אנציקלופדיה תלמודית:רציעה

הגדרת הערך - רציעת עבד עברי שאינו רוצה לצאת בשש.

פתיחה

עבד-עברי* יוצא בשש, ואם אינו רוצה לצאת רבו רוצע את אזנו ועובד אותו עד היובל*, ועל כך ע"ע עבד עברי. על עבד המוכר את עצמו אם נרצע, ע"ע הנ"ל, וע' מוכר עצמו^[1]. על שאר תנאים ואיזה עבדים שאינם נרצעים, ע"ע עבד עברי^[2]. הערך שלפנינו דן בדיני הרציעה.

הבאה לבית דין

יש לאדון להביא את העבד אל בית דין^[3], של שלשה^[4], שנאמר: והגישו אדניו אל האלהים^[5], כדי להימלך בבית דין^[6], שמכרו לו את העבד בתחילה^[7] - שהם כבעליו וצריכים רשותם לרציעה^[8], או לפי שצריכים בית דין לברר אם אינו צריך עוד להימכר על גניבה אחרת^[9] - ואומר – העבד^[10] - דבריו – היינו "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי"^[11] - בפניהם^[12]. בטעם הדבר שצריך שלשה יש מן הראשונים שכתבו לפי ש"אלוקים" הוא לשון רבים ראוי שיהיו הדיינים שנים, ולפי שאם יחלקו בדבר לא יהיה מכריע יחוייב שיהיו שלשה^[13]. על מוכר עצמו לסוברים שנרצע^[14], אם אין צריך לילך לבית דין קודם רציעתו, ע"ע מוכר עצמו^[15].

הגשה לדלת או למזוזה

יש - לאדון^[16], ויש אומרים לבית הדין^[17] - להגיש את העבד אל הדלת או אל המזוזה, שנאמר: והגישו אל הדלת או אל המזוזה^[18]. ר' שמעון בן רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות^[19], ואמרתי: כי לי בני ישראל עבדים^[20], ולא עבדים לעבדים^[21], והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם^[22]. ודוקא בדלת שאינה עקורה ועומדת בבנין, שנאמר: אל הדלת או אל המזוזה, הוקש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד - שבאינו עומד בבנין אינו נקרא מזוזה^[23] - אף דלת מעומד^[24]. ובין דלת ומזוזה של אדון ובין של כל אדם^[25], ויש מפרשים דלת ומזוזה של שער בית דין^[26], כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשעבד עצמו בשביל שפחה כנענית, ושעליו לעבוד עבודתו עד היובל^[27].

הרציעה

האדון נוקב את אזנו של העבד במרצע עד שמגיע לדלת שנאמר: ורצע אדניו את אזנו במרצע^[28], וכן כתוב: ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת^[29]. דרש רבן יוחנן בן זכאי: מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, אמר הקדוש ברוך הוא אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים^[30] ולא עבדים לעבדים^[31], והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע^[32]. עוד שנינו: היה רבן יוחנן בן זכאי אומרה כמין חומר: אזן ששמעה לא תגנוב, והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו^[33].

הימנית

האזן שרוצע, היא אזן הימנית^[34], ולמדו כן בגזרה שוה ממה שנאמר בטהרת מצורע: על תנוך אזן המטהר הימנית^[35], מה להלן ימין אף כאן ימין^[36].

המקום באוזן

מקום הרציעה באוזן, נחלקו בו תנאים: ר' מאיר וחכמים אומרים שהוא בגובה של אוזן^[37], היינו הסחוס^[38], שהרי עבד כהן לדעתם אינו נרצע, לפי שנעשה בעל מום ברציעה^[39], ואם אין רוצעים בגובה של אוזן אין מום ברציעה^[40]. ור' יהודה ור' אלעזר יודן בריבי אומרים שאינו אלא במילתא^[41], היינו אליה של אוזן בבשר ולא בתנוך^[42], שאם היו רוצעים בגובה של אוזן היו עושים עבד כהן בעל מום – לדעתם שעבד כהן נרצע^[43] - לפיכך לא התיר הכתוב לרצוע אלא במילתא^[44]. להלכה רוצעים בגובה של אוזן^[45].

שיעור הרציעה

בשיעור הרציעה נחלקו בדבר: א) יש סוברים שצריך נקב גדול כדי כרשינה^[46], וכן שנינו: המרצע, מרצע הגדול^[47], והיינו שהוא עב וגס ועושה נקב גדול כמלא כרשינה^[48]. מהם יש סוברים שהוא לעיכובא^[49], ומהם יש סוברים שאינו לעיכובא אלא למצוה^[50]. ב) ויש סוברים שדי בנקב כל שהוא^[51].

המרצע

המרצע שאמר הכתוב שרוצעים בו^[52], הוא של מתכת^[53], שסתם מרצע של מתכת^[54]. ובשאר כלים נחלקו תנאים: רבי סובר שבכל מיני מתכות יכולים לרצוע^[55], שלמדים מהכתוב: ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת^[56], כלל-ופרט-וכלל*, ולקחת כלל, מרצע פרט, באזנו ובדלת חזר וכלל, מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת^[57]. ר' יוסי בר יהודה סובר שיכולים לרצוע בכל דבר שניקח ביד, כגון: הסול – כעין קוץ מעץ שנעשה בידי אדם^[58] - והסירא – קוץ מעץ^[59] - והמחט והמקדח והמכתב^[60], אך אין רוצעים בסם, שלמדים מהכתוב: ולקחת מרצע באזנו ובדלת, ריבוי-מיעוט-וריבוי*, ולקחת ריבה, מרצע מיעט, באזנו ובדלת חזר וריבה, ריבה הכל, ומיעט סם^[61], שאינו דומה למרצע, שאינו עושה את הנקב מכח אדם אלא מאליו^[62]. וכן שנינו: במרצע^[63], אין לי אלא במרצע, מנין אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית, תלמוד לומר: ורצע^[64], ולא כתב ונתן את המרצע באזנו^[65]. ור' ישמעאל אמר שמהלכה-למשה מסיני* כשר בסול ובקוץ ובזכוכית, והוא אחד מג' מקומות שהלכה עוקפת את את המקרא^[66], שהתורה אמרה: במרצע, והלכה ריבתה אף סול וקוץ וזכוכית^[67].

הרוצע

האדון רוצע, שנאמר: ורצע אדניו^[68]. שליח האדון אם יכול לרצוע, נחלקו בדבר: יש סוברים שאינו רוצע^[69], שהכתוב: אדניו^[70], ממעט שלוחו של האדון^[71], ובנו^[72], ושליח בית דין^[73]. ויש סוברים ששליח האדון רוצע^[74], ואף על פי שלדעתם בכל התורה אין שליחות מועיל^[75], ריבה כאן הכתוב: ורצע^[76], לרבות את השליח^[77], או שריבה הכתוב: אדניו^[78], כל שבא מחמת אדניו^[79].

רציעה בבית דין

הרציעה אם צריכה להיות בפני בית דין, נחלקו בדבר: יש סוברים שצריך בית דין^[80], ויש מן האחרונים שפירשו הטעם לפי שלא הותרה חבלת הרציעה אלא בבית דין, ולפיכך אף מוכר-עצמו אין רציעתו אלא בבית דין^[81], ויש שפירשו הכתוב: ונתת באזנו ובדלת^[82], דהיינו בדלת של בית דין^[83]. ויש שכתבו שנחלקו תנאים בדבר, שתנא קמא סובר שצריך בית דין ורבי סובר שאין צריך בית דין^[84]. ויש מחלקים, שמכרוהו בית דין רציעתו בפני בית דין, שכן אמר הכתוב: והגישו אדניו אל האלוהים, ואילו מוכר עצמו - לדעתם שנרצע^[85] - אין צריך בפני בית דין, שכן אמר הכתוב: והגישו אל הדלת^[86].

זמן הרציעה

בזמן הרציעה, יש שכתבו שהוא דוקא בתוך שש^[87], שנאמר: ורצע אדניו^[88], צריך שיהיה אדניו בשעת רציעה^[89], או מהכתוב: אמר יאמר העבד^[90], שיאמר כשהוא עבד^[91]. ויש שכתבו שהוא אף לאחר שש^[92].

בלילה

בלילה אין רוצעים^[93], שנאמר בפרשת עבד עברי: על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום^[94]. ויש שכתבו שלסוברים שאין רציעה אלא בבית דין^[95], אין רציעה בלילה מטעם שאין דין אלא ביום^[96]. ויש סוברים שרוצעים בלילה^[97].

על הסוברים שאין להעמיד שני עבדים לרציעה ביחד, ע"ע אין עושין מצוות חבילות חבילות^[98].

הערות שוליים