אנציקלופדיה תלמודית:קריאת שמע

הגדרת הערך - המצוה לקרא שלש פרשיות מן התורה בכל יום בשחרית ובערבית

המצוה וגדרה

המצוה

מצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום^[1], בערב ובבוקר^[2], שנאמר: ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך^[3], היינו בשעה שדרך בני אדם שוכבים, וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדים, וזה הוא יום^[4]. ומה היא הקריאה, שלש פרשיות שבתורה: "שמע"^[5], "והיה אם שמע"^[6], "ויאמר"^[7].

אם חיובה מן התורה

נחלקו אמוראים בקריאת שמע אם חיובה – על כל פנים חלק ממנה^[8] - מן התורה: א) רב יהודה – יש גורסים: בשם שמואל^[9] - אמר שאינה אלא מדרבנן^[10], ומה שנאמר: ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך^[11], על דברי תורה נאמר, ולא על הקריאה^[12], ולפיכך לדעתו בספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא, שספק דרבנן לקולא^[13], וכן נראה בסתם גמרא – לגורסים כן – שחיוב קריאת שמע מדרבנן^[14], וכן יש שפירשו בדעת אמוראים בירושלמי^[15], ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל, ואין מחלוקת בדבר^[16]. ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה^[17]. ב) רבי אחא בירושלמי אמר שחיובה מן התורה^[18], וכן בדעת תנאים ואמוראים שדרשו את הלכות קריאת שמע מן הכתובים, כתבו ראשונים שחיובה מן התורה^[19], וכן דייקו ראשונים ואחרונים מברייתות ומן התלמוד בכמה מקומות^[20], וכן בדעת תנאים הסוברים שבספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא^[21], כתבו ראשונים שזהו משום שחיוב קריאת שמע מן התורה הוא, וספק דאורייתא לחומרא^[22], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שחיוב ק"ש הוא מן התורה^[23]. בטעמם של הסוברים כן, כתבו ראשונים שמה שנאמר בה ודברת וגו' בשכבך ובקומך, על קריאת שמע נאמר^[24]. ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שמן התורה חייב לומר בזמן שכיבה וקימה איזה דבר מן התורה שירצה – שהרי: ושננתם לבניך, על כל התורה נאמר, ועל זה נאמר: בשכבך ובקומך^[25] - וחכמים הם שייחדו לומר שלש פרשיות אלו דוקא, ולקיים בהם החיוב שמן התורה^[26]. ד) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ר' יהודה שמצות קריאת שמע נדרשת מן הכתוב: ודברת בם וגו', אלא שלפי שהיא דרשה רחוקה, חשובה מצוה מדברי סופרים לענין כמה הלכות, ולפיכך מקלים בספק אם קרא, שאינו חוזר וקורא^[27].

מה כולל החיוב מן התורה

לסוברים שק"ש חיובה מן התורה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הקריאה כולה חיובה מן התורה, או חלקים ממנה, ואלו חלקים: א) יש שכתבו שמצוה מן התורה לקרא את הפסוק הראשון לבדו^[28], שעליו נאמר: ודברת בם וגו'^[29], ומטעם זה נהג רבי יהודה הנשיא לקרא את הפסוק הראשון לבדו^[30], שהיתה תורתו אומנותו ולא היה רוצה להפסיק ולהתבטל לקרותה כולה, כיון שיוצא מן התורה בפסוק הראשון^[31], וכן פרשו ראשונים במה שאמרו שהנאנס בשינה אחר הפסוק הראשון, יצא ידי חובתו^[32], היינו שיצא ידי חובתו מן התורה אף על פי שלא קרא יותר^[33] - ויש שכתבו שאף מדרבנן יצא, כיון שהיה אנוס, עי' להלן^[34] - וכן כתבו ראשונים שמטעם זה היו אמוראים מבקשים להעירם לקרא הפסוק הראשון לבדו^[35], וכן יש שכתבו שמטעם זה אמרו שאין צריך כוונת הלב אלא בפסוק הראשון, לסוברים כן^[36], ומטעם זה יש שכתבו שהפסוק הראשון צריך לקראו דוקא בזמן הראוי לקריאה לדברי הכל, ושאר הקריאה ניתן לקראה בזמן שנחלקו בו אם ראוי^[37], ומטעם זה יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לכוין לצאת ידי חובה באמירת הפסוק: שמע ישראל, שקודם התפילה, אף על פי שאינו קורא אז הפרשה כולה^[38]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו שהפרשה הראשונה כולה, לבדה, חיובה מן התורה^[39], ואף רבי יהודה הנשיא, שלא קרא כל קריאת שמע^[40], קרא הפרשה הראשונה כולה^[41], ומטעם זה כתבו ראשונים שהקורא ק"ש בערבית קודם זמנה, יוצא ידי חובתו בקריאת ק"ש שעל המיטה, אף על פי שאין קורא שם אלא את הפרשה הראשונה^[42], וכן יש מן האחרונים שכתבו שהקוראים קודם תפילת שחרית כדי לצאת ידי חובה^[43], יקראו את הפרשה הראשונה כולה^[44]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו ששתי הפרשיות הראשונות חיובן מן התורה^[45], ולדעתם הקוראים קודם התפילה כדי לצאת ידי חובה^[46], יקראו שתיהן^[47]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו שבפסוק הראשון יוצא ידי חובתו מן התורה, אלא שמכל מקום בקריאת כל שלשת הפרשיות מקיים מצוה מן התורה^[48]. ה) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחייבים מן התורה לקרא כל שלשת הפרשיות^[49].

האיסור לשכחה

לסוברים שקריאת שמע מן התורה, יש מן הראשונים שכתב שאף איסור לא תעשה מן התורה יש בה, שנאמר: השמר לך פן תשכח את ה'^[50], פירוש, שלא ישכח אדם מלקבל עול מלכות שמים עליו ויקרא ק"ש בכל יום^[51].

במנין המצוות

מצות קריאת שמע נמנית במנין המצוות למצוה אחת^[52], לסוברים שהיא מן התורה^[53]. ויש שמנאוה לשתי מצוות, אחת שחרית ואחת ערבית, לפי ששתיהן אין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו^[54].

גדרה: מצוה בפני עצמה או בגדר תלמוד תורה

מצות קריאת שמע, כתבו אחרונים שנחלקו אמוראים בגדרה: יש סוברים שהיא מצוה מיוחדת על עצם הקריאה^[55]. ויש סוברים שהיא בכלל מצות תלמוד-תורה*, וכמה אופנים נאמרו בזה: א) יש שכתבו בדעת הסוברים שק"ש דרבנן^[56], שתקנוה חכמים, כדי לקיים בה מצות תלמוד-תורה* – שהיא מצוה מן התורה - ולפיכך קבעוה בבקר ובערב, שחיוב תלמוד תורה בבוקר ובערב הוא^[57]. ב) ויש שכתבו שמצות ק"ש מן התורה היא ללמוד דבר מן התורה בבוקר ובערב, וחכמים תקנו לקרא פרשיות אלו^[58]. ג) יש שכתבו אף בדעת הסוברים שמצותה מן התורה לקרא פרשיות אלו דוקא, שאינה מצוה בפני עצמה כמו כל המצוות המעשיות, אלא חובת לימוד הוא, כמו שנאמר: ודברת בם^[59].

גדרה: בכלל מצות יחוד השם

יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמצות ק"ש אינה חשובה מצוה בפני עצמה, אלא היא בכלל מצות יחוד-השם*, שחייב אדם לייחדו בכל רגע^[60].

מעלתה

במעלתה של ק"ש אמרו בתלמוד: הקורא קריאת שמע, ראוי שתשרה עליו שכינה^[61]. ואמרו: אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די^[62]. ואמרו שק"ש היא מעשרה דברים השקולים כנגד כל עבירות שבתורה^[63].

במי שאינו קורא ק"ש שנינו: איזהו עם-הארץ*, כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית^[64]. וע"ע עם-הארץ*.

במי שהחסיר קריאת שמע פעם אחת, שנינו: מעות לא יוכל לתקן^[65], זה שבטל קריאת שמע^[66]. וכן אמרו: אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא, דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם^[67].

אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית^[68].

קבלת עול מלכות שמים

קריאת שמע, יש בה קבלת עול מלכות שמים^[69], וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו בה^[70]. וקבלה זו היא בפרשת "שמע", ומטעם זה קוראים אותה קודם פרשת "והיה אם שמע", שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך עול מצוות^[71]. יש סוברים שקבלת עול מלכות שמים היא בפסוק הראשון, וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו דוקא בו^[72]. ויש סוברים שאף "ברוך שם וגו'" בכלל, וזה הטעם לכמה הלכות שנאמרו בו^[73]. ויש סוברים שהפרשה הראשונה כולה בכלל, וזה הטעם להלכות שנאמרו בה^[74]. ויש סוברים שעד "על לבבך" הוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, וזה הטעם להלכות שנאמרו שם^[75].

התוכן

התוכן והסדר

אמרו בירושלמי: מפני מה קוראים שתי פרשיות הללו – "שמע", "והיה אם שמע" - בכל יום, ר' סימון אמר, מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה^[76]. ר' לוי אמר, מפני שעשרת הדברות כלולים בהם^[77], היינו רמוזות בהן^[78].

בטעם שצריך לקרא פרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע", אף על פי שמה שכתוב בזה כתוב בזה, אמרו בירושלמי שהראשון ליחיד, שנכתב בלשון יחיד, והשני לציבור, שנכתב בלשון רבים, וכן, שהראשון לתלמוד, שלא מפורש בו כל כך מצוות מעשיות, והשני למעשה, שנאמר בו: אם שמוע תשמעו אל מצותי^[79].

ר' יאשיה סובר שאין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה, שנאמר בה: ודברת בם, אבל פרשה שניה די לכונה בלבו, שמה שנאמר בה: לדבר בם, נדרש לענין אחר^[80].

פרשת ציצית מפני מה קבעוה, אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה ששה דברים^[81]: א) מצות ציצית, שנאמר: ועשו להם ציצית וגו'^[82]. ב) יציאת מצרים, שנאמר: אשר הוצאתי אתכם וגו'^[83]. ג) עול מצות, שנאמר: וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'^[84]. ד) דעת מינים, שכן שנינו בברייתא: אחרי לבבכם^[85] - זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים^[86]. ה) הרהור עבירה, שכן שנינו בברייתא: אחרי עיניכם^[87] - זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני^[88]. ו) הרהור עבודה זרה, שכן שנינו בברייתא: אתם זונים^[89] - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים^[90].

אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע – שאף על פי שקדמה בתורה, צריך טעם, שאין מוקדם ומאוחר בתורה^[91] - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות, ולמה קדמה היה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום^[92]. וטעם נוסף אמר ר' שמעון בן יוחי: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע, שפרשת שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות - שנאמר: ודברת בם, היינו ללמוד, ושננתם, היינו ללמד, וקשרתם וכתבתם, היינו לעשות – ופרשת והיה אם שמוע, יש בה ללמד ולעשות בלבד – שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם, היינו ללמד, וקשרתם, וכתבתם, היינו לעשות – וכן בדין הוא שתקדים והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע יש בה ללמד ולעשות, וויאמר, אין בה אלא לעשות בלבד^[93].

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע^[94], משום שכתוב בה: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו^[95], שדומה ל: בשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שקטים ושלוים כארי וכלביא^[96], או מפני שכתוב בה יציאת מצרים ומלכות בית דוד^[97], או מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים^[98], ומפני מה לא קבעוה, מפני טורח ציבור^[99]. וע"ע טרחא-דצבורא*^[100].

ואף עשרת הדברות בקשו לקבוע בקריאת שמע, ובטלום מפני תרעומת המינים^[101], שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני^[102]. ומכל מקום כתבו ראשונים שטוב להרהר בעשרת הדברות בעוד שקורא ק"ש^[103], כדי שלא יבוא לעבור על אחת מהן^[104].

בדיעבד ובמקום צורך

בדיעבד או במקום אנס, יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים ידי חובה בקריאת פסוק: "שמע ישראל" לבדו, מאחר והוא עיקר קריאת שמע^[105], וזהו שאמרו בגמרא שאם אמר שמע ישראל וגו', ונאנס בשינה, יצא^[106], וכן זה הטעם שאמוראים היו מבקשים לצערם ולהעירם לקריאת הפסוק הראשון לבדו^[107], שמן השאר היו פטורים מחמת אנס שינה^[108].

ובדעת הסוברים שהפרק הראשון כולו הוא עיקר ק"ש^[109], נראה מדברי ראשונים שאף בדיעבד אין יוצאים אלא בקריאת הפרק הראשון, ואין די בפסוק הראשון^[110]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שבמקום טורח ציבור יוצאים ידי חובה בקריאת הפרשה הראשונה לבדה, ולפיכך במקומות שמתפללים ערבית וקוראים ק"ש קודם זמנה מפני שטורח לקבץ הציבור בלילה^[111], יוצאים ידי חובה בקריאת הפרשה הראשונה שעל המיטה^[112].

וראשונים חולקים וסוברים שלא יצא ידי חובתו עד שיקרא כל שלשת הפרשיות^[113]. או שתי הראשונות^[114].

פרשת ציצית בלילה

בלילה, נחלקו אמוראים אם קוראים פרשת ציצית: א) במדרש אמרו, וכן אמר ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן בירושלמי, שאין אומרים אותה^[115], לפי שאין מצות ציצית בלילה^[116]. ב) רב כהנא בשם רב אמר, וכן אמרו בירושלמי בשם בני בבל: לא יתחיל, היינו שאין צריך לאמרה, לפי שאין מצות ציצית בלילה, ואם התחיל, גומר^[117], שאין ראוי לפסוק ולדלג^[118], וכן משום שיש בסופה הזכרת-יציאת-מצרים*, ונגררת כולה אחריה^[119]. ומה חשובה התחלה, אמר רב שמואל בר יצחק אמר בשם רב, וכן דעת בני בבל, שאמירת: דבר אל בני ישראל, אינה התחלה, ואמירת: ואמרת אליהם, היא התחלה, והאומר עד שם צריך לגמור^[120]. ג) ובירושלמי אמרו בשם חכמי ארץ ישראל: מתחיל ואינו גומר^[121], שאין חשש להתחיל ולדלג^[122]. ובבבלי אמרו בדעת בני ארץ ישראל, שאף הם מודים שאם התחיל גומר, אלא שלדעתם אמירת: ואמרת אליהם, אינה התחלה, ואמירת: ועשו להם ציצית היא התחלה, ולפיכך נהגו להפסיק קודם הזכרת הציצית, ולומר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם אמת^[123].

להלכה אמר אביי שאנו - בני בבל - מתחילים עד: ואמרת אליהם, לפי שכך התחילו בארץ ישראל, וכיון שאמרנו עד כאן, חייבים אנו לסיים, שלדעתנו אמירה זו חשובה התחלה, ולדעתנו אם התחיל גומר^[124]. וכן כתבו ראשונים להלכה, שקוראים בלילה את פרשת ציצית^[125].

על אמירת פרשת ויאמר בלילה משום הזכרת יציאת מצרים שבה, ע"ע זכירת-יציאת-מצרים^[126]. על ברכת אמת ואמונה, אם אומרים אותה כשאין אומרים פרשת ציצית, ע"ע ברכות-קריאת-שמע*^[127], וע' זכירת-יציאת-מצרים*^[128].

אמירת ברוך שם וגו'

אחר אמירת הפסוק הראשון אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד^[129]. בטעם אמירתו אמר ר' שמעון בן לקיש, שכשקרא יעקב לבניו^[130], בקש לגלות להם הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא יש בכם שאינו הגון, פתחו כולם ואמרו: שמע ישראל וגו', פתח הזקן ואמר ברוך שם וגו', לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה^[131]. וטעם נוסף לאמירתו אמרו במדרש, שבשעה שעלה משה למרום^[132], שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקדוש ברוך הוא: ברוך שם וגו', והוריד אותה לישראל^[133]. ומדברי ראשונים נראה טעם נוסף לאמירתו, כדי להפסיק בין הפסוק הראשון לשאר הפרשה, עי' להלן^[134].

לא אמר ברוך שם וגו', יש מן האחרונים שכתבו שאין מחזירים אותו^[135]. ויש שכתבו שמחזירים אותו, וכתבו שאפילו אם אמרו בלא כוונה, מחזירים אותו^[136].

וע"ע יחוד-השם*, על הכוונה באמירת ברוך שם וגו'^[137].

יש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי מאיר, שאין אומרים ברוך שם וגו'^[138].

אמירתו בלחש

ברוך שם וגו', אומרים אותו בחשאי^[139], אפילו במקומות שקוראים שאר הפרשה בקול רם^[140]. בטעם הדבר אמרו בגמרא, שאמרו חכמים: כיצד נעשה, לאמרו אין כדאי, שלא אמרו משה רבינו, שלא לאמרו אין כדאי, שאמרו יעקב^[141], התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי^[142], שהוא היכר שאינו מן הפרשה הכתובה^[143]. ובמדרש אמרו בטעם, לסוברים שמשה הוריד אמירה זו מן המלאכים^[144], משל למה הדבר דומה, לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך, נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך^[145].

במקום שיש מינים, אמר רבי אבהו שהתקינו שיהו אומרים אותו בקול רם, מפני תרעומת המינין - שיהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי^[146] - ובמקום שאין מינים, עדיין אומרים אותו בחשאי^[147].

על אמירתו בקול ביום-הכיפורים*, ע"ע^[148].

אמירת א-ל מלך נאמן

קודם ק"ש, יש מן הראשונים שנהגו לומר: א-ל מלך נאמן, כדי להשלימה לרמח תיבות, עי' להלן^[149]. ויש שכתבו שיש לבטל אמירה זו^[150], לפי שאין לנו לומר מעצמנו^[151], ועוד שמפסיק בין הברכה לקריאה, ועוד שמוציא שם שמים לבטלה, ועובר על לא-תשא*^[152]. ויש שכתבו לאמרה כשמתפלל ביחידות, ולא כשמתפלל בציבור^[153].

השלמה לרמח תיבות

קריאת שמע, יש בה רמה תיבות, וכתבו ראשונים שנהגו להשלימה לרמח, כמנין איבריו של אדם^[154], וכן אמרו במדרש, שהקורא ק"ש כתקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו^[155]. וכיצד משלימים, יש שנהגו לומר לפניה תיבות: א-ל מלך נאמן, שהן שלש תיבות, כנגד השלש החסרות^[156], ויש שהוסיפו קודם תיבות אלו תיבת: אמן, שלדעתם חסרות ארבע מילים^[157]. ויש שכתבו שמשלימים את התיבות החסרות בזה שחוזר שליח הציבור בסוף הקריאה על התיבות: ה' אלקיכם אמת^[158], היינו שמסיים תחלה עד "אמת", ולאחר מכן חוזר על תיבות אלו^[159], והקהל יוצאים ידי חובה בשמיעתן^[160], וכן כתבו אחרונים להלכה^[161]. והמתפלל ביחידות, אינו חוזר^[162], אלא יכון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב^[163], או שיאמר א-ל מלך נאמן^[164], ובערבית יש שכתבו שיכון בוי"ו שואמונה, או שתיבת אמת עולה כנגד ג שמות^[165]. ויש שכתבו שמשלימים ג התיבות החסרות בכך שחוזרים פעמיים על המילים: להיות לכם לאלקים^[166], או על המילים: אני ה' אלוקיכם^[167].

החייבים והפטורים

העוסק בתורה

חברים שהיו עוסקים בתורה, אפילו אותם שתורתם אומנותם, חייבים בקריאת שמע^[168].

מי שתורתו אומנותו, כתבו ראשונים שאין מפסיק מלימודו לכל קריאת שמע, אלא קורא את הפסוק הראשון לבדו^[169], שהוא לבדו מן חיובו מן התורה, לסוברים כן^[170], שכן מצינו שעשה רבי יהודה הנשיא, שהפסיק מלימודו לקריאת הפסוק הראשון לבדו^[171]. ויש שכתבו שדוקא המלמד תורה ברבים, כגון רבי יהודה הנשיא, קורא הפסוק הראשון לבדו, אבל אדם אחר קוראה כולה^[172], ואף המלמד תורה ברבים, יש שכתבו שאם לא יתבטלו מן הלימוד מחמת הפסקתם לקריאת כולה, קוראים את כולה^[173].

ובירושלמי אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי שכגון אנו שעסוקים בתלמוד תורה תמיד ואין מפסיקים לדברים אחרים, אין מפסיקים לק"ש^[174], מפני שזה שינון וזה שינון^[175], היינו שלפי שק"ש אין בה מעשה, אין מפסיקים לה כלמצוות אחרות^[176], או שמצות קריאת שמע עיקרה תלמוד תורה^[177].

העוסק בצרכי רבים

העוסק בצרכי רבים, אפילו בהצלת ממונם^[178], ואין מי שישתדל אלא הוא^[179], כתבו ראשונים שאינו מפסיק לקריאת שמע^[180], וכן שנינו בתוספתא שרבן גמליאל ובית דינו לא היו מפסיקים כשעסקו בצרכי ציבור, כדי שלא להסיע מלבם^[181], וכן אמרו שהעוסקים בעיבור השנה לא היו מפסיקים לקריאת שמע^[182], לפי שעניני הדת ותקוני ענינים שבה תלוים בה, ושהם צריכים בה למעשה^[183].

העוסק במצוה

כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, וכן מוכרי תכלת, נחלקו תנאים אם חייבים בק"ש: יש סוברים שפטורין מקריאת שמע, משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה^[184]. ויש סוברים שחייבים^[185].

פועלים

פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, אף על פי שפטורים ממקצת חיובים, חייבים בקריאת שמע^[186].

על קריאה בעת עיסוק במלאכה עי' להלן^[187].

הפטורים

אשה פטורה מקריאת שמע^[188], אף על פי שיש בה קבלת עול מלכות שמים^[189], לפי שמצות עשה שהזמן גרמה היא^[190], וע"ע אשה*^[191]. וכן עבד, לפי שדינו כאשה, פטור מקריאת שמע^[192], וע"ע עבד*. ויש מן הראשונים שכתבו שעבד ואשה חייבים בקבלת היחוד, היינו קריאת הפסוק הראשון של ק"ש^[193], והרבה אחרונים חולקים על זה^[194], ומכל מקום כתבו אחרונים שנכון ללמדם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים^[195], ויקראו לפחות הפסוק הראשון^[196], ויש שכתבו שנכון שיקראו הפרשה הראשונה^[197].

קטן פטור מקריאת שמע^[198], ונחלקו ראשונים אם היינו דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך, או אף כשהגיע לחינוך^[199], וע"ע חנוך*^[200] וע' קטן*.

על בעל-קרי, אם קורא קריאת שמע, ע"ע בעל-קרי*^[201], וע' טמא^[202].

העוסקים במצוות, פעמים שפטורים מקריאת שמע, כגון חתן, ע"ע חתן*^[203], וע' גאוה*^[204], וע' כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*^[205], וע' עוסק-במצוה*, וכגון מי שמתו מוטל לפניו, ע"ע אנינות*^[206], וע' עוסק-במצוה*, וכן המשמר את המת, ע"ע עוסק-במצוה* וע' מת*, ומי שעוסק בהספד, ע"ע הספד*^[207], וכן העוסקים בקבורה, כגון נושאי המיטה, ע"ע קבורה*, וכן העוסקים בניחום האבל בשורה בחזרה מן הקבורה, ע"ע נחום-אבלים*.

על הוצאת המת סמוך לקריאת שמע, ע"ע קבורה* ועי' אדם-חשוב*^[208].

הפטורים שרצו לקרוא

חתן, הפטור מקריאת שמע – וכן שאר הפטורים^[209] - דעת תנא קמא שאם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא^[210], ויש שכתבו שכן הלכה^[211]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול^[212], משום יוהרא^[213], שאם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, אין זה אלא גאוה, שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו^[214], ויש שכתבו שכן הלכה^[215]. וע"ע גאוה*^[216], וע' כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*^[217], וע' חתן^[218].

הפטור מק"ש, אף לסוברים שמותר לו לקרוא, כתבו ראשונים שלא יקרא אלא כשדעתו פנויה עליו, אבל אם היה מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו^[219]. ויש חולקים וסוברים שיקרא בכל אופן, ויהא כקורא בתורה, ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו^[220].

אנו, שבשום פעם אין אנו מכונים היטב, יש מן הראשונים שכתבו שלדברי הכל חתן יש לקרות, שאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא, כלומר אני מכוין בכל שעה^[221]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים כן, שדוקא בחתן אמרו כן, ולא בשאר הטרודים^[222].

זמנה

זמנה

בזמן קריאת שמע נאמר בתורה: בשכבך ובקומך^[223], ופרשו במשנה: בזמן שבני אדם שוכבים ובזמן שבני אדם עומדים^[224], והיינו שמצוה לקרא פעמיים ביום, אחת בבוקר ואחד בערב^[225].

שנינו: רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע^[226], ופרשו ראשונים שהיינו לקראה בזמנה^[227]. ואמר רבי מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה^[228].

אין להתעכב מלקרות ק"ש עד שיעבור זמנה, או אפילו אם יש חשש שיעבור, ואפילו כדי לקרותה בטלית או בתפילין או כדי להתפלל בציבור^[229].

וצריך לגמרה כולה בזמנה^[230]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהפרשיות שאין חיובן מן התורה, ניתן לקראן אחר זמנה^[231].

גדר זמנה

ונחלקו גאונים וראשונים ואחרונים, בדעת תנאים ואמוראים, בגדר זמני קריאת שמע, אם הם תלוים בגדרי יום ולילה, או שתלוים בזמני שכיבה וקימה:

א) יש סוברים בדעת תנאים שהגדר הוא זמן שכיבה וזמן קימה, ולא יום ולילה^[232], וזה טעם התנאים הסוברים שזמן ק"ש של ערב אינו מתחיל מיד בתחילת הלילה^[233], שעדיין אינו זמן שכיבה^[234], וכן זה טעם הסוברים שניתן לקרא קריאת שמע של שחרית אף קודם תחילת היום, כשהוא כבר זמן קימה^[235], וכן הסוברים שניתן לקרא ק"ש של ערבית אף קודם תחילת הלילה, כשהוא כבר זמן שכיבה^[236], וכן הסוברים שניתן לקרא ק"ש של ערב אף אחר תחילת היום, כשהוא עדיין זמן שכיבה^[237]. וכן יש שכתבו בטעם הסוברים שאין כל הלילה כשר לק"ש של ערב^[238], שתחילת הלילה לבדה היא זמן שכיבה^[239]. ואף בדעת הסוברים שזמן ק"ש של לילה מתחיל מיד בתחילת הלילה^[240], יש שכתבו שגדר הזמן הוא זמן שכיבה, ולא הלילה, אלא שמיד בתחילת הלילה הוא זמן שכיבה^[241]. ב) ויש סוברים בדעת תנאים שהזמנים הם היום והלילה, ולא זמני שכיבה וקימה^[242], ומה שנאמר "בשכבך", היינו בלילה שהוא סמוך לזמן השכיבה, וכן מה שנאמר "בקומך" היינו ביום שהוא סמוך לזמן הקימה^[243], וזה טעם התנאים הסוברים שזמן ק"ש של ערב מתחיל מיד בתחילת הלילה^[244], וכן זה טעם הירושלמי הסובר שבין השמשות ספק הוא אם קוראים בו ק"ש של ערב, לפי שהוא ספק יום ספק לילה^[245], אף על פי שאין בו ספק לענין זמן שכיבה^[246], וכן יש שכתבו שזה טעם הסוברים שזמן ק"ש של ערבית מתחיל מפלג-המנחה*^[247], שלדעתם מאז חשוב כבר לילה, אף על פי שאינו זמן שכיבה^[248]. ואף בדעת הסוברים שאין קוראים מיד בתחילת הלילה^[249], והסוברים שאין קוראים מיד בתחילת היום^[250], יש שכתבו שהגדרים היסודיים הם היום והלילה, אלא שרבנן קבעו משום סיג, שאין קוראים מיד בתחילתם^[251]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שספק הוא בלשון התורה אם זמנה ביום ולילה, או בשכיבה וקימה, או שצריך זמן שהוא שניהם גם יחד, ולפיכך לסוברים שחיובה מן התורה, אין לקרא אלא ביום שהוא זמן קימה, ובלילה שהוא זמן שכיבה, ולסוברים שחיובה מדרבנן, די ביום או לילה לחוד, ושכיבה או קימה לחוד^[252].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת בית שמאי, בגדר זמן ק"ש, שאינו זמן קבוע, לא בגדרי יום ולילה, ולא בגדרי זמן שכיבה וקימה, אלא הדבר תלוי בכל אחד בשכיבתו ובקימתו, שכל אחד צריך לקרא בערב אחר שכבר שכב, ובבקר אחר שכבר קם^[253].

תחילת זמן ק"ש של ערבית

מאימתי קורין את שמע בערבין, נחלקו תנאים: א) ר' אליעזר סובר, וכן דעת חכמים ורבי יהושע, שזמנה משעה שהכהנים* נכנסים לאכול בתרומתן*^[254], היינו משעת צאת-הכוכבים*^[255], שקודם לכן יום הוא^[256], או שאינו זמן שכיבה^[257]. ב) ר' חנינא אמר, וכן דעת תנאים נוספים בברייתא, וכן דעת רבי מאיר, שזמנה משעני נכנס לאכול פתו במלח^[258], והוא הזמן שבני אדם נכנסים לאכול פתם בערבי שבתות^[259], וזמן זה מאוחר מצאת הכוכבים^[260]. בטעמם כתבו גאונים שעד אז אינו זמן שכיבה, שאין דרכם של בני אדם לשכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו, אחר שמספר עם שכניו^[261]. ג) רבי אליעזר אמר משעה שקדש היום בערבי שבתות^[262], היינו מבין-השמשות*^[263]. בטעמו נראה מדברי גאונים, שמשקיעת החמה חשוב כבר לילה^[264]. ואחרונים כתבו בטעם, שיחידים שוכבים כבר, וחשוב זמן שכיבה^[265]. ד) ורבי מאיר אומר, משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם^[266], היינו קודם בין השמשות^[267] - שהוא כהרף עין לפני צאת הכוכבים, לסוברים כן^[268] - שהוא סמוך לחשיכה, וזמן שכיבה הוא^[269], שיחידים שוכבים כבר^[270]. ה) ור' אחאי – או ר' אחא – אומר משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב^[271] – בימות החול^[272], ויש אומרים בשבת^[273] – ונחלקו ראשונים אימתי הוא זמן זה: יש שכתבו שמאוחר הוא מכולם^[274], וכתבו בטעמו, שקודם לכן אינו זמן שכיבה, לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהם זה עם זה^[275], ויש שכתבו שזמן זה שהוא מבעוד יום^[276]. ו) בדעת ר' יהודה הסובר שזמן תפילת מנחה* עד פלג-המנחה*^[277], יש מן הראשונים שכתבו שזמן קריאת שמע מתחיל מיד לאחר פלג המנחה^[278], לפי שכבר חשוב זמן שכיבה^[279], או לפי שחשוב לילה^[280], ויש סוברים אף בדעת ר' יהודה שאין קוראים אז, לפי שאינו זמן שכיבה^[281]. וע"ע כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*^[282].

יש מן האחרונים שכתבו שלא נחלקו תנאים בתחילת זמן ק"ש של ערב שמן התורה, שהכל מודים שהוא בתחילת זמן שכיבה – שבגדרו אין מחלוקת^[283] – אלא שחכמים תקנו זמן אחר, ובו נחלקו^[284].

להלכה

להלכה נראה בירושלמי, וכן כתבו גאונים וראשונים ואחרונים, שזמנה מצאת הכוכבים^[285], ואם קראה קודם לכן לא יצא ידי חובתו^[286], וחוזר וקורא בזמנה^[287], ומה שנהגו בזמן הגמרא והראשונים לקרא ק"ש קודם צאת הכוכבים, אמרו בירושלמי שלא עשו כן אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, אבל לא יצאו ידי חובה בקריאה זו^[288].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הנוהגים לקראה בתפילת ערבית קודם צאת הכוכבים^[289], שהלכה כסוברים שזמנה מפלג המנחה^[290], או כסוברים שזמנה מבין השמשות, או כסוברים שזמנה משעה שנכנסים לאכול סעודת ערב שבת^[291], ומה שאמרו בירושלמי שלא יצאו בקריאתם שקודם צאת הכוכבים, בקריאה אחרת אמרו, שהיו שנהגו לקראה קודם תפילת המנחה, כמו שאנו קוראים אשרי^[292].

ויש שכתבו שלענין לכתחלה הלכה כסוברים שזמנה בצאת הכוכבים, ולענין שעת הדחק סומכים על השיטות המקדימות זמן קריאתה, ומטעם זה נהגו להתפלל ערבית ולקרא ק"ש קודם צאת הכוכבים, שהיתה שעתם שעת הדחק, לפי שהציבור התכנסו כבר לתפילת המנחה, וטורח הוא להתעכב עד צאת הכוכבים, ואם לא יתפללו ויקראו מיד, יש לחוש שילכו העם לביתם ולא יקראו^[293]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שצריך לקרא מצאת הכוכבים, ובשעת הדחק ניתן לקרא קודם, מטעם אחר, שגדר זמן ק"ש בלילה הוא זמן שכיבה, אלא שלענין לכתחלה הולכים אחר זמן שכיבה של רוב בני אדם, שהוא בצאת הכוכבים, ולענין שעת הדחק, די בזמן שכיבה של יחידים, והיינו מבין השמשות או מזמן סעודת ערב שבת^[294].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה שלענין חלקי הקריאה שחיובם מדרבנן, סומכים בשעת הדחק על הסוברים שזמנה משקיעת החמה, וזה טעם המנהג להתפלל ולקרא קודם צאת הכוכבים מפני טורח הציבור, אבל לענין החלקים שחיובם מן התורה, אין סומכים על המקלים, ולפיכך המקדימים לקרא, צריכים לחזור ולקרא חלקים אלו לאחר צאת הכוכבים^[295].

בין השמשות

לסוברים שזמנה מצאת הכוכבים^[296], אמרו בירושלמי שהקורא בין-השמשות, ספק הוא אם יצא ידי חובה^[297] - וצריך לחזור ולקרא לסוברים שכן הדין בספק קרא ק"ש^[298] - ובארו אחרונים בטעמו, שזמן ק"ש של ערבית מתחיל בתחילת הלילה, ובין השמשות ספק לילה הוא^[299]. ובדעת הסוברים שזמן ק"ש של לילה תלוי בזמן שכיבה, וזמן שכיבה הוא מצאת הכוכבים^[300], צדדו אחרונים שהקורא בין השמשות, ודאי הוא שלא יצא ידי חובה^[301].

סוף זמן ק"ש של ערבית

עד מתי זמן קריאתה בלילה, נחלקו תנאים: א) רבי אליעזר אמר, עד סוף האשמורה* הראשונה^[302] - היינו שליש הלילה^[303] - שלדעתו מה שנאמר: בשכבך^[304], פירושו כל זמן שבני אדם עסוקין לילך ולשכב, זה מקדים וזה מאחר, ועד סוף האשמורה הראשונה ודאי כל שדעתו לישן כבר שכב^[305], ואחר מכן אינו זמן שכיבה^[306].

ב) רבן גמליאל ור' שמעון בן יוחאי אמרו עד שיעלה עמוד-השחר*^[307], וכן דעת אמוראים להלכה^[308]. בטעמם כתבו ראשונים ש"בשכבך", משמע כל זמן שבני אדם שוכבים, ויש בכלל זה כל הלילה^[309], או ש"בשכבך" היינו בזמן שבני אדם הולכים לשכב, ויש מיעוט בני אדם ששוהים הרבה ולא ילכו לשכב עד עלות השחר^[310]. ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שאף לכתחלה* מותר לקרא עד עלות-השחר^[311], ולדעתם כן הלכה^[312]. ויש סוברים שלכתחלה צריך לקרא קודם חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[313], ובדיעבד* הוא שאמרו עד עלות השחר^[314], ויש שכתבו שכן הלכה^[315]. וכן נחלקו בדעתם לענין אנס*: יש סוברים שבנאנס ולא קרא עד עלות השחר, קורא עד הנץ-החמה^[316], עי' להלן טעם הדבר^[317], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[318], ויש חולקים וסוברים שלעולם אין קוראים אחר עלות השחר^[319].

ג) וחכמים אומרים עד חצות*^[320], שאף על פי שזמנה מעיקר הדין עד שיעלה עמוד השחר, תקנו שיקרא עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[321], ואמרו בירושלמי שכן הלכה^[322]. לא קרא עד חצות, נחלקו ראשונים בדעת חכמים: יש סוברים שקורא עד עלות השחר^[323], וכן נראה מדברי הגמרא^[324], ויש סוברים שאינו קורא, שחכמים פטרו אותו מן המצוה משום סייג^[325].

ה) ובברייתא אמרו שזמן קריאתה עד שהעני, האוכל פתו במלח, עומד ליפטר מתוך סעודתו^[326], שהם דורשים: "בשכבך", בתחילת זמן שכיבה^[327].

ו) ר' שמעון בן יוחאי בשם רבי עקיבא אמר שקורא עד הנץ-החמה*^[328], וכן דעת אמוראים להלכה^[329], ואמרו בגמרא בטעם הדבר, שאף על פי שמעלות השחר חשוב כבר יום^[330], מכל מקום חשוב זמן שכיבה עד הנץ החמה, מאחר ואנשים ישנים עדיין^[331]. וכתבו ראשונים שזהו דוקא כשנאנס* ולא קרא קודם לכן, אבל אם שגג* או הזיד*, אינו קורא אחר עלות השחר^[332], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[333], ובארו אחרונים בטעם הדבר, שעיקר זמן שכיבה של רוב בני אדם הוא עד עלות השחר, אלא שממה שכתבה תורה "בשכבך ובקומך" בלשון יחיד, משמע שפעמים שזמן שכיבה וקימה נקבע לפי יחידים, וזה במקום אנס^[334]. ויש מן הראשונים סוברים שאפילו בשגג או הזיד קורא עד הנץ החמה, אלא שלכתחלה אין לעשות כן, וצריך לקרא קודם עלות השחר^[335].

תחילת זמן ק"ש של שחרית

מאימתי קורין את שמע בשחרית, נחלקו תנאים, ואמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם:

א) תנא קמא אמר משיכיר בין תכלת ללבן^[336]. וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים^[337]. תכלת ולבן שאמרו, פרשו בגמרא, בין תכלת שבה ללבן שבה^[338], ונחלקו ראשונים: יש שפרשו בגיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה^[339], ויש שפרשו בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית^[340]. וזמן זה הוא אחר עלות השחר^[341], ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו^[342], ומן הראשונים יש שכתבו ששני זמנים הם^[343]. בטעם הזמן הזה אמרו בירושלמי, שנאמר בציצית: וראיתם אותו^[344], ודרשו: מן הסמוך לו^[345], שמשיבחין בציצית בין תכלת ללבן הסמוך לו לראותו אז הוא עונת ק"ש^[346], ובברייתא דרשו: וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו – ציצית – וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו זו זו קריאת שמע^[347], שכשיבחין בצבעי הציצית, יקרא ק"ש^[348]. וראשונים כתבו בטעם הזמן הזה, שהוא זמן קימה^[349]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאין יוצאים ידי חובה לפני הזמן הזה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק^[350], ויש שכתבו שבדיעבד יוצא ידי חובה מעלות השחר, ובשעת הדחק מותר לעשות כן, ולא נאמר הזמן הזה אלא לענין לכתחלה^[351], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[352].

ב) רבי אליעזר אמר משיכיר בין תכלת לכרתי^[353] - שהוא צבע הדומה לתכלת^[354] - וכן דעת תנאים נוספים^[355]. ואף זמן זה הוא אחר עלות השחר^[356], וכתבו אחרונים שהוא מאוחר מזמן ההכרה בין תכלת ללבן^[357], ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין זאב לכלב, ובין חמור לערוד^[358]. בטעמו של רבי אליעזר אמרו בירושלמי שדרש ממה שנאמר בציצית: וראיתם אתו^[359], משיכיר בין הצבועים^[360], היינו בין צבעים הדומים זה לזה כגון תכלת וכרתי^[361], אז הוא עונת ק"ש^[362]. וראשונים שכתבו בטעם הזמן הזה, שהוא זמן קימה לרוב בני אדם^[363]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאין יוצא לפני הזמן הזה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק^[364], ויש שכתבו שבדיעבד יוצא ידי חובה מעלות השחר, וכן יש לעשות בשעת הדחק^[365].

ג) רבי מאיר אמר משיכיר בין זאב לכלב^[366]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים תכלת לכרתי, ובין חמור לערוד^[367]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שזמנים שונים הם^[368].

ד) רבי עקיבא אמר משיכיר בין חמור לערוד^[369]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין תכלת לכרתי, ובין זאב לכלב^[370]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שזמנים שונים הם^[371].

ה) אחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו^[372], וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים^[373], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[374], ופרשו בירושלמי שחברו היינו הרגיל עמו ואינו רגיל, כגון אכסנאי הבא לפרקים^[375]. ואמרו בירושלמי שהוא הזמן שמכירים בין תכלת ללבן^[376], ומן הראשונים יש שכתבו ששני זמנים הם^[377], ומכל מקום זמן זה הוא אחר עלות השחר^[378]. בטעם הזמן הזה אמרו בירושלמי שדרשהו ממה שנאמר בציצית: וראיתם אותו^[379], שהיינו כשיראה האדם העומד לנגדו^[380], יקרא ק"ש^[381]. וראשונים כתבו בטעם, שרוב בני אדם אינם קמים עד שיכיר האחד את חברו^[382]. וכתבו ראשונים, שבדיעבד ובשעת הדחק אף הסוברים כן מודים שניתן לקרא מעלות השחר, אלא שלכתחלה צריך לקרא משיראה את חבירו וגו'^[383], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[384], ויש חולקים וסוברים שאף בדיעבד אין יוצאים לפני הזמן הזה^[385].

ו) בדעת רבי עקיבא יש מן הראשונים שכתבו שזמנה אחר הנץ החמה^[386], ויש שכתבו כן בדעת ר' יהודה בירושלמי בדעת ר' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה^[387], ויש שכתבו כן בדעת תנאים ואמוראים נוספים^[388], וכן נראה ממה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל^[389], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע^[390], ויש שכתבו שזה טעם מנהג הותיקין – עי' להלן על מהותם ומנהגם^[391] – שמה אמרו עליהם שהיו גומרים ק"ש עם הנץ החמה^[392], היינו שהיו מתחילים אז, ומשום שלדעתם מאז מתחיל זמן הקריאה, ודרשו כן מן הכתוב: ייראוך עם שמש^[393], שמשמע שיש לקרא את שמע עם הנץ החמה^[394]. ויש שכתבו שכן הלכה^[395]. בטעם הזמן הזה כתבו ראשונים שעד אז, מאחר ויש אנשים שעדיין ישנים, אינו זמן קימה^[396].

ז) ר' שמעון בן יוחאי אמר שקוראה מעלות השחר ואילך^[397], וכן דעת תנאים ואמוראים נוספים^[398], ויש שכתבו שכן הלכה^[399], ואמרו בגמרא שאף על פי שזמן זה עדיין לילה הוא^[400], מכל מקום קוראים בו לפי שחשוב זמן קימה, מאחר ויש אנשים שכבר קמים אז^[401]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הסוברים כן: א) יש סוברים שהתירו אפילו לכתחלה מעלות השחר^[402]. ב) ויש סוברים שלא התירו אלא לענין דיעבד ושעת הדחק, אבל לכתחלה אין לקרא עד שיכיר בין תכלת ללבן^[403], וכן יש שכתבו אף בדעת תנאים נוספים, שאף על פי שלדעתם זמן קריאת שמע מתחיל אחר עלות השחר, בדיעבד ובשעת הדחק קוראים מעלות השחר^[404], וכן מה ששנינו שאנשי משמר היו מקדימים לקרא^[405], יש שפרשו שקראו אחר עלות השחר, לפי שהיה חשוב להם שעת הדחק^[406], ואף הקוראים עם אנשי משמר, שאין שעתם שעת הדחק, יש שכתבו שיצאו ידי חובה בדיעבד^[407], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שבשעת הדחק ובדיעבד יוצאים ידי חובה מעלות השחר^[408]. בטעם שאין קוראים לכתחלה מעלות השחר, כתבו ראשונים שאמנם יום הוא, וזמן ק"ש הוא, אלא שעדיין נראה כלילה^[409], ומן האחרונים יש שכתבו בטעם, שעיקר זמן קימה הוא היום, ומיד אחר עלות השחר עדיין אין חשוב יום^[410], אלא שמזה שנכתב בקומך, בלשון יחיד, נלמד שענין זמן ק"ש ניתן ליחיד, שכשהוא אנוס יכול להקדים בזמן שאפשר לקרותו זמן שכיבה וקימה ליחיד, היינו מעלות השחר^[411]. ג) ויש סוברים שבשעת הדחק קוראים מעלות השחר, אבל שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד אין יוצאים אז ידי חובה^[412], ולפיכך אנשי משמר שקראו בעלות השחר, יצאו ידי חובה, אבל הקוראים עמהם, שאין שעתם שעת הדחק, לא יצאו ידי חובה^[413].

ח) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת אביי, שזמן ק"ש של יום מתחיל בזמן קריאת הותיקין, שהיא זמן מועט לפני הנץ החמה^[414], שאז הוא זמן קימה לרוב בני האדם^[415], ויש שפסקו כן להלכה^[416].

בדעת הסוברים בגדר זמני ק"ש שהם היום והלילה, ולא זמני שכיבה וקימה^[417], יש מן האחרונים שכתבו שעיקר הזמן ביום לדברי הכל הוא מעלות השחר, אלא שחכמים תקנו זמנים מאוחרים יותר^[418].

לא קרא קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר, שקוראה עד הנץ החמה, לסוברים כן^[419], כתבו ראשונים שאין יכול לקרוא אז קריאת שמע של שחרית, שמאחר ועשה אותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום^[420]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם שאין הלכה זו ברורה^[421], וכן יש מן האחרונים חולקים וסוברים שיכול לקרוא אז ק"ש של יום^[422].

סוף הזמן

ועד מתי זמן קריאתה ביום, נחלקו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם:

א) רבי אליעזר אמר גומרה עד הנץ החמה^[423], והקוראה לאחר מכן, כתבו ראשונים ואחרונים בדעתו שלא יצא ידי חובה^[424], לפי שכבר אינו זמן קימה לרוב בני אדם^[425], ומכל מקום כתבו ראשונים שיש לו שכר קריאה, אלא שאין לו שכר קריאה בזמנה^[426]. וכן מה שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד - שהיו מאחרים לקרא – לא יצא ידי חובתו^[427], יש מן האחרונים שפרשו שהיינו משום שקראו לאחר סיום עבודת התמיד, אחר הנץ החמה, שאין יוצאים אז ידי חובה^[428]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי אליעזר שיוצאים ידי חובה אף לאחר הנץ החמה, אלא שלכתחלה צריך להקדים ולקרא לפניו^[429], וכן כתבו ראשונים בדעת תנאים נוספים^[430]. ויש שכתבו בדעת רבי אליעזר שמה שגומרה עד הנץ החמה אינו אלא כדי לסמוך גאולה לתפילה כותיקין, עי' להלן, אבל זמן ק"ש נמשך אף לכתחלה אחר הנץ החמה^[431].

ב) רבי יהושע אומר עד שלש שעות*^[432] – היינו סוף השעה* השלישית^[433], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו עד תחילתה^[434] - שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות^[435].

שעות שאמרו, כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו שעות זמניות^[436], היינו שכל שעה היא אחד משתים עשרה ביום*, בין בימים ארוכים בין בימים קצרים^[437], אלא שנחלקו הפוסקים בגדר היום ושיעורו לענין חלוקה זו, שיש סוברים שהיום נחשב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים^[438], ויש חולקים וסוברים שהיום נחשב מהנץ החמה ועד לשקיעתה^[439]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו ששעות שאמרו אינן שעות זמניות אלא שעות שוות^[440], היינו שכל שעה היא אחת משתים עשרה מהזמן שבין חצות היום לחצות הלילה, ולדעתם שלש שעות שאמרו מונים אותן מתחילת היום, שהיא לעולם שש שעות קודם חצות היום^[441].

יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ר' יהושע, ששני זמנים יש בסוף זמן ק"ש: לכתחלה יש לקרא עד הנץ החמה^[442], לפי שעד אז הוא עיקר זמן קימה לרוב העולם^[443], ובדיעבד ניתן לסיים עד שלש שעות^[444], ולדעתם זה הטעם למה שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד לא יצא ידי חובתו^[445], שלדעתם הכוונה שלא יצא ידי המצוה כראוי, ומשום שקראו אחר הנץ החמה וקודם שלש שעות^[446], ולדעתם זה טעם מנהג הותיקין, שהיו גומרים ק"ש קודם הנץ החמה^[447], שעד אז הוא הזמן לכתחלה^[448], וכתבו אחרונים בדעת הותיקין, שדרשו כן מן הכתוב: יראוך עם שמש^[449], שקבלת עול מלכות שמים, זמנה עם השמש, היינו קודם הנץ החמה^[450]. וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה שלכתחלה צריך לקרא קודם הנץ החמה^[451]. ומן הירושלמי נראה, וכן נראה מדברי ראשונים ואחרונים, שאין דעתם כן, אלא זמן אחד יש לדעת רבי יהושע, והוא אחר שלש שעות, ואפילו לכתחלה^[452], וכן דעת ראשונים ואחרונים להלכה^[453].

אמר ר' יהודה בשם שמואל שהלכה כרבי יהושע^[454], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[455]. ובירושלמי אמרו שהלכה כר' יהושע בשוכח^[456], ופרשו שהלכה כמותו תמיד, אלא שאמרו בשוכח כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה^[457], היינו בתחילת עונתה^[458], כדי שלא ישכח מלקרא^[459], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה^[460].

ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת אביי, שק"ש של יום, צריך לקראה דוקא בזמן מסוים מדויק, והוא בזמן קריאת הותיקין^[461], שהוא זמן מועט לפני הנץ החמה, שאז הוא זמן קימה לרוב בני האדם, ובדיעבד אם עבר ולא קרא אז, יכול לקרא עד שלש שעות^[462], ויש שפסקו כן להלכה^[463].

אם הוא מן התורה

ק"ש של יום, יש מן האחרונים שכתבו שזמנה מן התורה כל היום, שכן דורשים: ובקומך, כל הזמן שבני אדם קמים, היינו כל היום, אלא שחכמים הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות - כדי להקדימה לתפילה שסוף זמנה בארבע שעות - והסמיכוה על הכתוב: ובקומך, בשעה שבני אדם קמים, היינו בני מלכים^[464]. וראשונים ואחרונים חולקים וסוברים שמן התורה אין זמנה כל היום^[465].

בזמן שהדרך לקום מאוחר

בדעת הסוברים שזמנה עד שלש שעות משום שהוא זמן קימת בני מלכים, יש מן האחרונים שצדד שבזמן שדרך בני אדם מצד חולשתם לקום באיחור יותר, סוף זמן קריאת שמע יהיה בזמן קימתם, שעדין הוא זמן קימה^[466].

לקראה סמוך להנץ החמה וסמוך לתפילה

ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה^[467] – היו גומרים ק"ש עם הנץ החמה^[468], כדי שיסמוך גאולה* לתפילה, ונמצא מתפלל ביום^[469], וכן מה ששנינו שק"ש מצוותה עם הנץ החמה^[470], העמידוה בותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה^[471], וכן מה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל^[472], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והיו העם שבירושלים יודעים שהגיע זמן קריאת שמע^[473], יש מן הראשונים שפרשו שהיא היתה סימן לזמן קריאת הותיקין, סמוך להנץ החמה, שהיו זהרורי חמה מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו ניכרין בה^[474]. בטעם מנהג הותיקין פרשו ראשונים, שאף על פי שהם מודים שזמנה מתחיל זמן רב קודם הנץ החמה^[475], ומסתיים זמן רב לאחריו^[476], מכל מקום למצוה מן המובחר קראוה בשעה הסמכוה להנץ החמה, כדי לסמוך לה את התפילה – שמצוה לסמוך גאולה לתפילה^[477] - שזמנה מיד לאחר הנץ החמה^[478]. וכתבו ראשונים שהתחלת קריאתם היתה כמו שיעור שעה קודם שיעלה השמש^[479], ויש שכתבו עישור שעה קודם עלית השמש^[480].

לפירושים אחרים במנהג הותיקין ובטעמם, עי' לעיל^[481].

בדעת רבי אליעזר, שאמר שגומר ק"ש בהנץ החמה^[482], יש מן האחרונים שפרשו שצריך לעשות כותיקין^[483]. וכן אמר אביי: לק"ש כותיקין^[484], ובארו ראשונים בדעתו שמצוה מן המובחר לעשות כן^[485], וכתבו שאין חולק על כך, שמצוה מן המובחר לעשות כן^[486], וכן נראה בירושלמי שראוי לעשות כותיקין^[487], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שמצוה מן המובחר לעשות כותיקין^[488].

יש מן הראשונים שכתבו שמאחר ומצוה מן המובחר לקרוא כותיקין, ורוב בני אדם אינם יכולים לכוין שעת קריאתם, לפיכך הוקבע לציבור זמן סמוך לקריאת הותיקין, מיד אחר הנץ החמה^[489], וזהו ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל^[490], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והיו העם שבירושלים יודעים שהגיע זמן קריאת שמע^[491], שהיינו זמן הקריאה לציבור, אחר הנץ החמה^[492].

הנוהגים כותיקין, כתבו אחרונים שקוראים בזמנם אפילו אם אין להם תפילין בעת ההיא^[493].

אנשי משמר ואנשי מעמד

אנשי משמר* - הכהנים שעבודת המקדש מוטלת עליהם^[494] - מאחר ויש לחוש שעבודתם תמשך כל זמן ק"ש של שחרית, היו קוראים ק"ש בהשכמה קודם היום, וכן אנשי מעמד* - העומדים בשליחות הציבור על הקרבן^[495] - היו מאחרים לקרותה, עד כלות עבודת התמיד^[496], ופרשו ראשונים שקראוה בזמן הכשר לק"ש בשעת הדחק^[497] - היינו שאנשי משמר קראו מיד אחר עלות השחר, שהוא זמן הכשר לקריאה בשעת הדחק, לסוברים כן^[498], ואנשי מעמד קראו אחר הנץ החמה קודם סוף שלש שעות, שהוא זמן הכשר לקריאה בשעת הדחק, לסוברים כן^[499] - והתירו להם לעשות כן מפני אנס העבודה^[500], ומה שאמרו בגמרא שהקורא עם אנשי משמר ומעמד לא יצא ידי חובה^[501], יש שפרשו שהיינו שלא קיים מצותו כראוי, אבל יצא ידי חובה, לפי שבדיעבד יוצאים בזמנים אלו אף שלא בשעת הדחק, לסוברים כן^[502], ויש שפרשו שלא יצא ידי חובה כלל, שהקורא בזמנים אלו שלא בשעת הדחק, לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד, לסוברים כן^[503]. ומן האחרונים יש שפירשו בקריאת אנשי משמר ומעמד, שקראוה בזמן שאין יוצאים בו ידי חובה^[504] - היינו שאנשי משמר קראו מיד אחר עלות השחר, לסוברים שאין יוצאים אז ידי חובה^[505], וכן אנשי מעמד קראו אחר סוף זמנה^[506] - אלא שפטורים היו משום שעסקו בצרכי רבים, ולא קראוה אלא לזכר, ולפיכך מה שאמרו שהקורא עמהם לא יצא, כפשוטו הוא^[507].

אם צריך להקדים לקראה

בירושלמי נראה, שצריך להקדים ולקרא ק"ש של שחרית בתחילת זמנה^[508], וכתבו אחרונים בטעמו, שהוא שמא יימשך וישכח מלקרא^[509], וכן כתבו ראשונים ואחרונים בין לענין ק"ש של שחרית ובין של ערבית, שצריך להקדים ולקרא כל מה שיוכל^[510], משום שזריזין-מקדימין-למצוות*^[511], ובק"ש של ערבית כתבו ראשונים טעם נוסף, שמא יבא לידי פשיעה וירדם^[512], שכן שנינו: שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת וגו' וקורא קריאת שמע^[513]. וכתבו ראשונים שזה הטעם למה ששנינו בנברשת שעשתה הילני המלכה על פתח ההיכל^[514], שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היו העם שבירושלים יודעין שהגיע זמן קריאת שמע^[515], שאף על פי שניתן לקרא ק"ש של שחרית עוד זמן רב אחר הנץ החמה, לסוברים כן^[516], עשו להם היכר כדי שיקדימו לקרותה מיד^[517]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאין להתפלל עבור זה ביחידות, או לקרא ק"ש בלא תפילין^[518].

ויש מן הראשונים שאין צריך להקדים ולקרא, ואף לכתחלה מותר להמתין עד סמוך לסוף זמנה, שלא אסרו אלא לעסוק בדברים המביאים לידי פשיעה^[519].

לאחר זמנה

הקורא קריאת שמע לאחר זמנה, לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה^[520], שאף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע, יש לו קבול שכר כעוסק בתורה, שהוא כקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה^[521]. וכתבו אחרונים שמי שלא קראה בזמנה, יקראנה שלא בזמנה אפילו כל היום^[522], כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים^[523]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לעשות כן בציבור, מפני ההדיוטות, שמא יחשבו שיוצאים ידי חובה בקריאתה אחר זמנה^[524].

קראו ק"ש בזמנה, נראה בירושלמי שאין לחזור ולקראה לאחר זמנה, מפני ההדיוטות^[525], שמא יחשבו שיוצאים ידי חובה בקריאתה אחר זמנה^[526], וכתבו אחרונים שמכל מקום אין למחות בעושים כן^[527]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לחוש לזה אלא בציבור^[528]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לחוש לזה אלא כשקוראים אותה בלא ברכותיה כדי להכנס לתפילה מתוך דברי תורה, אבל לקראה בברכותיה קודם התפילה, מותר אף לאחר זמנה^[529]. ובדעת הבבלי יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבכל אופן מותר לחזור ולקראה אחר זמנה^[530].

מי שיצא ידי חובה בקריאת הפסוק הראשון לבדו בזמן ק"ש - כגון המלמד תורה לאחרים, שאין מפסיק אלא לפסוק הראשון^[531] - כתבו אחרונים שטוב שיחזור וגמרנה אחר זמנה, כאדם הקורא בתורה^[532].

תשלומים

לא קרא קריאת שמע של ערבית, יש מן הראשונים שכתבו שיש לו תשלומין בקריאה של שחרית, וכן מי שלא קרא בערבית, יש לה תשלומין בשחרית, כדרך שאמרו לענין תפילה*^[533], ולא שיוצא בזה ידי חובה, אלא שצריך להשלים^[534]. ויש חולקים וסוברים שאין לה תשלומים^[535].

קריאתה ודקדוקה

השמעתה לאוזן

הקורא את שמע, נחלקו תנאים אם צריך להשמיע לאזנו: א) רבי יוסי סובר שצריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לא יצא^[536], שנאמר: שמע ישראל וגו'^[537], השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך^[538]. בטעם שצריך להשמיע לאזנו כתבו ראשונים ואחרונים שדיבור בלחש, שאינו נשמע לאוזן, אין לו תורת דיבור אלא תורת הרהור*^[539], ולדעתם אם דיבר בקול אלא שלא שמע, כגון שהוא חרש*, או שהיה במקום רעש, יצא^[540], וכן לדעתם אם כתב את ק"ש, לסוברים שכתיבה* כדיבור^[541], יצא, אף על פי שלא שמע^[542]. ויש שכתבו בטעם שצריך להשמיע לאזנו, שהוא דין נוסף על הדיבור עצמו, שהקורא צריך לשמוע, ולדעתו אם כתב, אף אם כתיבה כדיבור, לא יצא^[543]. ב) ורבי מאיר אמר שאין צריך להשמיע לאזניו^[544], שנאמר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך^[545], אחר כונת הלב הן הן הדברים^[546], ואף בדעת תנא קמא – הוא רב יהודה^[547], או רבי מאיר^[548] – שאמר במשנה שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא^[549], סבר ר' חסדא שאף לכתחלה אין צריך להשמיע לאזנו^[550]. ג) ורבי יהודה אמר בשם רבי אלעזר בן עזריה שצריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל וגו'^[551], ומכל מקום אם לא השמיע לאזניו יצא^[552], וכן בדעת רבי יהודה שאמר שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא^[553], מצדדים בגמרא שאין זה אלא בדיעבד*, אבל לכתחלה* צריך להשמיע^[554], וכן אמר ר' שילא בדעתו^[555], וכן הלכה^[556]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בשיטה זו, יש סוברים שמן התורה הוא שצריך להשמיע לאזנו לכתחלה^[557], ויש סוברים שאין אלא מדרבנן^[558].

על חרש שאינו יכול לשמוע, ע"ע כל-שאינו-ראוי-לבילה*^[559], וע' חרש*^[560].

על דין השמעה לאוזן, אם תלוי בדין הרהור כדיבור, ע"ע הרהור-כדבור*^[561].

על כתיבה, אם יוצאים בה ידי חובה, ע"ע כתיבה*^[562].

ליתן רווח בין הדבקים

בקריאת שמע צריך ליתן ריוח בין הדבקים^[563] – תיבות המדובקות זו בזו, היינו כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת^[564] - כגון: על לבבך^[565], על לבבכם^[566], בכל לבבך^[567], בכל לבבכם^[568], עשב בשדך^[569], ואבדתם מהרה^[570], הכנף פתיל^[571], אתכם מארץ^[572], שנאמר: ולמדתם^[573], שיהא למודך תם^[574], שאם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת^[575].

וכתבו ראשונים ואחרונים שכמו כן יש ליתן רויח ב: וחרה אף^[576], שלא יהא נראה כמו וחרף^[577]. וכן צריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה לאל"ף שבתחלת תיבה שאחריה, כגון: וראיתם אותו^[578], וזכרתם את^[579], ועשיתם את^[580], וכן: ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם^[581], וכן ושמתם את, וקשרתם אותם^[582], וכן אלוקיכם אמת^[583], וכל את ואותו הסמוכים למ"ם^[584].

ובירושלמי אמרו שצריך אף להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן, שלא יהא נשמע כה"י^[585]. וכן כתבו ראשונים שצריך להדגיש יו"ד של שמע ישראל, שלא תבלע^[586].

ויש מן האחרונים שמנו מקומות רבים נוספים שצריך להפסיק בהם כדי שלא יעוות התיבות^[587].

ויש שכתבו שצריך להפסיק מעט בין כל מלה למלה בק"ש, עי' להלן^[588].

דקדוק באותיותיה

ק"ש, צריך לדקדק באותיותיה^[589], ואמרו: כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם^[590]. והדקדוק הוא הדיוק בקריאה^[591], שיפרש האותיות יפה בשפתיו^[592], ולא יקרא בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות^[593], ויזהר שלא תבלע אות בחברתה^[594], ולא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה^[595], ויש שכתבו שכמו כן לא יניד הנח, ולא יניח הנד^[596], לפי שאין לשנות בקריאתה ממה שקיבלנו ניקודה^[597]. ויש שכתבו שאין הפסד אם יניע הנח, ואדרבה פעמים שטוב לעשות כן, כדי להטעים המילים, ותבא עליו ברכה^[598]. ויש שכתבו שאף נתינת רוח בין הדבקים בכלל מה שאמרו לדקדק באותיותיה^[599]. וכל הדברים האלו אי אפשר לכתבם על ספר אלא נלמדים מפי מורה שמלמדם פה אל פה^[600].

ואמרו בירושלמי שצריך להתיז זיי"ן של: תזכרו^[601], שלא ישמע שי"ן – שמאלית - למען שיהיה לנו שכר מצות, ואין לנו לעשות על מנת לקבל פרס^[602]. ויש מן הראשונים שכתבו שכמו כן צריך להתיז זי"ן של וזכרתם, שלא ישמע כסמ"ך^[603].

אמרו בירושלמי שצריך להדגיש בדל"ת שבתיבת "אחד", שלא תהא כרי"ש, ונמצא מחרף^[604].

כתבו ראשונים שצריך להדגיש היו"ד של והיו, כדי שלא ישמע והאו^[605]. וכן בתיבת לבבך, יש מן הראשונים שכתבו שיטעים הבי"ת השנית, שלא תיראה וא"ו^[606].

כתבו אחרונים שצריך להזהר בק"ש שלא להבליע האותיות ולא להחליפם באותיות אחרות, כגון פסוק ואהבת וגו' לא יראה כמי שקורא ואהפת, וכן לבפך נבשך, מאדך מודיך, וכדומה, ויזהר לקרות במתון כל תיבה ותיבה בפני עצמה, ולהוציא את התיבה מפיו כהלכתה^[607].

הקורא בלשון אחרת^[608], יש מן הראשונים שכתבו שצריך להזהר בדברי שבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש^[609], וכן כתבו אחרונים להלכה^[610]. ויש שכתבו שאין צריך להזהר בזה בשאר לשונות, לפי שאינן אלא פירוש, ומי ידקדק אחר פירושו^[611], וכתבו אחרונים בבאור דבריו שדוקא בלשון-הקדש*, שהיא לשון* בעצם, שייך דקדוק, אבל שאר לשונות, שאינן אלא מחמת ההסכמה, אין שייך בהן דקדוק^[612]. ויש שכתבו בטעם החילוק, שדוקא בקריאה בלשון הקדש, שגדרה קריאת הפרשה כפי שהיא בתורה, שייך בה דקדוק, כדי שתהא קריאתה כפי שהיא כתובה^[613]. וע"ע לשון*^[614].

קראה שלא בדקדוק

קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא^[615], וכן הלכה^[616]. ר' יהודה אומר לא יצא^[617].

קריאתה למפרע

הקורא למפרע – היינו שקרא את התיבות שלא כסדרן, כגון: ובשעריך ביתך מזוזות^[618], ויש שפרשו שהיינו שקורא התיבות שבכל פסוק כסדרן, אלא שקורא הפסוקים שלא כסדרם^[619] - לא יצא^[620], שנאמר: והיו הדברים וגו^[621], ודרשו, והיו, בהוייתן יהו^[622], או שדרשו: "דברים הדברים"^[623] – היינו מזה שכתוב "הדברים" האלה, ולא "דברים" - מלמד שיקרא הדברים כסדרם, ולא למפרע^[624]. ואף בחלקי ק"ש שחיובן מדרבנן, כתבו אחרונים שהקורא למפרע לא יצא^[625].

הקדים פרשה לפרשה, כתבו ראשונים שאף על פי שאינו רשאי לעשות כן, יצא ידי חובה, לפי שאינה סמוכה לה בתורה^[626], ואין הסדר אלא תקנת חכמים^[627].

קרא הפסוק הראשון שלא בכונה – שצריך לחזור ולקראו^[628] - וכבר קרא כל פרשת "שמע" ו"והיה אם שמוע," צריך לחזור ולקרא כל פרשת שמע, שאם לא כן הרי זה כקורא הפסוקים למפרע^[629].

קריאתה בלשון אחרת

קריאת שמע, רבי אומר, שאין קוראים אותה אלא בלשון הקודש, שנאמר: והיו הדברים האלה^[630], בהווייתם יהיו^[631], כפי שהם כתובים^[632], בלשון הקדש^[633], וחכמים אומרים שנקראת בכל לשון^[634], שנאמר: שמע^[635], בכל לשון שאתה שומע^[636], היינו מבין^[637], או שנאמר: ודברת בם^[638], בכל לשון שהוא מדבר^[639]. הלכה כחכמים^[640], ומכל מקום, כתבו ראשונים ואחרונים שמצוה מן המובחר לקרוא בלשון הקודש^[641]. וע"ע לשון-הקדש*^[642].

הקורא בלשון אחרת, אף לסוברים שיצא ידי חובה, לא יצא אלא אם מבין הלשון ההיא^[643], אף על פי שהקורא בלשון הקדש יצא אף על פי שאינו מבין, לסוברים כן^[644]. בטעם החילוק יש שכתבו שלשון הקדש היא לשון בעצם, ולפיכך חשובה לשון בכל מקרה, אבל שאר לשונות אינן אלא מחמת ההסכמה, ולפיכך כל שאינו מבין אינה חשובה לשון לגביו^[645]. ויש שכתבו בטעם החילוק, ששני גדרי קריאה הם, שקריאה בלשון הקדש, גדרה קריאת הפרשה כפי שהיא בתורה, ובזה אין סבה שיצטרך להבין, אבל קריאה בשאר לשונות, גדרה הוא קריאת תרגום הפרשה הכתובה, ובזה נתרבה מן הכתוב, שאין יוצאים בקריאת תרגום אלא בלשון שאתה שומע, היינו מבין^[646]. וע"ע לשון*^[647].

אם צריך לדקדק באותיותיה בקריאתו בלשון אחרת, עי' לעיל^[648]. על קריאה בשתי לשונות ע"ע לשון*^[649]. אם צריך שאנשי המדינה יבינו הלשון, ע"ע לשון*^[650]. על קריאה בשיבוש, או בכינוי, ע"ע לשון*^[651].

יש מן הראשונים שכתבו שאין לקראה בכל לשון אלא בציבור, אבל ביחיד דוקא בלשון הקדש^[652], אבל דעת כל הפוסקים שאין לחלק בזה^[653]. וע"ע לשון-הקדש^[654].

בימינו, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין לקרותה בלשון אחרת, כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב^[655].

קרא וטעה

קרא וטעה, היינו שדילג תיבה או פסוק^[656], אם יודע היכן טעה יחזור למקום שטעה^[657], ויחזור ויקרא מאותו פסוק^[658], והלאה עד סוף הפרשה^[659], כדי שלא תהא קריאה למפרע^[660].

דילג תיבה באמצע פסוק, יש מן האחרונים שכתבו שחוזר לראש הפסוק^[661]. ויש שכתבו שיחזור למקום שטעה אפילו באמצע הפסוק^[662], אם הוא במקום שמתחיל ענין בפני עצמו^[663].

דילג במזיד, יש מן האחרונים שכתבו שחוזר לראש^[664], ויש שהסתפקו בזה^[665].

אינו יודע היכן טעה

טעה, ואינו יודע היכן טעה, יחזור לראש^[666].

טעה באמצע הפרק, ויודע שבפרק זה טעה, אבל אינו יודע באיזה מקום בו, חוזר לראש הפרק^[667]. ואם היה זה בפרק הראשון, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין צריך לחזור אלא מ"ואהבת", אבל על הפסוק הראשון - וכן על ברוך שם וגו'^[668] - אין צריך לחזור, שחזקה שאמרו כדין^[669]. ויש חולקים וסוברים שחוזר אף על הפסוק הראשון^[670].

טעה ואינו יודע היכן טעה, אלא שברור שקרא לו עד מקום מסוים, חוזר לשם^[671]. טעה בין פרק לפרק, היינו שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל אחרת, ואינו יודע איזו מהן, יחזור לפרק ראשון^[672], היינו להפסק ראשון: והיה אם שמוע^[673], ויש שכתבו שהיינו להפסק שבין שמע לואהבת^[674]. טעה בין כתיבה לכתיבה, שיודע שצריך לומר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ואינו יודע אם עומד בסיום הפרשה הראשונה או השניה, יחזור לכתיבה ראשונה^[675], וכן אם כבר אמר: "וכתבתם וגו'", ואינו יודע אם של ראשונה או שניה אמר, ממשיך אחר הראשונה^[676], אבל אם המשיך לאחר מכן: למען ירבו ימיכם, ואחר כך הסתפק שמא עמד בכתיבה הראשונה, ובטעות המשיך, חזקה שבשניה עמד, וכהרגלו אמר, ואין צריך לחזור לראשונה^[677]. ואם קרא עם הציבור ורואה שהם עומדים ב"וכתבתם" שבפרשה ראשונה או סמוך לו, יחזור לשם, אפילו אם התחיל למען ירבו ימיכם, שמוכח הדבר שטעה ולא אמר כהרגלו, וכן להפך אם ראה שהקהל עומדים ב"וכתבתם" שבפרשה שניה, אין צריך לחזור אלא לשם^[678].

דינים אלו, שהטועה בקריאתו חוזר וקורא מהמקום שברור לו שקרא, כתבו ראשונים שהם אף לסוברים שקריאת שמע חיובה מדרבנן^[679], שלדעתם בספק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא^[680], וכן בפרשה שאין חיובה אלא מדרבנן^[681], שכיון שהתחיל יש לו לתקן^[682]. ויש שכתבו שאם הספק הוא רק על החלקים שחיובם מדרבנן, וכבר אינו עוסק בק"ש, אין צריך לחזור^[683].

מצא עצמו באמצע הקריאה, והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בו עצמו, בירושלמי אמרו, וכן כתבו ראשונים שאין צריך לחזור, שחזקה שאמר כל מה שלמעלה, כהרגלו^[684]. ויש מן הראשונים שחילקו, שאם זוכר שאמר עד: למען ירבו ימיכם, והסתפק רק משם ואילך, אין צריך לחזור, שכל אותה פרשה שגורה בפיו, וחזקה שאמר כהרגלו ולא השמיט, אבל אם הסתפק קודם למען ירבו, צריך לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא, לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כל כך, ושמא השמיט בהן^[685].

להאריך באחד

שנינו שצריך להאריך בתיבת "אחד"^[686], ואמרו שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו^[687] בטובה^[688], ואמר ר' אחא בר יעקב, ובדל"ת^[689], היינו שבה צריך להאריך, ולא בחי"ת, שבלא דל"ת אין משמעות למלה, ומה בצע בהארכתו^[690], ומכל מקום לא יחטוף בחי"ת^[691], שלא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פתח, בשביל אריכות הדל"ת^[692], וכתבו ראשונים שכמו כן לא יאריך באל"ף, כדי שלא יישמע שאומר: אי חד^[693].

וכמה יאריך, עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה^[694]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שכשיעור זה יאריך בדלי"ת לבדה^[695]. ויש שכתבו שבחי"ת יאריך עד שימליך בשמים ובארץ^[696] – שלזה רומזת החטוטרת שבאמצע גגו^[697] - ובדלי"ת יאריך כדי שיחשוב שהוא יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות^[698], וכתבו אחרונים שלא יאריך יותר משיעור זה^[699].

הארכה באחד, יש מן הראשונים שכתבו שתכליתה להפסיק בין הפסוק הראשון לשאר הפרשה, עי' להלן^[700].

הפסקה בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה

יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שצריך להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים שבתחילת קריאת שמע, להמשך הקריאה^[701], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכין את שמע^[702], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל וגו', ולא היו מפסיקים^[703], היינו שלא הפסיקו בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים^[704], והיה זה שלא כרצון חכמים, לסוברים כן^[705]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה^[706].

והיכן היא ההפסקה, יש מן הראשונים שכתבו שהיא בין "אחד" שבפסוק הראשון ל"ואהבת" שבפסוק השני^[707], ונעשית על ידי ההארכה בתיבת "אחד"^[708], ועל ידי אמירת "ברוך שם וגו'"^[709]. ויש שכתבו שמפסיק מעט בין "ה' אחד", לבין "ברוך שם"^[710]. ויש שכתבו בין "לעולם ועד", ל"ואהבת", שאף "ברוך שם", בכלל קבלת מלכות שמים הוא^[711].

יש מן האחרונים שכתב שמי שלא הפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה לא יצא ידי חובתו^[712].

ומדברי רבי מאיר נראה שאין צריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר הקריאה^[713].

מקומות שצריך להפסיק

בין "שמע ישראל", לבין "ה' אלוקינו", יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שצריך להפסיק^[714], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכים את שמע^[715], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים^[716], היינו שלא הפסיקו בין ישראל לה'^[717], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן^[718]. וכן כתבו אחרונים להלכה^[719]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, כדי שלא יישמע שאומר לה' שישמע ישראל ויענם^[720], או שאומר לישראל שישמע את ה'^[721], או שאומר שישראל הוא אלוקינו^[722], אלא יישמע שאומר ה' שהוא אלוקינו בעולם הזה, יהיה אחד בעולם הבא^[723].

ומדברי רבי מאיר נראה שאין צריך להפסיק שם^[724].

בין "אלוקינו", לבין "ה' אחד", כתבו אחרונים שצריך להפסיק^[725], כדי שיהיה נשמע: שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד^[726], היינו שבעתיד כל האומות יודו ויאמרו ה' אחד^[727].

בין "היום" ל"על לבבך", נראה מדברי רבא שצריך להפסיק, כדי שלא יהיה נשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך^[728], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו שהיו כורכים את שמע^[729], שהיינו שלא היו מפסיקים שם^[730], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן^[731]. וכן כתבו אחרונים להלכה^[732]. וכתבו שכמו כן צריך להפסיק בין היום ללאהבה, כדי שלא נשמע: היום לאהבה ולא מחר^[733]. ובדעת רבי מאיר נראה מדברי ראשונים שאין צריך להקפיד על הפסקות אלו^[734].

להפסיק בין תיבה לתיבה

יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, וכן דעתם להלכה, שצריך להפסיק בין תיבה לתיבה בקריאת שמע^[735], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו שהיו כורכים את שמע^[736], שהיינו שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה^[737], והיה זה שלא ברצון חכמים, לסוברים כן^[738].

חזרה

קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה, יש שכתבו שעליו אמרו בגמרא שהרי זה מגונה^[739], ויש שכתבו שעליו אמרו שמשתקים אותו^[740], לפי שנראה כמקבל עליו שתי מלכויות של שתי רשויות^[741]. וכן הקורא מלה אחת וכפלה, היינו שקרא "שמע" "שמע", יש שכתבו שעליו אמרו שמשתקים אותו^[742], ויש שכתבו שעליו אמרו שהוא מגונה^[743]. להלכה כתבו אחרונים שצריך לחוש לכל השיטות^[744], ומשתקים בין החוזר על הפסוק ובין על המלה^[745]. ובדיעבד, כתבו אחרונים שאם כפל הפסוק יצא, ואם כפל התיבה צריך עיון אם יצא^[746].

בירושלמי אמרו שלא אסרו לכפול אלא בציבור, אבל ביחיד מותר^[747], ובדעת הבבלי כתבו אחרונים שאסור אף ביחיד, וכן כתבו להלכה^[748].

אם לא כיון בקריאתו הראשונה, כתבו ראשונים שיחזור ויקרא, שעדיף לקיים מצות ק"ש כתקנה^[749], וכתבו אחרונים שיקרא בלחש, ואם אין שומעים, אף בקול רם מותר^[750].

אם ממתין איזה זמן בין קריאה לקריאה, כתבו אחרונים שאין משתקים אותו, ואפילו מגונה אינו^[751].

הכופל שלא בקריאת שמע בעונתה, כגון אותם שאומרים שמע ישראל כמה פעמים ביום הכיפורים, יש מן הראשונים שכתבו שאף הוא מגונה, ומשתקים אותו^[752]. ויש שצדדו שאין לחוש בזה, ומכל מקום כתבו שטוב שלא לומר כן^[753]. וכן יש שכתבו שבאופן שהוא מנהג אבותיהם בידיהם כמה שנים, ואומרים אותו כל הקהל, מוכח שאינם מתכוונים לשתי רשויות, ומותר^[754]. וע"ע יום-הכפורים*^[755].

לכפול כל הפרשה, יש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש^[756], שכן מצאנו שעשה ר' זירא^[757]. ויש שכתבו שאסור^[758], ואף ר' זירא לא עשה כן אלא בק"ש שעל המיטה^[759], וכתבו אחרונים שראוי לחוש לדעת המחמירים^[760], ובקריאת שמע על המיטה מותר^[761].

לכפול מאחר הפסוק הראשון ואילך, כתבו ראשונים שאין לחוש^[762]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף זה אסור^[763].

קריאתה בטעמיה

ק"ש, יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים, שצריך לקרותה בנחת עם הטעמים* שלה, שכך הוא עיקר מצותה^[764], וזהו ששנינו בענין אנשי יריחו, שהיו כורכים את שמע^[765], לסוברים שהיינו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים^[766], היינו שהיו קוראים בלא טעמים^[767], והיה זה שלא ברצון חכמים לסוברים כן^[768]. וכן כתבו אחרונים להלכה, שצריך לקראה בטעמיה^[769]. ונחלקו בגדר הקריאה בטעמיה: יש סוברים שצריך לקראה בטעמים הכתובים בתורה^[770]. ויש שצדדו שאין צריך בטעמים דוקא, אלא שיפסוק במקום שראוי לפסוק, כדי שיהא טעם והבנה לדבריו^[771]. ויש מן האחרונים שהכריעו שמי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו, שהקריאה בטעמים תפסיד כוונתו, קשה לשנות מנהגו בזה, ולא הפסיד אם יקרא כמנהגו, אבל היודע שיוכל לכוין בשתיהן, ורוצה להחמיר על עצמו, תבא עליו ברכה^[772], וכתבו שנהגו במדינתם שלא לקרא בטעמים, מלבד המדקדקים^[773]. וע"ע טעמים*^[774].

בקול או בלחש

ק"ש, יש שנהגו לקראה בקול - מלבד "ברוך שם וגו'"^[775] - ויש שנהגו בלחש^[776]. ונחלקו ראשונים מהו המנהג הראוי: יש שכתבו שמנהג יפה יותר לקראה בקול^[777]. ויש שכתבו שראוי יותר בלחש, כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו, שאילו אומרין אותו בקול רם, אולי יבטח האחד על השמיעה בקרוא אותו הצבור^[778], ולא יצא ידי חובה, לסוברים כן^[779]. ויש שכתבו שנהגו במקומם לקראה כולה בלחש מלבד הפסוק הראשון^[780], וכן כתבו אחרונים שמנהג יפה לקרוא את הפסוק הראשון בקול להעיר בו הכוונה^[781], לפי שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה, לסוברים כן^[782].

הקהל יחד

הפסוק "שמע ישראל", שיש בו המלכת שם שמים, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך לאמרו כל הקהל יחד, ולפיכך כתבו שצריך שליח הציבור להגביה קולו באמירתו, כדי שישמעו הציבור וימליכו שם שמים יחד^[783].

ויש מן הראשונים שכתבו שצריך לקרא כל ק"ש כל הקהל יחד^[784].

הקורא

בשכיבה ובעמידה דוקא

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה – על צדו^[785] - ויקרא, ובבוקר יעמוד שנאמר: בשכבך ובקומך^[786], שמזה שלא נאמר: בבקר ובערב, למדים שהכוונה לשכיבה ממש וקימה ממש^[787], וכן נהגו ר' טרפון^[788], ור' אלעזר בן עזריה^[789]. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר: ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים^[790], וכן שנינו בברייתא: בית הלל אומרים: עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין^[791]. וכן דעת ר' ישמעאל^[792]. וכן הלכה^[793].

לעשות כבית שמאי

אם מותר לעשות כבית שמאי, והעושה כדבריהם אם יצא ידי חובה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים: א) רב יחזקאל אמר: עשה כדברי בית שמאי עשה^[794], ופרשו ראשונים בדעתו שמותר לכתחלה לעשות כן^[795], שהרי אף בית הלל מתירים לקרא בין עומד ובין מוטה^[796], ויש סוברים שאף עשה בזה מצוה מן המובחר^[797]. ב) ר' נחמן בר יצחק אמר, עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה^[798], שכן אמרו חכמים לרבי טרפון שעשה כבית שמאי: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל^[799]. וע"ע כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו*^[800] וע' חיבי-מיתות-בית-דין*^[801]. וכן דעת רבי ישמעאל בברייתא שאין לעשות כבית שמאי, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות^[802]. ג) ורב יוסף אמר: עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום^[803]. ובדעתו נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שפרשו שאסור לעשות כבית שמאי, ואם עשה כן – כשמוכח שרוצה לעשות כדבריהם^[804] - קנסוהו שלא לצאת ידי חובה^[805], שמא יקבעו אחרים הלכה כבית שמאי, ואפשר שיבואו לידי ביטול קריאת שמע, שאם לא יוכל להטות, לא יקרא קריאת שמע^[806]. ויש שפרשו בדעתו שאסור לעשות כבית שמאי, והעושה כן לא יצא ידי חובה משום שהיא מצוה-הבאה-בעבירה*^[807]. ויש שפרשו שיצא ידי חובה, אלא שאין תועלת במה שעשה ונקרא הדיוט^[808].

להלכה כתבו גאונים ואחרונים שאסור להחמיר כבית שמאי ולעמוד – היינו אם ישב קודם^[809] - כדי לקרותה בשחר, והעושה כן נקראה עבריין, וצריך לגעור בו^[810], וכתבו אחרונים שהיינו אפילו אם אין הכוונה בעמידתו אלא לעורר הכוונה וכדומה^[811]. ובדיעבד כתבו אחרונים שאין צריך לחזור ולקרא^[812]. וכן בערבית אם היה זקוף, כתבו אחרונים שאסור לו להטות או לישב ולקרא, שאף זה כבית שמאי^[813]. ויש שהתירו בזה, לפי שנראה שאינו עושה משום חומרא, אלא מפני שצריך לישב^[814].

ביום הכיפורים, שנהגו לעמוד כדי להידמות למלאכים, יש מן האחרונים שהתירו לעמוד^[815]. ויש שאסרו^[816].

בהליכה

הקורא קריאת שמע, אף לסוברים שמותר לו להלך^[817], בתחילת הקריאה צריך לעמוד במקומו ולא להלך^[818]. ונחלקו תנאים ואמוראים עד היכן יש לעמוד: א) רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה אמר, עד: על לבבך^[819]. ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה^[820]. ב) ור' יוחנן אמר, כל הפרשה הראשונה^[821]. ג) ובירושלמי ובמדרש אמרו, שאין צריך לעמוד אלא בקבלת עול מלכות שמים^[822], היינו הפסוק הראשון^[823], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[824].

בטעם שצריך לעמוד יש ראשונים שכתבו שאינו מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד^[825], ולפי טעם זה כתבו ראשונים - וכן נראה מן הגמרא – שדין העמידה תלוי בחיוב הכוונה, שלסוברים שיש לכוין בכל הפרשה הראשונה^[826], צריך אף לעמוד בכולה^[827], ולסוברים שאין צריך לכוין אלא בפסוק הראשון^[828], אין צריך לעמוד אלא בו^[829], ולסוברים שצריך לכוין בשלשת הפסוקים הראשונים^[830], צריך לעמוד בהם^[831]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם דין העמידה, שהוא כדי שלא תהא קריאתו עראי^[832], שזהו דין מיוחד לדברי הכל בכל הפרשה הראשונה, שצריך שלא תהא קריאתה עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולה^[833], וטעם הסוברים שאין צריך לעמוד אלא עד על לבבך, שלדעתם היא גזירת הכתוב, שנאמר: ובלכתך בדרך, הרי שמותר לקרוא במהלך^[834].

דין העמידה בתחילת קריאת שמע, כתבו ראשונים שאינו אלא למצוה מן המובחר^[835], וכן כתבו אחרונים שבדיעבד אם לא עמד אין צריך לחזור ולקרא^[836].

היושב בקרון או בספינה, כתבו אחרונים שאינו צריך לעצור, לפי שיכול לכוין היטב בנסיעתו^[837]. והרוכב על הבהמה יש סוברים שצריך לעצור, ויש סוברים שאין צריך, וכתבו אחרונים שנכון להחמיר^[838].

בעמידה

ק"ש, כתבו גאונים וראשונים שמצותה בישיבה ולא בעמידה^[839], שכן מצאנו במדרש שהקב"ה משתבח שלא הטריח את ישראל לקראה בעמידה^[840], ואין ראוי לעשות ההפך ממה שהקב"ה משתבח בו^[841]. ויש שכתבו טעם אחר, שיכול לכוין יותר כשיושב^[842]. ועי' לעיל^[843].

בשכיבה

פרקדן – היינו השוכב על גבו^[844], ויש סוברים אף השוכב על בטנו^[845] – לא יקרא קריאת שמע, אפילו אם מטה על צדו מעט^[846], משום שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה^[847], ויש שכתבו משום הרהור*^[848].

היה שוכב ונוטה על צדו לגמרי, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לו לקרא^[849]. ויש שכתבו שאסור אלא אם יש לו טירחא לעמוד, כגון כשפשט בגדיו^[850].

היה שמן ובעל בשר, שאינו יכול להתהפך על צדו, או מפני אונס אחר, מטה מעט על צדו וקורא^[851].

בעת עיסוק במלאכה

האומנין – וכן כל אדם^[852] - שהיו עסוקים במלאכתם בראש האילן או הנדבך, והגיע זמן ק"ש, קוראים שם, ואין צריכים לרדת כדי לקרא^[853], ואף אין צריכים להפסיק ממלאכתם למשך כל הקריאה^[854], ומכל מקום צריכים להיבטל ממלאכתם בקריאת הפרק הראשון^[855], כדי שיכוונו לבם^[856]. ובדעת הסוברים שהפסוק הראשון לבדו צריך כוונת הלב, ולא הפרק הראשון כולו^[857], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין בטלים ממלאכתם אלא בפסוק הראשון^[858]. ויש סוברים שאף לדעתם צריך להפסיק בכל הפרק הראשון, מטעם אחר, כדי שלא תהא קריאתו עראי^[859], שזהו דין מיוחד בפרק הראשון כולו, שאין לקראו בדרך עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולו^[860].

הכתף – תי"ו קמוצה - אף על פי שמשאו על כתפו קורא את שמע, אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב^[861].

רמיזה

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו^[862], אפילו לדבר מצוה^[863], בעת קריאת הפרק הראשון^[864], ואם עשה כן, אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה^[865]. בטעם האיסור נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא משום שהפרק הראשון צריך כוונת הלב^[866], לסוברים כן^[867], ולדעתם לסוברים שאין צריך כוונה אלא בפסוק הראשון^[868], אין איסור לרמוז ולקרוץ ולהורות אלא בו^[869]. ויש סוברים בטעם האיסור, שהוא כדי שלא תהא קריאתו עראי^[870], שזהו דין מיוחד בפרק הראשון כולו, שאין לקראו בדרך עראי, אף לסוברים שאין צריך לכוין בכולו^[871].

להפריש מאיסור, כשאין תקנה אחרת, כתבו ראשונים שמותר לרמוז, ומותר אפילו להפסיק ולדבר, שאינו גרוע מן המפסיק לשאלת שלום מפני היראה או מפני הכבוד, שכבוד שמים עדיף^[872].

רמיזה שהיא צורך הכוונה וגורמת לה, כגון הטיית הראש לרוחות העולם בעת שמכוין להמליך ה' שם בהן, יש מן הראשונים שכתבו שמותרת, לפי שלא נאסרה אלא כשהיא לצורך אחר ומבטלת הכוונה^[873]. ויש סוברים שאף רמיזה כזו אסורה^[874].

אף בפרשה שניה, יש אוסרים לרמוז ולקרוץ ולהורות^[875], ולדבר מצוה מותר^[876].

דיניה

קריאתה בתפילין ובטלית

צריך להניח-תפילין* תחילה, ולאחר מכן לקרוא ק"ש^[877], וכן אמרו: הקורא קריאת שמע – ביום – בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו^[878], פירוש באדון שציוה, שהוא קורא והיו לטטפת, ולאות על ידך, ואין^[879], וכן הרי הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים^[880], שאינו גומר את המצוה^[881]. וצריך להמתין מלקרותה עד שיהיו לו תפילין^[882], ומכל מקום אם אין לו פנאי להניחן עד שיעבור זמן ק"ש, קורא בלא תפילין^[883], וכן מי שאין לו תפילין, יקראנה בלא תפילין, ואין בכך איסור, שלא אמרו שהוא כמעיד עדות שקר אלא במזיד, ולא כשיש לו איזה אונס^[884].

ובירושלמי אמרו בדעת רב שצריך לקרא ק"ש תחלה ואחר כך להניח תפילין^[885], ואמרו שכן דעת ר' יהושע בן קרחה שאמר שצריך לקבל מלכות שמים תחלה, ואחר כך עול מצוות^[886].

וע"ע הנחת-תפילין^[887].

ותיקין, קוראים בזמן קריאתם אף אם אין להם תפילין בעת ההיא^[888].

טלית מצויצת, כתבו ראשונים שאין צריך להתעטף בה קודם קריאת שמע, ואף על פי שקורא פרשת ציצית* ואינו מקיימה, אינו כמעיד עדות שקר, לפי שאינה אלא חובת טלית, ואם אין לו טלית פטור מציצית^[889]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף טלית צריך להתעטף בה קודם הקריאה משום עדות שקר^[890].

כשיאמר: וקשרתם לאות על ידך, כתבו ראשונים ואחרונים שימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: לטוטפות בין עיניך, ימשמש בשל ראש^[891], וכן יעשה כשמזכירם בפרשה השניה^[892].

יש שנהגו לקבץ הציציות בשעת ק"ש ולהעבירן על העינים^[893], מפני חיבוב מצוה^[894]. ויש שכתבו על פי המדרש שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע^[895]. ויש שכתבו שנוהגים למשמש בציצית באמירת: והיה לכם לציצית^[896], ויש שכתבו שיוהרא היא^[897], ויש שכתבו שעכשיו שנהגו כן מקצת בני אדם, שוב אינה יוהרא^[898]. ויש שכתבו לעיין בציציות כשאומר: וראיתם אותו^[899]. ויש נוהגים לנשק הציצית ולשום על עיניו בשעה שאומר וראיתם אותו וזכרתם והכל כדי לחבב המצוה^[900].

נטילת ידים

הקורא קריאת שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא^[901], ומכל מקום אם הגיע זמן הקריאה ולא מצא מים, לא יאחר קריאתו וילך לבקש המים^[902], אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן, וקורא^[903].

שלא לקראה בדרך עראי

פרשה ראשונה של ק"ש, כתבו ראשונים שאין לקראה בדרך עראי^[904], היינו שצריך שיהיה הלב נח, שלא יתעסק בדברים אחרים^[905], ולפיכך צריך לקראה במקום אחד, ולא בהליכה^[906], וכן אין לקראה בעודו עוסק במלאכתו^[907], וכן בשעת קריאתה לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו^[908]. בטעם הדבר כתבו, שנאמר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך^[909], ויש שכתבו בטעם, שנאמר: ודברת בם, ודרשו: עשה אותם קבע^[910]. ובטעם שלא אמרו כן אלא בפרשה ראשונה, ובכולה, יש מן הראשונים שכתבו שזהו משום שחיובה מן התורה, לסוברים כן^[911]. ובדעת הסוברים שאין חיובה מן התורה^[912], כתבו אחרונים בטעם, שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים^[913]. ויש שכתבו טעמים אחרים למה שהקלו בזה בפרשה השניה, שכל מה שיש בשניה יש בראשונה^[914], או שאין חכמים מטריחים על הציבור יותר מדאי^[915].

קריאתה בהרהור

הרהור, אם יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע, ע"ע הרהור-כדבור^[916].

שמיעה

השומע מפי הקורא, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יצא ידי חובה: יש סוברים שלא יצא^[917], לפי שהמצוה היא הקריאה, שנאמר: ודברת בם^[918]. ויש סוברים שיצא^[919]. ויש שכתבו שאינו יוצא אלא כשאינו בקי וכשהוא בעשרה^[920], שבזה נחשב כמדבר בעצמו, וקוראים בו: ודברת בם^[921]. ויש שכתבו שאין יחיד יוצא אלא כשמבין הלשון, ואפילו בלשון הקדש^[922], אבל שנים או יותר, יוצאים בלשון הקדש אפילו כשאינם מבינים^[923]. ויש שכתבו שבמקום אנס, שאינו יכול לקרא בעצמו, יצא, ובלא אנס לא יצא^[924]. וע"ע שומע-כעונה*.

על אלם*, כיצד יוצא ידי חובתו, ע"ע אלם^[925].

אם צריך להבין הלשון

הקורא ק"ש בלשון-הקדש*, נחלקו אחרונים אם צריך להבין הלשון, יש סוברים שאין צריך^[926]. ויש סוברים שצריך^[927].

הקורא בלשון אחרת, אם צריך להבינה, עי' לעיל^[928].

על כוונת הלב המעכבת, עי' להלן^[929].

קריאתה במקום ערוה ובמקום שאינו נקי

על קריאת שמע במקום ערוה גלויה, ע"ע ערוה*, וע' מחנה-קדוש*, וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*^[930], וע' אשתו-כגופו*^[931].

על קריאה במקום צואה, ע"ע צואה* וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*^[932], וע' זבח-רשעים*^[933].

על קריאתה במקום מי רגלים, ע"ע מי-רגלים* וע' לא-יראה-בך-ערות-דבר*^[934] וע' טופח*^[935].

על קריאתה במקומות המטונפים, או במקום שיש בו ריח רע, או שאר דברי טינוף, ע"ע מחנה-קדוש*, וע' בית-הכסא*^[936], וע' בית-המרחץ*^[937], וע' חזיר*^[938].

שיכור

שיכור, אם מותר לקרוא ק"ש, ע"ע לא-יראה-בך-ערות-דבר*^[939], וע' שיכור*.

קריאתה כפרוטגמא חדשה

ק"ש, צריך לקראה כפרוטגמה –כתב המלך על בני מדינתו^[940] - חדשה^[941], וכן דרשו: אשר אנכי מצוך היום^[942], בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים^[943]. בכלל קריאתה ככתב מלך, כתבו אחרונים שיקראנה באימה וביראה וברתת ובזיע^[944], ויכוין בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים, להיות נהרג על קדוש השם המיוחד^[945], ולא יקראנה בחטיפה ובמרוצה ובערבוב הדברים, אלא במתון, מלה במלה, ובהפסק בין דבר לדבר, שכל ציווי וציווי עונש ועונש הנזכר בו, ישים לבו עליו להבינו, מה ציווי המלך הגדול ברוך הוא^[946]. בכלל קריאתה כחדשה כתבו אחרונים שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו, אלא כחדשה^[947], וכן שיבין בכל פעם מה אומר^[948].

לקראה עם הקהל

אף מי שכבר קרא קריאת שמע, צריך לקרות עם הציבור את הפסוק הראשון^[949], כדי שלא יהיו כולם עסוקים והוא יושב ובטל^[950], ושלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו^[951]. וכן צריך לומר ברוך שם וגו'^[952]. ואם היה עוסק באמירת דברי תחנונים או פסוקים, כתבו אחרונים שבמקום שמותר להפסיק, יפסיק ויאמר עם הציבור^[953], ובמקום שאסור להפסיק – כגון מברוך שאמר ואילך^[954], ויש סוברים דוקא בקריאת שמע וברכותיה^[955] – לא יפסיק, אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הציבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם^[956].

יש מן הראשונים שכתבו שאף מי שקרא כבר ק"ש, יחזור ויקרא עם הציבור כל קריאת שמע, ויקבל שכר כקורא בתורה^[957], וכתבו אחרונים שאין זה מטעם שלא יהא נראה שאינו מקבל עול, שלזה די בפסוק ראשון, אלא זו עצה טובה^[958]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן הדין הוא שצריך לקרא כל קריאת שמע עם הציבור^[959].

ספק אם קראה

ספק קרא קריאת שמע, נחלקו אמוראים אם חוזר וקורא: א) רבי אלעזר אמר שחוזר וקורא^[960]. וכן בירושלמי דייקו מברייתא שהקורא בין השמשות – שספק הוא אם יצא ידי חובה, לסוברים כן^[961] – חוזר וקורא, ולמדו מכך שכן הדין בספק אם קרא^[962]. וכן הלכה^[963]. בטעם הדבר יש שכתבו שקריאת שמע חיובה מן התורה - לסוברים כן^[964] - וספק דאורייתא לחומרא^[965], ומכל מקום חוזר וקורא אף הפרשיות שחיובן מדרבנן^[966], שכך היתה התקנה^[967]. ויש שכתבו בטעם שאף על פי שאין חיובה אלא מדרבנן – לסוברים כן^[968] - החמירו בה, לפי שיש בה קבלת עול מלכות שמים^[969]. ב) ור' יהודה – בשם שמואל^[970] - אמר שאין חוזר וקורא, לפי שאין חיובה אלא מדרבנן - לסוברים כן^[971] - וספק דרבנן לקולא^[972].

ספק אם קרא פרשת ויאמר, ע"ע זכירת-יציאת-מצרים*^[973].

עיסוק בדברים אחרים משהגיע זמנה

משהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, אסור לאכול - היינו לקבוע סעודה^[974], ויש סוברים אפילו טעימה* בלבד^[975] - ולישון^[976], שדברים אלו מביאים לידי פשיעה^[977], ויש לחוש שמא תחטפנו שינה ולא יקרא^[978]. ואסור להתחיל לאכול אפילו חצי שעה לפני זמנה^[979]. וכן כתבו גאונים וראשונים שאסור לאכול ולשתות קודם ק"ש של שחרית^[980].

ביקש מאחד שיזכירנו, מותר לאכול אפילו כשהגיע זמן ק"ש^[981].

לקרות ולשנות ולעסוק במלאכה – מלבד מלאכות מיוחדות, עי' להלן - יש מן הראשונים שכתבו שמותר אף משהגיע זמנה, שלא אסרו אלא דברים המביאים לידי פשיעה^[982]. ויש חולקים^[983]. ומכל מקום קודם זמנה, אף סמוך לו, מותר ללמוד^[984].

להכנס למרחץ או תספורת או להפך עורות או לעסוק בדין, כתבו ראשונים שאסור משהגיע זמנה לפי שהן מלאכות המביאות לידי פשיעה^[985]. ויש שאסרו אף חצי שעה קודם זמנה^[986].

להפסיק מעיסוקיו לקראה

היה עוסק בתורה והגיע זמן קריאת שמע, אם יש שהות לקראה אחר שיסיים לימודו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלא יפסיק, אלא יסיים לימודו ולאחר מכן יקרא^[987]. ויש שכתבו שמפסיק מיד^[988]. ויש שכתבו שאם התחיל קודם זמן ק"ש, אין צריך להפסיק, ואם התחיל בזמן ק"ש, מפסיק, אלא אם כן הוא בבית המדרש, שאין חשש שייטרד בגירסתו^[989].

היה במרחץ או בבורסקי או שהיה אוכל או דן דין* - שהן מלאכות המביאות לידי פשיעה^[990] - והגיע זמן ק"ש, נחלקו ראשונים ואחרונים אם צריך להפסיק ולקרא מיד: א) יש שפרשו בדברי תנאים שצריך להפסיק ולקרא מיד^[991], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמפסיק וקורא אפילו כשיש שהות לקרא לאחר מכן^[992], לפי שק"ש חיובה מן התורה^[993], לסוברים כן^[994], ולדעתם מפסיקים מדברים אלו למצוות שחיובן מן התורה^[995]. ב) ויש חולקים וסוברים שאין צריך להפסיק^[996], כל שיש שהות לקראה אחר שיגמור עיסוקו^[997], שלדעתו כן הדין במצוות שמן התורה^[998], ומכל מקום אם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח^[999]. ג) ויש שחילקו, שאם התחיל קודם זמנה, אינו צריך להפסיק כל שיש שהות לקראה לאחר מכן, ואם התחיל אחר זמנה, מפסיק אפילו אם יש שהות לקרא לאחר מכן^[1000].

על עיסוק במלאכה בעת קריאת שמע, עי' לעיל^[1001].

לקראה עם ברכותיה

תקנו ברכות לקריאת שמע, ע"ע ברכות-קריאת-שמע*. וע"ש על גדרם, אם הם כברכת המצוות, או שנתקנו לעצמן וסדרום קודם ואחר ק"ש^[1002].

קרא ק"ש בלא ברכותיה יצא ידי חובה, שאין הברכות מעכבות^[1003]. ויש מן הראשונים סוברים שבציבור מעכבות, וביחיד אינן מעכבות^[1004]. ויש סוברים שלעולם הברכות מעכבות^[1005].

אותם שנהגו להתפלל ערבית ולקרא ק"ש בברכותיה קודם זמן ק"ש, יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים ידי חובה בק"ש שעל המיטה, אף על פי שקוראים אותה אז בלא ברכותיה, ונראה מדבריהם שמותר לעשות כן לכתחלה^[1006]. ויש שכתבו שאין לצאת ידי חובה בק"ש שעל המיטה, לפי שצריך לקראה עם ברכותיה דוקא^[1007].

באמירת פסוק: שמע ישראל, שבתפילת: "רבון כל העולמים", שקודם התפילה, יש מן הראשונים שנהגו לכוין לצאת ידי חובת ק"ש, אף על פי שהיא בלא ברכותיה, משום משום שפעמים שעושין קרוב"ץ ומתעכבים מק"ש עד אחר זמנה^[1008], וכן יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לעשות כן מטעמים אחרים, שטוב למהר ולהקדים לצאת ידי חובת הקריאה מן התורה, וכדי לאמרה קודם הנץ-החמה^[1009]. ויש מן הראשונים שכתבו שמאחר וצריך לקראה לכתחלה עם ברכותיה, אין לעשות כן^[1010], וכתבו אחרונים שמכל מקום אם לא יספיק לקראה בברכותיה בזמנה, יכוין לצאת ידי חובה בקריאה שקודם התפילה^[1011].

הקורא ק"ש בלא ברכותיה - כגון שאינו יודע אותן, או היוצא בק"ש שעל המיטה - יש מן הראשונים שכתבו שמברך: אשר קדשנו במצוות וצונו לקרא את שמע^[1012]. ויש חולקים^[1013].

קריאתה בבית הקברות

אין לקרא ק"ש בבית-הקברות*^[1014], וכן במקומו של מת*, משום "לועג-לרש*^[1015].

הפסק

הפסק

אסור להפסיק בדיבור בקריאת שמע, אם לא לצרכים מיוחדים, עי' להלן^[1016]. ואף בשתיקה אסור להפסיק זמן רב, בשיעור כדי לגמור כולה^[1017].

הפסיק בדיבור ולא שהה כדי לגמור כולה, חוזר לתחילת אותו הפסוק^[1018]. ואם הפסיק באמצע פסוק במקום שמתחיל ענין חדש, יש סוברים שחוזר למקום שהפסיק^[1019], ויש סוברים שחוזר לתחילת הפסוק^[1020]. הפסיק בדיבור במזיד, כתבו אחרונים שדינו כהפסיק בשוגג, שאין צריך לחזור לראש^[1021], ויש מן האחרונים שכתב שחוזר לראש^[1022], וכתבו אחרונים שנכון לעשות כן^[1023].

הפסיק ושהה כדי לגמור כולה, נחלקו אמוראים בירושלמי, יש סוברים שלא יצא ידי חובתו^[1024]. ויש סוברים שיצא^[1025], וכן דייקו ראשונים מן המשנה^[1026], ומן הגמרא^[1027], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שהמפסיק כדי לגמור כולה – אפילו בדיבור^[1028], בשוגג^[1029] – יצא ידי חובה^[1030].

הפסיק מחמת חובה - היינו שהאיש לא היה ראוי, או שהמקום לא היה ראוי^[1031] - ושהה כדי לגמור כולה, יש מן הראשונים שכתבו שחוזר לראש, אף לסוברים שהמפסיק שלא מחמת חובה אינו חוזר^[1032], וכתבו אחרונים שדין זה מדרבנן הוא^[1033]. ויש חולקים וסוברים שממשיך מן המקום שפסק^[1034].

בגדר שיעור כדי לגמור כולה, הסתפקו בירושלמי אם היינו כשיעור ק"ש וברכותיה, או היא ולא ברכותיה^[1035], ההלכה: היא ולא ברכותיה^[1036]. וכן הסתפקו בהפסיק מעט וקרא וחזר והפסיק, אם השהיות מצטרפות לשיעור כדי לגמור כולה^[1037]. וכן הסתפקו אם בקורא משערים, או בכל אדם^[1038], ואמרו בשם ר' מתניא שמסתבר שבקורא משערים^[1039], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[1040]. ועוד נחלקו אחרונים בגדרו: יש סוברים שכדי לגמור כולה היינו מראש ועד סוף, ואפילו עומד בסוף^[1041], ויש סוברים שהיינו מהמקום שעומד בו ועד הסוף^[1042].

שאלת והשבת שלום: בין הפרקים

שאלת והשבת שלום, התירום באופנים שונים בקריאת שמע:

בין הפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב, דברי רבי מאיר^[1043]. רבי יהודה אומר שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום אף לכל אדם^[1044], וכן הלכה^[1045].

ומהי שאלה מפני הכבוד, כתבו ראשונים שהיינו בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום^[1046], כגון זקן או תלמיד חכם או עשיר^[1047], ויש שכתבו שהיינו דוקא בשלום מי שמחויב בכבודו, כגון אביו או רבו או מי שגדו לממנו בחכמה, אבל סתם איש נכבד לא^[1048].

מה שהתירו מפני הכבוד, כתבו אחרונים שהיינו דוקא בפנים חדשות, שאם לא ישאל יבא לידי שנאה^[1049]. וכן כתבו שבמקום שאין רגילים לשאול בשלום בבית הכנסת, חלילה להשיב או לשאול^[1050].

ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר^[1051], בין ויאמר לאמת ויציב^[1052]. ר' יהודה אומר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק^[1053], ואמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן, וכן כתבו ראשונים ואחרונים, שכן הלכה^[1054], ואמרו בטעם הדבר, שכתוב: וה' אלקים אמת^[1055], לפיכך אין מפסיקים בין אני ה' אלוקיכם, לאמת^[1056], ונחלקו ראשונים בדעת ר' יהודה: יש סוברים שמכל מקום מפסיקים שם לדברים שמפסיקים להם באמצע הפרק, עי' להלן^[1057], ויש סוברים שאין מפסיקים שם כלל^[1058].

שאלה בשלום והשבה: באמצע

באמצע, שואל מפני היראה, ומשיב, דברי רבי מאיר^[1059]. ורבי יהודה אומר שואל מפני היראה, ומשיב אף מפני הכבוד^[1060], וכן הלכה^[1061].

ומהי שאלה מפני היראה, יש מן הראשונים שפרשו שהיינו בשלום אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו^[1062], ויש מפרשים שהיינו אף מי שמצווה ביראתו, כגון אביו או רבו^[1063], או מי שגדול ממנו בחכמה^[1064], וכל שכן מלך* – אפילו מלך ישראל^[1065] – או אנס^[1066] או מלשין^[1067], וכתבו אחרונים שאף משום הפסד ממון, מפסיק, כדין מפני היראה^[1068].

דברים שהתירו באמצע, נחלקו בירושלמי אם מותרים באמצע פסוק: רבי ירמיה אוסר, ורבי יונה מתיר, וכן דרש רב הונא בשם רב יוסף מן הכתוב: ודברת בם^[1069], מכאן שיש לך רשות לדבר בם^[1070], וכן כתבו אחרונים להלכה^[1071]. וכתבו אחרונים שהיינו חוץ מפסוק שמע ישראל וגו', שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים^[1072], וכן ברוך שם וגו', שאף הוא מכלל הייחוד, לסוברים כן^[1073], וכן ביניהם^[1074], ששם לא יפסיק כלל אלא מפני מי שירא שיהרגנו^[1075].

לדברים שבקדושה

להפסיק לדברים שבקדושה בקריאת שמע, נחלקו ראשונים אם מותר: א) יש סוברים שאין להפסיק, שלפי שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר^[1076]. ב) ויש שכתבו שמפסיק לקדיש וקדושה, אפילו באמצע הפרק^[1077] - מלבד בפסוק הראשון וב"ברוך שם"^[1078] - שאין לך מפני הכבוד גדול מזה^[1079]. וכן ל"ברכו" יש שכתבו שמפסיק^[1080]. וכן לאמן* של הא-ל הקדוש ושל שומע תפילה, כתבו ראשונים ואחרונים שמפסיק^[1081], ויש חולקים^[1082]. וכן ל"מודים*" יפסיק, אלא שנחלקו כמה יאמר: יש סוברים שיאמר תיבת "מודים" בלבד^[1083], ויש שכתבו "מודים אנחנו לך"^[1084], ויש שכתבו שיאמר כל מודים דרבנן^[1085]. וכן ללבוש ציצית או להניח תפילין, כתבו ראשונים שמפסיק בין הפרקים, כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר^[1086], ולענין ברכתם יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיברך^[1087], ויש שכתבו שלא יברך^[1088]. ואף באמצע הפרק יש שהתירו ללבוש טלית ותפילין^[1089], ויש שהתירו אף לברך^[1090]. וכן ברכת רעמים, יש סוברים שיברך בקריאת שמע, לפי שהיא מצוה עוברת^[1091], ויש חולקים^[1092]. וכן לעניית אמן, יש סוברים שיפסיק בין הפרקים^[1093], ויש חולקים^[1094]. הטיל מים, כתבו אחרונים שיטול ידיו ולא יברך^[1095].

הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה, יש מן הראשונים שכתבו שמפסיק וקורא לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם^[1096]. ומכל מקום לכתחלה לא יקראוהו^[1097]. ויש סוברים שלא יפסיק^[1098].

דברים שבקדושה שמפסיקים להם באמצע הפרק, מפסיקים אפילו באמצע פסוק^[1099], וכתבו אחרונים שעדיף להפסיק במקום שמסתיים ענין^[1100].

כוונה

סוגי הכוונות

כמה דיני כוונה הוזכרו בקריאת שמע, וכתבו ראשונים ששלש כוונות הן, ובכל אחת מהן נחלקו אם נדרשת בק"ש: א) כוונה למצוה. ב) כוונה לקריאה, היינו שיכון לעשות מה שעושה, ולא יהיה כמתעסק. ג) כוונת הלב, שיתן לבו להבין מה שקורא, ולא יהרהר בדברים אחרים^[1101]. ועי' להלן על פרטי הכוונות הללו, והשיטות השונות בהן.

כוונה למצוה

לסוברים שמצוות-צריכות-כוונה*, אמרו בגמרא שצריך הקורא ק"ש לכוון לבו בקריאתו לשם מצוה^[1102], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[1103], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא^[1104], שהיינו שכיון לשם מצוה^[1105], ולדעתם אם לא כיון, או אפילו ספק אם כיון, צריך לחזור ולקרא^[1106].

היכן צריך לכוין למצוה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים: א) יש סוברים שצריך לכוין בכל הקריאה, אפילו בחלקים שאין חייבים בקריאתם אלא מדרבנן^[1107]. ב) ויש סוברים שאין צריך כוונה למצוה אלא בחלק מן הקריאה, ולדעתם מחלוקת תנאים ואמוראים היא באיזה חלק^[1108]: רבי מאיר ורבא סוברים שצריך לכוין למצוה בפסוק הראשון לבדו^[1109], משום שהוא לבדו מעכב בדיעבד^[1110], או שהוא לבדו חיובו מן התורה^[1111], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להלכה, שאין הכוונה למצוה מעכבת אלא בפסוק הראשון^[1112]. ורבי אחא בשם רב יהודה סובר שצריך לכוין למצוה בפרק הראשון כולו^[1113]. ובר קפרא סובר שצריך לכוין למצוה בשלשת הפסוקים הראשונים בלבד^[1114].

היה מוכח לפי הענין שעשייתו היא כדי לצאת ידי חובה, כגון שקרא ק"ש כדרך שאנו קוראים בסדר תפלה, כתוב אחרונים שיצא אף על פי שלא כיון בפירוש^[1115].

לסוברים שאין מצוות-צריכות-כוונה, אין צריך לכוון לבו בקריאתו לשם מצוה^[1116]. ויש מן הראשונים שכתבו שלכתחלה צריך לכוין למצוה בפסוק הראשון, אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה^[1117]. ואחרונים כתבו שמצוה מן המובחר לכוין למצוה קודם הקריאה^[1118].

היה קורא לצורך אחר, כגון הקורא להגיה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזה כאילו כיון במפורש שלא לצאת ידי חובה, ואינו יוצא אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה^[1119], ולדעתם זהו שאמרו שהקורא להגיה לא יצא ידי חובה אם לא כיון לבו^[1120].

כוונה לקריאה

אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה, יש מן הראשונים שכתבו שהקורא צריך שיכון לבו לקריאה, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה^[1121], משום שחשוב מתעסק*^[1122], וכוונה זו נדרשת בכל פרשיות קריאת שמע^[1123], ולדעתם זהו ששנינו: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא^[1124], שהעמידוהו בגמרא בקורא להגיה^[1125], שהיינו שאינו יוצא אלא אם כיון לבו לקריאה^[1126].

כוונה לקריאה, יש מן האחרונים שכתבו שאינה נדרשת אם כיון לשם מצוה אפילו בפסוק הראשון לבדו^[1127].

ויש חולקים וסוברים שלסוברים שאין מצוות-צריכות-כוונה, אין צריך כלל לכוין לקריאה, ומה שאמרו שהקורא להגיה צריך לכוין לבו, היינו שצריך לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן, ואין יוצא אם קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות וביתרות^[1128].

כוונת הלב

הקורא את שמע צריך שיכון לבו, שנאמר: שמע ישראל^[1129], ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע ישראל^[1130], מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת^[1131]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים שק"ש צריכה כוונת הלב^[1132], וזה אפילו לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה^[1133], וכוונה זו אינה נדרשת בכל ק"ש, אלא בחלקה^[1134], וכתבו ראשונים שמה שנחלקו תנאים ואמוראים עד היכן צריך כוונה בק"ש^[1135], לענין כוונה זו נחלקו^[1136]. וכן מה שאמרו שהקורא להגיה לא יצא ידי חובתו אם לא כיון לבו^[1137], יש מן האחרונים שפרשו שהיינו שלא יצא אלא אם קרא בכוונת הלב^[1138].

ומהי כוונת הלב, כתבו ראשונים שהיינו שיתן לבו להבין מה שהוא קורא^[1139], ויכוין לבו בכל תיבה ותיבה^[1140], ולא יהרהר בדברים אחרים^[1141], ויקבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב^[1142]. ויש מן האחרונים שכתבו בגדר כוונת הלב, לסוברים שאינה דרושה אלא בפסוק הראשון^[1143], שאין צריך שיבין פירוש המלות, אלא שיכוין שמקבל עליו עול מלכות שמים^[1144].

כוונת הלב בק"ש, הסתפקו אחרונים אם חובתה מן התורה או מדרבנן^[1145].

עד היכן צריך כוונה

ועד היכן צריך כוונת הלב בק"ש, כתבו ראשונים שמחלוקת תנאים ואמוראים היא^[1146]: א) יש סוברים בשלשת הפסוקים הראשונים, עד "על לבבך"^[1147], שנאמר: הדברים האלה וגו' על לבבך, היינו שעד כאן צריך כוונה^[1148], וכן דרשו בירושלמי: ושננתם, עד כאן לכוונה, מכאן ואילך לשינון^[1149], ובטעם הדבר כתבו אחרונים שבשלשת הפסוקים הראשונים יש קבלת מלכות שמים^[1150], ויחוד-השם*, ועול מצוות^[1151]. ב) ויש סוברים עד "בכל מאדך", שנאמר בפסוק שאחריו: הדברים האלה על לבבך, שעד כאן, היינו עד הפסוק הקודם, צריך כוונה^[1152], ובטעם הדבר כתבו ראשונים, ששני הפסוקים הראשונים מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו^[1153]. ג) ויש סוברים שהפרשה הראשונה כולה צריכה כוונה^[1154], שנאמר: אשר אנכי מצוך וגו' על לבבך, שמזה שלא נאמר: אשר ציויתיך, משמע אפילו מכאן ואילך^[1155], ובטעם שאין צריך כוונה בפרשה השניה, אמרו בירושלמי שכל מה שכתוב בשניה, כתוב כבר בראשונה^[1156]. וכתבו ראשונים שזה הטעם לכמה הלכות שהפרשה הראשונה חמורה בהן יותר מהשניה, שהראשונה צריכה כוונה^[1157]. ד) יש סוברים שצריך כוונה בשתי הפרשיות הראשונות^[1158], שבראשונה נאמר: על לבבך, ובשניה נאמר: על לבבכם^[1159]. ה) ויש סוברים שקריאת שמע כולה צריכה כוונה^[1160]. ו) ויש סוברים שצריך לכוין בפסוק הראשון לבדו^[1161], לפי שהוא קבלת עול מלכות שמים^[1162], ואינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים^[1163], או משום שהוא לבדו חיובו מן התורה, לסוברים כן^[1164]. וכתבו ראשונים שזה הטעם לכמה הלכות שהפסוק הראשון חמור בהן יותר משאר הקריאה, שבו צריך כוונה^[1165]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה, שהפסוק הראשון לבדו צריך כוונה^[1166]. ו) ויש מן האחרונים שכתב בדעת תנאים ואמוראים בירושלמי שצריך לכוין בפרשה ראשונה ואחרונה, אבל באמצעית אין צריך, שמה שיש בשניה יש בראשונה^[1167].

להלכה כתבו אחרונים שלכתחלה צריך לכוין בכל קריאת שמע^[1168], ובדיעבד אם כיון בפסוק הראשון לבדו יצא^[1169] - ויש סוברים שאף "ברוך שם וגו' בכלל^[1170] - ואם לא כיון בו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרא^[1171]. ועי' לעיל על אופן הקריאה בפעם השניה^[1172].

קראה בעודו מתנמנם

קרא ק"ש ונתנמנם, והמשיך לקרא כראוי, אלא שלא יכל לכוין כראוי, כתבו ראשונים ואחרונים שאם קרא הפסוק הראשון קודם שהתנמנם, יצא ידי חובה^[1173], לפי שאין צריך כוונה אלא בפסוק הראשון לסוברים כן^[1174], וכתבו שזה הטעם למה שאמרו בגמרא שאמוראים היו מצערים עצמם להתעורר ולכוין בפסוק הראשון לבדו, ולא הקפידו על כך לאחר מכן^[1175], וכתבו ראשונים ואחרונים שכן צריך לנהוג^[1176].

נתינת ידים על הפנים

בקריאת הפסוק הראשון, כתבו אחרונים שיש שנהגו שנותנים ידיהם על פניהם, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין, שכן נהג לדעתם רבי יהודה הנשיא^[1177], וכתבו אחרונים שכן נוהגים^[1178]. וכתבו אחרונים שצריך לתת יד ימין^[1179].

כוונות בקריאת שמע

בעת אמירת תיבת "אחד" שבפסוק הראשון, צריך לכוין שהוא יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות^[1180], ותהום רבה, ורמ"ח איברים שבו^[1181]. ואם אינו יכול לכוין כל כך, כתבו ראשונים שיכון כי ה' שהוא עתה אלוקינו, עתיד להיות אחד^[1182].

בשעה שאומר אחד, יש מן הראשונים שכתבו שירמוז בעיניו בשעה שממליך ה' בשמים ובארץ ובארבע רוחות^[1183]. ויש שכתבו שירמוז כן על ידי הטיית הראש^[1184]. ויש מפקפקים בדבר, שהרי אסור לקרוץ ולרמוז בשעת קריאת שמע^[1185]. וכן יש שכתבו שימליך במחשבה בלבד^[1186].

בכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק הראשון , כתבו ראשונים שצריך להאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה^[1187]. וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל^[1188]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל השמות צריך לכוין שתי הכוונות^[1189].

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שצריך לכוין באמירת "בכל לבבך": בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע, ובאמירת "בכל נפשך": אפי' נוטל נשמתך, ובאמירת "בכל מאדך": בכל מדה ומדה שהוא מודד לך^[1190]. וכן כשאומר: אשר אנכי מצוך היום, יפסיק עד יחשוב: היום נצטוו לי^[1191].

הערות שוליים