אנציקלופדיה תלמודית:שור הנסקל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דין בעלי חיים שהמיתו אדם מישראל.

מיתתו

הדין ומקורו

שור שהמית את האדם - בכל מקום[1], בין ברשות הניזק בין ברשות המזיק או באיזה מקום שיהיה[2] - הרי זה נסקל[3], שנאמר: וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור[4], דיבר הכתוב בהווה[5], ואין חילוק בין אם יהרוג השור בנגיחה או בנגיפה או בנשיכה או ברביצה או בבעיטה[6]. ומספר לימודים לדבר:

א) מנין לעשות כל המיתות כנגיחה, שבמועד עשה בו כל המיתות כנגיחה[7], שבתם כתוב: וכי יגח[8], אבל במועד כתוב: והמית[9], שמשמע בכל מיני מיתה[10], ואין תלמוד לומר והמית איש או אשה[11], אלא להקיש ולדון גזרה-שוה*, נאמר כאן: איש או אשה[12], ונאמר להלן: איש או אשה[13], מה להלן עשה כל המיתות כנגיחה, אף כאן דין הוא שנעשה כל המיתות כנגיחה[14].

ב) וכי יגח[15], אין לי אלא נגיחה, מנין לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה, ודין הוא, חייב שור בשור ושור באדם, מה מצינו שור בשור עשה בו נגיחה רביצה נשיכה בעיטה כיוצא בנגיפה, אף בזה נעשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה[16].

ג) נאמר: וָמת[17], לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה[18].

שור הנסקל, בא לעיתים בתלמוד אף לתואר לבהמה שרבעה או נרבעה, שאף היא נסקלת[19].

על בהמה שרבעה או נרבעה, שנסקלת, ע"ע רובע ונרבע: המתת הבהמה[20]. על כך שכל בהמה חיה ועוף שהמיתו נסקלים, עי' להלן[21].

טעם הדין

בטעם שציותה התורה על סקילת השור הממית, נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים סוברים שיש בו קנס לבעליו באובדן שורו ממנו[22], וה' שם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלהים, על כן נסקל השור[23], ויש בו מוסר לאנשים בגודל עוון הרציחה, עד כי יעניש עליו גם את החי שאינו מדבר[24]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים שגזירת מלך היא, ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב - לסוברים כן[25], וכן הלכה[26] - מיתה[27]. ג) ויש מהראשונים סוברים כי שור הנסקל היה לשתי סיבות, להעביר המזיק ולקנוס בעל הבהמה שלא שמר את בהמתו[28]. ד) ויש מהראשונים סוברים שטעם סקילת השור, כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו מרוחק ונמאס עם אלהים ועם אנשים, ואפילו שוגג כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד, ובתתנו דעתנו על דבר זה יביאנו להזהר הרבה בכל מעשינו עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם[29]. ה) ויש מהראשונים סוברים כי השור לא נסקל אלא לשמירה שלא ימית אחרים[30], כי כוונת התורה היתה בזה לסלק ההיזקים[31].

הנסקל

אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלים[32]. ושני לימודים לדבר: א) אין לי אלא שור, מנין לעשות כל הבהמה כשור, הריני דן - גזירה שוה[33] - נאמר כאן שור[34] ונאמר להלן - בשבת*[35] - שור[36], מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור, אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור[37], דיבר הכתוב בהווה, ואין חילוק בין אם יהיה שור או שאר בהמה חיה ועוף[38], וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש[39]. ב) אין לי אלא שור, מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור, תלמוד לומר: סקול יסקל השור[40], לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור[41].

שור שהמית את האדם, בין מועד בין תם, חייב מיתה[42], שבתם כתוב: סקול יסקל השור[43], ובמועד כתוב: השור יסקל[44].

על מועד להריגת בהמה או גוי או טרפה* אם הוא חשוב מועד לישראל בן קיימא, ועל שאר דיני העדאה, ע"ע שור המועד[45].

המית קטן

שור שהמית את האדם - מישראל[46] - בין גדול בין קטן*, הרי זה נסקל[47], שהרי כתוב בפירוש: או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יֵעשה לו[48], רוצה לומר, שיסקל השור[49], אף על פי שהמית קטן שפטור מן המצוות[50]. ויש שלמדוהו מהכתוב: את איש או את אשה[51]. ועל דרך הפשט כתבו ראשונים, לפי שניתן חילוק - לענין תשלומי בעלים - בין עבד לבן חורין[52], אומר שאין חילוק בין גדול לקטון[53]. או מפני שאמר בתחילה: והמית איש או אשה[54], הוסיף לבאר שאין חילוק בזה בין קטנים בין גדולים.[55] ויש מהראשונים שכתבו, שבעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד, כדוב שכול במדבר, אבל הממית את הקטנים אינו רע כל כך, ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם, ויעלה על הדעת שלא יתחייב בעליו, ולפיכך אמר הכתוב כי כמשפט הזה יעשה לו[56].

במה דברים אמורים ששור שהמית את הקטן נסקל, בקטנים בני קיימא, אבל הנולד בן שמונה חדשים, שאינו בר קיימא, וכן קטן בן פחות משלושים יום, ואפילו נולד בן תשעה חודשים, שספק הוא אם חי, שור שהמית אותו פטור מסקילה[57].

אין לי אלא בנו ובתו של אחר, בנו ובתו שלו מנין - שאחר שסקילת השור הוא קנס של בעלים[58], הייתי חושב שייפטר מהסקילה[59]. או משום שאם הוא חבל בקטנים הסמוכים על שולחנו, פטור, והייתי חושב שייפטר מסקילת השור[60] - תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח[61], מכל מקום[62], ש"יגח" אחד מיותר ובא לדרשה[63]. ויש שלמדוהו מהכתוב: כמשפט הזה יֵעשה לו[64], כמשפט בנו ובתו של אחר, כך בנו ובתו של עצמו[65].

המית טומטום ואנדרוגינוס

אין לי אלא בן גמור או בת גמורה - שמאמר בן או בת[66], יורה הברורים[67] ולא הספיקות[68] - טומטום* ואנדרוגינוס* מנין, תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח[69], "או" "או", לרבות אפילו טומטום ואנדרוגינוס[70]. ויש שלמדוהו מהכתוב: את איש או את אשה[71].

המית עבד כנעני וגר

שור שהמית אדם - מישראל[72] - בין עבד - עבד-כנעני*[73] - בין בן חורין, הרי זה נסקל[74], בין על עבד ועל אמה של חבירו, ובין על עבד ואמה של עצמו[75]. ומנין שאם המית עבד כנעני נסקל, שנאמר: אם עבד יגח השור או אמה וגו' והשור יסקל[76], ואם לא, הרי עבד-עברי* בכלל ישראל[77].

אין לי אלא ישראל, גרים מנין, תלמוד לומר: כמשפט הזה יֵעשה לו[78], ולמדים בגזרה-שוה* "משפט" "משפט" מהכתוב: ומשפט אחד יהיה לכם ולגר[79]. ונחלקו אחרונים בפירוש הלימוד: יש מפרשים שמשום שנצרך לרבות קטנים[80] וגר שנתגייר כקטן שנולד[81], לכן נצרך לרבות גרים[82]. ויש מפרשים שהלימוד בא לרבות גר-תושב*[83]. ויש מפרשים: אין לי אלא ישראל שהוא באזהרה קטנים כגדולים, קטן שנתגייר על ידי אביו[84], והרגו השור כשהוא קטן מנין שהוא בדין זה, ששמא אילו הגדיל היה מוחה ואומר אי אפשי להיות גר וחוזר לסורו[85], ונמצא השור פטור[86].

המית גוי

המית השור את הגוי פטור[87], כי כל הענין הוא מדבר בשיהיה הנזק לאנשי התורה[88], שפרט לך הכתוב בן ובת עבד ואמה גבי נגיחה[89], משמע שבגוי פטור[90]. ויש מהראשונים שכתב על דרך הפשט ששור שהרג גוי נסקל[91], שנאמר: אם עבד יגח השור או אמה וגו' והשור יסקל[92], והיינו מאחד הגוים[93].

יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאם המית השור את הגוי פטור, כדיניהם[94], וביארו אחרונים, שאם בדיני הגוים היו הורגים שור שהרג אדם, למרות שמעיקר הדין אין מחייבים לשור מיתה על הריגת גוי, היה מועיל דינא-דמלכותא-דינא* לחייבו מיתה, מכיון שהוא לתקנת המדינה, והיה צריך לדון כן בדיני ישראל[95].

שור של גוי

יש מהראשונים שכתב ששור הנסקל ציוה כן בבני נח[96] כמו בישראל[97], וביארו אחרונים בדבריו ששור של בן-נח* שהרג - אפילו בן נח[98] - דינו בסקילה[99]. ויש מהאחרונים המצדד שנחלקו ראשונים בדבר[100].

לא נתכוין להרוג ישראל בן קיימא

אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שתתכוין להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה[101], אבל שור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוין לנכרי והרג בן ישראל, נתכוין לנפלים והרג בן קיימא, פטור מן המיתה[102], שנאמר: את איש[103], עד שיהא מתכוין לו, את אשה[104], עד שיהא מתכוין לה[105]. או משום שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת[106], כמיתת בעלים אם הרג, כך מיתת השור שהרג[107].

לא נתכוין להרוג

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, פטור מן המיתה[108], לפי שלא נתכוין להמית[109], ואינו חשוב כלל מעשה רציחה[110], שאין השור חייב מיתה עד שיתכוין להזיק לנפש אדם, שנאמר: ואם שור נגח הוא מתמֹל שלשֹׁם והועד בבעליו[111], וזה אמנם ישלם כאשר יכוין להזיק לאדם[112], כי לא יתכן ששלם בו העדה[113], כי הוא לא יגיע אלא על המעט[114]. היאך אתה מכיר אם הוא מתכוין להזיק אם לאו, כגון שהוא מתחכך בו אף לאחר שנפל[115].

שור אישה ויתומים

שור האשה* שהמית נסקל[116], ואין ללמוד ממה שכתוב: בעל השור[117], לשון זכר, שממעט שור האישה[118], או מזה שנאמר "נגיחה" במיתה[119] ונאמר "נגיחה" בניזקין[120], ובניזקין כתוב: כי יגֹף שור איש[121], וכל מקום שנאמר "איש", איש ולא אישה[122], שכן שבע פעמים כתוב "שור" בפרשה בנוגח אדם[123] - וכי יגח שור וגו' סקול יסקל השור וגו' ובעל השור נקי, ואם שור וגו' השור יסקל וגו'[124] אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל[125] - אחד לגופו של ענין, והשישה לרבות, ואחד מהם מרבה שור אישה[126].

שור היתומים - שאין להם אפוטרופוס*[127] -שהמית, נסקל[128], ואין לומר כיון שאינם בני דעה, אינו מתחייב[129], שכן שבע פעמים כתוב "שור" בפרשה בנוגח אדם[130] - וכי יגח שור וגו' סקול יסקל השור וגו' ובעל השור נקי, ואם שור וגו' השור יסקל וגו'[131] אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל[132] - אחד לגופו של ענין, והשישה לרבות, ואחד מהם מרבה שור היתומים[133].

שור האפוטרופוס - שהוא של יתומים, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו[134] - שהמית, נסקל[135], ואין לומר שמכיון שיש שמירה כל שהיא של האפוטרופוס, חס הכתוב על היתומים, שלא להפסיד ממונם[136], שכן שבע פעמים כתוב "שור" בפרשה בנוגח אדם[137] - וכי יגח שור וגו' סקול יסקל השור וגו' ובעל השור נקי, ואם שור וגו' השור יסקל וגו'[138] אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל[139] - אחד לגופו של ענין, והשישה לרבות, ושניים מהם מרבים שור היתומים ושור האפוטרופוס[140].

שור שאין לו בעלים

שור המדבר, שור ההקדש*, שור הגר שמת ואין לו יורשים, נחלקו בהם תנאים: א) לדעת תנא קמא חייבים מיתה[141], ולא התנה בשור הנסקל שיהיה לו בעלים[142], שכן שבע פעמים כתוב "שור" בפרשה בנוגח אדם[143] - וכי יגח שור וגו' סקול יסקל השור וגו' ובעל השור נקי, ואם שור וגו' השור יסקל וגו'[144] אם עבד יגח השור וגו' והשור יסקל[145] - אחד לגופו של ענין, והשישה לרבות, ושלושה מהם מרבים שור המדבר - אף על פי שאין לו בעלים[146] - שור ההקדש - אף על פי שיש הפסד להקדש[147] - ושור הגר שמת ואין לו יורשים[148]. ויש מהראשונים שכתבו לימוד אחר לדבר, שנאמר: כי יגח שור[149], ולא אמר כי יגח שור "איש", כמו שאמר בשור שהזיק שור[150]. ב) ולדעת ר' יהודה שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים, פטורים מן המיתה, לפי שאין להם בעלים[151], שנאמר: והועד בבעליו ולא ישמרנו[152], אין בעלים לאלו לענין נזקים[153], ואפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר - נגח ואחר כך מת הגר[154] - פטור מן המיתה[155], שנאמר: והועד בבעליו והמית[156], עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוים כאחד[157].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים ששור שאין לו בעלים נסקל, וגומרים דינו אף על פי שאין לו בעלים[158], שאין הלכה כר' יהודה[159], אלא כתנא קמא[160].

מעוברת

פרה מעוברת שהמיתה את האדם, נסקלת עם ולדה, אף אם ילדה קודם גמר-דין*[161], אם משום שנאמר: סקול יסקל[162], לרבות ולדותיהן ועריבתיהן[163], או משום שעבר-ירך-אמו*[164], שעוברה כמוה, היא ועוברה נגחה[165].

על פרה שנגחה והמיתה ואחר כך נתעברה, אם הולד מותר באכילה והנאה, עי' להלן: איסור אכילה והנאה[166].

נתכוין להרוג אחר

נתכוין השור להרוג את זה והרג את זה, נחלקו בדינו תנאים: לדעת סתם משנה חייב[167], וביארו אחרונים שמכיון שחשוב מעשה רציחה, הוא נקרא כונת רציחה אפילו נתכוין להרוג אחר, שלא שייך בו להיפטר משום גדר טעות[168]. ולדעת ר' שמעון פטור[169], שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת[170], כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים אינו חייב מיתה עד שמתכוין לו, אף שור אינו חייב מיתה עד שמתכוין לו[171].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש פוסקים שאם נתכוין - השור - להרוג את ראובן והרג את שמעון, הוא נסקל[172]. ויש פוסקים שהוא פטור ממיתה[173].

כשהגיחוהו

שור האצטדין - שמיוחד לנגיחות[174], שמשחקים בו[175] ומלמדים אותו לכך[176], ליגח לשחוק[177], אפילו המית אדם[178] - אינו חייב מיתה[179], שנאמר: וכי יגח[180] - שיהיה נוגח מעצמו[181] - ולא שיגיחוהו[182]. וכל שהשור לא נגח מעצמו, אבל הקניטוהו אנשים והגיחוהו, לא יתחייב מיתה, שנאמר: וכי יגח, ולא שיגיחוהו[183]. ולכן[184] המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו[185], שהם גרמו לו להרוג והוא אנוס[186].

השיך בו את הנחש, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך נחש פטור[187]. ולדעת חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש בסקילה[188], וכן הלכה[189].

הבית דין שנידון בו

אין דנים את שור הנסקל, אלא בעשרים ושלשה[190], שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת[191], הקיש[192] מיתת השור למיתת בעלים[193] - ואי אפשר לומר שהבעלים נהרגים, שאין הבעלים חייבים אלא כֹּפר* בלבד[194] - אלא בא ללמד שכמיתת בעלים - אם היה נידון בחיוב מיתת בית דין, שצריך עשרים ושלושה[195] - כך מיתת השור[196], מה מיתת בעלים בעשרים ושלשה, אף מיתת השור בעשרים ושלושה[197].

אין דנים את שור הנסקל אלא בסמוכים[198].

שורו של כהן-גדול* שהרג את הנפש, הסתפקו בתלמוד בכמה הוא נידון, לפי שנאמר בשור הנסקל: וגם בעליו יומת, ודרשו כמיתת בעלים כך מיתת השור[199], ויש להסתפק אם למיתת בעליו של השור מדמים, והיינו בשבעים ואחד, או כמיתת סתם בעלים, והיינו בעשרים ושלושה[200]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים ששורו של כהן גדול שהמית נידון בעשרים ושלושה[201]. ויש פוסקים שנידון בשבעים ואחד[202].

שורו של בן-נח*, שהרג, ונידון בסקילה - לסוברים כן[203] - הסתפקו אחרונים אם צריך בית דין של סמוכים של עשרים ושלושה, כיון שמיתת הבעלים היא בעד אחד[204] ודיין אחד[205] ובלא סמוכים[206].

הדיון בבית דין

השור פותחים את דינו ביום וגומרים אף בלילה, ופותחים וגומרים דינו בו ביום, בין לזכות בין לחובה, ומטים על פי אחד בין לזכות בין לחובה, והכל מלמדים, בין לזכות בין לחובה, והמלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה[207].

בפניו ובפני בעלים

שור שהמית, אם גומרים דינו שלא בפניו, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא אין גומרים דינו של שור אלא בפניו[208], שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת[209], כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו[210]. וראשונים כתבו טעם לדבר, כי אז יתברר לבית דין שזהו השור שהמית[211]. ב) ולדעת ר' יעקב גומרים דינו של שור שלא בפניו[212], שדוקא בעלים אין גומרים דינם אלא בפניהם, שבני טענה הם, אבל שור אינו בר טענה[213], ואפילו אם דורשים לשאר דברים כמיתת בעלים כך מיתת השור, לדבר זה אין סברא לדורשו[214].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שאין גומרים דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם[215].

כשם שאין גומרים דינו של שור אלא בפניו[216] - לסוברים כן[217], וכן הלכה[218] - כך אין גומרים דינו של שור אלא בפני בעליו[219], אם היו לו בעלים[220] - לסוברים, וכן הלכה[221], ששור שאין לו בעלים שהמית, נסקל[222] - כי אליו מגיע הנזק, והוא יטעון מה שאפשר לו מהזכות על שורו, ואם לא היו שם הבעלים, אולי יסקל השור ולא במשפט, ועוד, כי התורה אמרה: והועד בבעליו[223], הנה כבר הקפידה התורה שתהיה ההעדה בפני בעליו, כדי שיטעון על זה מה שאפשר לו, וכן ראוי שיהיה הענין בגמר דינו[224].

שינוי בעלים קודם ואחר גמר דין

שור שהמית, עד שלא נגמר דינו[225] מכרו - לשחיטה[226], או לחרישה[227] - מכור[228], ואין המכר מקח טעות, שאומר המוכר ללוקח: היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג, ואתה הוא שהפסדת את עצמך[229], או משום שיכול לפטור השור - לסוברים, וכן הלכה[230], שאין גומרים דינו של שור אלא בפניו[231] - בכך שיבריחו למקום מרעיתו[232]. משנגמר דינו, מכרו, אינו מכור[233], שאסור בהנאה[234], ואפילו לסוברים שאינו נאסר בהנאה מחיים[235], מכל מקום הרי אסור להשהותו לענות דינו[236], ומצוה לסוקלו, ועוד, שאין לו מכר, שאין לו בעלים, והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם[237].

שור שהמית, עד שלא נגמר דינו, הקדישו, מוקדש[238], ואם נהנה ממנו, מעל[239], משנגמר דינו, הקדישו, אינו מוקדש[240], שאינו עומד ברשות אדונו להקדישו[241].

שור שהמית, עד שלא נגמר דינו, הפקירו, מופקר, משנגמר דינו, הפקירו, אינו מופקר[242].

שור שהמית והחזירו שומר לבית בעליו קודם גמר דין, מוחזר[243], ואף על פי שנוטלים אותו בית הדין, השומר פטור, שהרי כשהחזירו שור מעולה הוא[244]. החזירו שומר לבית בעליו לאחר גמר דין, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא, אינו מוחזר[245], שלדעתו אין גומרים דינו של שור אלא בפניו[246], ומכיון שהוליכו השומר בידיו לבית דין ולא החזירו לבעליו[247], יכול בעליו לומר: אם היית מחזיר אותו לי הייתי מבריחו למקום מרעיתו[248], וכיון שלא החזירתו אתה הפסדתו[249], והשומר שהוליכו לבית דין הזיקו בידיו[250]. או שאפילו לא הוליכו בידיו, אומר לו הבעלים: כיון שאם היית מחזירו לי אפילו היה חי כמו שהיה עכשיו לא היה נאסר שהייתי מבריחו, ואתה כמו כן היית יכול להבריחו שלא יהא נאסר כמו שהוא בעין, וכיון שלא עשית כן והנחת שבא ליד בית דין הילכך פשעת בו[251]. ב) ולדעת ר' יעקב, אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר[252], שלדעתו גומרים דינו של שור שלא בפניו[253].

קנס

סקילת השור שהמית את האדם הוא קנס*[254], ולכן שור שהמית את האדם ונודע הדבר על פי בעלים, נפטר מסקילה, שהמודה בקנס פטור[255].

קנין כשהיו עדים זוממים

שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממים[256], נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' יוחנן כל המחזיק בו זכה בו[257], שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו[258], וכן הלכה[259]. ולדעת ריש לקיש יאוש* טעות הוא[260]. ונחלקו ראשונים בסברות האמוראים, ועל כך ע"ע יאוש[261].

על שור שהמית אדם, שנגמר דינו, ונתערב בשוורים אחרים שלא המיתו אדם, ע"ע כפה[262].

איסור אכילה והנאה

איסור אכילה

שור שנגמר דינו, וקדמו בעלים ושחטוהו, בשרו אסור באכילה[263], אף על פי שנשחט שחיטה* כשרה[264], ונעשה כבהמה טמאה[265], שנאמר: ולא יֵאָכֵל את בשרו[266]. ממשמע נאמר סקול יסקל השור[267], איני יודע שבשרו אסור באכילה - אחר שנסקל[268], שנבלה* היא ונבילה אסורה באכילה[269] - מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו, אלא[270] שור שיוצא ליסקל וקדמו בעלים ושחטוהו, בשרו אסור באכילה, לכך נאמר: לא יאכל את בשרו[271], שכך אמר הכתוב: סקול יסקל השור, ואם לא סקלו, אף על פי כן לא יאכל את בשרו[272]. יש מהראשונים הסובר שעיקר האיסור לא נלמד מהכתוב ולא יֵאָכֵל את בשרו, אלא מהכתוב: סקול יסקל[273].

יכול אם שחטו עד שלא נגמר דינו יהא בשרו אסור באכילה, תלמוד לומר: סקול יסקל השור ולא יֵאָכֵל את בשרו[274], את שהוא בכלל סקילה בשרו אסור באכילה, ואת שאינו בכלל סקילה בשרו מותר באכילה[275]. בירושלמי אמרו, שלדעת ר' יוחנן אם קדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו, אסור באכילה, שעל זה נאמר: ולא יֵאָכֵל את בשרו[276], וכך אמר הכתוב: סקול יסקל השור, ואם לא סקלו, אף על פי כן לא יאכל את בשרו[277].

איסור אכילת בשר שור הנסקל נוהג בזכרים ונקבות[278].

האוכל - במזיד[279] - מבשר שור הנסקל שנשחט לאחר שנגמר דינו כזית*, לדעת הבבלי לוקה[280], אלא שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור[281], לפי שכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך הנאתם[282], וכן כתבו ראשונים להלכה[283]. ולדעת הירושלמי נחלקו בו תנאים ואמוראים: לדעת הברייתא לוקה[284], וכן יש מהאחרונים הסוברים בדעת רבנן דקיסרין בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן, שהעושה איסלפנית - רטייה[285] שעושים מחֵלב*[286] או מן השומן[287] - משור הנסקל לוקה[288]. ולדעת ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל אינו לוקה, שאין לא-תעשה* שבו מחוור[289], לאסור אף הנאה, שהרי כתוב רק ולא יֵאָכֵל[290], ואף על פי שמשמעו לא יהא לך בו היתר אכילה, ואפילו הנאה, מכל מקום בלשון אכילה הוא שהוציאו הכתוב[291].

טעם הדין

יש מהראשונים שכתב בטעם האיסור - לדעתם שבכלל טעם סקילת השור לקנוס הבעלים[292] - כי אם היה מותר באכילה, לא היה נקנס בעל הבהמה שלא שמר את בהמתו[293].

בטעם ההיתר לאכול מבשר השור שנשחט קודם גמר דין כתבו אחרונים - לסוברים, וכן הלכה[294], שאין גומרים דינו של שור אלא בפניו[295] - שלאחר שחיטה לא נוכל לגמור הדין[296].

איסור הנאה

שור הנסקל, משנגמר דינו - בשרו[297] - אסור בהנאה[298]. ומספר לימודים לדבר: א) קל-וחומר*, ומה עגלה-ערופה* שהיא מכפרת על שפיכות דמים, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים, אינו דין שיהא אסור בהנאה[299]. ב) קל וחומר[300], מה עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה אינו דין שיהא אסור בהנאה[301]. ג) קל וחומר[302], מה פרים-הנשרפים* ושעירים-הנשרפים* שהם באים לכפרה לעולם[303], אסור בהנאה, שור הנסקל שאינו בא לכפרה לעולם, אינו דין שיהא אסור בהנאה[304]. ד) ולא יֵאָכֵל את בשרו[305], אפילו לכלבים, הרי זה בא לאוסרו בהנאה[306]. ה) ממשמע שנאמר: סקול יסקל השור[307], וכי אין אנו יודעים שבשרו אסור באכילה, ומה תלמוד לומר: לא יאכל את בשרו[308], להודיעך שכשם שהוא אסור באכילה כך אסור בהנאה[309]. ו) נאמר: ובעל השור נקי[310], כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום[311]. ז) ולא יֵאָכֵל[312], איסור אכילה ואיסור הנאה משמע[313].

אין לי שנאסר בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה, כגון בשר, דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מנין שיאסר בהנאה, תלמוד לומר: ובעל השור נקי[314]. ויש שלמדוהו מריבוי "את" בשרו[315], את הטפל לבשרו[316], להביא דמו וחלבו ועורו[317], לעשות גידים ועצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר[318].

יש מהראשונים סוברים שאין השור נאסר בהנאה מחיים[319], ומה שאמרו שמשנגמר דינו אסור בהנאה, היינו משנסקל[320].

המקדש בשור הנסקל אינה מקודשת[321], שאסור בהנאה[322], מכרו וקידש בדמיו, מקודשת[323].

שור הנסקל נקבר[324], משום שהוא אסור בהנאה[325].

קדם ושחטו קודם שנגמר דינו למיתה, שאינו אסור בהנאה, נחלקו אמוראים אם חייב כֹּפר*, ועל כך ע"ע[326]. על רובע-ונרבע* לאחר שנגמר דינו, שנחלקו ראשונים אם הוא בכלל איסור הנאה של שור הנסקל, ע"ע רובע ונרבע: איסור הנאה.

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* איסור לא-תעשה* שלא לאכול בשר שור הנסקל[327], שנאמר: ולא יֵאָכֵל את בשרו[328]. ויש ממוני המצוות שמנו מכח כתוב זה מצות לא תעשה שלא להינות מבשר שור הנסקל[329]. ויש ממוני המצוות שלא מנו לאו זה[330], וביארו אחרונים שלדעתם אינו לאו, אלא נתינת טעם, שגזרה תורה סקול יסקל[331], כדי שלא יאכל את בשרו[332].

ולד

נגחה פרה והמיתה ואחר כך נתעברה, אם עד שלא נגמר דינה נתעברה וילדה קודם גמר דין ולדה מותר[333] - באכילה ובהנאה - ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור, שהעבר-ירך-אמו* הוא[334], ונאסר בגמר דין עם אמו אף על פי שלא היה בשעת נגיחה[335].

בן פקועה

בן-פקועה* שהרג ונגמר דינו, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שבשרו מותר באכילה[336], שבודאי ממיתים אותו כדי לסקל הנזק מן העולם, אבל בשרו אינו אסור, ודומה לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר, כיון שהוא שחוט[337]. ויש סוברים שבן פקועה שהרג ונגמר דינו בשרו אסור באכילה[338], שמה שאמרה תורה: סקול יסקל השור[339], אינו רק משום קנס של שור - להעביר ההיזק - אלא אף משום קנס של בעלים[340], הלכך על כרחך אסור באכילה לעולם, ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה, שאם לא כן איזה קנס יש לבעלים[341].

טריפה

על שור של טרפה* שהרג אדם, שנחלקו אמוראים אם נסקל, ע"ע טרפה (א)[342]. ושם[343], שלהלכה פטור. על שור טריפה שהרג אדם, שנחלקו אמוראים אם נסקל, ע"ע טרפה (ב)[344], ושם[345], שלהלכה פטור. שור טריפה ושל טריפה שהרג בפני בית-דין*, אם נהרג, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שנסקל[346], משום ובערת הרע[347], כשם שאדם טריפה שהרג, שאף על פי שהוא פטור[348], אין הדברים אמורים אלא שלא בפני בית דין, אבל בפני בית דין נהרג[349], ודי שנמעט השור ממה שהבעלים פטורים[350], שהרי אין אנו למדים פטור שור של טריפה מסקילה, אלא מזה שאין אנו קוראים בו וגם בעליו יומת[351]. ב) ויש סוברים ששור טריפה ושור של טריפה שהרג את הנפש אינו נסקל[352], שכן הכתוב ובערת הרע[353], אינו כתוב אלא באדם[354], שדוקא באדם שהרג, שחשוב חציפות, נאמר ובערת, מה שאין כן בשור[355]. או משום שטעם הפטור בשור של טריפה הוא שכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינם צריכים מיתה, לכן שורם פטור[356], ואפילו הרג בפני בית דין, בין שור טריפה בין שור של אדם טריפה, פטור, שאין כלל דין מיתה בשור כזה[357]. או משום שלא שייך שיוגמר דינו למיתה, שבזה אין תועלת כלל, רק במה שממיתים אותו, ובזה לא השוה אותם הכתוב, לכן שור שהרג בפני בית דין והוא טריפה פטור, שעל זה לא שייך להקיש אותו, רק שאנו למדים שכמו שאין גמר דין באדם אפילו בהרג בפני בית דין, כן אין גמר דין בשור, ושוב לא שייך ובערת הרע בשור, ונפטר לגמרי[358].

הערות שוליים

  1. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"א.
  2. ↑ הלכה למשה שם.
  3. ↑ רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  4. ↑ שמות כא כח.
  5. ↑ ר"א בן הרמב"ם שם.
  6. ↑ עי' מכילתא שבציון הבא ואילך; עי' מכילתא דרשב"י שבציונים 15 ואילך, 17 ואילך; ר"א בן הרמב"ם שם.
  7. ↑ עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"י.
  8. ↑ שמות שם.
  9. ↑ שמות שם כט.
  10. ↑ רבינו אליעזר נחום למכילתא שם.
  11. ↑ שמות שם כט.
  12. ↑ שם כח.
  13. ↑ שם כט.
  14. ↑ מכילתא שם.
  15. ↑ שמות כא כח.
  16. ↑ מכילתא דרשב"י שם, בלימוד הא'.
  17. ↑ שמות כא כח.
  18. ↑ עי' מכילתא דרשב"י שם, בלימוד הב'.
  19. ↑ עי' רבא בכריתות כד א.
  20. ↑ ושם, שיש מהתרגומים הארמיים החולק.
  21. ↑ ציון 32 ואילך.
  22. ↑ ר"א בן הרמב"ם שמות כא כח.
  23. ↑ ראב"ע הארוך שם לא.
  24. ↑ ר"א בן הרמב"ם שם כח.
  25. ↑ עי' ציון 141 ואילך.
  26. ↑ עי' ציון 158 ואילך.
  27. ↑ רמב"ן בראשית ט ה.
  28. ↑ ס' הבתים ס' המצוה ל"ת קפח; עי' ריטב"א קדושין נו ב, בשם מורו בשם רבו.
  29. ↑ חינוך מ' נב.
  30. ↑ תועלות לרלב"ג פ' משפטים תועלת ט' שורש א'.
  31. ↑ תועלות לרלב"ג שם שורש ד'.
  32. ↑ כ"מ מעדיות שבציון 39; עי' מכילתא וראשונים שבציון 33 ואילך; עי' מכילתא דרשב"י שבציון 40 ואילך; עי' ראשונים שבציון 38; רמב"ם נז"מ פ"י ה"ב; קרי"ס שם.
  33. ↑ רש"י ברכות כז א ד"ה שנסקל תרנגול.
  34. ↑ שמות כא כח.
  35. ↑ ילק"ש משפטים רמז שמ; רש"י ברכות שם; ראב"ד עדיות פ"ו מ"א.
  36. ↑ דברים ה יג. מכילתא משפטים נזיקין פ"י; עי' ילק"ש שם; עי' רש"י ברכות שם, בפי' עדיות שבציון 39; עי' ראב"ד עדיות שם; עי' קרי"ס שם.
  37. ↑ מכילתא משפטים נזיקין פ"י; עי' רש"י ברכות שם, בפי' עדיות שם; עי' ראב"ד עדיות שם; עי' קרי"ס שם. ועי' ב"ק נד ב, הלימוד לענין איסור מלאכה בשבת שהוא בכל בהמה חיה ועוף.
  38. ↑ עי' רש"י שמות שם; ר"א בן הרמב"ם שם, ע"פ עדיות שבציון הבא; עי' חינוך מ' נב.
  39. ↑ עי' עדיות שם. ילק"ש שם.
  40. ↑ שמות כא כח.
  41. ↑ מכילתא דרשב"י שם.
  42. ↑ עי' משנה ב"ק מא א; עי' רמב"ם נז"מ פ"י ה"א; עי' קרי"ס שם.
  43. ↑ שמות כא כח. רש"י ב"ק ד"ה וזה וזה חייבין מיתה; עי' מאירי שם; קרי"ס שם.
  44. ↑ שמות שם כט. עי' רש"י שם; עי' מאירי שם; עי' קרי"ס שם.
  45. ↑ ושם, איך יתכן שיהיה שור מועד להרוג אדם, ולא הרגוהו.
  46. ↑ עי' ציון 72 ואילך. עי' רלב"ג שמות כא לא.
  47. ↑ עי' משנה ב"ק מא א; רמב"ם נז"מ פ"י ה"א; עי' קרי"ס שם.
  48. ↑ שמות שם. עי' מכילתא משפטים נזיקין פי"א; עי' ברייתא בגמ' שם מג ב - מד א; עי' ילק"ש משפטים רמז שמא; עי' רש"י שמות שם; עי' פסי"ז שם; עי' מאירי שם.
  49. ↑ רלב"ג שם.
  50. ↑ עי' גמ' שם; עי' נמוק"י שם מא א (יט ב בדפי הרי"ף).
  51. ↑ שמות שם כח. מכילתא דרשב"י שם.
  52. ↑ ע"ע כפר וע' שלשים של עבד.
  53. ↑ ר"י בכור שור שם לא.
  54. ↑ שמות שם כט.
  55. ↑ עי' ר"א בן הרמב"ם שם לא.
  56. ↑ רמב"ן שמות שם. ועי' שד"ל שם, והנצי"ב בהעמק דבר שם וברכת הנצי"ב למכילתא משפטים נזיקין פי"א ורד"צ הופמן שם; שפי' בע"א.
  57. ↑ עי' נמוק"י ב"ק מא א (יט ב), ע"פ משנה שם מד א.
  58. ↑ מרה"מ למכילתא משפטים נזיקין פי"א, בפי' הא', ע"פ רש"י שבציון 254.
  59. ↑ מרה"מ שם, בפי' הא'.
  60. ↑ מרה"מ שם, בפי' הב'.
  61. ↑ שמות כא לא. מכילתא שם; ילק"ש משפטים רמז שמא, לגי' המתוקנת בד' וילנא (ועי' ילק"ש מהד' מוה"ק, שמקורו בתיקון המדיפסים בד' פפד"א), ועי' ציון 64, שי"ג בע"א.
  62. ↑ מכילתא שם.
  63. ↑ עי' מרה"מ שם.
  64. ↑ שמות שם. ילק"ש שם, לגי' ד"ר, ועי' ציון 61, שי"ג בע"א; פסי"ז שם.
  65. ↑ פסי"ז שם.
  66. ↑ עי' שמות כא לא. מרה"מ למכילתא משפטים נזיקין פי"א.
  67. ↑ עי' ז"ר לילק"ש משפטים רמז שמא; מרה"מ שם.
  68. ↑ מרה"מ שם.
  69. ↑ שמות שם. מכילתא שם; ילק"ש שם.
  70. ↑ פסי"ז שם.
  71. ↑ שמות שם כח. מכילתא דרשב"י שם.
  72. ↑ עי' מכילתא שבציון 78; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 87.
  73. ↑ מכילתא משפטים נזיקין פי"א; עי' רלב"ג שמות כא לא.
  74. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"א; עי' מאירי ב"ק מא א; עי' רלב"ג שם; עי' קרי"ס שם.
  75. ↑ פסי"ז שמות כא לב.
  76. ↑ שמות שם. עי' רש"י ורשב"ם ור"א בן הרמב"ם שם; עי' פסי"ז שם; עי' ראב"ע הקצר שם, בשם רבותינו; עי' ראב"ע הארוך שם לא. ועי' ראב"ע הקצר שבציון 91 ואילך, שפי בע"א.
  77. ↑ עי' ר"א בן הרמב"ם שם.
  78. ↑ שמות כא לא. מכילתא משפטים נזיקין פי"א; ילק"ש משפטים רמז שמא.
  79. ↑ במדבר טו טז. עי' מרה"מ למכילתא שם. ועי' ז"ר לילק"ש שם ומרה"מ ורבינו אליעזר נחום למכילתא שם, שתמהו מדוע ימעטו גרים מד"ז, שנצרך כתוב לרבותם. ועי' אחרונים שבציון הבא ואילך, שנחלקו בפירושו משום תמיהה זו.
  80. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  81. ↑ ע"ע גר ציון 111.
  82. ↑ ז"ר שם, בפי' הא'.
  83. ↑ ז"ר שם, בפי' הב'.
  84. ↑ ע"ע גרות: בגר קטן.
  85. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 353 ואילך.
  86. ↑ עי' מרה"מ שם, במסקנה.
  87. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"א; עי' רלב"ג שבציון הבא; קרי"ס שם.
  88. ↑ רלב"ג שמות כא לא.
  89. ↑ עי' שמות שם לא-לב.
  90. ↑ עי' רלב"ג שם לא; קרי"ס שם.
  91. ↑ עי' ראב"ע הקצר שבציון 93.
  92. ↑ שמות כא לב.
  93. ↑ ראב"ע הקצר שם, עיי"ש.
  94. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"א; קרי"ס שם.
  95. ↑ אהא"ז שם: ואולי נאמר.
  96. ↑ ע"ע בן נח.
  97. ↑ רמב"ן בראשית ט ה.
  98. ↑ זכרון יצחק לרמב"ן שם.
  99. ↑ שו"ת בית דוד (לייטר) סי' קכג; זכרון יצחק שם.
  100. ↑ מנ"ח מ' נא סק"ג (ס"ק טז במהד' מ"י), שלד' הרמב"ם שבע' בן נח ציון 249, אין ב"נ בכלל דיני ישראל, ואינו בסקילה, ולד' הרמב"ן שבע' הנ"ל ציון 255, שהם שייכים בדיני ישראל, השור בסקילה, ועי' שו"ת בית דוד שם, שנשמט מהמנ"ח הרמב"ן שלעיל בציון 96 ואילך.
  101. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"ט; עי' רלב"ג שמות כא כח; עי' קרי"ס שם.
  102. ↑ עי' משנה ב"ק מד א; עי' ר' אליעזר בברייתא בגמ' שם מא ב; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  103. ↑ שמות שם.
  104. ↑ שם.
  105. ↑ מכילתא דרשב"י שם.
  106. ↑ שמות שם כט.
  107. ↑ רש"י ב"ק שם ד"ה פטור ממיתה, ע"פ גמ' שם ב.
  108. ↑ משנה ב"ק מד א; עי' רמב"ם נז"מ פ"י ה"י; עי' קרי"ס שם.
  109. ↑ רמב"ם שם; עי' מאירי שם; קרי"ס שם.
  110. ↑ אהא"ז שם ה"ט.
  111. ↑ שמות כא כט.
  112. ↑ רלב"ג שם כח.
  113. ↑ עי' רלב"ג שם.
  114. ↑ רלב"ג שם.
  115. ↑ עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם; מאירי שם.
  116. ↑ עי' משנה ב"ק מד ב וברייתא שם; עי' רמב"ם נז"מ פ"י ה"ו; עי' קרי"ס שם.
  117. ↑ שמות כא כח.
  118. ↑ עי' רש"י ב"ק שם ד"ה שור האשה; עי' נמוק"י שם (יט ב); עי' קרי"ס שם, בשמו.
  119. ↑ עי' שמות שם.
  120. ↑ עי' שם לו.
  121. ↑ שם לה.
  122. ↑ רשב"א שם.
  123. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י ד"ה שור שור ז'; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  124. ↑ שמות כא כח-כט.
  125. ↑ שם לב.
  126. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  127. ↑ רש"י ב"ק מד ב ד"ה שור היתומים; רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  128. ↑ עי' משנה שם וברייתא שם; רמב"ם נז"מ פ"י ה"ו; קרי"ס שם.
  129. ↑ נמוק"י שם (יט ב); קרי"ס שם, בשמו.
  130. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י ד"ה שור שור ז'; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  131. ↑ שמות כא כח-כט.
  132. ↑ שם לב.
  133. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  134. ↑ עי' רש"י ב"ק מד ב ד"ה שור היתומים; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  135. ↑ עי' משנה שם וברייתא שם; רמב"ם נז"מ פ"י ה"ו; קרי"ס שם.
  136. ↑ עי' נמוק"י שם; עי' קרי"ס שם, בשמו.
  137. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י ד"ה שור שור ז'; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  138. ↑ שמות כא כח-כט.
  139. ↑ שם לב.
  140. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  141. ↑ משנה ב"ק מד ב וברייתא שם.
  142. ↑ תועלות לרלב"ג פ' משפטים תועלת ט שורש ד.
  143. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י ד"ה שור שור ז'; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  144. ↑ שמות כא כח-כט.
  145. ↑ שם לב.
  146. ↑ נמוק"י שם (יט ב); קרי"ס שם, בשמו.
  147. ↑ נמוק"י שם; קרי"ס שם, בשמו.
  148. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם. ועי' נמוק"י שם וקרי"ס שם.
  149. ↑ שמות כא כח.
  150. ↑ עי' שמות כא לה. תועלות לרלב"ג שם.
  151. ↑ משנה שם וברייתא שם.
  152. ↑ שמות כא כט.
  153. ↑ ירו' ב"ק פ"ד ה"ז, בד' ר' יהודה במשנה שם.
  154. ↑ רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  155. ↑ ר' יהודה בברייתא בגמ' שם; רב הונא בגמ' שם, בד' ר' יהודה שבציון 151, ע"פ ל' ר' יהודה שבציון הנ"ל.
  156. ↑ עי' שמות שם.
  157. ↑ ר' יהודה בברייתא שם.
  158. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"ו; עי' מאירי שבציון 160; עי' רלב"ג שמות כא כח ובתועלות פ' משפטים תועלת ט שורש ד; קרי"ס שם.
  159. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם מד ב; נמוק"י שם (יט ב), שכן מסקנת הגמ', וצ"ב; רע"ב שם פ"ד מ"ז.
  160. ↑ מאירי שם, בשם גדולי המחברים.
  161. ↑ עי' סנהדרין פ א; עי' רמב"ם נז"מ פי"א הי"א; עי' קרי"ס שם.
  162. ↑ שמות כא כח.
  163. ↑ מכילתא דרשב"י שם. והיינו לד' התנאים הסוברים שלא דברה תורה כלשון בני אדם ולשונות כפולים ריבויים הם (ע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 1 ואילך).
  164. ↑ רבינא בגמ' שם ב.
  165. ↑ רמב"ם שם.
  166. ↑ ציון 333 ואילך.
  167. ↑ ב"ק מד ב, בד' סתם משנה שם א.
  168. ↑ עי' אהא"ז נזק"מ פ"י ה"ט.
  169. ↑ ברייתא שם ב.
  170. ↑ שמות כא כט.
  171. ↑ עי' גמ' שם, בד' ר"ש בברייתא שם. ועי' לח"מ חומ"ז פ"א הי"ד, שהדעה החולקת מודה לר"ש בבעלים, אלא שאינה מקבלת את ההקש (ע"ע) לשור.
  172. ↑ מ"מ נז"מ פ"י ה"ט, בד' רמב"ם שם; לח"מ שם וחומ"ז שם, בשמו, והסכים לו.
  173. ↑ קרי"ס שם.
  174. ↑ רש"י ב"ק לט א ד"ה שור האצטדין; רע"ב ב"ק פ"ד מ"ד.
  175. ↑ עי' רמב"ם נז"מ פ"ו ה"ה.
  176. ↑ רש"י שם; עי' רמב"ם שם; רע"ב שם; עי' קרי"ס שם; עי' תפא"י שם יכין ס"ק כד.
  177. ↑ תפא"י שם.
  178. ↑ עי' משנה שם; עי' מכילתא דרשב"י כא כח; רמב"ם שם.
  179. ↑ משנה שם; עי' מכילתא דרשב"י שם.
  180. ↑ שמות שם.
  181. ↑ רלב"ג שם.
  182. ↑ משנה שם: כי; מכילתא דרשב"י שם; עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  183. ↑ רלב"ג שם.
  184. ↑ עי' מ"מ שם פ"י ה"ח; עי' קרי"ס שם.
  185. ↑ רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  186. ↑ עי' קרי"ס שם.
  187. ↑ רב אחא בר יעקב בסנהדרין עח א, בד' ר' יהודה במשנה שם עו ב.
  188. ↑ רב אחא בר יעקב בגמ' שם עח א, בד' חכמים במשנה שם עו ב.
  189. ↑ רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  190. ↑ עי' משנה סנהדרין ב א; עי' תוספ' סנהדרין פ"ג; עי' ר' עקיבא במכילתא משפטים נזיקין פ"י; רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"ב; עי' חינוך מ' נב.
  191. ↑ שמות כא כט. משנה שם; תוספ' שם; ר"ע במכילתא שם.
  192. ↑ ע"ע הקש.
  193. ↑ ר"ע במכילתא שם.
  194. ↑ ע"ע כפר, הלימוד. עי' רש"י שם ד"ה כמיתת בעלים.
  195. ↑ ע"ע בית דין ציון וע' דיני נפשות ציון 1 ואילך. רש"י שם.
  196. ↑ עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; עי' ר"ע במכילתא שם.
  197. ↑ תוספ' שם; ר"ע במכילתא שם.
  198. ↑ חינוך מ' נב. וע"ע סמיכה.
  199. ↑ עי' ציון 196.
  200. ↑ עי' בעיא דלא איפשטא בסנהדרין טז א, ויד רמ"ה שם.
  201. ↑ מאירי שם.
  202. ↑ מאירי שם, בשם יש חולקין, ודחה; לח"מ סנהדרין פ"ה ה"א, בד' הרמב"ם שם, שהשמיט. ועי' נובי"ת חו"מ סי' ז.
  203. ↑ עי' ציון 98 ואילך.
  204. ↑ ע"ע בן נח ציון 440 ואילך.
  205. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 438 ואילך.
  206. ↑ מנ"ח מ' נא סק"ג (ס"ק טז במהד' מ"י).
  207. ↑ תוספ' סנהדרין פ"ג.
  208. ↑ ב"ק מה א, במסקנה, בד' ת"ק בברייתא שם.
  209. ↑ שמות כא כט.
  210. ↑ גמ' שם.
  211. ↑ רלב"ג שם כח.
  212. ↑ גמ' שם, במסקנה, בד' ר' יעקב בברייתא שם.
  213. ↑ עי' גמ' שם.
  214. ↑ תוס' שם ד"ה אלא.
  215. ↑ רמב"ם נז"מ פי"א ה"י; קרי"ס שם.
  216. ↑ מאירי ב"ק מד ב.
  217. ↑ עי' ציון 208 ואילך.
  218. ↑ עי' ציון 215.
  219. ↑ רמב"ם נז"מ פ"י ה"ו; מאירי שם; קרי"ס שם.
  220. ↑ רמב"ם שם; מאירי שם.
  221. ↑ עי' ציון 158 ואילך.
  222. ↑ עי' ציון 141 ואילך.
  223. ↑ שמות כא כט.
  224. ↑ רלב"ג שם כח.
  225. ↑ ע"ע גמר דין.
  226. ↑ תוס' זבחים עא א ד"ה (ע ב) ואפילו, בשם ר"ת.
  227. ↑ עי' רש"י ב"ק מה א ד"ה מכור; עי' תוס' ב"ק שם ד"ה מכור, בשמו; תוס' שבחים שם, בשם ר"ת.
  228. ↑ ברייתא ב"ק מד ב - מה א; עי' רמב"ם נז"מ פי"א ה"ט; עי' קרי"ס שם.
  229. ↑ עי' תוס' שם, בשם רש"י במהדורה אחת.
  230. ↑ עי' ציון 215.
  231. ↑ עי' ציון 208 ואילך.
  232. ↑ עי' תוס' זבחים שם, בשם ר"ת.
  233. ↑ ברייתא שם מה א; עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  234. ↑ תוס' ב"ק שם, ע"פ רש"י שם.
  235. ↑ עי' ר"ת שבציון 319 ואילך.
  236. ↑ תוס' שם, בד' ר"ת; עי' תוס' זבחים שם, בשם ר"ת.
  237. ↑ תוס' זבחים שם, בשם ר"ת.
  238. ↑ עי' משנה ב"ק מד ב; ברייתא שם מד ב - מה א; עי' רמב"ם נז"מ פי"א ה"ט; עי' קרי"ס שם.
  239. ↑ רש"י שם מה א ד"ה הקדישו מוקדש.
  240. ↑ ברייתא שם מה א; עי' רמב"ם נז"מ פי"א ה"ט; עי' קרי"ס שם.
  241. ↑ רש"י שם ד"ה אינו מוקדש.
  242. ↑ עי' רמב"ם נז"מ פ"י ה"ט; עי' קרי"ס שם.
  243. ↑ עי' ברייתא ב"ק מד ב - מה א; עי' רמב"ם נז"מ פי"א ה"ט.
  244. ↑ רש"י שם מה א ד"ה מוחזר.
  245. ↑ ברייתא ב"ק מה א.
  246. ↑ עי' ציון 208 ואילך. גמ' שם.
  247. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ליפלגו; עי' תוס' תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) שם, בשמו. 235 עחי' תוס' תלמיד ר"ת שם, בשמו, ודחה, שהיזק שאינו ניכר הוא.
  248. ↑ עי' גמ' שם, ורשב"א בשם הראב"ד בפנים אחרים, והסכים לו.
  249. ↑ רשב"א שם, בשם הראב"ד בפנים אחרים, והסכים לו.
  250. ↑ עי' רש"י שם.
  251. ↑ תוס' תלמיד ר"ת שם.
  252. ↑ ברייתא שם.
  253. ↑ עי' ציון 212 ואילך. גמ' שם.
  254. ↑ עי' רש"י זבחים עא א ד"ה (ע ב) נתערבו; עי' ר"א בן הרמב"ם שבציון 22; מרה"מ למכילתא משפטים נזיקין פי"א, ע"פ רש"י שם.
  255. ↑ עי' רש"י שם.
  256. ↑ ע"ע עדים זוממים.
  257. ↑ ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן בכריתות כד א; עי' ר' יוחנן בירו' ב"ק פ"ד ה"ח.
  258. ↑ עי' רבא בגמ' שם; רמב"ם נז"מ פי"א הי"ג.
  259. ↑ רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  260. ↑ ירו' שם. ועי' שדה יהושע ומה"פ לירו' שם ויפ"ע כריתות שם, אם הבבלי חלוק ע"ז וסובר שאף לד' ר"ל כל המחזיק בו זכה.
  261. ↑ ציון 159 ואילך.
  262. ↑ ציון 310 ואילך.
  263. ↑ עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"י; עי' מכילתא דרשב"י כא כח; עי' ברייתא פסחים כב ב וקדושין נו ב וב"ק מא א; כ"מ מברייתא בירו' ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א; ירו' שם ושם, בד' ר' יוחנן בירו' שם ושם, לגי' שדה יהושע שם: לאחר שנגמר דינו, וכעי"ז בתורה תמימה שמות כא כח אות קצז ותולדות יצחק שם ושם (ועי' גי' המחבר שם ושם, שהוא ע"פ קה"ע פסחים שם): משנגמר דינו, ועי' ציון 276, שי"ג בע"א; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ד הכ"ב.
  264. ↑ ספה"מ לרמב"ם ל"ת קפח.
  265. ↑ רמב"ם שם.
  266. ↑ שמות שם. עי' מכילתא וברייתא שבציון 271; עי' מכילתא דרשב"י שם; ספה"מ שם; עי' סמ"ג לאוין קלה; עי' חינוך מ' נב.
  267. ↑ שמות שם.
  268. ↑ רמב"ם שם.
  269. ↑ מכילתא דרשב"י שם: שהיא נבלה; ברייתא בגמ' שם ושם ושם; עי' רמב"ם שם.
  270. ↑ מכילתא שם.
  271. ↑ מכילתא שם, והובא בספה"מ שם; עי' ברייתא שם ושם ושם.
  272. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה שאם שחטו כו'; עי' רש"י קדושין שם ד"ה מגיד דאם.
  273. ↑ שטמ"ק ב"ק שם, בשם הרא"ה.
  274. ↑ שמות כא כח.
  275. ↑ מכילתא דרשב"י שם.
  276. ↑ שמות כא כח. ירו' ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א, בד' ר' יוחנן בירו' שם ושם, לגירסתנו: עד שלא נגמר דינו, לפי קה"ע פסחים שם ופ"מ שם ושם ובהגר"א ערלה שם, ועי' ציון 263, שי"ג בע"א, ועי' ר"ש סירליאו שם, שר' יוחנן מפרש כן הברייתא שם ושם, ועי' בהגר"א שם, שר' יוחנן מפרש הכתוב כן.
  277. ↑ ר"ש סיריליאו שם.
  278. ↑ חינוך מ' נב. ועי' חינוך שם, שנוהג דוקא בא"י, ועי' מנ"ח שם סק"ב (סק"ט במהד' מ"י), של"ד, אלא שלצורך הדין צריך סמוכים (עי' ציון 198), ורק בבא"י ניתן לסמוך (ע"ע סמיכה), וה"ה בחו"ל, אם יש שם סמוכים.
  279. ↑ חינוך שם.
  280. ↑ עי' פסחים כד ב.
  281. ↑ רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן בגמ' שם; רב שימי בר אשי בגמ' שם, בד' ר' אבהו אמר ר' יוחנן בגמ' שם, בלשון הב'.
  282. ↑ ע"ע מלקות. רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן בגמ' שם.
  283. ↑ ספה"מ לרמב"ם ל"ת קפח; סמ"ג לאוין קלה; חינוך שם.
  284. ↑ ירו' ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א, בד' הברייתא שבציון 263.
  285. ↑ ס' הערוך ע' אספלנית; קה"ע פסחים שם; פ"מ פסחים שם.
  286. ↑ ס' הערוך שם; שדה יהושע ערלה שם; קה"ע שם; פ"מ שם.
  287. ↑ שדה יהושע ערלה שם.
  288. ↑ בהגר"א ערלה שם, בד' רבנן דקיסרין ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירו' שם ושם.
  289. ↑ סתמא ירו' שם ושם, בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן.
  290. ↑ עי' קה"ע פסחים שם; עי' פ"מ שם ושם.
  291. ↑ עי' ר"ש סירליאו ערלה שם.
  292. ↑ עי' ציון 28. ועי' ציון 22 ואילך. ועי' ציון 25 ואילך, שי"ח וסוברים שאין הטעם להעניש הבעלים בממון.
  293. ↑ עי' ס' הבתים ס' המצוה ל"ת קפח.
  294. ↑ עי' ציון 215.
  295. ↑ עי' ציון 208 ואילך.
  296. ↑ מנ"ח מ' נב סק"א (סק"ה במהד' מ"י).
  297. ↑ עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"י; עי' פסחים כב ב וקדושין נו ב וב"ק מא א.
  298. ↑ עי' מכילתא שם; עי' ברייתא פסחים וקדושין וב"ק שם; עי' ברייתא בירו' ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א.
  299. ↑ ת"ק במכילתא משפטים נזיקין פ"י, עיי"ש הראיה שעגלה ערופה אסורה בהנאה, וע"ע עגלה ערופה.
  300. ↑ עי' ר' יצחק שבציון הבא.
  301. ↑ ר' יצחק במכילתא שם.
  302. ↑ עי' רבי שבציון הבא ואילך.
  303. ↑ ע"ע פרים הנשרפים וע' שעירים הנשרפים.
  304. ↑ רבי במכילתא שם.
  305. ↑ שמות כא כח.
  306. ↑ ת"ק במכילתא דרשב"י שם.
  307. ↑ שמות שם.
  308. ↑ שמות שם.
  309. ↑ ברייתא בירו' ערלה פ"ג ה"א ופסחים פ"ב ה"א; עי' ברייתא בירו' ע"ז פ"ה הי"ב.
  310. ↑ שמות שם. ברייתא בפסחים כב ב וקדושין נו ב וב"ק מא א; ר"ש סיריליאו ערלה פ"ג ה"א, בד' ר' יוחנן בירו' שם ופסחים פ"ב ה"א.
  311. ↑ עי' בן עזאי במכילתא דרשב"י שם; שמעון בן זומא בברייתא בגמ' שם ושם ושם.
  312. ↑ שמות שם.
  313. ↑ פסחים כב ב, ועי' ר"ח שם ורש"י שם ד"ה איסור הנאה, שהוא בין לחזקיה ובין לר' אבהו; קדושין נו ב וב"ק מא ב, במסקנה, בד' ר' אבהו אמר ר' אלעזר, לפי ריטב"א שם, בשם רש"י (וכעי"ז ברש"י שם ד"ה להיכא דסקליה).
  314. ↑ ברייתא בפסחים כב ב וקדושין נו ב וב"ק מא ב, לפי ריטב"א קדושין שם, בשם מורו.
  315. ↑ שמות כא כח. וע"ע אתין וגמין. עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"י, במסקנה; עי' מכילתא דרשב"י שם, במסקנה; עי' ב"ק מא ב, בד' התנאים שבציון 310 ואילך.
  316. ↑ גמ' שם, בד' התנאים שבציון הנ"ל ואילך.
  317. ↑ מכילתא שם, במסקנה.
  318. ↑ עי' מכילתא דרשב"י שם, במסקנה.
  319. ↑ תוס' קדושין נז ב ד"ה הרי וב"ק מה א ד"ה מכור וסנהדרין פ א ד"ה (עט ב) בשור וזבחים עא א ד"ה (ע ב) ואפילו ותוס' רא"ש קדושין שם וסנהדרין שם עט ב ותוס' ר' שמואל (בשיטת הקדמונים) קדושין שם, בשם ר"ת. ועי' מנ"ח מ' נב סק"א (סק"ג במהד' מ"י), שהוכיח בד' רמב"ם נז"מ פי"א ה"י, שחולק, ועי' עינים למשפט קדושין נו ב אות ד, שפי' בע"א.
  320. ↑ תוס' סנהדרין וזבחים שם ותוס' רא"ש סנהדרין שם, בשם ר"ת.
  321. ↑ משנה קדושין נו ב.
  322. ↑ עי' רש"י שם ד"ה המקדש בערלה; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם פ"ב מ"ט.
  323. ↑ משנה שם.
  324. ↑ משנה תמורה לג ב; רמב"ם פסוה"מ פי"ט הי"א.
  325. ↑ תוי"ט שם פ"ז מ"ד, ע"פ רע"ב שבציון 322.
  326. ↑ ציון 323 ואילך.
  327. ↑ רמב"ם בספה"מ ובמנין המצוות בריש היד החזקה ל"ת קפח, וסותר קצת לרמב"ם שבציון 329, וצ"ב; עי' סמ"ג לאוין קלח; טעמי המצוות לר"ע מגרוניא (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' תקמג); עי' מאמר השכל דבור ו; חינוך מ' נב; ס' הבתים ס' המצוה ל"ת קפח.
  328. ↑ שמות כא כח. רמב"ם וסמ"ג וחינוך שם; עי' מאמר השכל שם.
  329. ↑ הרמב"ם במנין המצוות שבריש מאכ"א, וסותר קצת לרמב"ם שבציון 327 ואילך, וצ"ב; עי' יראה"ש סי' קיא.
  330. ↑ אזהרות "אתה הנחלת"; בה"ג בהקדמה; רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" ובאזהרות "אנכי אש"; עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי"; אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה"; אזהרות ר' שלמה ן' גבירול "שמור לבי מענה", ועי' זוהר הרקיע לתשב"ץ לאוין סי' כט, שתמה.
  331. ↑ שמות שם.
  332. ↑ עי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג פרשה יח, במסקנה.
  333. ↑ עי' רבינא בסנהדרין פ ב; רמב"ם נז"מ פי"א הי"ב.
  334. ↑ רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  335. ↑ קרי"ס שם. ועי' מנ"ח מ' נב סק"ב (ס"ק יד במהד' מ"י) אם המית עוף, מה דין הביצים.
  336. ↑ תורי"ד קדושין נו ב; רשב"א ב"ק מא א, לפי עינים למשפט קדושין שם אות ד.
  337. ↑ תורי"ד שם.
  338. ↑ עי' תוס' ב"ק שם ד"ה איני, לפי מנ"ח קדושין שם סק"א (סק"ה במהד' מ"י); עי' ריטב"א קדושין שם, בשם מורו בשם רבו.
  339. ↑ שמות כא כח.
  340. ↑ עי' ציון 28.
  341. ↑ עי' ריטב"א בשם, בשם מורו בשם רבו.
  342. ↑ ציון 201 ואילך.
  343. ↑ ציון 210.
  344. ↑ ציון 1078 ואילך.
  345. ↑ ציון 1078.
  346. ↑ ראב"ד בהשגות נז"מ פ"י ה"ז; מג"ע ומער"ק שם (וכ"מ מפרי עץ חיים שם), בד' רמב"ם שם, ע"פ רמב"ם רוצח פ"ב ה"ט, ועי' ציון 352, שי"מ בע"א. ועי' שארית נתן שם, ראיה לזה מחולין קמ א.
  347. ↑ דברים יג ו. ראב"ד נז"מ שם.
  348. ↑ ע"ע טרפה (א) ציון 173 ואילך.
  349. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 188 ואילך. עי' מ"מ שם, בד' הראב"ד. ועי' מחנה יהודה שם.
  350. ↑ מ"מ שם, בד' הראב"ד.
  351. ↑ ע"ע טרפה (ב) ציון 1079 ואילך. שמות כא כט. עי' מ"מ שם, בד' הראב"ד. ועי' משרת משה שם.
  352. ↑ עי' מ"מ שם, בסו"ד; מ"מ שם, לפי בן ידיד ובית לוי שם, בד' רמב"ם שם, ועי' ציון 346, שי"מ בע"א; או"ש רוצח שם, בד' רמב"ם נז"מ שם; אהא"ז נז"מ שם, בד' הרמב"ם. ועי' בית לוי שם, ראיה לזה מחולין קלח ב. ועי' מחנה יהודה שם.
  353. ↑ דברים שם.
  354. ↑ מ"מ שם. ועי' מחנה יהודה ובן ידיד ומעשה רב שם, שתמהו.
  355. ↑ הלכה למשה שם, בד' המ"מ.
  356. ↑ ע"ע טרפה (א) ציון 209 ואילך.
  357. ↑ אהא"ז שם, בד' הרמב"ם.
  358. ↑ או"ש רוצח שם, בד' הרמב"ם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שור_הנסקל&oldid=148995"