אנציקלופדיה תלמודית:שבט

הגדרת הערך - החודש* האחד עשר למנין החודשים.

זמנו וקביעותו

שמו

חודש שבט נזכר במקרא בשמו^[1], וכן נזכר בשם החודש האחד עשר ["עשתי עשר חדש"]^[2], לפי שהוא האחד עשר לניסן^[3], שממנו מונים את החדשים^[4]. השם "שבט" הוא כשאר שמות החדשים שעלו מבבל^[5], שהם מלשון הכשדים^[6], או הפרסים^[7]. ויש שכתבו, שהשם "שבט" הוא מלשון שבט המכה^[8], לפי שמכות מצרים התחילו בחודש זה, לדעתם^[9], או משום שהגשם יורד בארץ ישראל בחודש זה כשבט המכה^[10].

קביעותו

בזמן הזה שקביעות החדשים היא על פי חשבון^[11], ראש חודש שבט הוא לעולם יום אחד, היינו ביום השלושים לחודש טבת*, שחודש טבת לעולם חסר^[12]. הימים שאפשר שיחול בהם ראש חודש שבט, הם ב, ג, ד, ה, ז^[13], ואי אפשר שיחול ביום ג אלא בשנה מעוברת, ולא ביום ד אלא בשנה פשוטה^[14].

חודש שבט - כשהקביעות על פי חשבון - לעולם "מלא", היינו בן שלושים יום^[15], ויום השלושים הוא היום הראשון של ראש חודש אדר*^[16].

חציו הראשון של שבט הוא סוף זמן ה"חורף", וחציו השני הוא תחילת זמן ה"קור", שנזכרו בכתוב: עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו^[17].

דיני החודש

ראש השנה לאילן

ראש השנה לאילן - היינו היום שבו מתחדשת השנה של פירות האילן*, שאם חנטו או נלקטו לפני יום זה דינם לכמה ענינים כפירות שגדלו בשנה שעברה, ואם חנטו או נלקטו לאחריו דינם כפירות הגדלים בשנה הבאה - הוא בחודש שבט, ונחלקו תנאים באיזה יום בחודש: בית שמאי אומרים באחד בשבט, ובית הלל אומרים בחמישה עשר בשבט^[18]. קביעת השנה של פירות האילן מתייחסת לכמה ענינים: הפרשת-תרומות-ומעשרות*, שאין תורמים ומעשרים מפירות שחנטו בשנה זו על פירות שחנטו בשנה אחרת; חיוב הפירות במעשר שני או במעשר עני, שפירות שחנטו בשנה השלישית והששית מפרישים מהם מעשר-עני*, ובשאר השנים מעשר-שני*; פירות בשנה השלישית או הרביעית לגידולם, אם הם פירות ערלה* או רבעי*; דין קדושת שביעית*, שיש סוברים שהדבר תלוי אם חנטו לפני ראש השנה לאילן. על פרטי דינים אלו, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות^[19] וע' חמשה עשר בשבט וע' מעשר עני וע' מעשר שני וע' ערלה וע' רבעי וע' שביעית. על הטעם לקביעת יום זה כראש השנה לאילן, ועל ראש השנה לאילן כיום חג, ע"ע חמשה עשר בשבט^[20]. על כך שחודש שבט שאמרו לענין ראש השנה לאילן, הוא של חדשי הלבנה, ולא של תקופות החמה, שהוא לסוף שלשים יום של תקופת טבת, ע"ע הנ"ל^[21]. על כך שאף בשנה מעוברת, שעושים בה שני חדשי אדר^[22], ונשתנו בה זמני חנטת האילנות^[23], ראש השנה לאילנות הוא בשבט הסמוך לטבת, ולא באדר ראשון שהוא במקום שבט, ע"ע הנ"ל^[24].

ימים שעשאום יום טוב

ב' בשבט, נזכר במגילת-תענית* שעשאוהו יום טוב, ושאין מספידים בו, שמת בו ינאי המלך, שהיה רשע, ושמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקים מן העולם, וציוה שביום מותו יהרגו שבעים מזקני ישראל, כדי שלא תהיה שמחה לישראל ביום מותו, וכשמת, מילטה אותם אשתו מן המיתה^[25], ומחמת שיש שני טעמים לשמחה ביום זה, מיתת הרשע והצלת הזקנים ממיתה, לא זו בלבד שעשאוהו יום טוב, אלא אף אסרו לספוד בו^[26]. ויש סוברים שלא נזכר במגילה איזה יום בחודש שבט נקבע ליום טוב מחמת מיתת ינאי^[27], ולדעתם יום נוסף בחודש שבט עשאוהו יום טוב משום שמת בו הורדוס, שהיה אף הוא רשע, והייתה שמחה במיתתו^[28].

כ"ב בשבט, נזכר במגילת תענית שנקבע ליום טוב, ושאין מספידים בו, לפי שגסקלגס - ממלכי יון^[29] - שלח צלם כדי להעמידו בהיכל שבבית המקדש, ולפני שהספיק לקיים את גזירתו נהרג, ובטלה הגזירה, וגררו ישראל את הצלם, ועשו אותו היום יום טוב^[30], ומחמת שיש שני טעמים לשמחה ביום זה, שמת המלך שהיה שונא את ישראל, ושנתבטלו גזירותיו, לא זו בלבד שעשאוהו יום טוב, אלא אף אסרו לספוד בו^[31].

כ"ח בשבט, נזכר במגילת תענית שנקבע ליום טוב, לפי שהמלך אנטיוכוס, שהיה בירושלים, היה מצר לישראל, ורצה להחריב את ירושלים ולהשמיד את כל היהודים, ואותו יום שעזב את ירושלים מחמת שמועות רעות, והלך לו, עשאוהו יום טוב^[32].

על פרטים נוספים אודות המאורעות שאירעו בימים הנזכרים, ועל פרטי הדינים של ימי תענית אלו, ועל דינם בזמן הזה, ע"ע מגילת תענית.

ימי שתקנו להתענות

ה' בשבט - ויש גורסים ח' בשבט^[33] - נמנה בין הימים שתקנו חכמים להתענות בהם, משום שמתו בו הזקנים שהיו בימי יהושע בין נון^[34], וכן כ"ג בשבט נמנה בין ימים אלו, משום שבו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על פלגש בגבעה, ועל פסל מיכה^[35]. על הזמן בו נתקנו ימי תענית אלו, ועל גדר חיוב התענית בהם, ע"ע הנ"ל^[36].

ז' בשבט, יש שכתבו שאין עושים בו נישואין^[37].

שחיטת אווזים בו

יש שכתבו שלא לשחוט אווזים בחודש בשבט^[38], לפי שיש שעה אחת בחודש שבט, שהשוחט בה אווז ימות באותה שנה^[39], אלא אם כן יאכל השוחט מהאווז ששחט^[40], ולכן נהגו השוחטים לאכול את הלב^[41], שעיקר החיות תלוי בו^[42], או את הכבד^[43], או אף את הרגליים^[44], או כל אבר שהוא^[45], או אף מהמרק בו בושל^[46]. ויש נזהרים משום כך שלא לאכול אווזים בכל החודש, שמא יבוא לשוחטם^[47]. ויש שכתבו שסכנה לאכול אווזים בחודש שבט^[48]. ויש שכתבו שאין להקפיד שלא לשחוט אווזים בשבט, שדברים אלו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכישופים מצויים באווזים, אבל בזמן הזה אין לחוש, ואדרבה בהקפדה על כך יש לחשוש משום דרכי-האמורי*, ומשום איסור מנחש*^[49].

הערות שוליים