אנציקלופדיה תלמודית:קרקבן

הגדרת הערך - כיס הנמצא בחלק מהעופות, ובתוכו כיס נוסף, שהמאכל עובר בו ונהפך לרעי.

מהותו

העוף אין לו כרס* ולא המסס* ולא בית-הכוסות*, אבל יש לו כנגדן זפק* וקרקבן^[1], והקורקבן הוא בעוף במקום המסס - ויש סוברים: במקום בית הכוסות^[2] - בבהמה^[3], שגם הוא טוחן המאכל^[4], ונקרא בארמית קורקבנא^[5], והרבה עופות אין להן קורקבן^[6].

מהזפק עד לקורקבן קנה של מעים אחד^[7], ראשו בזפק וסופו בקורקבן^[8].

בתוך הקורקבן יש כיס מקיף על המאכל הבא אליו^[9] והוא הקליפה הפנימית^[10], והקורקבן הוא הכיס של עור דק, והפרש בתוכו^[11] - בכיס פנימי - שהמאכל עובר בו^[12] והקורקבן יעשה הרעי^[13]. ושני כיסים יש בקורקבן, החיצון אדום^[14] כמו בשר^[15], באווזים ותרנגולים ותורים ובני יונה וכיוצא בהן, וירוק בעופות המים^[16], והוא כל בשר הקורקבן^[17], והפנימי לבן^[18] כמו עור^[19], שבתרנגול^[20], תחילתו, כשהוא סמוך לבשר, לבן, והקרום העליון של אותו העור הלבן נעשה ירוק כשעווה^[21], ובאווז הוא עור לבן וחלק וקשה קצת^[22], והוא נקלף ממנו^[23], וכשאוכלים הבשר קולפים אותו ונשלך^[24]. הכיס בפנים הוא עור אחד וכל הבשר כולו עור שני^[25].

על כך שבלשון המשנה וברייתא נקראים בני-מעים* כל האיברים הפנימיים ובכללם הקורקבן, ע"ע בני מעים^[26]. ושם^[27], שבלשון האמוראים לפעמים הזכירו בפירוש בני מעיים בניגוד לקורקבן. החליפו העור הפנימי או העור החיצוני של הקורקבן צבעם, אם הם טריפה, עי' להלן^[28].

סימן טהרה

כל עוף שקורקבנו נקלף - הכיס שבתוך הקורקבן^[29] נקלף מבשר הקורקבן^[30] - טהור^[31], שכל עוף שאינו דורס ואוכל, אם קורקבנו נקלף, טהור^[32], שהוא נקלף ביד בלא טורח כשאדם חותך הקורקבן בסכין^[33], ואפילו אם אין בו שאר סימני הטהרה^[34]. והוא שהיה קורקבנו נקלף ביד^[35].

היה הקורקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר, אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק^[36], ולכן אינו טהור^[37]. היה חזק ומדובק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד, הרי זה סימן טהרה^[38].

על הלימוד מהנשר, שאין קורקבנו נקלף, שכל כיוצא בו טמא, והלימוד מתורים שקורקבנם נקלף, שכל כיוצא בו טהור, ע"ע עוף. היה בעוף אחד מסימני הטהרה האחרים, אבל קורקבנו אינו נקלף ביד, נחלקו בו ראשונים אם טהור, ועל כך ע"ע הנ"ל.

ניקב הקורקבן

במנין הטריפות^[39] בעוף, נמנה: ניקב הקורקבן^[40]. ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים, כשר^[41], ניקב הכיס וקורקבן קיים, כשר^[42], אף על פי שלא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב^[43], שחבירו מגין עליו^[44], ואינה טריפה אלא אם כן ניקבו שניהם^[45] במשהו^[46], זה כנגד זה - שאין כאן סתימה^[47] - אבל אם נקבו זה שלא כנגד זה - כגון זה למעלה וזה למטה^[48] - כשר^[49], שהקורקבן נח ועומד במקומו, ואין הנקבים זזים ומתחברים זה לזה^[50], וכל אחד נסתם מחבירו^[51]. ויש מהאמוראים הסובר שאם ניקבו זה שלא כנגד זה בקורקבן פסול^[52], משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני^[53].

ניקבו שניהם זה כנגד זה, וחֵלב* הטהור הגדל עמו סותמו, כשר^[54], שהרי כל חֵלב כשר סותם^[55], ואין חילוק בין אם היה השומן עב או דק^[56].

היה השומן כעין בועה וקרום, ואילו יכחש אותו העוף יוסר משם השומן, נחלקו אחרונים: יש סוברים שכיון שאם יכחש יוסר, אין כאן הגנה כלל, טרף^[57]. ויש המפקפקים בזה^[58], שכיון שאותו השומן מגן על הנקב שבאותו איבר הדבוק בו, אף על פי שאם יכחש יוסר משום השומן ולא יהיה מגן, עתה שהוא דבוק באותו איבר מגן עליו^[59], והסיקו להקל בהפסד-מרֻבה*^[60].

יש מהאחרונים הסובר שאם ניקב הקורקבן, ולא נשאר רק מעט מעור החיצון, אסור, כשאין הפסד מרובה, שלדעתם יש מהראשונים הסוברים שאינו חשוב סתימה^[61]. וכן אם סתימת השומן דק כסתימת המסס, כשמחט תחוב בו מבפנים^[62].

קורקבן שניקב מחמת חולי מצד חוץ ועבר כלפי פנים עד הקרום שמסירות הנשים בהסירן הלכלוך והטינופת מתוכו, אך אותו הקרום לא ניקב, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שטרף, שאין העור ההוא מגן כלל, והוא כניקב מעבר אל עבר^[63]. ויש סוברים שכשר^[64], שגם העור ההוא מגן^[65].

מחמת קוץ או מחט

במה דברים אמורים שאם ניקב הקורקבן והכיס שלו קיים, כשר^[66], כשניקב מעצמו מחמת חולי^[67], שלא נמצא שם - קוץ או - מחט^[68], שאם מחמת קוץ או מחט, טרפה*^[69], שאותו קוץ מהיכן בא, אם דרך חוץ, הרי ניקבה לחלל וטריפה^[70], שחוששים שמא ניקב אחד מן האיברים הפנימיים שנקיבתם במשהו^[71], ואם דרך ושט בא, על כרחך כיון שקורקבן שמבחוץ ניקב, אף הכיס שלו ניקב^[72], אלא שלא ניכר - מקומו^[73] - או שקרום עלה בו ואינו קרום, שכל הנקובים קרום שעלה בהם מחמת מכה אינו קרום^[74], וטריפה^[75].

לא היה מכיר אם הנקב מחמת קוץ או מחמת חולי, נחלקו ראשונים: יש מתירים, מחמת ספק-ספקא*, ספק מחמת מכה, ואם תאמר מחמת קוץ, שלא ניקבה מהאיברים הפנימיים^[76]. ויש אוסרים, אלא אם כן ניכר שאין הנקב מחמת קוץ^[77], שאם היה על ידי קוץ הוא כמו ודאי ניקב באיברים הפנימיים, שכיון שהקוץ היה בחלל הגוף ופגע ונגע בהם אין מחזיקים לו בספק נקב, שאי אפשר שלא ינקוב^[78].

להלכה כתבו הפוסקים שאם לא היה מכיר אם הנקב מחמת קוץ או מחמת חולי, תולים להקל^[79]. במה דברים אמורים, כשהספק הוא מחמת שאינו אפשר להתברר אם הוא על ידי קוץ או מחמת עצמו, אבל אם הוא ספק שאפשר להתברר אלא שאין החכם שבא לפניו בקי לראות אם הוא על ידי קוץ או על ידי חולי, זה אינו נקרא ספק כלל, ואין כאן אלא ספק אחד, וטריפה^[80].

ניקב על ידי מחט ועדיין תחובה בו, אם חֵלב* טהור סותם, כשר^[81]. ודוקא כשהמחט אינו יוצא כלל לחוץ לתוך השומן, אבל אם המחט יוצא קצת לחוץ לתוך השומן - אף שיש שומן הרבה על חודה של המחט^[82] - יש לאסור^[83], משום שאינו מניח המחט לשומן שיגן על הנקב, כיון שהמחט תחוב בו הוא מפסיק, שאין הושמן נכנס לנקב ממש לסתום אותו, שנחסר השומן מעל הנקב מלוא המחט שתחב בו^[84]. וכתבו אחרונים שאם נמצא השומן על חודו של המחט - או הקוץ^[85] - מלבד מה שסביבו, בידוע שלא יצא ושומן סותמו וכשר, אבל אם השומן סביב המחט לבד ולא על חודו, בידו שיצא חוץ לשתי עורות וטריפה^[86].

נרקב וניטל

קורקבן שכל עור הכיס הפנימי שלו או החיצוני נרקב לגמרי, או שניטל אחד מהם, נחלקו בו אחרונים: א) יש סוברים שטרף, שאף שניקב זה בלא זה כשר^[87], אינו דומה אינו דומה נרקב לניקב, כי מחמת הרקבון סוף שגם החיצון דהיינו בשר הקורקבן יתקלקל^[88], וניטל חמור מניקב, וכל שאמרו ניקב טריפה קל וחומר ניטל, ומזה שלא נקט התלמוד דינו בניטל אלא בניקב, משמע שאם ניטל, טרף^[89]. ב) ויש סוברים שכשר^[90], שעורות הקורקבן בריאים וחזקים וקשים אין אחד מתקלקל בקלקולו של חבירו ואף שהאחד נרקב כולו אינו מזיק לחבירו, ואפילו נרקב הכיס כולו וגם הבשר נרקב על פני כולו ברוב עביו ונשאר קצת מהבשר בצד החיצון על פני כולו, יכול להתקיים, לפי שגם אותו קצת עובי הבשר חזק בטבעו^[91], ואין להוסיף על הטריפות, וכיון שלא נזכר בתלמוד או בפוסקים שאם ניטל עור אחד מקורקבן יהיה טריפה, מכלל שאינו טריפה, ולא נקט התלמוד ניקב ולא ניטל, היינו משום שאמוראים לפרש פרטי הדברים שנזכרו במשנה, ובמשנה לא נזכר ניטל הקורקבן רק ניקב הקורקבן^[92].

החליף צבעו

ועור החיצוני של הקורקבן, שהוא אדום^[93], ועור הפנימי של הקורקבן, שהוא לבן^[94], יש מהגאונים סוברים שאם החליף אחד מהם צבעו, טריפה^[95]. וכתבו אחרונים שהפוסקים השמיטו דין זה^[96].

מחט תחוב בו

מחט שנמצאת בקורקבן, תחוב בו מבפנים, דינו כדין מחט שנמצא בהמסס* ובית-הכוסות*^[97], שאם נמצא חלודה או קורט דם כנגדה טרפה ואם לאו כשרה, ואפילו אם לא נשאר שלם רק מיעוט בשר הקורקבן שכנגדה כשרה^[98].

ניקב כל הקורקבן, נחלקו הדעות: יש סוברים שאם נמצא עליה קורט דם בידוע שקודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שננעץ מעבר שני לאחר שחיטה, כפי הדין במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות^[99]. ויש סוברים אפילו לא נמצא קורט דם סביב, טריפה^[100], שבהמסס ובית הכוסות שעורן דק אפשר לתלות שמא ניקב דבר מועט כזה אחר שחיטה, אבל בשר קרקבן הוא עב, אין אומרים שמא ניקב בשעה מועטת כזו, ואין תולים שמא ניקב בחיים כל הבשר חוץ ממעט, ואותו מעט ניקב אחר שחיטה, שהואיל ועל כרחנו צריכים לומר שניקב רובו מחיים תולים גם המיעוט אחר הרוב, ואומרים שהכל נעשה מחיים^[101].

תולעים

היו תולעים יוצאים מהקורקבן, כשירה^[102], שלאחר שחיטה יצאו התולעים^[103]. אם משום שבחייה אין כח בהם לנקוב, כמו גבי הריאה*^[104]. או משום שכיון שקרומיו קשים ועבים אין לחוש שמחיים ניקבו^[105], כמו גבי ושט*^[106].

על הקורקבן, שנחלקו אחרונים אם מחזיקים בו דם, אפילו לסוברים שהכרס הוא בכלל בני מעיים לדם, או שהקוקרבן דינו ככרס, ע"ע בני מעים^[107]. אם הקורקבן הוא בכלל אכילת בני אדם, ע"ע הנ"ל^[108]. על קורקבן של טריפה שנתערב בהיתר, שבטל, ואינו חתיכה-הראויה-להתכבד*, ע"ע בני מעים^[109] וע' חתיכה הראויה להתכבד^[110]. ושם^[111], שיש סוברים שקורקבן של אווז הוא דבר חשוב ובכלל חתיכה הראויה להתכבד. על הסרת מוראת העוף האמורה בעולת-העוף*, שנחלקו הדעות אם מסיר הקורקבן, ע"ע עולת העוף^[112].

קיבת האדם

יש שקיבת האדם, אף היא נקראת קורקבן^[113].

הערות שוליים