אנציקלופדיה תלמודית:שוכר

הגדרת הערך - הלוקח מחברו בהמה או מטלטלים לזמן מה תמורת תשלום, פטור מאונס*, ולסוברים כן, וכן הלכה, דינו לכל דבר כשומר-שכר*.

גדרו

איזהו שוכר, שכר ממנו בהמה, שכר ממנו כלים^[1], ששוכר הוא מי ששכר בהמה מחבירו^[2] לרכוב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין^[3]. ואף על פי שבכתוב לא נזכר אלא בהמה^[4], אין חילוק בין השוכר מחבירו בהמה או כלים^[5].

על קניינו של השוכר, ועד מתי יכולים המשכיר והשוכר לחזור בהם, ע"ע שומרים.

באונס

השוכר מחבירו בהמה או כלים, פטור מאונסים^[6], שנשבע על השבורה ועל השבויה ועל המתה^[7], שאם ארעו אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה, נשבע שנאנסה^[8] ופטור^[9], שנאמר גבי שואל^[10]: אם שכיר הוא בא בשכרו^[11], כלומר אם שוכר הוא ששכר הבהמה^[12], שהשור אינו שאול אלא שכור^[13], בא בשכרו לידי השוכר בזה^[14], שבא לעשות מלאכתו ממנה^[15], ולא בשאלה*^[16], אין לו משפט שואל*^[17] להתחייב באונסים^[18], שאין כל הנאה שלו^[19]. לדעת הסוברים - וכן הלכה^[20] - ששוכר דינו לענין גנבה* ואבדה* כשומר-שכר*^[21], דין זה נלמד מכתוב זה אף באופן אחר: אם שכיר הוא בא בשכרו^[22], הרי הוא כנושא שכר^[23], הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה, אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האונסים^[24], אף השכיר נשבע על האונסים^[25]. ויש שכתבו שהלימוד הוא: אם שכיר הוא בא בשכרו^[26], בשוכר הכתוב מדבר, אל-תקרי* שכיר הוא אלא שכור הוא^[27].

בפשיעה

השואל חייב בפשיעה*^[28], כמו כל השומרים* החייבים בפשיעה^[29], אלא אם כן בעליו עימו^[30], ועל כך ע"ע שומרים.

בגניבה ואבידה

השוכר, לא פירשה התורה מה דינו^[31] לענין גנבה* ואבדה*^[32], ששומר-חנם* ושומר-שכר* ושואל* כולם כתוב דינם בתורה - לענין גניבה ואבידה - שוכר לא נכתב^[33], לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל - התנאים - שוכר כיצד משלם^[34]:

א) לדעת ר' מאיר - ויש גורסים: ר' יהודה^[35] - שוכר משלם כשומר חינם^[36], ופטור מגניבה ואבידה^[37]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שלדעה זו השכירות כנגד המלאכה^[38], שנותן שכר מלאכתו^[39], והשמירה בחינם^[40], ואינו נוטל שכר על שמירתו^[41]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, הכתוב: אם שכיר הוא בא בשכרו^[42], פירושו, אם הבעלים שכיר, הדבר השאול בא בשביל השכר שיש לו מהשואל, והוא כשוכר ופטור על השבורה והשבויה וגניבה ואבידה^[43].

ב) ולדעת ר' יהודה - ויש גורסים: ר' מאיר^[44]. ולדעת סתם משנה^[45], ולדעת המכילתא^[46]. ויש הסוברים כן אף בדעת ר' אליעזר^[47] - שוכר משלם כשומר שכר^[48], ומשלם על גניבה ואבידה^[49], שנאמר: אם שכיר הוא בא בשכרו^[50], הרי הוא כנושא שכר^[51], הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה, אם למדת על נושא שכר שהוא משלם את הגניבה ואת האבידה^[52], אף השכיר משלם את הגניבה ואת האבידה^[53]. ויש שכתבו שהלימוד הוא: אם שכיר הוא בא בשכרו^[54], בשוכר הכתוב מדבר, אל-תקרי* שכיר הוא אלא שכור הוא^[55].

בדעת הסוברים ששוכר דינו כשומר שכר^[56], נאמרו מספר טעמים: א) בירושלמי אמרו - וכן נראה מהמכילתא^[57] - שהשוכר, לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת - שנהנה במלאכתו ומהנה לבעל הבית, שמשלם שכרו ושמירתו עליו^[58] - נשבע מקצת - על השבורה ושבויה ומתה^[59] - ומשלם מקצת^[60], בגניבה ואבידה^[61]. וכן יש מהראשונים שכתבו הטעם, כי ההנאה היא לשניהם^[62], שכשהוא מהנה, לבעל הוא נהנה גם כן^[63], מה שאין כן בשומר חינם^[64], וכיון שאין כל הנאה שלו דינו כשומר שכר^[65], שהשוכר הוא ממוצע בין שומר חינם^[66] ובין השואל^[67]. ב) ויש מהראשונים שכתבו טעמו של ר' יהודה, שלדעה זו הואיל ולהנאתו הוא אצלו, אף על פי שנותן שכר פעולתו שומר שכר הוא, שאם לא נתן שכר הוא שואל וחייב באונסים^[68], עכשיו שנתן לו שכר אינו שואל אלא שומר שכר^[69], שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה, ונמצאת המלאכה שכר השמירה^[70]. ג) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, כי המשכיר בהמתו יודע שאין הבהמה עושה מלאכה אם אין אדם עומד על גבה, וכשמסר אותה לשוכר על מנת כן מסרה לו, שיעמוד על גבה, לא שיעזבנה באופן שתאבד או שיגנבוה, לפיכך אם נגנבה או אבדה חייב לשלם^[71].

להלכה פסקו ראשונים כר' יהודה^[72], ששומר שכר ושוכר דין אחד יש להם^[73], ואם נגנב או אבד הדבר השכור הרי אלו משלמים^[74], שהלכה-כסתם-משנה*^[75], ועוד, שכן התלמוד סותם כדעה זו^[76], ועוד, שכן כשנחלקו ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה^[77].

היזק השוכר

השוכר בית מחבירו ונותן שם חיטה ומחמת שעמדה שם ימים הרבה נתקלקלו הכתלים ונפלו והזיקו למשכיר ולשכניו - אפילו אם היה אוצר העשוי לשמר בו חיטה^[78] - כתבו ראשונים שאם היה ניכר וידוע קלקול הכותלים, והתרו בו לסלק החיטה ולא סלקם, פושע הוא - דהיינו גרוע מפושע, שהוא כמזיק בידיו^[79] - וחייב לשלם כל ההיזק^[80], שכיון שידע שהכתלים רעועים והתרו בו היה לו לסלקו, ואינו דומה לפורץ גדר בפני בהמת חבירו ונאבדה הבהמה שפטור מדיני אדם, ששם ההיזק בא לו ממילא, מה שאין כן כאן שההיזק נעשה מתבואתו שהוא כידו^[81].

התראה זו, כתבו אחרונים דהיינו שנתרועעו הכתלים אחר הנחת החיטים, ואז צריך התראה בבית-דין* דוקא^[82], אבל אם היו הכתלים רעועים בשעת הנחת החיטים, אפילו בלא התראה חייב^[83].

השכירה לאחר

לסוברים - וכן הלכה^[84] - ששוכר דינו לענין גנבה* ואבדה* כשומר-שכר*^[85], אין השוכר בהמה או מטלטלים רשאי להשכיר לאחר, ואם השכיר לאחר^[86], דינו כדין שומר שכר שמסר לשומר אחר^[87], וחייב אפילו באונסים^[88], אפילו יש עדים שנאנסה ביד השני, כל שאין עדים שלא שינה אנו אומרים ששינו והוא כאילו שלח בה יד^[89], שאף על פי שאין אנו חושדים אותו ללא טעם בשליחות יד, מכל מקום כשפשע בה או שינה בה, שמחמתו מתה, אנו חוששים^[90], שעומדת ברשותו להתחייב באונסים^[91], שאף על פי שאין אנו חושדים אותו בשליחות יד, צריך שהעדים ידעו שלא היה תחילתו בפשיעה, ואף שידעו שסופו באונס, כל שנוכל לומר שאפשר היה תחילתו בפשיעה, אנו חושדים בו^[92], שבשבועת-השומרים* שלא פשע הוא גם כן, לסוברים כן^[93], עיקר השבועה, ולסוברים שאינו אלא גלגול-שבועה*^[94], פטור^[95].

חיוב זה שחייב השוכר המשכיר לאחר, הוא אם אין לשני ראיה שיפטר בה הראשון^[96], שצריך ראיה שלא שינה בה לעשות בה דבר שלא השכירה לכך, ואין השני נאמן בשבועה על זה, אבל הראשון נאמן בשבועה לומר ראיתי שלא שינה בה השני, ונפטר^[97].

מסרה לשומר חינם

לסוברים - וכן הלכה^[98] - ששוכר דינו לענין גנבה* ואבדה* כשומר-שכר*^[99], אם מיעט בשמירתו, דהיינו שנתנו לשומר-חנם*, חייב, אף שהיה רגיל הבעל הבית למסור הפקדון ליד זה השומר חנם שמסרו זה^[100].

השאילה לאחר

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר - שעמד שוכר והשאילה לאחר^[101] לעשות בה ימי שכירותו^[102] - ומתה כדרכה, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת תנא קמא, ישבע השוכר - למשכיר^[103] - שמתה כדרכה^[104], אם היה שם בשעה שמתה^[105], ופטור, שהשוכר פטור מאונסים^[106], והשואל* - שהוא חייב באונסים^[107] - ישלם לשוכר^[108], בשבועה שהוא נשבע למשכיר^[109]. אם לא היה שם בשעה שמתה, אם יש עדים יביא עדים ויפטר, והשואל כשר לעדות זו, שהרי אינו נוגע* בעדות^[110], ואם אין שם עדים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו יכול לישבע וחייב לשלם, שהוא כאומר איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב^[111]. ויש סוברים שנשבע השוכר שאינו יודע אם מתה כדרכה או אם נגנבה ויפטר, שהוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני, שהוא פטור^[112].

ב) ולדעת ר' יוסי תחזור הפרה לבעלים^[113], דהיינו שיחזירו דמי הפרה לבעלים^[114], שמשלם השואל לבעל הפרה ולא לשוכר^[115], שאינו בדין שיהא זה - השוכר^[116] - עושה סחורה בפרתו של חבירו^[117], ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד^[118].

בביאור מחלוקת התנאים נחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים שלדעת תנא קמא, שוכר קונה לפרה זו במיתה^[119], ושבועה אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית^[120], שלא יאמר פשעת בה^[121]. ולדעת ר' יוסי שוכר אינו קונה אלא בשבועה^[122] שהוא נשבע למשכיר^[123], או בהבאת עדים^[124], שאין שוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר, ולכן אין הלה עושה סחורה בפרתו של זה^[125], שיכול המשכיר לומר לו: איני חפץ בשבועתך ואעשה דיני עם השואל^[126], וכיון שלעולם לא יהא נפטר ממנו אי אפשר שיזכה בפרה^[127], ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה^[128], שאין השוכר צריך לישבע^[129], מכל מקום אינו קונה אותה אלא בהבאת עדים^[130] לפני בית דין שיעידו שמתה כדרכה^[131], או שיאמר לו: אני פוטרך מהבאת עדים^[132].

ב) ויש מהראשונים מפרשים, שלדעת תנא קמא שואל זה אינו שומר של בעל הפרה כלל, אלא שומר של שוכר, ולענין שמירה בבעלים - שאם היה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הדבר השאול, פטור^[133] - אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה שם השוכר פטור^[134], ולדעת ר' יוסי שוכר חשוב שלוחו של משכיר^[135], כאילו השאילו בשליחות המשכיר^[136], והשואל נכנס תחת השוכר ושומר של בעל הפרה הוא לגמרי^[137], ואינו יכול לומר לו אינך בעל דברים איתי^[138], הלכך דין המשכיר עם השואל^[139], ואם היו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים, ואם לא היה שם אלא השוכר, חייב^[140].

היה המשכיר עצמו שם בשעה שמתה ביד השואל, נחלקו ראשונים: לסוברים שר' יוסי נחלק על תנא קמא מפני שסובר ששוכר אינו קונה אלא בשבועה^[141], אם המשכיר עצמו היה שם בשעה שמתה ביד שואל^[142], וראה שמתה כדרכה, שעכשיו אין צריך השוכר לא שבועה ולא עדים^[143], ומשעה שמתה נפטר ממנו^[144], מודה ר' יוסי ששואל משלם לשוכר^[145] והשוכר פטור^[146], ששם ודאי קונה לה במיתה בלבד, שעכשיו אין השוכר צריך לעשות כלום^[147]. ולסוברים שר' יוסי נחלק על תנא קמא מפני שסובר ששוכר הוא שלוחו של משכיר^[148], אף אם המשכיר עצמו היה שם בשעה שמתה ביד שואל, וראה שמתה כדרכה, השואל משלם לבעלי הפרה^[149].

לדעת תנא קמא, שהשוכר צריך להישבע^[150], בטעם שאין עדות השואל מועילה, נחלקו ראשונים:

יש סוברים שהשואל יכול להעיד ולפטור השוכר משבועה^[151], אלא שהמשנה באה ללמד אותנו הדין שהשוכר נפטר בשבועתו מן המשכיר, ואם יש לו ראיה לפטור עצמו מן השבועה יביא ראיה ויפטר, ואינו יכול לשנות שהשוכר פטור משבועה משום עדותו של שואל, משום שפעמים אין השואל יודע היאך מתה^[152], וגם פעמים שהוא פסול להם לעדות^[153],או שמשביע לשוכר, שהמדובר בכגון שיש עסק שבועה ביניהם^[154]. ויש מהראשונים סוברים שאף על פי ששואל מעיד על הדבר, אין עד אחד פוטר משבועה^[155]. ויש סוברים שהשואל יכול להעיד^[156].

לסוברים - וכן הלכה^[157] - ששומר שמסר לשומר חייב, ואפילו שומר-חנם* שמסר לשומר-שכר* ועילה לשמירתו^[158], פירשו בתלמוד שאין מחלוקת התנאים אמורה אלא כשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל, ואמרו לו: לדעתך^[159], כרצונך, אם תרצה להשאילה לו ימי שכירותך, אין אנו מקפידים, הלכך הוא השאילה, והבעלים אין יכולים לומר אין רצוננו^[160], ואלמלא כן היה חייב לדברי הכל^[161]. וכן אמרו בירושלמי שאין דין זה אמור אלא שנתן לו רשות להשאיל^[162], אבל אם לא נתן רשות להשאיל, לא^[163], ופירשו ראשונים דהיינו לדעת הסוברים שומר שמסר לשומר חייב^[164]. וכן פירשו ראשונים המשנה, שהדברים אמורים כשהרשה לו בעל הפרה להשאילה^[165].

להלכה פסקו בתלמוד כר' יוסי^[166], וכן פסקו ראשונים להלכה, שהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - או נאנסה^[167] - כיון שהשני חייב, תחזור לבעלים הראשונים, שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה^[168], שהלכה כר' יוסי^[169], ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה, חייב לשלם למשכיר^[170].

אף לסוברים - וכן הלכה^[171] - שהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, תחזור לבעלים הראשונים ומשלם השואל למשכיר^[172], אם אמר המשכיר לשוכר: אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך, אז ישלם השואל לשוכר^[173]. אמר לו המשכיר כן, והשאילו השוכר למשכיר עצמו ומתה כדרכה אצל המשכיר, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שחייב המשכיר לשלם לו ולהעמיד לו אחרת כל ימי השכירות^[174]. ויש המצדדים שפטור המשכיר מלשלם לו, שאף על פי שהקנה לו התשלומים, לא הקנה לו גוף הפרה^[175].

שאר דינים

לסוברים - וכן הלכה^[176] - ששוכר דינו לענין גנבה* ואבדה* כשומר-שכר*^[177], כל דיני שומר שכר בשבועותיו^[178] ובתשלומים ובענין קניית הכפל* נוהגים גם כן בשוכר^[179].

נולדה מכה בפשיעת השוכר

השוכר פרה מחבירו ונולדה בה מכה בפשיעת השוכר - כגון ששינה בה^[180], או שנמצא צולע ולא חשש ורכב עליו ונתקלקל הסוס^[181] - ולא מחמת מלאכה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שהוא פטור מלשלם^[182], כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה אינו אלא שבת*, ואין שבת בבהמה^[183], לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור, כיון שסופה להתרפאות^[184]. ויש סוברים שהוא חייב לשלם^[185], שדוקא גבי אדם אין חושבים מכה שסופה להתרפאות אלא שבת, לפי שאינו עומד לימכר, הלכך לא הפחית מכספו, אבל בהמה שבכל שעה עומדת לימכר, ואם יבוא למוכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו, חשוב נזק וחייב^[186]. ועוד, שאם תפטור מתשלום, לא הנחת חיים לכל בריה, והרוצה להפסיד לחבירו ינעוץ במסמרות בסוסים בכל יום ויום ויפטר^[187].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש מחייבים^[188]. ויש פוטרים^[189]. ויש פוסקים שהוא ספק בדין, והמוציא-מחברו-עליו-הראיה*^[190].

אף לדעת הפוטרים, כתבו הפוסקים שאם בא הניזק לידי היזק רב משום עיכוב המלאכה על ידי מכה זו שבבהמה, יש לחייבו משום גרמי^[191].

מחלוקת ראשונים זו, היא אף כשהכחיש הבשר מחמת מכה שנולדה מפשיעה^[192].

המצוה לדון בדינו

מצות בית-דין* לדון בדין השוכר^[193], שאם נפל מחלוקת בין השוכר והמשכיר, מצוה לדון ביניהם^[194].

במנין מצוה זאת במנין-המצות*, נחלקו מוני המצוות: יש שלא מנאוה כלל^[195]. ורוב מוני המצוות שלא מנו פרשיות^[196], מנאוה כמצות-עשה* אחת עם שומר-שכר*^[197], משום שדינו של שוכר - לסוברים כן^[198], וכן הלכה^[199] - כשומר שכר^[200]. ומהמונים פרשיות, יש שמנאוהו כפרשה אחת עם שומר שכר^[201].

הערות שוליים