אנציקלופדיה תלמודית:שכר של גוים

הגדרת הערך - שיכר שנעשה בידי גוים, העשוי מתמרים - או אף מתאנים ותבואה וכיוצא בהן - שאסור לשתותו, במקומות מסויימים, או אף בכל מקום.

האיסור

שיכר של גוים אסור בשתייה^[1]. איסור שיכר של גוים לא נאסר בימי התנאים^[2], ולפיכך אין איסורו לא במשנה ולא בברייתא^[3]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שבימי האמוראים אסרוהו^[4], וגזרו עליו^[5], ואסרו אותו חכמים אף על פי שאין לאיסורו עיקר מן התורה^[6], ובבבל היה מצוי השיכר יותר^[7]. וביארו אחרונים שבארץ ישראל היה עיקר השתייה יין^[8], ולהיפך, שיכר לא היה מצוי להם^[9], ולכן לא חשו לגזור על השיכר, אבל בבבל היה ריבוי תמרים והיו בהן הרבה עושי שיכר^[10], ולכן האמוראים הוכרחו לגזור גם בשיכר^[11]. ב) ויש מהראשונים סוברים שלא גזרו עליו^[12], ולא אסרוהו מעולם^[13], אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור^[14], ובימי האמוראים נהגו בו איסור^[15], ואמוראים היו פורשים הימנו^[16].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה וסוברים שאף בימי תנאים נהגו איסור בשיכר של גוים^[17], אלא שלא מצינו איסורו במשנה, כיון שפעמים שאין לאוסרו^[18], או שלא מצינו איסורו במשנה מפני שאין ענינו מצוי כל כך ושאין קרוב מצוי בסיבתו ואין בני אדם מזמינים עליו^[19].

טעמו

בטעם איסור שיכר של גוים נחלקו אמוראים:

א) לדעת רמי בר חמא אמר ר' יצחק - ולדעת רב פפא ורב אחאי^[20] - איסורו משום חתנות*^[21], שלא יהא רגיל לעשות משתאות^[22] אצל הגוי^[23] ויתן עיניו בבתו^[24] המוזגת להם^[25], ולפיכך איסורו לכל אדם^[26], אבל אין האיסור אלא במקום שיש קירוב הדעת^[27], שמא יסעוד אצלו^[28]. ויש מהראשונים המפרשים שלדעה זו גזרו שיכר של גוים משום יין-של-גויים*, ויין אסור - לסוברים כן^[29] - משום חתנות^[30]. יש מהאחרונים שכתבו שלדעה ששיכר של גוים אסור משום חתנות, גזרו דוקא בשיכר, שהשיכר דומה ליין, שמשכר^[31].

ב) ולדעת רב^[32] ורב נחמן איסורו משום גלוי*^[33], ולפיכך אסור לשתות בכל מקום^[34], אבל אין איסורו אלא במקום שרגילים להשהות המים - להכנת השיכר - בכלי עד שיהיו צלולים^[35] קודם נתינת הפירות^[36] ואין בהן תסיסה שלושה ימים^[37], ומים יש בהם משום גילוי^[38], שכן שיכר עצמו אין שרצים שותים ממנו^[39]. ומכל מקום נאסר אף שיכר ישן, אף על פי שכל דבר מגולה שנתיישן מותר^[40], שגזרו ישן משום חדש^[41]. ואיסורו אינו אלא לאדם שהוא חולה קודם לכן ושותהו, שמזיק ומכביד חוליו^[42], אבל לכל אדם מותר^[43], משום שטעם מרירות של כשות - שהיו רגילים להטיל בשיכר^[44] - הולך ושורף הארס, ואין בו כח להלקות אדם בריא^[45], ואם לא שמו בו כשות, אסור לכל אדם^[46]. ויש מהראשונים המצדדים שנחלקו אמוראים בזה, שלדעת רב הכשות שורף הארס, ולדעת רב נחמן אינו שורף הארס^[47]. ויש מהראשונים שכתב שאף במקום שאין מגלים המים קודם נתינת הפירות, אלא נותנים הפירות לתוך המים כאחד, השיכר אסור, אלא שאינו אסור משום גילוי^[48] אלא משום גזירה משום מקום שמגלים המים^[49].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאיסור שיכר של גוים הוא משום חתנות^[50], שכן הלכה-כבתראי* והאמוראים הסוברים כן מאוחרים הם^[51], ואין איסור זה נוהג בכל מקום^[52], ונראה מדבריהם שנוהג בכל אדם^[53].

לסוברים שאיסורו משום גילוי^[54], לא נאסר משום כך בימי התנאים - לסוברים כן^[55] - שמתחילה לא נתנו לב לאוסרו משום גילוי, שאף אנו מגלים השיכר^[56], ולא תיקנו לאוסרו במקום שמגלים המים, או היו סוברים שאפילו במקום שמגלים המים אין רגיל הנחש לשתות ממנו^[57], ולבסוף החמירו לאוסרו משום גילוי^[58].

השיכר האסור

בכלל דין שיכר האסור בין שיכר של תמרים^[59] ותאנים^[60] וכיוצא בהן^[61], וכן משקה העשוי מדבש^[62], בין שיכר של תבואה^[63] ושעורים^[64]. ויש מהראשונים סוברים שלא נאסר אלא שיכר העשוי מענבים^[65], אבל דבש^[66] ושאר משקים^[67], מותר אפילו בבית הגוי^[68]. ויש מהראשונים סוברים ששיכר שלנו הנעשה מתבואה המיושנת מותר^[69], שלדעתם לא נאסר אלא כמין שיכר שהיה נעשה בימי האמוראים, שהיה של תמרים, אבל לא של שעורים או של מינים אחרים^[70], שאינם חשובים כל כך לקרב בהן הדעות^[71].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שכל שיכר אסור, אף של תבואה ודבש^[72]. וכן יש מהפוסקים שכתבו שהמנהג להקל בשיכר של דבש ותבואה^[73].

המקום האסור בשתייה

לסוברים - וכן הלכה^[74] - שאיסור שיכר של גוים הוא משום חתנות^[75], האיסור הוא במקום מכירתו^[76], וכן בבית הגוי^[77], שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו^[78], שלא יאכלו ולא ישתו יחד במסיבה אחת^[79]. ונחלקו אמוראים היכן מותר לשתותו: רב פפא, הוציאו לו השיכר לפתח החנות, ושתה^[80], שכיון שיש היכר שאינו רוצה לשתות אותו אצל הגוי, מותר^[81], או שכיון שאינו שותה בבית הגוי שוב אין קירוב הדעת ואין איסור משום חתנות^[82]. רב אחאי, הביאו לו לביתו, ושתה^[83], ולא שתה בפתח חנותם^[84], שעשה הרחקה יתירה^[85].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש הפוסקים שאם הביא השיכר לביתו ושתהו שם, מותר^[86], שלדעתם ההלכה כרב אחאי^[87], ופסקו כמותו, משום הרחקה יתירה^[88], כדי להתרחק מדברים של גוים^[89]. ואפילו בישלו גוי בבית ישראל, מותר^[90]. ב) ויש הפוסקים שאינו אסור אלא דוקא בבית הגוי^[91], אבל חוץ לביתו, אפילו היה חנוני^[92] והוציאו לפתח חנותו מותר^[93], שלדעתם ההלכה כרב פפא^[94], שכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל^[95], ועוד, שרב פפא אחרון יותר והלכה-כבתראי*^[96], ועוד, שרב פפא מארי דגמרא יותא מרב אחאי^[97]. ומכל מקום כתבו ראשונים שבעל נפש צריך לעשות בו הרחקה יותר, שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו, כרב אחא^[98]. ג) ויש הפוסקים שאין האיסור אלא בחנות, שהכל מצויים שם - ויש קירוב דעת יותר^[99] - אבל בשאר בתי גוים, מותר^[100], ולא אמרו שהוציאו לרב פפא לפתח החנות, אלא להוציא מתוך החנות, אבל בבית אחר אין איסור, ומה שהביאו לביתו של רב אחאי, לאו דוקא שצריך בבית שלו, אלא לומר שלא די בפתח החנות^[101].

בטעם שהקילו שלא לאסור שיכר של גוים בכל מקום, ואינו כבשולי-גויים* האסורים בכל מקום, שאף הם נאסרו - לסוברים כן^[102] - משום חתנות, וכפת-גוים* האסורה בכל מקום, שאף היא נאסרה - לסוברים כן^[103] - משום חתנות, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמכיון שאין איסור שיכר של גוים אלא משום יין - לסוברים כן^[104] - לכן שיכר מותר חוץ מחנות גוי ורשותו^[105]. ב) ויש מפרשים שהקילו בשיכר מפני שהשיכר אינו מגזירת חכמים - לסוברים כן^[106] - אלא מנהג שנהגו בו^[107]. ג) ויש מפרשים שהקילו בשיכר, שבישולי גוים, מפני שיודע לבשל יפה יהיה להוט להימשך אחריו ויקח את בתו, ואפילו אם תיקן ובישל גוי תבשילו בביתו אסרו אותו, אבל השכר לא בעבור תיקון נאסר, שהכל יודעים להטיל שכר, ולא נאסר אלא שלא ישתכר בביתו של גוי, אבל אם הביאו בביתו מותר^[108]. ד) ויש מפרשים שהקילו בשיכר, למרות שהוא גזירת חכמים - לסוברים כן^[109] - שלא השוו חכמים מדותיהם במה שאסרו בדברים אלו של גוים, שהרי ביין אסרו בהנאה, ואף מגעם ביין שלנו, ופיתן באכילה בלבד, וכשיש פת של פלטר ישראל, ושיכר שלהם מותר לדברי הכל בביתו של ישראל, ומכל מקום עיקר גזירות אלו משום בנותיהם, אלא שבמקצתן יש קירוב הדעת יותר מן האחרות, ולפיכך לא ראו להשוותן, אלא שבכל אחת גזרו לפי מה שראו^[110], והקילו בשיכר, שלא שייך בו חתנות כל כך, שלא מזמנים עליו ואין קירוב דעת כל כך^[111]. ה) ויש מפרשים שלא החמירו בשיכר כמו פת גוים, כי על הלחם יחיה האדם וצריך הרחקה יותר^[112]. ו) ויש מפרשים שלא החמירו בשיכר כמו פת גוים, מפני שפת הכל צריכים לו, ועוד שהוא מעשה נשים, חזק - חשש - חתנות שלו יותר משיכר^[113].

אקראי

לסוברים - וכן הלכה^[114] - שאיסור שיכר של גוים הוא משום חתנות^[115], כתבו ראשונים ואחרונים שלא אסרו אלא לקבוע שתיה בחנות או ברגילות לשתות בבית הגוים - לסוברים שאסור לשתות בבית הגוי^[116] - אבל אקראי בעלמא מותר^[117], אם הוא דרך ארעי, דהיינו שלא בקביעות, ואקראי, דהיינו שלא יהא רגיל בכך^[118]. ויש מהראשונים שכתבו יותר מזה, שאפילו להרגיל לשתות שיכר הגוים מותר, אם לא הלך לבית הגוי לשתות, אלא שכשהוא בבית הגוי הוא נותן לו לשתות^[119].

אכסנאי

לסוברים שאסור לשתות בבית הגוי^[120], המתאכסן בבית גוי, מותר לו לשתות שיכר של גוים^[121], שהוא כמו בביתו של ישראל^[122]. וכתבו ראשונים דהיינו שמותר לשלוח בעיר לקנות שיכר מן הגוים^[123], ואף אם הגוי אכסנאי שלו נותן לו משלו, מותר לו לשתות משום איבה, שלא אסרו בשתייה של אקראי בעלמא^[124].

במקום שישראל חשודים על יין-של-גוים*, יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאסור לשתות שיכר בבית הגוי, שמכיון שרגילים שהישראל הדרים שם שותים גם כן יינם, יסברו שגם הישראל שהתאכסן שם נוהג כן, וייתן לפניו יין במקום שיכר^[125].

הרגילים לשתות בבית גוי

ראשונים העידו על מקומות מסויימים אין נמנעים בהם משיכר של גוים^[126], וכשנכנסים לבתי הגוים לפעמים שותים עמהם כשמושיט לו הגוי^[127], או אפילו שרגילים לשתות שיכר עימהם^[128], אלא אם כן במה שחוששים בו לתערובת יין^[129], ויש מהראשונים שצידדו שמותר לנהוג במנהג זה^[130]. ומספר טעמים ניתנו למנהג: א) הואיל והיה איבה* מרובה אם היו נמנעים, אין להחמיר עליהם כל כך^[131]. וכן יש מהראשונים שצידדו להלכה שבמקום שיהיה לו איבה אם לא ישתה השיכר כשנותן לו הגוי, מותר^[132]. ב) אין האיסור אלא כששותה דרך קביעות ולא דרך ארעי^[133]. ג) אין איסור לשתות בבית גוי - לסוברים כן^[134] - אלא בחנות בלבד^[135].

מקום שישראל חשודים על יין גוים

מקום שישראל נוהגים קולא ביין-של-גוים*, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש הסוברים שאף שיכר שלהם אסור^[136], הואיל וישראלים הם יבוא בקרוב להימשך אחר יינם^[137], האסור משום חשד^[138] יין-נסך*^[139], או כדי שלא ידמה ששותה יינם^[140]. ויש הסוברים שאין איסור בדבר^[141], שהוא כעין גזירה לגזירה^[142], ולא נאמר שיש איסור בדבר אלא לבעל נפש^[143].

להלכה כתבו הרבה פוסקים שבמקום שישראל חשודים על יין של גוים, השיכר אסור^[144]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שבמקום שנוהגים להקל ביין של גוי אסור לשתות שם שכר מן הגוים שחוששים שמא ישתו גם כן יין של גוי, הואיל ונוהגים שם קולא, ועשו סייג וגדר לאסור גם השכר כדי שלא להקל ביין^[145]. ויש מפרשים שבמקום שנוהגים להקל ביין של גוי, אף שלא אסרו בבית ישראל משקים של גוים משום גזירת חתנות, במקום שישראל חשודים הם אסור לשתות עם הישראל אפילו בביתם שיכר של ישראל^[146], אבל לשלוח לקנות שיכר מהגוים, מותר^[147], שאין לגזור שאם יקנה מן הגוי שיכר שיבוא לקנות ממנו גם יין^[148], אבל במקום שכל יושביו ישראל וחשודים על יינם של גוים, אסור לקנות שיכר מהם ולהביאו לביתו, גזירה שמא יבוא לקנות מהם גם יין^[149]. ויש מפרשים שלעולם אין איסור לשתות שיכר בבית ישראל^[150], שאף שהישראל שותה יין של גוים, היינו למלא תאוותו, אבל אין חושדים שיכשיל לישראל הנזהר^[151], ואין האיסור אלא למתאכסן בבית גוי^[152].

יש מהאחרונים שכתבו שבמקום שנעשה בקצת מקומות היתר גמור לשתות יין של גוים, מותר לשתות שם שיכר מן הגוי, רק שלא ישתה בביתו^[153], שדוקא במקום שיודעים שיש איסור ביין של גוים רק שנוהגים בו קולא שם עשו חכמים היכר שלא ישתה שם שיכר משום יין, שירגישו שלא יקילו עוד, אבל במקומות שנוהגים היתר גמור והם סבורים שאין כאן איסור כלל, נמצא שלא ידעו ממה להפריש כי היתר גמור הוא בעיניהם ע"כ אין שייך בזה גזירה ומותר לשתות שם שיכר בין מישראל בין מגוי^[154].

הערות שוליים