אנציקלופדיה תלמודית:שואל שלא מדעת

הגדרת הערך - המשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו.

מהותו

שואל שלא מדעת, היינו המשתמש בחפץ של חבירו שלא מדעתו. ונחלקו תנאים בדינו: א) יש סוברים שדינו כגזלן^[1], וקונה החפץ להתחייב בה עד שתבוא ליד בעלים כדין השבת גזלה^[2], לפיכך כלי ביד בנו קטן של בעל הבית, ולקחו אחד ונשתמש בו לעצמו נתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירה לקטן ואבד ממנו חייב לשלם^[3]. ויש מן הראשונים שפירשו להיפך, שכיון שאינו שואל אלא גזלן פטור מאונסין^[4]. ב) ויש סוברים שדינו כשואל^[5], לפיכך כלי ביד בנו קטן של בעל הבית, ולקחו אחד ונשתמש בו לעצמו, אם החזירה לקטן ואבד ממנו פטור מלשלם^[6], שכיון שדינו כשואל די שהחזירה למקום ששאל משם^[7]. ויש מן הראשונים שפירשו להיפך, שכיון שהוא כשואל אינו נפטר עד שיחזירנה לבעלים^[8]. הלכה שואל שלא מדעת גזלן^[9].

על השוכר שלא מדעת בעלים, ע"ע גזל^[10].

יוקר וזול

שואל שלא מדעת, והוזל החפץ ואחר כך נשבר, אמרו בגמרא שלסוברים שהוא שואל^[11], משלם כשואל בשעת השבירה^[12]. ולסוברים שהוא גזלן^[13], משלם כגזלן^[14], כשעת הגזילה^[15]. ואף על פי שלענין שינוי שואל שלא מדעת אינו קונה כגזלן לסוברים כן^[16], מכל מקום כיון שנחשב החפץ כאבוד מבעליו שהרי נטלו שלא מדעת הבעלים, הרי הוא כחפץ שאבד מהשואל שמשלם כשעת האבידה^[17].

כשואל

שואל שלא מדעת שדינו כשואל לסוברים כן^[18], יש מן הראשונים שכתבו שאין דינו לגמרי כשואל, ששואל צריך להשיב לבעלים ואילו שואל שלא מדעת די שמשיבו למקום שנטלו^[19], לפי ששואל, בשעת שאלה נתחייב בהשבה מדעת בעלים, אבל שואל שלא מדעת, חיובו מתחדש בכל רגע שמשתמש בו, וכיון שמפסיק להשתמש בו פקע חיובו^[20].

איסור השתמשות

שאלה לכתחילה שלא מדעת, לסוברים שואל שלא מדעת כשואל^[21], נחלקו בדבר: יש שנראה מדבריהם שמותר^[22]. ויש סוברים שאסור^[23], שלא עדיף משולח יד בפיקדון^[24].

מתה מחמת מלאכה

שואל בהמה שלא מדעת, ומתה מחמת מלאכה, או חפץ אחר שניזוק מחמת מלאכה, חייב, אף לסוברים שהוא כשואל ושואל פטור במתה מחמת מלאכה^[25], שדוקא בשואל אומר השואל שעל מנת כן שאלה למלאכתה, וזה אינו שייך בשואל שלא מדעת^[26].

כגזלן

המקור

שואל שלא מדעת שדינו כגזלן לסוברים כן^[27], יש סוברים שהוא מן התורה^[28], וסברא היא^[29]. ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן^[30], שכיון שלא משכה על מנת שלא להחזירה לבעלים, מן התורה אינו קונה החפץ^[31].

איסור לא תגנוב

שואל שלא מדעת שהוא כגזלן^[32], כתבו ראשונים שמכל מקום אינו עובר על איסור לא תגנוב, שאינו מכווין לגונבו^[33]. ויש שכתבו שעובר על לא תגנוב או לא תגזול^[34]. ויש שכתבו שחייב כפל* כבכל גנב^[35].

קניני גזילה

קניני גזילה אם יש לשואל שלא מדעת, נחלקו בדבר: יש סוברים שיש לו קניני גזילה^[36], שכל שנעשה גזלן להתחייב באונסין, יש לו קניני גזילה^[37]. ויש סוברים שאין לו קניני גזילה^[38], לפי שלא נתכוון השואל לגוזלה ולקנותה, אלא להשתמש בה^[39].

קנין ביאוש ושינוי רשות

שואל שלא מדעת קונה ביאוש ושינוי רשות כגזלן^[40].

שעת החיוב

בשעת החיוב שנעשה שואל שלא מדעת, נחלקו בדבר: א) יש סוברים שהוא משעת משיכת החפץ^[41]. ב) ויש סוברים שהוא דוקא משעת השימוש בחפץ^[42], שסברא שאינו נקרא גזלן אלא משעה שמשתמש^[43]. ג) ויש סוברים שהוא דוקא בשעת החיסרון של החפץ^[44]. ד) ויש מצדדים לחלק בין שומר ששאל שלא מדעת, שכל שלא נשתמש בו כאלו עומד ברשות הבעלים, לבין מוציא הכלי מרשות הבעלים שלא מדעתם שחייב משעת משיכה^[45].

ברשות הבעלים להקדישו

בעל חפץ יכול להקדיש החפץ אף שהוא בידי שואל שלא מדעת^[46], ואף על פי שאם הוא בידי גזלן אינו יכול להקדישו, שאינו ברשותו^[47], שואל שלא מדעת שמתכוין להשיב החפץ, חשיב ברשות הבעלים^[48]. ויש כתבו שאינו יכול להקדישו^[49], שלפי שיש לשואל קניני גזילה בחפץ לסוברים כן^[50], לפיכך חשיב כאינו ברשותו לענין הקדש^[51].

בדבר מצוה

בדבר מצוה, כגון הנוטל לולב של חבירו שלא מדעתו, יש סוברים שאינו גזלן, ואפילו אם נוטל בעל כרחו של הבעלים, כיון שאינו נוטל אלא לצאת המצוה^[52], ואף אינו חייב בתשלומי שואל, לפי שאין לו בו הנאת ממון^[53].

ליטול לכתחילה למצוה

שאלה לכתחילה שלא מדעת לדבר מצוה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותר, שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו^[54]. ויש חולקים וסוברים שאף לדבר מצוה אסור להשתמש שלא מדעת הבעלים^[55].

בגוי

שואל שלא מדעת מגוי, יש מן האחרונים מצדדים הרי הוא כגזלן וחייב באחריות^[56], כשם שבגזילה מגוי חייב באחריות^[57]. ויש שכתבו שאינו אסור^[58], שהרי אינו גזל ממש^[59].

מגנב

שואל שלא מדעת כשהחפץ ברשות גנב, יש מן האחרונים שכתבו שאינו גזלן, שאין גזלן אלא מיד הבעלים^[60]. ויש חולקים וסוברים שהוא גזלן, כיון שהוסיף על גניבת הראשון בשימוש בו^[61].

בשוגג

המשתמש בשל חבירו בשוגג שהיה סבור שהוא של אחר שהרשה לו, יש סוברים שאין דינו כגזלן, כיון שלא נשתמש בהם בתורת גזילה^[62]. ויש סוברים שדינו כגזלן, כיון שנתכוין לקנותה בשאלה^[63].

תשלום בשברים

שואל שלא מדעת, שנשבר לו החפץ השאול, אם יכול לשלם השברים, נחלקו בדבר: א) יש מן הראשונים שכתבו שיכול להשיב השברים, ושמים דמיו ומשלם פחת דמיו, שאין קונסים אותו כגזלן שאינו משלם השברים^[64], ואם הוזלו השברים ההפסד לבעלים^[65]. בטעם הדבר, יש שפירשו לפי שאין לשואל שלא מדעת קניני גזילה^[66]. ויש סוברים שאף על פי שיש לשואל שלא מדעת קניני גזילה^[67], מכל מקום לא חייבה התורה שואל שלא מדעת לשלם חפץ שלם, ויכול לשלם אף שברים^[68]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו שאינו משלם השברים^[69], שלדעתם שואל שלא מדעת קונה בשינוי כגזלן^[70]. ויש שכתבו אף על פי שלדעתם לא קנה החפץ בשינוי^[71], שאין השואל יכול להחזיר חפץ שנשתנה, שמתחייב לשלם כגזלן כעין שגזל^[72].

הוקר החפץ

הוקר החפץ ואחר כך נשבר, יש מן אחרונים שכתבו שחיוב התשלום אם כשעת השבירה או הגזילה תלוי בטעם החילוק בזה בין גזלן לשואל, שלסוברים שהטעם לפי שבגזל בשעת הגזילה יוצא החפץ מידי הבעלים^[73], שואל שלא מדעת שאינו יוצא מידי הבעלים לסוברים כן^[74], אינו משלם אלא כשעת השבירה - ולסוברים שהחפץ יוצא מידי הבעלים^[75], משלם כשעת הגזילה^[76] - ולסוברים שהטעם לפי שדוקא שואל משלם כשעת השבירה לפי שמקבל עליו אחריות כל זמן השאלה^[77], שואל שלא מדעת שאינו מקבל עליו אחריות משלם כשעת הגזילה^[78].

בחפץ שאינו נחסר

המשתמש בחפץ באופן שאי אפשר שיבוא לידי חיסרון או נזק, כתבו ראשונים שאינו גזלן, שלא עשה דבר בשימושו^[79]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בזה הוא גזלן^[80].

במקצת

שואל שלא מדעת חפץ על מנת להשתמש בחלקו, אינו מתחייב במה שאינו משתמש, שאין חיובו אלא מטעם שואל שכל הנאה שלו, ובמה שאין לו הנאה אינו נעשה שואל^[81].

שומר

שומר שמשתמש בחפץ שלא ברשות הבעלים באופן שאינו מחסרו – שבמחסרו חייב משום שליחות-יד*^[82] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא שואל שלא מדעת ולפיכך הוא כגזלן^[83], ומהם יש שכתבו שדוקא במשתמש בחפץ לבדו ומבטלו ממלאכת הבעלים, אבל אם אין מבטלו ממלאכת הבעלים, כגון בבהמה שרועה במקום שדעת הבעלים שתרעה, ובאותה שעה משתמש בה השומר, אינו שואל שלא מדעת, שאינו מוציאה ממלאכת הבעלים ומרשותם^[84], לפיכך אם יחד הבעלים מקום לפקדון אצל השומר, ונשתמש במקומו, אינו שואל שלא מדעת^[85]. ויש סוברים שאינו חייב משום שואל שלא מדעת אלא משום שליחות יד^[86], שאין לשומר יד להוציא מרשות הבעלים, שידו כיד הבעלים^[87].

שומר שהחזיר

שומר שהשתמש בחפץ שלא ברשות הבעלים באופן שהוא שואל שלא מדעת^[88], אף על פי שהחזיר את החפץ למקומו, לא נפטר מאחריות כגזלן - לתנאים הסוברים בשומר שגנב, שאינו נפטר מאחריות של גנב עד שידעו הבעלים בחזרתו^[89] - עד שידעו הבעלים בחזרתו^[90]. ויש שכתבו שאם החזיר החפץ למקומו, שוב אינו גזלן וחוזר לדין שומר^[91], ויש שכתבו בדעתם, שדוקא בשנשתמש שימוש שאין הבעלים מקפיד להשאילו לכך, בזה לא כלתה שמירתו, ודעת השומר כדעת הבעלים ומועיל כל שהחזירה למקומה^[92], אבל בשנשתמש שימוש שהבעלים מקפידים ואינם משאילים לכך, בזה כלתה שמירתו, ואין מועיל חזרתו למקומה^[93], ויש שכתבו שאפילו בנשנשתמש שימוש שהבעלים מקפידים לא כלתה שמירתו כל שמעצמו עשה תשובה והחזיר, שהבעלים מאמינים לו^[94], אבל אם לא החזיר אלא מחמת שהעידו עדים שנשתמש, כלתה שמירתו שאין מאמינים לו הבעלים, ואין מועיל חזרתו אלא בידיעת הבעלים^[95].

הערות שוליים