], מכל מקום מברך ברכת-התורה* הואיל ויש לו שייכות בתלמוד-תורה*, ושאחרים מצווים ללמדו^[1384].

יש שכתבו, על פי הקבלה, שמה שאמרו חכמים הכל עולים למנין שבעה, זהו בהשבעי בלבד, מפני שהיא קטנה במעלה מכולם^[1385].

יש מהראשונים סוברים שמה שעולים למנין שבעה, היינו בדברים שאינם חובה ליום^[1386], ואין קטן עולה כלל לשום עליה, אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים, אלא למפטיר*^[1387], אלא אם כן קוראים בשני ספרי תורה, שאף זה מחובת היום, שאז אין לו לעלות אף למפטיר^[1388]. ויש הנוהגים כן^[1389].

קטן זה העולה למנין שבעה, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בו אמוראים בירושלמי, אם הוא כדי שיהא יודע טיב ברכה^[1390]. או שהוא יודע למי מברכים^[1391]. ופסקו ראשונים ואחרונים להלכה דהיינו קטן היודע למי מברכים^[1392], שיש בו קצת דעת להבין שהברכה היא לה' יתברך^[1393].

בימינו שנהגו ששליח הציבור הוא הקורא בתורה והעולה אומר עימו^[1394], כתבו אחרונים שקטן אינו יכול להיות המקריא עד שיהיה בן שלוש עשרה ויביא שתי שערות^[1395], ומשהוא בן שלושה עשרה שנה, בחזקה שהביא שתי שערות לענין זה^[1396].

ממזר

מותר להעלות ממזר* לקרות בתורה^[1397].

עבד כנעני

עבד-כנעני* מעיקר הדין עולה למנין שבעה^[1398], ולאחר שתיקנו חכמים שאישה אינה עולה לקרוא בתורה^[1399], אף עבד אינו עולה, שדינו שווה^[1400].

סדר הקוראים

בקריאת התורה, כהן* קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי*, ואחריו ישראל^[1401], ומכבודו של כהן הוא^[1402]. דין זה אמרו בתלמוד שהוא מן התורה^[1403]. ומספר לימודים נאמרו שם לדבר: א) נאמר: ויכתֹּב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי^[1404], וכי לא ידענו שהכהנים בני לוי הם, אלא כהן תחילה ואחר כך לוי^[1405]. ב) נאמר: ונגשו הכהנים בני לוי^[1406], וכי לא ידענו שהכהנים בני לוי הם, אלא כהן תחילה ואחר כך לוי^[1407]. ג) נאמר: בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים^[1408]. ד) נאמר - לגבי הכהן - וקדשתו^[1409], לכל דבר שבקדושה^[1410]. וכתבו אחרונים שודאי לענין קדימה בקריאת התורה אין הדרשות אלא אסמכתא*, שהרי אין קריאת התורה אלא תקנת חכמים^[1411], ומכל מקום לאחר שתיקנו כן, וקיבלו כל ישראל לקדש את הכהנים בכך, אף זה בכלל "וקדשתו" שהוא מן התורה^[1412]. ויש מהאחרונים הסוברים שמחלוקת אמוראים היא בבבלי, אם דין זה הוא מדאוריתא או מדרבנן^[1413].

בירושלמי נחלקו תנאים ואמוראים על קדימת כהן לישראל בעליה לקריאת התורה: לדעת ר' שמעון בן יוחאי היא מדברי תורה^[1414], שנאמר: ויכתֹּב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי^[1415], ואחר כך: ואל כל זקני ישראל^[1416]. ולדעת ר' יהושע בן לוי ור' חנינה אין החיוב אלא מדבריהם^[1417].

כהן ותלמיד-חכם*, נחלקו בו גאונים וראשונים: גאונים כתבו ואפילו כהן עם-הארץ* קודם לישראל תלמיד-חכם*^[1418], וכתבו ראשונים ואחרונים שכן המנהג פשוט^[1419]. ויש מהראשונים סוברים שכל מקום שיש תלמיד חכם וכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם^[1420].

על כהן* שנשתמד^[1421] וחזר בו, אם קורא בתורה ראשון, ע"ע כהן^[1422]. על אנוסים*, שאם העיד עד אחד על אחד מהם שהוא מוחזק בכהונה, מעלים אותו לקרוא בתורה ראשון, ע"ע הנ"ל^[1423].

מחילת כהן

במשנה שנינו שהדין שכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל^[1424], הוא מפני דרכי-שלום*^[1425], ופירשו בתלמוד דהיינו שמשום דרכי שלום כהן אינו רשאי לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, להעלותו ראשון לתורה^[1426], והיינו בשבתות וימים טובים, שהרבים מצויים - שאז יש חשש שיבואו לידי מריבה^[1427] - אבל בשני וחמישי רשאי לחלוק כבוד לאחר^[1428]. ומכל מקום אם יש גדול שכל הכהנים החשובים כפופים לו, אף בשבתות וימים קורא לפני כהן^[1429]. וגאונים וראשונים כתבו שכל מקום שיש כהן, אין רשות לישראל לקרוא לפניו, אפילו הוא נשיא* שבישראל^[1430], ואפילו בשני ובחמישי אין לקרות לפני כהן^[1431], שלא אמרו שרשאי הכהן למחול על כבודו בשני וחמישי, אלא בזמנם, שבחול היו טרודים במלאכתם ולא היו מצויים בבית הכנסת, אבל אצלנו הרבים מצויים בשני וחמישי כמו ביום טוב, והכהן אינו רשאי לחלוק כבוד לאחר להקדימו לעלייה בתורה^[1432], וכתבו ראשונים ואחרונים שכן המנהג פשוט^[1433]. ויש מהראשונים הסוברים שאם הוא גדול ומופלג יכול לקרות בפני כהן^[1434].

כשאין כהן

אם אין כהן בבית הכנסת בשעת קריאת התורה - אף על פי שיש שם לוי^[1435] - נתפרדה החבילה^[1436], דהיינו שנפסק הקשר^[1437], שהסדר שסידרנו בטל^[1438]. ונחלקו גאונים וראשונים: א) יש מפרשים שאינו קורא הלוי כלל^[1439], שאיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת^[1440], שלא יבואו לומר שראשון כהן הוא^[1441]. ואין לומר שאם ישראל שם היה לו ללוי לקרות תחילה, שאם כן למה אמר שנתפרדה החבילה^[1442]. ב) ויש מפרשים שאין סדר לדבר, להקדים לוי לישראל, ומי שירצה יקדים^[1443], ואין הלוי קודם לישראל^[1444], שעיקר הדברים לכבוד כהן אמרו^[1445], אלא שמאחר שנתכבד הכהן מתכבד הלוי אגבו, אבל כל שאין שם כהן נתפרדה חבילה ואין לוי קודם מצד שבטו^[1446], אלא שקורא כפי הראוי לו מצד עצמו^[1447], אם ראשון אם שני, אם באי זה מקום, אם שלא יקרא כלל, כשאר הישראלים^[1448], ואם רצה לקרות הלוי במקום כהן, הרשות בידו^[1449]. ואין לומר שלא יקרא כלל הלוי, שלא גרע משאר ישראל, שאילו בית הכנסת כולו מלויים, וכי לא יקראו לספר תורה^[1450].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם אין כהן בבית הכנסת קורא ישראל במקום כהן^[1451], ולא לוי^[1452]. ויש פוסקים שלוי יכול לעלות ראשון^[1453].

לדעת הסוברים שכשאין כהן הרשות לקרוא ללוי במקומו^[1454], יש מהראשונים סוברים, דהיינו דוקא אם הישראל חשוב ממנו, אבל אם שוים, לוי קודם^[1455], וכל שכן אם הלוי גדול ממנו^[1456]. ויש מהראשונים שכתבו כעין זה, שאם הלוי מופלג מישראל שבעיר קוראים לוי במקום כהן, ואם לאו, קוראים לישראל^[1457]. ולהלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שלעולם יכולים לקרות ראשון איזה שירצו או לוי או ישראל^[1458]. ויש הפוסקים שהוא דוקא בשלוי גדול מישראל או בשוים, אבל כשישראל גדול מלוי ישראל קורא ראשון^[1459].

כשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו, אומר: במקום כהן^[1460], דהיינו: אין כאן כהן, עמוד פלוני ישראל במקום כהן^[1461], כדי שלא יטעו להאכילו - תרומה* או^[1462] -חלות^[1463]. וכן לסוברים שכשאין כהן הרשות לקרוא ללוי במקומו^[1464], צריך לומר: אין כאן כהן עמוד פלוני הלוי במקום כהן^[1465], שלא יטעו לומר שזהו כהן^[1466].

אף לסוברים שבשבתות ויום טובים מותר לקרוא לכהן ולוי אחר ישראל^[1467], כתבו ראשונים דהיינו דוקא לקרות לו במקום ישראל, אבל במקום שאין כהן, אין קוראים ללוי לעלות אחר ישראל שקרא ראשון במקום כהן^[1468].

כשאין לוי

אם אין לוי בבית הכנסת, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום^[1469], ואין צריך הכהן לישב בין הקריאה הראשונה לשנייה^[1470].

בטעם שכהן קורא שנית, כתבו גאונים וראשונים, שהכהנים נקראו לויים^[1471], לפי שבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים^[1472].

טעה הכהן וסבר שאין לוי

אם היו כהן ולוי בבית הכנסת, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי - שקורא אותו הכהן שנית^[1473] - והתחיל לברך ברכת התורה שנית, אין מפסיקים אותו^[1474], כדי שלא תהא ברכה לבטלה^[1475], ואין חוששים לפגמו של לוי במקום שיש הוצאת שם שמים לבטלה^[1476], שאין דוחים מצות לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא^[1477] משום פגמו של לוי, שמצוות אין מבטלות זו את זו^[1478]. ועוד, שלא מצינו פגם לוי בכיוצא בזה, אלא בקורא וקורא לוי אחר^[1479], שעכשיו ודאי יש משום פגם, אבל בשישנו ולא קרא אין כאן משום פגם, שיש לתלות שלא היה שם בשעה שפסק הכהן בקריאה ראשונה, או שמא שגגה היתה סבורין שאינו שם ולפיכך לא קרא אותו ולא קרא^[1480].

כהן אחר כהן ולוי אחר לוי

אין קוראים כהן אחר כהן^[1481], כדי שלא יאמרו שהראשון פגום^[1482], שיאמרו חלל* הוא, על כן קרא כהן אחר, אבל פגם שני אין, שהרי קורא אחריו לוי, ואלו היה חלל זה לא היה קורא אחריו לוי אלא היה קורא ראשון אותו לוי^[1483]. וכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה^[1484], שלא יאמרו שאחד מהם פגום^[1485], שיאמרו לוי הראשון נפסל באחת מן הממזרות^[1486] או נתינות^[1487], לפיכך חזר לקרות זה הלוי האמיתי, או יאמרו לוי הראשון הוא לוי גמור והשני נפסל באחד מן הפסולות ונפסל ממעלתו ויצא לכלל ישראל^[1488].

קרא לכהן או לוי ואינו שם

קרא החזן לכהן או לוי בשם שיעמוד^[1489], ואינו שם, כתבו ראשונים שלא יקרא לאחר בשם, משום פגמו של ראשון, אלא אחר יעלה מעצמו^[1490]. וכן נהגו^[1491].

כהן ולוי אחר ישראל

הקורא הרביעי והלאה, כתבו גאונים וראשונים, שיכולים להיות כהנים או לויים או ישראל^[1492], ואין לחוש שמא יאמר הראשון פסול הוא כיון שקראו ישראל אחריו^[1493]. ויש מהראשונים שכתבו שכהן אחר כהן לא יקרא ברביעי ובחמישי^[1494], שאין לקרות כהן או לוי למנין שבעה^[1495], כל שכן מכהן שלא יקרא אחר כהן^[1496] משום פגם שניהם^[1497], פגם ראשון מפני היוצאים לאחר שקרא כהן שני, שיאמרו שנודע לחזן עכשיו שחלל היה הראשון וצריך להחזיר בסדר ולקרות כהן אחר^[1498], ופגם השני, שיאמרו שאינו כהן אלא חלל, כיון שקרא במקום ישראל^[1499]. ומכל מקום לאחר שנשלם מנין הקרואים, יכולים לקרות לכהן או לוי^[1500].

למעשה נחלקו המנהגים: יש מהפוסקים שכתבו שנהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, ואומר החזן כשקורא לשני: אף על פי שהוא כהן^[1501]. ויש מהפוסקים שכתבו שנהגו שלא לקרות לכהן ולוי למנין שבעה^[1502], ומכל מקום במקום צורך ודחק יש לסמוך על המקילים^[1503].

כשהכהנים מרובים

עיר שכולה כהנים - ויש שם ישראל אחד ביניהם^[1504] - אמרו בירושלמי שישראל קורא ראשון - ואחר כך יעלו הכהנים^[1505] - מפני דרכי-שלום*^[1506]. ופירשו אחרונים, שאם יעלו הכהנים ראשונים מפני מעלתם עליו, יבואו לידי מחלוקת ביניהם, שכל אחד יאמר אני עולה ראשון, כיון שהקדימה היא מפני המעלה, אבל אם יעלה הישראל ראשון אז ודאי לא יהיה מחלוקת גם בין הכהנים, כי כל אחד שעולה, עולה במקום ישראל^[1507]. וכן הלכה^[1508].

לא היו שם ישראלים כלל^[1509], או שאין ישראלים המספיקים כדי להשלים מנין הקוראים^[1510], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים - לדעתם שאין קוראים לכהן אחר כהן אפילו בהפסק ישראל^[1511] - שאין קוראים בתורה כלל^[1512], שאין קוראים כהנים במקום הישראלים להשלים מנין שבעה^[1513]. ב) ויש סוברים שאם אין שם לוי, כהן יקרא פעמיים - כפי הדין כשאין לוי^[1514] - ושוב יקראו נשים וקטנים^[1515], ואפילו אם יש שם לויים, אם אין ישראל שם, מוטב שיקראו קטנים ישראלים או נשים, ואל יקרא לוי^[1516]. ג) ויש סוברים שאם אין בבית הכנסת רק כהנים, יקרא - כהן^[1517] - אחד שבע פעמים ועל כל פרשה יברך לפניה ולאחריה^[1518]. ויש סוברים שאם אין בבית הכנסת רק כהנים - או שאין שם ישראלים כדי סיפקם^[1519], הרי הם כאילו כולם ישראלים^[1520] - קוראים לשבעה כהנים בזה אחר זה, ואין בזה משום איסור לקרוא לכהן אחר כהן, משום פגם הראשון, שהכל יודעים שאין שם אלא כהנים^[1521]. וכן כתבו הפוסקים להלכה^[1522].

עיר שכולה לויים, דינה כעיר שכולה כהנים^[1523].

כשהחזן כהן או לוי

יש מהראשונים הסוברים שחזן שהוא כהן אסור לו לקרוא לכהן אחר לעלות לתורה, וכן חזן שהוא לוי אסור לו לקרוא ללוי אחר שיעלה לתורה^[1524], והעושה כן מראה שפוסל עצמו לכהונה^[1525], ואם הוא לוי ללויה, שהרי אמרו חכמים כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון^[1526], כל שכן שני כהנים ביחד וכל שכן חזן שתופס בידו ספר תורה וקורא לכהן אחר^[1527]. ויש מהראשונים המתירים^[1528], שהואיל ואין החזן מברך בתורה במקום כהן, אין בזה חשש^[1529]. וכן הלכה^[1530].

קריאה לעולה לעלות

לא יעלה אדם לתורה לקרות עד שקוראים לו, שאין זה דרך כבוד לתורה ולא לו, ועוד שיבואו לריב, על ידי שכל אחד יקדים^[1531], ואפילו ראש הכנסת או חזן - שליח-צבור* - לא יקרא, עד שיאמרו לו אחרים: קרא^[1532]. ומכל מקום, בשליח ציבור, כתבו אחרונים שנחלקו בו המנהגים: יש הנוהגים שכשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, משום שהוא כאילו משה שמינוהו לשליח ציבור הרשוהו על כך^[1533]. ויש הנוהגים שאינו עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל אין קוראים לו בשמו, כמו שאר העולים^[1534], כיון שהוא עומד אצלו והכל יודעים שהסגן הרשהו^[1535].

המנהג לקרוא בשם הקרואים לעלות לתורה^[1536], כדי שישמע וידע כל אחד שקוראים אותו^[1537], שמא יבואו לידי מריבה^[1538]. וקורא החזן: יעמוד פלוני בר פלוני^[1539], או: ר' פלוני בר' פלוני^[1540], או שקורא בסתם: מר פלוני^[1541], או ר' פלוני^[1542], או פלוני^[1543]. ומכל מקום אין חובה להזכיר השם ויכול לרמז לו לעלות^[1544], ויש שנהגו כן^[1545]. וכתבו אחרונים שזו תקנת הראשונים שלא יהיה בכלל הקוראים אותו ואינו עולה, ולעיתים אינו רוצה לעלות לטעם ידוע אצלו, ואם היו קוראים בשם היה מוכרח לעלות ונמשכו קפידות, לכן תיקנו שלא יקרא לעולה השליח ציבור רק השמש יודיענו בינו לבינו, ואם רוצה שלא לעלות אינו עולה^[1546].

מי שאביו מומר^[1547] - לעבודה-זרה*^[1548], ועודנו עומד ברשעו, או שנפגר ברשעו^[1549] - אין קוראים לספר תורה בשם אביו^[1550], שלא להזכיר אביו שהמיר אצל התורה^[1551], שנאמר: את אביה היא מחללת^[1552], אלא קוראים אותו בשם אבי אביו^[1553], ואין אומרים: אביאסף בן קורח, אלא אביאסף בן יצהר^[1554], כמו שמצינו בכתוב, שנאמר: הידעתם את לבן בן נחור^[1555], והיה נכדו של נחור, ונאמר: ומפִבֹשת בן שאול^[1556], והיה נכדו של שאול^[1557]. היה גדול קודם שהמיר אביו ועלה לתורה כמה פעמים בשם אביו קודם שהמיר, גם אחר שהמיר קוראים אותו בשם אביו שלא לביישו ברבים, וכל שכן אם יש לחוש לאיבת המומר, שקוראים בנו בשם אביו^[1558].

יש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שבנו של מומר, קוראים אותו בשמו לבד^[1559]. ונדחו דבריו^[1560], שגנאי הוא לו שיקראוהו בשינוי מאחרים^[1561], ויתבייש ברבים^[1562], שירגישו שאביו היה רשע ואינו ראוי להזכירו בתורה, אבל כשקוראים לו בשם אבי אביו אין זה בושת, שהעולם יחשבו שזה היה אביו^[1563].

אסופי* ושתוקי* - שאין ידוע מי אביו^[1564] - קוראים אותו בשם אבי אמו^[1565], ואם אינו יודע מי הוא אבי אמו קוראים אותו בשם אברהם אבינו - פלוני בר אברהם - כמו לגר*^[1566], שמיחסים אותו לאברהם אבינו אף על פי שאינו מזרעו, שהרי הקדוש ברוך הוא קרא לו אב המון גוים^[1567], שהוא אב של כל העולם^[1568].

יש מהראשונים שכתב שמי שנהרג אביו על קידוש השם, קוראים אותו לתורה: בן הקדוש פלוני^[1569].

כשאינו רוצה לעלות

שלושה דברים מקצרים ימיו של אדם, ואחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא^[1570]. וכתבו אחרונים שהדברים אמורים בזמן שהיה קורא העולה ולא החזן^[1571], אבל בימינו, שנהגו שחזן קורא בקול רם^[1572], אין בזה חשש^[1573].

כשהכהן עומד במקום שאינו רשאי להפסיק

היכן שספר תורה פתוח לקרות בו, והיה כהן* בבית הכנסת עסוק בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק - כגון שהוא קורא את שמע^[1574] - אין ממתינים לו^[1575], וקוראים ישראל - או לוי, לסוברים כן^[1576] - במקומו^[1577], משום טרחא-דצבורא* ומשום כבודו של ספר תורה, שלא יהא פתוח וממתין^[1578].

בתענית כשהכהן אינו מתענה

בתענית בה"ב*, אם אין הכהן מתענה, קוראים לישראל - או לוי, לסוברים כן^[1579] - וטוב שילך הכהן מבית הכנסת^[1580].

נכנס הכהן לאחר תחילת ברכת התורה

אם נכנס הכהן לבית הכנסת אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת-התורה*, אינו פוסק, ועומד הישראל בתיבה עד שישלימו כהן ולוי ואז יקרא^[1581]. תחילת ברכת התורה היינו הברכה עצמה, אבל אם אמר: ברכו את ה' המבורך, פוסק^[1582].

סדר העולים הישראליים

בשבת* - ויום-טוב* ויום-הכפורים*^[1583], שקוראים הרבה^[1584] - קוראים אחר הלוי תלמידי חכמים^[1585] הממונים פרנסים על הציבור, ואחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותם פרנסים על הציבור - דהיינו כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה^[1586] - ואחר כך בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים על הציבור - שמחוייבים לכבדם בשביל כבוד אבותם, שיש בזה כבוד לאבות^[1587] - ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם^[1588], וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות^[1589]. וכתבו אחרונים שהדברים אמורים במקומות שאין מוכרים המצוות, אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד, אבל במדינות שמוכרים המצוות ונופל המעות לצדקה, כל הקונה אותם יש לו רשות לקרות למי שירצה, ובלבד שגם הוא יקרא כל אחד לפי כבודו, שלא יבוא לידי מחלוקת^[1590].

על הסוברים שהאחרון שבעולים נוטל שכר כנגד כולם, ולפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור, ע"ע גלילה^[1591].

כשהקורא הוא העולה

אם שליח-צבור* רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שניתנה תורה על ידי סרסור - שנאמר: אנכי עֹמד בין ה' וביניכם^[1592] - כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור^[1593].

הכנת הקריאה

במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם^[1594], אם לא סידר תחלה הפרשה פעמים שלוש בינו לבין עצמו, לא יעלה^[1595], שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור עד שיפשוט אותו שנים שלוש פעמים בינו לבין עצמו, שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא, שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות והתורה גלויה לפניו ככוכב אחד, וכשבא ליתן אותה לישראל כתוב בו: אז ראהּ ויספרהּ הכינהּ וגם חקרהּ^[1596], ואחרי כן: ויאמר לאדם^[1597], וכן כתוב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה^[1598], בינו לבין עצמו, ואחרי כן: לאמר^[1599].

במקום שנהגו שהחזן קורא^[1600], הוא צריך לסדר תחילה^[1601]. ומכל מקום מצוה מן המובחר שגם העולה יסדר אותה תחילה פעמים ושלוש, ועל כן ראוי שכל אחד יסדר אותה תחילה, ששמא יקראו אותו לעלות למחר בשבת^[1602]. ויש שכתבו שאף במקום שהחזן קורא, העולה חייב לסדר הקריאה^[1603], ומכל מקום בשנים-מקרא-ואחד-תרגום* שקורא בערב שבת^[1604], יוצא ידי חובתו^[1605].

כשאין מי שיודע לקרוא כהלכה

ישוב שיש שם מנין* ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, למרות זאת יקראו בתורה בברכה, כהלכתה^[1606], שכיון שבדיעבד אם קרא שלא כפי הדקדוק, אין - לסוברים כן^[1607] - להכלימו ולהחזירו על כך, משמע^[1608] שבשעת הדחק קוראים לכתחילה בדרך זה^[1609], כדי שלא לבטל הקריאה^[1610].

תחילת הקריאה

אין הקורא - בתורה^[1611] - רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן* מפי הציבור^[1612], ואפילו יש אנשים שמאריכים באמן צריך להמתין עליהם^[1613], שהרי כולם צריכים לשמוע הקריאה, לכן צריך הקורא להמתין אפילו על המיעוט שיגמרו האמן ואחר כך יתחיל לקרוא^[1614].

חזרה על קריאה שנקראה

הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון שלושה פסוקים, או אפילו שנים, במקום שלא אפשר - שמסתיים אז הענין^[1615] - אותו שני עולה מן המנין^[1616], שהרי חוזר הקורא השני על פסוק אחד שקרא הראשון - לסוברים כן^[1617], וכן הלכה^[1618] - במעמדות*^[1619], וכן עושים - לסוברים כן^[1620], וכן הלכה^[1621] - בראש-חֹדש*^[1622], ואם לא הוסיף שלושה פסוקים, או שנים במקום שאי אפשר, אינו עולה מן המנין^[1623], חוץ מקריאת התורה בחול-המועד* סכות*, שחוזרים וקוראים מה שקראו כבר^[1624], שאי אפשר בענין אחר^[1625].

בשאר הקרואים אם מותר לחזור ולכפול, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש אוסרים^[1626]. ויש מתירים^[1627].

בשמחת תורה^[1628], נהגו שהקוראים שבים וקוראים מה שכבר קראו^[1629], ואין בזה חשש, שהכל יודעים שעושים כן משום שמחת התורה^[1630].

על המנהג לחזור על הקריאה בשמחת תורה בספר תורה ראשון עד ובגאותו שחקים^[1631], או עד על במותימו תדרֹך^[1632], מספר פעמים, כדי שכל הקהל יוכל לעלות לתורה, ע"ע הנ"ל.

מנין הקוראים

בשני וחמישי ושבת במנחה

בשני וחמישי - בשחרית^[1633] - ובשבת במנחה, קוראים שלושה^[1634], כהן*, לוי וישראל^[1635], כנגד תורה נביאים וכתובים^[1636], או כנגד כהנים לוים וישראלים^[1637], שלושה יחסים הידועים באומתנו והם כהן* לוי* וישראל^[1638], או כנגד שלושה תיבות בפסוק ראשון של ברכת כהנים^[1639], או כנגד שלושה שומרי הסף^[1640], שנאמר: ואת שלֹשת שֹׁמרי הסף^[1641], וכנגדם תיקנו, מעין דבר מלכות^[1642].

שלושה הקוראים הללו, אין פוחתים מהם^[1643], שאין שום קריאה בפחות משלושה^[1644], ואין מוסיפים עליהם^[1645], שלא יקשה לציבור^[1646]. בשני וחמישי, מפני שהם ימי מלאכה^[1647], וכל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהם מאחרים בבית הכנסת^[1648] - קוראים שלושה^[1649]. ושבת במנחה, אף על פי שאין בו ביטול מלאכה, מכל מקום לא רצו חכמים להטריח עליהם יותר מידי^[1650], שסמוך לחשיכה הוא^[1651], שהרי כל היום היו רגילים לדרוש^[1652], וכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה, ויש בהארכתם טורח גדול^[1653]. ועוד, לא רצו להטריח עליהם, שהרי כבר קראו בבוקר^[1654].

היו שני חתנים ישראלים בבית הכנסת, כתבו ראשונים שמותר להוסיף ולקרוא לארבעה קרואים - כדי שיוכלו שני החתנים לעלות לתורה^[1655] - משום שלגבי החתנים חופה הוא כמועד^[1656], דהיינו כיום-טוב*^[1657], שמותר - לסוברים כן^[1658] - להוסיף בו על מנין הקרואים^[1659]. לא היה שם אלא חתן אחד, אין אומרים שיקראו ארבעה, משום שאינו מועד אלא לגבי החתנים, אבל לא לגבי אחרים^[1660]. יש מהאחרונים מצדדים שהוא הדין כשיש שני בעלי ברית^[1661], שיום טוב שלהם הוא^[1662]. ויש שכתבו שדוקא בחתן הדין כן, ולא בבעל ברית^[1663], שדוקא בחתן נזכר בתלמוד שדינו כמועד^[1664], ועוד, שהחתן דינו הוא שאינו עוסק במלאכה^[1665], ולא מצינו כן בבעל ברית^[1666]. וכתבו הפוסקים שאין המנהג להוסיף בשני וחמישי בשביל חתנים^[1667], וכל שכן לא בשביל בעלי ברית^[1668], ואפילו ביום טוב אין מנהגנו להוסיף^[1669], ואם יש שני חתנים, אחד עולה לתורה ואחד להגבהה^[1670]. ומכל מקום צידדו אחרונים שבמקום שיכול לבוא לידי מחלוקת נוכל לסמוך על דברי רבותינו אלה, ולקראו שניהם, והרביעי יקרא מה שקרא השלישי^[1671].

מקור התקנה

בשני וחמישי, מי תיקן שקוראים לשלושה קוראים, נחלקו הדעות: א) יש הגורסים בירושלמי - לגירסתם שמשה הוא שתיקן קריאת התורה בשני ובחמישי^[1672] - שמשה הוא אף זה שתיקן שיהיו קוראים שלושה בתורה בשני ובחמישי^[1673]. וכעין זה אמרו בלשון אחד בתלמוד, שנביאים שבדור המדבר - שתיקנו את קריאת התורה בשני וחמישי, לסוברים כן^[1674] - תיקנו שיקראו שלושה קוראים^[1675]. ב) ויש הגורסים בירושלמי שעזרא תיקן שיהיו קוראים שלושה בתורה^[1676]. וכן אמרו בלשון אחר בתלמוד, שבתחילה תיקנו שיקרא קורא אחד, ובא עזרא ותיקן שיקראו שלושה קוראים^[1677]. וכן כתבו ראשונים^[1678]. ג) ויש הגורסים בירושלמי, שעזרא תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי^[1679], ופירשו ראשונים שעזרא תיקן עיקר הקריאה וחכמים תקנו קריאת השלושה^[1680].

אף במנחה בשבת, נחלקו הדעות: יש מהראשונים הגורסים בירושלמי - לגירסתם שעזרא תיקן קריאת התורה במנחה בשבת^[1681] - שהוא תיקן אף שיקראו בו שלושה קוראים^[1682]. וכן פירשו ראשונים בדעת התלמוד^[1683]. ויש מהראשונים הגורסים בירושלמי - לגירסתם שמשה תיקן קריאת התורה במנחה בשבת^[1684] - שמשה הוא שתיקן שיקראו בו שלושה קוראים^[1685].

תענית ציבור

בתענית-צבור* - בשחרית ובמנחה^[1686] - קוראים שלושה^[1687], אין פוחתים ממנין זה ואין מוסיפים עליהם^[1688], מפני שיש בו ביטול מלאכה לעם^[1689], שרוב תענית ציבור מותרים במלאכה, חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים^[1690], וכל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהם מאחרים בבית הכנסת^[1691] - קוראים שלושה^[1692]. ואף ולא חילקו בתעניות, לשנות במנין הקרואים בתעניות האסורות במלאכה^[1693]. ויש מהאמוראים המצדד שמחלוקת תנאים בדבר, ולדעת המשנה קוראים בתענית ציבור ארבעה^[1694], שכן שנינו: זה הכלל, כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קוראים ארבעה^[1695], ו"זה הכלל" בא לרבות תענית ציבור ותשעה-באב*^[1696], שאף בו יש מוסף תפילה^[1697] - של אמירת "עננו"^[1698]. או של תפילה נעילה*, שהיה דרכם להתפלל בכל תענית ציבור^[1699], של"עננו" בלבד לא היו קוראים מוסף תפילה^[1700] - ונדחו דבריו^[1701].

תשעה באב

במנין הקוראים בתשעה-באב*, נחלקו תנאים: לדעת סתם ברייתא - ור' יוסי בברייתא אחרת^[1702] - קוראים בו שלושה, מפני שיש בו ביטול מלאכה לעם^[1703], שתשעה באב מותר במלאכה^[1704], ואינו אסור אלא במקום שנהגו בכך^[1705]. ולדעת תנא קמא, חל תשעה באב להיות בשני ובחמישי - שקוראים בהם בתורה, גם אם אינו תשעה באב^[1706] - קוראים שלושה, חל להיות בשלישי וברביעי, קורא אחד^[1707].

להלכה כתבו ראשונים שקוראים בתשעה באב לשלושה קוראים^[1708], אין מוסיפים עליהם ואין פוחתים מהם^[1709].

חנוכה ופורים

בחנכה* קוראים שלושה^[1710], והוא הדין לפורים*^[1711].

מנחה ביום הכפורים

במנחה של יום-הכפורים* קוראים שלושה^[1712], שודאי לא עדיף מנחת יום הכיפורים ממנחת שבת^[1713].

ראשי חודשים וחול המועד

בראשי חודשים^[1714] ובחולו של מועד^[1715] - כשחלים בחול - קוראים ארבעה^[1716], אין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם^[1717], שאין בו ביטול מלאכה - כל כך^[1718] - לעם^[1719], שאין הנשים עושות מלאכה בראשי חודשים^[1720], ואף בחול המועד אין ביטול מלאכה כל כך לעם, שהרי באים לבית הכנסת יותר מימות החול, לפי שאין עושים בו מלאכה אלא בדבר-האבד*^[1721]. וכל שאין בו ביטול מלאכה - כל כך^[1722] - לעם, קוראים ארבעה^[1723], וכל שיש בו מוסף - קרבן-מוסף*^[1724] - ואינו יום טוב קוראים ארבעה^[1725].

ארבעה הקרואים הללו בראש חודש וחול המועד, אין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם^[1726], שלא יקשה לציבור^[1727], בראש חודש, מפני שהוא יום מלאכה^[1728], ואף בחול המועד יש ביטול מלאכה, שמלאכת דבר האבד מותרת^[1729].

ראש חודש וחול המועד שחל בשבת, קוראים בספר תורה ראשון פרשת השבת, ובספר תורה שני קוראים לאחד בפסוקי היום, ועל כך עי' לעיל: הפרשיות^[1730].

יום טוב

ביום-טוב* - כשחל בחול^[1731] - קוראים בתורה חמישה קוראים^[1732], וסימן זה נקוט בידך, כל יום העודף דבר מחבירו, מוסיפים בו עולה^[1733], הלכך בראש-חֹדש* וחול-המועד* שיש קרבן-מוסף* קוראים ארבעה^[1734], ביום טוב, שאסור בעשיית מלאכה^[1735], קוראים חמישה^[1736].

לסוברים שתיקנו בשני וחמישי ובשבת במנחה לקרוא לשלושה, כנגד שלושה תיבות בפסוק ראשון של ברכת כהנים^[1737], ולקרוא בשבת לשבעה, כנגד שבעה תיבות בפסוק שלישי של ברכת כהנים^[1738], אף כאן תיקנו שקוראים חמישה, כנגד חמש תיבות בפסוק שני של ברכת כהנים^[1739]. ולסוברים שתיקנו בשני וחמישי ובשבת במנחה לקרוא לשלושה, כנגד שלושה שומרי הסף^[1740], ולקרוא בשבת לשבעה, כנגד שבעת רואי פני המלך^[1741], אף כאן תיקנו שקוראים חמישה, כנגד חמישה מרואי פני המלך^[1742], וכנגדם תיקנו, מעין דבר מלכות^[1743]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהם כנגד שרי מלכי ישראל^[1744], שנאמר - בשרי צדקיהו - וחמשה אנשים מרֹאי פני המלך^[1745]. ויש מפרשים דהיינו שמתוך שבעת שרי פרס ומדי^[1746], יש חמישה חשובים, כפי שנאמר בסוף ספר מלכים^[1747] - לגבי שרי צדקיהו - וחמשה אנשים מרֹאי פני המלך^[1748], דהיינו שכנגד אותם שרים יש שרים במרום, שמלכות הרקיע כעין מלכות הארץ^[1749].

חל יום טוב בשבת, קוראים - לסוברים שכן קוראים בשבת^[1750], וכן הלכה^[1751] - בו שבעה^[1752].

אין פוחתים ביום טוב ממנין חמשת הקרואים^[1753], ונחלקו ראשונים אם יכולים להוסיף עליהם: יש סוברים שכשם שמוסיפים - לסוברים כן^[1754], וכן הלכה^[1755] - על מנין הקרואים בשבת, כך מוסיפים על המנין אף ביום טוב^[1756], ויש סוברים שדוקא בשבת מותר להוסיף, אבל לא בשאר ימים שקוראים בהם בתורה^[1757], שאין להוסיף על המנין ביום טוב, כדי שלא להשוותו עם שבת, שהוא חמור מיום טוב^[1758], או יום הכיפורים^[1759], וכן המנהג, מלבד בשמחת תורה^[1760] שמוסיפים הרבה^[1761], וכן המפטיר* המתווסף ביום טוב למנין הקוראים, לחוש לדעת הסוברים שאינו ממנין זה, ועל כך ע"ע מפטיר.

על כך שמצוה להעלות לתורה ביום טוב בעלי בתים שמעמידים את הקהילה, ע"ע יום טוב^[1762].

יום הכפורים בשחרית

ביום-הכפורים* - בשחרית, כשחל בחול - נחלקו תנאים במספר הקוראים: א) לדעת ר' ישמעאל - וסתם משנה^[1763] - קוראים בו שישה^[1764], שכל יום העודף בדבר על חבירו, מוסיפים בו במנין הקרואים^[1765], ויום הכיפורים עדיף על יום-טוב* - שקוראים בו חמישה^[1766] - שהעושה מלאכה ביום טוב אינו חייב אלא מלקות^[1767], ואילו ביום הכיפורים ענוש כרת^[1768]. ועוד, שיום הכיפורים אסור בכל מלאכה, ואילו יום טוב מותר במלאכת אוכל נפש^[1769], ולפיכך קדושתו של יום הכיפורים היא יותר משאר יום טוב^[1770], ומכל מקום אינו כמו שבת - שלדעת ר' ישמעאל וסתם משנה קוראים בה שבעה^[1771] - שהשבת יש בה איסור סקילה^[1772] ויום הכיפורים אין בו אלא איסור כרת^[1773]. והוא כנגד שישה שעמדו מימינו של עזרא ושישה משמאלו, שנאמר: ויעמֹד עזרא הסֹּפר על מגדל עץ אשר עשו לדָבר ויעמֹד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על ימינו ומשמאלו פדיה ומישאל ומלכיה וחָשֻׁם וחַשְׁבַּדָּנָה זכריה משֻׁלם^[1774], ואף על פי שנמנו כאן שבעה משמאלו, זכריה היינו משולם, ומדוע קראו הכתוב משולם, שמושלם במעשיו^[1775]. ועוד, שיש לקרוא ביום הכפורים לשישה, מפני טורח הציבור^[1776], שהתפילה ארוכה, ולא רצו חכמים להטריח ולהוסיף עוד קורא^[1777]. ב) ולדעת ר' עקיבא - וסתם ברייתא בירושלמי^[1778] - קוראים ביום הכיפורים שבעה^[1779], שקדושת יום הכיפורים חמורה משל שבת - שקוראים בו לדעתו שישה^[1780] - לפי שהוא יום כפרה וסליחה^[1781] ויש בו מצות עינוי^[1782], או שהוא יתר על שבת בכך שמתווספת בו תפילת נעילה*^[1783]. ואינו חושש לטורח הציבור, לפי שביום הכיפורים ממהרים לבוא ומאחרים לצאת^[1784].

להלכה קוראים בשחרית של יום הכיפורים כשחל בחול לשישה^[1785].

חל יום הכיפורים בשבת, קוראים בו - לסוברים שכן קוראים בשבת^[1786], וכן הלכה^[1787] - שבעה^[1788].

שבת

בשבת* - בשחרית - נחלקו תנאים במספר הקוראים:

א) לדעת ר' ישמעאל - וסתם משנה^[1789] - קוראים בו שבעה^[1790], שכל יום העודף בדבר על חבירו, מוסיפים בו במנין הקרואים^[1791], ושבת עדיף על יום-הכפורים* -שקוראים בו לדעתם שישה^[1792] - שביום הכיפורים יש איסור כרת^[1793], ובשבת יש איסור סקילה^[1794]. לסוברים שתיקנו בשני וחמישי ובשבת במנחה לקרוא לשלושה, כנגד שלושה תיבות בפסוק ראשון של ברכת כהנים^[1795], ולקרוא ביום טוב לחמישה, כנגד חמש תיבות בפסוק שני של ברכת כהנים^[1796], אף כאן תיקנו שקוראים שבעה, כנגד שבעה תיבות בפסוק שלישי של ברכת כהנים^[1797]. ולסוברים שתיקנו בשני וחמישי ובשבת במנחה לקרוא לשלושה, כנגד שלושה שומרי הסף^[1798], ולקרוא ביום טוב לחמישה, כנגד חמישה מרואי פני המלך^[1799], אף כאן תיקנו שקוראים שבעה, כנגד שבעה רואי פני המלך^[1800], וכנגדם תיקנו, מעין דבר מלכות^[1801]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהם כנגד שרי מלכי ישראל^[1802], שנאמר: ושבעה אנשים מרֹאי פני המלך^[1803]. ויש מפרשים דהיינו שבעת שרי פרס ומדי^[1804], שכנגד אותם שרים יש שרים במרום, שמלכות הרקיע כעין מלכות הארץ^[1805].

ב) ולדעת ר' עקיבא קוראים בשבת שישה^[1806], שכן קדושת שבת פחותה מקדושת יום הכיפורים, שהוא יום כפרה וסליחה^[1807] ויש בו מצות עינוי^[1808], או שהוא יתר על שבת בכך שמתווספת בו תפילת נעילה*^[1809].

להלכה קוראים בשבת בשחרית לשבעה^[1810].

אין פוחתים בשבת ממנין שבעת הקרואים^[1811], ונחלקו תנאים אם מוסיפים עליהם: לדעת סתם משנה - ור' עקיבא^[1812], ויש מהתנאים המוסרים כן בשם ר' ישמעאל^[1813] - מוסיפים עליהם^[1814]. וכן הלכה^[1815]. ויש מהתנאים המוסרים בשם ר' ישמעאל אין מוסיפים עליהם^[1816].

יש מהראשונים הסובר שלא נאמר שמותר להוסיף למנין הקוראים אלא בזמן שהיה העולה הראשון והאחרון מברכים ברכת התורה, והאמצעיים לא היו מברכים, אבל עתה שכל הקוראים מברכים, אין להוסיף יותר משבעה, אפילו בשבת, כדי שלא נוסיף בברכות שאינן צריכות^[1817]. וכתבו אחרונים שטוב לחוש לדבריו, כשאין סיבה מיוחדת להוסיף על מנין הקרואים^[1818].

קריאת התורה בשבת בשחרית, אף על פי שמותר בה להוסיף על מנין שבעה הקרואים, נכון הוא שלא להוסיף הרבה, מפני טורח הציבור^[1819], ואם יש חשש לתרעומת של אלו שלא יעלו אותם, אין צריך לדקדק בכך^[1820]. יש מהאחרונים שתיקנו בעירם שלא להעלות בקריאת התורה בשבת יותר מעשרה קרואים, מפני טורח הציבור^[1821].

טעות בקריאה

טעה בקריאת תיבה

הקורא בתורה שטעה בקריאת התיבה, נחלקו בו הדעות: א) בירושלמי אמרו שאם טעה בין תיבה לתיבה מחזירים אותו^[1822], ואפילו טעה בין "אם" ל"ואם" מחזירים אותו^[1823]. וכן יש מהראשונים פוסקים שאם קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו, עד שיקראנה בדקדוק^[1824]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שדין זה אינו אלא בקורא שבירך, שצריך לקרות בדקדוק, אבל החזן - במקומות שנהוג ששליח-צבור* קורא בתורה^[1825] - אין להקפיד כל כך שיקרא בדקדוק^[1826]. וכן כתבו ראשונים שאמרו בירושלמי: מנין לחזן בית הכנסת שאמר על מֹשֶׁה מֶשֶׁה ועל אַהֲרֹן אַהֲרַן שאין משיבים אותו, שנאמר: ודגלו עלי אהבה^[1827], לגלוגו עלי אהבה^[1828]. וכן אמרו במדרש: מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן, שיוצא - אף על פי שלא יקרא האלף^[1829] - שנאמר: ודגלו עלי אהבה^[1830]. וכן יש מהאמוראים בירושלמי שתמה על הדין שאם טעה בין תיבה לתיבה מחזירים אותו^[1831]. ג) ויש מהראשונים הסוברים שאם טעה הקורא בתורה או החזן המקרא אותו, טוב לו שלא להגיה לו על שגגותיו מלהלבין את פניו ברבים, כי אף על פי שטעה יצא ידי קריאה^[1832], אך אם טעו ביתרון אות אחת או בחסרון או שקרא לדלת ריש או לריש דלת בדבר שהוא כלפי מעלה, שהוא כמחריב את העולם^[1833], אין עצה ואין תבונה לנגד ה', ויש עלינו להגיה לו בקול רם עד שיחזור בו לקרוא כהוגן וכדת^[1834]. ואף על פי שאף כששליח הציבור הוא הקורא, אין קוראים לתורה - לסוברים כן^[1835] - מי שאינו יודע לקרוא, היינו מלכתחילה, אבל בדיעבד יוצאים בקריאת הבלתי יודע^[1836], או שאף לדעה זו לא אמרו שאין מחזירים אלא בטעות שאין בו שינוי ענין, אבל מי שאינו יודע לקרוא בטעמים, שהם פירוש הפסוק ממש, אין קוראים אותו לתורה^[1837]. וכן כתבו ראשונים שאף כשטועים הקוראים בדקדוקי טעמים*, וגם בפתח וקמץ סגול וצירי^[1838], אף על פי שגוערים בהם, אין מחזירים אותם^[1839].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו^[1840], אף אם שליח הציבור הוא הקורא^[1841]. ויש פוסקים שמחזירים את הקורא דוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה הענין - כגון חֵלֶב, חָלָב^[1842] - אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד - שאין הענין משתנה על ידי זה^[1843], כמו שמָים, שמַים^[1844] - אין מחזירים אותו, אבל גוערים בו^[1845]. ויש פוסקים שבדיעבד, בכל טעות אין מחזירים אותו^[1846].

לדעת הסוברים שאם קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו^[1847], כתבו אחרונים שאף אם גמרו הקריאה ונזכרו שטעו חוזרים וקוראים פסוק זה ועוד שני פסוקים עימו - שאין קריאה בפחות משלושה פסוקים^[1848] - ובברכה לפניה ולאחריה, כפי הדין - בשחרית של שבת^[1849] - אם דילג פסוק או תיבה^[1850]. ולמעשה כתבו אחרונים שאם גמרו הקריאה, אפילו בטעות שמשנה הענין אין מחזירים אותו, שסומכים על הפוסקים שאין צריך לחזור אפילו בטעות שמשנה הענין^[1851].

דילג על פסוק

הקורא במנחה בשבת או בשני וחמישי, ודילג פסוק אחד ולא קראו, אם קרא עשרה פסוקים - שאין פוחתים מהם כשקוראים בשלושה קוראים^[1852] - בלא פסוק המדולג, אינו חוזר, ואם לאו, חוזר^[1853]. ואף על פי שאם טעה וקרא לשלושה קוראים תשעה פסוקים, אינו חוזר^[1854], כשדילג באמצע לא די בפחות מעשרה פסוקים^[1855], שיש כאן שתי ריעותות שפיחת מעשרה פסוקים וגם דילג באמצע^[1856]. ויש המצדד, שעשרה פסוקים לאו דוקא, וכל שקרא תשעה פסוקים בלא הפסוק המדולג אינו חוזר^[1857].

בשחרית של שבת, אפילו דילג פסוק אחד חוזר וקורא^[1858], ואפילו מקצת מפסוק אחד, ואפילו רק תיבת אחת, צריך לחזור ולקרוא^[1859], ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש* חוזר וקורא, הוא ושנים עימו^[1860], שאין קוראים בתורה בפחות משלושה פסוקים^[1861], ואפילו הפטיר והתפלל מוסף*, חוזר וקורא^[1862].

פרשיות המועדים^[1863], דינם כמו מנחה בשבת ושני וחמישי - שאם קרא עשרה פסוקים אינו חוזר, פחות מכאן, חוזר - לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן^[1864]. ויש הסובר שדינם כשבת בשחרית וצריך לחזור^[1865], וכתבו אחרונים שאין המנהג כן^[1866].

לסוברים שהמדלג בקריאה על פסוק אחד בפרשיות המועדים אינו חוזר, נחלקו הפוסקים: יש סוברים, שאם קרא עשרה פסוקים, ודילג חלק מהפסוקים שהם מעיקר חובת היום, חוזר^[1867]. ויש סוברים שאפילו דילג פסוק שהוא מעיקר חובת היום, אינו חוזר^[1868].

על המדלג על חלק מהפסוקים של פרשת פרה^[1869], עי' לעיל: הפרשיות^[1870].

קרא בס"ת שני שלא מענין היום

בספר תורה שני - שתיקנו לאחר שנשלם התלמוד^[1871], שיקראו במועדים את פסוקי קרבן-מוסף* של אותו היום - שהוא קריאת חובת היום למפטיר*^[1872], אם טעה וקרא בענין אחר, לא יצא, וצריך לקרותה כולה ויברך לפניה ולאחריה^[1873].

טעות בספר התורה

קריאה בספר תורה חסר

ספר-תורה* שחסר יריעה אחת אין קוראים בו^[1874], ואין קוראים בחומשים - היינו שכותבים כל חומש אחד שלם לעצמו, במגילה, כספר תורה^[1875]. ויש מפרשים שהיינו כל שאין שם כל החמישה חומשי תורה^[1876] - בבית הכנסת משום כבוד ציבור^[1877], שלא יאמרו שאין להם ספר תורה שלם, וזה גנאי להם^[1878]. וחומשים שלנו, שאינם כתובים בגלילה כספר תורה, אפילו כל חמישה ספרים ביחד, אין לברך עליהם^[1879]. ובמקום שיש ספר תורה ואין שליח ציבור הבקי בנגינה בעל פה, שליח הציבור קורא מן החומשים שהוא נקוד בטעמים - אפילו אינו כתוב על קלף, אלא שנדפס בדפוס^[1880] - והעולה קורא אחריו מן הספר תורה הכשר^[1881] שבירך עליו^[1882].

כשיש טעות בספר התורה

ספר תורה פסול, אם מותר לקרוא בו, נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים סוברים שמותר לקרוא ולברך בספר תורה פסול^[1883], שאין הברכה על הקריאה בספר כמו שהברכה על נטילת לולב או ישיבה בסוכה שאם היתה סוכה פסולה או לולב פסול נמצאת ברכה לבטלה שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה שעליהן מברך ואם היו פסולין לא עשה מצוה וכאן בקריאה המצוה היא הקריאה בספר תורה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא על פה יברך כי עצמה של קריאה היא המצוה שעליה אנו מברכים^[1884]. ולכן כשמוציאים ספר תורה ומתחילים לקרות ונמצא כתוב טעות, או פסוק חסר או יתר, אין להחזיר הספר ולהוציא ספר אחר, משום שאין לנו ספר תורה כשר שלא ימצא בה חסר או יתר^[1885]. ב) ויש מהראשונים האוסרים לעולם לקרוא בספר תורה פסול^[1886], ואפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר, אין מברכים עליו^[1887]. ג) ויש המחלקים: כשאין ספר תורה אחר, קוראים אף בספר תורה פסול, וכשיש ספר תורה אחר, אין קוראים בו^[1888].

להלכה כתבו הפוסקים שמלכתחילה אין קוראים בספר תורה פסול^[1889], ואפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר, אין מברכים עליו^[1890]. נמצאה טעות בשעת הקריאה, נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם נמצא טעות בספר תורה בשעת קריאה, מוציאים ספר תורה אחר^[1891]. ויש פוסקים שמוציאים ספר תורה אחר, דוקא אם יש טעות גמור^[1892], אבל אם יש טעות בחסרות-ויתרות* כיו"דין ווי"ן וכיוצא בזה שאין הענין להשון משתנה, אין להוציא ספר תורה אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר^[1893]. ויש שפסק שלעולם אין מוציאים ספר תורה אחר, אפילו נחסרה תיבה^[1894]. ויש שפסק שאין מוציאים ספר תורה אחר ביתר תיבה, אבל בחסר מוציאים, שבחסר צריך לקרות בעל פה, ואסור לקרות בעל פה^[1895].

הקריאה והברכה כשמוציאים ס"ת אחר

לדעת הסוברים שאם נמצאה טעות בספר תורה בשעת הקריאה, מוציאים ספר תורה אחר^[1896], כתבו ראשונים שלעולם מברך ברכה אחרונה על ספר התורה הפסול^[1897], וברכה ראשונה על הספר תורה הכשר^[1898], אלא שאם לא קרא עדיין שלושה פסוקים, או שהוא רביעי בראש חודש או בחולו של מועד שצריך לגמור הפרשה, שאין מוסיפים עליה, או שהחסרון בסמוך לפרשה שני פסוקים, שאין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים^[1899], אין להפסיק לקורא להביא ספר תורה אחר, אלא קורא אותה בעל פה^[1900], ואין בזה משום דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם על פה^[1901], כיון שלא אפשר, שתחלת הדבר לא היה דעתו לקרותו על פה^[1902], ועוד יש לחוש להביא ספר תורה אחר מפני פגמו של ראשון, שיאמרו ברכה לבטלה לאחר קריאת התורה בספר הראשון^[1903]. וכן כתבו רוב הפוסקים^[1904]. ויש מהאחרונים שהנהיג שלעולם אין קוראים בעל פה ואין מברכים ברכה אחרונה על הספר הפסול, אלא בעת הטעות מוציאים ספר תורה אחר ומתחילים ממקום שנמצא הטעות, ומשלימים שבעה על אותם שקראו במוטעה, ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה, כי ברכה שבירך לפניה בספר התורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד^[1905], שיש לסמוך על הסוברים שמותר לקרוא בספר תורה פסול^[1906]. ויש מהפוסקים שכתבו כמותו^[1907].

על ספר-תורה* שנמצא בשעת הקריאה בו טעות בקרי וכתיב, שמוציאים ספר תורה אחר, ע"ע חסרות ויתרות^[1908].

התרגום

מימות עזרא נהגו שיהא מתורגמן* מתרגם לעם את קריאת התורה כדי שיבינו ענין הדברים^[1909], כי לשונם היה ארמי^[1910], שכשגלו ישראל ממקומם הורגלו ללשון ארמי^[1911], וכן נהגו בימי - המשנה^[1912] - והתלמוד^[1913]. וכתבו גאונים שמצוה היא והלכה מימות הנביאים^[1914], וכן יש מהראשונים שכתבו, שהתרגום חובה לאומרו, כקריאת התורה^[1915], והתרגום הוא הלכה-למשה-מסיני*^[1916], אלא מנהג* מקולקל הוא, שנתעצלו בתרגום^[1917]. ויש מהראשונים שכתבו שמכיון שמצינו בתלמוד שבהפטרה* היו מקומות שהיו קוראים בתרגום ומקומות שלא היו מתרגמים^[1918] - ונאמר על זה: לא שנו אלא במקום שאין מתורגמן אבל מקום שיש מתורגמן פוסק^[1919], משמע שהיו מקומות שלא היה בהם מתורגמן כלל לפי שלא היו מתרגמים לא בנביא ולא בתורה^[1920] - על זה אנו סומכים שאין אנו מתרגמים קריאת התורה^[1921], שהם היו רגילים לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית אבל עבורנו מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינים אותו^[1922]. ומכל מקום בימי הראשונים היו שנהגו לתרגם קריאת התורה בשביעי של פסח^[1923], כדי לפרסם הנס^[1924], ללעוזי לשון ארמי, לאותם שאינם מבינים בלשון הקודש, ויכירו וידעו ויבינו שהוא אמת^[1925], וביום ראשון של שבועות^[1926], כדי לפרסם הנס^[1927] של מתן תורה^[1928]. ואף בימינו נהגו במקצת הקהילות לתרגם לעולם את קריאת התורה^[1929].

על כך שאין הקורא רשאי לתרגם בעצמו, אלא יעמיד מתורגמן*, ע"ע מתורגמן. ושם, כל דיני המתורגמן וצורת התרגום*. על תרגום* התורה לארמית, ע"ע תרגום.

מקראות בתורה שאינם מתורגמים

לא כל המקראות אנו מתרגמים בציבור^[1930], ושלושה דברים אין מתרגמים - וסימנם: רע"ב^[1931] - מעשה ראובן^[1932], מעשה העגל השני^[1933] וברכת כהנים^[1934], שאף על פי שאנו מתרגמים בציבור כל הסדרים שאנו קוראים בכל שבת ושבת, אין מתרגמים אלו^[1935]. וכתבו ראשונים ואחרונים שכל אלו שאמרו נקראים ולא מתרגמים - וכל השמות כגון ראובן שמעון^[1936], עטרות ודיבֹן^[1937], שאין להם תרגום^[1938] - בכולם חוזר המתרגם וקורא כל פסוק ופסוק כפשוטו - בלשון הכתוב - לאחר הקורא כדי לצאת ידי חובת תרגום^[1939], ולהודיע שלא משום עצלות מניחים אותם, אלא משום כבוד ציבור^[1940] וכבוד ראובן^[1941] ומשום ישא ה'^[1942].

מעשה ראובן

מעשה ראובן - וישכב את בלהה פילגש אביו^[1943] - נקרא - בבית-הכנסת*^[1944] - ולא מיתרגם^[1945], משום כבוד ראובן^[1946], שאנו חוששים לגנותו^[1947], או משום כבוד יעקב^[1948]. ואין מתרגמים ויהי בשכֹּן ישראל וגו'^[1949], אלא אחרון^[1950] - של הכתוב^[1951] - ויהיו בני יעקב שנים עשר^[1952], והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה, לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו^[1953].

יש מהגאונים שהוסיפו, שלפי שאמרה המשנה שאין לתרגם את מעשה ראובן^[1954], אין לתרגם אף את הכתוב: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה^[1955], שהוא מזכירת מעשה ראובן^[1956]. וכתבו גאונים שהעולם אינו נמנע מלתרגמו^[1957].

מעשה עגל השני

מעשה עגל השני - מה שחזר אהרן וסיפר מעשה העגל^[1958] - נקרא ולא מיתרגם^[1959]. יש שכתבו טעם הדבר, משום כבודו של אהרן^[1960]. ויש כתבו הטעם, שנאמר בפרשה: ואשלִכהו באש ויצא העגל הזה^[1961], ולא יתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היו בו, שיצא מאליו^[1962], כאילו יוצא מעצמו ויש בו כח^[1963], אבל המקרא אין מבינים^[1964], ואילו היה מתרגם כל שאר הפרשה מלבד פסוק זה, כל שכן שהיו מעיינים מה שלא תרגם בזה^[1965].

בתחילת המקום שאותו אין מתרגמים, נחלקו הדעות: א) לדעת הבבלי - ולדעת התוספתא^[1966], ולדעת ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בירושלמי^[1967] - אין מתרגמים מויאמר משה אל אהרן מֶה עשה לך העם הזה^[1968], שהיא תשובה שהשיב משה את אהרן^[1969], שכל הפסוקים כתובים באהרן, ומשום כבודו עשו כן - שאין מתרגמים מעשה העגל, לסוברים כן^[1970] - ואפילו שאלת משה, שמשמע שנתרעם עליו, אינו מיתרגם, משום כבודו של אהרן^[1971]. ב) ולדעת חנניה בר שלמיה בשם רב בירושלמי, אין מתרגמים מהכתוב שאחריו: ויאמר אהרן אל יחר אף אדֹנִי^[1972], שהיא תשובה שהשיב אהרן את משה^[1973], שבזה יש לחוש לכבודו של אהרן, אבל מה שנתרעם עליו משה אין בכך כלום, ששמא משום שהיה ראש לכולם נתרעם עליו, אבל לא מפני שמובן משם שעשה את העגל^[1974].

אף בסוף המקום שאותו אין מתרגמים, נחלקו הדעות: א) לדעת ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בירושלמי, ולדעת חנניה בר שלמיה בשם רב בירושלמי, אין מתרגמים עד כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם^[1975]. וכן יש הגורסים בבבלי שאין מתרגמים עד וירא משה^[1976], דהיינו עד בכלל^[1977], שאין מתרגמים את כל הפסוק: וירא משה את העם כי פרֻעַ הוא כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם^[1978], נמצא - שלדעת הסוברים שאין מתרגמים מויאמר משה^[1979] - שאין מתרגמים חמישה פסוקים^[1980]. ב) אף לדעת התוספתא, ולדעת ר' בא - ויש גורסים: ר' אחא בשם ר' בא^[1981] - בירושלמי - אין מתרגמים עד כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם^[1982], ומשם ואילך מתרגמים, אלא שבפסוק ויגֹּף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן^[1983], מתרגמים חלק מזה הפסוק, ואין משלימים תרגומו^[1984], אינו מתרגם כולו, אלא מתרגם: ומחא ה' ית עמא, ואחר כך, כשאמר הכתוב - על אשר עשו^[1985] - את העגל אשר עשה אהרן, אין מתרגמים אותו^[1986], משום כבודו של אהרן^[1987]. ג) ויש הגורסים בתוספתא, שפסוק זה אינו מתורגם כלל^[1988]. ד) ויש הגורסים בבבלי, שאין מתרגמים עד וירא משה את העם כי פרֻע הוא^[1989], וכן יש הגורסים בתוספתא - לדעתה שמוסיפים ואין מתרגמים פסוק נוסף^[1990] - שסוף החלק הראשון שאין מתרגמים הוא וירא משה את העם כי פרֻע הוא^[1991].

יש מהאחרונים המפרשים בדעת ר' בא בירושלמי, שחולק על כל האמור לעיל, ולדעתו אין מעשה העגל השני אלא פסוק אחד בלבד: ויגֹּף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן^[1992], שזהו גנאי גם לציבור, אבל הפסוקים שלפניהם אינו מפורש הגנאי לציבור^[1993].

להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים שכתבו שאין מתרגמים שישה עשר פסוקים, מויהי כאשר קרב^[1994], עד על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן^[1995], מלבד פסוק אחד באמצעו: ויעמֹד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי^[1996], שמתרגמים אותו^[1997]. ויש מהגאונים וראשונים הפוסקים שאין מתרגמים מן ויאמר משה^[1998] עד לשמצה בקמיהם^[1999], ומוסיפים ואין מתרגמים את על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן^[2000]. ויש מהראשונים הפוסקים כנ"ל, אלא שלדעתם אין מתרגמים את כל הפסוק מויגֹּף ה' את העם^[2001].

ברכת כהנים

ברכת כהנים - דהיינו מיברכך^[2002] עד וישם לך שלום^[2003] - נקרא ולא מיתרגם^[2004]. בבבלי אמרו הטעם, משום שנאמר: ישא ה' פניו אליך^[2005], שלא יאמרו: הקדוש ברוך הוא נושא להם פנים^[2006], ואינם יודעים שכדאי הם ישראל לשאת להם פנים^[2007], ואין מתרגמים מברכת כהנים כלום, שאם היו מתרגמים שאר הפרשה, מלבד המילים הללו, כל שכן שהיו מעיינים מה שלא תרגם בזה^[2008].

ובירושלמי אמרו הטעם, שנאמר: כה תברכו^[2009], לברכה ניתנה ולא ניתנה לקריאה^[2010], כהלכתה בתרגומו^[2011].

מקראות שמתרגמים אותם

יש מקראות בתורה, שנאמר עליהם ביחוד שמתרגמים אותם, מפני שהיה מקום לחשוב שאין מתרגמים אותם, וסימנם בל"ת עק"ן^[2012]:

א) מעשה בראשית נקרא ומיתרגם^[2013], שהייתי חושב שלא יתורגם, מפני שיבואו לשאול מה למעלה מה למטה ומה לפנים ומה לאחור^[2014], כלומר שמא ישאל מה שאין יכולת האדם להשיגו^[2015].

ב) מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומיתרגם^[2016], שהייתי חושב שלא יתורגם, משום כבודו של אברהם^[2017].

ג) מעשה יהודה ותמר נקרא ומיתרגם^[2018], שהייתי חושב שלא יתורגם, משום כבודו של יהודה, ומתורגם משום שקריאה זו שבחו הוא, שהודה על חטאו^[2019].

ד) מעשה עגל הראשון - תיאור מעשה העגל, ללא חזרת אהרן על הדברים^[2020] - נקרא ומיתרגם^[2021],

שהייתי חושב שלא יתורגם, משום כבודם של ישראל^[2022], כל שכן שנוח להם שיתורגם ויבינו האמור, שיש להם כפרה^[2023]. ואף על פי שמעשה העגל הראשון נקרא ולא מיתרגם^[2024], לא דומה גנאי יחיד בציבור לגנאי ציבור בציבור^[2025], שלכך מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם, שהוא גנאי לכל הציבור^[2026], ואינו בזיון כל כך^[2027], כיון שכולם שוים בו, אבל מעשה עגל השני מדבר באהרן בלבד, וגנאי יחיד בציבור חמור^[2028].

ה) הקללות - וברכות^[2029] - שבתורה נקראים ומיתרגמים^[2030]. יש הגורסים: שהייתי חושב שלא יתורגם, שנחוש שמא יבוא לעבוד מאהבה - של ברכות^[2031] - ומיראה^[2032] - של קללות^[2033], כששומעים אותם^[2034], ואין ליבם לשמים^[2035] - ויש הגורסים: שהייתי חושב שלא יתורגם, שנחוש שמא תחלש דעתם של הציבור^[2036], כלומר שמא תיטרד דעתם^[2037], תחלש דעתם כשישמעו שהם נענשים, ויאמרו: טוב לנו להינות מן העולם ככל רצוננו הואיל וסופנו לעונשים הללו^[2038].

ו) אזהרות ועונשים שבתורה נקראים ומיתרגמים^[2039], יש הגורסים: שהייתי חושב שלא יתורגם, שמא תחלש דעתם^[2040] - כשישמעו שיהיו נענשים^[2041], ויאמרו: טוב ליהנות מן העולם הזה בכל רצוננו, הואיל וסופנו ליענש^[2042] - ויש הגורסים: שהייתי חושב שלא יתורגם, שמא יבואו לעשות מיראה^[2043], דהיינו יראת העונשים, או מאהבת השכר של ברכות, ולא לשם שמים^[2044].

קריאת הציבור את התרגום

כתבו גאונים שהמנהג בקריאת התורה שעשרה פסוקים - או חלקי פסוקים^[2045] - קורא הציבור כולו אותם ותרגומם: ה' ילחם לכם^[2046]; ויאמינו בה'^[2047]; ה' איש מלחמה^[2048]; מי כמכה^[2049]; מקדש ה'^[2050]; ה' ימלֹך^[2051]; כי מחה אמחה^[2052]; ה' ה' אל רחום וחנון^[2053]; תמחה את זכר עמלק^[2054]. וכתבו, שיש שנהגו שקורא הציבור בקול אף את וסלחת לעוננו^[2055], ותרגומו^[2056].

הערות שוליים