אנציקלופדיה תלמודית:שבויה

הגדרת הערך - אשה שנשבתה לגוים שחוששים שטימאו אותה.

דיניה

אשה שנשבית לבין הגוים, והיא בת ג' שנים ויום אחד – שביאתה ביאה^[1] - היא ספק זונה ואסורה לכהן, שמא נבעלה לגוי^[2], שרוב גוים פרוצים בעריות^[3]. יש מן הראשונים מפרשים שמן התורה אינה אסורה^[4], שהיא בחזקת כשרה שלא נבעלה^[5]. ויש סוברים שמן התורה הוי ספק^[6], שכיון שרוב הנכרים פרוצים, הורע חזקת היתרה, ומאידך יש לומר שלא נבעלה, לפי שהשבויות מנוולת את עצמם בפני השבאים, ודינו כבכל ספק דאורייתא שהוא לחומרא^[7]. יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יהודה שאמר לענין קנס שהשבויה בקדושתה עומדת^[8], שחולק וסובר ששבויה מותרת לכהן^[9]. ויש מן האחרונים שפירשו בדעת ר' יהודה שאינו חולק ואף לדעתו שבויה אסורה לכהן^[10].

כהן המעיד

כהן המעיד על השבויה שהיא טהורה, לא ישאנה^[11], שחוששים שמא עינו נתן בה ולפיכך העיד שקר^[12]. פדאה והעיד בה, מותר לישא אותה^[13], שאילו לא ידע שהיא טהורה לא היה נותן מעותיו לפדותה^[14], שהרי כדי לישאנה פדאה^[15].

לדור בחצר אחת

אשת כהן שנאסרה על בעלה משום שבויה, הואיל ואין האיסור אלא מחמת ספק^[16], הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד^[17], ובלבד שיהיו עמו בני ביתו תמיד לשמרו^[18].

על כהנים בזמן הזה שיש סוברים שאינם אלא ספק כהנים^[19], ולפיכך אשה שהיא ספק אם נשבית, יש סוברים שמותרת לכהן, ע"ע כהן^[20].

אכילת תרומה

שבויה, אם מותרת באכילת תרומה נחלקו תנאים: חכמים אומרים שאסורה^[21], שמא נבעלה לגוי והנבעלת לגוי אסורה בתרומה^[22]. ור' דוסא אומר - וכן יש מן האמוראים סוברים בדעת ר' יהודה^[23] - שמותרת, לפי שאין השבאים אונסים את השבויות^[24], ויש מן האמוראים סוברים בדעתו שהשבויה מותרת בתורת ודאי, ואוכלת אף בתרומה של תורה^[25]. ויש מן האמוראים שאמרו בדעתו, שאפשר שלא התיר אלא מחמת הספק ודוקא בתרומה דרבנן^[26]. הלכה כחכמים^[27].

קנס

שבויה, שנפדתה אחר שהיתה בת שלש שנים, ונאנסה^[28] או נתפתתה^[29], חכמים אומרים שאין לה קנס של אונס* ומפתה*^[30], שהואיל ובת שלש שנים ביאתה ביאה^[31], הרי היא כבעולה^[32], ואף על פי שמן התורה אינה בחזקת בעולה^[33], מכל מקום כיון שהיא ספק בעולה, אינה יכולה להוציא ממון מחזקת בעליה^[34], או שמשום גזירה שלא תינשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה^[35]. על אם הודה הבועל שהיתה בתולה, שנחלקו אחרונים אם חייב קנס, ע"ע אונס^[36]. ר' יהודה חולק וסובר שהשבויה בקדושתה עומדת^[37], לפי שלא יהא חוטא נשכר^[38], או לפי שסובר שלא הורע חזקתה כלל והרי היא כשאר בנות ישראל הכשרות^[39]. הלכה כחכמים^[40].

שבויה שנפדתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד יש לה קנס^[41], מפני שהיא בחזקת בתולה, שאפילו נבעלה בתוליה חוזרים^[42].

כתובתה

שבויה שנפדתה כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתובתה מאתים^[43], ואם נפדתה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה^[44], שהיא בחזקת בעולה^[45]. ר' יהודה חולק ואומר: קטנה בת ישראל שנשבית, אפילו היא בת עשר שנים הרי היא בקדושתה, וכתובתה מאתים^[46], לפי שהוא חולק על עיקר האיסור של שבויה לכהן, וסובר שהיא בחזקת בתולה^[47], או שמודה הוא בעיקר האיסור של שבויה לכהן, אבל לדעתו לענין כתובה לא גזרו, שמא יימנעו ולא ישאו אותה^[48], שאם יפחתו מכתובתה תהיה בחזקת בעולה, וירחקו אותה אפילו ישראל^[49]. הלכה שכתובתה מנה^[50]. שבויה שהעיד עליה עד אחד שהיא טהורה, שמותרת לכהן^[51], כתבו אחרונים שכתובתה מאתים, שכיון שלא גזרו חכמים עליה לאוסרה לכהן אינה בכלל שבויה^[52].

טענת בתולים

הכונס אשה שהייתה שבויה ונפדית גדולה משלש שנים, אין לו עליה טענת-בתולים*^[53], להפסידן כתובתן ולטעון עליהן טענת מקח טעות^[54].

על שבויה שנפדית, שבאה להינשא, שנחלקו תנאים אם צריכה להמתין ימי הבחנה*, ע"ע הבחנה^[55].

על שבויה שנתעברה, שיש שכתבו שתולים את הולד בבעלה, ע"ע יחס^[56].

נשבית לישראל

שבויה שנשבית לבין פסולי ישראל, נאמנת לומר שהיא טהורה, שדוקא בנשבית לגוים אינה נאמנת, שרוב גוים פרוצים בעריות^[57].

עיר שנכבשה

עיר שנכבשה והגוים מקיפים אותה מכל רוחותיה, כל כהנות שבתוכה אסורות כשבויות^[58]. ואם אפשר שתימלט אשה אחת, או שהיה בעיר מחבוא, אפילו אינו מחזיק אלא אשה אחת, כל הנשים שבעיר האומרות שהם טהורות, נאמנות^[59]. ונחלקו אמוראים: ר' יצחק בר אלעזר בשם חזקיה אמר שאינם אסורות אלא בשכבשוה גדוד מלכות של אותו מקום, שהם יושבים בטוחים שאין אחריהם מחנה, ויש להם פנאי לטמאות, אבל בגדוד של מלכות אחרת, אימת מלכות שבאו בגבולה עליהם ואין להם פנאי לטמאות^[60]. ור' מרי סובר שאף בגדוד של מלכות אחרת, נאסרות^[61]. להלכה יש פוסקים כדעה ראשונה^[62]. ויש פוסקים כדעה שניה^[63].

נחבשה

אשה שנחבשה בידי גוים מחמת ממון – שחייבת להם ממון^[64] - מותרת^[65], שאין נוהגים בה הפקר לפי שיראים להפסיד ממונם^[66]. ודוקא כשאין ידם תקיפה על ישראל, אבל בשידם תקיפה, אסורה^[67]. נחבשה מחמת נפשות, אסורה^[68], ונחלקו בדבר: יש סוברים שהוא כשדנו את האשה למיתה^[69]. ויש סוברים שהוא כשדנו את בעלה למיתה – ונגמר דינו^[70], ויש סוברים אפילו לא נגמר דינו^[71] - מחמת גניבה^[72], ודרכם להפקיר אשתו^[73]. ויש סוברים דוקא כשדנו את בעלה למיתה – ונגמר דינו^[74], ויש סוברים אפילו לא נגמר דינו^[75] - מחמת רציחה^[76], שבזה מפקירים אשתו, אבל במחמת גניבה אין מפקירים אשתו^[77]. אם אשה שנחבשה אסורה אף לישראל ע"ע חזקת כשרות^[78].

העדות לאוסרה

עדות שנשבתה

אשה שיש עדים המעידים שנשבתה, אינה נאמנת לומר שהיא טהורה^[79], ואפילו מסיחה לפי תומה^[80]. לא היו עדים המעידים שנשבתה, ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה^[81] - או שנשאת בפני בית דין שהיא כאומרת טהורה אני, ולא מיחו בה, שהוא כמו שהתירוה^[82] - ואחר כך באו עדים שנשבתה, לא תצא מהתירה הראשון, ותנשא לכתחילה^[83]. ואפילו נכנס אחריה השבאי והרי היא שבויה לפנינו, לא תצא מהיתירה הראשון^[84], ומשמרים אותה שלא תיטמא עד שתיפדה^[85]. עד אחד המסיח לפי תומו, על אשה שנשבית, אינו נאמן לאוסרה^[86].

עדות שנטמאה

שבויה שהותרה על פי עד אחד^[87], ובאו עדים והעידו שנטמאת, אפילו אם נשאת ונולדו לה בנים, תצא^[88].

עדות השבויה

שבויה שאומרת שנטמאה, נאמנת לאסור את עצמה לבעלה, אף אם עד אחד מתירה^[89], לפי ששויה-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא*^[90]. העידו עדים שהיא טהורה, אינה נאמנת לאסור את עצמה לבעלה כהן^[91]. ואם אינה נשואה לכהן, נאמנת לאסור את עצמה לכהונה, שאדם נאמן לאסור את עצמו יותר ממאה איש^[92].

עדים המכחישים

שנים המעידים שהיא טהורה, ושנים אחרים מכחישים ומעידים היא טמאה, לא תינשא ואם נישאת לא תצא^[93], שמעמידים אותה על חזקת כשרות, שאף אם נשבית אין אנו יודעים אם נטמאת, שאינה אסורה מן התורה^[94]. שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית, אנו חיים מפיה^[95], שהרי זה כאילו אין כאן עדים כלל, מאחר שמכחישים אלו את אלו, ונאמנת לומר נשבית וטהורה אני^[96].

עד מכחיש

עד אחד, אפילו אשה או שפחה, המעיד שטהורה, ועד אחר מכחישה ומעיד שנטמאת, אינו נאמן לפוסלה^[97], שבכל מקום שהאמינו עד אחד הרי הוא כשנים^[98], ואין אחד במקום שניים^[99].

העדות להתירה

עד אחד

עד אחד נאמן להעיד שלא נטמאה^[100], שהקילו בשבויה^[101]. ואף אשה שפסולה לעדות^[102], נאמנת^[103].

הפסולה לעדות אשה

אשה הפסולה בעדות-אשה*, כגון חמותה, כתבו ראשונים שנאמנת בשבויה, שדוקא בעדות אשה יש לחוש שרוצה לקלקלה, אבל בשבויה אין לחוש לקלקול^[104].

עבד ושפחה

עבד או שפחה – אף על שפסולים לכל עדות שבתורה^[105] – נאמנים^[106], ואף שפחת בעלה נאמנת^[107]. שפחת השבויה, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם: יש סוברים שאינה נאמנת^[108], והיא כשבויה עצמה שאינה נאמנת^[109], שדרכה של שפחה שאינה מספרת על גבירתה^[110], ואם מסיחה לפי תומה נאמנת^[111]. ויש סוברים שנאמנת^[112], שהקילו בשבויה^[113]. להלכה, יש פוסקים כדעה ראשונה^[114]. ויש פוסקים כדעה שניה^[115]. עבדה, נחלקו תנאים בדבר: יש סוברים שאינו נאמן^[116]. ויש סוברים שנאמן^[117]. להלכה, יש מן הראשונים פוסקים שאינו נאמן, אלא אם כן מסיח לפי תומו^[118]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שנאמן^[119].

גוי מסיח לפי תומו

גוי מסיח לפי תומו שלא נטמאה, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שטהורה^[120]. ויש סוברים שטמאה^[121].

קרוב

קרוב, כגון אביה ואמה אחיה ואחותה, נאמנים להעיד^[122]. בנה ובתה, נחלקו תנאים בדבר: יש סוברים שאינם נאמנים^[123]. ויש סוברים שנאמנים^[124]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שנאמנים^[125]. ויש פוסקים שאינם נאמנים^[126].

בעל

בעל – שהוא כהן^[127] - אינו נאמן להעיד על אשתו, שאין אדם מעיד על עצמו^[128], ואפילו מסיח לפי תומו^[129].

קטן

קטן, נאמן להעיד שטהורה^[130]. ויש מן הראשונים שסוברים שדוקא בקטן המסיח לפי תומו^[131], ומן האחרונים יש שפירשו שקטן אינו יכול להעיד שאין לו דעת להעיד, ואין מקבלים דבריו אלא במסיח לפי תומו^[132]. ויש סוברים שאפילו באינו מסיח לפי תומו נאמן^[133].

פסולי עבירה

הפסולים לעדות מחמת פסולי עבירה, כגון גזלן, יש מן הראשונים שכתבו שאינם נאמנים להתירה^[134], שלא התירו אלא בפסולים מחמת יחוסם^[135]. ואם מסיחים לפי תומם, יש מצדדים שכשרים^[136].

עדות השבויה

אשה שיש עדים שנשבתה, אינה נאמנת להעיד על עצמה^[137], אפילו מסיחה לפי תומה^[138]. אין עדים שנשבתה, ואמרה האשה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר*^[139], ואף אם אומרת שיש עדים שהיא טהורה, אין ממתינים עד שיבואו העדים, אלא מתירים אותה מיד^[140]. ואפילו עד אחד מעיד שהיא שבויה, נאמנת^[141], שאין מחזיקים בשבויה על פי עד אחד^[142]. ואפילו אם יצא הקול – ואתחזק בבית דין^[143] – שיש עדי טומאה, מתירים אותה עד שיבואו^[144], שבשבויה הקילו^[145], היה ידוע שיש עדים אין מתירים אותה^[146]. על אם אמרה שהיא טהורה אחר כדי דיבור לאמירתה שנשבית, ע"ע הפה שאסר הפה שהתיר^[147].

שבויות המעידות זו לזו

שתי נשים שנשבו, וכל אחת אומרת חברתי טהורה, הרי אלו נאמנות^[148], ואין חוששים לגומלין*^[149], לפי שהקילו בשבויה^[150].

עד מפי עד

עד מפי עד, יש מן האחרונים שכתבו שכשר כשם שכשר בעדות-אשה*^[151].

בידוע לבעלה

אשה שיודע בעלה שנשבית, ואין עדים שנשבתה, נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שנאמנת לומר שטהורה, לפי שיש לה מגו שהיתה נשאת לכהן אחר^[152]. ויש סוברים שאסורה לבעלה^[153].

הערות שוליים