אנציקלופדיה תלמודית:רבית

הגדרת הערך - תוספת על קרן ההלואה, שנטילתה אסורה.

האיסור

הלואה בריבית - על גדריה עי' להלן - הרי היא אסורה מן התורה, שנאמר: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ, אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ^[1], ונאמר: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ^[2], ונאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ^[3].

המוזהרים

המלוה בריבית, הלוה בריבית, הערב והעדים על הלואת ריבית, עוברים באיסור^[4], ואפילו לבסוף לא פרע הלוה את הריבית הרי הם עוברים משעת ההלואה^[5]. המלוה עובר בששה שמות, משום לא תהיה לו כנושה, ומשום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום ובמרבית לא תתן אכלך, ומשום אל תקח מאתו נשך ותרבית, ומשום לא תשימון עליו נשך^[6], לפי שנותן בנשך בשעת הלואה, ולוקח ריבית בשעת פרעון, והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו לפרוע את דמי הריבית, ושם עליו נשך בעת פסיקת תנאי ההלואה^[7], וכן עובר משום לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל^[8], שמכשיל את הלוה לעבור באיסור ריבית^[9], ועל כך ע"ע לפני-עור-לא-תתן-מכשול^[10]. הלוה עובר משום לא תשיך^[11], ומשום לאחיך לא תשיך^[12], שתשיך משמעו לענין הלוה^[13], וכן משום לפני עור לא תתן מכשול, שמכשיל את המלוה באיסור ריבית^[14], ועל כך ע"ע הנ"ל^[15]. הערב והעדים עוברים משום לא תשימון עליו נשך^[16], וכתבו אחרונים שהעדים עוברים בין במלוה בשטר* בין במלוה על פה, ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שאינם עוברים אלא במלוה בשטר שעושים מעשה בחתימתם, אבל במלוה-על-פה* אינם עוברים^[17], וכן הסופר עובר משום לא תשימון עליו נשך^[18], ובאופן שלא היה מלוהו ללא ערב ועדים עוברים אף משום לפני עור לא תתן מכשול^[19], ועל כך ע"ע הנ"ל^[20]. אף הסרסור להלואת ריבית, והמסייע להלואה, וכיוצא בזה, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול^[21].

בריבית האסורה מדרבנן

ריבית האסורה מדרבנן, אין איסור ריבית אלא למלוה בלבד, אבל הלוה אינו עובר משום ריבית, שהואיל ואין איסורו אלא משום לא תשיך^[22], ובאופן זה שאינו נותן משלו יותר על הקרן אינו משיך^[23], ומכל מקום עובר משום לפני עור לא תתן מכשול^[24].

במינים שונים

המלוה והלוה בריבית עוברים בכל השמות האמורים בכל אחד מהם, הן בהלואת כסף הן בהלואת אוכל הן בהלואת שאר דברים^[25], שהלוה נאמר בו: לֹא תַשּׁ֣יךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ^[26], ומשמע הן נשך כסף ואוכל והן מרבית כסף ואוכל, שלשון נשך האמורה לענין כסף ואוכל אינה צריכה, שהרי נאמר בראש המקרא "לא תשיך לאחיך", הן שאר דברים, כמו שנאמר "כל דבר", והמלוה, אף על פי שלא נאמר בו אלא אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ^[27], שמשמע שנשך היינו בהלואת כסף ומרבית היינו בהלואת אוכל, מכל מקום למדים גזרה-שוה* "נשך נשך" מלוה, כשם שבלוה נשך ומרבית היינו בכסף ובאוכל, וכל דבר בכלל, הוא הדין למלוה^[28], ורבינא אומר, שנשך אוכל ומרבית כסף במלוה אין צריך לגזרה שוה, שיש לקרוא את הפסוק "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", ומגזרה שוה למדים שאר דברים שאינם כסף ואוכל שכתובים לגבי הלוה בלבד^[29].

בלוה עני או עשיר

איסור ריבית נוהג בין בלוה עני או עשיר^[30], ואף על פי שאיסור ריבית מצינו בתורה לענין לוה עני, כמו שנאמר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וגו' אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית^[31], הוא הדין לעשיר^[32].

מלקות

המלוה והלוה בריבית, אף על פי שעוברים בלא תעשה אינם לוקים, הואיל ואיסור ריבית הוא לאו-הניתן-לתשלומים, לפי שהמלוה חייב להשיב את הריבית ללוה^[33], ועל כך ע"ע לאו-ניתן-לתשלומים; לאו הניתן להשבון^[34].

הוסיף לו מדעתו בשעת הפרעון

לוה שלווה שלא בריבית, ובשעת הפרעון הוסיף למלוה על הקרן, אם אמר למלוה שתוספת זו עבור מעותיו שהיו בטלות אצלו הרי זה אסור מדרבנן^[35], ואם לא אמר לו שתוספת זו עבור ההלואה נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף על פי שלא אמר מאומה, הואיל ובשעת הפרעון הוסיף לו, הרי זו אבק ריבית האסורה מדרבנן^[36], ובדעתם נחלקו ראשונים, יש סוברים שהיינו בהלואה בלבד, אבל במכר אם הלוקח הקדים למוכר מעותיו והמוכר מוסיף ללוקח על הסחורה בעת נתינתה, מותר^[37], ויש סוברים שאף במכר אסור לעשות כן^[38]. ב) ויש סוברים שכל שלא אמר לו, אף על פי שבשעת הפרעון פרע יתר על דמי הקרן, מותר^[39].

ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת

הרוצה ללוות מחבירו ומשלח לו סבלונות ואומר לו: אלו בשביל שתלויני, הרי זו ריבית מוקדמת ואסורה מדרבנן משום אבק ריבית, וכן הלוה מחבירו ופרעו ושוב שלח לו סבלונות ואמר לו: אלו עבור מעותיך שהיו בטלות אצלי, הרי זו ריבית מאוחרת ואסורה מדרבנן משום אבק* ריבית^[40], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהיינו במפרש שנותן עבור ההלואה, אבל אם לא פירש, אף על פי שנתן עבור ההלואה, מותר^[41], ולדעתם כתבו ראשונים שנתינת מתנה מרובה שמוכיחים הדברים שניתנת עבור ההלואה, אפילו בסתם אסורה^[42], ויש מן הראשונים שסוברים, שכל שנותן עבור ההלואה, אף על פי שלא פירש, אסור^[43].

ריבית דברים

הלוה מחבירו ואינו רגיל להקדים לו שלום, אמר ר' שמעון בן יוחי שאסור לו להקדים לו שלום^[44], שנאמר: נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ^[45], אפילו דיבור אסור^[46], וכל שכן שאסור לו לקלסו בדברים או להשכים לפתחו^[47], וכן אם לא היה רגיל מקודם ללמד את המלוה מקרא או תלמוד, אסור לו ללמדו^[48], וכן אסור לו ללמד את בן המלוה, שהואיל וחייב אדם ללמד את בנו אף בשכר^[49], נמצא שמהנה את אביו ממון^[50], וכן אסור המלוה לומר ללוה: דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני, וכוונתו שיכבדו ויאכילו וישקהו, ואפילו באופן שהלוה היה מכבדו אף בלא שיאמר לו המלוה כן, הואיל ועושה כן אף מפאת דברי המלוה הרי זו כריבית דברים האסורה^[51], וכן אסור המלוה לומר ללוה: הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני, שזו בכלל ריבית דברים^[52].

תלמידי חכמים

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, מותר ללוה לפרוע למלוה יתר על חובו, שהואיל ויודעים את חומר איסור ריבית, הדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה^[53], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו דוקא בדבר מועט שיודע בליבו שהיה נותנו לו אף לולי ההלואה^[54], ויש שנתנו שיעור בדבר עד חומש ההלואה^[55], וכן יש מן הראשונים שכתבו שהיינו בהלואת דברי מאכל בלבד^[56], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהיינו בשלא התנו מתחילה שיפרע לו יותר, אבל אם התנו מתחילה אסור מן התורה משום ריבית קצוצה^[57], ויש סוברים שאפילו התנו מתחילה מותר^[58], וכתבו ראשונים שלא ירגילו עצמם תלמידי חכמים בדבר, כדי שלא ילמדו מהם המון העם^[59].

בניו ובני ביתו

המלוה בריבית לבניו ובני ביתו כדי להטעימם טעם ריבית - שידעו כמה מצטער הלוה^[60], או שיורגלו להתפרנס מהלואת ריבית לגוי, שהיא מותרת^[61] - אמר רב יהודה אמר רב שמותר לעשות כן^[62], לפי שאינו מקפיד אלא מתנה נותן להם^[63], ואמרו בגמרא שאין לעשות כן כדי שלא יחמוד ליבם את שכר הריבית ויבואו להלוות בריבית^[64], וכן הלכה^[65].

מאדם אחר

אין ריבית אסורה אלא הניתנת מלוה למלוה, אבל אדם אחר הנותן למלוה כסף על מנת שילוה לפלוני, מותר^[66], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהיינו כשאומר כן מעצמו והלוה לא ביקש ממנו לעשות כן, וכן שלא יחזור ויקח את דמים אלו מהלוה, וכן שלא יאמר הלוה למלוה: פלוני יתן לך דמים כדי שתלוה לי, שבאופנים אלו נראה הנותן כשלוחו של הלוה ואסור^[67], ויש סוברים שאפילו ביקש הלוה מהאחר לתת דמים למלוה, או שדיבר עם המלוה, מותר^[68]. וכן מותר לאדם לתת דמים לחברו כדי שיאמר לפלוני להלוותו, שאינו נוטל אלא שכר אמירה^[69], ואפילו נוטל הדמים בשכר אמירתו הוא בנו של המלוה^[70], והיינו דוקא בבנו גדול שאינו סמוך על שולחנו^[71].

הנאת המלוה מהלוה

המלוה את חבירו, ובא להנות מנכסיו הנאה שדרך בני אדם שלא להקפיד עליה, ללישנא בתרא בגמרא מותר להנות ממנו ואין בכך משום ריבית^[72], וללישנא קמא בגמרא אסור מדרבנן משום ריבית^[73], ולפיכך אסור למלוה להתגורר שלא מדעת הלוה בחצרו, אפילו היא חצר שאינה עומדת להשכירה בדמים, והמלוה אינו עשוי לשכור חצר בדמים – שבאופן זה אין הדר בחצר חבירו חייב בתשלומי שכירות*^[74] - משום ריבית^[75], וכן אסור למלוה להשתמש בעבדו של הלוה היושב בטל שלא מדעת הלוה – שבאופן זה אין המשתמש בעבדו של חבירו חייב בתשלומי נהנה* לפי שנח לאדם שעבדו לא ישב בטל אלא יעשה מלאכה^[76] – משום ריבית^[77], וכן הלכה^[78]. בגדר האיסור נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו אלא איסור בעלמא משום שנראה כריבית, ולפיכך אם עבר וגר בחצר הלוה או השתמש בעבדו אינו חייב להעלות לו שכר אפילו לצאת ידי שמים^[79], ויש סוברים שהוא אבק ריבית מדרבנן^[80], ולפיכך אם בא לצאת ידי שמים חייב להעלות ללוה שכר, כדין אבק ריבית^[81], וכן אם עדיין לא פרע לו הלוה את חובו מנכה לו מחובו לפי אומד הדיינים, כדין אבק ריבית, לסוברים כן^[82]. ומכל מקום כתבו ראשונים שלא בכל הנאה שאין דרך בני אדם להקפיד עליה אמרו כן^[83], ונחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שלא אמרו כן אלא בהנאה שבפרהסיא, כגון לגור בחצרו ולהשתמש בעבדו, אבל הנאה שאינה בפרהסיא, כגון שימוש בכלי הלוה או בסוסו, כל שאין הלוה מקפיד עליה לשאר בני אדם הרי היא מותרת למלוה^[84], ויש סוברים שלא אמרו כן אלא בהנאה שלא מדעת הלוה, שנראה כסומך על ההלואה שמחמתה הלוה לא יקפיד, אבל הנאה שמדעתו, כל שאינו מקפיד עליה מותרת^[85].

לקיחת שטר חברו בפחות

לוקח אדם שטר-חוב* של חברו או מלוה-על-פה* של חברו בפחות משוויו, ואינו חושש משום ריבית^[86], שאין זו כהלואה שמלוה הלוקח למוכר השטר ונפרע יותר משוויה עבור המתנת מעות, אלא מכירה גמורה היא^[87], והוא שאחריות* המכירה על כל הפסד שאינו מחמת המלוה על הלוקח^[88], אבל אם אחריות הפסד הבא שלא מחמת המלוה על המלוה, נמצא שדמי המכירה כעין מלוה בידו, והתשלומים שמשלם יותר ממה שקיבל הרי הם אבק ריבית^[89]. על פרטים נוספים בדין זה, ע"ע מכירת-שטרות*.

גביית הקרן בשטר שיש בו ריבית

שטר שיש בו ריבית, נחלקו תנאים: א) ר' מאיר אומר שקנסו אותו ואינו גובה אף את הקרן^[90], שקנסו על ההיתר מחמת האיסור^[91]. ונחלקו ראשונים בדעתו: יש סוברים שאינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין^[92], ויש שכתבו עוד, שהוא הדין אם היתה מלוה-על-פה*, או שהלוה מודה, שאינו גובה^[93], ויש סוברים שמנכסים בני חורין גובה, וממשועבדים בלבד – שאינו גובה אותם אלא מכח השטר^[94] - אינו גובה, שלא קנסו אלא על השטר^[95]. ב) וחכמים אומרים שגובה את הקרן, ואף מנכסים משועבדים^[96], שלא קנסו על ההיתר מחמת האיסור^[97]. הלכה כחכמים^[98], שאין הלכה כר' מאיר אלא בגזרותיו, אבל בקנסותיו אין הלכה כמותו, לסוברים כן^[99].

בשאין ניכרת הריבית בשטר

שטר שיש בו ריבית שגובה את הקרן – לסוברים כן^[100] - היינו כשניכר בשטר כמה הקרן וכמה הריבית, אבל אם חוב הקרן והריבית כלולים יחד, אינו גובה כלל, שיש לחוש שיבואו לגבות על פי השטר את הריבית^[101], ונחלקו אחרונים: יש סוברים שמכח השטר אינו גובה, אבל אם יש עדים אחרים המעידים על ההלואה או שהלוה מודה, גובה את הקרן על פי הודאתו^[102], ויש סוברים שבכל אופן אינו גובה^[103].

קריעת השטר

שטר שיש בו ריבית הבא לפני בית דין, אמרו בתוספתא - אף לדעת חכמים -שיקרענו^[104], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהיינו כשחוב הקרן והריבית כלולים יחד, ויקרענו שמא יבוא לגבות את הריבית, כשם שאין גובים את הקרן מטעם זה^[105], ויש סוברים שהיינו אפילו מפורש בשטר הקרן בפני עצמו והריבית בפני עצמה, ויקרענו משום הפסד המלוה, שמא יבוא בפני בית דין טועים שיסברו שהלכה כר' מאיר ולא יגבו אף את הקרן^[106].

על דין העדים החתומים על שטר שיש בו ריבית, אם נפסלו לעדות בחתימתם, ועל האופן בו אף לסוברים שנפסלים לעדות ניתן לגבות על פיהם את הקרן, ע"ע פסולי עדות.

על ההיתר ללוות בריבית משום פקוח-נפש*, ע"ע פקוח נפש.

הקציצה

קציצת פרעון יתר על דמי ההלואה

ריבית האסורה מן התורה היינו כשבשעת ההלואה קצץ המלוה עם הלוה לפרוע לו יותר מדמי ההלואה^[107], בין המלוה לחברו סלע וקצץ עמו לפורעו סלע ודינר, או סלע וסאה, או המלוה לחברו סאה וקצץ עמו לפורעו סאתיים, או סאה ודינר^[108], והיא הנקראת ריבית קצוצה^[109].

קציצה על שימוש בנכסי הלוה במשך זמן ההלואה

אופן נוסף של ריבית האסורה מן התורה, הוא במלוה הקוצץ עם הלוה להשתמש בנכסיו במשך זמן ההלואה, עד שיפרע לו מעותיו^[110], כגון מלוה הקוצץ עם הלוה לגור בחצרו העומדת לשכר - שהדר בה שלא מדעת בעלים חייב לשלם^[111] - בחינם או בזול עד שיפרע לו מעותיו^[112]. וכן הנותן לחברו דמי שדהו לקנותה באסמכתא* - שאין המכר חל, לסוברים כן^[113] – או באופן אחר שאין המכר חל, וקוצץ עמו לאכול פירות השדה עד שיחזיר לו מעותיו שהן הלואה ביד המוכר, כתבו ראשונים שאכילת הפירות אסורה משום ריבית קצוצה^[114].

בחצר שאינה עומדת לשכר

קצץ המלוה עם הלוה לגור בחצרו שאינה עומדת לשכר עד שיפרע לו מעותיו, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין בכך משום ריבית, שהרי הדר בחצר זו שלא מדעת בעלים אינו חייב להעלות לו שכר, שלא חיסר ממנו מאומה^[115], ואם כן הרי זה כמי שלא קיבל ממנו כלום^[116], ומכל מקום אסור לעשות כן^[117] משום שנראה כריבית^[118]. ב) ויש סוברים שיש בכך איסור מדרבנן משום אבק ריבית, הואיל וקצץ עמו על כך^[119]. ג) ויש סוברים, שהואיל וקצץ עמו על כך הרי זו ריבית קצוצה^[120]. לא קצץ המלוה עם הלוה לגור בחצרו שאינה עומדת לשכר, וגר בה מעצמו, לסוברים שבקצץ עמו יש בכך ריבית קצוצה, הרי זו אבק ריבית^[121], ולסוברים שאפילו קצץ עמו אין בכך ריבית קצוצה, אין בכך ריבית, אלא שאסור לעשות כן, משום שנראה כריבית^[122].

על דין מלוה המקבל משכנתא* ואוכל פירותיה, באיזה אופן יש בזה משום ריבית מן התורה או מדרבנן ובאיזה אופן מותר לו לאכול פירות, ע"ע משכנתא.

בהרוחת זמן ההלואה

מלוה המרחיב ללוה את זמן פרעון ההלואה וקוצץ עם הלוה שיוסיף על הקרן, או שיגור בחצרו מעת הרחבת הזמן עד שיפרע את ההלואה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין בזה איסור מן התורה^[123], שאין האיסור אלא בנתינת דמים בריבית, כמו שנאמר: לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ^[124], ומכל מקום זו אבק ריבית ומדרבנן אסור לעשות כן^[125], ויש סוברים שזו ריבית קצוצה האסורה מן התורה^[126], שהרחבת זמן הפרעון כשעת מתן מעות ההלואה היא^[127], ואף לדעתם היינו בשקצץ המלוה כן בעת הרחבת הזמן, אבל אם לא קצץ ושוב בעת שמעותיו ביד הלוה גר בחצרו, כתבו ראשונים שאין בזה ריבית מן התורה^[128], ונסתפקו אם היא אבק ריבית ואסורה מדרבנן או שאינה אלא כריבית מאוחרת ואין בה אלא משום שנראית כריבית^[129], ויש מן האחרונים שמצדד בשעת ראשונים שאף זו ריבית קצוצה האסורה מן התורה^[130].

בדרך הלואה ובדרך מקח

נטילת דבר בשכר המתנת מעות אסורה, בין בדרך הלואה – כגון באופנים דלעיל – בין בדרך מקח – כגון המייקר את דמי המקח תמורת המתנתם, או המוזיל בדמיו תמורת הקדמתם – אלא שמן התורה אין איסור אלא בדרך הלואה, וחכמים אסרו אף בדרך מקח^[131], ועל כך עי' להלן: בדרך מקח^[132]. ריבית זו, וכן אופנים נוספים שאין איסורם אלא מדרבנן, הם הנקראים אבק ריבית^[133], שחכמים אסרום לפי שיש בהם צד דמיון לריבית של תורה, ועלול לבוא מהם לעבור על ריבית האסורה מן התורה^[134]. על חילוקי הדינים בין ריבית האסורה מן התורה לריבית האסורה מדרבנן, עי' להלן.

בקרקע

הלואת קרקע* בריבית קרקע, כגון המלוה לחברו עשר גפנים טעונות – שחשובות כקרקע, שכל המחובר-לקרקע* הרי הוא כקרקע^[135] - וקצץ עמו שיפרע לו אחת עשרה, או המלוה לחברו שדה על מנת שאם ישטפנה נהר יפרע לו שדה וחצי – שזו חשובה כהלואת קרקע וריבית קרקע^[136] - נחלקו ראשונים אם אסורה מן התורה: א) יש סוברים שאסורה מן התורה, שהרי ריבית נוהגת בכל דבר, כמו שנאמר: נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ^[137], ואף קרקע בכלל^[138]. ב) ויש סוברים שאינה אסורה מן התורה^[139], שדורשים את הכתוב: לֹא תַשּׁ֣יךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ^[140] בפרט וכלל ופרט, לא תשיך לאחיך כלל, נשך כסף נשך אוכל פרט, נשך כל דבר אשר ישך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט^[141], מה הפרט שהוא כסף ואוכל הרי הוא דבר המתטלטל וגופו ממון, אף כל דבר שנוהג בו ריבית אינו אלא דבר המתטלטל וגופו ממון, יצאה הלואת קרקע בריבית קרקע, שקרקע אינה דבר המתטלטל ואין גופה ממון^[142], ומכל מקום הלואת כסף בריבית קרקע אף לדעה זו אסורה מן התורה^[143]. אף לסוברים שאינה אסורה מן התורה, הרי היא אסורה מדרבנן, שאינה קלה מריבית דברים האסורה מדבריהם^[144].

בעבדים ושטרות

הלואה בריבית בעבדים ושטרות, כגון הלווה מחברו עבד אחד על מנת לפרוע לו שני עבדים, או הלווה מחברו שטר אחד על מנת לפרוע לו שני שטרות – לסוברים שהלואה זו חשובה הלואת עבדים ושטרות ולא הלואת דמים^[145] – כתבו ראשונים, שכשם שהלואת קרקע בריבית קרקע אין בה איסור ריבית מן התורה, לסוברים כן^[146], הוא הדין להלואת עבדים ושטרות בריבית עבדים ושטרות שאין בה איסור ריבית מן התורה, שעבד-כנעני* ושטר* הוקשו לקרקע^[147].

בפחות משוה פרוטה

הלואה בריבית פחות משוה פרוטה*, יש מן הראשונים שכתבו שאסורה מן התורה^[148], שאף על פי שהכתוב מדבר בריבית שיש בה שוה פרוטה – שהרי ריבית ניתנה להשבון, לסוברים כן^[149], ואין השבון אלא בשוה פרוטה^[150] - מכל מקום ריבית זו היא כחצי-שעור*, האסור מן התורה, לסוברים כן^[151], ובדעתם כתבו אחרונים שהיינו אף לסוברים שדורשים את הכתוב: לֹא תַשּׁ֣יךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ^[152] בפרט וכלל ופרט שאין איסור ריבית אלא בדומה לכסף ואוכל שגופם ממון^[153], שאין ממעטים מדרשה זו אלא קרקע, אבל פחות משוה פרוטה גופו ממון^[154], ויש מן הראשונים שכתבו שאין בה איסור ריבית מן התורה, שלמדים בכלל ופרט וכלל – לסוברים כן - שאין איסור ריבית אלא בדומה לכסף ואוכל שגופם ממון, ופחות משוה פרוטה אין גופו ממון^[155].

צד אחד בריבית

ריבית שבעת ההלואה אינה ודאית, אלא ספק תהיה ספק לא תהיה, והיא הנקראת "צד אחד בריבית", נחלקו אמוראים בדעת תנאים: א) אביי סובר שנחלקו תנאים בדבר, לחכמים אסורה^[156] - מן התורה^[157], ויש סוברים מדרבנן^[158] - ולר' יהודה מותרת^[159], ולפיכך הנושה בחברו מנה ואמר לו: אם לא אפרע לך עד זמן פלוני יהיו דמי ההלואה כדמי מכר עבור שדי ותהיה השדה קנויה לו מעכשיו, לחכמים אסור ללוקח לאכול פירות כל עוד לא נחלטה לו השדה, ואף על פי שאם לא יפרע הלוה נמצאת השדה מכורה ללוקח ואין כאן ריבית שאינו אוכל בשכר המתנת מעותיו אלא את פירות קרקעו הוא אוכל, הואיל ואפשר שהלוה יפרע את ההלואה ונמצא שאכל פירות קרקע הלוה בשכר המתנת מעותיו, נמצא שבזמן זה יש כאן צד אחד בריבית, וצד אחד בריבית אסור, ולר' יהודה מותר ללוקח לאכול פירות, שהואיל ואין כאן אלא צד אחד בריבית ואין הריבית ודאית, מותר^[160], וכן המוכר בית על תנאי שאם ירצה יוכל להחזיר את דמיו וליטלו, לחכמים אין עושים כן לפי שבאופן זה לא יוכל הלוקח לגור בו שמא יחזיר המוכר את הדמים ונמצא שגר בבית בשכר המתנת המעות אצל המוכר, ולר' יהודה - וכן אומר ר' מאיר^[161] - עושים כן, ויכול הלוקח לגור בבית, שאפילו יחזיר המוכר את הדמים אין איסור בדבר שאין זה אלא צד אחד בריבית^[162], ויש מן הראשונים שכתבו שלא התיר ר' יהודה אלא במקום שהצד שאין כאן ריבית הוא צד מכר, כגון זה שאם לא יפרע את הלואתו תהא השדה מכורה ביד המלוה ואינו אוכל בשכר המתנת מעות, אבל צד אחד בריבית שאינו על ידי צד מכר, כגון המלוה סאה בסאה – שאסור משום ריבית, שמא תתייקר התבואה בין זמן ההלואה לזמן הפרעון ונמצא הפרעון יותר משווי ההלואה^[163] – שאפשר שלא יבוא לידי ריבית אם לא תתייקר התבואה, אסור לדברי הכל^[164], ויש מן הראשונים שכתבו, שלא התיר ר' יהודה אלא במקום שביד הלוה או המלוה שלא לבוא לידי ריבית, כגון זה שאם יפרע את הלואתו נמצא שהמלוה אכל בשכר מעותיו, וביד הלוה שלא לפרוע את הלואתו, אבל במקום שאין ביד הלוה או המלוה שלא לבוא לידי ריבית, כגון בהלואת סאה בסאה שיכול לבוא לידי ריבית אם תתייקר התבואה ואין הדבר מסור בידם, לדברי הכל אסור^[165]. ב) ורבא סובר שצד אחד בריבית אסור לדברי הכל^[166], ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעתו נחלקו תנאים, שלחכמים אסור מן התורה ולר' יהודה אינו אסור אלא מדרבנן^[167]. ולדעתו יש מן הראשונים שכתבו, שאם התנה הלוקח שאם יחזיר לו המוכר את מעות המקח ישוב ויחזיר את דמי הפירות שאכל, לחכמים אסור מדרבנן, ולר' יהודה מותר^[168]. להלכה, יש סוברים שאסור^[169], יש מהם סוברים מן התורה^[170], ויש סוברים שבמקום צד מכר אסור מדרבנן^[171], ויש שמשמע מדבריהם שאף צד אחד שאינו צד מכר אינו אסור אלא מדרבנן^[172], ויש סוברים שבמקום צד מכר מותר^[173].

התנה עם הלוקח שאם יתן לו דמים ישוב וימכור לו קרקעו

מכר את שדהו והתנה עם הלוקח שאם ירצה יתן לו דמים וישוב הלוקח וימכרנה לו, יש מן הראשונים שכתב – לסוברים שצד אחד בריבית אסור לדברי הכל^[174] - שנחלקו תנאים אם יש באכילת הפירות שבינתיים משום ריבית, שלר' יהודה מותר הואיל ובעת אכילת הפירות השדה קנויה ללוקח לגמרי ואפילו ירצה המוכר לאחר מכן לתת לו דמים אין זו אלא קנייה חדשה, ולחכמים אסור מן התורה, שירדה לסוף דעתם שנעשה לשם הלואה, ולפיכך נאמר: את כספך לא תתן לו בנשך^[175], ולא נאמר "לא תלוה לו בנשך", לרבות מכירה כזו שאסורה^[176].

התנה עם הלוקח שאם ירצה ישוב וימכור לו מדעתו

מכר את שדהו ואמר הלוקח למוכר: לכשיהיו לך מעות אמכור לך בחזרה את השדה, בין אם פירש הלוקח ואמר שהיינו אם יתרצה בכך בלבד, ובין אם לא פירש כך – שהואיל והוא שהתנה ולא המוכר, אף על פי שלא פירש הרי זה כמי שאמר לו שהיינו אם יתרצה בלבד^[177] – הואיל ואינו מחויב להשיב את השדה למוכר, אפילו יתרצה לקבל את הדמים ולהשיב את השדה אין זה ביטול מקח והשבת דמי הלואה אלא מכירה חדשה, ולפיכך – אף לסוברים שצד אחד בריבית אסור^[178] – מותר הלוקח לאכול פירות, שאין בזה ריבית כלל^[179].

התנה המלוה עם הלוה שלא ימכור את שדהו אלא לו

המלוה לחברו ומשכן לו הלוה בית או שדה, ואמר לו המלוה: כשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי, אם הוזיל מדמי השדה – ויש סוברים אפילו לא הוזיל מדמי השדה, כל שקצב לו דמים קצובים, שנראה כמוזיל מחמת ההלואה^[180] – לסוברים שצד אחד בריבית אסור^[181] הרי זה אסור לקחת ממנו את השדה^[182], ולסוברים צד אחד בריבית מותר^[183] הרי זה מותר, שהרי ביד הלוה שלא למכור את השדה כלל ואין כאן אלא צד אחד בריבית^[184].

הוזלה בשכירות קרקע ופועל

המשכיר קרקע לחברו לשנה ומתנה עמו שאם יפרע את דמי השכירות עתה ישלם עשר סלעים על שכירות השנה כולה ואם יפרע בסיום כל חודש ישלם סלע עבור כל חודש, הרי זה מותר^[185], ואין אומרים שתוספת דמי השכירות הינה עבור המתנת המעות, לפי ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף^[186], ונמצא שהמחיר שקצב לו על התשלומים שלבסוף הוא שווי השכירות, והמחיר הזול שמתרצה ליטול אם יפרע את השכירות מתחילה אינו דמי השכירות אלא הוזלה משוויה^[187], וכתבו ראשונים שהוא הדין בפועל המתנה עם בעל הבית שאם יפרע לו עתה ישלם בזול ואם לאחר העבודה ישלם ביוקר, שמותר, שאף שכירות פועל* אינה משתלמת אלא לבסוף^[188], ואין כאן תוספת דמים עבור המתנת מעות אלא הוזלה בעלמא מדמי השכירות שהיא מותרת^[189].

הקדמת שכר לפועל לפי שווי עבודתו בעת ההקדמה

המקדים מעות לפועל בימות החורף על מנת שיעבוד עבורו בימות הגורן, ונותן לו שכרו כפי הדמים שנשכר פועל כעת, ושכר פועל זה בימות הגורן יקר יותר, אסור, שאף על פי שמשלם לו כשווי שמשלמים לפועל כעת, הואיל ולגורן שכרו גבוה יותר נראה כמוזיל לו מחמת הקדמת המעות, אבל אם מתחיל לעבוד עמו מעתה, אף על פי שמשלם לו אף על ימות הגורן, מותר, שכולם כמלאכה אחת ארוכה דומים ואינו נראה כמקדים לו מעותיו^[190].

קציצת פעולה אחת כנגד אחרת

אסור לאדם לומר לחבירו: עשה עמי היום מלאכה השוה זוז, ואני אעשה עמך למחר מלאכה השוה שני זוזים^[191], שבשכר המתנתו מלקבל את שכרו מוסיף ועושה עמו מלאכה השווה יותר^[192]. ומותר לומר: נכש עמי היום ואנכש עמך למחר, עדור עמי היום ואעדור עמך למחר, אבל לא יאמר לו: נכש עמי היום ואעדור עמך למחר או לזמן פלוני, עדור עמי היום ואנכש עמך למחר או לזמן פלוני^[193], שפעמים מלאכה זו קשה מזו, וזה כמוסיף בשכרו עבור המתנת פרעון חוב פעולתו^[194], ואף באותה מלאכה לא התירו אלא באותה התקופה, אבל מתקופה לתקופה, כגון האומר לחבירו: חרוש עמי בגריד – ימות הקיץ – ואני אחרוש עמך ברביעה – ימות החורף – אסור, שימי החורף קשים יותר למלאכת הקרקע^[195].

על שכירות המותרת והאסורה, ותנאים שונים בשכירות כדי שלא תחשב השכירות כהלואה ויאסר ליטול עבורה דמים, ע"ע שכירות.

על קבלת צאן-ברזל* האסורה משום ריבית, ע"ע צאן ברזל.

בדרך מקח

אופנים שונים של דרך מקח פירשו חכמים את דינם, אם יש בהם משום אבק ריבית ואסורים מדרבנן, או שאין בהם אבק ריבית והם מותרים, וכדלהלן.

מוכר ביוקר בהמתנת מעות

המוכר לחברו קרקע או מטלטלין ופירש ואמר ללוקח: אם תתן את הדמים כעת תשלם מאה, ואם תתן את הדמים לאחר זמן תשלם מאה ועשרים, הרי זה כנוטל דמים עבור המתנת מעותיו ואסור^[196], והוא הדין בשיש לסחורה כעת שער קבוע שהוא זול מהמחיר שקצץ, שזה כמי שהתנה בפירוש שמוכר לו ביותר משוויה מחמת המתנת המעות^[197], ומכל מקום כתבו ראשונים, שסחורה שכשהמוכר מחזר אחר קונים נמכרת בעשרה וכשהלוקח מחזר אחריה לקנותה נמכרת בשנים עשר, מותר להמתין בדמי פרעונה ולמוכרה בשנים עשר^[198], שהרי שווים שנים עשר, והמוכר הוא שמוזיל במחירם כשזקוק למעות^[199]. עבר ומכר ותובע את הלוקח בדין לשלם עבור המקח, משלם לו אלא כשווי הסחורה בשעת המכר, או מחזיר את הסחורה עצמה אם היא קיימת^[200].

כשאינו מפרש שאם יתן דמים מעכשיו ימכור בזול

המוכר סחורה שאין לה כעת שער קבוע וממתין מלקבל את המעות עד זמן פלוני, וקוצץ לה מחיר גבוה משוויה, ואינו מפרש ואומר ללוקח שמוכר ביוקר מחמת המתנת המעות אלא מוכר בסתם, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאסור לעשות כן, שאף על פי שלא פירש שהיוקר הוא מחמת המתנת המעות הרי זה כמפרש, שבמטלטלין שיש להם שווי קבוע ניכר שמוכר את הסחורה ביותר מדמיה^[201]. ב) ויש סוברים בדעת רב נחמן שמותר לעשות כן, הואיל ולא פירש שתוספת הדמים היא מחמת המתנת המעות^[202]. וכתבו ראשונים, שאף לדעה זו לא התירו אלא בשאינו מוסיף בדמי המקח אלא מעט, אבל אם מוסיף הרבה וניכר לכל שתוספת זו הינה עבור המתנת המעות, הרי זה כמפרש ואסור^[203], ויש מן הראשונים שכתבו, שלא התירו אלא בקוצב כשווי סחורה זו בזמן הפרעון ברוב השנים, אבל אם קוצב יותר ממה שעתיד המקח להתייקר, הרי זה שכר המתנת מעות ואסור^[204].

כשקוצץ את המחיר כשווי הסחורה בעת הגורן

המוכר סחורה שאינה נפסדת עד זמן הגורן – ובזמן הגורן על פי רוב מחירה מתייקר – ופירש ואמר ללוקח: אם תתן דמים כעת תשלם כשוויה כעת, ואם תמתין מלתת דמים עד הגורן תשלם כשוויה בעת הגורן, והמוכר עשיר שאינו זקוק עתה למעות, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו אמוראים בדבר, לרב פפא מותר, הואיל ואין המוכר מרויח כלום, שיכול להשהותה אצלו ולמוכרה בעת הגורן ביוקר, ואין לו צורך למכור את הסחורה כעת שהרי אינו זקוק למעות, ולרב ששת בריה דרב אידי – ויש מן הראשונים שכתבו כן אף בדעת רב נחמן^[205] - אסור, שהולכים אחר הלוקח שמפסיד מחמת שאין לו מעות עתה^[206], וכן הלכה^[207]. ואם לא פירש שאם יתן הלוקח דמים עתה ימכור לו כשוויה עתה, אלא מכר בסתם על מנת שיפרענו בשעת הגורן כשווי הסחורה בעת הגורן, הרי זה מותר^[208].

המוליך לחברו סחורה ממקום הזול למקום היוקר ופורע כשוויה במקום היוקר

המוליך סחורה ממקום בו נמכרת בזול למקום בו נמכרת ביוקר, ואמר לו חבירו: תנה לי, ואני אוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואשלם לך בזמן פלוני כפי שתמכר במקום היוקר, ואשתמש במעות עד זמן הפרעון, אם קיבל על עצמו הלוקח אחריות על הסחורה בדרכה למקום היוקר, הרי זה אבק ריבית ואסור^[209], שמעת קבלת האחריות היא מלוה אצלו, ומשלם יותר משוייה^[210], ואם הסחורה בדרכה למקום היוקר באחריות המוכר, מותר^[211], שאינה מלוה אצל הלוקח עד שהגיעה למקום היוקר, ונמצא שלא פרע יותר מדמיה^[212], ומן הראשונים יש שכתב שאם המוכר הוא אדם חשוב שפוטרים את הלוקח מלשלם מכס מחמת שהוא שלוחו, אפילו קיבל עליו לוקח אחריות הסחורה בדרכה למקום היוקר, מותר^[213]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שצריך המוכר לשלם ללוקח שכר טרחת ההולכה, ואם בהמה היא צריך לשלם אף דמי מזונותיה, שאם אינו משלם נמצא שטרח הלוקח להוליכה לצורך המוכר כדי שילוה לו, וזו ריבית מוקדמת^[214], ומכל מקום אם המוכר הוא אדם חשוב שפוטרים את הלוקח מלשלם מכס – אף בחזרתו, כשמוליך את סחורתו שלו^[215] – מחמת שהוא שלוחו, אין המוכר צריך לשלם לו שכר הולכתו – אף לסוברים שאין בטעם זה בכדי להתיר נטילת אחריות הדרך על הלוקח^[216] - שנח ללוקח בהולכה זו כדי להפטר מן המכס^[217], ויש מן הראשונים שכתבו שהוא הדין אם התנה הלוקח עם המוכר שישלם לו כשער של אותו מקום, ואם יעלה בידו למוכרה ביותר מהשער ירויח הוא, שמותר אפילו אין משלם לו המוכר שכר טרחו ועמלו, שזה טורח לצורך עצמו אם יעלה בידו להרויח בעסק הסחורה^[218]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו שאפילו אינו משלם לו מותר^[219], שאין זה כמתנה שילוה לו בשכר טרחתו, אלא הלוקח טורח עבור המוכר במתנה, והמוכר מדעתו מתרצה שישתמש במעותיו^[220].

הנותן מעות במקום היוקר לקנות עבורו במקום הזול

הנותן מעות לחמרים המוליכים תבואה ממקום למקום על מנת שיקנו עבורו תבואה במקום הזול כשער הזול ויוליכוה אליו למקום היוקר, הרי זה מותר ואין בדבר משום אבק ריבית, שאינם עושים כן לצורך הקונה אלא לצורכם^[221], שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרים כסוחרים ומוכרים להם בהקפה^[222], ועוד, שכשבני מקום הזול שומעים שאינם קונים עבור עצמם, מוזילים עוד עבורם כדי שלא ימנעו מלקנות מהם^[223], ויש מפרשים, שנח להם בכך שהקונה מגלה להם כמה נתייקר השער במקומם ומסייע להם למכור^[224], ולא אמרו כן אלא בתבואה בלבד, אבל בשאר מיני סחורה אסור לעשות כן^[225], שהואיל ואינם מצויים כפירות אין להם רווח בדבר^[226], ואדם חשוב אף בתבואה אסור לו לעשות כן^[227]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שמחמת טעמים אלו מותר אפילו אחריות התבואה בדרך על החמרים, ואף על פי שאינם פורעים את החוב אלא במקום היוקר ונותנים תבואה יותר משווי הדמים שקיבלו^[228], שאפילו יוזלו הפירות בינתיים יקבלם הלוקח כשווים במקום שקנאום, ונמצא שהם כשלוחיו^[229], ויש סוברים שכל שאחריות התבואה בדרך על החמרים אסור, שפורעים יותר משווי הדמים שקיבלו, ולא התירו אלא כשאחריות הדרך על הלוקח, שחובו נפרע במקום הזול כשווי דמיו^[230], ואף על פי שהחמרים טורחים עבורו התירו לפי שעושים לצרכם^[231], לוקח הנותן לחמרים שכר טרחם, כתבו ראשונים שאפילו אחריות הדרך על החמרים – אף לסוברים שאם אינו נותן להם שכר טרחם כל שקיבלו אחריות הדרך אסור – הרי זה מותר, שאין זה כהלואה הנפרעת במקום היוקר, אלא שליחות הקונה הם עושים, והאחריות שקיבלו עליהם בחזרתם אינה אלא תנאי שהתנו עם בעל הבית וקיבלו על עצמם^[232], ואפילו באדם חשוב מותר^[233].

מוזיל משווי המקח על מנת שיפרע מיד

המוכר לחבירו סחורה בשוויה, על מנת לפרוע בעוד זמן מסוים, רשאי להוזיל לו מדמי המקח על מנת שיפרע לו מיד, ואינו חושש משום ריבית^[234], והוא שכבר זכה הלוקח במקחו, אבל קודם שנגמר המקח אסור^[235].

מכירת פירות קטנים בזול על מנת שיטלם הלוקח כשיגדלו

המוכר פירות פרדסו כשהם קטנים על מנת שיטלם הלוקח לכשיגדלו, ומוזיל בדמיהם, נחלקו אמוראים: לרב אסור, שנראה כמוזיל מחמת הקדמת המעות, ולשמואל מותר, שכיון שאם יתקלקלו הפירות יפסיד הלוקח, אינו נראה כמוזיל מחמת הקדמת המעות אלא מחמת שנוטל על עצמו את צד ההפסד^[236], ומודה רב במקום שהפסד הדבר הגדל שכיח – יש שכתבו, כגון במקום שבוצרים את הכרמים בשוורים, שבדרך הילוכם מזיקים את הענבים^[237], ויש שכתבו, כגון בנותן דמים בעד ולדות העתידים להוולד מפרות המוכר באותה שנה, ורגילות היא שמפילות^[238], ויש שכתבו, כגון בנותן דמים בעד עגל קטן שיטלנו לכשיגדל, שמצוי הדבר שמכחיש או מת^[239] – שמותר, שאינו נראה כמוזיל מחמת הקדמת המעות^[240], ומודה שמואל במקום שצד ההפסד רחוק, כגון הנותן מעות בעד זמורות הגפנים כשהן קטנות על מנת לנוטלן בעת זמירת הכרמים שאז הן גדולות, שכיון שאין ההפסד מצוי בזה אסור להוזיל בדמיהן^[241], אם לא שיהפוך הלוקח בגפנים בעת שנותן דמים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו^[242], והוא הדין אם הופך בקרקע וקונה אותה לפירותיה^[243]. ונחלקו ראשונים בדעת רב: יש סוברים שאפילו קצצו שיתן הלוקח דמים בכל אופן, בין יהיו שם פירות ובין יתקלקל הפרדס בברד וכדומה ולא יהיו שם פירות כלל, כל שהפירות קיימים וניכר הרווח שמרויח בהוזלה, אסור^[244], ויש סוברים שבאופן זה מותר, שאינו נראה כמוזיל מחמת הקדמת המעות, ולא אסר רב אלא בקוצץ כך וכך לסאה, אלא שמקבל על עצמו שאפילו יחמיצו וכדומה יקבלם בדמים אלו^[245].

המוזיל לפועל מדמי התבואה בעת הגורן

שומרי השדות בעת שהתבואה בקמותיה, שהבעלים נותנים להם בשכרם חיטים בזול בעת הגורן, יש להם להפוך בתבואה אחר הקציר, בעת הדישה וכדומה, ובכך שכירותם נמשכת עד שעת הגורן ונמצא שלא הגיעה שעת הפרעון עד אותה השעה, ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף^[246], שאם תסתיים שכירותם בעת הקציר, נראה שבעל הבית מוזיל להם ממחיר החיטים בשכר שממתינים מליטול שכרם עד שעת הגורן^[247].

הממתין מלסלק את האריס ונוטל תוספת מהתבואה

מקום שנהגו שבעל הבית מסלק את האריס בימי ניסן ונוטל כמות מסוימת מהתבואה, מותר לו להמתין מלסלק את האריס עד ימי אייר וליטול מהתבואה יותר מהמנהג, ואינו כנוטל תוספת בשכר המתנת מעות, שנח לו לאריס ליטול את התבואה באייר, שבכך היא מתבשלת יותר^[248].

קרוב לשכר ורחוק להפסד

אסור לאדם לתת את מעותיו באופן שהן קרובות לשכר ורחוקות מהפסד^[249], שזה אבק ריבית^[250], והנותנן כך נקרא רשע^[251], ולפיכך אסור לאדם לתת מעות לחברו תמורת חבית יין מסוימת, ולהתנות עמו שאם תחמיץ או תוזל עד זמן ידוע יקבל על עצמו המוכר את ההפסד ותעמוד ברשותו, ואם תתייקר תעמוד ברשות הלוקח, שהרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד^[252], ואפילו משך הלוקח את החבית לרשותו, שאין כאן הקדמת מעות כלל, מכל מקום אסור להתנות כך, שהואיל ומעותיו קרובות לשכר ורחוקות מהפסד יש בזה אבק ריבית^[253], ומכל מקום רשאי להתנות שאם תחמיץ תעמוד ברשות המוכר, שכיון שאם תוזל תעמוד ברשותו נמצא שמעותיו קרובות אף להפסד^[254].

על האופן בו מותר לתת מעות בעיסקא*, שלא תהיינה קרובות לשכר ורחוקות מהפסד, ע"ע עיסקא.

על דין יתומים לענין אבק ריבית, ע"ע יתום; יתומים^[255].

פסיקה על הפירות

המקדים מעות לאדם המוכר פירות וכדומה על מנת שיתן לו בדמים אלו כמות קצובה מאותם הפירות לאחר זמן – והוא הנקרא פוסק על הפירות – כל עוד לא יצא השער לאותם פירות הרי זה אסור^[256], מדרבנן, משם אבק ריבית^[257] – על מקרים מסוימים שמותר לפסוק אפילו לא יצא השער, עי' להלן – שיש לחשוש שהפירות יתייקרו במשך הזמן שבין הפסיקה ונתינת הדמים ובין נתינת הפירות שפסקו עליהם, ונמצא כנוטל שכר המתנת מעות^[258], אבל אם יצא השער - של כרכים^[259] או של המדינה^[260] - מותר לפסוק^[261], כשווי השער שבשוק^[262], ואפילו נתייקרו הפירות עד שעת נתינה אין בזה ריבית כלל^[263], שאין הקונה מרויח בשכר המתנת מעותיו, שיכול לקנות עתה את הדבר שפוסק עליו באותו שווי^[264], ועוד, שנחשב הדבר כאילו נתייקר המקח ברשות הלוקח, שהואיל ונתן הלוקח דמים למוכר ויכול המוכר לקנות כעת בדמים אלו את הפירות שפסק עליהם, שהרי יצא השער, הרי זה כמי שיש למוכר פירות בעת הפסיקה שמותר לפסוק עליהם^[265] ואפילו נתייקרו לאחר מכן הרי זה כמי שנתייקרו ברשות הלוקח^[266], ויש מן הראשונים שכתבו טעם נוסף לכך שהפירות כמי שנתייקרו ברשות הלוקח, שהיינו משום שאם היה המוכר בא לחזור בו היה מקבל מי-שפרע* - שהנותן דמים, אף על פי שיכול לחזור בו מן המקח^[267], הואיל וכסף* אינו קונה מטלטלין^[268], מכל מקום מקבל מי שפרע^[269] - הואיל ויצא השער בכרכים, ולפיכך הרי זה כמי שנתייקרו ברשותו^[270].

יצא השער בעיירות

יצא השער בעיירות ועדיין לא יצא השער בכרכים, אמר ר' יוחנן שאין פוסקים עליו, הואיל ואינו קבוע^[271], ויש מן הראשונים שכתבו שרבא חולק וסובר שפוסקים אף על שער של עיירות, שאף משיצא השער בשוק של עיירות יש לומר שיזדמן ללוקח לקנות כעת את הדבר שפוסק עליו ואינו מרויח כלום בפסיקה^[272].

בשער שונה לחדש ולישן

יצא השער לחיטים חדשות ארבע סאים בסלע ולחיטים ישנות שלש סאים בסלע, נחלקו ראשונים, יש סוברים שאין פוסקים לא לחדשות ולא לישנות, שכל שלא נשתוו בשיעורם עדיין לא יצא השער המוחלט^[273], ויש סוברים שעל הישנות פוסקים בשווים, לפי ששער זה חשוב שער, ועל החדשות אין פוסקים, שהפוסק לא יקבלם עתה אלא לכשייבשו כל צרכם, ולכשייבשו יהיו דמיהם יקרים יותר, ונמצא משתכר בהקדמת המעות^[274].

בשער שונה ללקוטות ולבעל הבית

יצא השער ללקוטות – לוקטי לקט, שכחה ופאה^[275], ותבואתם גרועה שלוקטים בכמה שדות ומערבים שיבולי שיפון עם שיבולי חיטים^[276] – ארבע סאים בסלע, ולבעל הבית שלש סאים בסלע, פוסקים עם לקוטות כשער הלקוטות^[277], ועם בעל הבית כשער בעל הבית^[278], אבל אין פוסקים על בעל הבית כשער הלקוטות^[279], יש סוברים לפי שבעל הבית כשאין לו תבואה אין דרכו ללוות מן הלקוט^[280], ויש סוברים לפי שהפוסק עם בעל הבית דעתו על תבואת בעל הבית בלבד^[281], ולדעה זו אם התנה בעל הבית שיוכל לתת לו מתבואת לקוט מותר לפסוק עמו כשער הלקוטות^[282]. להלכה, אין פוסקים עם בעל הבית אף על תבואת לקוט כשער הלקוטות^[283].

ביש לו

איסור הפסיקה עד שלא יצא השער אינו אלא כשאין למוכר בעת הפסיקה מאותו הדבר שפוסק עליו, אבל אם יש לו בעת הפסיקה – באותה הכמות שפוסק עליה^[284], ויש מי שכתב אפילו מעט^[285] – מותר לפסוק אף על פי שלא יצא השער^[286], שהרי הוא כקונה כעת את הדבר שפוסק עליו, ואם יתייקר הרי זה כמי שנתייקר ברשותו, ואף על פי שלא משך ולא קנה, מכל מקום לא גזרו חכמים בדבר^[287], ואפילו מוזיל משווי הדבר שפוסק עליו הרי זה מותר^[288].

אינו מזומן לו מיד

דבר שיש לו ממנו ברשותו, אבל אינו מזומן לו ליתנו ללוקח מיד, עד שיבוא בנו או עד שימצא את המפתח, הרי זה כמי שיש לו, ולפיכך מותר לפסוק עליו אף בהוזלה משוויו^[289], אבל דבר שאין לו ממנו ברשותו אלא שאדם אחר חייב ליתן לו ממנו, כגון שפסק עם אחר על אותו הדבר, אין זה כמי שיש לו, ואסור לפסוק עליו^[290] אלא אם כן יצא השער וכשווי השער^[291].

בחלב שעומד לחלוב

ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כוורתו ופוסק על חלב, צמר ודבש, בכמות מסוימת, אין זה כמי שיש לו, שהרי אפשר שלא תהיה לו כל הכמות שפסק עליה^[292], ואף על פי שמתרבים מאליהם אינם כיש לו פרי קטן שהואיל ומתרבה מאליו הרי זה כמי שיש לו ויכול לפסוק על פרי גדול, לסוברים כן^[293], שהיינו משום שהפרי הגדול גדל מתוך הפרי הקטן, אבל חלב, צמר ודבש, אינם מתרבים מתוך מה שיש לו מתחילה^[294], ולפיכך אסור לפסוק עליהם^[295] אלא אם כן יצא השער^[296], ומכל מקום אם פוסק על מה שיחלוב או יגזוז או ירדה עתה, בין רב ובין מעט, הרי זה מותר^[297], שנותן המעות קרוב לשכר ולהפסד בשוה^[298].

ביש לו פרי קטן ופוסק על גדול

מי שיש לו עשר דלועים קטנים, ופוסק על עשר גדולים, נחלקו שתי לשונות בגמרא: ללשון ראשון רב כהנא אמר בשם רב שהואיל ואין לו גדולים אסור לפסוק, ואף על פי שגדלים מאליהם^[299], וללשון שני רבא אמר שאף על פי שאין לו גדולים אלא קטנים בלבד מותר לפסוק, הואיל וגדלים מאליהם, והפרי הגדול גדל מתוך הפרי הקטן, והרי זה כאילו נמצא בשעת הפסיקה^[300], וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו צריך לתת ללוקח את דלועים אלו שהיו בשעת פסיקה, אלא רשאי לאוכלם ולתת לו אחרים תחתם, שהרי הפסיקה היתה בהיתר^[301], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחייב לתת לו את דלועים אלו^[302], שאין זה כיש לו שמותר לפסוק ולתת ללוקח פירות אחרים מאלו שהיו לו תחילה, אלא טעם ההיתר הואיל וחשוב כאילו קנה מתחילה את הדלועים וגדלו ברשותו^[303]. להלכה נחלקו ראשונים, יש שפסקו כרבא^[304], ויש שפסקו כרב^[305].

במחוסר מלאכה

היה למוכר דבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו לגמרי ולא יצא עליו השער, נחלקו רב ושמואל: לרב, המחוסר שתי מלאכות, בין מלאכות שבידי אדם ובין שבידי שמים, פוסקים עליו^[306], שזה כמי שיש לו^[307], ולפיכך אין פוסקים על הגדיש אלא מעת שנשטח בחמה ויבש, שאינו מחוסר אלא דישה וזריה, ואין פוסקים על העביט של ענבים אלא מעת שנכמר, שאינו מחוסר אלא הכנסה לגת ודישה, ואין פוסקים על המעטן של זיתים אלא מעת שנכמר, שאינו מחוסר אלא הכנסה לבית הבד ודישה, ואין פוסקים על ביצי הקערות של יוצר – על העפר ממנו עשויות עי' להלן^[308] - אלא מעת שנתלפפו כצורתן ונתייבשו, שאינן מחוסרות אלא הכנסתן לכבשן ושריפתן, ועל הסיד משישקענו בכבשן, שאינו מחוסר אלא שריפה והוצאה, והיינו כשהקונה הוא כובש את הענבים והזיתים והוא ומוציא את הביצים מהכבשן ודך את הסיד^[309], ולשמואל המחוסר מלאכה בידי אדם, אפילו מחוסר מאה מלאכות פוסק עליו, שהואיל ובידו לעשותו הרי זה כיש לו, והמחוסר מלאכה בידי שמים, אפילו אחת, אינו פוסק עליו, שהואיל ואין בידו להשלים את מלאכתו אין זה כיש לו^[310], ולפיכך פוסקים על הגדיש אפילו לא נשטח בחמה ויבש, שאף על פי שמחוסר שלש מלאכות, הואיל ובידו לעשותן, שאף הזריה אפשר לעשותה על ידי נפה, הרי זה כיש לו, ופוסקים על העביט של ענבים אפילו לא נכמר, ועל המעטן של זיתים אפילו לא נכמר - והוא הדין שפוסקים על הקמה ועל הענבים ועל הזיתים^[311] - ועל ביצי הקערות של יוצר אפילו לא נתלפפו ונתייבשו, ועל הסיד משראוי לשקעו בכבשן^[312]. הלכה כרב^[313]. ונחלקו ראשונים, יש שכתבו שרשאי לפסוק על דבר שלא נגמרה מלאכתו לגמרי – כל שאינו מחוסר מלאכה המחשיבה את הדבר כאין לו – אפילו במחיר נמוך משוויו, ככל דבר שיש לו שרשאי לפסוק עליו בפחות משוויו^[314], ויש שכתבו שאינו רשאי להוזיל בפסיקה על דבר שלא נגמרה מלאכתו לגמרי אלא עד שער הלקוטות, אבל פחות מכך לא^[315], שהואיל ולא נגמרה מלאכתו לגמרי הרי הוא קצת כמי שאין לו, ואם יוזיל יותר משווי שער הלקוטות נראה כמשתכר בהקדמת מעותיו^[316].

פסיקה על קערות היוצר

קערות של יוצר שאין פוסקים עליהם אלא כשיש לו ביצים שאינן מחוסרות מלאכה^[317], נחלקו תנאים, לר' מאיר היינו בעשויות מכל מיני העפר, ולר' יוסי היינו בעשויות מעפר לבן בלבד שאינו מצוי לכל, אבל העשויות מעפר שחור המצוי לכל, אפילו אין לו ביצים פוסק^[318], ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שהיינו אם לא יצא השער, ולר' יוסי בעשויות מעפר שחור פוסק אף על פי שלא יצא השער, שדרך יוצרים שלווים זה מזה, אבל כל שיצא השער לביצים פוסק לדברי הכל^[319], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו בשיצא השער לביצים העשויות מעפר שחור, שלר' מאיר אין השער של ביצים מועיל לפסוק על הקדרות, ולר' יוסי מועיל^[320]. הלכה כר' יוסי^[321]. ואמרו בגמרא, שאמימר היה פוסק על קדרות היוצר מאימתי שהכניס המוכר עפר שחור לביתו, ואף על פי שסובר כר' יוסי, במקומו היה העפר יקר ואין דעתו סומכת, שמא לא ימצא המוכר עפר^[322].

פסיקה על הזבל

פסיקה על הזבל, נחלקו תנאים: לתנא קמא פוסק בכל ימות השנה ואפילו אין לו זבל, לחכמים פוסק בימות החמה, שלכל אדם יש זבל ממה שנרקב ונישוף בימות הגשמים, אבל בימות הגשמים אינו פוסק אלא אם כן יש לו זבל באשפה, ולר' יוסי אף בימות החמה אינו פוסק אלא אם כן יש לו זבל באשפה^[323]. הלכה כתנא קמא^[324].

רווח על ידי הפסיקה

הפוסק ומקדים מעות, צריך שלא ירויח בכך אלא יהיה כנותן דמים בעת שמקבל את המקח^[325], ולפיכך יש לו ליתן למוכר את דמי הסרסור, שהרי אם היה קונה בעת השוק ומקבל את הסחורה מיד היה עליו לשלם דמים לסרסור^[326], וכן הפוסק על תבואה יש לו לנכות בעת קבלתה כשיעור מה שרגילה להתחסר משעת פסיקה ועד שעת נתינה, כדרך שהיה מפסיד אם היה לוקח את התבואה מיד^[327].

נטילת דבר אחר ממה שפסק עליו

הפוסק בהיתר, וקודם נתינת הסחורה נתייקרה – שמותר הפוסק לקבלה אף על פי שנתייקרה, ואין בזה משום ריבית^[328] - נחלקו אמוראים אם מותר ליטול אף את דמי אותה סחורה: לרב אסור^[329], שאף על פי שמותר ליטול את הסחורה שפסק עליה אפילו נתייקרה לפי שאינו נראה כמשתכר בהמתנת מעותיו אלא כנוטל את שלו^[330], מכל מקום הנוטל את דמיה המרובים ממה שנתן תחילה, נראה כריבית^[331], ולרב ינאי מותר, שאומרים: מה לי הן מה לי דמיהן^[332], ובדעתו נחלקו ראשונים, יש סוברים שלא התיר אלא ליטול סחורה אחרת כפי ששווה עתה הסחורה שפסק עליה, שזה אינו נראה כריבית, אבל כסף כשווי הסחורה עתה אסור ליטול, שכיון שנתן מעיקרא כסף ועתה נוטל יותר כסף הרי זה נראה כריבית^[333], ויש סוברים שאף כסף מותר ליטול, שאף זה אינו נראה כריבית^[334]. הלכה כרב ינאי^[335].

פסיקה בחוב

הנושה בחברו מנה ופוסק עמו על הפירות כנגד חובו, נחלקו אמוראים: לאביי אפילו יש למוכר מאותם הפירות אסור^[336]. ולרבא, וכן דעת תנא דבי ר' אושעיא, אם יש לו - כשיעור הפירות שפוסק עמו^[337], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפילו יש לו מעט^[338] - מותר^[339], וכתבו ראשונים שהיינו אפילו לא יצא השער^[340], ויש שכתבו שכשיצא השער בלבד מותר^[341], ואם אין לו אסור ואף על פי שיצא השער^[342], שלא התירו כל שיצא השער אלא משום שיכול המוכר לקנות עתה את אותם הפירות שפסק עליהם בדמים שקיבל מהלוקח, והרי זה כמי שיש לו שאין בכך משום ריבית הואיל והפירות כמי שנתייקרו ברשות הלוקח^[343], והפוסק בחובו הואיל ואינו נותן דמים למוכר אין המוכר יכול לקנות עתה את הסחורה שפוסק עליה^[344], ויש מי שכתב שאפילו יש למוכר מעות מותר לפסוק, אף על פי שאין לו מאותו המין שפוסק עליו, שהרי יכול לקנות במעות אלו סחורה^[345]. ונחלקו ראשונים בדעת רבא, יש סוברים שאם אין לו אסור לפסוק אף באופן שתחילה נתן דמים למוכר ופסק עמו על סחורה מסוימת, וכשבא ליטלה מהמוכר ולא היה לו מאותה הסחורה כדי לקיים את הפסיקה, פסק בשוויה סחורה אחרת^[346], ויש סוברים שכל שנתן מתחילה דמים, אף כשפוסק בדמי המלוה שזוקף על המוכר עבור הסחורה שחייב לתת לו, הרי זה מותר, שהואיל ודרך מקח וממכר הוא לא גזרו בו חכמים^[347], ולדעה זו יש מן הראשונים שכתבו שהיינו רק בשלא זקף את דמי הסחורה שפסק עליה מתחילה במלוה, אבל אם זקף את דמיה במלוה אסור לפסוק, שהרי זה כפוסק מתחילה בחוב^[348], ויש מן הראשונים שכתבו שאפילו זקף במלוה מותר לפסוק^[349]. עבר ופסק בחובו ולא היה לו מאותו המין, אפילו קנה לאחר מכן מאותו המין אינו חייב לתת לו ממנו, אלא מחזיר לו את מעות חובו^[350].

נאמנות המוכר לומר שיש לו

המוכר הפוסק סחורה בחוב שחייב ללוקח - שכשיש לו מאותה הסחורה בלבד מותר - כתבו ראשונים שנאמן לומר שיש לו, ואינו צריך להביא ראיה לדבריו^[351], ויש מן האחרונים שכתבו שהיינו לסוברים שאפילו יש לו מעט מאותו המין מותר לפסוק^[352], שלפיכך נאמן, שלא-שביק-התירא-ואכיל-איסורא*, ויכול ללוות מעט או לקבל במתנה, אבל לסוברים שרק בשיש לו כשיעור הפסיקה מותר^[353], אינו נאמן^[354].

על תוקפה המשפטי של פסיקה וחילוקי דינים שונים בדבר, ע"ע דבר-שלא-בא-לעולם*^[355] וע' מי-שפרע*.

עבר ופסק באיסור

פסק על דבר שלא יצא עליו השער ולא היה ביד המוכר בעת הפסיקה, ונתקיים המקח בקנין*, אם לא נתייקרה הסחורה ואין בנתינתה כפי תנאי הפסיקה משום ריבית, אין אחד מהם יכול לחזור בו, שמקח שנעשה באיסור קיים^[356], ואם נתייקרה, ובנתינתה כפי תנאי הפסיקה יש משום אבק ריבית, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, יש סוברים שעל הלוקח ליטול את המקח כפי שוויו כעת^[357], ויש סוברים שאינו מחויב בכך, אלא יכול לחזור בו וליטול את דמיו, שלא פסק על דעת שער היוקר^[358], ועל כך ע"ע קנין. ואם לא נתקיימה הפסיקה בקנין ולא היתה שם אלא נתינת דמים, בין נתייקרה הסחורה ובין לא נתייקרה רשאים שניהם לחזור בהם, שאין בחזרה מנתינת דמים אלא משום מי שפרע בלבד, ולא תיקנו מי שפרע לחוזר בו ממה שנעשה באיסור^[359], ועל כך ע"ע מי שפרע.

הלואת סאה בסאה

הלואת פירות, שפרעונה הוא בפירות בשיעור ההלואה – באופנים שאין בהם טעם להתיר, כדלהלן – הרי היא אסורה מדרבנן משום אבק ריבית, שמא יתייקרו הפירות בין זמן ההלואה לזמן הפרעון ונמצאו באים לידי ריבית^[360].

בדבר מועט

בהלואת דבר מועט, כגון ככר, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו תנאים בדבר, שהלל אוסר וחכמים מתירים^[361], שבדבר מועט לא הקפידו^[362], ששכרו ופחתו מועט^[363], ועוד, שהוא מצוי לכל ואף על פי שאין ללווה יש לאדם אחר והרי זה כמי שיש לו שמותר^[364], ולדעה זו כתבו אחרונים שהלכה כחכמים^[365]. ויש מן הראשונים שסוברים שלא נחלקו תנאים בדבר, ולדברי הכל אפילו הלואת דבר מועט אסורה^[366].

ביש לו

היה ללוה בעת ההלואה מאותו המין שלוה, הרי זה מותר ללוות^[367], שהרי זה כאילו הפירות שביד הלווה נחלטו למלוה ונתייקרו ברשותו^[368], ונחלקו אמוראים: לרב הונא אינו רשאי ללוות אלא כשיעור הפירות שיש בידו, ולר' יצחק – וכן דעת ברייתא דר' חייא^[369] - אפילו יש לו סאה רשאי ללוות כמה כורים^[370], שעל כל סאה וסאה שלווה יש לומר שהסאה שיש לו היא כנגדה^[371], וכתבו ראשונים שמותר ללוות כמות גדולה יחד^[372], ויש מן הראשונים שכתבו שלא התירו אלא כשיעור הפירות שיש לו זה אחר זה^[373]. הלכה כר' יצחק^[374]. היה ללוה מאותו המין אבל אינו מזומן מיד אלא כשיבוא בנו או כשימצא את המפתח, תנא קמא מתיר והלל אוסר^[375], והלכה כתנא קמא^[376]. היה ללוה מאותו המין פקדון ביד אחרים הרי זה כמי שיש לו ומותר ללוות^[377], אבל אם היה לו חוב ביד אחרים אין זה כמי שיש לו^[378], והוא הדין אם יש לו במקום שאין למלוה דרך ללכת לשם אין זה כמי שיש לו^[379].

ביצא השער

יצא השער למין פירות מסוים, מותר ללוותו אף על פי שאין ללוה מאותו המין^[380], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא התירו אלא אם יש ללוה מעות, שהואיל ויצא השער יכול לקנות בהם פירות בשוק, והרי זה כמי שיש לו^[381], ומכל מקום די בשיש לו דמי סאה אחת, שהרי כל שיש לו סאה אחת לווה כנגדה כמה סאים^[382], ויש סוברים שהיינו אפילו אין ללוה מעות, שיכול לקחת באשראי מחבירו^[383], ועוד נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שכל שיצא השער, אפילו אין המלוה והלוה יודעים בדבר, הרי זה מותר^[384], ויש סוברים שלא התירו אלא כשידוע למלוה ולוה שיצא השער^[385], ומכל מקום אינם צריכים לדעת כמה הוא השער אלא כל שיודעים שיצא השער למין פירות זה מותר^[386].

בקבע זמן לפרעון

המלוה פירות וקובע זמן לפרעון, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו יש ללוה מאותו המין ואפילו יצא השער לאותו המין הרי זה אסור, ולא התירו באופנים אלו אלא ללוות סתם ולפרוע באיזה זמן שיפרע^[387], ויש מן הראשונים שכתבו בטעמם, שהואיל והמלוה קבע זמן, וחזקה אין-אדם-פורע-תוך-זמנו*, נראה שדעתו שבאותו הזמן יתייקרו הפירות, ולפיכך אסור^[388]. ויש סוברים שאפילו קבע זמן מותר^[389], שאף על פי שאין המלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע תוך זמנו, מכל מקום הלוה יכול לפרוע בתוך הזמן^[390], ויש מהם שכתבו שמכל מקום אם קצץ המלוה עם הלוה שלא יפרע אלא לזמן פלוני, אם אין לו מאותו המין אף על פי שיצא השער, אסור^[391].

לווה פירות במקום הזול ופורע במקום היוקר

המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר למוכרם שם, ואמר לו חבירו: תנם לי, ואני אתן לך מפירות שיש לי במקום היוקר, אם יש לו מותר, ואם אין לו אסור^[392], שבשכר המתנתו נותן לו במקום היוקר^[393].

הלואת מטבע החשוב פרי

המלוה מטבע* החשוב פרי, כגון מטבע זהב, לסוברים כן^[394], דינה כהלואת פירות^[395].

חטה ודוחן

חיטים ודוחן, אף כששוויים בשוק זהה חשובים כשני מינים, ולפיכך אסור להלוות חיטים על סמך דוחן שיש ללווה^[396].

לאריס

מלוה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לצורך זריעת האדמה^[397], שאין זו חשובה הלואה אלא תנאי ביניהם שמנכים מהמגיע לאריס את שיעור החיטים שנטל^[398], והיינו כשעדיין לא נסתיים העסק שביניהם אלא בעל הבית יכול לסלקו, כגון שעדיין לא ירד לקרקע לעובדה, או אפילו ירד ובמקום שהאריס מביא זרע משלו, וזה שלא הביא זרע יכול בעל הבית לסלקו, אבל אם אין בעל הבית יכול לסלקו, דינו כדין כל אדם^[399].

עבר והלוה

עבר והלוה פירות באופן האסור, אם הוקרו פורע הלוה דמים כשווי הפירות בשעת ההלואה^[400], לפי שאם יפרענו פירות הרי זו ריבית, שהפירות שוים כעת יותר משוויים בעת ההלואה^[401], ואם הוזלו פורע פירות^[402], וכתבו אחרונים שאסור לפרוע דמים כשווי הפירות בעת ההלואה, שנותן לו יותר משוויים כעת וזו ריבית^[403], ויש מן האחרונים שמצדדים שיכול ליתן לו אף דמים כשווי הפירות בעת ההלואה, שלא נתן לו יותר ממה שקיבל ממנו^[404].

על המוציא שטר הלואת פירות על חבירו והלוה טוען שההלואה היתה באיסור, ע"ע שטר*.

חזרת ריבית

ריבית קצוצה שעבר המלוה וגבאה מן הלוה, נחלקו אמוראים אם מוציאים אותה בדיינים מהמלוה ומחזירים ללוה: א) ר' אלעזר אומר שמוציאים אותה מהמלוה ומחזירים ללוה^[405], שנאמר בריבית: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ^[406], ודורשים, החזר את הריבית ללוה ובכך יחיה עמך^[407]. ב) ור' יוחנן אומר שאין מוציאים אותה מהמלוה^[408], ואמר ר' יצחק שלמדים זאת מהכתוב: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה^[409], למיתה ניתן ולא להשבון, ורב אדא בר אהבה אומר שלמדים זאת מהכתוב: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ^[410], למורא ניתן ולא להשבון, ורבא אומר שמהכתוב: מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ, דורשים, הוקש מלוה בריבית לשופך דמים, כשם ששופך דמים אינו יכול להשיב את הדם ששפך, כך מלוה בריבית לא ניתן להשבון^[411], ונחלקו ראשונים בדעתו, יש סוברים שאף על פי שאין מוציאים מהמלוה על כרחו, מכל מקום המלוה עצמו חייב להחזיר את הריבית ללוה לצאת ידי שמים, שהדרשה מהכתוב: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ^[412], למורא ניתן ולא להשבון, היינו שאף על פי שאין בית-דין* מוציאים ממנו מכל מקום חייב להשיב מיראת-שמים*^[413], ויש סוברים שאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להשיב, שמה שעשה עשה ואין השבת הריבית מתקנת את האיסור^[414], ומכל מקום אם נטל דבר המסוים בריבית יש לו להשיבו משום לזות שפתים, שלא יאמרו שדבר זה שמשתמש בו של ריבית הוא^[415]. הלכה כר' אלעזר^[416].

במנין המצוות

השבת הריבית, יש מן הראשונים שמנאוה במנין-המצות*, שהרי נלמדת מהכתוב: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ^[417].

גדר השבת הריבית

בגדר השבת הריבית שמחויב המלוה להשיב ללוה, לסוברים כן^[418], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: א) יש מצדדים בדעת אמוראים, שהואיל והמלוה עובר איסור בנטילת הריבית מהלוה, וכל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עביד* לא מהני, לסוברים כן^[419], לא זכה בממון הריבית, ועליו להשיב ללוה את שלו^[420]. ב) ויש סוברים שהיא חוב תשלומי ממון, כחיוב תשלומי גזלות וחבלות וכיוצא בהם, ולפיכך - אף לסוברים שבמקום שבית דין כופים על המצוות^[421], אינם יורדים לנכסים^[422] - בית דין יורדים לנכסי המלוה וגובים מהם את הריבית על כרחו, שנשתעבדו נכסיו^[423]. ג) ויש סוברים שאינה חוב ממון אלא מצוה בלבד, ולפיכך – לסוברים שבמקום שבית דין כופים על המצוות אינם יורדים לנכסים - אין בית דין יורדים לנכסיו, אלא כופים אותו להחזיר, כדרך שבית דין כופים את האדם לקיים מצות עשה^[424]. על הסוברים שבמקום שבית דין כופים על המצוות הרי הם יורדים לנכסים, ועל כך שמטעם זה יורדים לנכסי המלוה ומוציאים את הריבית, ע"ע כפיה^[425].

בנפלה הריבית ליורשי המלוה

מת המלוה ונפלו מעות הריבית לפני יורשיו, אף לסוברים שהוא עצמו חייב להשיב את הריבית ללוה^[426], בניו אינם צריכים להשיב את הריבית^[427], שחיוב השבת ריבית למדים מהכתוב: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ^[428], ולא ציותה תורה אלא למלוה עצמו שישיב את הריבית כדי שיחיה הלוה עמו, אבל לבניו לא ציותה כן^[429], ועל זה נאמר: יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ^[430], ואפילו כדי לצאת ידי שמים אינם חייבים להחזיר^[431], ומכל מקום אם היתה הריבית דבר מסוים, כגון פרה או טלית, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם^[432], שאביהם נזכר בו לקלון^[433], והוא שעשה תשובה והיה בדעתו להחזיר ולא הספיק להחזיר עד שמת, אבל אם לא עשה תשובה ולא היה בדעתו להחזיר, אף בניו אינם חייבים להחזיר, שהואיל ולא השיב את הריבית אינו בכלל "עושה מעשה עמך" – ואף לסוברים שאינו חייב להשיב את הריבית אפילו לצאת ידי שמים^[434], מכל מקום היה לו להשיב את הדבר המסוים שנטל משום לזות שפתים^[435], והוא לא חש לכך^[436] - ואין בניו מחויבים להשיב את הדבר המסוים כדי שלא יתבזה בו אביהם^[437].

המשיב מדעתו

על השב בתשובה* ומשיב את הריבית מדעתו, שמתקנת-השבים* אין מקבלים ממנו, ע"ע תקנת השבים.

הוצאת תמורת הריבית שהוזיל הלוה משוייה

קצץ המלוה עם המלוה להוסיף לו סך כלשהו על קרן ההלואה, ונתן לו הלוה לפרעון חיטים וכיוצא בהם תמורת דמי הריבית שקצץ עמו, והוזיל משוויים, כגון שהחיטים שוות ארבע סאים בסלע ונתן לו כנגד כל סלע של ריבית חמשה סאים, נחלקו אמוראים כמה מוציאים מן המלוה, לאביי מוציאים ממנו ארבע סאים כנגד כל זוז של ריבית, שהסאה החמישית שנתן לו אינה אלא הוזלה שהוזיל לו ואינה מן הריבית, ולרבא מוציאים ממנו חמש סאים כנגד כל זוז, שכל חמשת הסאים באו לידו בתורת ריבית^[438], וכן הלכה^[439]. על כך שאינו חייב להשיב לו את הסאים אלא יכול לתת לו דמיהן, שמקח שנעשה באיסור קיים, ע"ע קנין.

הוצאת דבר מסוים שנתן הלוה למלוה בריבית

נתן הלוה למלוה דבר מסוים, כגון גלימה, תמורת דמי הריבית שקצץ עמו, נחלקו אמוראים מה מוציאים מהמלוה, לאביי מוציאים ממנו את דמי הגלימה ולא את הגלימה עצמה^[440], שמקח שנעשה באיסור קיים^[441], ולרבא מוציאים ממנו את הגלימה, שהואיל והיא דבר מסוים וניכר שהיא הממון שבא ליד המלוה בריבית, אם ישאר בידו יאמרו שגלימה זו היא הגלימה שבאה לידו בריבית ויש בכך לזות שפתים^[442], וכן הלכה^[443].

הוצאת דמי שכירות ששכר המלוה ביוקר תמורת הריבית

מלוה שקצץ עם הלוה להוסיף לו שנים עשר זוזים בריבית, והשכיר לו הלוה תמורתם חצר שדמי שכירותה עשרה זוזים, מוציאים מהמלוה שנים עשר זוזים, כשווי דמי הריבית, ואינו יכול לטעון שלא נתרצה לשכור את החצר בשנים עשר זוזים אלא תמורת הריבית ולא כשמשלם על כך מכיסו, לפי שסבר וקיבל על עצמו את שכירות החצר בשווי זה מכל מקום^[444].

אבק ריבית

אבק ריבית, אף לסוברים שריבית קצוצה יוצאת בדיינים^[445], אינו יוצא בדיינים^[446], ולענין השבתו לצאת ידי שמים - לסוברים שריבית קצוצה, אף לסוברים שאינה יוצאת בדיינים^[447], חייב להחזירה לצאת ידי שמים^[448] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שחייב להחזיר לצאת ידי שמים^[449], ויש סוברים שאינו חייב להחזיר לצאת ידי שמים^[450]. דבר המסוים שיש בו אבק ריבית, אף לסוברים שריבית קצוצה אינו חייב להחזירה אפילו לצאת ידי שמים^[451], יש לו להשיבו משום לזות שפתים שלא יאמרו שכלי זה שבידו יש בו אבק ריבית, כדין דבר המסוים שנטל בריבית קצוצה שיש לו להשיבו מטעם זה^[452], ויש מן הראשונים שמצדדים שאף משום לזות שפתים אין צריך להשיב דבר המסוים שיש בו אבק ריבית, שאבק ריבית אינו אלא מדרבנן ולא החמירו בו^[453].

תפס הלוה

תפס הלוה מהמלוה אבק ריבית שבידו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין מוציאים ממנו^[454], ויש סוברים שמוציאים ממנו^[455], ואף לדעתם, אם מיחה הלוה במלוה קודם שנטל ממנו אבק ריבית ואמר לו שיודע הוא שיש איסור בדבר, ואף על פי כן נטלו המלוה, מוציאים מן המלוה, שזה גזל גמור הוא^[456].

ניכוי אבק ריבית מהקרן

מלוה שקיבל אבק ריבית ועדיין לא נפרעה קרן ההלואה - כגון שאכל פירות נכסי הלוה במשך זמן ההלואה, באופן שיש אבק ריבית בדבר – נחלקו ראשונים אם מנכים לו את מה שאכל מחשבון הקרן: יש סוברים שאין מנכים לו מן הקרן, שהניכוי הרי הוא כהוצאה מן המלוה^[457], ויש סוברים שמנכים לו, שהלוה הוא המוחזק במעות ואין הניכוי חשוב כהוצאה מן המלוה^[458], ויש סוברים שאם הריבית שאכל פחותה מן הקרן מנכים אותה, ואם אינה פחותה מהקרן אין מנכים את הכל אלא כפי שיראו הדיינים, שאם ינכו את הכל ויצא המלוה בלא כלום הרי זה כמי שהוציא ממנו^[459]. על האוכל פירות משכנתא באופן שיש אבק ריבית בדבר ובא הלוה לנכותם הפרעון, שיש סוברים שאף לסוברים שבשאר אבק ריבית מנכים לו, במשכנתא אין מנכים לו, ע"ע משכנתא.

ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת

ריבית מוקדמת או ריבית מאוחרת, אין המלוה חייב להחזיר ללוה אפילו בא לצאת ידי שמים^[460], שהרי במתנה נתן לו^[461], ואם תפס הלוה מן המלוה, אף לסוברים שאבק ריבית שתפס לוה מהמלוה אין מוציאים אותה מידו^[462], ריבית זו הואיל ונתנה הלוה למלוה מדעתו במתנה, אין מוציאים אותה מידו^[463].

בגוי

הגוי*, דין תורה שמותר להלוותו וללוות ממנו בריבית, שנאמר: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ^[464], ויש מן הראשונים שהוסיפו טעם בדבר, שטעם איסור ריבית אמרה תורה משום "וחי אחיך עמך"^[465], וגוי אין אנו מצווים להחיותו^[466]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שמצות עשה היא שהמלוה לגוי יטול ממנו ריבית וינשכנו^[467], ונמנית היא במנין-המצות*^[468], ויש סוברים שאינה מצות עשה, ולא בא הכתוב אלא ללמד שלנכרי בלבד תשיך ולא לישראל, ולהוסיף בעבירתו לאו-הבא-מכלל-עשה*^[469].

מדרבנן

בדין הלואה לגוי בריבית מדרבנן, נחלקו שתי לשונות בגמרא: ללישנא קמא אמר רב הונא שאסורה^[470], שגזרו עליה חכמים שמא ילמד ממעשיו^[471], ומכל מקום תלמיד-חכם* מותר, שהרי לא יבוא ללמוד ממעשי הגוי^[472], וכן לכל אדם התירו חכמים בכדי חייו^[473], וללישנא בתרא מותרת^[474].

בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו ראשונים שהמנהג להלוות לגוי בריבית, אפילו למי שאינו תלמיד חכם ואפילו יותר מכדי חייו^[475], ונתנו כמה טעמים בדבר: שהלכה כלישנא בתרא, שבדברי-סופרים* הלך אחר המיקל^[476], ועוד, שאף ללישנא קמא יש להתיר, שהואיל ויש עלינו מס מלך ושרים שאין לו קצבה, כל רווח חשוב כדי חיינו^[477], ועוד, שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר אלא במשא ומתן עם הגויים, וממילא לא יבוא אדם ללמוד ממעשי הגוי על ידי הלואה בריבית יותר ממה שיבוא ללמוד ממעשיו בשאר משא ומתן שנושא עמו^[478].

משומד

משומד*, נחלקו ראשונים אם מותר להלוותו בריבית: יש סוברים שמותר להלוותו, שאיסור ריבית הוא משום "וחי אחיך עמך"^[479], ומשומד אין אנו מצווים להחיותו^[480], ואף על פי שהמלוה גורם ללוה המשומד ללוות בריבית, אין בכך משום לפני-עור-לא-תתן-מכשול*, שעיקר איסור ריבית הוא למלוה, והלוה אינו מוזהר אלא משום "לא תשיך"^[481], שלא יגרום למלוה לנשוך ממנו ריבית, והואיל והמלוה מותר לנשוך מהמשומד ריבית, אף למשומד אין איסור בדבר^[482], ויש סוברים שאסור להלוותו, שאף על פי שחטא ישראל הוא^[483], וכתבו ראשונים בטעמו, שאף על פי שאין אנו מצווים להחיותו והוא הדין לנשוך ממנו ריבית, מכל מקום הוא מוזהר ב"לא תשיך", ומכיון שכן אף המלוה אסור להלוותו משום לפני עור לא תתן מכשול^[484]. להלכה, מותר להלוותו בריבית^[485], וכתבו אחרונים שטוב שלא להלוותו אם אפשר להשתמט ממנו^[486].

גוי שהלוה לישראל בריבית ונתגייר

גוי שהלוה לישראל בריבית וזקפה עליו במלוה ונתגייר, אם אחר שנתגייר זקפה לדעת ר' יוסי וחכמים הרי זה אסור לגבות את הריבית^[487], ואפילו את דמי המתנת המעות שנתחייב לו הישראל על הזמן שקודם שנתגייר^[488], ואף על פי שמן הדין מותר הואיל וגובה דמים שנתחייב לו הישראל בהיתר, מכל מקום החמירו חכמים ללכת אחר שעת הזקיפה, ובאותה שעה ישראל הוא^[489], ובירושלמי נחלק בר קפרא ואמר שגובה את הריבית, שאם אתה מרחיקו מן הריבית אף הוא נעשה גר שקר^[490], ויש לחוש שמא יחזור לסורו^[491], וכתבו ראשונים שהלכה כר' יוסי וכחכמים^[492], שבר קפרא יחיד הוא לגביהם^[493]. ואם קודם שנתגייר זקף הגוי את הריבית במלוה, מותר לו לגבות^[494], שמשעת זקיפה הרי זה כמי שגבה את הריבית בגיותו, ואינה אלא קרן^[495], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאינו גובה אלא דמי המתנת הזמן שקודם שנתגייר^[496], ויש סוברים שגובה אף את דמי המתנת הזמן שאחר שנתגייר, שכיון שזקף את הריבית במלוה נעשית הריבית כולה כקרן^[497].

ישראל שהלוה לגוי בריבית ונתגייר

ישראל שהלוה לגוי בריבית וזקפה עליו במלוה ונתגייר, אם קודם שנתגייר זקפה מותר לו לגבות את הריבית, שהרי זה כגבאה מהגוי בגיותו ואינה אלא קרן^[498], ואם אחר שנתגייר זקפה, נחלקו תנאים, לחכמים אינו גובה את הריבית^[499], שאף על פי שמן התורה אין בכך איסור לפי שהגוי נתחייב לישראל בריבית זו בהיתר, מכל מקום אסור מדרבנן הואיל וגובה את הריבית מישראל^[500], ולר' יוסי גובה את כל מעות הריבית, כדי שלא יאמרו: בשביל מעותיו נתגייר זה^[501], וכן הלכה^[502]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו גובה אלא דמי המתנת המעות שנתחייב בהן בגיותו^[503], ויש סוברים שגובה אפילו דמי המתנת המעות שנתחייב בהם אחר שנתגייר, שכך תיקנו חכמים ויש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה*^[504]. וכתבו ראשונים שהוא הדין אם לא זקף את הריבית במלוה כלל^[505], ויש מן הראשונים שכתב שאם לא זקף במלוה כלל אף לר' יוסי אינו גובה, שלא התירו לגבות מישראל ריבית ממש^[506].

ערב להלואה שמלוה גוי לישראל בריבית

גוי שהלוה לישראל בריבית, אסור לישראל אחר להיות ערב* להלואתו, שכיון שבדיניהם של גויים המלוה תובע את הערב תחילה – ולא כדינינו שהמלוה תובע תחילה את הלוה ואם אין לו לשלם תובע את הערב^[507] – נמצא שהערב תובע את הלוה בריבית שהערב חייב לגוי, וזו הלואת ישראל לישראל בריבית^[508], ויש מן הראשונים שכתבו שאין האיסור אלא בערב "שלוף דוץ" שאין המלוה תובע אלא מן הערב בלבד – על גדרי ערבות זו, בשונה מערבות סתם, ע"ע ערב – אבל אם המלוה יכול לתבוע אף את הלוה, מותר^[509], ויש אוסרים אף באופן זה^[510]. ואם קיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שאין נפרעים מן הערב תחילה, הרי זה מותר להיות ערב להלואה זו^[511], ודרשו כן מהכתוב: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית^[512], אבל אתה נעשה לו ערב, ואי אפשר לומר ערב להלואה שמלוה ישראל לישראל בריבית, שהרי הערב עובר בלא תעשה^[513], אלא היינו להלואה שמלוה גוי לישראל בריבית, וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל לענין פרעון מן הלוה תחילה^[514]. וכתבו ראשונים, שהוא הדין לישראל המלוה לגוי בריבית שאסור לישראל אחר להיות ערב לגוי, אם לא שהתנה הערב עם הגוי שלא ידחה את המלוה אליו תחילה^[515].

עבר וערב

עבר הישראל ונעשה ערב להלואה בריבית שהלוה גוי לישראל, והוצרך לשלם לגוי קרן וריבית, יש מן הראשונים שכתבו שאין הלוה משלם לערב אלא את הקרן בלבד, אבל את הריבית אינו משלם, שאין אומרים ללוה לפרוע ריבית לערב הישראל^[516], ומכל מקום אינה אלא אבק ריבית, ולפיכך אם עבר הלוה ונתן ריבית לערב אין מוציאים ממנו, כדין אבק ריבית שאין מוציאים אותה ממלוה ללוה^[517], ויש מן הראשונים שכתב שאף לכתחילה יש ללוה לפרוע לערב אף את הריבית^[518].

בזמן הזה

בזמן הזה, שאף בדיניהם של גויים נפרעים מן הלוה תחילה, כתבו ראשונים שאין צריך להתנות כן, ואפילו בסתם מותר^[519].

הלואת גוי בריבית שביקש ישראל אחר לקבלה ולפורעה

ישראל שלוה מעות מנכרי בריבית וביקש להחזירם לו, וביקשו ישראל אחר ליתנם לו וישלם לו כדרך שמשלם הוא לגוי, אסור, שזה לווה מהישראל הלוה בריבית^[520], וריבית קצוצה היא^[521]. על דינו כשעשה כן בשליחות הגוי, ע"ע גוי^[522]. גוי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו, וביקשו ישראל ליתנם לו והוא ישלם לו כדרך שמשלם הוא לישראל, מותר, שזה כלווה מהגוי בריבית^[523]. על דינו כשעשה כן בשליחות הישראל, ע"ע הנ"ל^[524].

הערות שוליים