אנציקלופדיה תלמודית:שדה אחוזה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שדה בארץ-ישראל* שירשה אדם ממורישיו.

שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת שדה אחוזה[1], והיא השדה שנפלה בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ[2], וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה[3], וכן מה שכבש מלך ישראל מדעת רוב הציבור[4], כל אחד שלוקח היא אחוזתו, ונקרא שדה אחוזה מה שמוריש לבניו[5], ואין דיניה נוהגים אלא בארץ-ישראל*[6].

הקדש

בזמן שהיובל נוהג

המקדיש[7] שדה אחוזתו - לבדק-הבית*[8], בזמן שהיובל* נוהג[9] - מודדים אותה, וערכה הוא הערך הקצוב בתורה[10], והפודה אותה נותן ערך קבוע[11], שנאמר: ואם משדה אחֻזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו[12], לפי כמות הזרע שיכול לזרוע בה, דהיינו לפי גודלה[13], ולא כפי שוויה[14]. הרי זו גזירת מלך[15], שנותן זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף[16], שנאמר: והיה ערכך לפי זרעו זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף[17], אחד המקדיש שדה רעה[18] שאין כמוה לרוע[19], כגון חולת המחוז[20], שדה שהיא סביבות העיר[21], שבני אדם מצויים הנכנסים לעיר, ואותה שדה העומדת סמוך לעיר נדרסת ברגלי אדם[22] ובהמה[23], אף על פי שבית זרע חומר שעורים אינו שוה אלא עשרים סלעים, נותן חמישים סלע[24], ואחד המקדיש שדה טובה[25] שאין בכל ארץ ישראל כמותה[26], כגון פרדיסות - מקום שיש בו הרבה אילנות נטועים[27] - סבסטי[28], מקום חשוב לפרדסאות הוא והוא בארץ-ישראל*[29], ושמו סבסטי[30], והאילנות שם מעולים מאוד[31], אף על פי שבית זרע חומר שעורים שלה שוה מאה סלעים, אינו נותן אלא חמישים סלעים[32], שאף על פי ששוויה של זו יותר משוויה של זו, מכל מקום כיון שגודלה של זה כגודלה של זו, פדיון הקדשן שוה הוא[33], וקרקע זיבורית[34] נידונת כמו עידית[35].

אין לי אלא שדה אחוזתו מאביו - שהירושה על הרוב באה לאדם מאביו[36] - שדה אחוזתו מאימו מנין, תלמוד לומר: יקדיש איש[37], שהמילה "איש" מיותרת, לרבות היורש מאימו[38], שאחר מקדיש אנו הולכים, לא אחר המוריש[39]. ואף היורש את אשתו, לסוברים שירושת-הבעל* היא מן התורה[40], מוסיף חומש[41].

יש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שחוק הוא, מכל מקום הרי זה ככל חוקי התורה שעיקרם בטעם והפרטים חוקה, והטעם שנותן זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, משום שגזרה התורה שאם לא יגאל המקדיש ומכרה לאחר יוצאת לכהנים ביובל[42], ואם כן אין כדאי לקונה להשביחה שהרי לא יטול מן הכהנים את השבח, ואין כדאי לאדם לפדות מן הקדש אלא באופן שלא יעבדה, ולכן איננה שוה אלא בזרע שעורים שאין צריך עיבוד רב[43].

הקדש זה הוא לבדק הבית[44], שנאמר: יקדיש איש לה'[45], כי אי אפשר שיהיה מקדשי-מזבח* - שאינם אלא קרבנות ומנחות ונסכים שמקריבים על גבי המזבח[46] - ואין שם קודש לה׳ זולתי קודשי מזבח וקודשי בדק הבית[47].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* מצות עשה לדון בערכי שדות[48], שהמקדיש שדהו ורצה לפדותו שיתן בערך הקצוב בפרשה[49], בין בשדה אחוזה ובין בשדה-מקנה*[50]. ויש ממוני המצוות שמנה שתי מצוות נפרדות: לגאול שדה אחוזה ולגאול שדה מקנה[51]. ויש מהמונים במנין המצוות פרשיות[52], שמנו בסתם: פרשת מקדיש וחרמים[53]. ויש שמנו בסתם פרשת ערך[54]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל המצוה[55]. ויש ממוני המצוות שמנו מצות ערך שדה אחוזה במקדיש שדהו, ולא מנאוהו בשדה מקנה[56].

יש ממוני המצוות שפירשו אחרונים בדעתם שמונים לאו נוסף, שהמקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר לאחר, שוב אינו יכול הבעלים הראשון לגאלה מידו, על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו, ואין רשאים לפדותה אלא בתורת שדה-מקנה*, כאיש אחר, שנאמר: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד[57].

הערך

כמה הוא ערכה של שדה אחוזה, כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים[58], והוא בית-כור*[59], ערכו חמישים שקלים לכל שני היובל*[60], שנאמר: והיה ערכך לפי זרעו זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף, אם משנת היֹּבל יקדיש שדהו כערכך יקום[61], שאם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד, כערך זה האמור יהיה, חמישים כסף יתן[62]. והמקדיש עצמו, אם בא לפדותה, מוסף חומש*[63], שנאמר: ואם גָּאֹל יגאל את השדה המקדיש אֹתו ויסף חמִשית כסף ערכך עליו וקם לו[64]. וכן אם פדתה אשתו של מקדיש או אחד מיורשיו[65], הרי אלו מוסיפים חומש[66], שנאמר: גָּאֹל יגאל[67], לרבות את האישה[68] - שלסוברים "לשונות ריבויין הן" ודורשים כפילות המילים[69] - היה יכול להיכתב: ואם יגאל, מהו "גאול יגאל", לרבות את האישה[70], שכפל מילת הפעולה מורה על חיזוק הפעולה שתיעשה בכל אופן שהוא[71], ונאמר: ואם גָּאֹל יגאל[72] - והו* נוספת[73] - לרבות את היורש[74].

על מידת בית-כור* האמורה בפדיון שדה אחוזה, ע"ע בית כור[75].

גודל השדה

אף המקדיש פחות מבית כור, שדהו קדוש[76], שנאמר: ואם משדה אחֻזתו יקדיש[77], היה לו לכתוב: "ואם מאחזתו יקדיש"[78], מה תלמוד לומר: שדה[79], לפי שנאמר: זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף[80], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה[81], בשיעור הזה[82], בית-כור* שלם[83], מנין לרבות - אם הקדיש[84] - לתך - חצי כור*[85] - וחצי לתך, סאה*, ותרקב - חצי סאה[86] - וחצי תרקב[87], שצריך לפדות[88], תלמוד לומר: שדה, מכל מקום[89], שקדשה[90]. ומחשבים להם מה שראוי להם[91], היינו לפי ערך שטחם ברוחבם, ואפילו חצי תרקב נפדה לפי חשבון חמישים שקלים לבית כור[92].

יש מהאחרונים הגורס שבתורת כהנים דין זה נלמד מהכתוב: אם משנת היֹּבל יקדיש שדהו[93], "שדה" מה תלמוד לומר - למה חזר שם "שדה", היה לו לומר בכינוי "יקדישנה"[94] - לפי שנאמר: זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף[95], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך ותרקב וכו', תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום[96], ולכן אמר "יקדיש שדהו", כל שדה שהיא[97].

חשבון השקלים

שנת היובל אינה מן המנין[98], שאין מונים אותה בשנים שלפני היובל[99], שנאמר: עד שנת היֹּבל[100], שלא יכנס בה כלום[101], שהכתוב משמעו: השנים הנותרות עד שנת היובל[102], ולא שנת היובל בכלל[103]. הרי קצב לדמיה של ארבעים ותשע שנה חמישים שקל*, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כולם[104], והשקל ארבעים ושמונה פונדיונים[105], הרי סלע - שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון-חכמים*[106] -ופונדיון לשנה[107], אלא שחסר פונדיון אחד לכולם[108], והוא קלבון לפרוטרוט[109], שכשיתן פונדיונות ליקח סלע מן השלחני נותן תשעה וארבעים[110], והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל[111], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת עד שנת היֹּבל ונגרע מערכך[112].

כיצד, הקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמונה שנים חוץ משנת היובל, כל הרוצה לפדותה מיד הקדש נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמנה פונדיונות, ואם רצו הבעלים לפדותה נותנים עשר סלעים ועשרה פונדיונות, לפי שהם מוסיפים חומש[113]. נשאר ליובל ארבע שנים, נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר, ואם הבעלים פדו אותה נותן חומש, וכן לפי חשבון זה סלע ופונדיון לכל שנה[114]. ואינו נותן שנה בשנה - שאין הגואל יוכל לומר הרי כל שנה היא בסלע ופונדיון, הריני משלם סלע ופונדיון בכל שנה שיעבור[115] - אלא נותן הכל כאחד[116], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף[117], שהמילים "את הכסף" מיותרות, לומר[118], עד שיהא כסף כולו כאחד[119], שיחשב כמה מגיע לו ליתן עד היובל ויתנו ביחד[120], ולא יחשוב אלא כסף העולה בכל השנים הנותרות יחד[121]. ויש גורסים שהלימוד הוא מהמילים: על פי השנים הנותרות[122], שמשמע שצריך ליתן כל הכסף לפי חשבון השנים הנותרות[123].

אף השביעית* נמנית בכלל השנים הנותרות, ונותן עבורה סלע ופונדיון[124], שנאמר: על פי השנים הנותרֹת[125], ולא כתוב: שני תבואות[126]. וטעם הדבר, שהרי מכל מקום גדל מאומה גם בלי עבודה[127].

זמן הפדיון

מנין שפודים אפילו אם עברו מן היובל עשרה או עשרים שנה ויותר[128], שנאמר: אחר היֹּבל[129], סמוך ליובל[130], שמזה שכתוב אחר היובל משמע לאלתר אחר היובל[131], שמילת "אחר" מורה על התכיפות[132] - לסוברים כן[133] - אם הקדיש שדהו שנותן חמישים סלעים לכור שמגיע בכל שנה ושנה סלע ופונדיון[134]. אין לי אלא סמוך ליובל[135], מופלג ליובל מנין[136], שיכול להקדיש, ואם בא לפדות נותן סלע ופונדיון לשנה[137], תלמוד לומר: ואם אחר היֹּבל יקדיש שדהו[138], שהו* המיותרת הוא דורש[139], שמרבה זמן אחר מבלי הנזכר בכתוב, שהוא מופלג מהיובל[140].

נשאר בינו ובין היובל שנה, אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה[141], שאין מקדישים ליגאל בגירוע פחות משתי שנים[142], ואם בא לגאלה נותן חמישים סלעים[143] לכל חומר[144], שאינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר[145], שנאמר - לגבי גירוע[146] - וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת[147], ומיעוט שָׁנים שתים[148]. ואין לצרף עימה את שנת היובל לחשב שתי שנים[149], שנאמר: עד שנת היֹּבל[150], שלא יכנס בה כלום[151]. וכיון שאין גואלים בגירוע כסף פחות משתי שנים[152], אמרו חכמים: אין מקדישים לפני היובל פחות משתי שנים[153], ועצה טובה השמיעו לנו[154], שיהא אדם חס על נכסיו[155], ולא יפדה פחות משתי שנים[156], שלא יתחייב לתת חמישים סלעים שלמים[157], ויפסיד ארבעים ושמונה סלעים[158].

הפודה אינו יכול לפדות אלא עד תחילת שנת היובל[159], שנאמר: עד שנת היֹּבל[160], שלא יכנס בה כלום[161], אבל אם נכנס יובל שוב אין לו תקנה בפדיון להעמידה לפניו, אלא מיד יוצאה לכהנים, אפילו קודם יום-הכפורים*[162]. במה דברים אמורים בישראל[163], אבל אם היה המקדיש - קרקע ירושתו[164] - כהן או לוי, הרי זה גואל לעולם[165], ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל[166], שנאמר: גאֻלת עולם תהיה ללוים[167], ואף על פי שכתוב זה כתוב גבי מכירה, פשוט שגם בהקדש כך הדין[168], ואף הכהנים נקראים לויים[169], שנאמר: והכהנים הלוים בני צדוק[170]. דין זה אינו תלוי בכהנים ולויים, אלא בשדה של כהנים ולויים[171], ולכן אם ירש לוי מאבי אמו ישראל, הרי זה גואל כישראל[172], ולהיפך, אם ירש ישראל מאבי אמו לוי, הרי זה גואל כלוי[173], שעל שדה של לויים הקפיד הכתוב[174]. פדיון זה של כהן ולוי אחר היובל, הסתפקו אחרונים אם גואלים בחמישים סלע כשדה אחוזה או בשווי השדה[175]. ואם פדאו הכהן או הלוי בתוך היובל, כתבו אחרונים שנוהגים בו כל דיני פדיון ישראל[176], כגון שמחשבים לו לכל שנה שקל ופונדיון[177], ושאין גואלים בגירוע בפחות משתי שנים[178], ושאין מחשבים חודשים להקדש[179].

חישוב לחודשים

אין מחשבים חודשים להקדש[180], שאם בא לגאלה חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבים אותם שישה חודשים שיצאו משנה לשנה שישית[181], שלא יחשוב עם ההקדש כמו שהקדישה בסוף שנה, לפחות כנגדם להקדש סלע ופונדיון[182], אלא נותן שישה סלעים ושישה פונדיונין[183], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת[184], שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חודשים[185], שנים שלימות שלא היתה ברשות הקדש אתה מחשב, לפחות כנגדן סלע ופונדיון, ולא כנגד חודשים[186], ש"השנים הנותרֹת" פירושו, כל מה שנותר חשוב שנים[187], לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החודשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם[188].

הקדש מחשב חודשים[189], שאם רצה הקדש לעשות חודשים שנה - לחשוב אותן חודשים שיצאו כאילו הן שנה[190], שריוח של הקדש הוא שנחשוב כן[191] - יעשה[192], כגון שבא לגאלו בחצי של ארבעים ושמונה[193]. ונחלקו ראשונים: א) רוב הראשונים מפרשים שהייתי חושב שזה שאין מקדישים לגאול בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל[194], הוא כשהקדישו בסוף מ"ח, אבל כשהקדישו בחצי מ"ח יהיה כמי שהקדישו בתחילת מ"ח, שהם שני שנים לפני היובל ולגאול בגירוע[195], ויש הפסד להקדש[196], שאינו פודה אלא בשני סלעים ושני פונדיונים[197], משמיע לנו הכתוב שעושים החודשים הללו שנה כאילו הקדישה בסוף מ"ח[198], שחסרה כל שנת מ"ח[199], משום הרווח של הקדש, שאינו גואל בגירוע, אלא נותן חמישים שקלים להקדש[200], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן, מכל מקום[201] שיחשוב, שיהא ריוח להקדש[202], ש"וחִשַּׁב לו הכהן" הוא מיותר[203], שהיה לו לכתוב: ואם אחר היובל יקדיש שדהו על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך, וכתב: "וחִשַּׁב לו הכהן", והיינו שיחשב לו החודשים שיצאו, ואם כן אין כאן שנים הנותרות[204]. ב) ויש מהראשונים המפרש שאם נשאר בינו ובין היובל שנה וחודשים, אם רצה הגזבר לחשוב החודשים שנה ויתן שנים שקלים ושנים פונדיונים לכל זרע חומר, הרי זה מותר[205], אף על פי שאין זה שבח ההקדש[206], שתלה הכתוב בגזבר[207], שיש רשות ביד הגזבר לחשוב לאלו החודשים כמו שנה[208], ונמצא שיש שתי שנים לפני היובל ודיו בשני סלעים ושני פונדיונים[209], אבל אם אין הגזבר רוצה בכך אין רשות ביד המקדיש לומר דבר זה[210], ונמצא שאין בידו רק שנה וחודשים ומשלם חמישים שקלים[211]. ויש מהאחרונים המפרשים לדעה זו, שהמקדיש יכול לכוף את הגזבר לחשוב החודשים שנה[212].

הקדיש ביובל

המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, נחלקו בו תנאים ואמוראים:

א) לדעת רבי לפי רב[213], וכן סובר רב[214], השדה קדושה, ונותן חמישים[215], שנאמר: אם משנת היֹּבל[216] - כעצם השנה[217] - ושנת היובל בכלל[218], שאם פודה משנת היובל, נותן חמישים סלעים[219]. והכתוב: ואם אחר היֹּבל[220], מתפרש כפשוטו[221], ש"אחר" הוא סמוך[222] - לסוברים כן[223] - ו"אחר היֹּבל", היינו סמוך ליובל[224], אם לאחר היובל פודה שדהו, גירוע[225], ולדעה זו שנת היובל* היא שנת החמישים של היובל שעבר והיא תחילת היובל הבא[226], ולכן הגירוע הוא של סלע ופונדיון לכל שנה[227]. וכן שנינו בתורת כהנים: מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל - דהיינו שלא ראוי שיעשה כן[228], שיהא אדם חס על נכסיו[229], לפי שעכשיו יהיה צריך לפדותו חמישים סלעים וחומש* שלהם[230]. ויש מפרשים שאסור לעשות כן מלכתחילה[231] - ואם הקדישה תהא מקודשת, תלמוד לומר: אם משנת היֹּבל[232]. לסוברים שאסור מלכתחילה לעשות כן, הלימוד הוא אף על דבר זה, שנאמר: משנת היֹּבל[233] ולא "בשנת"[234].

ב) ולדעת חכמים לפי רב[235], ולדעת רבי וחכמים לפי שמואל[236], וכן סובר שמואל[237], השדה אינה קדושה כל עיקר[238], שהכתוב: אם משנת היֹּבל[239], היינו משעברה שנת היובל[240], משנה שאחר היובל[241], שאם לא כן היה לו לכתוב "בשנת היובל"[242], והכתוב: ואם אחר היֹּבל[243], פירושו אחר אחר[244], ש"אחר" הוא מופלג[245] - לסוברים כן[246] - כגון שתים ושלוש שנים אחר היובל, שבהם יש גירוע, אבל הקדיש בשנה שאחר יובל אין גירוע[247]. ולדעה זו היובל אינו נמנה אלא משנה שלאחר היובל[248], ולכן הגירוע הוא של סלע ופונדיון לכל שנה[249]. ויש הגורסים אף בתורת כהנים: מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל, ואם הקדישה אינה מקודשת, תלמוד לומר: אם משנת היֹּבל[250].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת[251]. ומספר טעמים לדבר: א) מרוצת הסוגיא היא כשמואל[252]; ב) כשנחלקו רב ושמואל בדינים, ההלכה כשמואל[253], וזהו דין ולא איסור[254]; ג) פשט המשנה והברייתא כשמואל[255]; ד) כל מחלוקתם של רב ושמואל היא רק לפי רבי, אבל לפי חכמים הכל מודים שאינה קדושה[256]; ה) עיקר הפסק תלוי במחלוקת תנאים בחשבון היובל, אם שנת חמישים עולה לכאן ולכאן או היובל הוא חמישים שנה שלימות, שהרי נחשב סלע ופונדיון לשנהולסובר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן על כרחך שהמקדיש ביובל קדוש, שאם אינו קדוש אם כן החשבון אינו מכוון, וכן לסוברים שחמישים שנה שלימות ביובל, על כרחך המקדיש ביובל אינו קדוש, שאם קדוש אין החשבון מכוון, ולדעת הראשונים הפוסקים כשמואל, ההלכה שהיובל הוא חמישים שנה שלימות, ולכן פסקו כאן כשמואל[257].

אף לסוברים - וכן הלכה[258] - שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת[259], כהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת[260], שכיון שלמדנו מהכתוב שהכהנים והלויים גואלים לעולם[261], ממילא אנו יודעים שמקדיש לעולם[262], אפילו בשנת היובל[263].

הגיע היובל ולא נגאלה

המקדיש את שדה אחוזתו ולא נגאלה והגיע יובל - ראשון, לסוברים כן[264], וכן הלכה[265]. או יובל אחר שיגאלנה אחר, לסוברים כן[266] - הרי היא אחוזה לכהנים[267], שנאמר: והיה השדה בצֵאתו ביֹּבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחֻזתו[268]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שלא רצתה התורה שישוב שדה אחוזה בשנת היובל למקדיש אותו, שלא להקל בענין ההקדש, כי אם היה שב אז לבעלים, היה דומה לאנשים שיהיה הקדש יוצא בלא פדיון, ויקרה מפני זה מן ההֵקל בענין הקודשים מה שלא יֵעלם[269]. וכן המקדיש את שדה אחוזתו ולא גאלה, ומכרה הגזבר לאיש אחר קודם שיגיע היובל, והגיע היובל והרי היא תחת יד האחר, הרי זו יוצאת ביובל מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, ואינה חוזרת לבעלים לעולם, ועל כך ע"ע יובל[270].

המקדיש את שדה אחוזתו ולא נגאלה והגיע יובל, שהכהנים נותנים את דמיה - לסוברים כן[271], וכן הלכה[272] - והדמים יפלו להקדש בדק הבית ותהיה השדה אחוזה לכהנים[273], נחלקו ראשונים בשיעור הדמים שנותנים: יש סוברים שנותנים חמישים סלעים[274]. ויש סוברים שנותנים שוויה[275].

המקדיש את שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נגאלה, נחלקו תנאים אם הכהנים נותנים דמיה, או שאינם נותנים, ויש מהם סוברים שהכהנים אינם נכנסים לתוכה ביובל ראשון אלא אחר שיגאלנה אחר ויגיע יובל, ועל כך ע"ע יובל[276].

גאלה בנו

גאלה בנו של מקדיש, הרי זו חוזרת לאביו ביובל[277], שנאמר: ואם לא יגאל את השדה[278], בעלים[279], דהיינו בעליו שהקדישו[280], ואם מכר את השדה[281], הגזבר[282], לאיש אחר[283], ולא לבנו[284] של מקדיש[285], לא יגָּאֵל עוד[286], כלומר בזמן שמכר השדה לאחר הוא שלא יגאל עוד, אלא יוצאה לכהנים ביובל[287], ואם מכר הגזבר לבנו של מקדיש אין דינו כדין אחר, אלא הוא כאילו אביו גאלה[288] ופדאה הוא לעצמו[289] להיותה חוזרת לו ביובל[290], ואינה יוצאת לכהנים ביובל[291]. ומנין שהשדה חוזרת לאב, ואינה ביד בנו לעולם[292], שנאמר: בשנת היובל הזאת תשֻׁבו איש אל אחֻזתו[293], והוא כתוב מיותר, שכבר אמר: ושבתם איש אל אחֻזתו[294] - אלא שבא - לרבות המקדיש שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל[295], שהייתי חושב שכיון שבנו במקום אביו הוא ועדיין ירשנה ותשוב אליו, ולא שייך בה השבה, תלמוד לומר: תשֻׁבו[296], שמשמע מכל מקום, ואפילו - פדאה - הבן, חוזר לאביו[297]. אף אם פדאה בנו לאחר מיתת אביו, והגיע יובל, אינה יוצאה לכהנים, כיון שלא פדאה אחר רק הבן, שהוא כמו המקדיש[298].

יש מהראשונים הסובר ששהמקדיש שדה אחוזה וגאלה בנו, אינה חוזרת מעצמה לאביו ביובל, אלא שחוזר אביו וגואלה ממנו[299].

גאלו אחרים

גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, מיד הגזבר, ולא גאלה בעלים מידו, יוצאה מידו ביובל ומתחלקת לכהנים[300].

גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, נחלקו הגירסאות:

א) יש גורסים שיוצאה לכהנים ביובל[301], כפי שהיה יוצא מידיו של אותו קרוב, אם היה בידו[302]. וכן יש מהראשונים פוסקים[303]. וכתבו אחרונים שכן מורה פשט הכתוב: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד[304], שמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר, לא יגאל עוד, והרי ודאי לא בא הכתוב לאסור על הבעלים שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה, שלמה יגרע הוא, אלא בא לומר שלא יהא לו דין גאולה, כאילו כגאלה מיד הגזר שאז לא היתה יוצאה מידו, אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר, כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר, אין לו דין הגאולה אלא יוצאה מידו ביובל[305].

ב) ויש גורסים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל[306]. וכן יש מהראשונים פוסקים שאם גאלה ביתו, או שאר קרוביו, או שאינו קרוב לו, מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידם, אינה יוצאה מתחת ידו ביובל[307]. וכתבו אחרונים שלפי זה הכתוב: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד[308], פירושו, שלא יגאל עוד, כשהגיע זמן היובל, אם לא גאלה כל חמישים השנה, שלא נסתלק כח הקונה וחוזרת השדה להיות קודש לה'[309]. אף אם גאלה בנו מיד הגואל האחר, הוא כאילו גאלה האב[310].

פדה אחר מיד ההקדש וחזר והקדישו, והבעלים הראשון פדה מיד הקדש בעצמו, כתבו אחרונים שלסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל[311], אף כאן חוזרת לכהנים, שהראשון אינו אדון כלל, כיון שפדה אחר וזכו בה הכהנים והקדיש רק עד היובל, כי ביובל היה עתיד לצאת לכהנים[312]. ולסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל[313], אף כאן אינה יוצאה מידו ביובל[314].

פדה אחר מיד ההקדש וחזר והקדישו, והבעלים הראשון פדה מיד הקדש בעצמו, כתבו אחרונים שלסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל[315], הרי עתה הוא כמקדיש שדה-מקנה*, שנפדית בשוויה ולא כערך הקצוב בתורה[316], שהכהנים הם הבעלים והוא קנה עד היובל מהכהנים[317]. ולסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל[318], הרי הוא כמקדיש שדה אחוזה[319].

יש מהגאונים שפירשו אחרונים בדבריהם, שהמקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר לאחר, שוב אינו יכול הבעלים הראשון לגאלה מידו, על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו, ואין רשאים לפדותה אלא בתורת שדה-מקנה*, כאיש אחר[320].

שדה כהן ולוי שגאלה אחר

היתה שדה של כהנים ולויים שהוקדשה, יכול לגאלה אחר[321], ואם גאלה אחר, יוצא - בחינם[322] - לבעלים ביובל[323], ואינה יוצאה לכהנים[324].

כשאין היובל נוהג

המקדיש שדה בזמן שאין היובל נוהג[325], פודה אותה בשוויה, כשאר הקדישות[326], שאין שדה אחוזה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג[327], שנאמר: ויצא ביֹּבל ושב לאחֻזתו[328].

כפייה

המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה[329], בין בזמן שהיובל* נוהג ובין בזמן שאין היובל נוהג[330], שנאמר - בערכי בהמה[331] - ואם לא יגָּאֵל - על ידי הבעלים[332] - ונמכר בערכך[333], לאחרים, הרי שמצות גאולת קודמת למצות מכירה[334]. ולפיכך המקדיש שדה אחוזתו בשעה שאין היובל נוהג, כופים את הבעלים לפתוח ראשון[335] - בהכרזה* - שמלכתחילה אומרים לו לפתוח ראשון, ואם אינו מציית כופים אותו[336]. אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה, יגאל, ואם לאו, אומרים לו הגיעתך, ויתן מה שאמר[337]. ובזמן שהיובל נוהג, נחלקו ראשונים אם כופים אותו לפדות שדהו: יש סוברים שאף אז כופים אותו[338], אם משום שטעם הכפייה משום ריוח הקדש, כדי שיוסיף חומש[339], והוא נוהג בכל זמן[340], או משום שטעם הכפייה שבזמן שאין היובל נוהג יכול לבוא לידי תקלה ומעילה* אם יהנו העולם ממנה[341]. ויש מהראשונים סוברים שבזמן שהיובל נוהג, אין כופים אותו לפתוח ראשונה[342], שבזמן שהיובל נוהג, אם יגיע יובל ולא יגאלנה, תצא לכהנים[343], והם - לסוברים כן[344], וכן הלכה[345] - נותנים דמיה, אבל בשעה שאין היובל, שיש הפסד להקדש שסוף סוף לפדות עומדת, לפיכך כופים את הבעלים[346].

כשהבעלים פותח בהכרזה*, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא אינו פותח בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא החומש* שמוסיף פרוטה[347], שבפחות מכאן אינו ממון ואין חומש[348], וכן הלכה[349]. לדעת ר' יוסי פודים הקדש בכל שהוא, ואף על פי שאין בחומשו שוה פרוטה[350].

צורת הגאולה

רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו כדי לפדות שדה זו שהקדיש, הרשות בידו[351]. והוא הדין ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש[352], בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג[353], וכן אם רצה לגאול חציה - דהיינו לכופו לקבל חצי הדמים, וחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל[354], או שכשיהיה לו חצי הדמיו האחרים יתן לו[355]. או לקבל מההקדש חצי השדה, ולהשאיר חציה ברשות הקדש[356] - הרשות בידו[357], שנאמר: ואם גאֹל יגאל[358], מלמד שלווה מאחר וגואל, ואם ירצה יגאל לחצאים[359], שואם גאֹל יגאל משמע לרבות כל מיני גאולות שנתמעטו במקום אחר[360] - דהיינו במוכר שדה אחוזה[361] - או שגואל משמע גאולות הרבה בכל מה שאפשר[362], או שרק דין אחד נלמד מכתוב זה, והשני נלמד ממילא[363].

בטעם הדין, אמר ר' שמעון - הדורש בכל מקום טעמא-דקרא*[364] - שכן הורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאת לכהנים[365], לכן יפה כוחו שלווה וגואל וגואל לחצאים[366], שהקפידה תורה לחזור שלא תיפקע אחוזה מיורשים[367].

אף על פי שהמקדיש שדה אחוזה ואמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעים לו[368], מכל מקום מקדיש גואל לחצאים, משום ששם, אף על פי שנותן סלע ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מוקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו, אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאים[369].

יש מהראשונים המפרש גאולה לחצאים, שאם יש עד היובל עשר שנים ואלו בא לפדותו כולו היה לו לתת מאה דינרים ואין לו אלא חמשים, נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כולו ביחד[370].

מכירה

היתר מכירתו

לא ימכור אדם שדה אחוזתו, אף על פי שהוא חוזר אחר זמן - ביובל*[371] - אלא אם כן העני[372], שנאמר: כי ימוך - ירד ממדרגתו[373] ויהיה עני[374] - אחיך ומכר מאחֻזתו[375], ולא היה לו לומר אלא "אם ימוך", ואמר "כי ימוך", כמו: כאשר ימוך ומכר מאחוזתו[376], הא אינו מוכר אלא אם כן העני[377], ומוכר עבור מזונותיו[378], שאין לו במה יחיה[379], והוא דרך-ארץ*, שאין ראוי למכור אחוזתו אם לא יביאהו לזה הכרח[380]. או ש"כי ימוך" הוא מיותר, שהרי אף הנותן מתנה, ואף אם מכר עשיר, גם כן גואל קרובו או הוא, אלא בא להורות שאסור למכור שדה אלא אם כן העני ומוכר מחמת דוחקו לפרנס עצמו[381]. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו[382], או לעשות בהן סחורה[383], או ליקח בהן כלים[384] או עבדים ובהמה[385] - לרכוב עליה[386], כמו כלים, שהם להנאת עצמו[387] - אינו רשאי[388], כי קניין קרקעותיו הוא יותר קיים משאר הקניינים אשר יהיו מחירו[389], ואם עבר ומכר, מכל מקום הרי אלו מכורים[390], שאינו עיכוב[391], משום שבכתוב לא נכתב: לא ימכר, שישמע שהוא עיכוב, כמו גבי איסור מכירת שדה אחוזתו לצמיתות[392].

בתורת כהנים שנינו שאסור למכור שדה אחוזה אף כדי לקנות בית[393]. ומהתוספתא נראה שחולקת על זה[394], וכן יש מהראשונים שנראה שאינם גורסים כן בתורת כהנים[395], וכן ראשונים השמיטוהו מההלכה[396].

אף על פי שאסור למכור שדה אחוזה כדי לקנות בהמה לרכב עליה[397], מכל מקום כתבו ראשונים שמותר למכור שדה אחוזה כדי לקנות שוורים לחרוש בהם[398].

כשמוכר שדה אחוזתו, לימדה תורה דרך ארץ שישייר שדה לעצמו[399], שאף אם מוכרח למכור שדה אחוזתו - משום שהעני[400] - לא ימכור ממנו אלא קצתו, המעט שיוכל להסתפק בו[401], ולא ימכור כל שדות שיש לו בבת אחת[402]. ושני לימודים לדבר: א) לדעת תנא קמא הדבר נלמד ממה שנאמר: מאחֻזתו[403], ולא - "ומכר אחוזתו", שמלמד שלא ימכור[404] - כל אחוזתו[405], שירצה לומר: כאשר ימוך, שאז יש לו רשות למכור, אז לא ימכור אלא מאחוזתו, שהוא מקצת אחוזתו, ולא כל אחוזתו בבת אחת[406]. ב) ולדעת ר' אלעזר בן עזריה הדבר נלמד בקל-וחומר*[407], ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו[408], על אחת כמה וכמה שאדם חייב להיות חס על נכסיו[409], ולא ימכרם בבת אחת[410], פן יכלה הכסף וישאר ריק מכל[411].

עבר ומכר כל שדותיו, יש הגורסים שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, כפי שהמחרים כל נכסיו לגבוה אינם מוחרמים - לסוברים כן[412] - כך המוכר כל שדותיו להדיוט, לא עשה כלום[413]. ויש שאינם גורסים כן[414]. וכן צידדו ראשונים שאם מכר, מה שעשה עשוי[415], שהרי לא מיעט בו הכתוב כדרך שמיעט בהקדשות[416], והקל וחומר מחרמים, יש לפרוך, שכן הקדשות אינם חוזרים אצלו ביובל, מה שאין כן שדה אחוזה החוזרת[417]. ויש מהראשונים שהשמיטו מההלכה כליל איסור מכירת כל שדותיו בבת אחת[418].

על חרמים*, שאין אדם רשאי להחרים כל שדותיו, ע"ע[419]. על חזרת הקרקעות ביובל לבעליהן הראשונים, ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.

גאולת המוכר בשעת היובל

דין מוכר שדה אחוזתו לחשב את הדמים לפי השנים הנשארות ליובל, ובכל עת שירצה לפדות מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המוכר ומחזיר לו השאר[420], שנאמר: לפי רֹב השנים תרבה מקנתו ולפי מְעֹט השנים תמעיט מקנתו[421], ונאמר: וחִשַּׁב את שני ממכרו - שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל[422] - והשיב את העֹדף - בדמי המקח על האכילה שאכָלָהּ[423], הנותר מן השנים עד היובל, שלא אכל עדיין[424] - לאיש אשר מכר לו[425]. כיצד, הרי הנשאר ליובל עשר שנים ומכר לו שדה במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים ורצה המוכר לגאול, נותן לו שבעים דינר ומחזיר שדהו, וכן אם אכלה שש שנים, נותן לו ארבעים דינר ומחזיר לו שדהו[426].

בטעם שציותה תורה שהמוכר שדה אחוזתו יכול הוא, או קרוביו[427], לפדותו, כתבו ראשונים שהוא דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני[428], שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרוביו, כדי שישוב לאחזתו קודם היובל - לסוברים שבפדיון קרובים חוזרת מייד לבעלים[429] - ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול אז יצרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחינם ושב לאחוזתו[430].

המוכר שדה אחוזה, ורוצה לפדותה, פודה בעל כרחו של לוקח[431], ואין הלוקח יכול לעכב[432].

המוכר שדה אחוזתו, והתנה עמו הלוקח שלא יפדנו עד היובל, יכול להתנות, כי המוכר אינו עושה איסור אם אינו פודה[433]. ויש המצדדים בדעת ראשונים שאינו יכול להתנות, כי הארץ קודש להשם יתברך ואינו שלו, אם כן אף שהתנה מכל מקום יכול לפדות, כי אין ביד הלוקח למחות, שאינו שלו, רק לה' הארץ[434].

הפודה שדה אחוזתו, נסתפקו אחרונים אם צריך לעשות קנין*, משום שהיא מכורה עד היובל, רק שהתורה נתנה רשות למוכר שיכול לחזור ולקנות בעל כרחו של הלוקח וצריך קנין, או שאותו הכסף שנותן לו בחזרה, בזה קונה[435].

דין שדה אחוזה הנמכר, דנים בבית-דין*[436].

הלווה מעות מחברו וממשכן שדהו שיהא לו פירעון מאותה שדה, אם לא פרע חובו אין שדהו ביד המלוה עד היובל, כפי הדין במוכר שדה אחוזתו, אלא הלואה היא והשביעית* משמטתה[437], שנאמר: ואם לא מצאה ידו[438], ולא ללווה[439].

על הפודה שדהו, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ואם אכל חמש שנים ושישה חודשים, יחשוב לו שישה שנים, עי' להלן[440]. ושם, שיש מהאחרונים סוברים שיד הלוקח על העליונה, שמחשבים החודשים כשנה, עי' להלן[441].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* גאולת ממכר[442]. ומהם המונים פרשיות במנין המצוות[443], שמנאוה כפרשה[444]. וביארו אחרונים שנמנית בכלל פרשה, שחובה מוטלת על הצבור והבית דין, שאם בא הוא עצמו ואפילו קרוביו לגאול השדה לפני היובל, חייבים להוציאה מתחת ידי הלוקח בעל כרחו, אף על פי שנמכרה לו מלכתחילה עד היובל[445].

זמן המכירה

במספר שנים אחר היובל* תקנה[446], אחר היובל, סמוך ליובל[447], מלמד שמוכרים סמוך ליובל[448], לאלתר[449], מייד אחר שעבר יובל[450]. מופלג מן היובל - בריחוק מן היובל[451], כגון שעברו מיובל עשר או עשרים שנה[452] - מנין[453] שרשאי הוא למכור[454]. תלמוד לומר: לפי רֹב השנים תרבה מקנתו ולפי מְעֹט השנים תמעיט מקנתו[455], לפי רֹב השנים, היינו שמכרה סמוך ליובל שיש לו עוד שנים רבות עד היובל[456], תרבה מקנתו, תרבה כסף מכירתו[457], תמכרנה ביוקר, שהרי עד היובל תהא קנויה לו אם לא יפדנה[458], ולפי מְעֹט השנים, כלומר שמכרה מופלג מן היובל, שלא נשארו אלא מעט שנים עד היובל[459], תמעיט מקנתו, תמעיט כסף מכירתו[460], תמכרנה בזול, כדי שלא תונה את חברך[461], ושומעים מכתוב זה שמוכרים בין בסמוך ליובל שעבר[462] בין מופלג ממנו כמה שנים[463].

יש מהראשונים מפרשים שנצרך לימוד מהכתוב שמותר למכור אף במופלג מן היובל, היינו ללמד שמותר למכור אף שאין עוד שתי שנים עד היובל - והמכירה צריכה להיות עבור לא פחות משתי שנים[464], ושדות חוזרות ביובל לבעליהן[465] - ולאחר היובל משלימים לו מספר שני תבואות[466], וחוזרת לבעליה שנה לאחר היובל[467]. ואחרונים כתבו שהלימוד נצרך, שלא נאמר שסמוך ליובל אסור למכור כלל, יען כי שוב אין הנאה ממשית ללוקח אחרי אשר מיד צריך להחזירה והוי זה כעין אונאה* מצד המוכר[468].

זמן הפדיון

המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, אינו מותר לגאול פחות משתי שנים[469], ואיסור יש בדבר[470], שנאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך[471], ומיעוט שָׁנים שתים[472]. ויש הלמדים האיסור על המוכר לגאול בפחות משתי שנים, מהכתוב: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך[473], שמיעוט שָׁנים שנים[474], וירצה שתי שנים תקנה מאת עמיתך, שזה הזמן היא קנין בידך בעל כרחו של מוכר, שאינו יכול לגאול אותה, אלא אתה אוכל אלו השתי שנים כמספר אשר יעלה המכר לכל שנה[475]. ויש מהראשונים שכתבו או שהדבר נלמד ממה שהתורה העתיקה הממכר למספר שנים בלתי בעל תכלית, אל מספר מוגבל, אינו יותר מתשע וארבעים שנה, וראוי שלא יהיה נעתק אל מה שאינו מספר, והוא האחד, והמעט שיפול בו שם המספר הוא שְׁנַים, ולזה לא יהיה נמכר בזה האופן בפחות משתי שנים[476].

שתי השנים הללו הן מעת לעת מיום המכירה[477], ולא שנה של מנין עולם[478], שהרי מהכתוב: במספר שני תבואֹת ימכר לך[479], אנו למדים שפעמים שאדם אוכל שלוש תבואות בשתי שנים[480], כגון שמכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום, ואם קדם וקצר הרי שאכל שלוש תבואות, ואם היינו הולכים אחר מנין עולם מתשרי הבאה בשנה האחרת היה פודה לו ולא היה אוכל אלא שתי תבואות[481]. ואף על פי ששלושים יום לפני ראש השנה חשובים שנה, כאן אינם חשובים שנה אלא צריכים שתי שנים מעת לעת[482].

אפילו פייס המוכר ללוקח שיגאלנה בתוך שתי שנים[483] ורצה הלוקח, אסור[484], ואף הלוקח עובר על איסור אם מקבל הדמים[485], שנאמר: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך[486], ומיעוט שָׁנים שתים[487], שמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים[488] שלמות[489], כי כמו שנתנה התורה הגבלה סופית אל המכירה שלא יתמשך יותר ממ"ט שנים - שהרי חוזרת ביובל[490] - ככה נתנה הגבלה ראשית אל המכירה שלא תהיה פחות משתי שנים[491].

עברו המוכר והלוקח ונתרצו שניהם והחזירו השדה בתוך שתי שנים, נחלקו בהם ראשונים: יש סוברים שמה שעשו עשוי[492]. ויש סוברים שמה שעשו אינו מועיל[493].

מכרו מלכתחילה השדה לשנה אחת, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מועיל[494], שכיון ששניהם אסורים אין בידם למחול[495], ששתי שנים גזרה התורה שיהא ביד הלוקח ואינו יכול להתנות שיחזור, כי אין הארץ שלהם כלל למכור וליקח, אלא של ה', ואין להם רק מה שהרשתה התורה[496]. ויש סוברים שמותר למכור לכתחילה רק על שנה אחת[497].

יש מהאחרונים הסוברים שלדעת ר' אליעזר הסובר שחובה על הקרובים לגאול את השדה[498], אמנם אסור לגאול בעל כרחו של לוקח אלא לאחר שתי שנים, שנאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך[499], מכל מקום אם נתרצה הלוקח על הגאולה מדעתו, מותר לגאול אפילו בתוך שתי שנים למכירה[500].

בתוך שתי שנים שזיכתה התורה שתהא ברשות הלוקח[501], יש מהראשונים מפרשים שאסור למוכר להראות זוזים - השמורים לצורך הפדיון[502] - ללוקח[503], כדי שייטב בעיניו להחזירה לו[504], ומכל מקום הלוקח אינו עובר על איסור אלא אם כן מקבל הדמים[505]. ויש מהראשונים סוברים שאין איסור למוכר להראות זוזים ללוקח[506].

בטעם האיסור לגאול השדה בפחות משתי שנים כתבו ראשונים ואחרונים, כדי שימכור כל אדם קרקעו בקושי ואל יחשוב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח[507], אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה[508].

אף קרוב הגואל את השדה[509], אינו רשאי לגאלה אלא אחר שתי שנים[510].

על כך שלדעת האמוראים הסוברים שהמוכר שדהו ביובל מכורה וחוזרת, בשדה זו אין בה הדין שצריכה לשהות ביד הלוקח שתי שנים, עי' להלן[511]. על המוכר שדהו בחצי השנה בפרוס הפסח, ואכלה שתי שנים מקוטעות, חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ויכול לחשבם כשתי שנים ולגאול שדהו, עי' להלן[512]. על המוכר שדהו ורוצה לפדותה קודם שיעברו שתי שנים, ואף הלוקח חפץ בכך, שיש מהאחרונים סוברים שאם רוצה המעות, יכול לחשב החודשים כשנה, עי' להלן[513].

השנים העולות למנין שתי שנים

אין מותר לגאול פחות משתי שנים של תבואה[514], ששתי השנים שאין רשות למכור לגאול שדהו בהם[515], היינו אם הן שתי שנים ראויות לתבואות[516], שנאמר: שני תבואֹת[517], שנים שעושה בהן תבואה עולים מן המנין[518]. לפיכך אם היתה אחת משתי השנים[519] שנת שדפון או ירקון[520], שלא גדלה התבואה[521], או שנים - שנות בצורת - כשני אליהו[522], או שביעית* - או יובל*[523] - אינה עולה לו מן המנין[524], לפי שאין ראויות לתבואה[525] מצד עצמותן[526], וצריך להניחה עוד ברשותו שתי שנים הראויות לזריעה ולתבואה[527]. עבר הלוקח וזרעה בשביעית או ביובל עולה למנין שתי השנים[528].

לא היתה שנת שידפון בעולם, אבל נשדפה תבואתו, נחלקו ראשונים: יש מהראשונים סוברים שכיון שיש תבואה בעולם אינו שידפון ועולה למנין שתי השנים[529], ורק שביעית אף על פי שיש תבואה בחוץ לארץ אינו עולה למנין השנים, ששדה זו כיון שהיא בארץ אינה ראויה לתבואה[530]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שאף אם נשדפה תבואתו בלבד אינה עולה למנין שתי השנים[531]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שאם נשדפה כל התבואה שבארץ ישראל עולה למנין שתי השנים, שהוא כשביעית[532].

במה דברים אמורים שאין השנים עולות לו מן המנין, באונס בידי שמים, אבל אם פשע בה[533], שהיתה שנה ראויה לתבואה[534], אלא שהניחה הלוקח בורה שנה - שהניחה ולא חרשה[535] - ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה - חרשה[536] - שנה ולא זרעה, הרי אלו עולין למנין[537] שתי השנים[538], הוא שהפסיד לעצמו[539], שלא הקפיד הכתוב על שדה - שתצמיח תבואה - אלא על שנים שיהיו שני תבואות[540], וכיון שבידו היה לזורעה, אנו קוראים בו: שני תבואֹת[541], ורשאי המוכר לגאלה לאלתר לסוף שתי שנים[542]. ואף על פי שנרה ולא זרעה ולא נהנה ממנה הלוקח[543], אין אומרים שיתן המוכר ללוקח דמים החרישה - שחרשה והשביחה[544] - ואחר כך יסתלק[545], שכיון שהיתה ברשותו, שהיה יכול לזורעה וליקח תבואתה ולא עשה, הוא שהפסיד לעצמו[546], ויגרע לו המוכר דמי אותן שני שנים כאילו היו זרועות ואכל הלוקח תבואתן[547].

נרה או הובירה כל השתי שנים, יש מהראשונים סוברים שעולות מן המנין[548]. ויש מהראשונים סוברים שאינן עולות מן המנין[549]. אם משום ששני תבואות מכר לו והוא לא אכל תבואה כלל, ואינו יכול לסלקו עד שיאכל תבואה שנה אחת לפחות[550]. או משום שדוקא נרה שנה ואכלה שנה או אכלה שנה והובירה שנה נחשב שאוכל "שני תבואֹת"[551], שכן דרך בעלי השדות, לפי שחורשים השדה בשנה זו ואין זורעים אותה באותה שנה, כדי שיהיה לה חוזק וכח לשנה הבאה, וכן אכלה שנה והובירה שנה, שמניחים אותה בורה שנה אחת מטעם הנזכר, ובזה דוקא הוא שאנו קוראים בו "שני תבואֹת", שמה שאין זורע אותה באותה שנה הוא לצורך השנה, אבל אם נרה שתי שנים או הובירה שתי שנים, שאין דרך בעלי השדות לעשות כן שתי שנים רצופות, אין אנו קוראים בו שני תבואות ואין אומרים שהוא הפסיד לעצמו, שגזרת מלך כך היא[552].

מכרה לו והיא מלאה פירות ולאחר שתי שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך[553], לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה וגאלה אחר שתי שנים, הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים[554], אותה תבואה העומדת בה בשעת קניה, ושתי תבואות בשתי שנים שתעמוד בידו[555], ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד[556], כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום, ואם קדם וקצר הרי שאכל שלוש תבואות[557]. ויש מפרשים כגון שקנאה בחודש סיון והיו תבואות אפילות ועדיין לא נקצרו וקצרן הלוקח, ושוב עשתה תבואה אחרת לסוף שנה ראשונה, ותבואה שלישית לסוף שנה שנייה היו תבואות חריפות קודם חודש סיון וקצרן, נמצא אוכל לוקח בשתי שנים שלוש תבואות[558]. ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: כי מספר תבואֹת הוא מֹכר לָך[559], רִבה אצלו תבואות[560], שהרי הכתוב מיותר, שכבר נאמר בפסוק הקודם: במספר שני תבואֹת ימכר לך[561], ומכתוב זה אנו למדים - לסוברים כן[562] - שאסור למוכר לגאול פחות משתי שנים[563], אלא ששם הזהיר שיהיה בידו שתי שנים, והכתוב כאן מפרש[564] שכל תבואות הוא מוכר לך[565], שפעמים באותן שתי שנים מוכר לו מספר תבואות[566], שכשהיתה מליאה פירות הרי הוא מוכר תבואות של שתי שנים, מלבד התבואה שמכר לך משנה שעברה[567].

ב) נאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך[568], כיון שכתוב "שני" שני תבואות במשמע, "תבואֹת" למה לי[569], והיה לו לכתוב: "מספר שנים" או "מספר תבואות" שהיה משמע שתי תבואות[570], אלא מלמד שכל תבואה שימצא באותן שתי שנים יאכל[571], ואפילו שלוש תבואות[572], ש"שני" לשון שָׁנִים הוא[573], ואף על פי שאנו למדים ממנו שאסור למוכר לגאול פחות משתי שנים - לסוברים כן[574] - על כרחך שניהם משמע, שמיעוט רבים שְׁנַים[575], אבל מכל מקום שני לשון שָׁנִים הוא ולא לשון מנין, שאין-מקרא-יוצא-מידי-פשוטו*[576].

ג) נאמר: על פי השנים[577], לא על פי התבואות[578].

מכרה שנה לפני היובל

מכרה שנה אחת לפני היובל*, הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל[579], אף על פי שהדין שיוצא ביובל[580], מכל מקום בפחות משתי שנים אינה יוצאת[581], שנאמר: שני תבואֹת[582] - והיובל אינו בכלל[583] - ואוכל שתי שנים[584], אך אחר שאכל שתי שנים אחר היובל יוצאת מידו בלא דמים, כי היובל מוציאה, רק שצריך לאכול שתי שנים[585].

יש מהראשונים מפרשים שהלימוד המיוחד מהכתוב שבא ללמד שמותר למכור אף במופלג מן היובל[586], היינו ללמד שמותר למכור אף שאין עוד שתי שנים עד היובל, ולאחר היובל משלימים לו מספר שני תבואות[587].

על המוכר שדהו שנה וחצי קודם היובל, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ויכול לעשות חודשים שנה וכאילו מכרו שנתיים קודם היובל, וחוזרת ביובל, עי' להלן[588].

מכרה ביובל

המוכר שדהו בשנת היובל* עצמה, נחלקו בו אמוראים:

א) לדעת רב מכורה[589] לכך שהמעות אינן חוזרות[590] ואיבד הלוקח מעותיו[591], ויוצאה[592] ביובל[593]. ואף על פי ששנינו: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה[594], היינו שאינה מכורה למספר שני תבואות[595], שאין בה הדין שצריכה לשהות ביד הלוקח שתי שנים[596], ואין אומרים שאם מכרה תעמוד ברשותו עד אחר היובל ואחר היובל יאכל שני תבואות ויחזירה[597], ואף על פי שהמוכר שנה לפני היובל, הלוקח אוכל אותה שנה שניה לאחר היובל[598], זהו מפני שקודם היובל התחיל לאוכלה, הלכך מקיימים לו הכתוב: שני תבואֹת[599], אבל הקונה בשנת היובל אינו יורד לאוכלה[600].

ב) ולדעת שמואל שדה שנמכרה ביובל אינה מכורה כל עיקר[601] והמעות חוזרות[602], וכן שנינו: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה[603]. והדבר נלמד מקל-וחומר*, ומה מכורה כבר יוצאה - ביובל*[604] -שאינה מכורה - שבשנת היובל חוזרת לבעלים[605] - אינו דין שלא תימכר[606] כלל והמעות חוזרות[607]. וכתבו ראשונים מקור לזה מהכתוב, שנאמר: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך[608], ולמדנו ממה שאמר אחר היובל, שאין הקרקע נקנה ביובל[609].

להלכה פסקו ראשונים כשמואל[610], שאם מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרים לבעלים[611], משום שכשנחלקו רב ושמואל בדינים, ההלכה כשמואל[612], ועוד שהתלמוד נושא ונותן לפי שמואל - והלכה כמי שהתלמוד נושא ונותן בדבריו[613] - ומקשה על רב ודוחק לתרץ[614].

שדה שאינה ראויה לזריעה

אף על פי שהמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח[615], מכר נקעים מלאים מים[616], או סלעים שאינם ראויים לזריעה[617], וכל שדה שאינה ראויה לזריעה[618], הרי זה פודה בפחות משתי שנים[619], שנאמר: במספר שני תבואֹת[620], שדה הראוי לתבואה הוא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים[621].

על שדה שאינה ראויה לזריעה, שמכל מקום חוזרת ביובל*, ע"ע[622].

נשתנה ערכה

מכרה לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים, ורצה האדון לגאול, אינו מחשב - המוכר כשבא לגאלה[623] - אלא עם הראשון[624], שמחשב עימו כמה שנים היו משמכרה עד שנת היובל וכמה מגיע לכל שנה[625], וכפי אותו חשבון ינכה לו לוקח על כל שנה ושנה אשר אכלה, והמותר יחזיר לו[626], שנאמר - בגואל שדה ממכרו: והשיב את העֹדף[627] - לאיש אשר מכר לו[628], דהיינו ללוקח ראשון שמכר לו מוכר במנה[629], שמוכר זה הבא לגאלה הוא בעל השדה שבו עוסק הכתוב[630], ואינו יכול הלוקח השני לומר למוכר - שבא לגאלה[631] - חשוב לי במאתים וטול קרקע שלך, שכך קניתיה מלוקח ראשון[632]. וכתבו ראשונים טעם שאינו מחשב המוכר עם הלוקח השני, כי מפני שלא השליטהו ה' יתעלה למנוע המוכר מלגאול - שהרי המוכר גואל בעל כרחו של לוקח[633] - הנה אין לו רשות למוכרו לאחר בסך יותר גדול, להכביד ענין גאולת המוכר[634]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שמכיון שהמוכר גואל במנה, יפסיד הלוקח שני מנה אחד[635], ואין לשני על הראשון כלום[636]. ויש סוברים שהמוכר מחשב במנה עם הלוקח הראשון ומחזיר השאר, והראשון מחשב עם השני במאתים ומחזיר לו השאר[637].

מכרה לראשון במאתים, וראשון לשני במאה, אינו מחשב אלא עם האחרון[638], שנאמר: לאיש אשר מכר לו[639], והמילה "לאיש" מיותרת, שהיה לו לומר: לאשר מכר לו[640] - ונדרש - לאיש, לאיש אשר בתוכה[641], שהוא מוצא עתה בתוך השדה כשבא לפדותה[642], דהיינו ש"לאיש" פירושו האדון בעל השדה[643], שהוא עכשיו בתוכה[644]. וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שאם מכרה הלוקח הראשון בפחות ממה שקנה מהמוכר[645], כיון שנסתלק ממנה הלוקח הראשון, הנה יגאל האדון מיד הלוקח השני לפי מה שקנה, כי אין לו זכות בזה הקנין יותר מזה השיעור, אף על פי שקנהו מיד הבעלים[646].

מכר לאחד במאתים, ומכרה ראשון לשני במאה, ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים: שלדעת רבי נותן מאה, כמו שנתן בה שני[647], שכן לדעתו אנו למדים שאם מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה אינו מחשב אלא עם האחרון, ממה שנאמר: לאיש אשר מכר לו[648], לאיש אשר בתוכה[649], והוא אינו מחלק באנשים, הרי האיש שבתוכה קנה אותה במאה[650], ואף על פי שהשביחה בידו במאתים, אינו מחשב אלא בדמים שמכרה לו[651], שהתורה הלכה גבי מוכר, ואנו רואים ללוקח שני כאילו לקחה מיד הבעלים ועימו הוא מחשב משעת הזול שלקחה[652], ולא משעת היוקר שהוא עכשיו[653]. ולדעת ר' דוסתאי בן יהודה נותן מאתים[654], שכן לדעתו אם מכר במאה והשביחה ביד הלוקח משלם מה שמכר, שנאמר: והשיב את העֹדף[655], העודף שבידו, ואם מכר במאתים והכסיפה וראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא, שנאמר: והשיב את העֹדף[656], העודף שבקרקע[657], ואם אתה אומר עודף שבידו, הרי מאתים נטל מהראשון, ואם אתה אומר עודף שבקרקע, הרי שוה מאתים[658]. וכתבו אחרונים שלפי זה ההלכה כרבי, שכן הלכה כרבי מחברו[659].

מכר במאה והשביחה - מאליה[660] - ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתים, מחשב לפי מה שמכר[661], שנאמר: והשיב את העֹדף[662], העודף שבידו[663], הנשאר בידו של לוקח מן הדמים שקיבל[664], לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה[665], ולא לפי שווי הקרקע[666]. ואם מכרה במאתים והכסיפה - נתקלקלה ופחתו דמיה[667] - והרי היא ראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא[668], שנאמר: והשיב את העֹדף[669], העודף שבקרקע[670], מה שווה קרקעו עכשיו[671], עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה[672]. ודורשים עודף בשני אופנים, שניתן לדרוש המילה לכאן ולכאן[673], ולכן אמר הכתוב "העֹדף" סתם, והוא מהמצטרף, ולא ביאר עודף ממה הוא, כדי שנדרוש אותו[674] בשני האופנים[675]. יש מהראשונים סוברים שדין זה של מכרה ללוקח במאתים, והכסיף ושוה מאה - וכן אם מכרה לאחד במאתים ומכרה לשני במאתים וזול ועמדה על מאה[676] - נחלקו בה תנאים: א) שלדעת רבי שאינו דורש דבר מ"העֹדף"[677], אלא מלאיש אשר מכר לו[678], צריך לגואלה כפי המכר, דהיינו ביוקר[679] - וההלכה כרבי מחברו[680] - ורק לדעת רבי דוסתאי בן יהודה הלומד דינו מ"העֹדף" אנו הולכים אחר שווי הקרקע[681]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהכל מודים בזה שפודה במאה, שאפילו אם הדין נלמד מלאיש אשר מכר לו, קוראים אנו בו לאיש אשר בתוכה, כמו שהוא עתה בתוכה, והרי אינו שוה עתה אלא מאה[682], וכן פסקו ראשונים להלכה,ש אם מכרה במאתים והכסיפה והרי היא ראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא[683].

מכרה במאתים, והכסיפה, ובשעת פדייה הוקרה ושווה מאתים, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים: שלדעת רבי נותן מאתים, שכן לדעתו אנו למדים שאם מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה אינו מחשב אלא עם האחרון, ממה שנאמר: לאיש אשר מכר לו[684], לאיש אשר בתוכה, וכשאין אלא לוקח אחד אנו אומרים גואלה במאתים[685], או שאנו אומרים שגואלה במאתים, שהולכים אחר הקרקע, הואיל ובשעת פדייה שוה כשעת מכר[686]. ולדעת ר' דוסתאי שאנו הולכים אחר עודף שבידו ועודף שבקרקע, הולכים אף אחר הקרקע ומחשב לו בחשבון הזול[687].

כללו של דבר, לעולם - בין נשתנה שווי המכירה ובין נשתנה שווי הקרקע ללא מכירה - מייפים כח מוכר שדה אחוזה ומריעים כח הלוקח[688]. בטעם הדבר שאנו דורשים הכתוב לעולם להקל על הגואל אמרו בתלמוד[689], שלמדו גזרה-שוה* "גאולה" "גאולה" מעבד-עברי*[690] - הנגאל בגרעון כסף[691] - כתוב כאן: ומצא כדי גאֻלתו[692], וכתוב בעבד עברי: גאֻלה תהיה לו[693] - או שהלימוד הוא ממה שכתוב שם: לפיהן ישיב גאֻלתו[694] - מה להלן להקל - שגילתה התורה בו שהולכים בגאולתו להקל לגואל, שבהוקר או הוזל נגאל תמיד כשעת הזול[695] - אף כאן להקל[696].

קרוב הגואל[697], אף הוא אף הוא גואל כשער הפחות במכירה[698] - ובשבח - שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו[699], מה תלמוד לומר[700], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו[701], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו[702], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה[703].

חישוב לחודשים

המוכר שדה אחוזה, אמרו עליו בתורת כהנים[704]: וחִשַּׁב את שני ממכרו[705] - שני ממכרו כתוב, ולא ימי ממכרו[706] - שנים הוא מחשב, ואינו מחשב חודשים[707]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שבא לומר הכתוב שיד המוכר על העליונה[708], שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל ואכלה שתי שנים ומחצה ובא הגואל לפדותה אינו נותן לו אלא דמי השתי שנים שנשארו שלימות עד היובל, אבל אותם שיש חודשים היתרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר[709]. ובטעם שאנו דורשים הכל לטובת המוכר, נחלקו אחרונים: יש מפרשים שהוא מכיון שתלה החשבון במוכר וכן יחסוהו אל השנים[710], ולא אמר "וחשבו", אף על פי ששניהם עושים חשבון[711]. ויש מפרשים שאנו דורשים הכל לטובת המוכר, מכח הגזרה-שוה* של "גאולה" "גאולה"[712]. ב) ויש מפרשים להיפך - שהוא לתועלת הלוקח[713] - שנים מחשב מוכר ללוקח, כמה שנים אכלה לוקח להחזיר לו המוכר שאר דמים, ולא מחשב חודשים[714], שאינו גורע מהפדיון חשבון החודשים[715], שאם אכלה שתי שנים ושלושה חודשים לא מחשב חודשים אלא שנים בלבד[716], ואינו גורע אלא חשבון שנים שלמים שאכל[717], אבל אותם החודשים הנותרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר[718], אלא אכלו הלוקח בחינם[719]. יש שכתבו בטעם הדבר, כי אינו יכול להכריח ללוקח לפדותו באמצע השנה, אלא או שתעמוד אצלו עד שנה שלימה, או שלא יחשב מה שאכל בתוך שנה זאת[720].

מנין שאם רצה לעשות חודשים שנה יעשה, תלמוד לומר: וחִשַּׁב[721], מכל מקום[722]. ונחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים מפרשים שיד המוכר על העליונה[723], שאם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה, הרשות בידו לחשוב ולצרף, שאם מכרה לו בחצי השנה בפרוס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות, חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, יחשוב המוכר החודשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה, והרי אכלה שתי שנים, ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו, ואילו לא חשבנו חודשים המפוזרים לשנה, לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים[724]. והלימוד הוא מהמילה "וחִשַּׁב"[725], שלא כתוב: וינכה את שני ממכרו, אלא וחִשַּׁב את שני ממכרו[726], משמע שיראה לחשוב גם החודשים שעל ידם יהיה שני ממכרו, ומיעוט שנים שתים[727].

ב) ויש מהראשונים מפרשים שיד המוכר על העליונה באופן אחר[728], שאם שמכר השדה שנה וחצי קודם היובל, עושה המוכר חודשים שנה, וכאילו מכרו שנתיים קודם היובל, וחוזרת ביובל[729], ואין אומרים שאכל שנה אחת קודם היובל וצריך הלוקח לאכול שנה אחרת אחר היובל[730].

ג) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שיד המוכר על העליונה באופן אחר[731], שאם אכל חמש שנים ושישה חודשים, יחשוב לו שישה שנים, כגון אם בא לגואלה בתשרי של שנה שישית, שנמצא שאכל חמישה שנים ומחצה, שמחשב לו אותם החודשים כמו שמחשב שנה[732].

ד) ויש מהאחרונים מפרשים שיד הלוקח על העליונה, כפי שאין מחשבים החודשים שאכל הלוקח, והולכים אחר ריוח הלוקח - לסוברים כן[733] - כך נאמר שאם היה לו ריוח בחשוב החודשים שנה שיעשה אותם, שאם מכר לו עשר שנים ומחצה קודם היובל בעשר סלעים, שאם לא נחשיב החודשים שנחסרו משנת ל"ח לשנה נחלק העשרה סלעים לעשר שנים לחוד, ויעלה לחשבון סלע בכל שנה, ובאופן הזה אם אכל אותה חמש שנים גורע לו חמישה סלעים ואינו נותן לו אלא חמישה[734], אבל אם נחשוב אותה לשנה, נחלק העשרה סלעים על י"א שנים, ואז יעלה סלע פחות עשירית בקרוב לשנה, וכאשר יעבור אותו חמישה שנים אינו גורע לו אלא ארבעה סלעים וחמשה עשיריות, ונמצא שצריך לתת לו חמשה וחמשה עשיריות[735].

ה) ויש מהאחרונים מפרשים שיד הלוקח על העליונה, באופן אחר, שאכל שנה ועשרה חודשים ובא המוכר לגואלה, ואסור על הלוקח להחזיר קודם שתי שנים[736], אבל מצד עצמו רוצה שיחזיר לו המוכר המעות ולכן רוצה שאותם החודשים יהיו נחשבים לשנה[737].

יש מהאחרונים הגורסים שהלימוד שאם רצה לעשות חודשים שנה, הוא מהכתוב: והשיב את העֹדף[738], ששם לא כתוב שנה כלל[739], ומשמע כל העודף[740], שמצרפים לחשבון גם החודשים[741].

גאולת הבעלים השני

מכר בעל האחוזה שדהו, והלוקח ממנו מכר לשני[742], יכול אף מוכר ראשון יגאל משני, תלמוד לומר[743]: ושב לאחֻזתו[744], בבעל אחוזה דיברתי ולא במוכר למוכר[745], שמוכר שדה אחוזה גואל מלוקח כסדר הזה[746], ולא בלוקח ראשון שמוכר לשני[747], שאינו גואל כסדר הזה[748], שלא נתן לו הכתוב כח לגאול משני[749]. רצה אביו או אחיו או אחד מן הקרובים של ראשון לגאול, הרשות בידו, ושל שני, אין שומעים לו[750].

מכירת שדה אחרת עבור גאולה

המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדה שמכר, אין שומעים לו[751], דהיינו שאין כופים את הלוקח להחזירה לו ליפדות[752], עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר[753], שנאמר: ומצא כדי גאֻלתו[754], ומצא, פרט למצוי[755], ונאמר שם: והשיגה ידו[756], שעכשיו כשמכרה לא היתה משגת, ככתוב: כי ימוך[757], אף מצא פירושו שעכשיו מצא ידו[758], ש"ומצא" משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו בשעה שמכר[759], שלא ימכור מה שהיה לו קודם לכן[760], ולא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה[761], שלא ימכור אם יש לו שדה בריחוק מקום ויגאל שדה זו של ממכר אחיו משום שהיא קרובה לו, ולא ימכור שדה רע שיש לו ויגאל שדה זו שהיא יפה[762], וכל שכן למכור בקרוב או יפה בשביל רחוק או רע[763], ואפילו שוה בשוה[764], ששדות הללו מצויים ועומדים הם[765], ואינם בכלל "מצא"[766].

קרוב הגואל[767], אף הוא אינו מוכר שדה וגואל[768], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו[769], מה תלמוד לומר[770], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו[771], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו[772], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה[773], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו[774] - ועל זה נאמר[775] - ואם לא מצאה[776], שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברע ויגאול ביפה[777].

לוה ממון

לוה הבעלים דמים לגאול, אין שומעים לו[778], שנאמר: והשיגה ידו[779], יד עצמו[780], שבמה שבידו וברשותו יגאל[781], ולא שילוה[782] מאחרים[783] ויגאל[784], שאז אין ידו משגת[785]. ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נלמד ממקדיש שדהו שלווה וגואל[786].

קרוב הגואל[787], אף הוא אינו לווה וגואל[788], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו[789], מה תלמוד לומר[790], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו[791], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו[792], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה[793], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו[794] - ועל זה נאמר[795] - ואם לא מצאה ידו[796], לא ילוה[797] מאחרים[798].

היה בידיו ממון בשעת מכירה

היו לו מעות בשעת מכירה, ועבר ומכר אף על פי שאינו רשאי[799], שבדיעבד השדה מכור[800], נסתפקו אחרונים אם יכול לגאול באותם מעות, או שאף זה נתמעט מהכתוב כי ימוך וגו' והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו[801], שדוקא במוכר מחמת דוחק ואחר כך השיגה ידו הרשתה לו התורה לגאול, אבל בהיה לו מקודם אינו יכול לגאול[802].

גאולת חצי שדה

מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר - וחציה האחר לאחר מכן[803]. או להשאיר חציה ביד הלוקח[804] - אין שומעים לו[805], דהיינו שאין כופים הקונה לקבל חצי הדמים[806], שנאמר: כדי גאֻלתו[807], כדי גאולה הוא גואל[808], ואינו גואל לחצאים[809], כלומר אם השיג כדי לגאול הכל בבת אחת גואל[810], ואם לאו, אינו גואל[811], ואינו רשאי לגאול לחצאים[812], ואם רצה הקונה בכך, רשאי[813]. ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נלמד ממקדיש שדהו שגואל לחצאים[814].

קרוב הגואל[815], אף הוא אינו גואל חצי שדה[816], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו[817], מה תלמוד לומר[818], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו[819], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו[820], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה[821], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו[822] - ועל זה נאמר[823] - די השיב לו[824], ואינו גואל חציים[825], שאם לא היה די השיב לו מה שיצטרך לגאול כולו, לא יגאל לחצאים[826]. ויש מהראשונים שנראה שמפרשים שהלימוד הוא מהכתוב: ואם לא מצאה ידו[827], שנדרש אף לגואל, שהוא בכלל כל התנאים של בעלי השדה[828].

גאולת קרובים

בגאולת קרובים נאמר: ובא גֹאלו הקרֹב אליו וגאל את ממכר אחיו[829]. ונחלקו תנאים:

א) לדעת ר' יהושע - וכן הוא בתוספתא[830], ויש הגורסים כן בתורת כהנים[831] - הרשות ביד הקרוב לגאלו[832], אתה אומר רשות או אינו אלא חובה, תלמוד לומר: ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל[833], וכי יש אדם בישראל - מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלין מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו[834] - שאין לו גואלים[835], אלא זה שיש לו גואלים, אבל אין הגואל רוצה ליקח[836], ולימדך הכתוב שהרשות בידו[837]. וביארו אחרונים שלדעתו היכן שניתן להעמיד הכתוב רשות וניתן להעמידו חובה, מעמידים אנו חובה למצות עשה מן התורה, ולכן אלמלא הכתוב ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל[838], הייתי חושב שהכתוב וגאל את ממכר אחיו[839], הוא חובה[840].

ב) ולדעת ר' אליעזר - ויש המפרשים כן, לגירסתם, בתורת כהנים[841] - חובה על הקרוב לגאלו[842], אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר: בכל גאולה תתנו[843], הכתוב קבעו חובה[844]. וביארו אחרונים שלדעתו היכן שניתן להעמיד הכתוב רשות וניתן להעמידו חובה, מעמידים אנו שהוא רשות, ולכן אלמלא הכתוב בכל גאולה תתנו[845], הייתי חושב שהכתוב וגאל את ממכר אחיו[846], הוא רשות[847]. וכתבו ראשונים שלדעת ר' אליעזר הכתוב ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל[848], נדרש בשאי אפשר ביד הראוי ליורשו ליגאל - מפני עניותו[849] - ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל[850].

להלכה פוסקים ראשונים ואחרונים כר' יהושע[851], שאין חובה על הקרובים לגאול[852], אלא שאם רצו קרוביו - של הבעלים - לגאול, גואלים[853]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת גאונים וראשונים שההלכה כר' אליעזר[854].

בשדה אחוזה, הקרוב קרוב קודם לגאולה[855], שנאמר: ובא גֹאלו הקרֹב אליו[856], מלמד שהקרוב קודם[857], שאם לא כן ובא גואל וגאל את ממכר אחיו היה לו לומר, ומהו "הקרֹב", לומר[858] ש"הקרֹב" וגאל את ממכר אחיו[859], שהיותר קרוב מגואליו קודם לזה הענין[860], של הגאולה[861], והוא כסדר היורשים הנלמדים מהכתוב בפרשת עבד-עברי* הנמכר לגוי[862], דודו בתחילה, ואם אין לו דוד בן דודו[863], ואם אין לו, משאר בשרו[864]. ואף על פי שבן דודו אמיד, ודודו אינו אמיד, דודו קודם[865], שנאמר - בפרשת עבד עברי הנמכר לגוי - יגאלנו יגאלנו יגאלנו שלוש פעמים[866], לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה[867], דהיינו בתי-חצרים* ושדה אחוזה[868], שהקרוב קרוב קודם[869], לעכב, שיהו דוקא כסדר הזה[870].

היה הקרוב פטור מפני עניותו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים סוברים שהשאר פטורים מפני שהם רחוקים[871], ולכן אם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד, אינו נגאל[872]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאם הקרוב יותר עני, הקרוב שבא אחריו רשאי לפדות[873].

גאולת קרוב, כתבו ראשונים שהיא בעל כרחו של לוקח[874], שאין הלוקח יכול לעכב[875], שנאמר: וגאל את ממכר אחיו[876]. יש מהאחרונים סוברים שאין דין זה אמור אלא לסוברים - וכן הלכה[877] - שרשות ביד הקרובים לגאול[878], שלסוברים שחובה על קרובים לגאול[879], בא הכתוב לחיייב היותר קרוב שיגאלנו, אבל לסוברים שרשות ביד הקרובים לגאול, מה בא הכתוב להשמיע לנו, וכי תעלה על דעתך שאם רצה לגאול שלא יהא רשאי לגאול, אלא על כרחך לומר, שבא להשמיע לנו, שאם רצה הקרוב לגאול גואל, ואין הלוקח יכול לעכב[880]. ויש מהאחרונים סוברים שהכל מודים שכך פירוש הכתוב - ודין זה נלמד מתחילת הכתוב - שהיה לו לומר "יבוא" גֹאלו, מדוע נכתב "ובא" גֹאלו[881], אלא כך פירוש הכתוב, ובא גֹאלו הקרֹב אליו וגאל את ממכר אחיו[882], ואין אדם יכול לעכב[883].

פדה אחד מהקרובים את השדה, נחלקו הדעות: א) יש סוברים שהיא ביד הקרוב עד היובל וחוזרת ביובל לבעלים[884]. ומנין שהשדה חוזרת לבעלים, ואינה ביד הקרוב לעולם[885], שנאמר: בשנת היובל הזאת תשֻׁבו איש אל אחֻזתו[886], והוא כתוב מיותר, שכבר אמר: ושבתם איש אל אחֻזתו[887] - אלא שבא - לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל[888], שהייתי חושב שכיון שבנו במקום אביו הוא[889] ועדיין ירשנה ותשוב אליו[890], ולא שייך בה השבה, תלמוד לומר: תשֻׁבו[891], שמשמע מכל מקום, ואפילו - פדאה - הבן, חוזר לאביו[892]. ב) ויש סוברים שאם פדה אחד מהקרובים את השדה, חוזרת מייד לבעלים הראשון[893].

על קרוב הגואל, שאם מכר הבעלים לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתיים, או להיפך, שלעולם גואל כשער הפחות, עי' לעיל[894]. על קרוב הגואל, שאינו מוכר שדה וגואל, עי' לעיל[895]. על קרוב הגואל, שאינו לווה וגואל, עי' לעיל[896]. על קרוב הגואל, שאינו גואל חצי שדה, עי' לעיל[897].

מתנה

לסוברים שקרקע שניתנה במתנה חוזרת ביובל[898], הנותן שדה במתנה יכולים קרוביו לגאלה[899], שנאמר: וגאל את ממכר אחיו[900], לרבות את הנותן מתנה[901], שהיה לו לכתוב: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאלו"[902], שהרי כתב אמר: "ומכר מאחוזתו"[903], ואם כן באומרו "ובא גואלו וגו' וגאל", פשוט שהוא מה שמכר[904], ומדוע כתב "וגאל את ממכר", לרבות נותן מתנה[905], שאם אינו ענין למכר, תנהו ענין למתנה שנתן אחיו, שאף היא יגאלנה הקרוב[906], שמתנה היא כמכר[907]. או שהדבר נלמד מהמילה "את", שהיא ריבוי[908], מפני שהיא יתירה, שהיה לו לומר "וגאל ממכר אחיו"[909], ומשום שבמכירה משתנה רשות הבעלים שהחפץ שב מרשות המוכר לרשות הקונה, הושאל שם מכירה לשארי האופנים משנויי הרשויות, כמו מתנה שיוצאת מרשות הנותן לרשות המקבל[910]. או שהדבר נלמד מכך שנכתב "ממכר" ולא "מכר"[911], ששם "ממכר" כולל דבר שיעשה בו פעולה זו בכל אופן, וכולל אף המתנה מנין מסירה מרשות לרשות, שבהרחבה יבוא גם הוא בלשון מכירה[912].

הערות שוליים

  1. רמב"ם ערכין פ"ד ה"א; עי' ראב"ע ויקרא כז טז; עי' רלב"ג שם; קרבן אהרן לתו"כ בחוקותי פרק י.
  2. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: החילוק.
  3. ע"ע ירושה ציון 177. חינוך מ' שלט.
  4. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: הכיבוש ציון 87 ואילך.
  5. מנ"ח שם (ס"ק כו במהד' מ"י). ועי' קר"א יבמות פב ב.
  6. מנ"ח שם (סק"א במהד' מ"י).
  7. ע"ע הקדש.
  8. עי' רלב"ג שבציון 44 ואילך.
  9. ע"ע יובל: הזמן שבו נוהג יובל. משנה ערכין כה א, לגירסתנו: בשעת היובל, לפי רבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה בשעת היובל ורשב"ם ב"ב קב ב ד"ה המקדיש שדהו ורע"ב ערכין פ"ז מ"א, ועי' ציון 62, שי"ג בע"א.
  10. רמב"ם ערכין פ"ד ה"א.
  11. עי' רמב"ם שם ה"ה; עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בחוקותי פרק י.
  12. ויקרא כז טז.
  13. מזרחי שם; שפתי חכמים שם.
  14. רש"י שם.
  15. תו"כ שם; עי' רש"י שם; עי' ראב"ע שם.
  16. משנה ערכין יד א; תו"כ שם: בזרע; עי' רש"י ויקרא שם; עי' רמב"ם שם.
  17. ויקרא כז טז. עי' תו"כ שם.
  18. עי' רש"י ויקרא שם; עי' רמב"ם שם ה"ב.
  19. רמב"ם שם.
  20. עי' משנה ערכין שם; עי' תו"כ שם.
  21. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה אחד המקדיש, בפי' הא'; עי' רבינו הלל לתו"כ שם; עי' ר"ש משאנץ שם, בפי' הא'; עי' א' מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם; עי' רע"ב שם. ועי' רש"י ורבינו הלל ורע"ב שם ש"חולת" הוא מל' "מחול הכרם", ועי' רבינו הלל שם, ש"מחוז" היינו מחוז העיר.
  22. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם, בפי' הא'; עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם, בפי' הא'; א' מגדולי הראשונים שם.
  23. ר"ש משאנץ שם, בפי' הא'. ועי' רבינו גרשום ורבינו הלל ור"ש משאנץ וא' מגדולי הראשונים שם, טעם נוסף, שכיון שסמוכה לעיר ועומדת בקמתה רואין אותה בני אדם ונותנין בה עין רעה ואינו עושה פירות כ"כ. ועי' רש"י שם, בפי' הב', ש"מחוז" הוא שם מקום שלא היו שדותיו חשובים, ועי' ר"ש משאנץ שם, בפי' הב', ש"חולת" הוא מל' חול, ו"חולת המחוז" היינו מקום גרוע לזריעה שבא"י, וכ"מ מפסי"ז שם.
  24. א' מגדולי הראשונים שם, בפי' המשנה שם: בשדה אחוזה וכו' ולהחמיר כיצד.
  25. עי' רש"י ויקרא שם; עי' רמב"ם שם.
  26. רמב"ם שם.
  27. רע"ב שם.
  28. עי' משנה שם, לגירסתנו; עי' תו"כ שם, לגירסתנו: סווסטי. ועי' משנה שם, לגי' א' מגדולי הראשונים שם: שביסטו. ועי' תו"כ שם, לגי' ר"ש משאנץ שם: בשביסטי. ועי' פסי"ז שם: סיוסנוי.
  29. ראב"ד לתו"כ שם, בשם ר' עמרם ש"ץ.
  30. עי' רש"י שם ד"ה פרדיסות סבסטי. ועי' רבינו הלל וא' מגדולי הראשונים שם.
  31. רע"ב שם. ועי' רש"י ורבינו הלל וא' מגדולי הראשונים שם.
  32. א' מגדולי הראשונים שם, בפי' המשנה שם: בשדה אחוזה להקל וכו' כיצד.
  33. מזרחי שם; עי' שפתי חכמים שם.
  34. ע"ע עדית בינונית וזיבורית.
  35. מזרחי שם; עי' שפתי חכמים שם. ועי' אדרת אליהו שם, שהוא א' מו' דברים בתורה שאין חילוק בין ששוה הרבה בין ששוה מעט.
  36. קרבן אהרן לתו"כ לתו"כ בחוקותי פרק י; עי' ביאור הח"ח שם.
  37. ויקרא כז טז. תו"כ שם.
  38. קרבן אהרן שם; ביאור הח"ח שם. ועי' מלבי"ם פ' בחוקותי סי' פט, שפי' בע"א.
  39. קרבן אהרן שם. ועי' ביאור הח"ח שם, שפי' בע"א.
  40. ע"ע ירושת הבעל ציון 10 ואילך. ושם, ציון 36 ואילך, שי"ח וסוברים שאינה אלא מדרבנן.
  41. משך חכמה שם, ע"פ תו"כ שם.
  42. עי' ציון 300.
  43. עי' העמק דבר ויקרא כז טז.
  44. עי' רלב"ג ויקרא כז טז.
  45. ויקרא שם.
  46. ע"ע קדשי מזבח.
  47. רלב"ג שם.
  48. עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קיז; סמ"ג עשין קלא; חינוך מ' שנה.
  49. חינוך שם.
  50. עי' ספה"מ שם; עי' סמ"ג שם; עי' חינוך שם. וע"ע שדה מקנה, מחלוקת תנאים אם נותן כערך שדה אחוזה או כשוויו, ושם, שלהלכה נותן שוויו.
  51. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קסב): שדה אחוזה ומקנה לגאלם, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע קלד קלה; כ"מ מרס"ג באזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רי): מקדיש ביתו ואחזתו ומקנתו לכל אחת קחתה.
  52. ע"ע מנין המצות.
  53. בה"ג פרשה כז.
  54. עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 619): וערך, וממשיך ומפרט לגבי ערכין-ודמים (ע"ע) של אדם, וצ"ב אם סובר שאין כלל מצוה בערכי שדות, או שהוא נכלל בדבריו; אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות, א"ב ראשון: ערכים.
  55. אזהרות ר' שלמה ן' גבירול (נד' במחזורי הספרדים לשבועות) "שמור לבי מענה" עשין קצג: ערך הנודרים, לפי זוהר הרקיע לרשב"ץ שם, ותמה עליו.
  56. עי' ס' הבתים מ"ע קיג.
  57. ויקרא כז כ. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קעג): ומקנה הנמכרת בל יגאול, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רנה.
  58. עי' רמב"ם ערכין פ"ד ה"ב.
  59. רמב"ם שם סוה"ד.
  60. רמב"ם שם ה"ב.
  61. ויקרא כז טז-יז.
  62. עי' משנה ערכין כה א, לגי' תוס' ב"ב קב ב ד"ה המקדיש, בשם רוב ספרים: בשנת היובל, לפי תוס' שם, ועי' ציונים 9, 326, שי"ג בע"א; רש"י ויקרא שם יז; עי' פסי"ז שם.
  63. עי' משנה שם יד א וכה א; עי' רש"י ויקרא כז יט; עי' רמב"ם שם פ"ד ה"ה; עי' רלב"ג שם.
  64. ויקרא שם.
  65. ע"ע יורש (ב).
  66. עי' תו"כ שבציונים 67 ואילך, 72 ואילך; רמב"ם שם; עי' רלב"ג שם; עי' קרבן אהרן לתו"כ בחוקותי פרק י. ועי' רבינו הלל שם, וצ"ב.
  67. ויקרא שם. תו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם. בתו"כ שם, לגירסתנו: ואם גאל יגאל.
  68. תו"כ שם.
  69. ע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 1 ואילך. ושם, ציון 3 ואילך, שי"ח וסוברים שהתורה דיברה כלשון בני אדם ואינם דורשים לשונות כפולים.
  70. רבינו הלל שם.
  71. תורה תמימה שם.
  72. ויקרא שם.
  73. ע"ע ו (ב). עי' קרבן אהרן וביאור הח"ח שם.
  74. תו"כ שם.
  75. ציון 1 ואילך. ושם, כל הפרטים.
  76. עי' ברייתא שבציון 79 ואילך; עי' רמב"ם שבציון 91, לפי לקוטי הלכות ערכין כה א (טו א) עין משפט אות פ וזבח תודה ד"ה דלאו; עי' קרי"ס ערכין פ"ד.
  77. ויקרא כז טז.
  78. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה שדה מה ת"ל; קרי"ס שם.
  79. ברייתא בגמ' שם: שדה מה ת"ל; קרי"ס שם.
  80. ויקרא שם. ברייתא שם; עי' קרי"ס שם.
  81. ברייתא שם, לגי' רבינו גרשום שם ורש"י ד"ה בענין הזה. בברייתא שם, לגירסתנו: כענין.
  82. רבינו גרשום שם.
  83. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם.
  84. רבינו גרשום שם.
  85. ראשונים ואחרונים שבע' מדות ומשקולות (א) ציון 139.
  86. רש"י שם ד"ה תרקב. וע"ע הנ"ל ציון 125 ואילך וע' סאה.
  87. ברייתא בגמ' שם.
  88. רבינו גרשום שם.
  89. ברייתא שם; קרי"ס שם.
  90. רבינו גרשום שם.
  91. רמב"ם שם.
  92. לקוטי הלכות זבח תודה שם, ע"פ גמ' שם.
  93. ויקרא כז יז.
  94. מלבי"ם פ' בחוקותי סי' צב.
  95. ויקרא שם טז.
  96. תו"כ בחוקותי פרק י, לגי' מלבי"ם שם (במקום ההופעה הא' של "שדהו מה ת"ל מנין" וכו', שבגירסתנו).
  97. מלבי"ם שם.
  98. תו"כ שבציון 100 ואילך, לפי רבינו הלל וקרבן אהרן ועשירית האיפה שבציון הבא, ועי' ציונים 149, 159, שי"מ בע"א; עי' רבינו גרשום ערכין כד א; רמב"ם בפהמ"ש שם וערכין פ"ד ה"ב.
  99. רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ בחוקותי פרק י; עי' עשירית האיפה שם.
  100. ויקרא כז יח.
  101. תו"כ שם.
  102. עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  103. רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  104. רש"י ויקרא כז יח.
  105. ע"ע פונדיון וע' שקל.
  106. רמב"ם שם ה"ג. וע"ע שקל.
  107. רש"י שם; עי' רמב"ם שם.
  108. רש"י שם וערכין כד א ד"ה רב ושמואל.
  109. עי' תו"כ בחוקותי פרק י; עי' ברייתא בכורות נ א; רש"י ויקרא שם, בשם רבותינו, וערכין שם, ע"פ בכורות שם.
  110. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם ערכין שם, בפי' תו"כ שבציון הקודם.
  111. עי' משנה ערכין כה א; רש"י ויקרא שם.
  112. ויקרא שם.
  113. עי' רמב"ם ערכין פ"ד ה"ה.
  114. רמב"ם שם ה"ו.
  115. קרבן אהרן לתו"כ בחוקותי פרק י; עי' ביאור הח"ח שם.
  116. עי' משנה ערכין כה א וברייתא שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  117. ויקרא כז יח. ברייתא שם.
  118. תו"כ שם, לגי' קרבן אהרן שם: ת"ל את הכסף, וקרבן אהרן ועשירית האיפה שם. בתו"כ שם, לגירסתנו: ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות. ועי' ציון 122, שי"ג בע"א.
  119. ברייתא שם.
  120. עי' רבינו גרשום שם.
  121. קרבן אהרן שם.
  122. תו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם: ת"ל ע"פ השנים הנותרות, וביאור הח"ח להג' הגר"א, ועי' ציון 118, שי"ג בע"א.
  123. ביאור הח"ח לתו"כ שם.
  124. עי' רבינו גרשום ערכין כד א; עי' רש"י ויקרא כז יח; עי' רמב"ם שבציון 113 ואילך; עי' העמק דבר ויקרא כז יח.
  125. ויקרא שם.
  126. העמק דבר שם.
  127. עי' העמק דבר שם.
  128. עי' רבינו הלל לתו"כ בחוקותי פרק י.
  129. ויקרא כז יח.
  130. תו"כ שם.
  131. רבינו הלל שם.
  132. עי' עשירית האיפה שם; מלבי"ם פ' בחוקותי סי' צד.
  133. עי' ר' הונא בשם ר' יוסי בן זימרא שבציון 223.
  134. רבינו הלל שם.
  135. אדרת אליהו שם.
  136. תו"כ שם.
  137. רבינו הלל שם.
  138. ויקרא שם. תו"כ שם.
  139. ע"ע ו (ב). קרבן אהרן שם: נ"ל; עשירית האיפה שם.
  140. קרבן אהרן שם.
  141. רמב"ם ערכין פ"ד ה"ז.
  142. רב ושמואל בערכין כד א וב.
  143. עי' רבינו גרשום שם א; רש"י שם ד"ה רב ושמואל; עי' רמב"ם שם ה"ט.
  144. רמב"ם שם.
  145. רמב"ם שם.
  146. רש"י שם.
  147. ויקרא כז יח. עי' תו"כ בחוקותי פרק י; רש"י ערכין שם; רמב"ם שם. ועי' רבינו גרשום שם, והג' בד' וילנא.
  148. רש"י שם.
  149. תו"כ שבציון הבא ואילך, לפי ר"ש משאנץ לתו"כ בחוקותי פרק י, בפי' הא', וראב"ד שם, בפי' הא', ועי' ציונים 98, 159, שי"מ בע"א.
  150. ויקרא כז יח.
  151. תו"כ שם.
  152. עי' רב ושמואל בגמ' שם, בפי' המשנה שבציון הבא.
  153. משנה שם; תו"כ שם; עי' רמב"ם שם.
  154. רבינו גרשום שם; רש"י שם וכז א ד"ה אפי' ישראל נמי; עי' רמב"ם שם.
  155. רב ושמואל בגמ' שם כד א.
  156. עי' רב ושמואל בגמ' שם; עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה רב ושמואל.
  157. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  158. רש"י שם.
  159. תו"כ שבציון הבא ואילך, לפי ר"ש משאנץ שם, בפי' הב', וראב"ד שם, בפי' הב', ועי' ציונים 98, 149, שי"מ בע"א.
  160. ויקרא כז יח.
  161. תו"כ בחוקותי פרק י.
  162. ר"ש משאנץ שם.
  163. רמב"ם ערכין פ"ד הכ"א.
  164. רש"י ערכין כו ב ד"ה וגואלין לעולם; עי' רמב"ם שם; עי' רע"ב ערכין פ"ז מ"ה.
  165. עי' משנה שם; עי' תוספ' ערכין פ"ה; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  166. עי' רש"י שם; רמב"ם שם; עי' רע"ב שם; עי' קרי"ס שם.
  167. ויקרא כה לב. רש"י ערכין שם; רמב"ם שם; רע"ב שם; קרי"ס שם.
  168. שפ"א שם.
  169. ע"ע כהן: בתורת לוים. תפא"י שם יכין ס"ק נט.
  170. יחזקאל מד טו. תפא"י שם.
  171. עי' רמב"ם שמו"י פי"ג ה"ח וה"ט; לקוטי הלכות ערכין כז א (טז ב) זבח תודה ד"ה (טז א) קמ"ל.
  172. עי' רמב"ם שם ה"ט; לקוטי הלכות שם, ע"פ תוספ' (ערכין פ"ד: כהן שירש את אבי אמו וכו') ו(חכמים שב)משנה (שבע' בתי ערי חומה ציון 126) ורמב"ם (שם).
  173. עי' רמב"ם שם ה"ח; עי' לקוטי הלכות שם, ע"פ (חכמים שב)משנה (שבע' הנ"ל שם) ורמב"ם שם.
  174. לקוטי הלכות שם.
  175. עי' שפ"א שם.
  176. לקוטי הלכות שם (טז א) זבח תודה ד"ה קמ"ל.
  177. עי' ציון 104 ואילך.
  178. עי' ציון 142 ואילך.
  179. עי' ציון הבא ואילך. לקוטי הלכות שם.
  180. משנה ערכין כד א; ברייתא שם כה א; תו"כ בחוקותי פרק י.
  181. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה שאין מחשבין; רע"ב שם פ"ז מ"א; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  182. רבינו גרשום שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  183. רש"י שם; רע"ב שם; קרבן אהרן שם.
  184. ויקרא כז יח.
  185. ברייתא שם; עי' תו"כ שם.
  186. רבינו גרשום שם.
  187. עי' רש"י שם ד"ה השנים הנותרות; רע"ב שם.
  188. רע"ב שם. ועי' תו"כ שם, לגירסתנו, וקרבן אהרן שם, שחלוקים הברייתא והתו"כ אם הלימוד הוא מ"השנים הנותרות" או מ"וחשב לו הכהן", ועי' רבינו הלל שם, שגרס בע"א, ולפי"ז התו"כ מודה לברייתא.
  189. משנה בכורות כד א.
  190. רש"י שם כה א ד"ה לעשות חדש שנה.
  191. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; עי' רבינו הלל לתו"כ בחוקותי פרק י; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' רע"ב שם; עי' קרבן אהרן שם.
  192. עי' ברייתא שם כה; תו"כ שם.
  193. גמ' שם, לגירסתנו: דאקדשיה, לפי קרבן אהרן שם, ועי' ראב"ד בהשגות ערכין פ"ד ה"ח.
  194. עי' ציון 142 ואילך.
  195. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה והיכי דמי; עי' ראב"ד לתו"כ שם; עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' רע"ב שם; עי' קרבן אהרן שם.
  196. רע"ב שם.
  197. עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' רע"ב שם; עי' קרבן אהרן שם.
  198. רבינו גרשום שם; עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  199. ראב"ד בהשגות שם.
  200. עי' ציון 142 ואילך. רבינו גרשום שם; ראב"ד בהשגות שם, בסו"ד, לפי לח"מ ומרה"מ (חעלמא) שם; עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' רע"ב שם.
  201. ברייתא שם; עי' תו"כ שם.
  202. רבינו גרשום שם.
  203. עי' ר"ש משאנץ שם.
  204. ר"ש משאנץ שם.
  205. רמב"ם שם ופהמ"ש שם.
  206. כס"מ שם, בד' רמב"ם שם ושם.
  207. ביאור הח"ח לתו"כ שם, ע"פ רמב"ם שם ושם.
  208. עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם ושם; ביאור הח"ח שם, ע"פ רמב"ם שם ושם.
  209. ביאור הח"ח שם, ע"פ רמב"ם שם ושם.
  210. עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם ושם; ביאור הח"ח שם, ע"פ רמב"ם שם ושם.
  211. ביאור הח"ח שם, ע"פ רמב"ם שם ושם. ועי' שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רפז.
  212. מרה"מ (חעלמא) שם, בד' רמב"ם שם.
  213. רבי בברייתא בערכין יח ב, לפי רב בגמ' שם כד ב.
  214. גמ' שם א.
  215. רב בגמ' שם.
  216. ויקרא כז יז.
  217. ראב"ע שם.
  218. גמ' שם ב, בד' רב.
  219. עי' רש"י שם ד"ה בשלמא לרב.
  220. ויקרא שם יח.
  221. עי' גמ' שם, בד' רב.
  222. רש"ש שם, ע"פ בר"ר שבציון הבא; עי' מלבי"ם פ' בחוקותי סי' צא.
  223. ר' הונא בשם ר' יוסי בן זימרא בבר"ר פמ"ד סי' ה: בכל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, ועי' ציון 246, שי"ח.
  224. מלבי"ם שם, ע"פ תו"כ שבציון 130.
  225. עי' רש"י ערכין שם.
  226. עי' ר' יהודה שבע' יובל ציון 24 ואילך. עי' גמ' שם, בד' רבי שבברייתא בציון הבא, לפי רב: רבי כר' יהודה ס"ל דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
  227. עי' רבי בברייתא שבגמ' שם.
  228. עי' ראב"ד שבציון הבא ואילך.
  229. ראב"ד לתו"כ בחוקותי פרק י, ע"פ גמ' שבציון 155; ר"ש משאנץ שם, שכ"מ מל' התו"כ, ודחה, ע"פ גמ' שם א-ב. ועי' תוס' שם ב ד"ה (שם א) רב.
  230. ראב"ד שם.
  231. עי' מלבי"ם פ' בחוקותי סי' צא.
  232. ויקרא שם יז. תו"כ שם, לגירסתנו וגי' ראב"ד ורבינו הלל ור"ש משאנץ וקרבן אהרן ועוד (ועי' רבינו הלל וקרבן אהרן שם, דהיינו שהתו"כ ס"ל כרב), ועי' ציון 250, שי"ג בע"א.
  233. ויקרא שם.
  234. עי' מלבי"ם שם.
  235. ת"ק בברייתא בערכין יח א-ב, לפי רב בגמ' שם כד ב; סתם ברייתא בגמ' שם, לפי רב בגמ' שם.
  236. ת"ק בברייתא בגמ' שם יח א-ב ורבי בברייתא שם ב, לפי רש"י שם כד ב ד"ה ואנא דאמרי כרבי, בד' שמואל בגמ' שם.
  237. גמ' שם א.
  238. שמואל בגמ' שם.
  239. ויקרא כז יז.
  240. רש"י שם.
  241. עי' גמ' שם ב, בד' שמואל; רבינו גרשום שם.
  242. גמ' שם, בד' שמואל.
  243. ויקרא שם יח.
  244. גמ' שם, בד' שמואל.
  245. רש"ש שם, ע"פ בר"ר שבציון הבא.
  246. ר' הונא בשם ר' יוסי בן זימרא בבר"ר פמ"ד סי' ה: בכל מקום שנאמר אחרי סמוך אחר מופלג, ועי' ציון 223, שי"ח.
  247. רש"י ערכין שם ד"ה אחר אחר. ועי' רבינו גרשום שם. ועי' גמ' שם א, ששמואל ס"ל כר' שמעון שבע' יובל ציון 785 ואילך, שיובל הכהנים נכנסים לשדה ואינם נותנים דמיה.
  248. עי' חכמים שבע' יובל ציון 18 ואילך. עי' גמ' שם ב, בד' רבי שבציון הבא, לפי רב: ע"כ לשמואל רבי כרבנן ס"ל.
  249. עי' רבי בברייתא שבגמ' שם.
  250. ויקרא שם יז. תו"כ בחוקותי פרק י, לגי' הג' הגר"א שם (ועי' ביאור הח"ח להג' הגר"א שם, דהיינו שהתו"כ ס"ל כשמואל), ועי' ציון 232, שי"ג בע"א.
  251. רמב"ם ערכין פ"ד ה"י; קרי"ס שם; לקוטי הלכות ערכין כד ב (יד א) בגוף הס', בסתם, ו(יד ב), בשם רבוותא. ועי' רש"י שבציון 240 (ועי' העמק דבר ויקרא כז יז, שעמד ע"ז, ועי' מזרחי וגו"א שם) ופהמ"ש לרמב"ם (קאפח) ערכין פ"ז מ"א, שנקטו כשמואל. ועי' פהמ"ש שם כד א, לגירסתנו, שנקט כרב, (ועי' לקוטי הלכות שם עין משפט אות ג, שעמד ע"ז שסותר לרמב"ם ערכין שם), ועי' פהמ"ש (קאפח) שם, בהערות המהדיר, שזו ד' הרמב"ם במהדו"ק, ולאחר מכן חזר בו ותיקן בפהמ"ש.
  252. רדב"ז שם.
  253. ע"ע הלכה: באמוראים: רב ושמואל ור' יוחנן ציון 812. ושם, ציון 817 ואילך, הטעם. רדב"ז שם; כס"מ שם.
  254. רדב"ז שם. ועי' העמק דבר שם, שדחה, שהקדש (ע"ע) נקרא איסור ולא ממון.
  255. כס"מ שם.
  256. לקוטי הלכות שם (יד א) בגוף הס'.
  257. עי' העמק דבר ויקרא כז יז, בד' רמב"ם שבציון 187, שפסק כשמואל, שהוא ע"פ רמב"ם (וראשונים דעימיה) שבע' יובל ציון 44 שפסק כחכמים לגבי היובל (וע"ע הנ"ל ציון 45, שיש מהראשונים החולקים וסוברים שההלכה כר' יהודה לגבי יובל, ולפי"ז לכאו' יפסקו כאן כרב, וצ"ב).
  258. עי' ציון 251.
  259. עיי' ציון 235 ואילך.
  260. משנה ערכין כו ב: הכהנים והלויים מקדישין לעולם, לפי גמ' שם כז א, בד' שמואל; רמב"ם ערכין פ"ד ה"י ופהמ"ש שם; רע"ב ערכין פ"ז מ"ה. ועי' גמ' שם, בטעם שלד' רב נקטה המשנה כן. ועי' רש"י שם ד"ה אפי' ישראל נמי, וצאן קדשים שם.
  261. עי' ציון 167 ואילך.
  262. רלב"ג ויקרא כז כ; שוהם וישפה שם, בד' רמב"ם שם הי"א.
  263. רלב"ג שם.
  264. ע"ע יובל ציונים 779 ואילך.
  265. ע"ע הנ"ל ציון 796.
  266. ע"ע הנ"ל ציון 788 ואילך.
  267. עי' רמב"ם ערכין פ"ד הי"ט; עי' פסקי תוס' ערכין סי' עא.
  268. ויקרא כז כא.
  269. תועלות לרלב"ג פ' בחוקותי התועלת הד'.
  270. ציון 744 ואילך.
  271. ע"ע יובל ציון 779 ואילך.
  272. ע"ע הנ"ל ציון 796.
  273. רמב"ם ערכין פ"ד הי"ט. וע"ע הנ"ל שם.
  274. רש"י ערכין כה ב ד"ה ממקדיש בית; רע"ב ערכין פ"ז מ"ד; כס"מ שם, שכן מצא כתוב.
  275. מל"מ שם הכ"ו, בד' רמב"ם שם הי"ט; מנ"ח מ' שנה (סק"ד במהד' מ"י), בד' חינוך שם; לקוטי הלכות ערכין כו א (טז א) זבח תודה ד"ה (טו ב) גמר, ע"פ גמ' שם ותו"כ בחוקותי פרק יא.
  276. ציון 779 ואילך.
  277. עי' משנה ערכין כה א; רמב"ם ערכין פ"ד ה"כ. ועי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  278. ויקרא כז כ.
  279. תו"כ בחוקותי פרק י; ברייתא בגמ' שם ב; פסי"ז שם.
  280. רשב"ם ב"ב קח ב ד"ה ולשדה אחוזה.
  281. ויקרא שם.
  282. תו"כ שם: גזבר; ברייתא ערכין שם: גזבר; רש"י ויקרא שם: גזבר; פסי"ז שם; רשב"ם שם.
  283. ויקרא שם.
  284. תו"כ שם; ברייתא שם: לבן; פסי"ז שם: לבן; רשב"ם ב"ב שם; רע"ב ערכין פ"ז מ"ג: לבן.
  285. רשב"ם ב"ב שם.
  286. ויקרא שם. רע"ב ערכין שם. ועי' תו"כ וגמ' שם, בטעם שדוקא בנו ממועט.
  287. רבינו הלל לתו"כ שם; עי' רשב"ם ויקרא שם.
  288. רבינו הלל שם; עי' מאירי קדושין כא א.
  289. ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) ב"ב שם; עי' מאירי קדושין שם.
  290. עי' ראב"ד לתו"כ שם; עי' רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; מאירי שם.
  291. עי' רש"י ערכין שם ד"ה ולא לבן; רבינו הלל שם; ר"ש משאנץ שם.
  292. עי' תו"כ בהר פרק ג, לגירסתנו, לפי ר"ש משאנץ שם, בפי' הב', ועי' ציון 885, שי"מ בע"א; עי' תו"כ וילק"ש שבציון 295.
  293. ויקרא כה יג. עי' תו"כ שם.
  294. ויקרא שם י. עי' רש"י שם יג; עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  295. תו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם, ועי' ציון 888, שי"ג בע"א; ילק"ש בהר רמז תרס.
  296. ויקרא שם יג.
  297. קרבן אהרן שם; ביאור הח"ח שם.
  298. מנ"ח מ' שנה (סק"ה במהד' מ"י).
  299. רבינו גרשום ב"ב קח ב (ולפי"ז לכאו' החידוש בבן שאין בשאר קרובים הוא לסוברים שהשדה שנגאלה בידי שאר קרובים יוצאה לכהנים ביובל (עי' ציון 301 ואילך), ועי' ציון 306).
  300. כ"מ מערכין כו ב; עי' רש"י שם כה א ד"ה גאלה אחד מקרוביו.
  301. משנה ערכין כה א, לגירסתנו וגי' ראב"ד ערכין פ"ד ה"כ (ועי' מלא"ש שם פ"ז מ"ג, שכ"ה גי' רש"י שם ד"ה גאלה אחד מקרוביו ותוס' שם כו א ד"ה אילימא).
  302. עי' ציון 300. עי' רש"י כה א שם.
  303. עי' ראב"ד שם.
  304. ויקרא כז כ. תוי"ט שם; לקוטי הלכות שם (טו א) זבח תודה ד"ה יוצאה, בתחי' דבריו.
  305. תוי"ט שם.
  306. משנה ערכין כה א, לגי' המשנה שבמשניות שם פ"ז מ"ג, וראב"ד ערכין פ"ד ה"כ, שכ"ה גי' הרמב"ם שם (וכ"מ מפהמ"ש לרמב"ם שם) שיש בנוסחאות המשנה כן, ורע"ב שם, ומלא"ש שם, בשם הרא"ש בשם רגמ"ה (וכ"ה לפנינו ברבינו גרשום: אינה יוצאה מידו, ביובל, ובד' וילנא הקיפה בסוגריים את המילה "אינה", ועי' ציון 299), ושהרא"ש הסכים לו.
  307. עי' רמב"ם שם; מנ"ח מ' שנה (סק"ד במהד' מ"י), בד' חינוך שם. ועי' רדב"ז שם.
  308. ויקרא כז כ.
  309. עי' לקוטי הלכות שם (טו א) זבח תודה ד"ה יוצאה, במסקנה.
  310. מנ"ח מ' שנה (סק"ה במהד' מ"י), ע"פ הדין שבציון 177 ואילך.
  311. עי' ציון 301 ואילך.
  312. מנ"ח מ' שנה (סק"ח במהד' מ"י).
  313. עי' ציון 306 ואילך.
  314. עי' מנ"ח שם.
  315. עי' ציון 301 ואילך.
  316. ע"ע הנ"ל.
  317. מנ"ח מ' שנה (סק"ח במהד' מ"י).
  318. עי' ציון 306 ואילך.
  319. עי' מנ"ח שם.
  320. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קעג): ומקנה הנמכרת בל יגאול, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רנה.
  321. תו"כ בהר פרק ו, במסקנה, לפי רבינו הלל שם (וכ"מ מראב"ד ור"ש משאנץ שם); עי' תוספ' שבציון 323.
  322. ראב"ד שם, במסקנה; ר"ש משאנץ שם; לקוטי הלכות ערכין כז א (טז א) זבח תודה ד"ה קמ"ל, ע"פ ל' התוספ' שבציון הבא.
  323. עי' תוספ' שם. הרמב"ם השמיט.
  324. ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  325. ע"ע יובל: הזמן שבו נוהג יובל.
  326. משנה ערכין כה א (לגבי הדין האמור בציון 7 ואילך), לגירסתנו: בשעת היובל, לפי רש"י שם ד"ה בשעת היובל ורשב"ם ב"ב קב ב ד"ה המקדיש שדהו ורע"ב ערכין פ"ז מ"א, ועי' ציון 62, שי"ג בע"א; משנה שם כז א: המקדיש את שדה בשעה שאין היובל וכו', לפי רשב"ם ב"ב שם; רש"י ערכין כט א ד"ה ואין שדה אחוזה, בפי' הברייתא שבציון הבא; רמב"ם ערכין פ"ה ה"א.
  327. ברייתא ערכין כט א, לגי' רש"י שם ד"ה ואין שדה אחוזה ושטמ"ק שם אות י; ילק"ש בהר רמז תרסה: נוהג. בברייתא שם, לגירסתנו: ואין שדה החרם.
  328. ויקרא כה כח. ברייתא שם; ילק"ש שם.
  329. עי' משנה וברייתא שבציון 335; רמב"ם ערכין פ"ה ה"א; עי' תוס' ערכין כז א ד"ה אמר.
  330. עי' רמב"ם שם; לקוטי הלכות ערכין כז א (טז ב), בגוף הס', ובעין משפט שם אות ב שמקורו מהרמב"ם.
  331. ע"ע \פתוח\. קרי"ס שם.
  332. קרי"ס שם.
  333. ויקרא כז כז. תוס' שם, במסקנה; קרי"ס שם.
  334. קרי"ס שם.
  335. עי' משנה ערכין שם, לפי גמ' שם, בתי' הא'; עי' תוספ' ערכין פ"ד; עי' ברייתא בגמ' שם, ורש"י ד"ה והתניא כופין; עי' רמב"ם שם.
  336. גמ' שם, בתי' הב'. הרמב"ם השמיט.
  337. רמב"ם שם.
  338. רבינו גרשום שבציון הבא, לפי לקוטי הלכות שם זבח תודה ד"ה כופין; ראב"ד שם; תוס' שבציון 341, לפי לקוטי הלכות שם; לקוטי הלכות שם, בגוף הס', בשם י"א, ובעין משפט שם אות ג, דהיינו הראב"ד ושכ"מ מרבינו גרשום ולפי טעם התוס'. ועי' ראב"ד שם, שהמשנה שבציון 335 נקטה בשעה שאין היובל, מפני שאר דברים האמורים במשנה, ועי' לקוטי הלכות זבח תודה שם, שלכן התוספ' שבציון הנ"ל נקטה כנ"ל.
  339. רבינו גרשום שם; עי' ראב"ד שם.
  340. ראב"ד שם.
  341. עי' תוס' שם ד"ה מאי, במסקנה. וע"ע הקדש ציון 570.
  342. רמב"ם שם; לקוטי הלכות שם, בגוף הס', בשם אית דאמרי, ובעין משפט שם אות ב, דהיינו הרמב"ם.
  343. עי' רמב"ם שם.
  344. ע"ע יובל ציון 779 ואילך.
  345. ע"ע הנ"ל ציון 796.
  346. רדב"ז שם.
  347. ת"ק במשנה ערכין כז א, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם (ועי' כס"מ ערכין פ"ה ה"א, שהוא ע"פ גמ' שם) ורע"ב שם פ"ח מ"א.
  348. עי' רע"ב שם; קרי"ס שם.
  349. רמב"ם שם.
  350. ר' יוסי במשנה שם, לפי רע"ב שם (וכ"מ מפהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ גמ' שם).
  351. עי' משנה ערכין ל א; עי' תוספ' ערכין פ"ה; רמב"ם ערכין פ"ה ה"ב; קרי"ס שם.
  352. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  353. רמב"ם שם.
  354. רשב"א קדושין כ ב, בד' רשב"ם, ועי' ציון 370, שי"מ בע"א.
  355. עי' רבינו גרשום ערכין ל א; עי' רשב"א קדושין שם, בד' רשב"ם.
  356. עי' ריטב"א קדושין סא א; עי' ישועות מלכו שם, בד' הרמב"ם.
  357. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; רמב"ם שם: גואל; קרי"ס שם.
  358. ויקרא כז יט.
  359. עי' ברייתא שם ב וקדושין כ ב; קרי"ס שם.
  360. תוס' רא"ש קדושין שם. ולכאו' הלימוד הוא מכפילות המילים, והוא לד' הסוברים לשונות ריבויים הם, וע"ע דברה תורה כלשון בני אדם.
  361. עי' ציונים 751 ואילך, 778 ואילך.
  362. בכור שור שם, בתי' הא', ע"פ רש"י שם ד"ה שלוה. ולפי"ז לכאו' מכתוב זה נלמד אף הדין שבציון 351.
  363. בכור שור שם.
  364. ע"ע טעמא דקרא ציון 27 ואילך.
  365. עי' ציון יובל ציון 779 ואילך.
  366. עי' ר' שמעון שבערך הנ"ל ציון 183 ואילך.
  367. עי' רש"י שבערך הנ"ל ציון 185.
  368. עי' ציון 115 ואילך.
  369. ריטב"א קדושין כ ב. ועי' רבינו גרשום ערכין ל א.
  370. ריטב"א קדושין סא א, בד' רשב"ם (ועי' ציון 354, שי"מ בע"א), ודחה; עי' מאירי שם כא א, בשם קצת גדולי הרבנים.
  371. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.
  372. עי' תו"כ בהר פרק ה; עי' תוספ' ערכין פ"ה; רס"ג באזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רג): והמוכר שדהו לרעהו מצרור, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע סג; עי' רש"י ויקרא כה כה; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ג; עי' רבינו בחיי שם; קרי"ס שם. וע"ע דרך ארץ ציון 372 ואילך.
  373. עי' ס' השרשים לרד"ק שורש מכך; מלבי"ם פ' בהר סי' מא.
  374. עי' אונקלוס ויקרא כה כה: יתמסכן; עי' ראב"ע שם.
  375. ויקרא שם. עי' תו"כ שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  376. עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  377. תו"כ שם; עי' ילק"ש בהר רמז תרסב.
  378. עי' רמב"ם שם; עי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  379. ראב"ד לתו"כ שם.
  380. רלב"ג שם.
  381. עשירית האיפה שם.
  382. תו"כ שם: ולהניח אפונדתו; תוספ' שם: ולהניחם בפונדתו; ילק"ש שם: להניחה בפונדתו; רמב"ם שם.
  383. תוספ' שם: אפי' לעשות בהם סחורה; רמב"ם שם.
  384. עי' תו"כ שם; עי' תוספ' שם; רמב"ם שם.
  385. עי' תוספ' שם; רמב"ם שם. ועי' תוספ' שם, שנוסף: ולגדל בהם בהמה דקה.
  386. ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש משאנץ שם: סוס לרכב עליו. עי' ראב"ד שם ור"ש משאנץ שם, שהוכרחו לזה משום מעשה דריב"ל שבציון 398.
  387. ראב"ד שם. עיי"ש שהוכרח לזה משום המעשה דריב"ל שבציון הנ"ל, שממנו מוכח שמותר למכור שדה לצורך קניית שוורים לחרישה.
  388. עי' תו"כ שם; עי' תוספ' שם; רמב"ם שם.
  389. רלב"ג שם. וע"ע דרך ארץ ציון 375.
  390. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  391. עי' ר"י קורקוס שבציון הבא; קרי"ס שם.
  392. עי' ר"י קורקוס שם. וע"ע יובל ציונים 549, 551 ואילך.
  393. תו"כ בהר פרק ה, לגירסתנו וגי' ראב"ד ור"ש משאנץ שם: מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו וכו' וליקח לו בית אא"כ העני, ועי' ציון 395, שי"ג בע"א.
  394. עי' תוספ' ערכין פ"ה, שהזכיר איסור מכירת שדה אחוזה עבור לקיחת בהמה וכלים וכו', והשמיט קניית בית.
  395. עי' רבינו הלל לתו"כ שם, שנ' של"ג "וליקח לו בית", ועי' ציון 393, שי"ג בע"א.
  396. עי' רמב"ם שמו"י פי"א ה"ג: לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו וכו' אא"כ העני.
  397. עי' ציון 386.
  398. ראב"ד לתו"כ בהר פרק ה, ע"פ מעשה דריב"ל בגיטין נב א; ר"ש משאנץ שם, ע"פ גמ' שם. וע"ע אפוטרופוס ציון 61.
  399. כ"מ מתו"כ בהר פרק ה: יכול יצא מכל נכסיו וכו'; עי' רש"י ויקרא כה כה; עי' רבינו בחיי שם; כ"מ מרלב"ג שם.
  400. עי' ציון 371 ואילך. עי' רש"י שם; עי' רבינו בחיי שם; עי' רלב"ג שם; עי' קרבן אהרן שבציון 406.
  401. רלב"ג שם.
  402. עי' קרבן אהרן לתו"כ שם. ועי' תו"כ שם, לגירסתנו: יצא מכל נכסיו בבת אחת. ועי' הג' הגר"א שם, שהגיה ש"בבת אחת" מיותר.
  403. ויקרא שם.
  404. עי' מלבי"ם פ' בהר סי' מא.
  405. ת"ק בתו"כ שם; עי' רש"י שם; עי' רבינו בחי שם; כ"מ מרלב"ג שם.
  406. קרבן אהרן שם.
  407. עי' ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  408. ע"ע חרמים ציון 13 ואילך. ושם, ציון 18, לימוד מיוחד על שדה אחוזתו.
  409. ראב"ע בתו"כ שם.
  410. רבינו הלל שם.
  411. ביאור הח"ח לתו"כ שם.
  412. ע"ע חרמים ציון 26 ואילך. ושם, ציון 23 ואילך, שי"ח, ושם, ציון 22, שכן הלכה.
  413. עי' תו"כ שם, לגי' ר"ש משאנץ, בשם יש ספרים (וכ"נ שגרס הראב"ד שם).
  414. עי' תו"כ שם, לגירסתנו (וכ"נ שהיה גרוס בספרים שלפני ר"ש משאנץ, עי' ציון הקודם).
  415. עי' ראב"ד שם, בשם י"מ, ובמסקנה; עי' ר"ש משאנץ שם.
  416. ראב"ד לתו"כ שם; עי' ר"ש משאנץ שם. והיינו שאין את המיעוט של "אך" שלמד ר' אליעזר (ע"ע חרמים ציון 25 ואילך).
  417. עי' ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  418. רמב"ם.
  419. ציון 18 ואילך.
  420. עי' רש"י ויקרא כה כז; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ד; עי' פהמ"ש לרמב"ם ערכין כט ב; עי' ר"י בכור שור שם.
  421. ויקרא כה טז. כס"מ שם.
  422. רש"י ערכין שם ד"ה פחות משתי שנים.
  423. רש"י ויקרא כה כז.
  424. עי' רשב"ם שם; עי' ר"י בכור שור שם.
  425. שם כז. כס"מ שם.
  426. עי' רש"י ויקרא שם וערכין שם; רמב"ם שם ה"ה; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  427. עי' ציון 829 ואילך.
  428. עי' ציון 371 ואילך.
  429. עי' ציון 893.
  430. עי' ויקרא כה כח. רבינו בחיי שם כה.
  431. רש"י ערכין כט ב ד"ה פחות משתי שנים.
  432. רש"י ויקרא כה כד.
  433. מנ"ח מ' שלט (ס"ק יא במהד' מ"י), בד' רמב"ן מכות ג ב.
  434. מנ"ח שם, בד' נמוק"י ב"מ נא א (לא א): ואפשר.
  435. מנ"ח מ' שלט (סק"י במהד' מ"י). עיי"ש, שנפק"מ אם מקנה לו הלוקח בחזרה מטלטלין אגב (ע"ע) קרקע. ועיי"ש, שאם חוזרת השדה לידו ביובל, בודאי אי"צ קנין.
  436. עי' רמב"ם שמו"י פי"א ה"ד.
  437. ע"ע שמיטת כספים. עי' רבינו הלל לתו"כ בהר פרק ה, בפי' תו"כ שבציון הבא ואילך; עי' קרבן אהרן שם, בשמו.
  438. ויקרא כה כח.
  439. תו"כ שם, לגי' רבינו הלל שם (לפי כ"י אוקספורד א' שבחילופי נוסחאות שם), וקרבן אהרן שם, בשמו. ועי' ציון 797, שי"ג בע"א.
  440. ציון 731 ואילך.
  441. ציון 733 ואילך.
  442. אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 619); רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קפא): פרשתי בגאולת חבר נשפר, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע קלד קלה, שצ"ל פרשת גאולת ממכר נשפר, ורס"ג באזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' ריא).
  443. ע"ע מנין המצות.
  444. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" שם, לפי ר"י פערלא שם.
  445. רי"פ פערלא שם.
  446. ויקרא כה טו. רבינו גרשום ערכין כט ב.
  447. תו"כ בהר פרשה ג.
  448. ברייתא ערכין שם; עי' ראב"ד לתו"כ שם.
  449. רבינו גרשום שם; רבינו הלל לתו"כ שם.
  450. רבינו גרשום שם; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  451. רבינו גרשום שם; רבינו הלל שם: בריחוק יובל.
  452. עי' רבינו גרשום שם; רבינו הלל שם.
  453. תו"כ שם: ומופלג; ברייתא שם.
  454. עי' רבינו גרשום שם; רבינו הלל שם.
  455. ויקרא שם טז. תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
  456. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה לפי רוב השנים; עי' רבינו הלל שם.
  457. ת' ניאופיטי שם; עי' מזרחי שם.
  458. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות. רש"י שם; עי' קרבן אהרן שם.
  459. רבינו גרשום שם; עי' רבינו הלל שם.
  460. ת' ניאופיטי שם; עי' מזרחי שם.
  461. רש"י שם; קרבן אהרן שם.
  462. רש"י שם; עי' פסי"ז ויקרא שם; עי' קרבן אהרן שם.
  463. רש"י שם; עי' פסי"ז שם; עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם: בין.
  464. עי' ציון 469 ואילך.
  465. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.
  466. עי' ציון 579 ואילך. שטמ"ק ערכין כט ב אות ז, בשם הרא"ש.
  467. עי' ציון 585.
  468. תורה תמימה ויקרא כה טז.
  469. משנה ערכין כט ב, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה המוכר בשעת היובל; תו"כ בהר פרשה ג, וקרבן אהרן שם; עי' תוספ' ערכין פ"ה; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ט. ועי' תו"כ שם, לגירסתנו, והג' הגר"א שם.
  470. גמ' שם כט ב, ע"פ ל' המשנה שבציון 469: אינו מותר לגאול, ולא "אינו גואל". ועי' גמ' שם: ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה, ורדב"ז שם ויקר הערך שם, שלאו דוקא עשה שהרי לא נמנה בכלל המצוות, אלא איסור תורה.
  471. ויקרא כה טו. משנה שם; תוספ' שם; ערכין יח ב; עי' רש"י ויקרא שם: ורבותינו דרשו וכו'; עי' פסי"ז שם; רמב"ם שם.
  472. רש"י ערכין שם ד"ה שתי שנים.
  473. עי' תו"כ שם, ורבינו הלל שם.
  474. עי' קרבן אהרן לתו"כ בהר פרשה ג.
  475. קרבן אהרן שם.
  476. רלב"ג שם.
  477. עי' ערכין יח ב; עי' רש"י ויקרא כה טו; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ט; חינוך שבציון 508.
  478. א' מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  479. ויקרא כה טו.
  480. עי' ציון 554 ואילך. גמ' שם.
  481. רש"י שם ד"ה שני תבואות.
  482. שטמ"ק שם כט ב אות ב, בשם הרא"ש, בטעם שר' אלעזר שבציון 554, נקט "לפני ראש השנה".
  483. עי' רבינו גרשום ערכין כט ב.
  484. עי' גמ' שם; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ט; פהמ"ש לרמב"ם שם. ועי' גמ' שם: אפי' לוקח נמי דקאי בעשה, ורדב"ז שם ויקר הערך שם, שלאו דוקא עשה שהרי לא נמנה בכלל המצוות, אלא איסור תורה.
  485. עי' רבינו גרשום שם.
  486. ויקרא שם.
  487. ר"י קורקוס שם.
  488. עי' רבינו גרשום שם; רש"י ערכין שם ד"ה שנים תקנה.
  489. רבינו גרשום שם.
  490. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.
  491. עי' רלב"ג שם; הכתב והקבלה שם.
  492. שטמ"ק ערכין כט ב אות ג, בשם רא"ש בשם ר"י.
  493. שטמ"ק שם, בשם רא"ש בשם הר"ר אלחנן, ע"פ גמ' שם: דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור, דהיינו כשבא לגואלה ונתן המעות אע"פ שאינן אלא קרקושי זוזי, שלא עשה כלום, נמי אסור (ועי' ציון 503, שי"מ בע"א), ושהרא"ש הסכים לו, ע"פ גמ' שם: איסורא נמי איכא, דהיינו למרות שאיינו גאול.
  494. מנ"ח מ' שלט (סק"ב במהד' מ"י).
  495. מנ"ח שם, ע"פ רמב"ן מכות ג ב.
  496. עי' מנ"ח שם, ע"פ נמוק"י ב"מ נא א (לא א).
  497. שפ"א ערכין כט ב, במסקנה.
  498. עי' ציון 841 ואילך.
  499. ויקרא כה טו.
  500. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רנה.
  501. רבינו גרשום ערכין כט ב.
  502. רבינו גרשום שם.
  503. רבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה דאפילו קרקושי (וכ"מ מרבינו הלל לתו"כ בהר פרשה ג), בפי' גמ' שם: דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור, ועי' ציון 493, שי"מ בע"א; עשירית האיפה לתו"כ שם.
  504. רש"י שם.
  505. עי' רבינו גרשום שם.
  506. עי' רמב"ם שמו"י פי"א ה"ט, שהשמיט (ועי' יקר הערך ערכין כט ב, שתמה); עי' הר"ר אלחנן שבציון הנ"ל, לפי' בגמ' שם.
  507. חינוך מ' שלט; עי' אוה"ח ויקרא כה טו.
  508. חינוך שם.
  509. עי' ציון 829 ואילך.
  510. עי' רש"י ויקרא כה כד. ועי' דרך אמונה שמו"י פי"א הי"ח ד"ה ואם רצו, שמ"מ אם הלוקח מסכים יכולים הקרובים לגאול תוך ב' שנים, ולא כבעלים שאינו רשאי (עי' ציון 483 ואילך).
  511. ציון 589 ואילך.
  512. ציון 723 ואילך.
  513. ציון 736 ואילך.
  514. תוספ' ערכין פ"ה.
  515. עי' ציון 469 ואילך.
  516. עי' משנה ערכין כט ב; עי' תו"כ בהר פרשה ג; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שמו"י פי"א ה"י; עי' רלב"ג ויקרא כה טו; עי' רע"ב ערכין פ"ט מ"א.
  517. ויקרא שם. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  518. רבינו הלל לתו"כ שם.
  519. רמב"ם שם.
  520. משנה שם; עי' תו"כ שם; עי' פסי"ז שם; רמב"ם שם.
  521. רבינו גרשום שם.
  522. תוספ' ערכין פ"ה. הרמב"ם השמיט, ועי' אחרונים שבציון 531 ואילך.
  523. עי' ברייתא שבציון 579; עי' גמ' שבציון 597; מנ"ח מ' שלט (סק"ה במהד' מ"י).
  524. משנה שם; תוספ' שם; תו"כ שם; עי' פסי"ז שם; רמב"ם שם.
  525. פסי"ז שם; עי' רלב"ג שם.
  526. עי' רלב"ג שם.
  527. רבינו גרשום שם.
  528. עי' מנ"ח שם: ונ"ל.
  529. עי' תוס' ב"מ קו א ד"ה אלא וערכין כט ב ד"ה אינה, ע"פ ב"מ שם; עי' מנ"ח מ' שלט (סק"ה במהד' מ"י).
  530. עי' תוס' ב"מ שם.
  531. חזו"נ ערכין פ"ט מ"א, בד' רמב"ם שמו"י פי"א ה"י, שלא פירש דבריו, ושלכן השמיט "שני אליהו" (עי' ציון 522), משום דס"ל שהמשנה חלוקה על ברייתא זו.
  532. חס"ד ערכין פ"ה ה"א, בד' רמב"ם שם, שלכן שינה הסדר מהמשנה ונקט: שביעית או שנת שדפון, והשמיט "שני אליהו" (עי' ציון 522), משום שאינו נצרך.
  533. עי' רבינו גרשום ערכין כט ב.
  534. רע"ב ערכין פ"ט מ"א; עי' קרבן אהרן לתו"כ בהר פרשה ג.
  535. עי' רע"ב שם.
  536. רע"ב שם.
  537. עי' משנה ערכין כט ב; עי' תוספ' ערכין פ"ה; עי' תו"כ שם; רמב"ם שמו"י פי"א ה"י; עי' רע"ב שם.
  538. קרבן אהרן שם: השתי שנים.
  539. רבינו גרשום שם ל א; רבינו הלל שם; רע"ב שם; קרבן אהרן שם.
  540. קרבן אהרן שם.
  541. ויקרא כה טו. רבינו הלל שם.
  542. רבינו גרשום שם.
  543. רבינו גרשום שם.
  544. רבינו גרשום שם.
  545. גמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם ורבינו הלל לתו"כ שם ושטמ"ק שם אות ב, בשם ס"א: הב לי דמי כרביה וליסק. וכ"נ שהוא הפי' בגמ' שם, לגירסתנו: הב לי דמיה וליסק, עי' רש"י שם ד"ה הבא ליה דמיה ושטמ"ק שם אות ב ואות יז. הרמב"ם השמיט, ועי' אור גדול ערכין פ"ט מ"א שאולי סמך על ב"מ קט א: הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו, ומאי שנא דמי הניר, וסבר שהסוגיא ששם דוחה את סוגייתנו, ונשאר בצ"ע.
  546. עי' רבינו גרשום שם. ועי' דרך אמונה שם הי"א ציון ההלכה אות צג.
  547. רבינו גרשום שם.
  548. עי' רבינו גרשום שבציון הקודם; רש"י ערכין כט ב ד"ה אינו עולה, לפי ר"י קורקוס שמו"י פי"א הי"א; רמב"ם שם, לפי ר"י קורקוס וכס"מ שם ויקר הערך שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  549. רמב"ם שם, לפי רדב"ז שם (ושהוא ע"פ ל' המשנה ערכין כט ב: עולה לו מן המנין, ולא "עולות לו") וחזו"נ ערכין פ"ט מ"א וחס"ד ערכין פ"ה ה"א (ושהוא ע"פ ל' התוספ' שם), ועי' ציון הקודם שי"מ בע"א.
  550. רדב"ז שם.
  551. ויקרא כה טו. עי' חזו"נ שם.
  552. חזו"נ שם. ועי' חס"ד שם, שדחה, שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דין ע"פ סברא.
  553. עי' ר' אלעזר בתו"כ בהר פרשה ג וברייתא ערכין ל א; כ"מ מר' אלעזר בתוספ' ערכין פ"ה; רמב"ם שמו"י פי"א ה"ו.
  554. עי' ר' אלעזר במשנה שם כט ב (לגי' המשנה שבמשניות ושטמ"ק שם אות ב. לגירסתנו: ר' אליעזר), ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם פ"ט מ"א, שר' אלעזר לא בא לחלוק על ת"ק; קרי"ס שם.
  555. רע"ב שם.
  556. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  557. רש"י ערכין יח ב ד"ה שני תבואות.
  558. עי' ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש משאנץ שם.
  559. ויקרא כה טז. ר' אלעזר בתו"כ בהר פרשה ג, לפי קרבן אהרן שם (וכ"נ מהראב"ד שם), ועי' רבינו הלל שם, שנ' שפי' בע"א.
  560. ראב"ד שם.
  561. ויקרא שם טו. עי' קרבן אהרן שם.
  562. עי' ציון 471 ואילך.
  563. עי' עשירית האיפה שבציון הבא.
  564. עשירית האיפה שם.
  565. קרבן אהרן שם.
  566. עשירית האיפה שם.
  567. קרבן אהרן שם.
  568. ויקרא כה טז. ר' אלעזר בברייתא ערכין ל א; גמ' שם יח ב; קרי"ס שמו"י פי"א; אדרת אליהו שם.
  569. רש"י שם ד"ה שני תבואות.
  570. רש"י שם ל א ד"ה במספר שני תבואות; קרי"ס שם.
  571. רש"י יח ב שם; עי' רש"י ל א שם; עי' קרי"ס שם.
  572. עי' רש"י יח ב שם.
  573. ר"י קורקוס שם ה"ד.
  574. עי' ציון 471 ואילך.
  575. עי' ר"י קורקוס שם. ועי' קרבן אהרן לתו"כ בהר פרשה ג.
  576. ר"י קורקוס שם.
  577. ויקרא כז יח, לגבי הקדש.
  578. רמב"ם שמו"י פי"א ה"ו.
  579. עי' ברייתא ערכין כט ב; רמב"ם שמו"י פי"א הי"ב.
  580. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.
  581. עי' ציון 469 ואילך. מנ"ח מ' שלט (סק"ה במהד' מ"י).
  582. ויקרא כה טו. רמב"ם שם.
  583. עי' ציון 523.
  584. מנ"ח שם.
  585. מנ"ח שם.
  586. עי' ציון 451 ואילך.
  587. שטמ"ק ערכין כט ב אות ז, בשם הרא"ש.
  588. ציון 728 ואילך.
  589. ערכין כט ב.
  590. עי' רבינו גרשום שם.
  591. עי' רש"י שם ד"ה מכורה ויוצאה וד"ה למספר שני תבואות.
  592. רב בערכין כט ב.
  593. רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה מכורה ויוצאה.
  594. ברייתא בגמ' שם.
  595. גמ' שם, בד' רב.
  596. עי' ציון 469 ואילך. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה למספר שני תבואות.
  597. גמ' שם, בד' רב.
  598. עי' ציון 579 ואילך.
  599. ויקרא כה טו.
  600. רש"י שם ד"ה נחית לאכילה.
  601. ערכין כט ב.
  602. רב יוסף בגמ' שם, בד' שמואל; רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה אינה מכורה כל עיקר. ועי' רב ענן בגמ' שם. ועי' גמ' שם ב, החילוק בין זה למקדש אחותו, שלד' שמואל המעות מתנה.
  603. ברייתא בגמ' שם א.
  604. ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.
  605. רבינו גרשום שם.
  606. גמ' שם, בד' שמואל; עי' רלב"ג ויקרא כה טו.
  607. רבינו גרשום שם: שהמעות חוזרין.
  608. ויקרא כה טו.
  609. רלב"ג שם.
  610. רמב"ם שבציון הבא, לפי ר"י קורקוס ורדב"ז וכס"מ שמו"י פי"א הי"א.
  611. רמב"ם שם.
  612. ע"ע הלכה: באמוראים: רב ושמואל ור' יוחנן ציון 812. ושם, ציון 817 ואילך, הטעם. עי' ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם.
  613. ע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  614. רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  615. עי' ציון 469 ואילך. עי' רבינו גרשום ערכין יד ב; רש"י שם ד"ה פחות משתי שנים.
  616. רמב"ם שמו"י פי"א הי"ג, ועי' רדב"ז שם, שהוא ע"פ השוואת המשנה ערכין כה ב, דין נקעים לסלעים, ועי' כס"מ שם, בפי' הב', שהוא ע"פ הטעם שנתנה הגמ' שבציון 621. ועיי"ש בפי' הא': ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן (בגמ' שם).
  617. רב פפא בגמ' שם, ורבינו גרשום שם; רמב"ם שם.
  618. קרי"ס שם.
  619. רב פפא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  620. ויקרא כה טו. גמ' שם, בד' רב פפא; רמב"ם שם.
  621. עי' גמ' שם, בד' רב פפא; רמב"ם שם.
  622. ציון 572 ואילך.
  623. רש"י ערכין ל א ד"ה אינו מחשב; רע"ב ערכין פ"ט מ"ב.
  624. עי' משנה ערכין ל א; עי' תוספ' ערכין פ"ה; עי' רבי בתו"כ בהר פרק ה וברייתא בגמ' שם; רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז.
  625. עי' רש"י שם; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  626. קרבן אהרן שם.
  627. רש"י שם ד"ה לאיש אשר מכר לו; רע"ב שם.
  628. ויקרא כה כז. משנה שם, לגי' המשנה שבמשניות וגמ' ד' וילנא; עי' תוספ' שם; עי' רבי בתו"כ שם; רבי בברייתא שם, לגי' ד' וילנא; רמב"ם שם. ועי' משנה שם וברייתא שם, לגי' ד' ונציה, ועי' קרי"ס שם ומלא"ש שם.
  629. רבינו הלל שם. ועי' רש"י שם, לפי מזרחי ושפתי חכמים שם, שנ' שפי' בע"א, ועי' רש"י שם, לגירסתנו, לפי נחלת יעקב שם, שפי' בע"א, ועי' רש"י שם, לגי' כ"י לייפציג1, ורש"י שם, לגירסתנו, לפי גו"א שם ופחות שבערכין שם.
  630. קרבן אהרן שם.
  631. מזרחי שם.
  632. רבינו הלל שם; מזרחי שם.
  633. עי' ציון 431 ואילך.
  634. רלב"ג שם.
  635. רבינו גרשום שם.
  636. תפא"י שם יכין סק"י.
  637. רבינו הלל שם; מזרחי שם; פחות שבערכין שם, בשמו.
  638. משנה ערכין ל א; עי' תוספ' ערכין פ"ה; עי' רבי בתו"כ בהר פרק ה וברייתא בגמ' שם; עי' ר' דוסתאי בילק"ש בהר רמז תרסד; עי' רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז.
  639. ויקרא כה כז.
  640. עי' קרי"ס שם; קרבן אהרן לתו"כ שם: מכרה; עי' תוי"ט ערכין פ"ט מ"ב; מלא"ש שם, בשם הרא"ש; עי' תפא"י שם יכין ס"ק יא.
  641. משנה שם, לגי' המשנה שבמשניות ולגי' שטמ"ק שם אות ו; עי' תוספ' שם; רבי בתו"כ שם; רבי בברייתא שם, לגי' שטמ"ק שם אות י; עי' ר' דוסתאי בילק"ש שם.
  642. רע"ב שם.
  643. עי' תוי"ט שם, ע"פ משנה יומא יח ב, ו(רש"י שם ד"ה אישי) ורע"ב שם פ"א מ"ג; מלא"ש שם, בשם תוי"ט; עי' תפא"י שם יכין ס"ק יא ויב.
  644. תוי"ט שם.
  645. עי' רלב"ג שם.
  646. רלב"ג שם: הקונה.
  647. עי' רבי שבציונים 624 ואילך, 638 ואילך, לפי רש"י ערכין ל א ד"ה כגון דאייקר וראב"ד ור"ש משאנץ לתו"כ בהר פרק ה, בפי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, ועי' ציונים 659, 684 ואילך, שי"מ בע"א.
  648. ויקרא כה כז.
  649. עי' רש"י שם.
  650. ראב"ד שם.
  651. ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  652. ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  653. ראב"ד שם.
  654. ר' דוסתאי בן יהודה שבציון 661 ואילך, לפי רש"י שם וראב"ד ור"ש משאנץ שם, בפי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, ועי' ציונים 659, 687, שי"מ בע"א.
  655. ויקרא כה כז.
  656. ויקרא שם.
  657. עי' ציון 660 ואילך.
  658. רש"י שם; עי' ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  659. ע"ע הלכה: כרבי מחברו. מנ"ח מ' שלט (סק"ז במהד' מ"י), בד' רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז: מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה ה"ז מחשב עם האחרון; לקוטי הלכות שם (יט א) בגוף הס', ועיי"ש עין משפט אות כ, שהרמב"ם השמיט, עיי"ש שאולי נכלל ברמב"ם שבציון 688 (וכ"כ בדרך אמונה שמו"י פי"א הט"ז בה"ל ד"ה מכרה לראשון כו', עיי"ש). ועי' חוק נתן שם, בד' הרמב"ם (ודרך אמונה שם, בשמו, ודחה), בפי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, דהיינו מאי נפקותא איכא בין הני תרי קראי דאיצטריכו תרוייהו.
  660. רש"י ערכין ל א ד"ה והשביחה; קרבן אהרן לתו"כ בהר פרק ה.
  661. עי' ר' דוסתאי בן יהודה בתו"כ שם וברייתא בגמ' שם; עי' ר' יהודה בילק"ש בהר רמז תרסד; רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז.
  662. ויקרא כה כז.
  663. ר' דוסתאי בן יהודה בתו"כ שם, לגי' ראב"ד וקרבן אהרן שם; ר' דוסתאי בן יהודה בברייתא שם; ר' יהודה בילק"ש שם.
  664. עי' רש"י שם ד"ה העודף שבידו; עי' ראב"ד שם; עי' ר"ש משאנץ שם; קרבן אהרן שם.
  665. רש"י שם; קרבן אהרן שם: החשבון.
  666. ר"ש משאנץ שם.
  667. רש"י שם ד"ה הכסיפה; קרבן אהרן שם.
  668. עי' ר' דוסתאי בן יהודה בתו"כ שם וברייתא שם; עי' ר' יהודה בילק"ש שם; רמב"ם שם.
  669. ויקרא שם.
  670. עי' ר' דוסתאי בן יהודה בתו"כ שם; ר' דוסתאי בן יהודה בברייתא שם; ר' יהודה בילק"ש שם.
  671. ראב"ד שם.
  672. רש"י שם ד"ה שבקרקע; עי' קרבן אהרן שם.
  673. עי' רש"י שם.
  674. קרבן אהרן שם.
  675. עי' קרבן אהרן שם.
  676. שטמ"ק ערכין ל א אות יא, בשם הרא"ש, בפי' הא', ושהרא"ש דחה (שחולק על התוס' שבציון הבא ואילך).
  677. ויקרא כה כז.
  678. ויקרא שם.
  679. רבי שבציונים 624 ואילך, 638 ואילך, לפי תוס' ערכין ל א ד"ה איכא, עיי"ש שרש"י שבציון 647 ואילך, פי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, בב' מוכרים, לפי שהמשנה אף היא מדברת בב' מוכרים (עי' ציונים 624, 638). ועי' רבינו הלל שבציון 687, ועי' חוק נתן שם.
  680. ע"ע הלכה: כרבי מחברו. עי' מנ"ח מ' שלט (סק"ז במהד' מ"י).
  681. ר' דוסתאי בן יהודה שבציון 661 ואילך, לפי תוס' שם.
  682. עי' שטמ"ק שם, בשם הרא"ש.
  683. רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז.
  684. ויקרא כה כז.
  685. עי' רבי שבציונים 624 ואילך, 638 ואילך, לפי רבינו גרשום ערכין ל א, בפי' הא', בפי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, ועי' ציונים 647 ואילך, 659, שי"מ בע"א.
  686. רבינו גרשום שם, בשם אית דאמר.
  687. ר' דוסתאי בן יהודה שבציון 661 ואילך, לפי רבינו גרשום שם, בפי' הגמ' שם: מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר, ועי' ציונים 654 ואילך, 659, שי"מ בע"א. ולכאו' לפי"ז ההלכה כרבי, שכן הלכה כרבי מחברו (ע"ע הלכה: כרבי מחברו, ועי' לעיל ציון 659). ועי' רבינו הלל לתו"כ בהר פרק ה, שפי' כרבינו גרשום שרבי סובר שהולכים ביוקר ור' דוסתאי שהולכים בזול, אבל לא פי' מהו המקרה שנחלקו בו.
  688. עי' רמב"ם שמו"י פי"א הט"ז.
  689. עי' גמ' ערכין ל א: וממאי דלקולא, ורבינו גרשום שם.
  690. גמ' שם.
  691. ע"ע עבד עברי.
  692. ויקרא כה כו. רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה גאולה גאולה; רע"ב שם פ"ט מ"ב; קרי"ס שמו"י פי"א; קרבן אהרן לתו"כ בהר פרק ה.
  693. שם מח. רש"י ערכין שם; רע"ב שם; קרי"ס שם; קרבן אהרן שם.
  694. ויקרא שם נא. רבינו גרשום שם.
  695. עי' גמ' שם; תפא"י שם יכין ס"ק יב. וע"ע עבד עברי, ושם, הלימודים.
  696. עי' גמ' שם; רע"ב שם; קרי"ס שם; עי' קרבן אהרן שם.
  697. עי' ציון 829 ואילך.
  698. ז"ר לילק"ש בהר רמז תרסד.
  699. ויקרא כה כח.
  700. עי' תו"כ בהר פרק ה; ילק"ש שם.
  701. ויקרא שם כו. עי' ראב"ד שם; רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  702. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א.
  703. תו"כ שם; ילק"ש שם: שיגאול.
  704. עי' תוס' ערכין לא א ד"ה תניא; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 714.
  705. ויקרא כה כז.
  706. רבינו הלל לתו"כ בהר פרק ה.
  707. תו"כ שם. הרמב"ם השמיט. ועי' רמב"ם שמו"י פי"א ה"ד: לפי השנים הנשארות ליובל, ודרך אמונה שם ס"ק כד.
  708. ראב"ד לתו"כ שם; עי' תוס' שם. ועי' דרך אמונה שם ה"ה בה"ל ד"ה הרי הנשאר.
  709. ראב"ד שם; עי' תוס' שם, לפי קרבן אהרן שם.
  710. מלבי"ם פ' בהר סי' מה.
  711. עי' מלבי"ם שם.
  712. עי' ציון 689 ואילך. עי' ביאור הח"ח לתו"כ שם: ואפשר.
  713. קרבן אהרן שם; אדרת אליהו שם: לטובת; עי' עשירית האיפה שם. ועי' דרך אמונה שם.
  714. רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' קרבן אהרן שם.
  715. קרבן אהרן שם.
  716. רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' קרבן אהרן שם; עי' אדרת אליהו שם; עי' עשירית האיפה שם.
  717. קרבן אהרן שם.
  718. עי' ר"ש משאנץ שם; עי' אדרת אליהו שם.
  719. עשירית האיפה שם.
  720. עשירית האיפה שם.
  721. ויקרא כה כז. תו"כ בהר פרק ה, לגירסתנו וגי' ראב"ד ורבינו הלל שם, ועי' ציון 738, שי"ג בע"א. הרמב"ם השמיט.
  722. תו"כ בהר פרק ה, לגי' ראב"ד ורבינו הלל שם (לגירסתנו, אינו).
  723. ראב"ד לתו"כ בהר פרק ה; ביאור הח"ח שם, בשמו.
  724. ראב"ד שם; ביאור הח"ח שם, בשמו; עי' ר"ש משאנץ שם, בפי' הא'.
  725. ויקרא כה כז.
  726. ויקרא שם.
  727. ביאור הח"ח שם, בד' הראב"ד.
  728. עי' רבינו הלל שבציון הבא, לפי קרבן אהרן בהר פרק ה.
  729. רבינו הלל לתו"כ שם; עי' קרבן אהרן שם, בשמו; עי' ר"ש משאנץ שם, בפי' הב'. ועי' דרך אמונה שמו"י פי"א הי"ב בה"ל ד"ה מכרה שנה א' כו'.
  730. עי' ציון 579 ואילך. עי' קרבן אהרן שם, בשם רבינו הלל.
  731. עי' תוס' ערכין לא א ד"ה תניא, לפי קרבן אהרן בהר פרק ה.
  732. תוס' שם, לפי קרבן אהרן שם.
  733. עי' ציון 713 ואילך.
  734. קרבן אהרן לתו"כ בהר פרק ה.
  735. קרבן אהרן שם; כ"מ מאדרת אליהו ויקרא כה כז (ועי' ביאור הח"ח שם, בד' הג' הגר"א, שפי' בע"א, וצ"ב).
  736. עי' ציון 483 ואילך.
  737. עשירית האיפה לתו"כ בהר פרק ה. ועי' דרך אמונה שמו"י פי"א ה"ה בה"ל ד"ה הרי הנשאר.
  738. ויקרא כה כז. תו"כ בהר פרק ה, לגי' הג' הגר"א שם ואדרת אליהו שם, ועי' ציון 721, שי"ג בע"א.
  739. אדרת אליהו שם; עי' ביאור הח"ח שם, בד' הג' הגר"א שם.
  740. אדרת אליהו שם.
  741. עי' אדרת אליהו שם; ביאור הח"ח שם, בד' הג' הגר"א שם.
  742. עי' רבינו הלל לתו"כ בהר פרק ה; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' קרבן אהרן שם; עי' ביאור הח"ח להג' הגר"א שם.
  743. תו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם (ועי' ביאור הח"ח להג' הגר"א שם).
  744. ויקרא כה כז.
  745. תו"כ שם.
  746. רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  747. עי' רבינו הלל שם; ר"ש משאנץ שם.
  748. רבינו הלל שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  749. עי' רבינו הלל שם; עי' ביאור הח"ח להג' הגר"א לתו"כ שם. ועי' ראב"ד שם, שנ' שפי' בע"א, שביובל אינו שב אל המוכר השני. ועי' ר"ש משאנץ וקרבן אהרן שם, שפי' שהלימוד הוא על ב' הענינים.
  750. תוספ' ערכין פ"ה.
  751. עי' משנה ערכין ל א, ורש"י ד"ה לא ימכור שדה רחוקה; עי' תו"כ בהר פרק ה; רמב"ם שמו"י פי"א הי"ז; עי' רמב"ם ערכין פ"ה ה"ב; סמ"ג לאוין רעה; עי' קרי"ס שמו"י שם וערכין שם.
  752. רש"י מכות ח א ד"ה ומצא פרט למצוי; עי' ריטב"א שם.
  753. רמב"ם שמו"י שם ופהמ"ש שם; סמ"ג שם; קרי"ס שמו"י שם.
  754. ויקרא כה כו. עי' תו"כ בהר פרק ה; עי' ברייתא שבציון הבא; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  755. ברייתא בגמ' שם וערכין ל ב.
  756. ויקרא שם.
  757. שם כה. ועי' ציון 371 ואילך.
  758. עי' רבא בערכין שם, ורש"י ד"ה מה השיגה; קרי"ס שם.
  759. עי' רמב"ם שם ופהמ"ש שם; עי' סמ"ג שם; רע"ב שם פ"ט מ"ב.
  760. רבינו גרשום שם; עי' רש"י מכות שם; עי' רבינו הלל לתו"כ שם.
  761. משנה ערכין ל א; תו"כ שם; ברייתא שם ב ומכות שם.
  762. עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם; רבינו הלל שם.
  763. עי' תוס' ערכין שם ד"ה לא; ריטב"א מכות שם.
  764. ריטב"א שם.
  765. רבינו הלל שם.
  766. עי' רבינו הלל שם. ועי' דרך אמונה שם בה"ל ד"ה והיו לו שדות אחרות כו', שאף אם נתן לאחרים שדות במתנה ונתנו לו מעות במתנה, אסור.
  767. עי' ציון 829 ואילך.
  768. עי' תו"כ שבציון 776 ואילך.
  769. ויקרא כה כח.
  770. עי' תו"כ בהר פרק ה; ילק"ש בהר רמז תרסד.
  771. ויקרא שם כו. עי' ראב"ד שם; רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  772. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א (לשיטתו שבציון 827 ואילך).
  773. תו"כ שם; ילק"ש שם: שיגאול.
  774. קרבן אהרן שם.
  775. עי' תו"כ שם, לגירסתנו וגי' ר"ש משאנץ שם: ת"ל. ועי' ראב"ד והג' הגר"א שם, שגרסו בע"א.
  776. ויקרא שם.
  777. תו"כ שם, לגי' הראב"ד והג' הגר"א שם: אם לא מצא; תו"כ שם, לגי' ר"ש משאנץ שם: אם. בתו"כ שם, לגירסתנו (וכ"נ שגרס רבינו הלל שם) ליתא לבבא זו.
  778. עי' משנה ערכין ל א, ורש"י ד"ה ולא ילוה; עי' תו"כ בהר פרק ה; עי' רמב"ם שמו"י פי"א הי"ז וערכין פ"ה ה"ב; עי' סמ"ג לאוין רעה; עי' קרי"ס שם ושם. ועי' דרך אמונה שם ס"ק פז, שאם הקונה מסכים, מותר, ועי' ציונים 752, 806, 813.
  779. ויקרא כה כו. תו"כ שם; ברייתא שם ב; רמב"ם שם; סמ"ג שם; קרי"ס שם.
  780. תו"כ שם; ברייתא שם.
  781. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  782. עי' תו"כ שם; עי' ברייתא שם; רמב"ם שם: לא; קרי"ס שם.
  783. קרבן אהרן שם.
  784. תו"כ שם: ויגאול; ברייתא שם.
  785. עי' רבינו הלל שם.
  786. עי' ציון 352. תוס' קדושין כא א ד"ה משום.
  787. עי' ציון 829 ואילך.
  788. עי' תו"כ שבציון 796 ואילך.
  789. ויקרא כה כח.
  790. עי' תו"כ בהר פרק ה; ילק"ש בהר רמז תרסד.
  791. ויקרא שם כו. עי' ראב"ד שם; רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  792. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א.
  793. תו"כ שם; ילק"ש שם: שיגאול.
  794. קרבן אהרן שם.
  795. עי' תו"כ שם, לגירסתנו וגי' ר"ש משאנץ שם: ת"ל. ועי' ראב"ד והג' הגר"א שם, שגרסו בע"א.
  796. ויקרא שם.
  797. תו"כ שם, לגירסתנו: אם. לגי' הראשונים והאחרונים שבציון 777: ידו לא ילוה (והמילים "ואם לא מצאה" נדרשות לדין שבציון 767 ואילך). ועי' ציון 439, שי"ג בע"א.
  798. קרבן אהרן שם.
  799. עי' ציון 371 ואילך.
  800. עי' ציון 390 ואילך.
  801. ויקרא כה כה-כו.
  802. שפ"א ערכין ל ב.
  803. עי' רבינו גרשום ערכין ל א; ר"ש משאנץ לתו"כ בהר פרק ה; הג' מהרי"ד לתו"כ שם, בשמו ובשם התוס'.
  804. ריטב"א קדושין סא א; הג' מהרי"ד שם, בד' רמב"ם וסמ"ג שבציון הבא, ושכ"מ בקדושין כ ב.
  805. עי' משנה ערכין ל א; עי' תו"כ שם; רמב"ם שמו"י פי"א הי"ח; עי' רמב"ם ערכין פ"ה ה"ב; עי' סמ"ג לאוין רעה; עי' קרי"ס שם ושם.
  806. עי' ריטב"א מכות ח א.
  807. ויקרא כה כו. תו"כ שם; ברייתא שם ב.
  808. ברייתא שם, לגירסתנו; קרי"ס שם. בברייתא שם, לגי' שטמ"ק שם אות יא: גאולתנו.
  809. עי' תו"כ שם; ברייתא שם; עי' קדושין שם; קרי"ס שם.
  810. רבינו גרשום שם; עי' רמב"ם שם.
  811. עי' רמב"ם שם.
  812. רבינו גרשום שם.
  813. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) ערכין פ"ט מ"ב.
  814. עי' ציון 359. תוס' קדושין כא א ד"ה משום.
  815. עי' ציון 829 ואילך.
  816. עי' תו"כ שבציון 824 ואילך.
  817. ויקרא כה כח.
  818. עי' תו"כ בהר פרק ה; ילק"ש בהר רמז תרסד.
  819. ויקרא שם כו. עי' ראב"ד שם; רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם.
  820. עי' ראב"ד שם; קרבן אהרן שם. ועי' רבינו הלל שם, שפי' בע"א (לשיטתו שבציון 827 ואילך).
  821. תו"כ שם; ילק"ש שם: שיגאול.
  822. קרבן אהרן שם.
  823. עי' תו"כ שם, לגירסתנו וגי' ר"ש משאנץ שם: ת"ל. ועי' ראב"ד והג' הגר"א שם, שגרסו בע"א.
  824. ויקרא שם.
  825. תו"כ שם.
  826. קרבן אהרן שם.
  827. ויקרא שם.
  828. כ"מ מרבינו הלל שם.
  829. ויקרא כה כה.
  830. תוספ' שבציון 750.
  831. תו"כ בהר פרק ה, לגי' רבינו הלל שם (ומזרחי ויקרא כה כו, בשמו): א"כ למה נאמר כי לא יהיה לו גואל שהוא יכול לגאול ואינו רוצה לגאול, שהרשות בידו (ועי' מזרחי שם, שמצדד שייתכן שאף רש"י שם גרס כן), ועי' ציון 841, שי"ג בע"א.
  832. ברייתא קדושין כא א, ורש"י ד"ה אלא יש לו.
  833. ויקרא כה כו.
  834. רש"י קדושין שם ד"ה וכי יש לך.
  835. ברייתא קדושין כא א.
  836. ר' יהושע בברייתא שם, ורש"י ד"ה אלא יש לו. ועי' שיטה לא נודע למי שם ומזרחי ודברי דוד שם, הטעם שלא העמידו הכתוב בגר שאין לו יורשים.
  837. ר' יהושע בברייתא שם, ורש"י שם.
  838. ויקרא שם.
  839. ויקרא שם כה.
  840. עי' פני שלמה שם.
  841. תו"כ בהר פרק ה, לגירסתנו: א"כ למה נאמר גואל שהוא יכול לגאול, לפי ר"ש משאנץ שם וקרבן אהרן שם (וכ"מ מעשירית האיפה שם), ועי' ציון 831, שי"ג בע"א.
  842. עי' ברייתא קדושין כא א.
  843. עי' ויקרא כה כד: ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ.
  844. ר' אליעזר בברייתא שם.
  845. עי' ויקרא שם.
  846. ויקרא שם כה.
  847. עי' פני שלמה שם.
  848. ויקרא שם כו.
  849. ריטב"א שם; עי' שיטה לא נודע למי שם.
  850. רש"י שם ד"ה חובה; עי' ריטב"א שם; עי' שיטה לא נודע למי שם.
  851. רש"י ויקרא כה כו, לפי רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג ל"ת רנה, ע"פ מזרחי שבציון 878 ואילך, ועי' ציונים 854, 881 ואילך, שי"מ בע"א; רמב"ם שבציון 853, לפי מגילת ספר שם ומקורי הרמב"ם לרש"ש שמו"י פי"א הי"ח ופני שלמה שם; סמ"ג לאוין ערה, לפי רי"פ פערלא שם, ועי' ציון 854, שי"מ בע"א; עי' מאירי קדושין כא א. וע"ע הלכה: בשאר תנאים ציון 745.
  852. מאירי שם.
  853. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  854. מגילת ספר שם, בד' רש"י שם (ועי' ציונים 851, 881 ואילך, שי"מ בע"א), וסמ"ג שם (ועי' ציון 851, שי"מ בע"א); רי"פ פערלא לספה"מ שם, בד' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קפא): פרשתי בגאולת חבר נשפר, ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' ריא): חוק גאולת ממכר.
  855. עי' תו"כ בהר פרק ה; עי' קדושין כא א, בד' רב ששת בגמ' שם כ ב.
  856. ויקרא כה כה.
  857. תו"כ בהר פרק ה; עי' רשב"א קדושין כא א; עי' ריטב"א שם.
  858. עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  859. עי' ויקרא שם. רבינו הלל שם.
  860. רלב"ג שם; עי' קרבן אהרן שם.
  861. עי' קרבן אהרן שם.
  862. עי' רש"י שם; עי' רשב"א שם. וע' תו"כ בהר פרק ח, וע"ע עבד עברי.
  863. רש"י שם ד"ה לקרוב קרוב קודם. ועי' ויקרא כה מט.
  864. עי' רש"י שם. ועי' ויקרא שם.
  865. עי' רשב"א שם, בפי' הגמ' שבציון 869.
  866. עי' ויקרא שם מח-מט.
  867. ברייתא בקדושין שם.
  868. גמ' שם, בד' רב ששת בגמ' שם א.
  869. גמ' שם ב, בד' רב ששת בגמ' שם א.
  870. רשב"א שם.
  871. עי' רש"י קדושין כא א ד"ה חובה; עי' רשב"א שם; ריטב"א שם.
  872. רשב"א שם.
  873. עי' מאירי שם; עי' חזו"א אה"ע סי' קמח לקדושין שם, ע"פ ברייתא שבציון 835.
  874. רש"י קדושין כא א ד"ה נגאל בקרובים; מאירי שם: מחזיק.
  875. רש"י ויקרא כה כד וכה.
  876. ויקרא שם כה. עי' רש"י שם.
  877. עי' ציון 853 ואילך.
  878. עי' ציון 831 ואילך. מזרחי שם; שפתי חכמים שם, בשמו; גו"א שם, בפי' הא'; קצור מזרחי שם, בפי' הא'.
  879. עי' ציון 841 ואילך.
  880. מזרחי שם; שפתי חכמים שם, בשמו; קצור מזרחי שם, בפי' הא'.
  881. ויקרא שם.
  882. ויקרא שם.
  883. גו"א שם, בפי' הב', ע"פ ר' אליעזר שבציון 843 ואילך, הלומד מכתוב אחר שהגאולה היא חובה בקרובים; קצור מזרחי שם, בשמו.
  884. עי' תו"כ ורש"י שבציון 888; עי' ראב"ד ור"ש משאנץ וקרבן אהרן שבציון הבא.
  885. תו"כ שבציון 888, לגירסתנו, לפי ראב"ד לתו"כ בהר פרק ג ור"ש משאנץ שם, בפי' הא', וקרבן אהרן שם, ועי' ציון 292, שי"מ בע"א.
  886. ויקרא כה יג. עי' תו"כ שם.
  887. ויקרא שם י. עי' רש"י שם יג; עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  888. תו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציון 295, שי"ג בע"א; רש"י שם.
  889. מזרחי שם; קרבן אהרן שם; עי' קצור מזרחי שם; עי' שפתי חכמים שם; ביאור הח"ח שם.
  890. קרבן אהרן שם; ביאור הח"ח שם.
  891. ויקרא שם.
  892. קרבן אהרן שם; ביאור הח"ח שם. ועי' מנחת יהודה שם.
  893. עי' רבינו בחיי שבציון 430; כ"מ מתוס' רי"ד קדושין טו ב; ועי' קנין פירות למס' עבדים סי' סז.
  894. ציון 697 ואילך.
  895. ציון 767 ואילך.
  896. ציון 787 ואילך.
  897. ציון 815 ואילך.
  898. ע"ע יובל ציון 616 ואילך, 622. עי' רבינו הלל לתו"כ בהר פרק ה; ר"ש משאנץ שם.
  899. עי' תו"כ שם, ורבינו הלל ור"ש משאנץ וקרבן אהרן שם. הרמב"ם השמיט.
  900. ויקרא כה כה.
  901. תו"כ שם.
  902. רבינו הלל שם.
  903. ויקרא שם.
  904. קרבן אהרן שם, בפי' הא'.
  905. רבינו הלל שם; עי' קרבן אהרן שם, בפי' הא'.
  906. קרבן אהרן שם, בפי' הא'; עי' עשירית האיפה שם.
  907. עשירית האיפה שם.
  908. ע"ע אתין וגמין: אתין. קרבן אהרן שם, בפי' הב'; תורה תמימה שם.
  909. קרבן אהרן שם, בפי' הב'.
  910. תורה תמימה שם.
  911. מלבי"ם פ' בהר סי' מב; עי' תורה תמימה שם, בשמו.
  912. מלבי"ם שם.