אנציקלופדיה תלמודית:שהיה (בשחיטה)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אחד מחמשה דברים המפסידים את השחיטה.

גדרה ושיעורה

הכלל

השהיה היא הלכה בהלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני[1], שטבח שאינו יודע אותן, אסור לאכול משחיטתו[2], והיא אחד מחמשה דברים המפסידים את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להזהר בכל אחד מהם[3].

ולכן אם היתה שהיה באמצע השחיטה, כגון שנפלה הסכין מידו והגביהה ושהה בהגבהה זו, או שנפלו כליו והגביהן - כגון שהיו בתי ידיו רחבים ונפלו לו על ידיו והגביהם על זרועותיו[4] - או שהשחיז את הסכין - שכשהתחיל לשחוט ונמצאה רעה הניח מלשחוט והשחיזה במשחזת ונמצא ששהה[5], או שהוליך הסכין על צואר הבהמה ונסתלק לפני גמר השחיטה[6] - או שנתעייף ובא חבירו ושחט במקומו, כיון ששהה באמצע השחיטה, השחיטה פסולה[7]. יש מן האחרונים שכתב בטעם ששהיה פסולה משום שכתוב "ושחט" ומשמע שחיטה אחת ולא שתי שחיטות, או משום שהבהמה נרתעת והדם נבלע באברים ושוב אינו יוצא אפילו על ידי מליחה[8], ודחו אחרונים אחרים דבריהם, שאין בדין שהיה טעם כלל והוא גזירת מלך[9], ואם נחפש טעמים בפסול שהיה, עלולים להגיע לידי תקלה[10].

על שיעור השהיה הפוסלת, עי' להלן.

שהיה בשחיטת עוף, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים ששחיטת עוף אינה מן התורה אלא מדרבנן[11], אין השהיה פוסלת בו אלא גזירה משום שהיה בשחיטת בהמה[12].

שלא מרצון

השהיה האוסרת, היא בין ששהה בשוגג בין במזיד בין באונס[13], בין ברצון[14].

גדר הפסול

בגדר הפסול של שהיה, יש מן האחרונים שדנו אם הוא דין פסול על השחיטה - כשאר פסולים: דרסה וחלדה וכיוצא - או שאינו אלא חסרון צירוף, והיינו שהשהיה בין תחילת השחיטה לסופה מפריד בין שני המעשים, ואינם מצטרפים, שבכל שחיטה משניקב הושט נעשית הבהמה טריפה ובגמר השחיטה היא מוכשרת, וכאשר יש שהיה, גמר השחיטה אינו יכול להכשיר, וכתבו בדעת ראשונים שהשהיה היא דין פסול ולא חסרון צירוף, ולכן שהיה בין מיעוט סימנים ראשון או בין סימן לסימן, נעשית הבהמה נבילה[15], וכן בן פקועה שבא על בהמה, שהולד אין לו תקנה[16], הוא משום שהיתה שהיה בשחיטתו של בן הפקועה[17]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שההלכה למשה מסיני חידשה שכאשר יש שהיה בשחיטה אינה חשובה שחיטה, אבל אין לפרש שהטעם הוא שידוע לנו שבזמן השהיה מתה הבהמה מאליה קודם שנשחטה רובה והרי היא נבילה[18]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שסוברים שפסול שהיה הוא משום חסרון צירוף שני מעשי השחיטה, שכתבו שכל מה ששחט כבר נחשב לנקב בעלמא ואינו נמשך לשחיטה זו הואיל ונשתהא כל כך והרי הוא נקב ונטרף[19].

שיעור השהיה

שיעור השהיה האוסר, לדעת חכמים הוא כדי שחיטה, ולדעת ר' שמעון הוא כדי ביקור[20] היינו בדיקת הסכין על ידי שוחט שהוא חכם[21], ויש שכתבו שהוא בדיקת השחיטה אם נשחט השיעור כראוי[22]. והלכה כחכמים[23] .

בבהמה

שיעור "כדי שחיטה", בבהמה, רב ושמואל ור' יוחנן אמרו שהוא כדי שחיטת בהמה לבהמה[24], והיינו שיעור שחיטה מראש ועד סוף[25], של בהמה אחרת[26], בשחיטת בהמה גסה לפי שיעור בהמה גסה ובשחיטת בהמה דקה לפי שיעור בהמה דקה[27], ויש מן הראשונים סוברים שאף לבהמה דקה משערים בשחיטת גסה[28]. ורבי חנינא אמר, ששיעור השהיה הוא כדי הטלה על הארץ של בהמה העומדת לפנינו ושחיטתה ור' יוסי ב"ר חנינא אמר שהוא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט, דקה לדקה וגסה לגסה[29].

ונחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שנחלקו האמוראים, ולדעת רב ושמואל ור' יוחנן שיעור שהיה הוא כדי שחיטה בלבד, ללא הטלת הבהמה, ולדעת ר' חנינא ור' יוסי בנו שיעור שהיה הוא כדי הרבצה והגבהה ושחיטה[30], ולדעה זו הלכה ששיעור שהיה הוא כדי שחיטה בלבד, ללא הגבהה והרבצה[31]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו, ולדעת כולם שיעור שהיה הוא כדי הרבצה הגבהה ושחיטה[32], שהגבהה והרבצה צורך שחיטה הן[33].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים ששיעור שהיה הפוסל הוא כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט[34], בבהמה גסה כדי שיגביה וישחוט בהמה גסה, ובבהמה דקה, כדי שיגביה וישחוט דקה[35], ובשיעור פחות מכאן, כשרה[36]. ויש סוברים שאף בדקה משערים לפי שחיטת גסה, ובהגבהה והרבצה של דקה[37]. ויש סוברים שבדקה משערים לפי שחיטת גסה והגבהה והרבצה של גסה[38]. על הסוברים שיש לאסור בכל שהיה, אפילו במשהו, עי' להלן[39].

בעוף

שיעור "כדי שחיטה" בעוף, לדעת רב הוא כדי שחיטת עוף לעוף[40], וכן בדעת רבי יוסי ב"ר חנינא ואמוראי דמערבא, ששיעור שחיטת בהמה דקה לדקה ובהמה גסה לגסה[41], יש מן הראשונים שכתבו ששיעור שהיה לעוף הוא שחיטת עוף[42].

ולדעת שמואל ור' יוחנן, השיעור הוא כדי שחיטת בהמה[43], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ר' יוסי ב"ר חנינא[44], ונחלקו בדעתם: יש מן הראשונים שכתבו שהוא שיעור הגבהה והרבצה ושחיטת בהמה דקה[45]. ויש שכתבו שהוא שיעור שחיטה של בהמה שנפלה לארץ ואינה מחוסרת אלא שחיטה[46]. ויש שכתבו שמשערים בשיעור שחיטה של בהמה גסה ללא הגבהה והרבצה[47]. וכתבו אחרונים, שכיון שלדעת ר' יוסי ב"ר חנינא שחיטת עוף אינה מן התורה אלא מדרבנן[48], שהיה בשחיטת עוף אינה אלא גזירה דרבנן משום שהיה בבהמה, ולכן אין להחמיר יותר מבהמה והשיעור הוא כדי שחיטת בהמה[49]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שלדברי הכל משערים לעוף בשחיטת עוף, ולא נחלקו אלא שלרב משערים בחיתוך סימן אחד, שזהו הכשר שחיטתו, ולשמואל ור' יוחנן משערים בחיתוך שני סימנים[50].

להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו ששיעור השהיה בעוף הוא כדי שחיטת בהמה[51], מהם סוברים שהוא שיעור הגבהת והרבצת ושחיטת בהמה דקה[52], ומהם סוברים שהוא שיעור כדי שחיטה בלבד של בהמה גסה[53]. וכתבו אחרונים שאפשר לסמוך על הדעה ששיעור השהיה הוא כדי הגבהת והרבצת ושחיטת בהמה דקה, בשעת הדחק או בהפסד מרובה[54].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו ששיעור השהיה בעוף הוא כדי שחיטת עוף[55], שכן לדעתם סוברים רב ור' יוסי ב"ר חנינא ואמוראי דמערבא, וכן יש להחמיר[56], יש מן הראשונים שכתבו שלדעה זו שיעור כדי שחיטה בעוף הוא תפיסתו בידים והכנתו לשחיטה, וכדרך שעושים במליקה*, שתופסים שתי הגפיים בשתי אצבעותיו ורגל באצבע קטנה ומנתח צוארו ואוחז בו באצבעותיו[57], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדעה זו השיעור הוא כדי שחיטה בלבד[58]. וכתבו אחרונים שיש להחמיר לכתחילה כדעה זו, שבשיעור שחיטת עוף בחיתוך סימן אחד, ללא הגבהה והרבצה, נאסר[59].

שיעור השהיה בעוף כששהה במיעוט בתרא

שיעור השהיה בעוף כאשר שחט הרוב ושהה במיעוט אחרון של הסימנים, לסוברים שבזה נסתפק רב הונא בריה דרב נתן אם השהיה פוסלת, ולהלכה מחמירים לפסול[60], יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שהוא ספק דאוריתא ולכן מחמירים[61], הרי יש להחמיר כרב ולאסור בשיעור שחיטת עוף[62], בשחיטת סימן שלם[63], ולסוברים שהוא ספק דרבנן, אלא שמחמירים כיון שעלתה בתיקו[64], הרי שלענין השיעור, כיון שהוא מחלוקת אמוראים, יש להקל ככל ספק דרבנן, ומשערים אף בעוף כדי שחיטת בהמה[65].

בחיה

שיעור שהיה בחיה*, יש מן האחרונים סוברים שהוא כבהמה דקה[66], ויש מן האחרונים סוברים שהוא כעוף[67], ויש שכתבו שמשערים בו כעוף אך לא מעיקר הדין[68].

חיתוך הסימנים שבכלל "כדי שחיטה"

במספר הסימנים שבכלל שיעור שהיה "כדי שחיטה", יש מן הראשונים שכתבו שהוא רוב שני סימנים בבהמה ורוב סימן אחד בעוף, שהוא שיעור שחיטה הכשירה[69].

ויש מן האחרונים בדעת הראשונים, שבשהה כדי שיעור הכשר שחיטה והוא רוב סימנים, הרי זו נבילה ודאי, ובשהה כדי חיתוך מיעוט סימנים, כשרה, ובשהה כדי חיתוך מעט פחות מרוב סימנים, הרי זו ספק נבילה[70]. וכן כתבו אחרונים להלכה[71].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף כששהה כדי שחיטת מיעוט הסימנים, הרי זה ספק נבילה[72], ולדעתם זהו שנסתפק רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[73], האם שיעור השהיה הוא כשחיטה גמורה של רוב שני סימנים או אפילו כשחיטת מיעוט סימנים, ועלתה בתיקו, ולחומרא[74].

ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שיש אפשרות לשחיטה כשירה בשחיטת ושט ורוב ומשהו מהקנה, יש להחמיר בשיעור זמן זה[75], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שפעמים ששחיטת עוף תהיה במשהו, כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף חיתוך כל שהוא בשביל השחיטה ודי בכך[76].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שספק הוא האם שיעור כדי שחיטה הוא כדי שחיטת רוב שני סימנים בשחיטה אחרת, והיינו מתחילה ועד חיתוך הרוב, או שהוא שיעור השלמת החיתוך בשחיטה זו עד חיתוך רוב שני הסימנים, ולדעתם זהו שנסתפק רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[77], היינו שהתחיל לשחוט ונותרו לו מיעוט סימנים להשלים לרוב, וכיון שעלתה בתיקו יש להחמיר, וכל שלא שחט הרוב, הרי זה ספק נבילה[78].

ויש מן האחרונים שצידדו לומר, שמשערים בשחיטת כל שני הסימנים, כיון שלכתחילה המצוה בבהמה היא לשחוט כל שני הסימנים, ובעוף, לדעת רב שחיטת סימן אחד ולדעת שמואל בשחיטת שני סימנים[79].

אופן השחיטה שבו משערים

שיעור שחיטת ב' סימנים בבהמה, יש מן האחרונים שכתבו שאין משערים באופן שתופס הסימנים ומשכיבם זה אצל זה ושניהם נשחטים כאחת, אלא באופן ששוחטם כמו שהם מחוברים בגוף, שהקנה הוא סמוך לעור יותר והוא נשחט תחילה[80]. ויש מן האחרונים שכתבו שיש להחמיר ולשער באופן ששוחט את ב' הסימנים בבת אחת[81].

חיתוך העור

חיתוך העור, כתבו ראשונים שהוא בכלל שיעור כדי שחיטה, שכיון ששחיטת הסימנים באה בדרך כלל עם חיתוך העור "שיעור שחיטה" הוא כדרך השחיטה הרגיל[82]. מריטת הנוצות בעוף, בדעת הסוברים ששיעור שהיה בעוף הוא כדי שחיטת עוף[83], יש מן הראשונים שנסתפק אם המריטה בכלל שיעור שחיטה[84], ויש מן האחרוני שכתבו שכיון שהיא צורך השחיטה, הרי בכלל שיעור כדי שחיטה[85].

מחצה סימנים

שהה בשיעור הגבהה והרבצה ושחיטת מחצה מהסימנים, יש מן האחרונים שכתבו שאי אפשר לצמצם ושמא יש רוב סימנים, ולכן יש לאסור מעיקר הדין[86].

המנהג להטריף בכל שהיה

יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהמנהג להטריף כל שהיה אפילו במשהו, בין בעוף ובין בבהמה[87], והטעם, משום שאין אנו בקיאים בשיעור שהיות[88]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם, שאפשר שרב הונא בריה דרב נתן שנסתפק בשהיה במיעוט סימנים[89], ספיקו הוא אם משערים בשחיטת בהמה אחרת מתחילה ועד סוף או בשחיטת מה שנשאר לחתוך בשחיטה זו עד שחיטת רוב סימנים, ולצד השני, ייתכן שלא נותר אלא מעט והשהיה היא מועטת, וכיון שעלתה בתיקו יש להחמיר ולכן מחמירים בשהיה כלשהי[90].

וכתבו אחרונים, שאפילו בהפסד מרובה אין להקל[91].

ויש שכתבו שבשעת הדחק או הפסד מרובה אפשר להקל כשיעור השהיות בבהמה ובעוף[92].

וכתבו אחרונים, שיש דרגות שונות בשהיה בבהמה: א) אם שהה שיעור הגבהה והרבצה ושחיטת רוב ושט ומשהו מהקנה, הרי זו נבילה ודאית[93]. ב) שהה שהיה מועטת, שהגביה ידו מעט, שאינו אסור אלא מחמת המנהג לאסור בשהיה כלשהי[94], אינו אלא איסור דרבנן בלבד[95]. ג) שהה שיעור שחיטת ב' סימנים ללא הגבהה כלל, הרי זה ספק דאורייתא, ובהפסד מרובה ובצורך גדול אינו אלא איסור דרבנן[96]. ובעוף, שהה שיעור כלשהו, הרי זה ספק דאורייתא[97].

הסכין והשוחט שבהם משערים

הסכין והשוחט שבהם משערים שיעור שחיטה, יש מן האחרונים שכתבו שמשערים לפי רוב סכינים שהם יפים ולפי רוב שוחטים שהם זריזים לשחוט[98]. ויש מן האחרונים שכתבו שמשערים בשוחט מהיר וסכין יפה[99].

בעל החיים בו משערים

שיעור שהיה בעוף, לסוברים שהוא כשחיטת עוף[100], יש מן האחרונים שכתבו שמשערים לפי העוף הגדול בעולם[101].

צירוף שהיות

שחט מעט ושהה מעט, וכן כמה פעמים, עד שגמר השחיטה, ולא שהה בפעם אחת שיעור שהיה, אלא שבצירוף כל השהיות עולה ששהה שיעור שהיה, נסתפק רבא בתלמוד אם חשוב שהיה, ולא נפשט[102], וכתבו ראשונים ואחרונים להלכה שהיא ספק נבילה[103]. וכתבו אחרונים, שלפי המנהג שמחמירים בשהיה אפילו במשהו[104], הרי זו טריפה[105].

על שהיה במליקת העוף, אם היא פוסלת בה, ע"ע מליקה.

אופני השהיה

הזזת הסכין

התחיל לשחוט ושהה קודם שיגמור, כתבו אחרונים שאפילו לא הגביה ידו, הרי זו שהיה[106]. התחיל לשחוט ועשה הולכה והבאה של הסכין ללא חיתוך, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב שהיה[107], ויש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב שהיה[108].

נדחתה ידו עם הסכין ממקום למקום, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב שהיה[109]. ויש שכתבו שאף בנדחף הסכין יש להחמיר, אם לא בהפסד מרובה או צורך גדול[110]. ויש שכתבו שבעוף יש להחמיר בנדחף הסכין[111].

נגעה הסכין בכותל או בקרקע

נגע ראש הסכין בכותל או בקרקע בשעת השחיטה, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב שהיה[112], ויש מן האחרונים שכתבו שאין להחמיר בזה כלל[113]. ואם אינו יודע מתי נגעה הסכין, אם קודם שחיטה או אחר שחיטה, יש שכתבו שבזה אף האוסרים יודו שכשרה[114], ויש שכתבו שמנהג השוחטים להחמיר, כל עוד לא נתברר שלא שחט אחרי הדחיפה, וכן אינם מחלקים בין דחיפה חזקה לדחיפה ונגיעה קלה[115]. ואם לא נדחף הסכין, רק העבירו בהולכה והבאה על עץ בפעם אחת, ויש ספק אם שהה כאשר נגע בעץ, כתבו אחרונים שכיון שהמנהג להחמיר בשהיה משהו אינו אלא מנהג אומרים בזה ספיקו להקל[116].

הטיית הסכין לצדדים

הטיית הסכין לצדדים בזמן השחיטה, יש מן האחרונים שכתבו שיש להיזהר מלעשות כן, שמא לא תיגע הסכין בסימנים מחמת הנטיה, והרי זה שהיה גמורה, ובפרט בעוף ששיעורו במשהו, ובדיעבד אין להחמיר[117].

שחיטה שנמשכה זמן

שחיטה שנמשכה זמן, כגון ששחט בסכין רעה - שאין חידודה חותך יפה[118] - אמר רבא, וכן הלכה, שאפילו נתארכה השחיטה כל היום כולו, אינו חשוב שהיה והשחיטה כשרה[119], כיון שמוליך ומביא את הסכין ואינו מפסיק בשחיטתו[120].

חיתוך מיעוט סימן שנמשך זמן

שחט רוב הסימן הראשון כדין, ובמיעוט אחרון של הסימן, קודם חיתוך סימן השני, הוליך והביא את הסכין ושהה בשיעור שחיטת אותו מיעוט, יש מן הראשונים סוברים שזהו שנסתפק רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[121], והיינו שנסתפק האם אותה שאמר רבא ששחיטה שנמשכת זמן אינה חשובה שהיה[122], הוא דוקא בנתעסק בצרכי שחיטה, כלומר בחיתוך רוב הסימן, אבל כשחותך מיעוט אחרון של סימן ראשון במשך זמן, קודם שחותך סימן שני, יש לומר שכיון שמדאורייתא אין צורך בחיתוך מיעוט אחרון, כיון ששוהה בשחיטתו, הרי היא פסולה, שהרי הוא כמחתך בבשר בעלמא, ומאידך יש לומר שאף כשחותך את מיעוט הסימן חשוב מתעסק בשחיטה - שכיון שכל הסימן בר שחיטה הוא[123], או שלכתחילה צריך לשחוט גם את הסימן שני[124] - ועלתה בתיקו, ולפיכך יש להחמיר[125], וכתבו שלכן ספיקו של רב הונא הוא רק בבהמה, שיש לשחוט שני הסימנים, אבל בעוף, כיון ששחט רוב הסימן הראשון, כבר נגמרה השחיטה[126]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שנתעסק בשחיטה ראויה, אינו חשוב שהיה, וכשרה[127].

להלכה, השוחט בסכין שאינו חד ונתעכב בשיעור שהיה בשחיטת מיעוט אחרון של סימן הרי זו פסולה[128], ודינה ספק נבילה[129], ודוקא בהמה, שצריך בה שחיטת רוב שני סימנים, וכיון ששחט רוב הסימון, המיעוט הנשאר נחשב כשחוט ומה שנתעכב בשחיטה, אפילו הוליך והביא את הסכין, חשוב כחותך בידה או ברגלה, אבל בעוף, שהכשרו בסימן אחד, כשר[130]. וכתבו אחרונים, שאף למנהג להחמיר בכל שהיה אפילו במשהו[131], כאשר מתעסק בשחיטת הסימנים אינו נאסר אלא בשיעור שהיה[132]. ויש מן האחרונים סוברים שלפי המנהג להחמיר בשהיה אפילו במשהו, השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה בכל ענין[133], ומהם שכתבו שבהפסד מרובה אפשר להקל שאינו נאסר אלא בשיעור שהיה[134].

ואם כיוון והניח שני הסימנים זה אצל זה, כתבו אחרונים שאף בבהמה כשרה[135].

וכתבו אחרונים, שאף על פי שממשיך להוליך ולהביא את הסכין לחתוך, אם לפעמים חותך ולפעמים אינו חותך, חשוב שהיה ואסור אפילו בעוף[136].

שהה לאחר רוב הסימנים

שחט רוב הסימנים ושהה קודם חיתוך המיעוט שנשאר, ושוב גמר שחיטתו, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין השהיה פוסלת[137], שכיון שנשחטו רוב סימנים, שהוא שיעור הכשר שחיטה, אין השהיה שלאחר מכן גורעת, וכשרה[138], ולדעתם זהו ששנינו בתוספתא: שחט אחד או רוב אחד בעוף, אף על פי ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו, כשרה[139].

ב) ויש מן הראשונים סוברים שזהו שנסתפק בתלמוד רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[140], אם כיון שכבר שחט רוב הסימנים הוכשרה בכך, או שמא כיון שאחר השהיה סיים השחיטה, שחיטה אחת היא, ועלתה בתיקו[141], ולפיכך יש להחמיר, שטריפה[142]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהוא ספק דאוריתא, ולכן מחמירים כבכל ספק דאוריתא[143], ואף על פי שכבר הותרה הבהמה בשחיטת רוב הסימנים, מכל מקום השהיה במיעוט אחרון חוזרת וסותרת את השחיטה הכשרה ופוסלתה למפרע[144]; או שכיון שלא משך ידו מן השחיטה, עדיין לא נסתיים היתר השחיטה, ואם שחט את הסימנים כולם, אין הבהמה ניתרת אלא בשחיטת כולם[145], או שכך היא ההלכה למשה מסיני[146]; או שלדעה זו מדאוריתא לכתחילה צריך לשחוט כל הסימן ורק בדיעבד די ברוב סימן, וכל עוד מתעסק בשחיטת המיעוט הרי זה עדיין שחיטה דאוריתא[147], וכתבו אחרונים, שלטעם זה שהוא ספק דאוריתא כיון שמן התורה יש חיוב לשחוט אף מיעוט סימן, אזי אם שהה לפני מיעוט סימן שני, ששחיטתו היא רק דרבנן, אין לאסור[148].

ויש סוברים שהוא ספק דרבנן[149], גזירה משום שהיה שקודם שחיטת הרוב[150], שסוף סוף זו שהיה בשחיטה[151], וכתבו אחרונים שאף על פי שהוא ספק דרבנן, הולכים בו להחמיר, שלדעה זו בכל ספק בעניני איסור בתלמוד שעלה בתיקו, אף בדרבנן, מחמירים בו[152]. על שיעור כדי שחיטה בשהיה במיעוט אחרון, אם הוא בשיעור שחיטת עוף או בשיעור שחיטת בהמה, עי' לעיל[153].

ג) ויש מן הראשונים סוברים שזהו שנסתפק רב הונא בריה דרב נתן, אולם לדעתם הולכים להקל וכשרה[154], וכתבו ראשונים ואחרונים בדעתם שכיון שמדרבנן הצריכו לכתחילה לשחוט ב' סימנים שלמים, הספק הוא האם הצריכו גם לסיים בכשרות - כדי שלא יבוא לידי קלקול שחיטה עצמה[155], או מצד מראית העין[156], או שמא יבוא לטעות ולהתיר בשהיה לאחר מיעוט ראשון של הסימנים[157] - וכיון שאינו אלא ספק דרבנן, הולכים בו להקל[158], וכתבו אחרונים שלדעה זו אף בספק איסור דרבנן שעלה בתיקו הולכים להקל[159]. וכתבו אותם ראשונים, שכל הספק הוא דוקא בבהמה, אבל בעוף לאחר ששחט חצי קנה אין חשש כלל[160], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שכל החשש הוא מצד הרואה שיסבור ששהיה מותרת אף קודם הכשר שחיטה, אזי אם נשחט כבר הקנה, אפילו יבוא להכשיר קודם שנשחט הרוב אין חשש, שהרי חצי קנה פגום כשר, אולם אם נשחט רק הושט, כיון שנקובת הושט פסולה ואינו ניתר אלא בשחיטת הרוב, אכן יש לחוש שמא יתיר קודם שחיטת הרוב[161].

להלכה, כתבו אחרונים שלכתחילה יש לחוש לדעה ששהיה פוסלת כל שלא נגמרה שחיטת שני הסימנים[162], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאפילו בדיעבד המנהג להטריף, ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות, יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחט[163], אך יש להיזהר שלא ישבור המפרקת[164], שהשובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה, אסורה משום מבליע דם באברים[165]. ויש מן האחרונים שכתבו שהמנהג שהשוחט מכניס אצבעו בין הסימן לצואר, ופוסק באצבעו את המיעוט כבר בעת השחיטה[166]. ויש מן האחרונים שכתבו שבדיעבד כאשר שחט רוב הסימנים ושהה קודם שחיטת מיעוטם כשר[167].

ספק שהיה במיעוט אחרון, יש מן האחרונים שכתבו שלכל הדעות כשרה[168].

בסכין פגומה

חתך רוב סימנים ושוהה למות, לסוברים ששהיה לאחר רוב סימנים פוסלת[169], יש מן הראשונים שכתבו שיכול לחתוך המיעוט בסכין פגומה[170]. וכתבו ראשונים ואחרונים, שאף בסכין פגומה אינו מועיל[171].

ע"י יהודי אחר או גוי

חתך רוב סימנים ושוהה למות, לסוברים ששהיה לאחר רוב סימנים פוסלת[172], כתבו אחרונים שאפילו על ידי יהודי אחר שאינו השוחט אין להקל לסיים השחיטה[173]. על ידי גוי המסיים השחיטה, כתבו אחרונים שאינו חשוב שחיטה וכשר, אלא שיש להמנע מלעשות כך, שאין הכל בקיאים ויבואו לשחוט על ידי ישראל[174].

שהה לאחר חיתוך מיעוט סימנים

חתך מיעוט סימנים, ושהה, יש מן הראשונים שכתבו שזהו שנסתפק רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[175], האם כיון שעדיין לא שחט הרוב, אינה חשובה התחלת שחיטה וכשרה, או שמא כיון ששהה בשחיטה פסולה[176].

שהה במיעוט סימן ראשון

שהה לאחר ששחט מיעוט סימן ראשון, יש מן הראשונים שהבהמה טריפה, שממה נפשך, אם שהה בגרגרת, לא עשה כלום, ואם שהה בושט, שנטרף בנקב משהו[177], הרי שכיון שניקב הושט בחיתוך הראשון ושהה אחר כך, נסתלק המעשה הראשון והרי זה נקב בעלמא וטריפה[178]. ויש מן הראשונים שכתבו שבשהה במיעוט ראשון של הושט, בזה נסתפק רב הונא בריה דרב נתן בשהה במיעוט סימנים[179], ויש להחמיר, ובשהה במיעוט ראשון של קנה, כשר, כשם שהמוצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כלשהוא שחיטתו כשרה[180].

שהיה בקנה של עוף

שהה בחיתוך הקנה של עוף, יש מן הראשונים שכתבו שאין השהיה פוסלת[181] אף לא מדרבנן, שהרי עוף ניתר בשחיטת רוב סימן אחד[182], ובחיתוך קנה, אם חתך מיעוט ושהה, הרי שלא עשה כלום, שאין הקנה נטרף אלא בחיתוך רובו[183], ואם חתך רובו, הוכשר ושוב אין השהיה מגרעת[184], אולם בבהמה, כיון שצריך שחיטת רוב שני סימנים, יש שהיה בחיתוך הקנה בין סימן לסימן[185]. ויש מן הראשונים סוברים ששהיה בחיתוך קנה של עוף, אם היתה לאחר חיתוך הרוב, נסתפק בה רב הונא בריה דרב נתן, ויש להחמיר[186], וכן כתבו אחרונים שלכתחילה יש לחוש ולהחמיר[187].

התחיל לשחוט בעוף

התחיל לשחוט בעוף וחתך מעט והגביה הסכין מהצואר, לדעה שהשיעור בעוף הוא כדי שחיטת עוף[188], כתבו ראשונים ואחרונים שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט, ואפילו לא הגביה הסכין אלא מעט, יש לחוש, ששהיית העוף מועטת מאד כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף וזה נעשה מהר[189]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שדוקא כאשר חתך ויצא דם יש לחוש ששחט משהו מהושט[190]. ויש שכתבו שאפילו לא יצא דם, כיון שחתך יש לחוש ששחט משהו מהושט[191].

אמר השוחט שברי לו שלא שחט אלא את העור ולא הסימן, כתבו ראשונים ואחרונים אם יצא דם אין סומכים עליו[192], אבל אם לא יצא דם, כתבו אחרונים שסוכמים עליו[193]. ואם יודע בבירור שלא נחתך הושט, כגון שתפס הקנה לבדו בידו והתכוון לשמור שלא ייחתך הושט, נאמן[194].

בא השוחט לשאול אחר שהגביה סכינו, כתבו ראשונים ואחרונים שישחט הקנה לבדו במקום אחר ואחר כך יהפוך הושט ויבדוק אותו[195]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעה הסוברת שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט[196], אין בדיקה זו מועילה, וטריפה[197], אלא שבהפסד מרובה או לצורך מצוה אפשר להקל כדעה ראשונה[198].

נמצא משהו באחד הסימנים

נמצא לאחר שחיטה איזה דבר, מונח בקנה או בושט ונשחט עמו, למנהג שאוסרים אפילו בשהיית משהו, כתבו ראשונים ואחרונים שהבעל חיים הנשחט טריפה, שודאי הוצרך לשהות מעט בחיתוך הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והרי זה שיהוי משהו וטריפה[199]. יש שכתבו שאף בנמצא בבהמה יש להטריף[200], ויש שכתבו שבנמצא בבהמה בהפסד מרובה כשר[201]. וכתבו ראשונים ואחרונים שכן הוא הדין בכל דבר רך, כגון גמי או עשב וכיוצא, שדבר רך שאינו מתוח אינו נחתך בקלות[202]. וכתבו אחרונים שאפילו בנמצא חוט השערה בתוך הושט, טריפה[203]. ויש מן האחרונים שכתבו להתיר בעשב ארוך ודק[204], וכן בדעת הסוברים להחמיר בשהיה במיעוט אחרון[205], יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום אין להחמיר בשהיה משהו ולכן בנמצא עשב דק, שהשהיה היתה רק במיעוט אחרון, אין להחמיר[206].

נמצא בין הסימנים

נמצא איזה דבר, כגון גמי וכיוצא, בין הושט והקנה מבחוץ, כתבו אחרונים שטריפה[207].

ספק אם נחתך הגמי בשחיטה

כאשר נמצא גמי באחד הסימנים, ויש ספק אם נחתך בשחיטה או לא, כתבו אחרונים שאין להטריף[208], אף בעוף[209].

נמצאו בושט דברים שלמים

נחתך הושט ונמצא בו גמי שלם שלא נחתך, כתבו אחרונים שכשר[210], ואפילו בעוף[211], והטעם, כיון שהשוחט לא הרגיש עיכוב בחיתוך, אומרים שהסכין עשה מקום לעצמו ועבר[212]. וכן אם מצא כמה גרעינים קשים, כגון שעורים או חטים, וראה שהם שלמים שלא נחתך אחד מהם ולא הרגיש שום עיכוב, אם הושט אינו מלא מהם, כשר, ואם הושט מלא מהם, טרף, שודאי חתך אחד מהם ללא ידיעתו[213]. ויש מן האחרונים שאסר בושט שנמצא בו סובין[214].

בעופות מפוטמים

עופות מפוטמים, פעמים שנשאר עדיין בושט שלהם האוכל מהפיטום, ולכן כתבו אחרונים שיש בזה שהיה גמורה, ולפני השחיטה צריך להזיז את האוכל בושט כלפי מטה, ולהשקות את העוף במים, והכל כדי שהאוכל ירד ולא יפגע בסכין השחיטה[215].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' חולין כז א: שהיה וכו' גמרא ורש"י שם ד"ה דלא לשוייה; רמב"ם שחיטה פ"א ה"ד: שכל הדברים האלו על פה צוה בהן וכו'. ועי' פמ"ג בפתיחה להל' שחיטה שכיון שההלכה באה לפרש מהו זביחה האמורה בתורה, דין תורה גמור יש לה וכמפורש בתורה, וכ"ה במנחת אהרן יו"ד כג יז, אולם בשמ"ח שם שאינו כמפורש בתורה, ועי' דרכ"ת שם ח, שנפק"מ אם הוא כמפורש בתורה או הלל"מ לענין תוכחה.
  2. ↑ חולין ט א; רמב"ם שחיטה פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד כג א.
  3. ↑ רמב"ם שם פ"ג ה"א.
  4. ↑ ר"י מלוניל להלן.
  5. ↑ שם.
  6. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' חת"ס שם.
  7. ↑ משנה חולין לב א; רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ב; טוש"ע יו"ד כג ב. ועי' ר"ש כלים פ"ה מ"ד, שבמקרים שהביאה המשנה לדין שהיה, אין חידוש באחד יותר מחבירו, ועי' לב אריה חולין שם ד"ה נפלה, שבכל מקרה יש חידוש יותר מחבירו, והיה צריך להשמיע שבכולם השיעור הוא אותו שיעור של כדי שחיטה.
  8. ↑ פרישה יו"ד סי' כג ג.
  9. ↑ תבו"ש שם ס"ק א, ע"פ בעה"מ חולין ז א.
  10. ↑ תבו"ש שם ופמ"ג שפ"ד שם ב וחכמ"א כלל ז אות א, שלפי הטעם שהדם נבלע באברים, יבואו להכשיר ע"י צלי, או בבני מעיים שאינם מחזיקים דם, או בתערובת.
  11. ↑ ע"ע שחיטה.
  12. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יב אות ח, ועי' ציון 49.
  13. ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג הכ"ב; טוש"ע יו"ד כג ב. ועי' בהגר"א שם א שהמקור הוא במשנה חולין לב א, ונ' שהכוונה לנפלה הסכין והגביהה וכו' שהמקרים שהמשנה מביאה הם מקרים של אונס.
  14. ↑ טוש"ע שם. ועי' פר"ח שם ג שרצון היינו מזיד, אלא דרך הש"ס היא לנקוט רצון אצל אונס, ולשון הרמב"ם שהשמיט רצון, מדוקדק.
  15. ↑ קובץ שמועות חולין אות כא, בד' ר"ת בס' הישר (עי' חידושים סי' תמג), ושם שהרי לדעת ר"ת נקובת הושט היא טריפה, ע"ע נקובה, ואם היה פסול שהיה מחמת חסרון צירוף, הרי שצריכה להיות טריפה ולא נבילה.
  16. ↑ עי' חולין עה ב.
  17. ↑ רש"י שם, וקובץ שמועות שם בדעתו, והיינו שהבן פקועה חשוב שיש לו רק סימן אחד, והרי לא שייך כאן חסרון צירוף שהרי הסימנים אינם נקובים.
  18. ↑ לבוש יו"ד כג ב, ושם שהרי בבן פקועה הבא על הבהמה, שפסולו משום שהיה, עי' ציונים 16-17, רואים אנו שלא מתה הבהמה בשהיה זו.
  19. ↑ מאירי שם במשנה. ועי' חי' רעק"א לשו"ע יו"ד סי' כז שמ' מדבריו שפסול שהיה הוא משום שתחילת השחיטה אינה מצטרפת לסופה בגלל ההפסק ביניהן, ונמצא שתחילת חיתוך הסימנים אין לה תורת שחיטה אלא נחשב כנחתך הסימן מאליו, שכן השוה שם בדבריו בין נפסק מיעוט הושט מאליו והמשיך לחתוך את רובו, לבין שחט מיעוט הושט ושהה והמשיך לשחוט את רובו, שאם במקרה הא' אינה אלא טריפה, אף במקרה הב' אינה אלא טריפה ולא נבילה.
  20. ↑ משנה חולין לב א.
  21. ↑ גמ' שם ורש"י.
  22. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם.
  23. ↑ עי' גמ' שם שמבררת מהו כדי שחיטה; פהמ"ש לרמב"ם שם.
  24. ↑ חולין לב א.
  25. ↑ רש"י שם ד"ה מאי; ר"י מלוניל שם; נמוק"י שם.
  26. ↑ רש"י שם.
  27. ↑ עי' גמ' שם: אמרי במערבא וכו' דקה לדקה וגסה לגסה, ורש"י שם ד"ה דקה ותוס' שם ד"ה ושמואל, ומ' מדבריהם שלענין בהמה בבהמה שאין מחלוקת בין רב לשמואל ור"י, לכו"ע משערים דקה בדקה גסה בגסה; עי' פסקי רי"ד שם שלענין גסה בגסה ודקה בדקה לא נחלקו האמוראים; פרחי כהונה שם; עי' צל"ח שם ד"ה ועוד קשה.
  28. ↑ רא"ש חולין פ"ב סי' ט, ושכן ד' הרי"ף; טור יו"ד כג.
  29. ↑ חולין שם ורש"י.
  30. ↑ רגמ"ה חולין לב א ד"ה בחביבי ורש"י שם ד"ה איכא, לגי' בגמ' שם: עומדת להטיל איכא בינייהו, ומאירי שם בדעתם (בשם גדולי הרבנים); פסקי רי"ד שם; בעה"מ שם (ז א) ד"ה אתמר.
  31. ↑ רא"ש חולין פ"ב סי' ט בד' רש"י שם; בעל המאור שם; פסקי רי"ד שם; פסקי ריא"ז שם ה"ב בשם רוב הגאונים.
  32. ↑ רמב"ן שם ד"ה אמר רב פפא, בשם הגאונים והרי"ף, ורשב"א שם ד"ה אמר רב פפא ור"ן שם ומאירי שם, שאין גורסים איכא בינייהו, שהאמוראים הנ"ל לא נחלקו כלל לגבי הגבהה והרבצה. ועי' מאירי שם, שבתחילה ר"ל שהאמוראים לא באו לפרש מהו שיעור "כדי שחיטה" שבד' חכמים שבמשנה, אלא דעה אחרת היא, ואין הלכה לא כחכמים ולא כר"ש, אולם בהמשך דבריו נקט שאמוראים אלו באו לפרש מהו שיעור "כדי שחיטה" שבדעת חכמים, וכ"מ ברמב"ן וברשב"א שבציון הבא.
  33. ↑ רמב"ן ורשב"א שם.
  34. ↑ עי' רי"ף חולין לב א (ז א-ב) ורמב"ן רשב"א ורא"ש שם (פ"ב סי' ט) בדעתו; רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ב; רא"ש שם; טור יו"ד כג: וכן עיקר; שו"ע שם ב. ועי' כנפי יונה שם שנסתפק אם ההגבהה הכוונה שהבהמה רבוצה לפניו, ושהה כדי זמן שיכול להגביהה ולחזור ולהרביצה, או שהכוונה להפלתה על הארץ כשמכינים אותה לשחיטה וקושרים ידיה ורגליה.
  35. ↑ רמב"ם שם ה"ג; שו"ע שם, ועי' טור שם וט"ז שם א, בדעתו. ועי' ערוה"ש שם ב בדעת הרא"ש שאף בדקה משערים לפי בהמה גסה.
  36. ↑ רמב"ם שם.
  37. ↑ דרישה יו"ד כג ס"ק ב בדעת הרא"ש והטור שם ושם.
  38. ↑ ב"ח שם וט"ז שם ס"ק א וערוה"ש שם ב, בד' הרא"ש.
  39. ↑ ציון 87 ואילך.
  40. ↑ חולין לב א.
  41. ↑ שם.
  42. ↑ בה"ג שחיטת חולין סי' ס (עמ' תריא), ושם הלשון שר' יוסי ב"ר חנינא אמר כן במפורש, ולכאו' הוא פירוש ואינו גירסא; רש"י שם ד"ה דקה, שכ"ש הוא ותוס' ד"ה ושמואל בדעתו. ועי' רמב"ן שם, שר"י ב"ר חנינא אפשר שסובר כרב ואפשר שסובר כשמואל. ועי' תשו' משכנות יעקב חיו"ד סי' יא שכ"מ מהגמ' זבחים סה ב ששיעור שהיה בעוף הוא בכדי שחיטת עוף בלבד והיינו סימן אחד, וכיון שאביי ורבא אמרו זאת והם בתראי, כן יש לפסוק לדינא.
  43. ↑ חולין לב א.
  44. ↑ ר"ן שם (ז ב) בד' הרי"ף; בעה"מ שם; פסקי רי"ד שם מהדו"ק; רשב"א שם; עי' רא"ש חולין פ"ב סי' ט; מאירי שם בשם י"א; בהגר"א יו"ד כג ס"ק ד בד' הסתם השו"ע שבעוף משערים בבהמה.
  45. ↑ רמב"ן שם, בד' הרי"ף שם (ז א-ב); עי' רשב"א שם: ובכלל שיעור דקה הוי שיעור עוף וכו'; מאירי שם; רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ג.
  46. ↑ רגמ"ה שם.
  47. ↑ רא"ש שם.
  48. ↑ ע"ע שחיטה. נזיר כח א.
  49. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יב אות ח.
  50. ↑ צל"ח שם ד"ה ועוד קשה: ולכן אמינא באימא ופחד וכו' ושם להלן שאמנם הקדמונים לא פסקו כן, ואינו בא לחלוק עליהם ודבריו אינם אלא לפרש אבל לא לפסק הלכה, ועי' ריבב"ן בשיטת הקדמונים שם שנ' שפירש בצל"ח.
  51. ↑ ר"ח, הובא בתוס' חולין לב א ד"ה ושמואל; רי"ף שם (ז א-ב) ורמב"ן ורשב"א בדעתו; פסקי רי"ד שם; רמב"ן שם; רשב"א שם; רא"ש שם; רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ג; שו"ע יו"ד כג ב בסתם.
  52. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  53. ↑ רא"ש וטור שם ושם וב"ח שם בדעתם, ושכן סובר הרי"ף, וברא"ש שם, שמסתבר שלא מקלים כ"כ להצריך גם הגבהה והרבצה של בהמה לעוף, ועי' ב"ח שם בדעתו.
  54. ↑ שו"ע שם.
  55. ↑ בה"ג שחיטת חולין סי' ס (עמ' תריא); ר' האי גאון, הובא בחי' ר"י הכהן חולין לב א; רש"י חולין לב א ד"ה דקה; פסקי ריא"ז שם הל' ב. ועי' מעדני יו"ט לרא"ש חולין פ"ב סי' ט אות ל, בטעם שפסקו כרב ור"י ב"ר חנינא ולא כשמואל ור' יוחנן; שו"ע יו"ד כג ב בשם יש אומרים, ועי' בהגר"א שבציון הבא.
  56. ↑ בה"ג שם; רש"י שם; בהגר"א יו"ד כג ס"ק ד, אולם עי' בהגר"א שם ליקוטים שד' הי"א בשו"ע אינה דעת רש"י, שהרי רש"י פסק כן אף בבהמה, שא"צ הגבהה והרבצה.
  57. ↑ מאירי שם: ויראה לי.
  58. ↑ רא"ש שם פ"ב סי' ט: ואפשר וכו', שלענין הגבהה והעמדה אין הלכה כר"י ב"ר חנינא, שהרי רב ושמואל ור' יוחנן חלקו עליו בזה; שו"ע שם.
  59. ↑ שו"ע שם.
  60. ↑ עי' רש"י שבציון 142.
  61. ↑ עי' ציון 143.
  62. ↑ עי' ציון 56. בית הלוי ח"ב סי' יא אות ד.
  63. ↑ בית הלוי שם ו, שכיון שהחומרא במיעוט בתרא מתבססת על כך שלכתחי' מדאו' יש לשחוט סימן שלם, עי' ציון 147, א"כ אף השיעור שיש לשער בו הוא שחיטת סימן שלם בעוף.
  64. ↑ עי' ציון 152
  65. ↑ בית הלוי שם.
  66. ↑ שו"ת פרי הארץ חיו"ד סי' ד.
  67. ↑ דעת תורה שם ד.
  68. ↑ דרכ"ת שם כב.
  69. ↑ ע"ע שחיטה. רמב"ן חולין לב א, ועי"ש וברשב"א שספיקו של רב הונא בר נתן שם לגבי שהה במיעוט סימנים, אינו שייך לשיעור השחיטה; רא"ש חולין פ"ב סי' ט; נמוק"י שם. ועי' הג' הראב"ד שחיטה פ"ג ה"ד; שו"ע יו"ד כג ב. ועי' בית הלוי ח"ב סי' יב אות ב, שכ"נ אף בד' הרמ"א שם, שהביא את הדין של נמצא גמי בושט ולא כתב לחלק שבעוף אסור מצד הדין ששהיית עוף במשהו, ועי' ציון 199.
  70. ↑ כס"מ שחיטה פ"ג ה"ד בד' הרמב"ם שם, שספיקו של רב הונא בר נתן הוא כשהחסיר מעט משיעור חיתוך רוב הסימנים ואפילו כחוט השערה, האם אומרים אפשר לצמצם וכשרה או שא"א לצמצם השיעור וחשוב שיעור כדי שחיטה ונבילה, ועלתה בתיקו ולחומרא.
  71. ↑ עי' שו"ע יו"ד כג ב והג' הרמ"א שם: עד וכו', וש"ך שם ג בדעתו ובד' המחבר; פר"ח שם ד.
  72. ↑ רשב"א בחי' חולין לב א ד"ה הא דבעי ובתוה"ב ב"ב ש"א (מהד' מוה"ק טור רסח( ורבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה (קיט ג) ומגיד משנה (ר"י כלץ) ורדב"ז וכס"מ שחיטה פ"ג ה"ד, בד' הרמב"ם שם.
  73. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 77, 89, 121, 140, 175, 179, 186 שיש שפירשו את הספק באופנים אחרים.
  74. ↑ מגיד משנה ורדב"ז וכס"מ שם, שצ"ל בספיקו של רב הונא במקום "במיעוט סימנים", בב', "כמיעוט סימנים", והיינו שלא השהיה עצמה היתה באמצע חיתוך המיעוט אלא ששהה כשיעור מיעוט.
  75. ↑ פליתי שם ב, ושכ"נ לפרש ד' הרמב"ם שבציון 72.
  76. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יב, בד' תרוה"ד סי' קפה לענין נמצא גמי בושט, עי' ציון 199.
  77. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 73, 89, 121, 140, 175, 179, 186 שיש שפירשו באופנים אחרים.
  78. ↑ או"ש שחיטה פ"ג ה"ד, בד' הרמב"ם שם. ושם שלפי"ז שיעור השהיה משתנה לפי כמה ששחט וכמה שנותר, ועי' ציון
  79. ↑ ע"ע שחיטה. צל"ח שם; עי' בית הלוי ח"ב סי' יא סי' ז, בד' רבנו ירוחם בד' רש"י שלצד בספק שהיה במיעוט בתרא היא מן התורה.
  80. ↑ שו"ע הרב יו"ד כג ג.
  81. ↑ כרתי שם ה, והוא זמן מועט יותר.
  82. ↑ רמב"ן חולין לב א; ר"ן שם (ז ב); תפארת למשה יו"ד כג ב, בד' הרמ"א שם, שלכך התכוון בהוספתו "עד"; פר"ח שם.
  83. ↑ עי' ציונים 40, 55.
  84. ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' קטז.
  85. ↑ מ"מ (ר"י כלץ) שחיטה פ"ג ה"ג.
  86. ↑ פרי תאר יו"ד כג ס"ק ד.
  87. ↑ מרדכי חולין רמז תרד; מהר"י וויל הל' שחיטה סי' ח א; רמ"א יו"ד כג ב. ועי' כה"ח שם יב שכן המנהג בירושלים ובבגדד, וכמדומה שכן נהגו בין האשכנזים ובין הספרדים, ואסור לפרוץ גדר.
  88. ↑ מהר"י וויל שם.
  89. ↑ חולין לב א, ועי' ציונים 73, 77, 121, 140, 154175, 179, 186 שיש שפירשו ספיקו באופ"א.
  90. ↑ או"ש שחיטה פ"ג ה"ד, ועי"ש שדימה זאת למגילה יחב לגבי שהה לגמור את כולה, שנסתפקו אם הכוונה מתחילה ועד סוף או ממקום שנעצר עד הסוף.
  91. ↑ דרכ"מ שם; ב"ח שם; ש"ך שם ז.
  92. ↑ עי' ציון 34 ואילך בבהמה, וציון 55 ואילך בעוף. לבוש שם ב.
  93. ↑ פמ"ג יו"ד כג מש"ז ב, שכן פסק המחבר, עי' ציונים 193, 71.
  94. ↑ עי' ציון 87 ואילך.
  95. ↑ פמ"ג שם.
  96. ↑ פמ"ג שם, בד' הכרתי שם ב.
  97. ↑ פמ"ג שם.
  98. ↑ שמ"ח כג ג
  99. ↑ כרתי שם ה. ועי' פמ"ג שם מש"ז ג שהביא ב' הדעות ונשאר בצ"ע.
  100. ↑ עי' ציונים 40, 55.
  101. ↑ דעת קדושים סי' כג ס"ק ה.
  102. ↑ חולין לב א.
  103. ↑ רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ד; טוש"ע יו"ד כג ג, וש"ך שם ט בדעתו.
  104. ↑ עי' ציון 87 ואילך.
  105. ↑ רמ"א שם.
  106. ↑ ש"ך יו"ד כג ב, בד' השו"ע שם ב.
  107. ↑ עי' רבנו ירוחם תא"ו נט"ו אות ה ח"ג (קיט ד) ופר"ח יו"ד סי' יח ס"ק יב, בדעתו; תבו"ש שם כג אות ב ואות טו; פמ"ג שם שפ"ד ב; כה"ח שם ז.
  108. ↑ עי' יש"ש חולין פ"ב סי' ט, ופמ"ג שם בדעתו ובד' הש"ך שם ב.
  109. ↑ יש"ש חולין פ"ב סי' טו; ט"ז שם ב; פר"ח שם ח, וצ"ב מדעתו שבציון 107 בהולכה והבאה ללא חיתוך שחשובה שהיה, ושמא כאן כיון שמתעסק בשחיטה אינו חשוב שהיה; לחה"פ ג; בית לחם יהודה שם ב; כרתי שם יא; חכמ"א כלל ז אות ב.
  110. ↑ כה"ח שם יד.
  111. ↑ תבו"ש שם ב, הובא בפמ"ג מש"ז סוף אות ב; כה"ח שם טו.
  112. ↑ בית לחם יהודה (רי"ל מאוסטרא, פי' על שחיטות ובדיקות למהר"י ווייל) אות א; שמ"ח יו"ד כג ו, שכן מנהג השוחטים; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד א, לענין נגע ראש הסכין בכסא השחיטה, ועי' להלן.
  113. ↑ תשו' מקום שמואל סי' כט.
  114. ↑ מקום שמואל שם, בד' בית לחם יהודה שם.
  115. ↑ זכרון יוסף שם.
  116. ↑ זכרון יוסף שם.
  117. ↑ דעת קדושים יו"ד כג ס"ק א.
  118. ↑ רש"י חולין לב א ד"ה בסכין.
  119. ↑ גמ' שם; רמב"ם שחיטה פ"א הי"ז; טוש"ע יו"ד יח ז.
  120. ↑ נמוק"י שם. ועי' ש"ך שם יא.
  121. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 73, 77, 89, 140, 154175, 179, 186, שיש שפירשו את הספק באופנים אחרים.
  122. ↑ עי' ציון 119, וציון 120 שכן הלכה.
  123. ↑ חי' הרשב"א שם.
  124. ↑ ר"י מלוניל שם; תוה"ב ב"ב ש"א להלן.
  125. ↑ ר' אושעיא בתוס' חולין ל ב ד"ה החליד; ר"י מלוניל שם; רא"ש חולין פ"ב סי' ו; סמ"ג עשין סג; רשב"א שם ד"ה הא ובתוה"ב ב"ב ש"א (מהד' מוה"ק טור רסט); נמוק"י שם; עי' פסקי ריא"ז שם הלכה ב; ר"ן שם (ז ב).
  126. ↑ ר"י מלוניל שם; רשב"א שם.
  127. ↑ מאירי שם בשם יש מכשירים, ושם, שהרי אף בשוחט בסכין רעה שהשחיטה נמשכת, כשרה, עי' ציון 119, ואע"פ שא"א שלא שהה במיעוט סימן ראשון.
  128. ↑ שו"ע יו"ד כג ד.
  129. ↑ ש"ך שם י, שהרי היא בעייתו של רב הונא ועלתה בתיקו ולכך מחמירים, עי' ציון 125.
  130. ↑ ט"ז שם ג וש"ך י, ועי' ציון 126.
  131. ↑ עי' ציון 87 ואילך.
  132. ↑ עי' ציון 51 ואילך בשיעור. ש"ך שם י; כנה"ג שם הג' הב"י אות כה; פר"ח שם יא.
  133. ↑ ב"ח שם; שמ"ח שם ט ותבו"ש שם טז; מנחת יוסף (פרגר) שם יד.
  134. ↑ מנחת יוסף שם.
  135. ↑ שמ"ח כג ט; זבח תודה שם יד; זבחי רצון שם ו.
  136. ↑ שמ"ח כג ח; מנחת הזבח כלל טו קומץ י.
  137. ↑ עי' פסקי רי"ד חולין מהדו"ב קיג א ד"ה ומיכן תשובה, שדחה ד' רש"י שבציון 163 שצריך להכות את הבהמה ולא לשחטה; עי' ר"י מלוניל חולין לב א, בעוף ברוב סימן א' ונראה שה"ה בבהמה ברוב ב'; תוה"ב ב"ב ש"א (מהד' מוה"ק טור רסח); סמ"ג עשין סג; מאירי חולין לב א ד"ה שחט רוב; רמב"ם שחיטה פ"ג ה"ה; שו"ע יו"ד כג ה דעה א בסתם.
  138. ↑ תוה"ב שם; ר"י מלוניל שם; רמב"ם שם.
  139. ↑ תוספ' חולין פ"ב ה"א. ר"ת בתוס' שם; תוה"ב שם. ועי' תוס' שם, שהתוספתא ששחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה וגמרה שחיטתו פסולה, ט"ס היא, וצ"ל כשרה.
  140. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 73, 77, 89, 121, 175, 179, 186 שיש שפירשו ספקו באופ"א.
  141. ↑ גמ' שם.
  142. ↑ בה"ג שחיטת חולין סי' (עמ' תריב), הובא ברא"ש חולין פ"א סי' כד; רש"י שם ד"ה במיעוט, ועי' רש"י שם ל ב ד"ה תיקו ותוס' שם ד"ה החליד; רא"ש שם ופ"ב סי' ו; סמ"ק סי' קצו; סמ"ק מצוריך סי' קצה; תרומה הל' שחיטה סוף סי' ה; הג' מיימוניות שחיטה פ"ג ה"ה בשם הסמ"ג, אולם בסמ"ג לפנינו סי' סג כתב שכשר, עי' ציון 137, ושמא כוונתו לסמ"ק; טור שם; מהר"י ווייל שחיטה סי' ח ב; שו"ע שם בשם יש מי שאומר. ועי' תוס' חולין ל ב ד"ה החליד שי"ל שרב הונא בריה דרב נתן לא ידע את התוספ' שבציון 139.
  143. ↑ מחזור ויטרי שחיטה סי' תקלד; עי' רי"ו תא"ו נט"ו ה (קיט ד); עי' ב"ח יו"ד סי' כד; תבו"ש סי' כג ס"ק ט; פר"ח סי' כג ס"ק יא; משיב דבר ח"ב סי' יד.
  144. ↑ תבו"ש שם, ע"פ זבחים כט א במחשב בשעת העבודה מחשבת אכילה חוץ לזמנו שפוסלת את הזבח למרות שכבר הוכשר.
  145. ↑ משיב דבר שם, ועי"ש שלכן אם שחט רוב הסימנים ונחתכה רגל הבהמה ואח"כ המשיך לשחוט המיעוט הנשאר, הרגל אסורה, משום שלא נכללה בגמר שחיטה. ועי' שב שמעתתא ש"א פכ"ב שנסתפק בספק שהיה במיעוט בתרא, אם יש לבהמה חזקת איסור או חזקת היתר, שכן כל ספק בשחיטה מעמידים את הבהמה בחזקת איסור, שכן בהמה בחזקת איסור עומדת, אלא בשהיה במיעוט בתרא, יתכן שלאחר שנשחט רוב הסימנים הותרה הבהמה, ומעתה הספק האם חזרה להיאסר או לא, וא"כ יש להעמידה בחזקת היתר, או שנאמר שהתגלה למפרע שכלל לא הותרה והרי היא עומדת בחזקת איסור הראשון של אינה זבוחה.
  146. ↑ ב"ח סי' כד.
  147. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יא אות ה, בד' רש"י, ע"פ דבריו לענין חטאת העוף, שאין איסור הבדלה במיעוט סימן (עי' רש"י חולין כא ב ד"ה ואינו), שכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף, ועי' בית הלוי שם ו בביאור הענין, שאינו במובן הרגיל של לכתחי' ובדיעבד, אלא שכאשר שחט רק הרוב, די בכך וחשוב ששחט גם המיעוט מדין רובו ככולו, ולכן אינו מעכב בדיעבד.
  148. ↑ בית הלוי שם ט, וביאר בזה דעת הרב המובא במאיר נתיבים סי' יז שהקל בשהיה בסימן שני בעוף, ועי' מאיר נתיבים שם שדחהו (הובא בפת"ש סי' כג ט).
  149. ↑ רשב"א בתוה"ב ש"ב ש"א (מהד' מוה"ק טור רסח) בד' רש"י; יש"ש חולין פ"ב סי' ט.
  150. ↑ תוה"ב שם; יש"ש שם: אתי לאיחלופי.
  151. ↑ יש"ש שם.
  152. ↑ ע"ע הלכה ציון 282. בית הלוי ח"ב סי' יא אות א, בד' רש"י, שלא אמרו ספק דרבנן להקל אלא כשנחלקו אמוראים, ועי' ציון 159.
  153. ↑ ציון 61 ואילך.
  154. ↑ ראב"ד שחיטה פ"ג ה"ד.
  155. ↑ רמב"ן חולין ל ב ד"ה החליד, ושמא כוונתו לטעם שבציון 157.
  156. ↑ פר"ח סי' כג ס"ק יא ובית הלוי ח"ב סי' יא אות ב, והיינו שהרואה לא ידע שכבר נשחט הרוב ויבוא להתיר אף בנשחט רק מיעוט.
  157. ↑ מל"מ שחיטה פ"ג ה"ד.
  158. ↑ רמב"ן שם ופר"ח שם ומל"מ שם, בד' הראב"ד שם.
  159. ↑ ע"ע הלכה ציון 281. בית הלוי ח"ב סי' יא אות א, ועי' ציון 152.
  160. ↑ ראב"ד שם.
  161. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יא אות ב, בד' הראב"ד שם.
  162. ↑ שו"ע שם. ועי' בית הלוי ח"ב סי' יא אות ט שהוקשה לו, מנין לשו"ע לאסור אפי' במיעוט סימן שני בעוף, ועי' ציון 148.
  163. ↑ רש"י שם; תרומה שם; סמ"ק שם; מהר"י ווייל שם; רמ"א שם. ועי' בית הלוי שם שאפשר שהוא רק חומרא לכתחי', ועי' שבו"י ח"ב סי' נד.
  164. ↑ תרומה סי' ה; ש"ך שם יא.
  165. ↑ ש"ך שם יא, ושם שלא כמו היש"ש חולין פ"ב סי' ט שמ' שהבין שהוא משום שהיה בשחיטה.
  166. ↑ זבחי צדק יו"ד כג אות לד, וכה"ח שם מו, ושם שלא גרע מהכאה על ראשה שכשר אף לדעה המחמירה בשהה במיעוט בתרא.
  167. ↑ שבות יעקב ח"ב סי' נד, ועי' נוב"י מהדו"ת ח"י סי' ב, בשוחט ששחט הקנה בעוף, והעוף עדיין חי, שאין להתיר לשחוט כעת את הושט, שלא התיר השבו"י אלא כשחתך את ב' הסימנים.
  168. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יא י, ועי"ש באריכות בביאור החזקות.
  169. ↑ עי' ציונים 142 163.
  170. ↑ הר"ץ הובא במהר"י ווייל שחיטה סי' טו ה, והיינו שכיון שאינה שחיטה כשרה אין כאן בעיה מצד השהיה לפניה.
  171. ↑ סמ"ק סי' קצז, בקרדום, ועי' ש"ך יו"ד כג יג שהוא סכין פגומה; ב"ח שם; ש"ך שם, שיש כאן בעיה נוספת של עיקור במיעוט בתרא של סימן; פר"ח שם טו; לחה"פ שם ח; שמ"ח שם ה; כה"ח שם מח. ועי' כה"ח שם נא לענין התזת ראשו של תרנגול הודו אחרי שחיטה כאשר אין יודעים אם כבר יצאה נפשו.
  172. ↑ עי' ציונים 142 163.
  173. ↑ תבו"ש כג יא; ש"ך יו"ד ב כז.
  174. ↑ שמ"ח יו"ד כג ה; מנחת הזבח כלל טו קומץ אות י; זבחי צדק שם לז; כה"ח שם נ.
  175. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 73, 77, 89, 121, 140, 179, 186 שיש שפירשו ספקו באופ"א.
  176. ↑ רגמ"ה שם.
  177. ↑ ע"ע ושט וע' נקובה.
  178. ↑ רש"י חולין לב א ד"ה תיקו.
  179. ↑ חולין לב א. ועי' ציונים 73, 77, 89, 121, 140, 175, 186 שיש שפירשו ספקו באופ"א.
  180. ↑ בריתא חולין כט א. ר"ת בתוס' שם ל ב ד"ה החליד.
  181. ↑ ר"ת בתוס' חולין ל ב ד"ה החליד; עי' רשב"א שם לב א ד"ה הא דבעי ובתוה"ב ב"ב ש"א ור"י מלוניל שם, ועי' ציון 126; שו"ע יו"ד כג ה.
  182. ↑ ע"ע שחיטה.
  183. ↑ ע"ע קנה. שו"ע יו"ד לד א.
  184. ↑ ט"ז שם ד; ש"ך שם יא.
  185. ↑ ר"ת שם.
  186. ↑ רש"י חולין לב א ד"ה במיעוט וד"ה תיקו, ועי' ציון 178. ועי' ציונים 73, 77, 89, 121, 140, 175, 179 שיש שפירשו ספקו באופ"א.
  187. ↑ שו"ע יו"ד כג ה, ועי' ציון 137 ואילך.
  188. ↑ עי' ציונים 55, 59.
  189. ↑ סמ"ק סי' קצז; כלבו סי' קז; מרדכי חולין פ"ב סי' תרו; הג' אשרי חולין פ"ב סי' ט; שו"ע יו"ד כג ב.
  190. ↑ מהרי"ק שורש לד ויש"ש חולין פ"ב סי' יד בדעתו, הובאו בש"ך שם ד.
  191. ↑ ב"י שם, שאף המהרי"ק שכ' שיצא הדם הוא בלאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט שכל חיתוך מוציא דם; דרכי משה שם ה וש"ך בדעתו; ש"ך דם ד.
  192. ↑ סמ"ק סי' קצז; כלבו סי' קז; מרדכי חולין פ"ב סי' תרו; הג' אשרי חולין פ"ב סי' ט; שו"ע יו"ד כג ב.
  193. ↑ ש"ך שם ד, ועי"ש שם ס"ק טו שכיון שלא כיוון מתחילה שלא ייחתך הושט, הרי זה בגדר מילתא דלא רמיא עלי דאיניש לאו אדעתיה.
  194. ↑ ש"ך שם ס"ק טו.
  195. ↑ סמ"ק סי' קצז; כלבו סי' קז; מרדכי חולין פ"ב סי' תרו; הג' אשרי חולין פ"ב סי' ט; שו"ע יו"ד כג ב.
  196. ↑ ע"ע ושט ציון 142.
  197. ↑ ש"ך שם ו.
  198. ↑ יש"ש חולין פ"ב סי' יד וש"ך שם. ועי' ש"ך שם שהביא מהג' ר"פ על הסמ"ק שם אות ב, שבהפסד מרובה מותר, אולם לפנינו בהג' הסמ"ק אינו כן, וכן העיר בכנה"ג שם הג' ב"י אות מא.
  199. ↑ תרוה"ד סי' קפה; רמ"א יו"ד כג ב. ועי' בית הלוי ח"ב סי' יב אות ב, שמד' תרוה"ד מ' שאוסר לא משום המנהג להחמיר בשהיית משהו, אלא משום שיש לחוש לד' רש"י שבציון 55 שהלכה כרב ששיעור עוף כדי שחיטת עוף, ופעמים שהוא שיעור משהו, עי' פלתי שבציון 75, אולם הרמ"א לא חשש לד' ששיעור הוא עוף משהו, עי' ציון 69.
  200. ↑ ב"ח שם; ערך השלחן שם ד, ושכ"ה דעת הרמ"א שם.
  201. ↑ שמלה חדשה שם ו; פמ"ג שפ"ד שם ח; חכמ"א כלל ז אות ב.
  202. ↑ תרוה"ד שם; דרכ"מ שם ה; יש"ש חולין פ"ב סי' י; ש"ך שם ח; פר"ח שם ט; לחה"פ שם ד; בית לחם יהודה שם ג; כריתי שם יב ועוד.
  203. ↑ לחה"פ שם; בית לחם יהודה שם; כה"ח שם יז ושכ"מ בשבו"י יו"ד סי' סא, ושם שבזבחי צדק אות יב כתב שהמנהג בבגדד כשנמצא חוט של משי או של צמר גפן או חוט השערה בתוך הסימנים של העוף להטריף.
  204. ↑ ב"ח שם, ועי' ש"ך שם שדחה שאין בזה טעם וראיה.
  205. ↑ עי' רש"י שבציון 142.
  206. ↑ בית הלוי ח"ב סי' יא אות ח, ויישב זה קו' הש"ך על הב"ח, עי' ציון קודם.
  207. ↑ שבו"י ח"ב סי' נד, הובא בפת"ש יו"ד כג ז; ערך השלחן יו"ד כג אות ו.
  208. ↑ כנה"ג יו"ד כג הג' הב"י סוף אות לב; בית לחם יהודה שם אות ג; פמ"ג שפ"ד ח; כה"ח שם כ.
  209. ↑ עי' שפ"ד שם וכה"ח שם בדעתו. ועי' כה"ח שם כא באופן הבדיקה אם נחתך הגמי ע"י השחיטה.
  210. ↑ שמ"ח יו"ד כג ו; פמ"ג שם שפ"ד ח; חכמ"א כלל ז אות ב.
  211. ↑ שפ"ד שם; חכמ"א שם.
  212. ↑ תבו"ש שם יג
  213. ↑ מנחת הזבח כלל טו קומץ אות ד.
  214. ↑ לחה"פ שם אות ד בשם לקט הקמח.
  215. ↑ מנחת הזבח כלל טו קומץ אות ד; זבחי צדק יו"ד כג אות כג.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שהיה_(בשחיטה)&oldid=148993"