אנציקלופדיה תלמודית:שמן המשחה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - שמן שנרקח ממינים ידועים, שמושחים בו את הטעונים משיחה

מהותו וגדרו

עשיית השמן, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם היא מצות עשה: יש סוברים שהיא מצות עשה[1], שנאמר: ועשית אותו שמן משחת קדש[2], ויש שכתבו שהיא מהכתוב: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם[3], ויש סוברים שאין היא מצוה, והמצוה האמורה בכתוב היא למשוח בשמן את הטעונים משיחה[4] - ועל כך עי' להלן - ויש סוברים שהמצוה כוללת הן את עשיית השמן והן את המשיחה בו, שגדר המצוה הוא עשיית השמן וקיום דינו שהוא המשיחה בו[5].

עשיית השמן, לסוברים שהיא מצות עשה[6], יש ראשונים שמנו אותה במנין המצוות[7], ואף על פי שעשיית השמן אינה נוהגת לדורות, שאין כשר אלא השמן שעשה משה, לסוברים כן[8], ומצוה שאינה נוהגת לדורות אין מונים אותה - לסוברים כן[9] - מכל מקום הואיל ויש בכלל המצוה לשמור את השמן שעשה משה[10], שמירה זו נוהגת לדורות[11], ועוד, שהמצוה היא עשיית השמן וקיום דינו שהוא המשיחה, לסוברים כן[12], ומשיחה נוהגת לדורות[13], ויש שכתבו שלדעת הסוברים שעשיית השמן אינה נוהגת לדורות, אין מונים אותה במנין המצוות לדעת הסוברים שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית[14].

שמן שעשה משה

שמן השמחה עשאו משה רבינו במדבר, ואמרו בגמרא שבאותו שמן נמשח המשכן* וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים*, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם[15], זה בגימטריא י"ב, כמנין י"ב לוגין שהיו בשמן המשחה שעה משה, ונאמר בהם שיהיו קיימים לדורות[16]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שהשמן שעשה משה בלבד הוא הכשר למשיחה, אבל אם עשו שמן אחר, אותו השמן פסול, שהדרשה שהשמן שעשה משה קיים לדורות מלמדת, שהמשיחה לעולם אינה כשרה אלא בשמן זה[17]. ב) ויש סוברים שאף שמן אחר כשר, ולא דרשו מהכתוב פסול לשמן אחר, אלא שהבטיחה תורה שהשמן שעשה משה יעמוד לעולם[18]. ג) ויש סוברים, שכל זמן שהשמן שעשה משה קיים, הוא בלבד כשר למשיחה, אבל לו היה כלה היה שמן אחר כשר, שכך היא הדרשה מהכתוב, שכל זמן שהשמן שעשה משה קיים, ממנו בלבד ימשחו, אלא שהבטיחה תורה ששמן זה יעמוד לעולם וממילא לעולם לא יעשה שמן אחר[19].

שמן שעשה משה, כתבו אחרונים שלסוברים שאין כשר אלא הוא[20], מצוה לשומרו שלא יאבד, שהרי נאמר: יהיה זה לי לדורותיכם[21], ומשמע שמצוה לשומרו כדי שיהיה קיים לדורות[22].

מקום הנחתו

מקום הנחת שמן המשחה, כתבו ראשונים שהוא במקום בו מונח הארון, שהוא קדש-הקדשים*[23], ויש שכתבו, שלכך דרשו גזרה שוה "שמה שמה" "דורות דורות", שנאמר בארון, אשר אועד לך שמה[24], ונאמר בצנצנת המן, ותן שמה[25], ועוד נאמר בצנצנת המן, למשמרת לדורותיכם[26], ונאמר בשמן המשחה, יהיה זה לי לדורותיכם[27], ללמד שמקום הנחת שמן המשחה - וכן מקום הנחת צנצנת המן - במקום בו מונח הארון[28].

כשהארון אינו במקומו

בזמן בו הארון לא היה מונח בקדש הקדשים אלא במקום אחר - על אותו הזמן, ע"ע ארון[29] - יש מן הראשונים שכתבו ששמן המשחה היה במקום בו היה הארון[30], ויש מן הראשונים שכתבו, שהשמן היה מונח בקדש הקדשים, ואף על פי שהארון לא היה שם[31].

נשיאתו במסעות המדבר

בזמן שנסעו ישראל במדבר ממקום למקום, אמרו בירושלמי שאלעזר הכהן היה נושא את שמן המשחה, שנאמר: ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וכו' ושמן המשחה[32], ויש מן הראשונים שכתבו שבני קהת היו נושאים את השמן, והכתוב ופקדת אלעזר וכו', היינו שאלעזר היה פקיד על בני קהת לבחור מהם את הנושאים, וכן לתת לידם את השמן ולקחתו מהם[33].

גניזתו על ידי יאשיהו

השמן שעשה משה, יאשיהו גנזו בעת שגנז את הארון* - על גניזת הארון על ידי יאשיהו, ע"ע ארון[34] - שדרש גזרה שוה "שמה שמה" "דורות דורות"[35], שכשם שיש לגנוז את הארון כך יש לגנוז את השמן[36], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמדרשה זו למדים שלעולם יש לשמן להיות במקום בו נמצא הארון, ולכך אף כשנגנז הארון נגנז השמן עמו[37], ויש סוברים שלמדים דרשה מיוחדת לכך שבעת שיגנז הארון, יגנז השמן עמו[38].

מאותו הזמן שגנז יאשיהו ואילך, לא עשו שמן נוסף[39], ואף לסוברים שלא השמן שעשה משה בלבד כשר למשיחה, אלא אם עשו שמן אחר אף הוא כשר[40], שבכלל הדרשה לגנוז את השמן היא שלא יהיה שמן אלא יהיה גנוז[41].

עשייתו

את שמן השמחה עושים משמן זית ומארבעה מיני בשמים: מר דרור, קנמן בשם, קנה בשם וקדה[42], שנאמר: ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו' וקנמן בשם וכו' וקנה בשם וכו' וקדה וכו' ושמן זית הין[43].

מר דרור

המור (מר דרור), נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שהוא "מושק"[44] - שנחלקו בו: יש סוברים שהוא דם שמתקבץ באחד מאיברי חיה ידועה ולאחר מכן יוצא מגופה ומתייבש[45], ויש סוברים שבא מזיעת אותה חיה[46]. ב) ויש סוברים שהוא שרף הבא מעשב ידוע או מאילן ידוע שריחו נודף[47].

דרור שאמרה תורה, יש מן הראשונים שכתבו שהיינו שיהיה חופשי מן הזיוף, שלא יביא מהמין הדומה למור[48], ויש שכתבו שהיינו שיביא מן החשוב, שדרור לשון חשיבות[49], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הסוברים שמור הוא "מושק" ובא מן החיה[50], שאמרה תורה לקחתו מאותה חיה כשהיא מהלכת חופשיה בין ערוגות הבשמים ומתענגת כרצונה, שבזמן שנלכדה לרשות אדם אינה עושה אלא מעט מור ואינו מבושם[51].

קנמן בשם

קנמן, נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שמין עץ הוא[52], ובא מקליפת העץ[53], ויש שכתבו שמין עשב הוא[54].

בשם שאמרה תורה, כתבו ראשונים שלסוברים שקנמן הוא מין עץ[55], כיון שיש מאותו מין שיש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, אמרה תורה להביא מן הטוב המבושם[56].

קנה בשם

קנה בשם, כתבו ראשונים שהם קנים אדומים דקים כתבן הבאים מאיי הודו[57].

בשם שאמרה תורה, היינו שיביא מהקנים המבושמים[58], ולא מהקנים שהם כעץ בעלמא ואינם מבושמים[59].

קדה

קדה, נחלקו בה ראשונים: יש מן הראשונים שכתבו שהיא שורש עשב הנקרא בלשון חכמים קציעה[60], ויש שכתבו בדעת ראשונים שהיא מין אילן הנקרא בלשון חכמים קשט[61].

ראש הבשם

הבשמים הבאים לשמן המשחה, יש מן הראשונים שכתבו שיש להביא את הראש מכל מין, ולא את השירים, לפי שהוא מובחר מהם, שנאמר: בשמים ראש[62].

שיעורם

השמן והבשמים ממנו עושים את שמן המשחה צריכים להיות במדה ובמשקל מסויים, שיעור השמן צריך להיות הין*, שנאמר: ושמן זית הין, המור צריך להיות במשקל חמש מאות שקל שנאמר מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, קנה הבושם צריך להיות במשקל מאתים וחמישים שקל, שנאמר מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, הקדה: צריך להיות במשקל חמש מאות שקל, שנאמר וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ[63]. קנמן בשם, נחלקו במשקל שצריך הוא להיות: הבבלי סובר חמש מאות שקל, שנאמר מחציתו חמשים ומאתים[64], והכוונה היא שמחצית המשקל יהיה מאתים וחמישים, ונמצא שהמשקל הנצרך הוא חמש מאות[65], ובירושלמי לפי גירסת הרבה ראשונים ואחרונים כתוב ששיעורו מאתים וחמישים[66], וכתבו אחרונים, שלדעה זו אין הכונה ב"מחציתו" שיהיה מחצית משקלו מאתים חמישים, אלא שיהיה משקלו מחצית מהמשקל של מר דרור, והיינו מאתים וחמישים שהם מחצית מחמש מאות שקל שצריך במר דרור[67].

השקלים האמורים הם "שקל הקדש"[68], שנאמר: וקדה חמש מאות בשקל הקדש[69], ומהאמור בקדה למדו לשאר הבשמים ששקל האמור בהם הוא שקל הקדש[70].

מדידת השמן

השמן נמדד בכלי מכלי-המקדש* שהיתה מידתו הין[71].

הכרע

שקילת מיני בשמים אלו, אמרו בגמרא שאינה נעשית בדיוק אלא ב"הכרע" (תוספת מועטת על המשקל), שהרי אמרו שקנמן בשם אין שוקלים אותו בבת אחת אלא בשתי פעמים, חצי מהכמות שיש להביא ממנו בכל פעם, והיינו כדי שיוסיף בו שתי הכרעות, לפי שמוסיפים הכרע על המשקל[72], וכתבו אחרונים שהכרע זה אין לו שיעור קצוב, אלא מוסיף כל שהוא על המשקל[73], ויש שכתבו שלמדים כן מהכתוב - שנאמר לגבי קטרת*, ולמדים ממנו לשמן המשחה[74] - בד בבד[75], שמשמע שעל המשקל להיות מכוון, ואם היה להכרע שיעור קצוב נמצא שמביא משקל שונה מהמשקל האמור בתורה[76]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שאין השקילה נעשית בהכרע אלא במכוון, שנאמר: בד בבד, והיינו במכוון[77].

תוספת ההכרע - לסוברים שצריך להוסיף אותו[78] - יש מן האחרונים שכתבו שאינה מעכבת, ואף אם לא הוסיפו אותו, השמן כשר[79], ויש שמשמע מדבריהם שהיא מעכבת[80].

שקילת קנמן בשם

קנמן בשם, לסוברים ששיעורו חמש מאות[81], אין שוקלים אותו בבת אחת, אלא שוקלים בשתי שקילות, מאתים וחמשים בכל פעם, שנאמר: מחציתו חמשים ומאתים[82], ואמרו בגמרא בטעם הדבר, שכיון שיש להוסיף "הכרע" על המשקל, לסוברים כן[83], אמרה תורה שבקנמן בשם יש להוסיף שתי הכרעות, אחת על כל משקל[84]. שקילת כל חצי מכמות הקנמן בשם בפני עצמו, כתבו אחרונים שכיון שאינה מפורשת בתורה, אין היא מעכבת, ואינה אלא מצוה, ואף אם שקל את כל הכמות בפעם אחת, כשר[85].

שקילת בשם כנגד בשם

בשקילת הבשמים, יש ראשונים שכתבו שאין להשתמש כמשקולת באחד משאר מיני הבשמים שכבר נשקל, שנאמר בקטרת: בד בבד[86], כלומר שיש לשקול כל אחד מסממני הקטרת בפני עצמו, ולא אחד כנגד האחר[87], ולמדים שמן המשחה מקטרת, שאף בבשמים של שמן המשחה אין לעשות כן[88], ובגדר הדין נחלקו אחרונים: יש שכתבו שהוא משום דין הכרע - לדעת הסוברים שיש להוסיף הכרע על המשקל[89] - שאם ישקלו אחד כנגד האחר שכבר נשקל אי אפשר להוסיף הכרע, שהרי על המין שכבר נשקל כבר נוסף הכרע, ואם יוסיף הכרע במין ששוקל עתה, נמצא שמוסיף עליו שתי הכרעות, הכרע שהוסיף על הראשון והכרע שמוסיף עליו עתה, ואם לא יוסיף, לא יקיים דין הכרע, שאף על פי שמשקל המין הראשון כולל הכרע ונמצא שהבושם ששוקל כנגדו אף הוא יותר על המדה, מכל מקום מצות הכרע לא קיים, שהמצוה היא במעשה השקילה להוסיף מעט במשקל הבושם על המשקולת ששוקל כנגדו[90], ויש שכתבו שהוא משום בזיון הבשמים שמשמשים כמשקולת, ולפי זה כתבו שדין זה הוא רק לסוברים ששימוש בחפץ של מצוה לצורך מצוה אחרת אסור משום בזוי-מצוה*[91], אבל לסוברים שששימוש בחפץ של מצוה לצורך מצוה אחרת אין בו משום בזוי מצוה[92], מותר להשתמש בבושם שכבר נשקל כמשקולת לצורך משקל בושם אחר[93]. ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שחולקים על דין זה, ולדעתם מותר להשתמש כמשקולת באחד משאר מיני הבשמים שכבר נשקל[94].

שקל מין בושם אחד כנגד מין בושם אחר שכבר נשקל, אף לסוברים שאין לעשות כן[95], כתבו אחרונים שהבושם כשר לעשות ממנו את השמן, שהדין שלא לשקול בושם אחד כנגד אחר אינו אלא לכתחילה אבל אינו מעכב, כיון שאינו מפורש בתורה[96].

המשקולת

המשקולת ששוקלים כנגדה את הבשמים, יש מן הראשונים שכתבו, שצריכה היא להיות מחתיכה אחת, ולא מכמה חתיכות, שנאמר בקטרת: בד בבד[97], כלומר שתשקל במשקולת יחידה, וממנה למדים לשקילת הבשמים של שמן המשחה שישקלו במשקולת יחידה[98], ויש ראשונים שמשמע מדבריהם שחולקים על דין זה, ולדעתם אפשר לשקול אף כנגד משקולת העשויה מכמה חתיכות[99].

שקל כנגד משקולת העשויה מכמה חתיכות, אף לסוברים שאין לעשות כן[100], כתבו אחרונים שהבושם כשר לעשות ממנו את השמן, שהדין שלא לשקול כנגד משקולת העשויה מכמה חתיכות אינו אלא לכתחילה אבל אינו מעכב, כיון שאינו אינו מפורש בתורה[101].

על הטעם שעושים את שמן המשחה כפי השיעור הנראה לעינינו, ואף לסוברים שאי-אפשר לצמצם* בדבר הנעשה בידי אדם[102], ע"ע אי אפשר לצמצם[103].

אופן עשייתו

ארבעה מיני בשמים אלו, שוחקים אותם[104], כל מין מהם בפני עצמו, ואחר מכן מערבים אותם[105], ויש שכתבו ששחיקת כל מין בפני עצמו למדים מהכתוב: בד בבד[106] - האמור בקטרת*, וממנו למדים לשמן המשחה[107] - שמשמע שישחקו כל מין בפני עצמו[108], ובטעם הדבר כתבו אחרונים, שהיינו משום שיש מהם שנשחקים בקלות ויש מהם שנשחקים בקושי[109], או שבאופן כזה הם מתערבים לאחר מכן היטב[110].

באופן עשיית השמן נאמרו בראשונים כמה אופנים: יש שכתבו שמניחים את הבשמים השחוקים במים, ועל המים מציפים שמן, ומבשלים אותם עד שהמים מתאדים, ולאחר מכן קולטים את השמן מעל גבי הבשמים[111], ולדעה זו יש מן הראשונים שכתבו בשעת הבישול אין מניחים את הכלי על גבי האש ממש, אלא על גבי כלי אחר מלא מים שמונח על גבי גחלים עוממות[112], ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שמניחים את הכלי על גבי האש[113], ויש שכתבו, שתחילה שורים את הבשמים השחוקים במים זכים ומתוקים, ולאחר שנבלע טעם הבשמים במים מוציאים את המים ומציפים על גביהם שמן, ומבשלים את השמן והמים על גבי האש עד שהמים מתאדים והשמן נשאר - שכך היא הדרך, שבבישול תחילה נבלעים המים שהם צלולים, ולא השמן שהוא עבה[114] - כדי שטעם הבשמים שיש במים יכנס בשמן[115], ויש שכתבו, שאין מבשלים אותם כלל, אלא שורים את הבשמים השחוקים במים כדי שיבלעו מים ולא יבלעו שמן כשישרו אותם אחר כך בשמן, ולאחר מכן מוציאים את המים ושורים את הבשמים בשמן, ולאחר השריה קולטים את השמן מעל גבי הבשמים[116], ועושים זאת תיכף אחר השרייה, כדי שלא יבלע השמן בבשמים[117], וכתבו אחרונים, שלסוברים שבישול השמן הוא עם המים שטעם הבשמים בלוע בהם, אם בישלו את השמן יחד עם הבשמים, או ששרו את הבשמים בשמן, השמן כשר, אבל לסוברים שמבשלים את השמן יחד עם הבשמים, או ששורים בו את הבשמים, אם בישלו את השמן עם המים שבלוע בהם טעם הבשמים בלבד, אין השמן כשר[118], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנחלקו תנאים אם יש לבשל או לשרות את השמן עם הבשמים בדוקא, או שאפשר לבשלו עם המים שבלעו את טעם הבשמים[119]. ואמר ר' יוסי - וכן אמר ר' יהודה בירושלמי[120] - שמשה רבינו עשה את השמן כדרך מפטמי הבשמים, ור' יהודה אומר - וכן אומר ר' מאיר בירושלמי - שלא הוצרך לכך, אלא שלק את הבשמים השחוקים בשמן, ואף על פי שכמות השמן - שהיא הין[121] - מדרך הטבע אינה מספיקה לשלוק בהם בשמים בכמות גדולה, מכל מקום נס נעשה למשה[122].

מקום העשיה

עשיית שמן המשחה, יש מן האחרונים שכתבו שהיא בעזרה*, שנאמר בשמן המשחה: קדש הוא קדש יהיה לכם[123], ודורשים: כל מעשיו לא יהיו אלא בקדש[124], ויש שכתבו בדעת אמוראים, שאם נעשה מחוץ לעזרה פסול[125].

על ידי מומחה

עשיית השמן, צריכה להעשות על ידי אומן הבקי במלאכה זו, שנאמר: מעשה רקח[126].

האיסור לעשות כמוהו

אסור לעשות שמן המשחה שלא ציותה תורה לעשותו, כגון מזמן שכבר נעשה שמן המשחה, שנאמר: ובמתכנתו לא תעשו כמהו[127], והעושה כן במזיד חייב כרת, שנאמר: איש אשר ירקח כמהו וכו' ונכרת מעמיו[128] - ולוקה, לסוברים שחייבי כריתות לוקים[129] - ובשוגג חייב חטאת, ככל חייבי כריתות[130]. הלאו נמנה במנין המצוות[131].

הכמות

אין האיסור בעשיית השמן אלא באותו משקל שציותה תורה לעשות שמן המשחה, אבל עשיית שמן המשחה במשקלות שונים מהמשקל שציותה בו תורה, כגון שפיחת או הוסיף מכמות אחד המינים, הרי היא מותרת, שבאיסור לעשותו נאמר: ובמתכנתו[132], וזה אינו במתכונתו[133], ואפילו פיחת או הוסיף לפי חשבון, כגון שהביא חצי מכל מין, או שהביא כפלים מכל המינים, מותר, שנאמר: ובמתכנתו לא תעשו כמהו[134], אין האיסור אלא בעושה כמו השמן שציותה בו תורה[135].

בהכרעה

העושה שמן המשחה והוסיף על משקל הבשמים תוספת מעטה ("הכרעה"), חייב, ואף על פי שאינו חייב אלא העושה שמן במשקל בו ציותה תורה[136], מכל מקום אף בשמן שציותה תורה לעשותו יש להוסיף תוספת מעטה על המשקל[137]. עשה את השמן במשקל האמור בתורה ולא הוסיף תוספת מעטה על המשקל, נחלקו אחרונים אם כיון שעשה שלא כדרך שציותה תורה לעשות את השמן, פטור, או שמכל מקום חייב: א) יש סוברים שפטור[138], שלדעתם בעשיית השמן למצוה אם לא הוסיפו מעט על המשקל, אף בדיעבד אין השמן כשר[139], ואם כן כל שלא הוסיף מעט על המשקל לא עשה את השמן כמתכונתו[140]. ב) ויש סוברים שחייב, שאף בעשיית השמן למצוה אם לא הוסיפו מעט על המשקל, בדיעבד השמן כשר, לסוברים כן[141], ואם כן אף כשלא הוסיף מעט על המשקל, השמן עשוי כמתכונתו[142], או - אף לסוברים שאם לא הוסיפו מעט על המשקל השמן אינו כשר[143] - שלא דרשו כן אלא על כמות הבשמים והשמן שהיא מפורשת בתורה, ולא על תוספת ההכרע שאינה מפורשת בתורה[144], ועוד, שהדין להוסיף מעט על המשקל אינו תוספת שיעור, אלא דין במעשה השקילה שיש לעשותו באופן מרווח, ולעולם משקל הבשמים הוא כפי השיעור האמור בתורה[145]. ג) ויש שנסתפקו בדבר[146].

העושה שמן ושקל מין בשמים אחד כנגד מין בשמים אחר ולא כנגד המשקולת - ובשמן שציותה תורה לעשותו יש לשקול את הבשמים כנגד המשקולת, לסוברים כן[147], וכן אם שקל את הבשמים כנגד משקל העשוי מכמה חתיכות שנמצאות קטנה בתוך גדולה ממנה - ובשמן שציותה תורה לעשותו אין שוקלים אלא כנגד משקל העשוי מחתיכה אחת, לסוברים כן[148] - חייב[149], ואף על פי שדרשו מהכתוב: ובמתכנתו לא תעשו כמהו[150], שאין חייב אלא העושה כמו השמן שציותה בו תורה[151], כיון שבדיעבד אם עשה באופנים אלו השמן כשר, הרי זה עושה כמתכונתו[152], ועוד, שלא דרשו כן אלא על כמות הבשמים והשמן שהיא מפורשת בתורה, ולא על פרטי השקילה שאינם מפורשים בתורה[153].

אופן העשייה

באופן עשיית השמן שחייבים עליה נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין חייבים אלא אם נעשה באופן שכשר למצותו - על אופן עשיית השמן למצותו והחולקים בדבר, עי' לעיל - שנאמר: ובמתכנתו לא תעשו כמהו[154], ויש סוברים שחייבים אף על עשייתו באופן שאינו כשר למצותו - על אופני העשייה שאין השמן כשר בהם והחולקים בדבר, עי' לעיל - לפי שהכתוב ובמתכנתו לא תעשו כמהו אינו אמור אלא על כמות הבשמים והשמן, שהיא מפורשת בתורה, ולא על אופן עשייתו, שאינו מפורש בתורה[155].

מטרת עשייתו

עשיית שמן המשחה שחייבים עליה כרת, דרשו בה גזרה שוה, שנאמר בשמן המשחה: ובמתכנתו[156], ונאמר בקטרת: במתכנתה[157], ודורשים גזרה שוה, כשם שבקטרת - שהעושה כמותה חייב כרת[158] - אין חייב כרת על עשייתה אלא העושה על מנת להריח בה, אבל העושה על מנת למוסרה לציבור פטור, שנאמר: לא תעשו לכם[159], כך בשמן המשחה אין חייב כרת על עשייתו אלא העושה על מנת לסוך בו, אבל העושה על מנת למוסרו לציבור, פטור[160], ונחלקו אחרונים בגדר המיעוט: א) יש סוברים שאינו פטור אלא אם עשה שמן כשר למשיחה - לסוברים שאם נעשה שמן אחר מלבד השמן שעשה משה, הרי הוא כשר למשיחה[161] - על מנת למוסרו לציבור להשתמש בו למשיחה, שהרי למדו גזרה שוה מקטרת, וכשם שבקטרת - לדעתם[162] - הפטור שדרשו בה הוא לעושה קטרת ראויה להקטרה על מנת למוסרה לציבור להקטירה, כך בשמן המשחה, ואף על פי שהציבור לא ישתמשו בשמן זה למשיחה, שהרי כל המשיחות נעשות מהשמן שעשה משה[163], מכל מקום הואיל ונעשה לשם משיחה אינו חייב על עשייתו, אבל כל שלא עשאו על מנת למוסרו לציבור שישתמשו בו למשיחה, אף על פי שלא עשאו על מנת לסוך, חייב על עשייתו[164]. ב) ויש סוברים, שאינו חייב אלא העושה שמן על מנת לסוך בו, אבל אם לא עשאו על מנת לסוך בו, אף אם עשאו שלא על מנת למוסרו לציבור למשיחה, פטור[165]. בגדר הפטור שדרשו בגזרה שוה נחלקו אחרונים: יש שכתבו, שלא פטרה תורה אלא מכרת, אבל איסור יש בדבר[166], ומהם יש שכתבו שלוקה, לסוברים שלוקים על עשיית השמן[167], ויש שכתבו, שאף לכתחילה מותר[168].

העושה שמן על מנת לסוך ולא הוציא בפיו שעושה על מנת כן אלא חשב בליבו בלבד - אף לסוברים שאינו חייב אלא בשחשב על מנת לסוך, אבל בסתם אינו חייב[169] - מכל מקום חייב[170].

האיסור לסוך מהשמן

אסור לסוך משמן המשחה שלא במקום מצוה, שנאמר: על בשר אדם לא ייסך[171], והעושה כן במזיד חייב כרת, שנאמר: ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו[172] - ולוקה, לסוברים שחייבי כריתות לוקים[173] - ובשוגג חייב חטאת, ככל חייבי כריתות[174]. הלאו נמנה במנין המצוות[175].

השמן

אין חייב כרת אלא הסך משמן המשחה שעשה משה בלבד, אבל הסך משמן המשחה שנעשה שלא על ידי משה, אינו חייב כרת[176], שנאמר: ואשר יתן ממנו על זר[177], ממנו משמע מהשמן האמור בפרשה, והוא השמן שעשה משה, שעליו נאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם[178], שהרי הוא קיים לעולם[179], ויש שכתבו שלימוד זה הוא על הנותן מהשמן, שבו נאמר הכתוב ואשר יתן, אבל הסך מהשמן – לסוברים שסיכה ונתינה הן שני מעשים שונים[180] - שחייב רק על השמן שעשה משה, למדים מסמיכות הכתוב: על בשר אדם לא ייסך[181], לכתוב: יהיה זה לי לדרתיכם, שמאותו שמן שנאמר בו יהיה זה לי, אסור לסוך[182], וכתבו אחרונים שהסך משמן שנעשה שלא על ידי משה אף אינו לוקה[183]. עשה שמן המשחה על מנת לסוך וסך ממנו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם אף על פי שאינו חייב כרת, מכל מקום לוקה על הסיכה: יש שכתבו שלוקה, שהכתוב על בשר אדם לא ייסך, נדרש כלפי סופו שכתוב: ובמתכנתו לא תעשו כמהו, ולמדים שאם עשה כמתכנתו על מנת לסוך ממנו, הרי הוא מוזהר בלאו שלא לסוך ממנו[184], ויש שכתבו שאף הוא אינו לוקה[185].

סיכה ונתינה

סיכה משמן המשחה שאסרה תורה בכתוב: על בשר אדם לא ייסך[186], ונתינה משמן המשחה שאסרה תורה בכתוב: ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו[187], נחלקו בהן ראשונים: א) יש סוברים שסיכה ונתינה אחת הן, וחילוק הלשונות אינו אלא שינוי לשון בעלמא[188]. ב) ויש סוברים שהן שני מעשים שונים, ואף על פי שאת שתיהן אסרה תורה, מכל מקום יש חילוקים ביניהן בפרטי האיסור[189] - על חילוקים אלו, עי' להלן - ונחלקו אחרונים במהות החילוק בין סיכה לנתינה: יש אחרונים שסוברים שהחילוק בין סיכה לנתינה הוא במעשה נתינת השמן, מהם יש סוברים שסיכה היינו שפשוף השמן בבשר, ונתינה היינו יציקת השמן על הבשר ואף בלא שפשוף[190], ויש סוברים שסיכה היינו שדוחק את השמן ומבליעו בבשרו, ונתינה היינו אף נתינה בעלמא שאין השמן נבלע על ידה בבשרו[191], ויש סוברים, שסיכה היינו כשהניסך מתכוון להנאה, ונתינה היינו אף כשאינו מתכוון להנאה[192], ויש סוברים שנתינה היא על הראש כדרך משיחת מצוה, וסיכה היא על שאר הגוף[193]. ויש סוברים שהחילוק בין סיכה לנתינה הוא, שסיכה היינו שסך את עצמו, ונתינה היינו שסך אחרים, שהסך אדם אחר חייב[194].

נתינה וסיכה - לסוברים שהם שני דברים שונים[195] - משמע מדברי ראשונים שנתינה אין היא בכלל סיכה, ואי אפשר להתחייב על נתינה משום סיכה[196], וסיכה אם היא בכלל נתינה, כתבו אחרונים, שלסוברים שסיכה היינו בשפשוף ונתינה בלא שפשוף[197], וכן לסוברים שסיכה היינו כשהשמן נבלע בבשרו ונתינה כשאינו נבלע[198], וכן לסוברים שסיכה היינו כשמתכוון להנאה ונתינה בלא כוונת הנאה[199], סיכה הרי היא בכלל נתינה[200], ולסוברים שנתינה היא על הראש וסיכה על הגוף[201] כתבו אחרונים שסיכה אינה בכלל נתינה[202].

סיכה, אמרו במשנה שחייבים עליה כרת[203], ואף על פי שלא נאמר כרת אלא בנתינה[204], וסיכה ונתינה הן שני מעשים שונים, לסוברים כן[205], מכל מקום חייבים עליה כרת משום נתינה, שסיכה בכלל נתינה, לסוברים כן[206], ועוד - אף לסוברים שסיכה אינה בכלל נתינה[207] - שלמדים סיכה מנתינה שאף על סיכה חייבים כרת[208].

נתינה, משמע מדברי אמוראים וראשונים שיש בה לאו, ולוקים עליה[209] - לסוברים שלוקים על סיכה[210] - ואף על פי שלא נאמרה אזהרה אלא בסיכה, ונתינה וסיכה הן שני מעשים שונים, לסוברים כן[211], מכל מקום למדים נתינה מסיכה שאף נתינה היא באזהרה[212].

הסך אחר

הסך אדם אחר, חייב[213], וכתבו ראשונים שלמדים כן מהכתוב: ואשר יתן ממנו על זר[214], ואמרו בתוספתא - וכן כתבו אחרונים[215] - שאף אם היה הניסך מזיד, וחייב כרת[216], אף הסך חייב[217], ואין בחיובו של הניסך בכדי לפטור את הסך[218].

הניסך

הניסך, אמרו בתוספתא שאף הוא מוזהר שלא יסוכו אותו, וחייב כרת[219], וכתבו אחרונים שלמדים כן מהכתוב: לא ייסך[220], שמשמע אף לא יוסך[221], ונחלקו אחרונים בגדר החיוב: א) יש שכתבו שעובר אף על פי שלא עשה מעשה וסייע בסיכתו, שעל עצם הדבר שגופו ניסך בשמן המשחה חייבתו תורה, ולפיכך אפילו לא עשה מעשה וסייע בסיכתו חייב כרת[222], ולדעת הסוברים שלאו-שאין-בו-מעשה* לוקים עליו[223], הרי הוא לוקה[224]. ב) ויש שכתבו שאינו עובר אלא אם כן עשה מעשה וסייע בסיכתו, שבמעשה זה הוא עובר על האיסור[225]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהניסך אינו עובר, ואפילו סייע בסיכתו[226], ובטעם הדבר כתבו אחרונים, שכיון שהאיסור משום קדושת השמן שלא יסוכו ממנו שלא לצורך, אין האיסור אלא לעושה מעשה בשמן, ולא לעושה מעשה בגופו שיתקבל בו השמן[227].

עשה מעשה וסייע בסיכתו, נחלקו אחרונים אם לוקה לסוברים שלאו שאפשר לעבור עליו במעשה ושלא במעשה, אם עשה מעשה לוקה ואם לא עשה מעשה אינו לוקה[228]: יש סוברים שלוקה, שהסיוע חשוב כמעשה[229], ויש סוברים שאינו לוקה, שסיוע אינו חשוב מעשה אלא אם כן לא היה המעשה מתאפשר אלמלא הסיוע, וסיכת אדם אחר אפשר לה אף כשהניסך אינו מסייע בסיכתו[230].

הסך את עצמו

הסך את עצמו, יש מן האחרונים שנסתפקו אם לוקה שמונים, משום סך ומשום ניסך[231], ויש שכתבו שאינו חייב אלא אחת[232], שהעובר על לאו אחד במעשה אחד מחמת כמה טעמים אינו לוקה אלא אחד, לסוברים כן[233], ועוד - אף לסוברים שלוקה כמנין הפעמים שעבר על הלאו באותו המעשה[234] - שכיון שאיסור סיכה הוא בכך שמחלל קדושת השמן בסיכה על זר, נמצא שלא נעשתה אלא עבירה אחת בלבד[235].

הסך בהמה או כלי או עובד כוכבים או מת

הסך בהמה*, או כלי, או עובד כוכבים, או מת*, פטור[236], שנאמר: על בשר אדם[237], ובהמה וכלי אינם אדם, ואף מת אינו נקרא אדם אלא נקרא מת[238], ואף עובד כוכבים אינו נקרא אדם[239], ועוד, שדורשים את הכתוב לא ייסך אף בלשון לא יסיך - על ידי נתינת אחת מאותיות יו"ד אחר האות סמ"ך[240] - ומשמע שמי שמוזהר שלא לסוך, הוא שאחרים מוזהרים שלא לסוכו, אבל מי שאינו מוזהר שלא לסוך, אף אין אחרים מוזהרים שלא לסוכו, ובהמה, כלי, מת ועובד כוכבים, הואיל ואינם מוזהרים על סיכה, אין אחרים מוזהרים שלא לסוכם[241]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו טעם נוסף בפטור הסך כלי והסך מת, שסיכתם אינה חשובה סיכה, שאין סיכה אלא במתענג ממנה[242]. אף על פי שפטור, כתבו אחרונים שמכל מקום אסור לעשות כן[243].

הנותן משמן המשחה על בהמה, או כלי, או עובד כוכבים, או מת - לסוברים שסיכה היינו בשפשוף ונתינה בלא שפשוף[244], וכן לסוברים שסיכה היינו כשהשמן נבלע בבשרו ונתינה כשאינו נבלע[245], וכן לסוברים שסיכה היינו כשמתכוון להנאה ונתינה בלא כוונת הנאה[246], שלדעות אלו בבהמה, כלי, עובד כוכבים ומת, שייכות הן סיכה והן נתינה[247] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שחייב, שלא נתמעטו אלא מהכתוב בשר אדם האמור לגבי סיכה, אבל לגבי נתינה לא נאמר אדם[248], ויש סוברים שפטור, שאף מנתינה נתמעטו[249].

הסך חרש שוטה וקטן

הסך חרש-שוטה-וקטן*, נחלקו אחרונים אם לדורשים שמי שמוזהר שלא לסוך הוא שאחרים מוזהרים שלא לסוכו, אבל מי שאינו מוזהר שלא לסוך, אף אין אחרים מוזהרים שלא לסוכו[250], אף הסך אותם פטור, לפי שאינם בני מצוות: יש סוברים שפטור, שאף הם חשובים מי שאינו מוזהר שלא לסוך[251], ויש סוברים שחייב[252], שאינם אלא כאנוסים הואיל ואין להם דעת, אבל חשובים בר חיובא[253], ויש שכתבו שהסך קטן חייב, שהקטן חשוב בר חיובא הואיל וכשיגדיל יתחייב[254]. להלכה, לדעת הסוברים שהדורשים מלא ייסך שמי שאינו מוזהר שלא לסוך, אף אין אחרים מוזהרים שלא לסוכו, ממעטים סך חרש שוטה וקטן, נחלקו אחרונים אם הלכה כדרשה זו, ולפיכך הסך חרש שוטה וקטן פטור, או שאין הלכה כדרשה זו - והסך בהמה, כלי, עובד כוכבים ומת, שפטור, דורשים מעל בשר אדם[255] - ולפיכך הסך חרש שוטה וקטן חייב: יש סוברים שאין הלכה כדרשה זו[256], ויש סוברים שהלכה כדרשה זו[257], שהיא נאמרה בגמרא לבסוף, והלכה כלשון האחרון, לסוברים כן[258].

שיער

הסך שיער, נחלקו אחרונים: יש סוברים שפטור, שבאיסור לסוך נאמר: על בשר אדם[259], ושיער אינו בכלל בשר[260], ויש סוברים שחייב[261], שלענין הנאת הגוף כסיכה, אף שער בכלל בשר, שהרי נהנה אף בסיכת שערו[262]. הנותן על שיער - לסוברים שסיכה ונתינה הם שני מעשים שונים[263] - כתבו אחרונים שאף לסוברים שהסך שיער פטור, הנותן חייב, שבחיובו של נותן לא נאמר בשר, אלא נאמר ואשר יתן ממנו על זר[264], ואף נתינה על שערו הרי היא נתינה עליו[265].

בית הסתרים

הסך את בית הסתרים, כתבו אחרונים שלסוברים שסך שיער פטור לפי שאין חייב אלא הסך בשר ושיער אינו בכלל בשר[266], אף הסך בית הסתרים פטור, שאף הוא אינו בכלל בשר[267].

שיעור הנתינה

בשיעור נתינה משמן המשחה שחייבים עליה כרת נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר כל שהוא, שלמדים נתינה מסיכה, כשם שסיכה משמעה כל שהוא - לפי שלא נאמר בה שיעור[268], או לפי שסיכה היינו אף סיכת אבר קטן בשמן מועט[269] - כך אף נתינה בכל שהוא, ור' יהודה אומר כזית, שלמדים מנתינה האמורה במקום אחר ששיעורה כזית - והיינו בתשלומי-תרומה*, שנאמר בהם: ונתן לכהן את הקדש[270], ושיעור האכילה שחייבים עליה, כזית, לסוברים כן[271] - לנתינה האמורה בשמן המשחה, ששיעורה כזית[272], והוא הדין לסיכה לדעת הסוברים שסיכה ונתינה האמורות בכתוב אחת הן[273], שלר' מאיר שיעורה בכל שהוא ולר' יהודה שיעורה בכזית[274], ויש מן האחרונים שכתבו, שלר' יהודה הסך או הנותן כל שהוא, אף על פי שאינו חייב כרת, מכל מקום לוקה, שלגבי כרת נאמרה נתינה, ושיעורה בכזית, אבל לגבי מלקות נאמרה סיכה, וסיכה היינו בכל שהוא[275].

שיעור הסיכה

שיעור סיכה משמן המשחה שחייבים עליה כרת, לסוברים שסיכה ונתינה האמורות בכתוב הן שני מעשים שונים[276], לדעת הסוברים שסיכה נתרבתה לחייב עליה כרת[277]: לר' מאיר בכל שהוא, שסיכה משמעה כל שהוא[278], ולדעת ר' יהודה, יש ראשונים סוברים בכל שהוא, שכך משמעות סיכה, ואף על פי שלדעתו שיעור נתינה בכזית[279], היינו משום שלמדים מנתינה האמורה בתשלומי תרומה, אבל סיכה שמשמעה כל שהוא, חייבים עליה אף בכל שהוא[280], ויש ראשונים סוברים בכזית[281], שלמדים סיכה מנתינה, כשם שנתינה בכזית, כך סיכה בכזית[282]. לדעת הסוברים שסיכה לא נתרבתה לכרת, אלא שיש לחייב עליה כרת משום נתינה[283]: לר' מאיר חייב כרת בכל שהוא, שאף על נתינה חייבים בכל שהוא[284], ולר' יהודה בכזית, שאף על נתינה חייבים בכזית[285], ומצדדים אחרונים שאף על פי שאינו חייב כרת אלא בכזית, לוקה אף בכל שהוא, שהלאו נאמר בלשון סיכה, וסיכה משמעה כל שהוא[286].

סך פחות מכזית, ואחר זמן סך עוד פחות מכזית, ובשתי הסיכות יחד יש כזית, נסתפקו אחרונים לדעת הסוברים שאין חייבים אלא בכזית[287], אם חייב, שאף על פי שהפסיק ביניהן, שמא בדבר שאינו אכילה מצטרף אפילו זמן מרובה מפסיק ביניהן[288].

הנותן על מלך וכהן גדול

הנותן משמן המשחה על מלך וכהן גדול שכבר נמשחו למלכות ולכהונה גדולה, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר, חייב, ואף על פי שאין חייב אלא הנותן על זר, שנאמר: ואשר יתן ממנו על זר[289], ומלך וכהן גדול בזמן שהיו טעונים משיחה, לא היו זרים לגבי שמן המשחה, מכל מקום לאחר שנמשחו חשובים הם זרים לגבי שמן המשחה, ור' יהודה אומר, פטור, שאין חשוב זר אלא מי שהוא זר לעולם, ולא מי שבזמן מסוים לא היה זר[290].

הסך מלך וכהן גדול

הסך מלך וכהן גדול - לסוברים שסיכה ונתינה הן שני אופנים שונים של נתינת השמן[291] - לדעת הסוברים שסיכה נתרבתה לחיוב כרת[292], כתבו ראשונים שאף לר' יהודה חייב, שבחיוב סיכה נאמר: על בשר אדם לא ייסך[293], כל אדם במשמע, ואף אם אינו חשוב זר לגבי שמן המשחה[294], ולדעת הסוברים שסיכה לא נתרבתה לחיוב כרת, אלא שחייבים עליה משום נתינה[295], כתבו אחרונים שכיון שהנותן על מלך וכהן גדול לר' יהודה פטור, אף הסך פטור[296], ומצדדים אחרונים שאף על פי שפטור מכרת, מכל מקום לוקה, שהאזהרה בה נאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמעה[297].

מלך וכהן גדול שנתנו עליהם שמן, כתבו אחרונים שאף לר' יהודה אין פטור אלא הנותן עליהם את השמן, אבל הם - לסוברים שהניסך חייב[298] - חייבים[299].

כשאינם טעונים משיחה

הנותן על מלך וכהן גדול שאינם טעונים משיחה בעת מינוים למלכות ולכהונה גדולה - על האופן בו מלך וכהן גדול אינם טעונים משיחה, ע"ע מלך וע' כהן גדול[300] - יש מן האחרונים שכתבו שאף לר' יהודה חייב, שכיון שאינם טעונים משיחה הרי הם זרים לגבי שמן המשחה[301], ויש מן האחרונים שמצדדים שאף בהם לר' יהודה פטור, שמלך וכהן גדול שאינם טעונים משיחה, הרי הם כאילו נמשחו, ולפיכך אינם חשובים זרים[302].

במקום שאינו ראוי למשיחה

הנותן על מלך וכהן גדול במקום בגופם שאינו ראוי למשיחה, כגון על מעיהם וכיוצא בזה - שהמשיחה היא על ראשם[303] - מצדדים אחרונים שאף לר' יהודה חייב, ואין פטור לר' יהודה אלא הנותן עליהם במקום שמושחים אותם[304].

במשיחת מלך למלכות

משיחת מלך למלכות, אף לסוברים שאין לה מקור מן התורה[305], כתבו ראשונים שאין בה איסור משום סיכה משמן המשחה אלא היא מותרת, שנאמר: על בשר אדם[306], ומלך במשיחתו למלכות אינו בכלל אדם[307].

בשמן שנעשתה בו משיחה

שמן שנמשח בו כהן גדול והוא על ראשו, אמר רב חנניא שהנוטל ממנו וסך בו חייב[308], ואמר רב אשי, שהיינו משום שנאמר בכהן גדול הנמשח בשמן המשחה: כי נזר שמן משחת אלהיו עליו[309], אף כשהוא עליו קראתו תורה שמן המשחה, ללמד שהוא בקדושתו אף אחר שנמשח בו כהן[310]. שמן שנמשחו בו מלך ומשוח מלחמה והוא על ראשם, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם הסך ממנו חייב: יש שכתבו שחייב, שלמדים מכהן גדול לשאר משיחות[311], ויש שכתבו שפטור[312], לפי שלא דרשו מנזר שמן משחת אלהיו עליו שאף אחר המשיחה השמן בקדושתו, אלא בכהן גדול בלבד, וכשם שלדינים אחרים אמרו ש"עליו" היינו כהן גדול בלבד ולא משוח מלחמה[313], ועוד, שלא דרשו שהשמן בקדושתו לעולם אלא בכהן גדול שהוא בקדושתו לעולם ואף בזמן שעבר מכהונתו, לסוברים כן[314], אבל מלך שכל שעבר מכהונתו הרי הוא כהדיוט[315], אין דורשים בו כן[316], ולטעם זה כתבו שמשוח מלחמה לסוברים שהוא בקדושתו לעולם ואף בזמן שעבר מכהונתו[317], חייבים על סיכה מהשמן בו נמשח[318].

בשעה שכבר לא היה השמן בראש הכהן, אלא נשר/נפל/הלך משם למקומות אחרים שבגופו כגון זקנו, משמע מדברי ראשונים שהנוטל מן השמן וסך, חייב, שכל זמן שלא יבש השמן הוא בקדושתו[319], ויש מן האחרונים שכתבו שפטור, שהכתוב "עליו" ממנו דרשו שכל זמן שהשמן עליו הוא בקדושתו, היינו כשהוא על ראשו[320].

בשמן שסכו בו באיסור

זר שסך בשמן המשחה באיסור, ונטל זר אחר מאותו השמן וסך בו, יש שכתבו שאף לסוברים שהדרשה שהשמן בקדושתו אף אחר המשיחה אינה בכהן בלבד[321], לא דרשו כן אלא בסיכה של מצוה, אבל בסיכה של איסור אין דורשים כן, אלא השמן מתחלל מקדושתו בסיכה זו ויוצא לחולין, ולפיכך אחר שסך פטור[322], ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת שנחלקו ראשונים אם דבר קודש שנעשה בו שימוש שלא כדינו יוצא לחולין על ידי כן[323]. ויש מצדדים שאף בסיכה של איסור דורשים שהשמן אינו מתחלל אלא הוא בקדושתו, ולפיכך אחר שסך חייב[324].

העושה שמן המשחה והסך משמן המשחה בהעלם אחד, אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא שחייב שתי חטאות, שאף על פי שהתורה כללה את שניהם בכרת אחד, שנאמר: איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו[325], כיון שאת האיסור לעשותם אמרה תורה בשני לאוים חלוקים, שנאמר: על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו[326], הרי הם חלוקים אף לענין קרבן[327].

המשיחה

משיחה היא נתינת שמן על אדם בעת שמתמנה למינוי מסוים, ועל חפץ בעת שמתחנך לעבודה מסוימת, ועי' להלן על הנמשחים. משיחה נעשית בדרך כלל בשמן המשחה - עליו, עי' ערכו - אולם מצינו גם משיחה הנעשית בשמן אחר, עליה עי' להלן.

מהותה

במהות המשיחה כתבו ראשונים, שענינה פעולה המורה על גדולת הדבר הנמשח[328].

כמצוה

המשיחה בשמן את הטעונים משיחה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא המצוה האמורה בשמן המשחה[329] - על הכתובים מהם דורשים מצוה בשמן המשחה, עי' לעיל/ע"ע שמן המשחה[330] - ויש סוברים שאינה מצוה, אלא עשיית השמן היא המצוה[331]. משיחת מלך, נראה מדברי ראשונים - לסוברים שהמשיחה היא מצוה - שהיא בכלל המצוה[332], וכתבו אחרונים שהיינו לדעת הסוברים שהמקור למשיחת מלך הוא מדרשות הפסוקים שנאמרו במשיחה, אבל לסוברים שאין לה מקור מן התורה - על החולקים בכך, עי' להלן - אין היא מצוה[333].

פועלת פעולה עולמית

משיחה בשמן המשחה, כתבו אחרונים שהיא מקדשת את הנמשח בקדושה לעולם, ומטעם זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה ועבר מחמת מום, נוהגים בו דיני כהן גדול[334] - לסוברים שאין דין זה נוהג אלא בכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, אבל כהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה אלא נתרבה בבגדים בלבד, אם עבר מחמת מומו אינו ככהן גדול[335] - ומטעם זה חלקי המשכן אף בזמן שאין משתמשים בהם, הרי הם בקדושתם ואסור לטמא לגעת בהם[336], ומטעם זה כלי שרת שהיו בימי משה ונתקדשו על ידי משיחה בשמן המשחה, אף אם נשתמשו בהם גויים - והשתמשות גויים בכלי שרת שמהזמן שלאחר הקמת המשכן, שאינם טעונים משיחה אלא מתקדשים על ידי העבודה בהם[337], מוציאה את הכלים לחולין, לסוברים כן[338] - הרי הם בקדושתם[339].

על פעולת המשיחה בנמשחים, ועל דינים שונים הנוהגים בנמשחים מחמת המשיחה, עי' בערכים המיוחדים לכל נמשח ונמשח.

הנמשחים

משיחה מצינו במשכן* ובכליו, באהרן, ובבניו - לסוברים כן - בכהן-גדול*, במלך* ובמשוח-מלחמה*, וכדלהלן.

המשכן וכליו

המשכן וכליו, ציותה תורה למושחם בשמן המשחה כדי לקדשם[340], שנאמר בשמן המשחה: ומשחת בו את אהל מועד ואת ארון העדות ואת השלחן ואת כל כליו ואת המנרה ואת כליה ואת מזבח הקטרת ואת מזבח העלה ואת כל כליו ואת הכיר ואת כנו וקדשת אתם והיו קדש קדשים[341].

משיחת כלי המשכן קידשה את הכלים, הן בקדושת הגוף, לסוברים כן[342], הן לקדש את הנוגע בהם[343], הן להכשירם לעבודות הטעונות כלי שרת[344].

חלקי המשכן שנמשחו

בחלקי המשכן שנמשחו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שכל חלקי המשכן נמשחו[345], ויש שמשמע מדבריהם שלא נמשחו אלא יריעות המשכן, שהן בלבד חשובות משכן[346].

המידות שהיו במשכן

המידות שהיו במשכן ונמשחו - על כך שמידות הלח נמשחו, ומידות היבש נחלקו תנאים אם נמשחו, ע"ע כלי שרת[347] - לדעת הסוברים שמשיחת הכלים לא היתה במקום כלשהו בהם בלבד, אלא הכלים כולם נמשחו[348], נחלקו תנאים אם נמשחו הן מבפנים והן מבחוץ: ר' יאשיה סובר שמידות הלח נמשחו בין מבפנים ובין מבחוץ, ומידות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, שנאמר: וימשחם ויקדש אתם[349], אותם משמע בתוך הכלי בלבד, וללמד על מידות היבש שלא נמשחו אלא מבפנים, ור' יונתן סובר שמידות הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, שנאמר אתם, למעט מידות הלח מבחוץ, ולדעתו מידות היבש לא נמשחו כלל[350], ולדעת הסוברים שמשיחת הכלים היתה במקום כלשהו בהם בלבד[351], כתבו אחרונים שהכל מודים שנמשחו במקום כלשהו בהם בלבד, אלא שכלי שקדושתו אינה אלא בתוכו יש למושחו במקום כלשהו בתוכו[352].

כלי המשכן והמקדש שמלאחר חנוכת המשכן

כלי המשכן והמקדש לא הוצרכו למשיחה אלא בחנוכת המשכן, אבל כלים הנעשים מאותה שעה ואילך אינם טעונים משיחה, אלא העבודה בהם מחנכתם[353], שנאמר: אשר ישרתו בם בקדש[354], הכתוב תלאם בשירות, ואי אפשר לומר שטעונים משיחה ועבודה, שנאמר: וימשחם ויקדש אותם[355], ומשמע שהם בלבד במשיחה, אבל לדורות אפשר אף בלא משיחה, וכן אי אפשר לומר שלדורות או במשיחה או בעבודה, שהרי הכתוב תלאם בשירות, אלא לדורות מתקדשים על ידי העבודה בהם בלבד[356], ואמרו בספרי בגדר הדבר, שמעיקר הדין אף הכלים שמכאן ואילך טעונים משיחה, אלא שהמשיחה שמשח משה את הכלים שהיו בחנוכת המשכן, מקדשת את כל הכלים שלעתיד לבא[357], וכתבו אחרונים שיש תנאים שחולקים בגדר הדרשה, וסוברים שהיא מיעוט שהכלים שמימות משה ואילך אינם טעונים משיחה[358], וכתבו ראשונים שכיון שאין הכלים טעונים משיחה, אף כשהיה שם שמן המשחה, לא היו מושחים אותם[359], ויש אחרונים שכתבו שאף על פי שאין הכלים טעונים משיחה, מכל מקום אם היה שם שמן המשחה היו מושחים בו[360]. ויש שכתבו שנחלקו תנאים אם הכלים שמחנוכת המשכן ואילך טעונים משיחה, ויש תנאים שסוברים שאף הכלים שמחנוכת המשכן ואילך אינם מתקדשים אלא במשיחה[361].

כלי המשכן שעשה משה ונמשחו בשמן המשחה, אם לאחר מכן יצאו לחולין - על האופן בו כלי שרת יוצא לחולין, ע"ע כלי שרת[362] - יש מן האחרונים שכתבו שאין הם מתקדשים אלא במשיחה בלבד, שאותם הטעינה תורה משיחה[363], ויש מצדדים שאף הם מתקדשים בעבודה[364].

אהרן ובניו

אהרן הכהן, ציותה תורה למושחו בשמן המשחה כדי לקדשו לכהונתו[365], שנאמר: ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אתם לכהן לי[366]. בני אהרן, נחלקו ראשונים אם ציותה תורה למושחם כדי לקדשם לכהונתם: יש סוברים שציותה תורה למושחם, שהרי נאמר ואת בניו תמשח[367], ויש סוברים שלא ציותה תורה למושחם, שהרי לא מצינו בתורה שנעשתה משיחה אלא באהרן בלבד, אבל בבניו לא מצינו משיחה[368], ומה שנאמר ואת בניו תמשח, היינו בהזאות שהזו מהשמן ומדם איל המילואים על אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים - על הזאות אלו ע"ע הזאה[369] - אבל לא במשיחה[370].

בני אהרן, הואיל ונמשחו בשמן המשחה, מצדדים ראשונים שדינם ככהן גדול וכמשוח מלחמה שאסורים בפריעה ופרימה - על גדר האיסור, ע"ע כהן גדול[371] - שנאמר בבני אהרן: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו וכו' כי שמן משחת ה' עליכם[372], ויש מצדדים שמותרים בפריעה ופרימה, ככהן הדיוט[373], ובימי המילואים בלבד היו אסורים בפריעה ופרימה[374].

בזמן תחיית-המתים*, אמר רבי יהודה בתורת כהנים, שאין אהרן ובניו צריכים משיחה נוספת, אלא הם עומדים בקדושתם, שנאמר: זאת משחת אהרן ומשחת בניו[375], היא בלבד[376], ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שאהרן ובניו ימשחו לכהונה פעם נוספת, שבשעה שמתו בטלה משיחתם[377].

כהן גדול

כהן גדול, בעת שמתמנה לכהונתו מושחים אותו בשמן המשחה[378], שנאמר: והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה[379]. על כך שבזמן שאין שם שמן המשחה, אין המשיחה מעכבת, אלא ממנים אותו בריבוי בגדים, ובזמן שיש שם שמן המשחה יש סוברים שהמשיחה מעכבת ויש סוברים שאינה מעכבת, ע"ע כהן גדול[380].

היה אביו כהן גדול ומת ונתמנה תחתיו - על כך שבן קם תחת אביו לכהונה גדולה, ועל האופנים שאינו קם תחתיו, ע"ע כהן גדול - הרי הוא טעון משיחה, שנאמר: והכהן המשיח תחתיו מבניו, אף בנו של כהן גדול אינו נעשה כהן גדול אלא אם כן נמשח[381].

כהן שנמשח בעודו הדיוט מאיזה טעם, כגון שנעשה משוח מלחמה, כתבו אחרונים שאינו טעון משיחה בכדי להתמנות לכהן גדול, אלא הוא מתמנה בריבוי בגדים בלבד, שעל ידי המשיחה הראשונה הוא חשוב משוח, ולפיכך אלעזר הכהן, הואיל ונמשח בשמן המשחה בימי המילואים, אף בשעה שנתמנה לכהונה גדולה, לא היה טעון משיחה נוספת[382], וכן פנחס שנמשח כמשוח מלחמה - לסוברים כן[383] - אף בשעה שנתמנה לכהונה גדולה - לסוברים כן[384] - לא היה טעון משיחה נוספת[385].

בגדר משיחת כהן גדול כתבו אחרונים, שענינה לקדש הכהן בקדושת "כהן משיח", ש ומלבד זאת היא המעשה בו הכהן מתמנה לכהונה גדולה, ויש מן האחרונים שכתבו שהמשיחה אינה מעשה המינוי[386].

משיחת מלך

מלך, בעת שמתמנה למלכותו מושחים אותו בשמן המשחה[387], וכן מצינו בדוד: ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו[388], וכן בשלמה נאמר: ויקח צדוק את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה[389], וכן ביואש מלך יהודה נאמר: וימליכו אתו וימשחהו[390], וכל אותן משיחות היו בשמן המשחה[391].

מקורה

במקור הדבר שמלך נמשח בשמן המשחה, יש ראשונים שכתבו שהוא מהכתוב: שמן משחת קדש יהיה זה לי[392], ולא אמרה תורה יהיה לאהרן ולבניו, ללמד שיהיה לכל מי שיבחר בו ה' למשיח קדשו, ואף המלך בכלל, כמו שנאמר: מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו[393], ויש מן האחרונים שכתב שלמדים גזרה שוה, שנאמר בשמן המשחה: יהיה זה[394], ובדוד נאמר: קום משחהו כי זה הוא[395], או בגזרה שוה, שנאמר בשמן: יהיה זה לי, ובדוד נאמר: כי ראיתי בבניו לי מלך[396], וכן נאמר בדוד: ומשחת לי[397], ויש מן הראשונים שכתבו, שכך היתה קבלה ביד ישראל[398]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים בדעתם, שמשיחת מלך אין לה מקור מן התורה[399].

גדרה

בגדר משיחת מלך, לסוברים שאין למשיחת מלך מקור מן התורה[400], כתבו אחרונים שאין היא אלא רשות בעלמא למושחו, אבל אינה מכלל מעשה המינוי[401], ולסוברים שיש לה מקור מן התורה[402], יש מן האחרונים שסוברים שהמשיחה היא המעשה בו במלך מתמנה למלכות[403], ויש מן האחרונים שסוברים שהמשיחה נעשית בעת שמתמנה המלך למלכות, כדי שיראו העם מפניו, וכדי להחשיבו "משיח", אבל אין היא המעשה בו מתמנה המלך למלכות[404].

ביורש

היה אביו או מורישו מלך ומת והרי הוא קם תחתיו למלוך - על כך שיורש קם תחת מורישו למלוך, ע"ע חזקת שררה[405] וע' מלך - אין הוא טעון משיחה[406], ובטעם הדבר אמרו בירושלמי שדורשים: קום משחהו כי זה הוא[407], הוא טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה[408], ובדעת הבבלי נחלקו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שהיינו משום שאין טעון משיחה אלא המתמנה למלכות, לפי שהמשיחה היא המעשה בו המלך מתמנה למלכות, לסוברים כן[409], ובן מלך היורש את מלכות אביו אינו טעון מינוי למלכות, לסוברים כן[410], ויש שכתבו שהיינו משום שיורש מאביו את מעלת המשיחה[411].

במקום מחלוקת על היורש

מלך שמת והניח בן, והיתה שם מחלוקת על מלכות אותו הבן, ולאחר מכן נתמנה הבן למלכות, אף לסוברים שמחלוקת על המלכות אינה מבטלת את ירושת המלכות, ואף אינה מצריכה מינוי חדש למלך שהתמנה - על מחלוקת על היורש אם מבטלת את ירושת המלכות, ואם אף לסוברים שאינה מבטלת את המלכות מכל מקום מצריכה מינוי חדש, ועל החולקים על המלכות, ע"ע חזקת שררה[412] - כתבו ראשונים שהבן המתמנה למלכות טעון משיחה, כדי לסלק את המחלוקת ולהודיע שהוא המלך[413].

עיכובה

משיחת מלך - לסוברים שלמדים אותה מהפסוקים[414] - יש אחרונים שכתבו שהיא מעכבת במינוי המלכות, שאם לא נמשח המתמנה למלכות, אין הוא חשוב מלך[415].

מבית דוד

אין מושחים אלא מלכי בית דוד בלבד, אבל מלכי ישראל אין מושחים אותם[416], שנאמר בדוד: קום משחהו כי זה הוא[417], ודורשים, זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה[418].

קודם שנבחר דוד

שאול המלך, שמלכותו היתה קודם שנבחר דוד - ומצינו שנמשח, שנאמר: ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו[419] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם נמשח בשמן המשחה: יש סוברים שנמשח בשמן המשחה[420], ואף על פי שאין מושחים בשמן המשחה אלא מלכי בית דוד, אין זה אלא מדוד ואילך, אבל קודם שנתמנה דוד מושחים בשמן המשחה[421], ויש סוברים שלא נמשח בשמן המשחה, ואותה שמצינו שנמשח היינו כדין משיחת מלכי ישראל, שיש מהם שנמשחים בשמן אפרסמון[422].

משיחת מלכי ישראל

מלכי ישראל, אף על פי שאין מושחים אותם בשמן המשחה, יש מהם שמושחים אותם בשמן אפרסמון[423], ואין מושחים כל מלך ממלכי ישראל בעת שמתמנה למלכותו, ואפילו לא היה אביו מלך ואין המלכות ירושה לו, אלא מלך שיש מחלוקת על מלכותו בלבד, וזה הטעם שיהוא נמשח למלכות, משום מחלוקת יורם בן אחאב שהיתה שם[424], ויש מן האחרונים שכתבו שזה הטעם ששאול נמשח בשמן אפרסמון - לסוברים כן[425] - לפי שהיתה שם מחלוקת עם בני בליעל[426].

קודם שמלך דוד, יש מן האחרונים שכתבו שמושחים בשמן אפרסמון מלך בעת שמתמנה למלכותו, ולדעתם זה הטעם ששאול נמשח בשמן אפרסמון, לסוברים כן[427].

מלך ממלכי ישראל המולך על כל ישראל - כגון מלכות שאול שהיתה על כל ישראל - יש מן האחרונים שכתבו שמושחים אותו בשמן אפרסמון בעת שמתמנה למלכותו, ולדעתם זה הטעם ששאול נמשח בשמן אפרסמון, לסוברים כן[428].

משוח מלחמה

משוח מלחמה, בעת שמתמנה לכהונתו, מושחים אותו בשמן המשחה[429], וכתבו אחרונים שלמדים כן מהכתוב: אשר יוצק על ראשו שמן המשחה[430], ודורשים: זה משוח מלחמה[431].

משיחה מעכבת או אינה מעכבת, בכל אחד מהנמשחים, כאן או הפניה. נידון זה שייך להפניה הכללית שצריכה לבוא כאן על פעולת המשיחה בכל נמשח ונמשח (היינו חלות המשיחה) עי' בכל ע' מהנמשחים. (עי' הר אפרים הוריות סי' טז)

על כך שבנוסף למשיחה שנמשחו אהרן, וכן בניו - לסוברים כן[432] - אף הזו עליהם משמן המשחה ודם איל המילואים, ועל כך שבנוסף למשיחה שנמשח המזבח כשאר הכלים[433] אף הזו עליו משמן המשחה שבע פעמים, ע"ע הזאה*[434] וע' מילואים.

אופן המשיחה

באהרן

משיחת אהרן לכהונה גדולה, נאמר בה: ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו[435], יציקה ומשיחה שתי נתינות מהשמן הן[436], יציקה היינו בכלי, ומשיחה היינו ביד[437], היציקה היא על ראשו, והמשיחה בין ריסי עיניו[438], ונחלקו תנאים בסדרן: יש סוברים שתחילה יוצקים על ראשו ולאחר מכן מושחים בין ריסי עיניו, שכך סדרן בכתוב, ויש סוברים שתחילה מושחים בין ריסי עיניו ולאחר מכן יוצקים על ראשו, שמשיחה עדיפה מיציקה, שמשיחה נוהגת אף בכלי שרת, אבל יציקה אינה נוהגת בכלי שרת[439]. לדעת הסוברים שיוצק תחילה ולאחר מכן מושח, נחלקו בו מאיזה שמן הוא מושח: יש סוברים שנוטל מהשמן היצוק על ראש הכהן ומושח ממנו[440], ויש סוברים שנוטל שמן מהכלי ומושח ממנו[441].

משיחת אהרן, אמרו בגמרא שהיתה כמין "כי" יווני[442] - שנחלקו בה ראשונים: יש סוברים שהיא בצורת x[443], ויש סוברים שהיא בצורת c[444], ויש סוברים שהיא בצורת ח[445], ויש שכתבו שהיא בצורת ט, כהפרשת אגודל מאצבע[446], ויש שכתבו שהיא כמין נ או כ[447], שלשת השיטות האחרונות ככל הנראה הם דעה אחת עם השיטה שזה c, ואם כן יש לאחד את כולם, אע"פ שתוספות במנחות עצמם הביאו זאת בזה אחר זה, אבל לא ממש מוכרח שכוונתם שהם פירושים חולקים זע"ז - ונחלקו ראשונים במקום בראש הכהן ובאופן בו מושחים אותו בצורת "כי": יש סוברים - לדעת הסוברים ש"כי יוונית" היינו c - שהיה מצרף את השמן שנתן בעין אחת לשמן שבראשו ומשם לשמן שבעין השניה, ועל ידי כן נעשה השמן בצורת c (או ח)[448], ויש שמשמע מדבריהם שאת השמן שיצק על הראש בלבד היה מושח על הראש בצורת c, שהיה מתחיל למשוח מצד אחד של הראש עד לעורף ומושח את העורף לאורכו, וחוזר ומושח את הצד השני של הראש, ואת אורך המצח אינו מושח[449], ויש סוברים שהמשיחה בצורת "כי יוונית" היא במשיחה שמשח בין עיניו, שהיה מושח בצורה זו את כל עין ועין, אבל את השמן שיוצק על הראש אין מושחים[450]. ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם - לדעת הסוברים ש"כי יוונית" היינו x - שלא היה מושח בידו בצורה זו, אלא אחר שהיה יוצק על הראש היה השמן יורד על ראשו אילך ואילך בצורה זו[451].

בבני אהרן

בני אהרן, נחלקו ראשונים באופן משיחתם לכהונה: יש סוברים שנמשחו כדרך שנמשח אהרן[452], שנאמר: ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם[453], ויש סוברים שנמשחו במשיחה באצבע, שנאמר בהם ומשחת אתם, אבל לא יצקו מהשמן על ראשם, שלא נאמרה יציקה אלא באהרן בלבד[454].

במשכן ובכליו

המשכן וכליו נמשחו במשיחה באצבע ולא ביציקה מן הכלי[455], וכתבו ראשונים ואחרונים שמשיחתם היתה כמין "כי יוונית" במקום כלשהו בהם[456], ויש מן האחרונים שכתבו שהמשכן כולו והכלים כולם נמשחו, ואף על פי שלא היה סיפק לכך מכמות השמן שהיתה י"ב לוג, הרי נס נעשה בשמן שכולו קיים לעולם[457].

המשכן, נחלקו אחרונים אם נמשח כשהוא מפורק או כשהוא מחובר: יש סוברים שנמשח כשהוא מפורק[458], ואינו צריך משיחה נוספת לאחר שהוקם, שנאמר: ויהי המשכן אחד[459], די לו במשיחה שכבר נמשח קודם שהוקם, ואינו טעון משיחה נוספת אחר הקמתו[460], ויש סוברים שנמשח כשהוא מחובר, שנאמר: ויהי המשכן אחד, ללמד שיש למשוח את המשכן אחר שנתחברו חלקיו ונעשה אחד[461].

בכהן גדול

כהן גדול, נמשח כדרך שנמשח אהרן, ביציקה ובמשיחה[462], שלמדים ממשיחת אהרן לכהונה גדולה למשיחת כהנים גדולים לדורות[463].

במשוח מלחמה

משוח מלחמה, משיחתו ככהן גדול[464], שנאמרה בו יציקה על ראשו, בכתוב: אשר יוצק על ראשו שמן המשחה[465], ודורשים: זה משוח מלחמה[466], ומשמע שמשיחתו שוה למשיחת כהן גדול שנאמרה בו יציקה[467].

במלך

משיחת מלך אמרו בגמרא שהיא בנתינת שמן על ראשו כעין נזר[468], כדמות עיגול סביב על ראשו[469], ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שמשיחתו באצבע ולא ביציקה מן הכלי[470], ויש מן הראשונים שכתבו שאף מלך יוצקים שמן מכלי על ראשו ומושחים באצבע בין ריסי עיניו כעין נזר[471].

שיעורה

שיעור השמן הנצרך למשיחת מלכים וכהנים - וכן למשכן וכליו, לדעת הסוברים שנמשחו במקום כלשהו בהם[472] - היא בכל שהוא[473], ויש מן הראשונים שכתב, ששיעור משיחת מלך הוא מלא הקרן בה הוא נמשח[474].

עשייתה

הזמן בו נמשח המשכן

המשכן וכליו נמשחו בשבעת ימי המילואים[475], שנאמר בימי המילואים: ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אתם וכו' וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיר ואת כנו לקדשם[476], ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שמשיחה זו נעשתה בכל יום משבעת ימי המילואים[477], שכך נצטוה משה, ונרמז הדבר בכתוב: ומשחת אתו לקדשו שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו[478], לקדשו מיותר שהרי נאמר וקדשת אתו, ונרמז כאן שאף המשכן וכליו, כיון שטעונים קידוש, טעונים משיחה שבעה ימים[479], ויש שנראה מדבריהם שלא נצטוו לעשות משיחה זו בכל יום ויום מימי המילואים, אלא פעם אחת בלבד, ולפיכך כלי המשכן לא נמשחו אלא פעם אחת, אבל המשכן, הואיל ופירקו משה בכל יום מימי המילואים והקימו מחדש - על כך, ועל מנין הפעמים שפירק והקים משה את המשכן בכל יום, ע"ע מילואים - משח אותו בכל הקמה והקמה, וכן המזבח, הואיל וכשנתפרק המשכן אף הוא נתפרק ממקומו, שהרי היה מחובר בקרקע, נמשח בכל הקמה והקמה[480].

בשמיני למילואים

ביום השמיני למילואים, לדעת הסוברים שהוא א' בניסן[481], נחלקו אחרונים אם נצטוה משה למשוח בו את המשכן וכליו: יש סוברים שנצטוה למושחם אף בשמיני, מלבד המשיחה שבשבעת ימי המילואים, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש וכו' ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וכו'[482], ויש סוברים שלא נצטוה למושחם בשמיני[483], והכתוב ומשחת את המשכן וכו', היינו בשבעת ימי המילואים[484]. אף לסוברים שנצטוה למושחם בשמיני, לא נאמרה משיחה זו אלא למצוה ולא לעכב[485].

בשמיני למילואים, נחלקו אחרונים בדעת הירושלמי אם המשכן וכליו נמשחו בו: א) יש שכתבו שלדעת הסוברים שהוא בא' בניסן[486], נחלקו בכך תנאים בירושלמי, שיש סוברים שנמשחו, שהרי נצטוו למושחו באותו יום, לסוברים כן[487], ולכך נאמר במשכן: וימשח אותו[488], שמקרא מיותר הוא, שהרי נאמר: וימשחם[489], ובא ללמד שאף בשמיני משחו, ויש סוברים שלא נמשח, ואף על פי שנצטוה למושחם, לסוברים כן, מכל מקום הואיל ולא נאמרה משיחה זו אלא למצוה, לגודל חביבות אותו היום לפני ה', החשיב להם כאילו משחוהו, ולכך נאמר וימשח אותו, ומשמע מדבריהם שלסוברים שהוא בח' בניסן[490], לא נמשחו בו המשכן וכליו, שהרי לדעה זו לא נצטוו למושחו באותו יום[491]. ב) ויש סוברים, שמחלוקת התנאים בירושלמי אינה אלא במשכן ובמזבח בלבד, שיש סוברים שנמשחו - ואף לסוברים ששמיני למילואים הוא ח' בניסן - הואיל ולדעתם פירק משה את המשכן והקימו באותו היום - על הדעות החולקות בדבר, ע"ע מילואים - ובעת הקמת המשכן והמזבח בימי המילואים יש למושחם[492], ויש סוברים שלא נמשחו, שלדעתם בשמיני לא פירק משה את המשכן[493], אבל כלי המשכן, שבפירוקו לא אירע בהם דבר, לא הוצרכו למשיחה, ולדברי הכל לא נמשחו בשמיני[494]. ג) ויש סוברים, שאף במשכן ובמזבח לא נחלקו תנאים, לפי שהכל מודים שפירק משה את המשכן בשמיני והקימו, ומשח את המשכן והמזבח[495].

משיחת המשכן והמזבח שבכל הקמה שהקימו את המשכן, יש מן האחרונים שכתבו - לדעת הסוברים שהמשכן נמשח כשהוא מפורק[496] - שנחלקו בה תנאים בירושלמי, שתנא קמא סובר שהיתה קודם הקמתו, ור' יוסי בן ר' יהודה סובר שהיתה שתי פעמים, קודם הקמתו ולאחר הקמתו, ואף המשיחה שלאחר הקמתו אינה כשהמשכן מחובר בדוקא, אלא לסוברים שמשיחת המשכן אינה במקום כלשהו בו אלא בכולו[497], אחר שהקים משה את המשכן בכל יום היה חוזר ומפרקו כדי למשחו שוב אחר הקמתו מכל צדדיו[498].

הזמן בו נמשח אהרן

אהרן הכהן נמשח בשבעת ימי המילואים[499], שנאמר בימי המילואים: ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אתו לקדשו[500]. המשיחה היתה בכל יום מימי המילואים[501], וכתבו ראשונים שלמדים כן ממה שדרשו לענין כהן המתמנה לכהונה גדולה שמושחים אותו שבעה ימים, מהכתוב: למשחה בהם ולמלא בם את ידם[502], הוקשה משיחה לריבוי בגדים (אם זה ערך יש לסמן *), מה ריבוי בגדים שבעה ימים, שנאמר: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו[503], אף משיחה שבעה, או שלמדים סתום מן המפורש, כשם שריבוי בגדים מפורש שהוא שבעה, כך משיחה שבעה[504], ומשמע שאף משיחת אהרן היתה שבעה ימים[505], ויש שכתבו שלמדים כן מהכתוב: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם[506], והיינו שכל מה שעשו ביום הראשון מימי המילואים, צוה ה' לעשותו בכל יום ויום מהם[507].

בשמיני למילואים, לדעת הסוברים שהוא בא' בניסן[508], יש מן האחרונים שמשמע מדבריהם שאהרן נמשח בו, מלבד המשיחה שבשבעת ימי המילואים, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש וכו' ומשחת אתו[509], ויש ראשונים ואחרונים שמשמע מדבריהם שלא נמשח בשמיני, שהכתוב ומשחת אתו היינו בשבעת ימי המילואים[510].

הזמן בו נמשחו בני אהרן

בני אהרן, לסוברים שמלבד ההזיה שהזו עליהם בשבעת ימי המילואים, אף נמשחו[511], נחלקו ראשונים ואחרונים אימתי נמשחו: א) יש ראשונים שסוברים שנמשחו בשבעת ימי המילואים, בכל יום מהם, ובשמיני למילואים לא נמשחו, כמשיחת אהרן שהיתה בשבעת ימי המילואים ובשמיני לא נמשח, לסוברים כן[512], שנאמר: ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם[513]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שא' בניסן הוא היום הראשון לשבעת ימי המילואים, בני אהרן נמשחו בשבעת ימי המילואים, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש וכו' ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם, ולסוברים שא' בניסן הוא שמיני למילואים, נמשחו בשמיני למילואים[514], ומהם יש שכתבו שנחלקו בדבר תנאים בירושלמי, שר' יוסי סובר שנמשחו בשבעת ימי המילואים, שלדעתו א' בניסן הוא הראשון לשבעת ימי המילואים, ור' יהודה סובר שנמשחו בשמיני למילואים, שלדעתו א' בניסן הוא השמיני למילואים[515].

משך משיחת כהן גדול

כהן גדול, לכתחילה מושחים אותו שבעה ימים רצופים[516], שנאמרו בכהן משיחה וריבוי בגדים - על ריבוי הבגדים הנעשה בכהן המתמנה לכהונה גדולה, ע"ע כהן גדול[517] - ובריבוי בגדים פירשה תורה שהוא שבעת ימים, שנאמר: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו[518], ובמשיחה לא פירשה תורה כמה ימים היא, ולמדים סתום מן המפורש, או משום שנאמר: למשחה בהם ולמלא בם את ידם[519], מילוי ידים היינו ריבוי בגדים, והוקשו משיחה וריבוי בגדים זה לזה, כשם שריבוי בגדים שבעה ימים, כך משיחה שבעה ימים, ובדיעבד אפילו נמשח פעם אחת בלבד נעשה כהן גדול, שנאמר: אשר ימשח אתו[520], כל שנמשח הרי הוא כהן גדול[521]. על דין הכהן באותם שבעה ימים שנמשח בהם, ע"ע כהן גדול[522].

משוח מלחמה, כתבו אחרונים שנמשח פעם אחת בלבד, ואינו טעון משיחה שבעה ימים, שהואיל ולא למדו משיחה שבעה אלא מריבוי בגדים[523], משוח מלחמה הואיל ואינו משמש בשמונה בגדים אלא בארבעה[524], אין למדים את משיחתו מריבוי בגדים[525], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמשיחתו לכתחילה שבעה ימים ככהן גדול, שמשוח מלחמה בכלל כהן גדול לענין המקראות שנאמרו במשיחה[526].

ביום

כהן גדול אין מושחים אותו אלא ביום, שנאמר: ביום המשח אותו[527]. במלך ומשוח מלחמה, נחלקו אחרונים אם כיון שבמשיחתם לא נאמר ביום, מושחים אותם אף בלילה: יש סוברים שמושחים אותם אף בלילה[528], ויש סוברים שאינם נמשחים אלא ביום, לפי שהדרשה "ביום המשח" היא בכל הנמשחים[529], ועוד - אף אם הדרשה אינה בכל הנמשחים - שמשוח מלחמה בכלל כהן גדול לענין המקראות שנאמרו במשיחה[530], ובמלך יש ללמוד ממה שנאמר במשיחת שאול: ויהי כעלת השחר וכו' ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו[531].

המשכן וכליו, כתבו אחרונים שלא נמשחו אלא ביום, שאף בהם נאמר: ביום המשח אותו[532].

המקום בו נעשית

משיחת מלך, נעשית בסמוך למעיין[533], שנאמר: והורדתם אתו אל גחון ומשח אותו שם[534], ובטעם הדבר אמרו בגמרא שהוא לסימן טוב שתמשך מלכותו כמעיין שאין מימיו מכזבים[535], וכתבו אחרונים שהטעם שהצריכו מלך לסימן זה, שכיון שאין מושחים אותו אלא במקום שיש מחלוקת[536], עושים לו סימן טוב שלא תפסק מלכותו על ידי מחלוקת[537].

משיחת כהן גדול ומשוח מלחמה, כתבו אחרונים שנעשית בעזרה, שדבר שנתקדש בכלי שרת אין מוציאים אותו מן העזרה שלא לצורך[538], ואף השמן נתקדש על ידי ההין שהוא כלי שרת, לסוברים כן[539].

הערות שוליים

  1. ↑ רדב"ז כהמ"ק פ"א ה"א והי"ב, בד' רמב"ם שם ה"א; עי' ערול"נ כריתות ה א ד"ה המפטם; יריעות שלמה (פיינזילבר) שם פ"ב ה"א; עי' חי' הגרי"ז כריתות ה ב ד"ה והתניא, בשם ר"ח מבריסק; חי' רא"ל מאלין ח"ב סי' נז.
  2. ↑ שמות ל כה. עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"א וסמ"ג ע' קסו והחינוך ע' קז, שהביאו את פסוק זה כמקור למצוה.
  3. ↑ שם שם לא. עי' סהמ"צ לרמב"ם ע' לה, ובמנין הקצר שם, שהביאו את פסוק זה כמקור למצוה.
  4. ↑ זוהר הרקיע ע' קכו; קנאת סופרים ע' לה, בד' רמב"ם שם ובשורש י, ועי' קנאת סופרים בשורש י.
  5. ↑ ר"י פערלא לרס"ג עונש יא, ד"ה ועכ"פ, בד' רמב"ם שם ושם; מעשי למלך כהמ"ק שם אות ב; חי' הגרי"ז שם.
  6. ↑ עי' ציון 1.
  7. ↑ סהמ"צ לרמב"ם עשה לה, ובהל' כהמ"ק פ"א ה"א; סמ"ג עשה קסו; החינוך עשה קז.
  8. ↑ עי' ציון 17.
  9. ↑ ע"ע מנין המצוות.
  10. ↑ עי' ציון 22.
  11. ↑ ערול"נ כריתות ה א ד"ה המפטם; עי' יריעות שלמה (פיינזילבר) שם; עי' כעי"ז בחי' הגרי"ז שם ע"ב ד"ה והתניא בשם ר"ח מבריסק.
  12. ↑ עי' ציון 5.
  13. ↑ הגרי"ז שם.
  14. ↑ ר"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה וכן נראה.
  15. ↑ שמות ל לא.
  16. ↑ כריתות ה ב וש"נ; עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ה.
  17. ↑ תוס' נזיר מז א ד"ה וכן; רדב"ז שם ד יב; עי' ערול"נ הוריות ה א ד"ה המפטם.
  18. ↑ עי' ראב"ע שמות ל לג; ר"י פערלא על רס"ג עונש יא ד"ה ועכ"פ, וכ"מ בערוה"ש העתיד קדשים סי' טז אות ב.
  19. ↑ חי' הגרי"ז כריתות ה א ד"ה הנה הא.
  20. ↑ עי' ציון 17.
  21. ↑ שמות ל לא.
  22. ↑ ערול"נ כריתות ה א ד"ה המפטם; עי' יריעות שלמה כהמ"ק פ"א ה"א.
  23. ↑ ע"ע ארון: מקומו, וע' קדש הקדשים. רש"י מלכים א א לט; רד"ק שם; מאירי יומא נב ב ד"ה כבר; ר"ש סיריליאו שקלים פ"ו ה"א; גבו"א שם ד"ה אתיא; חי' הגר"ח (מישור) שם.
  24. ↑ שמות ל ו ושם פ' לו.
  25. ↑ שם טז לג.
  26. ↑ שם, ושם פ' לב.
  27. ↑ שם ל לא.
  28. ↑ עי' רש"י שם ומאירי שם ור"ש סיריליאו שם וגבו"א שם וחי' הגר"ח שם, בד' גמ' שם וש"נ. ועי' רבנו גרשום כריתות ה ב ד"ה ואיתא ורש"י הוריות יב א ד"ה אתיא, שהגז"ש לענין גניזתו ע"י יאשיהו, עי' ציון 36.
  29. ↑ ציונים 31 – 33.
  30. ↑ עי' רש"י מלכים א א לט; אברבנאל שם שם לח.
  31. ↑ רד"ק שם.
  32. ↑ במדבר ד טז. ירושלמי שבת פ"י ה"ג.
  33. ↑ ראב"ע שם בפי' שני; רמב"ן שם, ועי' רש"י שם ושפתי חכמים שם בד'.
  34. ↑ ציון 142 ואילך.
  35. ↑ עי' ציון 28.
  36. ↑ יומא נב ב; הוריות יב א; כריתות ה ב.
  37. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 28, בד' גמ' שם ושם ושם. ולכאו' לסוברים שאפשר לעשות אף שמן אחר מלבד השמן שעשה משה, עי' ציונים 18, 19, אין בכך שמקום השמן ליד הארון, שמשום כך יגנז, שאפילו יגנז זה יוכלו לעשות אחר תחתיו, ובהכרח שלד' זו היא דרשה מיוחדת שבעת שיגנז הארון יגנז השמן עמו ושוב לא יעשו אחר, כסוברים כן בציונים 38, 41.
  38. ↑ עי' רבנו גרשום כריתות ה ב ד"ה ואיתא, ורש"י הוריות יב א ד"ה אתיא, בד' גמ' שם ושם ושם.
  39. ↑ עי' גמ' הוריות יב א; עי' גמ' כריתות ה ב.
  40. ↑ עי' ציונים 18, 19, ועי"ש שנחלקו אם שמן אחר כשר אף בזמן שהשמן שעשה משה נמצא, או שאינו כשר אלא כשהשמן שעשה משה אינו נמצא. ועי' תוס' ורדב"ז שבציון 17, שהטעם שלא עשו שמן אחר הוא משום שהשמן שעשה משה בלבד כשר למשיחה, לד' שבציון הנ"ל.
  41. ↑ עי' ר"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה ועכ"פ. ועי' ציון 37, שהוא כשיטתו בציון 18 שאפשר לעשות אף שמן אחר מלבד השמן שעשה משה.
  42. ↑ כריתות ה א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ב.
  43. ↑ שמות ל כג כד.
  44. ↑ ראב"ע שמות ל כג בשם גאון, ועי"ש בפי' הקצר; עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ג ורמב"ן שמות שם בד'; סמ"ג ע' קסו; רבנו בחיי שם בשם רס"ג.
  45. ↑ עי' ראב"ע שם; עי' רמב"ם שם ורמב"ן שם בד'; רבינו יונה ברכות לא ב בפי' שלישי; טור או"ח רטז בפי' שני, ועי' הערוך ע' משק שהוא מדם אותה חיה או ממורסא הגדל בה או מהרעי שלה.
  46. ↑ רבינו יונה שם בפי' שני; טור שם בפי' ראשון. ועי"ש בפי' ראשון שהוא ממין חיה, וע' הערוך שם שכ"כ בפי' אחד.
  47. ↑ הערוך ע' מר; ראב"ד שם בראב"ד לא מוזכר שרף, וצ"ע; רבינו יונה ברכות לא ב; רמב"ן שם.
  48. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם כריתות פ"א מ"א; רמב"ן שמות ל כג; רדב"ז כהמ"ק פ"א ה"ג. ועי' רמב"ן שם פי' נוסף במילת דרור שענינה שלא יביא מזויף. ועי' רמב"ן שם שהוכיח מזה כד' בציון 47 שמור היינו שרף הבא מעשב, שאותו שרף מזייפים אותו תמיד ולכך צריך להזהיר בו על הדרור.
  49. ↑ רשב"ם שם.
  50. ↑ עי' ציון 44.
  51. ↑ רמב"ן שם. ועי' העמק דבר שם.
  52. ↑ רש"י שמות ל כג; ראב"ע שם בפי' הקצר; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ג. ועי' רמב"ן שם שכ' בשם ראב"ע שהוא הנקרא בערבית "עיטיב", ובשם רמב"ם כ' שנקרא "קשר סליכה", ועי' רמב"ם שם פ"ב ה"ד (לגבי קטורת שיש בה קנמון) שנקרא "עוד הינדי", ועי' שו"ע או"ח רטז ג ובהגר"א שם ס"ק י בד' שכ"כ, ועי' שע"ת שם ס"ק ח, ועי' פהמ"ש לרמב"ם כריתות פ"א סוף מ"א שנקרא "אלעוד" (ועי"ש ש"קלופה" היינו "קשר סליכה"), וכ"כ כס"מ שם.
  53. ↑ רש"י שם.
  54. ↑ רמב"ן שם, ועי"ש שנקרא בערבית "אדבר" וברומית "אישקננט" ובלע"ז "סאייקא דמיקא".
  55. ↑ עי' ציון 52
  56. ↑ רש"י שמות ל כג.
  57. ↑ רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ג, ועי' רמב"ן שמות ל לד שכ' שקנה בשם הוא קנה כדמות הקנים. ועי' רמב"ן שם שהוא הנקרא בערבית "דרציני", ועי' כס"מ שם בד' רמב"ם שם שהוא הנקרא בערבית "אדכר" ובלע"ז "אישקינטי", ועי' ציון 54 ד' הסוברים ש"אדכר" הוא קנמן בשם.
  58. ↑ רש"י שמות ל כג.
  59. ↑ רש"י שם, ושפתי חכמים שם אות ש בד', ועי' העמק דבר שם שכ' בע"א.
  60. ↑ רש"י שמות ל כד; עי' ראב"ע שם; עי' רמב"ן שם; כס"מ כהמ"ק פ"א ה"ג, בד' תרגום אונקלוס ותיב"ע שם שמתרגמים קדה קציעתא, ועי' ב"ח או"ח סי' קלג ומרה"מ שם והר המוריה שם, שכ' בד' תרגום אונקלוס ותיב"ע בע"א, ועי' ציון 61; דרישה שם ס"ק ט; ב"ח שם בפי' שני, בד' רמב"ם שם. ועי' עירובין לד ב שקדה סתם היא מין ירק וקידה לבנה היא מין אילן, ונ' שלד' זו קדה היינו קדה סתם, ועי' ציון 61. ועי' דרישה שם שקדה זו נקראת בלע"ז "אינגבר".
  61. ↑ עי' כס"מ שם וב"ח שם בפי' ראשון, בד' רמב"ם שם; עי' הערוך ע' קדה, (ועי' ב"ח שם שכ' בד' הערוך בע"א, אבל עי' הערוך ע' קשט שמשמע דלא כד' הב"ח). ועי' ב"ח שם, שלד' זו מש"כ תרגום אונקלוס ותיב"ע קדה קציעתא, עי' ציון 60, אינה קציעה שאמרו חכמים אלא היא קשט, וכ"מ בערוך ע' קדה. ועי' עירובין שם שקדה לבנה היא מין אילן, ונ' שלד' זו קדה היינו קדה לבנה, וכ"מ בערוך ע' קדה. ועי' הערוך שם ובע' קשט, שקדה זו נקראת בלע"ז "איין געיוירץ".
  62. ↑ שמות ל כג. ראב"ע שם. ועי' רשב"ם שם ודעת זקנים שם שכ' בפירוש הפסוק בע"א.
  63. ↑ שמות ל כג כד; עי' כריתות ה א; עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ב ובפהמ"ש שם פ"א מ"א.
  64. ↑ שמות שם.
  65. ↑ עי' כריתות שם. על הנלמד לדעה זו ממה שנאמר מחציתו חמשים ומאתים, עי' ציון 82.
  66. ↑ עי' ירושלמי שקלים פ"ו ה"א וסוטה פ"ח ה"ג, לגי' תלמיד ר"ש ב"ר שניאור שקלים שם ור"א פולדא שם וקה"ע שם ופ"מ סוטה שם ותקלין חדתין שם, וכן הגי' לפנינו. ועי' ר"ש סיריליאו שקלים שם שגורס בירושלמי כד' הבבלי, וכ"מ ברבנו משולם שם.
  67. ↑ תלמיד ר"ש ב"ר שניאור שקלים שם ה"א, ועי"ש מה שביאר עוד; ר"א פולדא שם; מרה"פ סוטה שם ה"ג; תקלין חדתין שם; משנת אליהו שם; התורה והמצוה שם. ועי' קה"ע שם, ש"מחציתו" בא ללמד שיביא תחילה חמש מאות מקנמן בשם, ויחצם לשנים, חצי יטול וחצי ילך לאיבוד, (כעין שדרשו במנחות נ ב מ"מחציתה" האמור בחביתי כה"ג), ועי' מרה"פ שתמה ע"ז שאין בזה טעם.
  68. ↑ רש"י כריתות ה א ד"ה חמש מאות; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ב ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א.
  69. ↑ שמות ל כד.
  70. ↑ ערוה"ש העתיד קדשים סי' טז אות ה.
  71. ↑ עי' מנחות פז ב ופח א. וע"ע הין ציון 38 ואילך שנחלקו תנאים אם משעה שעשה משה את השמן נגנזה מדת ההין.
  72. ↑ כריתות ה. על כך שברמב"ם כלי המקדש פ"א לא כ' דין זה, עי' ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא, וכתר המלך שם ה"ד, שהיינו לפי שהנפק"מ לדורות בדין שמן המשחה היא רק לאיסור מפטם, לפי שהשמן שעשה משה בלבד הוא שכשר למשיחה, לסוברים כן, עי' ציון 17, ומפטם חייב אף אם לא הכריע, לסוברים כן, עי' ציון 142 ואילך, ועי' ס' המפתח לרמב"ם מהד' פרנקל שם ה"ב, ועי' ציון 77 שי"ס שלד' הרמב"ם אין מוסיפים הכרע.
  73. ↑ חי' ר' יעקב משה (אבי הנתה"מ) כריתות ה א; ערול"נ שם ד"ה הקב"ה; חי' רא"ל מלין ח"ב סי' נז.
  74. ↑ עי' גמ' שם, ועי' ערול"נ שם ד"ה שלא, דהיינו בגז"ש "מתכנתו במתכנתה" (כמש"כ בגמ' שם לגבי איסור מפטם), ועי' מנ"ח מ' קז אות ג.
  75. ↑ שמות ל לד.
  76. ↑ חי' רא"ל מלין שם.
  77. ↑ מלבי"ם שמות ל לד, בד' הסוברים שאין דורשים בד בבד ללמד שלא ישקול מין בשמים אחד כנגד אחר, עי' ציון 93, ועי"ש שכ"כ בד' רמב"ם כהמ"ק פ"א שלא כ' שיש להוסיף הכרע.
  78. ↑ עי' ציון 72.
  79. ↑ ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא.
  80. ↑ עי' חי' ר' יעקב משה שם ד"ה בהכרע ומנ"ח מ' קז אות ג, שהעושה שמן המשחה שחייב כרת, עי' ציון 127 ואילך, היינו אם הוסיף מעט על המשקל, ועי' ציון 138, ועי' ערול"נ שם שלסוברים כן ההכרע מעכב, וכ"מ מל' המנ"ח שם.
  81. ↑ עי' ציון 65.
  82. ↑ שמות ל כג. כריתות ה א; רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ב.
  83. ↑ עי' ציון 72.
  84. ↑ כריתות שם. ועי' מלבי"ם שם לד, שלסוברים שאין מוסיפים הכרע על המשקל, עי' ציון 77, גזרת הכתוב היא לשקול כל חצי מכמות הקנמן בשם בפני עצמו.
  85. ↑ ערול"נ שם ד"ה שלא. ואפשר שלסוברים שתוספת הכרע מעכבת, עי' ציון 80, כיון שבקנמן בשם יש להוסיף הכרע על כל משקל ומשקל, שקילת כל חצי מהכמות בפנ"ע מעכבת, וצ"ע.
  86. ↑ שמות ל לד.
  87. ↑ עי' ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא, ומנ"ח מ' קז אות ג, בד' רש"י ושטמ"ק דלהלן בביאור ד' גמ' דלהלן, וע"ע קטרת.
  88. ↑ עי' רש"י שם ד"ה שלא, ושטמ"ק שם אות כ, בביאור ד' הגמ' שם: שלא יניח משקל במשקל. על אופן הלימוד מקטרת לשמן המשחה, עי' ציון 74. על כך שברמב"ם כלי המקדש פ"א לא כ' שלא יניח משקל במשקל (לא כד' שבציון זה ולא כד' שבציון 98), עי' ערול"נ שם ד"ה שלא, וכתר המלך שם ה"ד, שהיינו לפי שהנפק"מ לדורות בדין שמן המשחה היא רק לאיסור מפטם, לפי שהשמן שעשה משה בלבד הוא שכשר למשיחה, לסוברים כן, עי' ציון 17, ומפטם חייב אף אם לא הניח משקל במשקל, עי' ציון 149, ועי' ס' המפתח לרמב"ם מהד' פרנקל שם ה"ב.
  89. ↑ עי' ציון 72.
  90. ↑ חי' הגרי"ז שם ד"ה שלא.
  91. ↑ ע"ע בזוי מצוה ציונים 28, 37, 38..
  92. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 28.
  93. ↑ מלב"ים שמות ל לד, ועי"ש שכ"כ בד' רמב"ם שם שלא כ' שאין שוקלים מין בשמים אחד כנגד אחר, שפסק כסוברים שלצורך מצוה מותר להשתמש בחפץ מצוה לצורך חפץ מצוה אחר, עי"ש הל' מע"ש פ"ג הי"ט. ועי' ציון 77 על הנדרש לדעה זו מהכתוב בד בבד.
  94. ↑ עי' ראשונים שבציון 98 שכ' בביאור ד' הגמ' שם בע"א, ומשמע שחולקים על דין זה; עי' ערול"נ שם ו ב ד"ה ושחקת, בד' רמב"ם שם שהשמיט דין זה, ועי"ש הטעם שחולק.
  95. ↑ עי' ציון 88.
  96. ↑ עי' ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא.
  97. ↑ שמות ל לד.
  98. ↑ שטמ"ק כריתות ה א אות כ בשם הרא"ש, ודעת זקנים שמות ל לד, בפי' ד' הגמ' שם: שלא יניח משקל במשקל, ועי' ציון 87 שי"ס בפי' ד' הגמ' שם בע"א. ועי' דעת זקנים שם שתמה בטעם הדין.
  99. ↑ עי' ראשונים שבציון 88, וערול"נ שבציון 94 בד' רמב"ם שהשמיט דין זה.
  100. ↑ עי' ציון 98.
  101. ↑ עי' ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא.
  102. ↑ ע"ע אי אפשר לצמצם ציון 13.
  103. ↑ ציון 23, ועי' מנ"ח מ' קט אות ג, (ועי"ש שכ"כ אף לענין חיוב העושה שמן המשחה, עי' ציון 127 ואילך, שאע"פ שרק העושה כשיעור השמן שציותה תורה חייב, עי' ציונים 133, 135, מ"מ כל שעשה כשיעור הנראה לעינינו חייב).
  104. ↑ רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ב ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א; מאירי הוריות יא ב ד"ה שמן.
  105. ↑ רמב"ם שם.
  106. ↑ שמות ל לד.
  107. ↑ עי' כריתות ה א, ועי' ערול"נ שם ד"ה שלא, דהיינו בגז"ש "מתכנתו במתכנתה" (כמש"כ בגמ' שם לגבי איסור מפטם), ועי' מנ"ח מ' קז אות ג.
  108. ↑ כס"מ שם בפי' שני, ועי' הר המוריה שם שמצדד שגי' הרמב"ם בגמ' כריתות ה א: בד בבד, שלא יניח משקל במשקל וישחוק, והיינו שישחוק כל מין בפנ"ע, (ולפנינו הגי' משקל במשקל וישקול, עי' ציונים 87, 98).
  109. ↑ מלבי"ם שם.
  110. ↑ כס"מ שם בפי' ראשון; מנ"ח מ' קז אות ג; יריעות שלמה (פיינזילבר) שם.
  111. ↑ עי' רמב"ן שמות ל כה ומאירי הוריות שם ד"ה שמן בפי' שני, בד' ר' יוסי בהוריות יא ב וכריתות ה א ור' יהודה בירושלמי שקלים פ"ו ה"א. ועי' מלבי"ם שם שכ"כ (לד' רמב"ם שבציון 115 שד' ר' יוסי שם ושם הם בע"א) בד' ר' יהודה בהוריות שם וכריתות שם ובירושלמי שם.
  112. ↑ רמב"ן שם.
  113. ↑ עי' מאירי שם.
  114. ↑ ערול"נ כריתות שם ד"ה וקלט.
  115. ↑ עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ב ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א ומאירי שם בפי' ראשון, וערול"נ שם ומלבי"ם שם והר המוריה שם בד', ועי' ר"י קורקוס שם והר המוריה שם שהיינו כר' יוסי בהוריות שם וכריתות שם וכר' יהודה בירושלמי שם, אבל עי' מלבי"ם שם שהיינו כר' יוסי שם ושם, אבל ר' יהודה בירושלמי שם סובר כד' שבציון 111. ועי' ר"י קורקוס שם והר המוריה שם ד"ה ושרה, שלד' זו הגי' בגמ' שם ושם ושראום במים (ולא ושלקום כגי' לפנינו), ועי' ערול"נ שם שמיישב הגי'.
  116. ↑ עי' רבנו גרשום כריתות שם ד"ה אלא הביא, ורש"י הוריות שם ד"ה אלא וכריתות שם ד"ה ושראן, וערול"נ שם בד'. ועי' ערול"נ שם, שלד' זו הגי' בגמ' שם ושם ושראום במים (ולא ושלקום כגי' לפנינו).
  117. ↑ עי' רבנו גרשום שם; עי' רש"י הוריות שם ד"ה וקפחו.
  118. ↑ עי' חי' הגרי"ז שם ד"ה ת"ר; עי' חי' רא"ל מלין ח"ב סי' נז.
  119. ↑ חי' רא"ל מלין שם, שד' רמב"ם שם שאפשר לבשל את השמן עם מים שבלעו מטעם הבשמים הם רק לר' יוסי שם, אבל ר' יהודה שם סובר שיש לבשלו עם הבשמים דוקא.
  120. ↑ שקלים שם.
  121. ↑ עי' ציון 63.
  122. ↑ הוריות שם; כריתות שם, ועי' אהל משה (הורביץ) כריתות שם, ומעשי למלך שם, וחי' הגרי"ז שם ד"ה ת"ר, וחי' רא"ל מלין ח"ב סי' נז בד' רש"י שבציון 116, שאף לר' יהודה כשר אם עשה כדרך מפטמי הבשמים, אלא שמשה לא הוצרך לכך. ועי' מלבי"ם שם בד' רמב"ם שם, שר' מאיר שם סובר כן, אבל ר' יהודה בגמ' שם ושם סובר כד' שבציון 111.
  123. ↑ שמות ל לב.
  124. ↑ עי' מעשה רקח כהמ"ק פ"ב ה"ו, וערול"נ כריתות ו א ד"ה לא, ור"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה ועפ"ז, בד' גמ' שם לגבי קטרת: כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש, שלמדים קטרת משמן המשחה בגז"ש, עי' ציון 107, ועי' ר"י קורקוס שם וכ"מ שם שהלימוד לקטרת הוא בגז"ש משמן המשחה, אבל עי' מל"מ שם בד' גמ' שם, שהלימוד אינו משמן המשחה אלא מהכתוב בקטרת: קדש תהיה לך לה', שם שם לז, ולפ"ז אין מקור לדין זה בשמן המשחה. וצ"ע, שהרי המשכן עצמו לא נתקדש אלא במשיחתו בשמן המשחה, עי' ציון ++, ובהכרח שהשמן נעשה בחוץ, ואולי דין זה לענין שמן אחר אם יעשה, לסוברים שאפשר לעשות אף שמן אחר מלבד השמן שעשה משה, עי' ציונים 18, 19, אבל במעשה רקח שם כ' שאף משה עשאו בעזרה, וצ"ע.
  125. ↑ ערול"נ שם, לד' ר' יוסי ב"ר חנינא בגמ' שם ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ג ויומא פ"ה ה"א, (שלד' הירושלמי איירי אף בעשאה חוץ לעזרה ולא רק בעשאה בכלי חול, ועי"ש שפשטות הירושלמי בעשאה בכלי חול), ועי"ש ושם שר' יהושע בן לוי מכשיר בדיעבד בקטרת (וה"ה בשמן המשחה, לסוברים שאף הוא נעשה בקדש); ר"י פערלא שם ד"ה ועכ"פ.
  126. ↑ שמות ל כה. מלבי"ם שם.
  127. ↑ שמות ל לב.
  128. ↑ שם שם לג.
  129. ↑ ע"ע מלקות. משנה מכות יג א, ועי' גמ' שם ע"ב; רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"א.
  130. ↑ ע"ע +++. משנה כריתות ב א וגמ' שם ג א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ד ובסהמ"צ ל"ת פג; סמ"ג ל"ת רצג; יראה"ש סי' רעח; החינוך מ' קט.
  131. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; סמ"ג שם; יראה"ש שם; החינוך שם.
  132. ↑ שמות ל לב.
  133. ↑ מנ"ח מ' קט אות ג; תועפות ראם ליראה"ש סי' רעח אות ג.
  134. ↑ שמות שם.
  135. ↑ כריתות ה א; עי' רש"י שמות שם ותועפות ראם שם בד', ועי' הר המוריה לרמב"ם דלהלן; עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ד ובפהמ"ש שם פ"א מ"א; סמ"ג ל"ת רצג; יראה"ש שם; החינוך מ' קט (ועי"ש שכ' המקור מבמתכנתו). ועי' רש"י שם שאף מותר לכתחילה לעשות כן, וע"ע חצי שיעור ציון 145 על הטעם שאין בכך איסור חצי שיעור.
  136. ↑ עי' ציון 135.
  137. ↑ עי' ציון 72 ואילך. עי' חי' ר' יעקב משה (אבי הנתה"מ) כריתות ה א ד"ה בהכרע; עי' ערול"נ שם ד"ה שלא; עי' מנ"ח מ' קז אות ג; עי' חי' הגרי"ז שם ד"ה הנה; חי' רא"ל מלין ח"ב סוס"י נז.
  138. ↑ חי' ר' יעקב משה (אבי הנתה"מ) כריתות ה א ד"ה בהכרע; מנ"ח מ' קז אות ג.
  139. ↑ עי' ציון 80.
  140. ↑ עי' ערול"נ שם.
  141. ↑ עי' ציון 79.
  142. ↑ ערול"נ שם בפי' ראשון.
  143. ↑ עי' ציון 80.
  144. ↑ ערול"נ שם בפי' שני, ועי' כתר ישועה שבציון 157.
  145. ↑ חי' רא"ל מלין שם.
  146. ↑ חי' הגרי"ז שם.
  147. ↑ עי' ציון 87.
  148. ↑ עי' ציון 98.
  149. ↑ ערול"נ כריתות ה א ד"ה שלא; מנ"ח מ' קז אות ג. ונ' שה"ה שהשוקל ת"ק שקל מקנמן בשם בפעם אחת, ולא שקל ב' פעמים ר"נ שקל, חייב, ואע"פ שבשמן שציותה תורה לעשותו יש לשקול ב' פעמים ר"נ, עי' ציון 82.
  150. ↑ שמות ל לב.
  151. ↑ כריתות ה א, ועי' ציון 135.
  152. ↑ ערול"נ שם בפי' ראשון.
  153. ↑ ערול"נ שם בפי' שני, ועי' כתר ישועה שבציון 157.
  154. ↑ שמות ל לב. פנים יפות שם שם כג בסופו; מעשי למלך כהמ"ק פ"א ה"ב אות א; אהל משה (הורביץ) כריתות ה א; חי' הגרי"ז כריתות שם ד"ה ת"ר; חי' רא"ל מלין ח"ב סי' נז, ע"פ גמ' שם שהובאה בציון 135. ועי' פנים יפות שם ומעשי למלך שם וחי' רא"ל מלין שם שהק' לסוברים שאין השמן כשר אלא כשנעשה ע"י שליקת הבשמים בשמן וע"י נס, באיזה אופן העושה שמן חייב, עי"ש בדבריהם.
  155. ↑ עי' כתר ישועה שם, ועי' ערול"נ שבציונים 144, 153.
  156. ↑ שמות ל לב.
  157. ↑ שם שם לז.
  158. ↑ ע"ע קטרת.
  159. ↑ שמות שם. כריתות ה א ורמב"ם כהמ"ק פ"ב ה"י וע"ע הנ"ל.
  160. ↑ כריתות שם; עי' רמב"ם שם פ"א ה"ד; עי' סמ"ג ל"ת רצג; יראה"ש סי' רעח.
  161. ↑ עי' ציון 18.
  162. ↑ עי' ר"י פערלא דלהלן. ועי' הר המוריה וצפנת פענח שבציון 167, שכשם שלד' כל שעשה שמן שלא ע"מ לסוך פטור, ה"ה בקטרת כל שעשה שלא ע"מ להריח פטור, ואף אם לא עשה ע"מ למוסרה לציבור להקטרה, ועי' אחרונים שבציון 168, שאע"פ שהעושה קטרת ע"מ למוסרה לאחרים פטור, מ"מ אסור, ולכא' איירי בעושה קטרת שאינה כשרה להקטרה, שבכשרה מ"ט יהיה איסור בדבר, וש"מ שאע"פ שלא עשאה ע"מ למוסרה להקטרה, שהרי אינה כשרה, מ"מ פטור, וכ"מ בהר המוריה שם. וע"ע הנ"ל.
  163. ↑ עי' ציון 16.
  164. ↑ עי' תוי"ט שם פ"א מ"א ד"ה המפטם; ר"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה עכ"פ, בד' רס"ג שם ובד' רבנו גרשום שם ד"ה המפטם, ובד' יראה"ש סי' רעח ולגי' שטמ"ק שם אות יד בד' גמ' שם. ועי' תוי"ט שם ור"י פערלא שם בביאור ד' הגמ' שם: המפטם את השמן ללמוד בו פטור, לד' זו.
  165. ↑ עי' תפא"י שם פ"א מ"א בועז אות ב; מנ"ח מ' קט אות ב; עי' הר המוריה שם; עי' צפנת פענח מכות יג א, ועי' ציון 17 שי"ס שהשמן שעשה משה בלבד כשר, ולד' א"א לומר שהעושה שמן כשר למוסרו לציבור בלבד פטור, שלעולם השמן שעושה אינו כשר, ובהכרח שהפטור הוא כל שאינו עושה לסוך.
  166. ↑ עי' כנה"ג לשונות הרמב"ם כהמ"ק פ"א; אביר יעקב שם ד"ה לא; עי' תפא"י שם פ"א מ"א אות ב; הר המוריה שם ה"ד; צפנת פענח מכות יג א.
  167. ↑ עי' ציון 129. עי' כנה"ג שם שמצדד כן בד' רלב"ג, ועי"ש שזה דוחק, ועי' קהלת יעקב (אלגזי) לשון חכמים סי' תלג; צפנת פענח שם.
  168. ↑ באר שבע שם ד"ה או; קדשי דוד (מועטי) שם ד"ה אמר מר.
  169. ↑ עי' ציון 167.
  170. ↑ תפא"י שם, ועי"ש שאף לסוברים שמפגל אינו חייב במחשבה גרידא אא"כ הוציא מפיו את מחשבת הפיגול, עי' תוס' ב"מ מג ב ד"ה החושב וע' מפגל, היינו כשהמעשה אינו מעשה איסור אלא ע"י מחשבתו, אבל מפטם שמן המשחה שהמעשה אסור אף אם לא חשב ע"מ לסוך, והמחשבה נצרכת רק להתחייב כרת, לסוברים כן, עי' ציון 168, אי"צ דיבור, (ולכא' לפ"ז לסוברים שמותר לפטם ע"מ להתלמד או למוסרה לאחרים, עי' ציון 170, אינו חייב אא"כ אמר בפה, אמנם קצת משמע בלשונו לא כך, וצ"ע).
  171. ↑ שמות ל לב.
  172. ↑ שם שם לג.
  173. ↑ ע"ע מלקות. משנה מכות יג א, ועי' גמ' שם ע"ב; רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"א.
  174. ↑ משנה כריתות ב א וגמ' שם ג א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ה ובסהמ"צ ל"ת פד; סמ"ג ל"ת רצב; יראה"ש סי' רפ; החינוך מ' קח.
  175. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; סמ"ג שם; יראה"ש שם; החינוך שם.
  176. ↑ כריתות ה א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ה; סמ"ג ל"ת רצב; יראה"ש סי' רפ; החינוך מ' קח.
  177. ↑ שמות ל לג.
  178. ↑ שם שם לא.
  179. ↑ עי' ציון 16. עי' רש"י שם ד"ה ואשר והג' הב"ח שם; רמב"ם שם. ועי' באר שבע שם ד"ה שעשה, שכך גי' הראשונים הנ"ל בגמ' שם.
  180. ↑ עי' ציון 191.
  181. ↑ שם שם לב.
  182. ↑ הר המוריה שם, בד' רמב"ם שם.
  183. ↑ ערול"נ שם ד"ה ברש"י; ישועות מלכו קרית ארבע שם, בד' רמב"ם שם.
  184. ↑ כתר ישועה שם ד"ה והסך, בד' רבנו גרשום שם ד"ה המפטם, ובד' רש"י שם והסך.
  185. ↑ ערול"נ שם.
  186. ↑ שמות ל לב.
  187. ↑ שם שם לג.
  188. ↑ תוס' גיטין כ א ד"ה דילמא, ותוס' מנחות ס א ד"ה מי, ומנחה טהורה מנחות ס א, וכתר ישועה כריתות ו ב ד"ה ובערל"נ, בד'; מנחה טהורה שם בד' רא"ם שם; ישועות מלכו קרית ארבע כהמ"ק פ"א ה"ה, בד' רמב"ם שם.
  189. ↑ עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"י, ונאות יעקב גט מקושר סי' א ד"ה והשתא, ומים קדושים כריתות ז א ד"ה מנין, ומנחה טהורה שם ד"ה איברא, וערול"נ שם ד"ה מה סיכה, ומהר"ם שיק מ' קט אות ב, והר המוריה שם, וערוה"ש קדשים סי' יז אות י, וכלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה ולכן, וצפנת פענח קונ' ההשלמה ע' 64 ד"ה ובאמת, בד', ועי' ישועות מלכו שבציון 190 שכ' בד' בע"א, וצ"ע; עי' השגת הראב"ד כהמ"ק פ"א ה"י.
  190. ↑ ערול"נ שם; צפנת פענח שם.
  191. ↑ מים קדושים שם ז א.
  192. ↑ עי' מהר"ם שיק שם.
  193. ↑ נאות יעקב גט מקושר סי' א ד"ה ועוד יש; מנחה טהורה ס א ד"ה איברא.
  194. ↑ עי' ציון 215. מים קדושים שם בשם בה"ז; הר המוריה כהמ"ק פ"א ה"י; כלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה ולכן.
  195. ↑ עי' ציון 191.
  196. ↑ עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"י; עי' השגת הראב"ד שם.
  197. ↑ עי' ציון 192.
  198. ↑ עי' ציון 193.
  199. ↑ עי' ציון 194.
  200. ↑ עי' מהר"ם שיק מ' קט אות ב; עי' מנחה חדשה מ' קח ד"ה והנה מאי, ואילך.
  201. ↑ עי' ציון 195.
  202. ↑ מנחה חדשה שם ד"ה וראיתי.
  203. ↑ כריתות ב א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ה, (ועי' ערול"נ שם ו ב ד"ה מה, שלשון סיכה האמור שם א"א לפרשו שהיינו נתינה).
  204. ↑ עי' ציון 174.
  205. ↑ עי' ציון 191.
  206. ↑ עי' ציון 202. שפ"א כריתות ו ב ד"ה וכמה, ועי' מנחה טהורה מנחות ס א ד"ה וקשה, ומנ"ח מ' קח אות א, שהק' כן והניחו בקו'
  207. ↑ עי' ציון 204.
  208. ↑ ערול"נ שם; מנחה חדשה מ' קח ד"ה גרסינן.
  209. ↑ עי' מנ"ח מ' קח אות א, שכך פשטות הגמ' והרמב"ם.
  210. ↑ עי' ציון 175.
  211. ↑ עי' ציון 191.
  212. ↑ עי' מנ"ח שם שמצדד כן; מנחה חדשה מ' קח ד"ה גרסינן, ועי' מהר"ם שיק מ' קט אות ב שכ' בע"א.
  213. ↑ תוספתא מכות פ"ג; עי' כריתות ו ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ו, ועי' מנ"ח מ' קח אות ב, שמד' הרמב"ם שם נ' שאף לסוברים שסיכה ונתינה הם מעשים שונים, עי' ציון 191, אין חילוק ביניהם לענין זה.
  214. ↑ שמות ל לג. רמב"ם שם.
  215. ↑ רדב"ז שם; מנ"ח מ' קח אות ג; עי' יריעות שלמה שם ה"ה שמצדד כן.
  216. ↑ עי' ציון 221.
  217. ↑ תוספתא שם: בד"א בזמן שהיו שניהם מזידין.
  218. ↑ עי' רדב"ז שם; עי' יריעות שלמה שם, ועי"ש שאע"פ שמצינו במלביש כלאים לחברו, שכשהלובש שוגג והמלביש מזיד, המלביש חייב, וכשהלובש מזיד המלביש פטור, ע"ע כלאים ציון 85 ואילך, וכן במטמא כהן, שכשהכהן שוגג והמטמא מזיד, המטמא חייב, וכשהכהן מזיד המטמא פטור, ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים ציון 48, היינו במקום שהלאו הוא ללובש ולנטמא וכיו"ב, שאע"פ שהמלביש והמטמא חייב, היינו רק כשהלובש והנטמא פטור, אבל במקום שהלאו הוא לעושה המעשה, כגון כאן שהזהירה תורה את הסך, חייב אף כשהניסך חייב, ועי"ש שכן מצינו בקורח קרחה בראשו של אחר שכששניהם מזידים שניהם חייבים, עי' תוספתא שם ושו"ע יו"ד קפ יא ובהגר"א שם שלג ס"ק ג, ועי' רדב"ז שם שמשמע שלמדים ששניהם חייבים מדרשה מיוחדת מהכתוב ואשר יתן ממנו על זר, לחייב את הסך אף כשהניסך חייב, וצ"ע
  219. ↑ תוספתא מכות פ"ג.
  220. ↑ שמות ל לב.
  221. ↑ חס"ד שם ה"א ד"ה ומ"ש כאן.
  222. ↑ אביר יעקב (סינגאליה) כריתות ו ב ד"ה עוד ראיתי; עי' ערוה"ש קדשים סי' יז אות ז שמצדד כן.
  223. ↑ ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 24 ואילך.
  224. ↑ עי' חקרי לב או"ח ח"א סי' סז ד"ה והואיל; עי' אביר יעקב שם.
  225. ↑ רדב"ז כהמ"ק פ"א ה"ו; חס"ד שם; ישועות מלכו קרית ארבע שם; מנחת יצחק (שבדרון) לתוספתא שם; עי' ערוה"ש שם שמצדד כן. ועי' מנ"ח מ' קח אות ג ויריעות שלמה (פיינזילבר) כהמ"ק שם ה"ה שכ' שחייב אם עשה מעשה וסייע בסיכתו, וצ"ע אם כוונתם אף לכרת או רק למלקות.
  226. ↑ אבני נזר חו"מ סי' קמד וחזו"י לתוספתא שם, בד' רמב"ם שם שהשמיט דין זה. ועי' חקרי לב שם שכ' בד' רמב"ם בע"א, ועי' אביר יעקב שם.
  227. ↑ חזו"י שם.
  228. ↑ ע"ע הנ"ל: כשאפשר לעבור במעשה ושלא במעשה. ועי"ש שבאופנים שונים אינו לוקה אפי' עשה מעשה.
  229. ↑ עי' רדב"ז כהמ"ק פ"א ה"ו; חס"ד מכות פ"ג ה"א ד"ה ומ"ש כאן; מנ"ח מ' קח אות ג; יריעות שלמה כהמ"ק שם ה"ה.
  230. ↑ חקרי לב או"ח ח"א סי' סז ד"ה והואיל; עי' אביר יעקב (סינגאליה) כריתות ו ב ד"ה עוד ראיתי.
  231. ↑ חקרי לב או"ח ח"א סי' סז ד"ה והואיל, ועי"ש שדימה למקיף לעצמו שלוקה שתים, ע"ע הקפת הראש ציון 53, ושם ציון 58 שי"ח; צפנת פענח קונ' ההשלמה ע' 64. ועי"ש שמ"מ אינו חייב בשוגג אלא קרבן אחד.
  232. ↑ אבני נזר חו"מ סי' קמד; אתוון דאורייתא כלל כ ד"ה וע"ע בתוספתא.
  233. ↑ עי' אבנ"ז שם בד' רמב"ם ע"ז פי"ב ה"א, וע"ע מלקות. אביר יעקב כריתות ו ב ד"ה ואם; אבנ"ז שם.
  234. ↑ עי' רש"י מכות כ ב ד"ה רבא, וע"ע הנ"ל.
  235. ↑ אתוון דאורייתא שם.
  236. ↑ כריתות ו ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ו; יראה"ש סי' רפ.
  237. ↑ שמות ל לב.
  238. ↑ ע"ע אדם ציונים 106 – 107.
  239. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 124 ואילך. גמ' שם. ועי' ציון 249 שי"ס שסיכת בהמה, כלי, עכו"ם ומת אינה חשובה סיכה אלא נתינה, ועי' כלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה אמנם כן, שמ"מ הנותן עליהם פטור מהכתוב על בשר אדם, ואע"פ שאמור בסיכה, שלמדים נתינה מסיכה, כבציון 214.
  240. ↑ רש"י שם ז א ד"ה לא; תוס' שם ד"ה קרי. ועי' רש"ש שם.
  241. ↑ גמ' שם ו ב, ועי' תוס' שם ד"ה מה ורד"ל שם, שהיינו אף לענין בהמה, כלי ומת.
  242. ↑ עי' יראה"ש שם לגבי מת, ועי' בית האוצר (ענגיל) כלל ז אות ח שכ' שלד' היראים אף הסך כלי פטור מטעם זה. ועי' תוע"ר שם אות ג ובית האוצר שם, שהק' מגמ' שם שאמרו הטעמים הנ"ל ולא טעם זה, ועי' בית האוצר שם, שהיתה לו גי' אחרת בגמ', ועי' כלי חמדה פ' כי תשא אות ד וסביב ליראיו סי' שלב אות ב שכ' בע"א. ועי' בית האוצר שם שהק' מיבמות עד א: איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה, וע"ע משנה שבת פכ"ג מ"ה: עושין כל צרכי המת, סכין וכו'.
  243. ↑ חת"ס או"ח סי' לז ד"ה מה.
  244. ↑ עי' ציון 192.
  245. ↑ עי' ציון 193.
  246. ↑ עי' ציון 194.
  247. ↑ עי' מנחה חדשה מ' קח ד"ה והנה מאי, ואילך, ועי"ש ד"ה והנה בס', שלסוברים שסיכה על הראש כדרך משיחת מצוה ונתינה על הגוף, עי' ציון 195, סיכת בהמה, כלי, עכו"ם ומת, אינה חשובה סיכה אלא נתינה, שאין חשובה סיכה על הראש כדרך משיחת מצוה אלא על ראש ישראל חי, ועי' כלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה אמנם כן, שלסוברים שסיכה על עצמו ונתינה על אחר, עי' ציון 196, סיכתם אינה חשובה סיכה אלא נתינה.
  248. ↑ באר שבע כריתות ו ב ד"ה הסך. ועי' מנחה חדשה שם, שלסוברים שסיכה בכלל נתינה, עי' ציון 202, אף הסך בהמה, כלי, עכו"ם ומת, חייב משום נותן, ולד' זו סך שפטור היינו בסך בפחות מכזית, לסוברים שאע"פ שנתינה בכזית, לסוברים כן, עי' ציון 274, סיכה בכל שהוא, עי' ציון 282, ועי"ש שהסוברים שכשם שנתינה בכזית כך סיכה בכזית, עי' ציון 283, בהכרח סוברים שהסך בהמה, כלי, עכו"ם ומת, פטור, כדעה שבציון 251.
  249. ↑ עי' מנ"ח מ' קח אות ב, בד' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ו שאינו מחלק בין סיכה ונתינה לענין זה, ועי' מנחה חדשה שם; עי' אבנ"ז יו"ד סי' שיב אות ז.
  250. ↑ עי' ציון 243.
  251. ↑ עי' אביר יעקב כריתות ו ב ד"ה כל; עי' טוטו"ד קמא סי' רפח שמצדד כן; תוע"ר מ' רפ אות ד; עי' ערול"נ כריתות ו ב ד"ה וכל, שמצדד כן, אלא שהק' ע"ז למה הברייתא שם שפטרה עכו"ם לא כ' אף קטן; עי' שפ"א שם ד"ה כל שנסתפק בדבר. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' שיב אותיות ז ח שתלה דין זה במחלוקת ראשונים.
  252. ↑ מהר"ם שיק מ' קט אות ג; ישועות מלכו קרית ארבע כהמ"ק פ"א ה"ו.
  253. ↑ מהר"ם שיק שם, ועי' ישועות מלכו שם שכ' טעם נוסף.
  254. ↑ עי' חי' ר' יעקב משה (אבי הנה"מ) כריתות שם ד"ה כל, שמצדד כן; אהל משה שם ד"ה וכל, ועי' חקרי לב או"ח סי' סז וכתר ישועה שם ד"ה ואיב"א.
  255. ↑ עי' ציון 243.
  256. ↑ חקרי לב או"ח סי' סז ד"ה הן, ואביר יעקב שם ד"ה כל, וטוטו"ד קמא סי' רפח, וכתר ישועה כריתות ו ב ד"ה ואיב"א, בד' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ו. ועי' אביר יעקב שם בטעם שהלכה כן.
  257. ↑ ערול"נ כריתות ו ב ד"ה וכל, בד' רמב"ם שם.
  258. ↑ ע"ע הלכה ציון 299 ואילך. עי' חקרי לב שם; עי' טוטו"ד שם.
  259. ↑ שמות ל לב.
  260. ↑ עי' עירובין ד ב, שלענין טבילה הוצרכו לריבוי שיש לטבול אף את השער.עי' רד"ל כריתות ה ב ד"ה שמא; ערוה"ש קדשים סי' יז אות יד.
  261. ↑ ערול"נ שם ו ב ד"ה מה, ועי"ש ד"ה מת; יריעות שלמה כהמ"ק פ"א ה"ה, ועי"ש שכ"כ בד' תוספתא מכות פ"ג: סכו בראשו בגופו וכו' חייב, וראשו שאינו בכלל גופו היינו שערו.
  262. ↑ יריעות שלמה שם, ועי' ערול"נ שם טעם נוסף, שבשר נדרש לע"א.
  263. ↑ עי' ציון 191.
  264. ↑ שמות ל לג.
  265. ↑ ערוה"ש שם, ועי' רד"ל שם.
  266. ↑ עי' ציון 262.
  267. ↑ עי' קידושין כה א, שבטבילה אי"צ שיגעו המים בבית הסתרים, שאינם כבשר. ערול"נ כריתות ו ב ד"ה מת.
  268. ↑ רש"י כריתות ו ב ד"ה מה.
  269. ↑ רבנו גרשום שם ד"ה מה.
  270. ↑ ויקרא כב יד.
  271. ↑ עי' פסחים לב ב שנחלקו אבא שאול וחכמים בדבר, וע"ע תשלומי תרומה. עי' רבנו גרשום שם ד"ה ור' יהודה, ורש"י שם ד"ה נתינה, ותוס' גיטין כ א ד"ה דילמא, ותוס' מנחות ס א ד"ה מי, בד' גמ' שם.
  272. ↑ גמ' שם.
  273. ↑ עי' ציון 190.
  274. ↑ עי' תוס' גיטין שם ותוס' מנחות שם.
  275. ↑ ישועות מלכו קרית ארבע שם ה"ה.
  276. ↑ עי' ציון 191.
  277. ↑ עי' ציון 210.
  278. ↑ עי' ציון 274. עי' כריתות ו ב, וראב"ד דלהלן בד'.
  279. ↑ עי' ציון 274.
  280. ↑ השגת הראב"ד כהמ"ק פ"א ה"י.
  281. ↑ עי' רמב"ם שם ה"ה וה"י, והשגת הראב"ד שם בד'.
  282. ↑ כס"מ שם; עי' באר שבע שם; חק נתן שם ד"ה תניא.
  283. ↑ עי' ציון 208.
  284. ↑ עי' ציון 274.
  285. ↑ שפ"א שם ד"ה וכמה.
  286. ↑ שפ"א שם.
  287. ↑ עי' ציון 274 ואילך וציון 283.
  288. ↑ מנ"ח מ' קח אות ב, ועי"ש שמסתפק אם סיכה כמעילה שמצטרפת אף לזמן מרובה, ע"ע מעילה, ועי' חי' ר"ח הלוי מעילה פ"ח ה"א ד"ה ונראה, ולד' נ' שאין לדמות סיכה למעילה.
  289. ↑ שמות ל לג.
  290. ↑ כריתות ו ב ושם ז א.
  291. ↑ עי' ציון 191.
  292. ↑ עי' ציון 210.
  293. ↑ שמות ל לב.
  294. ↑ רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"י. ועי' תו"י יומא ס א ד"ה ועגלה, שלר' יהודה אף הסך מלך וכה"ג פטור, ואפשר שלד' סיכה ונתינה אחת היא, ועי' ציון 190 (שכן ד' תוס'), או שסוברים כד' דלהלן בציון 298. ועי' הר המוריה שם וכלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה ולכן, שלסוברים שנתינה היינו לאחרים וסיכה לעצמו, עי' ציון 196, יש לגרוס בד' רמב"ם שם: הסך מלך, והיינו שהמלך סך א"ע, ולא הסך למלך.
  295. ↑ עי' ציון 208.
  296. ↑ שפ"א כריתות ו ב ד"ה וכמה.
  297. ↑ שפ"א שם.
  298. ↑ עי' ציון 224 (ועי' ציונים 226, 227, שנחלקו באיזה אופן חייב), ועי' ציון 228 שי"ס שפטור.
  299. ↑ מעשי למלך כהמ"ק פ"א ה"י ד"ה הנותן, בד' תו"י יומא ס א ד"ה ועגלה; צפנת פענח מתנ"ע פ"ד הט"ו ט"ז ובמכות תוספתא פ"ג ה"א ובתנינא עמ' 150 ובקונ' ההשלמה עמ' 64.
  300. ↑ ע"ע: משיחתו, ריבויו וחינוכו.
  301. ↑ מגילת ספר (קאזיס) לאוין רצב בסופו; אבנ"ז יו"ד סי' שיב אות ג; עי' צפנח פענח מתנ"ע פ"ד הי"ט שמצדד כן. (ועי' צפנת פענח שם, שאף כה"ג שטעון משיחה לכתחילה, ומ"מ לא נמשח, כגון בבית שני שלא היה שמן המשחה, עי' ציון 39, חשוב זר, וצ"ב שאע"פ שמשיחה אינה מעכבת את מינויו, מ"מ הרי טעון משיחה לכתחילה, ולמה יחשב זר, ועי' מגילת ספר שם שרק מי שאינו טעון משיחה למינויו חשוב זר).
  302. ↑ עי' צפנת פענח שם שמצדד כן.
  303. ↑ עי' לעיל.
  304. ↑ צפנת פענח קונ' ההשלמה עמ' 64.
  305. ↑ עי' ציון 402/ ע"ע משיחה.
  306. ↑ שמות ל לב.
  307. ↑ עי' תוס' רא"ש הוריות יא ב ד"ה ובו, ע"פ מגילה יא א, שדרשו: בקום עלינו אדם, תהלים קכד א, אדם ולא מלך, ונ' שכוונתו למשיחת מלך בלבד, אבל נתינה מהשמן על מלך שלא לצורך מלכות, שבנתינה זו המלך שוה לכל אדם, אינה בכלל מיעוט זה, ולכך הנותן מהשמן על מלך שלא למשיחה חייב לר' מאיר ור' יהודה פוטרו מטעם אחר, עי' ציון 292, ועי' שער יוסף שם ד"ה ובו. וצ"ע אם לד' זו המושח מלך ממלכי ישראל בשמן המשחה חייב, שהרי יש למעטו מדרשה זו, ועי' הגהות לתוס' רא"ש שם הוצ' מוסד הרב קוק.
  308. ↑ כריתות ז א; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"י. ועי"ש שהכה"ג עצמו סך בשמן את בני מעיו, אבל מד' האחרונים שבציונים 324 - 326 משמע שה"ה אחר שסך.
  309. ↑ ויקרא כא יב.
  310. ↑ כריתות שם.
  311. ↑ עי' מנ"ח מ' קח אות ד שמצדד כן; כלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה רק, בד' רבנו גרשום כריתות ז א ד"ה ואע"ג, ועי' ציון 324.
  312. ↑ עי' מנ"ח שם שמצדד כן; צפנת פענח קונ' ההשלמה עמ' 64.
  313. ↑ מנ"ח שם, ע"פ גמ' הוריות יב ב.
  314. ↑ ע"ע כהן גדול ציון 60 ואילך.
  315. ↑ ע"ע מלך.
  316. ↑ צפנת פענח שם, ועי"ש תנינא עמ' עה טעם נוסף.
  317. ↑ ע"ע משוח מלחמה.
  318. ↑ צפנת פענח שם.
  319. ↑ עי' תוס' כריתות ז א ד"ה מנין; עי' תו"י יומא ס א ד"ה ועגלה.
  320. ↑ יצחק ירנן כהמ"ק פ"א ה"י, ועי' נר מצוה (סיד) סי' ט עמ' לט.
  321. ↑ עי' ציון 314 ואילך.
  322. ↑ ערוה"ש קדשים סי' יז אות יג; כלי חמדה פ' כי תשא אות ד ד"ה רק, ועי"ש שכ"כ בד' רבנו גרשום כריתות ז א ד"ה אע"ג, ועי' מנ"ח מ' קח אות ד שנסתפק בדבר.
  323. ↑ עי' מנ"ח שם, שלרש"י שם ד"ה כהן אין יוצא לחולין בשימוש שלא כדינו, ולתוס' מנחות סט א ד"ה דבלע יוצא לחולין אף בשימוש של איסור.
  324. ↑ מנ"ח שם.
  325. ↑ שמות ל לג.
  326. ↑ שם שם לב.
  327. ↑ מכות יד א; כריתות ג א.
  328. ↑ החינוך מ' קז, וכעי"ז במו"נ ח"ג פ' מה. ועי' במו"נ שם טעם נוסף, ועי' אברבנאל שמות ל כב העיקר הא', ואילך.
  329. ↑ זהר הרקיע ע' קכג, וקנאת סופרים ע' לה, בד' רמב"ם שם ובשורש י'. ועי' אחרונים שבציון 5 שסוברים שבכלל המצוה הן עשיית השמן והן המשיחה בו.
  330. ↑ עי' ציונים 2 - 3/ ע"ע שמן המשחה.
  331. ↑ עי' ציון 1/ ע"ע שמן המשחה.
  332. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם ע' לה, ובהל' כהמ"ק פ"א ה"א; רמב"ן שמות ל לג, ועי' רש"י שם.
  333. ↑ ר"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה וכן נראה.
  334. ↑ ע"ע כהן גדול ציון 59 ואילך.
  335. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 84, ועי"ש ציון 85 שי"ח.
  336. ↑ עי' תוס' יומא מד א ד"ה בשילה.
  337. ↑ עי' ציון 356.
  338. ↑ ע"ע כלי שרת ציון 81 ואילך, ועי' צפנת פענח דלהלן שהיינו בכלים שלא נמשחו בלבד. וע"ע הנ"ל ציון 91 ואילך, שי"ס שאין כלי שרת יוצאים לחולין ע"י השתמשות גויים.
  339. ↑ צפנת פענח איסו"ב פי"ז ה"א.
  340. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב.
  341. ↑ שמות ל כו - כט. וע"ע שם מ ט - יא.
  342. ↑ ע"ע כלי שרת ציון 28 וציון 56. רש"י שבועות טו א ד"ה מקדשתן; רבינו יונה סנהדרין טז ב ד"ה משיחתם; מאירי שם ד"ה כל; חי' הר"ן שם ד"ה משיחתן.
  343. ↑ רש"י שם; מאירי שם.
  344. ↑ חזו"א מנחות סי' ל ס"ק א.
  345. ↑ עי' מהרז"ו למד"ר פר' נשא פי"ב סי' טו ד"ה ראשון; עי' צפנת פענח שמות ל טז, ובתנינא ע' 146. ועי' פ"מ יומא פ"א ה"א ד"ה היה משה, שהקרשים נמשחו, וצ"ע אם לד' הם בלבד נמשחו, או כל חלקי המשכן.
  346. ↑ ע"ע משכן. עי' ז"ר לילקו"ש פ' נשא סוס"י תשיא; עי' רד"ל למד"ר שם ד"ה ואחד; עי' עץ יוסף שם ד"ה ואחד, בפי' המד"ר שם וילקו"ש שם, ועי' מהרז"ו שם ד"ה אחד שכ' בפי' המד"ר בע"א.
  347. ↑ ע"ע כלי שרת ציון 236 ואילך וציון 247 ואילך.
  348. ↑ עי' ציון 460.
  349. ↑ במדבר ז א.
  350. ↑ עי' חזו"א קדשים סי' כז ס"ק יא, וחי' הגרי"ז מנחות נז ב, בד' ר' יאשיה ור' יונתן שם.
  351. ↑ עי' ציון 459.
  352. ↑ עי' חזו"א שם; עי' חי' הגרי"ז שם, ועי' שם ושם שמח' ר' יאשיה ור' יונתן שם היא אם המשיחה מקדשת את הכלים מבפנים בלבד או אף מבחוץ.
  353. ↑ יומא יב ב; סנהדרין טז ב; שבועות טו א; רמב"ם כהמ"ק פ"א הי"ב.
  354. ↑ במדבר ד יב.
  355. ↑ שם ז א.
  356. ↑ סנהדרין שם; שבועות שם; עי' רמב"ם שם.
  357. ↑ ספרי נשא פיס' מד. ועי' סהמ"צ לרמב"ם ע' לה.
  358. ↑ חת"ס או"ח סי' לז.
  359. ↑ עי' רבינו יונה סנהדרין שם ד"ה משיחתן; עי' מאירי שם ד"ה כל.
  360. ↑ מזל שעה שם בפי' ראשון; שואל ומשיב קמא ח"ג סוס"י מג.
  361. ↑ עי' הג' ר"ב רנשבורג ע"ז נב ב, ותשובה מאהבה או"ח ח"ב סוס"י רפה, וחת"ס שם, בד' רש"י ע"ז שם ד"ה והקדשנום, ובד' תוס' מנחות נז ב ד"ה רבי, ועי' קר"א שם שכ' בד' תוס' שם בע"א.
  362. ↑ ציון 28, וציון 56 ואילך, וציון 81 ואילך.
  363. ↑ שאלת הכהנים תורה יומא יב א ד"ה ויש לישב.
  364. ↑ מקד"ד קדשים סי' ב ד"ה ובזה אתי.
  365. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב.
  366. ↑ שם ל ל. וע"ע שם כט ז ושם מ יג.
  367. ↑ רמב"ן ויקרא ח יב בפי' ראשון ושני; עי' מלבי"ם פר' צו אות קעג, ועי"ש שכ"כ בד' גמ' הוריות שם וכריתות שם; עי' העמק דבר שמות כט ח ושם ויקרא שם י; אמבוהא דספרי נשא ז א אות ה, בד' ספ"ז שם. ועי' רמב"ן שם, שאע"פ שבעשייה לא נאמר שמשח את בני אהרן, כדלהלן, מ"מ כללה תורה את הדבר בכתוב: ויקרב משה את בני אהרן וכו' כאשר צוה ה' את משה, ויקרא שם יג, שעשה כפי שנצטוה.
  368. ↑ עי' ויקרא שם יב - יג, ושם שם כא.
  369. ↑ ציון 450 ואילך.
  370. ↑ רמב"ן שם בפי' שלישי; עי' מלבי"ם שם אות מא ואות קעג, ואמבוהא דספרי שם ז א אות ה, בד' מד"ר פ' נשא פי"ב סי' טו. ועי' העמק דבר שמות שם מש"כ בד' גמ' הוריות שם וכריתות שם לד' זו.
  371. ↑ ציון 791 ואילך.
  372. ↑ ויקרא י ו – ז. רמב"ן שם בפי' שני.
  373. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 798 ואילך.
  374. ↑ רמב"ן שם בפי' ראשון.
  375. ↑ ויקרא ז לה.
  376. ↑ תו"כ פ' צו פר' יא פר' יח אות א.
  377. ↑ עי' השגות רמב"ן לסהמ"צ שורש ג' בסופו, ועי' אמרי כהן סי' מז ד"ה אכן, שמצדד שאף לד' רמב"ן לא ימשחו, ועי' עזרת כהנים שם בתוספות העזרה ואמבוהא דספרי סו"פ נשא אות כא.
  378. ↑ יומא ה א; הוריות יא ב; כריתות ה ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ז ושם פ"ד הי"ב ובסהמ"צ ע' לה.
  379. ↑ ויקרא כא י. סהמ"צ לרמב"ם שם.
  380. ↑ ציון 271 ואילך.
  381. ↑ ועי' אבנ"ז יו"ד סי' שיב אות טז ואילך.
  382. ↑ שפ"א כריתות ה ב ד"ה כ"ג; חי' הגר"ח (מישור) יומא עג א בענין משוח מלחמה; חי' הגרי"ז סוטה מב א וזבחים קא ב, ועי' שפ"א שם וחי' הגרי"ז שם שהוכיחו מהכתוב: והלבשתם את אלעזר בנו, במדבר כ כו, ולא כ' למושחו, וכ"מ ברמב"ן שם שלא היה שם אלא ריבוי בגדים, ועי' חי' הגרי"ז זבחים שם ד"ה לפי, שדחה הראיה.
  383. ↑ עי' זבחים קב א: בן בנה משוח מלחמה, ורש"י שם ד"ה בן בנה. ועי' מל"מ איסו"ב פי"ז הט"ו, שהיינו רק למ"ד שפנחס נתכהן בימי המילואים או כשהרגו לזמרי, אבל למ"ד שנתכהן כששם שלום בין השבטים, לא היה משוח מלחמה, שאותה מלחמה שהיה בה משוח, לסוברים כן, היינו מלחמת מדין, ובאותה שעה עדיין לא נתכהן להוסיף מקורות
  384. ↑ עי' ירושלמי יומא פ"א ה"א: ומנין שהוא מתמנה וכו', וקה"ע שם ד"ה נגיד, בד'; עי' מד"ר קהלת י אות יז. ועי' רש"י שמואל א ב ל שמשמע שלא היה כה"ג.
  385. ↑ חי' הגר"ח שם; חי' הגרי"ז זבחים שם, ועי' שם ושם שכ' בד' ירושלמי יומא פ"א ה"א, שלסוברים שמשוח מלחמה משמש בח' בגדים, ולד' לא שייך בו ריבוי בגדים, הוא מתמנה במינוי בעלמא.
  386. ↑ חי' רא"ל מלין ח"ב סי' נח אות א.
  387. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב; רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ז ומלכים פ"א ה"ז ובסהמ"צ ע' לה ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א; סמ"ג ע' קסו; החינוך מ' קז. ועי' ראב"ע שמות ל לא בפי' הארוך שמשיחת שלמה היתה בהוראת שעה, (ומשמע מד' שבמשיחת דוד א"צ לומר שהיא בהוראת שעה, וצ"ע החילוק בין דוד ושלמה), ועי' רמב"ן שם שם לג שכ' שאין כן דעת רבותינו.
  388. ↑ שמואל א טז יג.
  389. ↑ מלכים א א לט.
  390. ↑ מלכים ב יא יב.
  391. ↑ הוריות שם; כריתות שם.
  392. ↑ שמות ל לא.
  393. ↑ תהלים פט כא. רמב"ן שם שם לג.
  394. ↑ שמות ל לא.
  395. ↑ שמואל א טז יב.
  396. ↑ שם שם א. שמחת יהודה (נג'אר) כריתות ה ב ד"ה ובו נמשחו.
  397. ↑ שם שם ג. יפה תלמוד הוריות יא ב ד"ה ובו.
  398. ↑ ראב"ע שם שם לא, בשם גאון.
  399. ↑ עי' תוס' רא"ש שם ד"ה ובו, ור"י פערלא לרס"ג עונש יא ד"ה וכן נראה בד'. על הטעם שלד' זו אין במשיחת מלך איסור משום סיכה בשמן המשחה שלא כמצותה, עי' ציון 309/ ע"ע שמן המשחה.
  400. ↑ עי' ציון 402.
  401. ↑ חקרי לב או"ח סוס"י קיט, ועי"ש שמצדד כן בד' פהמ"ש לרמב"ם כריתות פ"א מ"א: ומלכי בית דוד וכו' מותר למושחם בשמן המשחה, שמשמע שאי"ז חובה ועיכוב.
  402. ↑ עי' ציונים 395 - 400.
  403. ↑ עי' חקרי לב שם; חי' רא"ל מלין ח"ב סי' נח אות א; משנת יעבץ יו"ד סי' לו אות ו, וכ"מ מאחרונים שבציון 413.
  404. ↑ עי' הר אפרים הוריות סי' יז ד"ה ואחרי, וכ"מ מאבנ"ז יו"ד סי' שיב אות יד, (ועי' חי' רא"ל מלין שם אות ב בסופו), ועי' ציון 414.
  405. ↑ ציון 4.
  406. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב; ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג; רמב"ם כלי המקדש א יא ושם מלכים א יב.
  407. ↑ שמואל א טז יב.
  408. ↑ ירושלמי שם.
  409. ↑ עי' ציון 406.
  410. ↑ ע"ע מלך, ושם שי"ח. עי' ספרי דבי רב פ' שופטים פיס' קנז, ונובי"ק חו"מ סי' א, וחת"ס או"ח סי' יב, וחי' רא"ל מלין ח"ב סי' נח אות א, ומשנת יעבץ יו"ד סי לו אות ב, בד' גמ' שם ושם: ירושה היא.
  411. ↑ עי' אבנ"ז יו"ד סי' שיב אות יד; הר אפרים הוריות סי' יז ד"ה ואחרי, ועי' כעי"ז בחי' רא"ל מלין ח"ב סי' נח אות ב בסופו.
  412. ↑ עי"ש ציונים 211 – 215 שי"ס שמחלוקת מצריכה מינוי חדש, ושם ציונים 208 – 209 שי"ס שבמקום מחלוקת אין הבן יורש את המלכות מאביו כלל, ולדעות אלו אם נתמנה הבן הרי הוא כמלך חדש המתמנה שטעון משיחה, ע"ע הנ"ל ציון 207.
  413. ↑ עי' רמב"ם כהמ"ק פ"א הי"א ומלכים פ"א הי"ב ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א, ע"פ גמ' הוריות יא ב וכריתות ה ב. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' שיב אות ו וכלי חמדה דברים יז יד, שאף משיחה זו בכלל משיחת מלכים שמותר לעשותה בשמן המשחה ואין בה איסור משום סך משמן המשחה, לפי שהיא צורך המלכות, ועי' חי' הגרי"ז כריתות שם ד"ה אולם, טעם נוסף.
  414. ↑ עי' ציון 405 - 410.
  415. ↑ עי' רדב"ז כהמ"ק פ"א הי"ב; חקרי לב או"ח סי' קיט ד"ה והנה אמת, ואילך; הר אפרים הוריות סי' טז ד"ה ונראה, (ועי"ש שמ"מ דין מלך זה כמלכי ישראל שאינם טעונים משיחה, עי' ציון 419). ולכא' לסוברים שבמקום שיש מחלוקת על היורש טעון משיחה מעיקר הדין, עי' ציון 415, בהכרח אין המשיחה מעכבת אלא בזמן שיש שמן, שהרי היתה מחלוקת על מלכות צדקיהו, עי' הוריות יא ב וכריתות ה ב, ובזמנו לא היה שמן המשחה, שנגנז בימי יאשיהו, עי' ציון 36/ע"ע שמן המשחה, ועי' צפנת פענח הוריות יא ב ד"ה התם שבט.
  416. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב; רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ז ומלכים פ"א ה"י.
  417. ↑ שמואל א טז יב.
  418. ↑ הוריות שם; כריתות שם.
  419. ↑ שמואל א י א.
  420. ↑ עי' רמב"ם מלכים פ"א ה"ז, ומאירי הוריות יא ב ד"ה משיחה, בד'; עי' קרית ספר שם אזהרת שנג; שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קב; יפה מראה לירושלמי שקלים פ"ו ה"ג ד"ה ומלכים; חסדי דוד סנהדרין פ"ד ה"ו ד"ה והא; עי' באר שבע הוריות שם ד"ה מלכי, וערול"נ כריתות ה ב בפי' שני, בד' רש"י כריתות שם ד"ה ולא, ובד' תוס' שם ד"ה מלכי; הורה גבר הוריות יא ב ד"ה מלכי, ואילך, ועי' שער יוסף שם ד"ה מלכי. ועי' מאירי שם, שמשיחה זו אע"פ שהיא בשמן המשחה, אינה כמשיחת דוד, אלא היה שאול כגזבר על המלכות מצד שבט יהודה, עד שימצא מהם ראוי למלכות.
  421. ↑ עי' רש"י שם ותוס' שם, לד' ערול"נ שם; יפה מראה שם.
  422. ↑ רד"ק שם; אברבנאל שם; אלשיך שם; עי' כס"מ מלכים פ"א ה"י; עי' זרע אברהם (כטורזא) הוריות יא ב ד"ה ת"ר, וערול"נ כריתות שם בפי' ראשון, בד' רש"י שם ובד' תוס' שם; קרן אורה הוריות יא ב ד"ה מלכי; מלבי"ם שם. ועי' אבות הראש קונ' שמן ראש דף לט א ואילך, שהאריך בענין זה.
  423. ↑ הוריות יא ב; כריתות ה ב; רמב"ם כלי המקדש פ"א הי"א ומלכים פ"א ה"י.
  424. ↑ הוריות שם; כריתות שם.
  425. ↑ עי' ציון 425.
  426. ↑ עי' שמואל א י כז. עי' חסדי דוד סנהדרין פ"ד ה"ו ד"ה והא.
  427. ↑ עי' ציון 425. ערול"נ כריתות ה ב ד"ה בתוד"ה מלכי, בד' רש"י שם ד"ה ולא, ובד' תוס' שם ד"ה מלכי.
  428. ↑ עי' ציון 425. כס"מ מלכים פ"א ה"י. ועי' הורה גבר הוריות יא ב ד"ה מלכי.
  429. ↑ רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ז ומלכים פ"ז ה"א.
  430. ↑ ויקרא כא י.
  431. ↑ חקרי לב (חזן) או"ח סי' קיט ד"ה שוב, ואמבוהא דספרי במדבר ז א אות ה, ע"פ גמ' הוריות יב ב.
  432. ↑ עי' לעיל.
  433. ↑ עי' ויקרא ח יא: וימשח את המזבח, ועי' רמב"ן שם וגור אריה שם, שהיינו במשיחה מלבד ההזאה האמורה להלן.
  434. ↑ ציון 450 ואילך.
  435. ↑ ויקרא ח יב.
  436. ↑ הוריות יב א; כריתות ה ב.
  437. ↑ חומש לקט בהיר ויקרא ח יב בשם מפרשי רש"י, וכ"מ באברבנאל פ' כי תשא שמות ל כב העיקר הה'.
  438. ↑ גמ' שם ושם.
  439. ↑ עי' ציון 458. גמ' שם ושם. ועי"ש ושם, שלד' זו מש"כ תחילה ויצק ואח"כ וימשח, הפי' ויצק לפי שכבר נמשח. ועי' רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ט לגבי כה"ג שמשיחתו ביציקה ומשיחה, עי' ציון 465, שיוצק תחילה ואח"כ מושח.
  440. ↑ קר"א הוריות שם, בד' רמב"ם שם.
  441. ↑ קר"א שם ויריעות שלמה שם, בד' גמ' שם, ועי' יריעות שלמה שכ"כ גם בד' רמב"ם שם.
  442. ↑ הוריות יב א; כריתות ה ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ט.
  443. ↑ עי' הערוך ע' כי (ועי' תפא"י זבחים פ"י יכין אות לז שכ' בד' בע"א ע"פ ד' תוס' מנחות עה א ד"ה כמין, וצ"ע); עי' בד' לפנינו ברש"י כריתות שם ד"ה כמין, ועי' מסורת הש"ס הוריות שם בד' רש"י שם שכ"כ (וצ"ע מד' רש"י שם בד"ה כמין, שמשמע שהצורה היא ח), וכ"כ בכמה ד' ברמב"ם שם, ועי' תפא"י שם.
  444. ↑ עי' רמב"ם שם מהד' פרנקל שכ"כ ע"פ כת"י, ועי' ילקוט שינויי נוסחאות שם.
  445. ↑ רבנו גרשום שם ד"ה כמין; עי' רש"י הוריות שם ד"ה כמין.
  446. ↑ רבנו גרשום מנחות עד ב ד"ה כמין; רש"י כ"י שם ד"ה כי.
  447. ↑ עי' רש"י שמות כט ב; תוס' שם עה א ד"ה כמין, בשם יש מפרשים.
  448. ↑ עי' רש"י כריתות ה ב ד"ה כמין, והוריות יב א ד"ה כמין וד"ה נותנין, וישועות מלכו כהמ"ק פ"א ה"ט בד'.
  449. ↑ עי' רבנו גרשום כריתות שם ד"ה כך; עי' מאירי הוריות שם ד"ה בתחלה.
  450. ↑ עי' רמב"ם שם ובפהמ"ש כריתות פ"א מ"א, וקרן אורה הוריות שם ד"ה בתחלה, וישועות מלכו שם, בד', ועי' רד"ק שבציון 474 שמשמע שסובר כן.
  451. ↑ עי' הערוך שם.
  452. ↑ רמב"ן ויקרא ח יב בפי' ראשון; עי' מלבי"ם פר' צו אות קעג; עי' העמק דבר שמות כט ח ושם ויקרא ח י; אמבוהא דספרי נשא ז א אות ה, בד' ספ"ז שם, (ועי' ספ"ז שם שבני אהרן נמשחו כמין כי, אבל לא מפורש שיצקו על ראשם, וצ"ע).
  453. ↑ שמות מ טו.
  454. ↑ רמב"ן שם בפי' שני, ע"פ הכתוב בשמות כט ז.
  455. ↑ עי' הוריות יב א וכריתות ה ב, ורש"י הוריות שם ד"ה שכן.
  456. ↑ רש"י שמות כט לו ושם ל כו; חזו"א קדשים סי' כז ס"ק יא (כ"כ מדעתו); עי' חי' הגרי"ז מנחות נז ב ד"ה מדת, וכ"מ בהעמק דבר שמות ל כז ובמשך חכמה שם.
  457. ↑ עי' ציון 16. עי' פ"מ יומא פ"א ה"א ד"ה ר' יוסי, בד' ירושלמי שם; יריעות שלמה כהמ"ק פ"א הי"ב.
  458. ↑ עי' פ"מ יומא פ"א ה"א ד"ה היה משה, ואילך, בד' ת"ק שם ור' יוסי ב"ר יהודה שם; רד"ל למד"ר פ' נשא יב טו ד"ה ואחד, בד' ר' שמעון בן לקיש שם, (ועי' ציון 464 לגבי ד' ר' איבו בשם ר' תחליפא שם).
  459. ↑ שמות לו יג.
  460. ↑ רד"ל שם, בד' ר' שמעון בן לקיש שם.
  461. ↑ ז"ר לילקו"ש במדבר סוס"י תשיא, ועץ יוסף למד"ר שם ד"ה ואחד, בד' ר' שמעון בן לקיש שם ושם, ועי' שם ושם שר' איבו בשם ר' תחליפא דורש הכתוב בע"א, וצ"ע אם חולק על דין זה.
  462. ↑ עי' הוריות יב א; עי' כריתות ה ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ט. ועי' רמב"ם שם, שיוצק תחילה ואחר כך מושח, כסוברים שכך היה אצל אהרן, עי' ציון 442.
  463. ↑ עי' רמב"ם שם, וכ"מ מגמ' שם ושם.
  464. ↑ מאירי הוריות יב א ד"ה כשמושחין; אמבוהא דספרי פר' נשא ז א אות ה.
  465. ↑ ויקרא כא י.
  466. ↑ הוריות יב ב.
  467. ↑ אמבוהא דספרי שם.
  468. ↑ עי' הוריות יב א וכריתות ה ב, ורש"י שם ד"ה כמו; רמב"ם כהמ"ק פ"א ה"ט. ועי' פהמ"ש לרמב"ם כריתות פ"א מ"א שנותנים על מצחו, וצ"ע אם זו ד' אחרת.
  469. ↑ עי' רש"י הוריות שם ד"ה כמין; עי' רש"י כריתות שם; מאירי הוריות שם ד"ה כשמושחין.
  470. ↑ מאירי שם; שער יוסף שם ד"ה תני חדא.
  471. ↑ רד"ק מלכים א א לח.
  472. ↑ עי' ציון 459.
  473. ↑ עי' כריתות ו ב, ותוס' שם ד"ה מלכים, בד'; עי' מרכה"מ כהמ"ק פ"א ה"י, ושער יוסף הוריות יא ב ד"ה אמנם, ומנ"ח מ' קז בסופו, וערול"נ כריתות שם ד"ה אבל, וליקוטי הלכות שם עין משפט אות ע, ואבהא"ז שם, בד' רמב"ם שם.
  474. ↑ רד"ק מלכים א א לח.
  475. ↑ ירושלמי יומא פ"א ה"א; ספרי פ' נשא ז א, וכ"מ בהוריות ה ב ובתו"כ פ' צו מכילתא דמילואים פסוק י.
  476. ↑ ויקרא ח י – יא, ועי' שם שם לג שאותה פרשה עוסקת בשבעת ימי המילואים. על הציווי שנצטוה משה למושחם בשבעת ימי המילואים, לסוברים שימי המילואים התחילו בכ"ג אדר, ע"ע מילואים, ואע"פ שבכתוב לא נאמרה משיחת המשכן וכליו (מלבד המזבח, עי' שמות כט לו) אלא בא' ניסן, עי' שם מ א ואילך, עי' העמק דבר שבציון 482.
  477. ↑ העמק דבר ויקרא ח י, וכ"מ בתו"כ פ' צו מכילתא דמילואים אות ט לגי' הגר"א שם.
  478. ↑ שמות כט לו – לז.
  479. ↑ העמק דבר שם, ועי"ש שכאן נצטוה משה אף על משיחת המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים, ועי' ציון 479.
  480. ↑ עי' פ"מ יומא פ"א ה"א ד"ה מ"ד נתפרק, ואילך, וקה"ע שם ד"ה ה"ג שבעת, ואילך, בד' ירושלמי שם, ומשמע מדבריהם ששאר הכלים שלא אירע בהם מאומה בפירוק המשכן, לא הוצרכו אלא למשיחה אחת. ועי' כריתות ה ב: ובו נמשחו המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ולסוברים שכלי המשכן נמשחו פעם אחת בלבד, צ"ל ש"כל שבעת" אינו אלא באהרן ובניו, וכ"מ קצת ברש"י שם ד"ה וכי. ועי' קה"ע שם שכ' בד' הירושלמי שיש תנאים שחולקים וסוברים שהמזבח נמשח פעם אחת בלבד, ועי"ש שד' צ"ב, ועי' מרה"פ שם ד"ה דכתיב, שא"א לפרש כן, ובפ"מ שם פי' בע"א.
  481. ↑ ע"ע מילואים.
  482. ↑ שמות מ ב ושם ט. הרחב דבר שם שם יא, וכ"כ בהעמק דבר ויקרא ח י. ומשמע מד' שלסוברים שבא' ניסן התחילו שבעת ימי המילואים, ע"ע מילואים, הכתוב ומשחת את המשכן וכו' היינו בשבעת ימי המילואים, אבל בשמיני למילואים לא נמשחו.
  483. ↑ עי' פ"מ שבציון 498 וקה"ע שבציון 496, שלד' משיחה הוצרכה בשמיני רק במשכן והמזבח הואיל ונתפרקו והוקמו באותו יום, ולא משום ציווי שנאמר למשוח באותו יום, (ולא משמע בד' שהיינו רק לסוברים שהמשכן הוקם בא' ניסן).
  484. ↑ עי' רמב"ן שבציון 516.
  485. ↑ הרחב דבר שם.
  486. ↑ ע"ע מילואים.
  487. ↑ עי' ציון 485.
  488. ↑ במדבר ז א.
  489. ↑ במדבר שם.
  490. ↑ ע"ע הנ"ל.
  491. ↑ עי' ציון 484 ואילך, שהסוברים שנצטוו למשוח את המשכן וכליו בשמיני למילואים, היינו רק לסוברים שהוא בא' בניסן. הרחב דבר שמות מ יא, בד' ירושלמי יומא פ"א ה"א.
  492. ↑ עי' ציון 483.
  493. ↑ עי' קה"ע שם ד"ה בשמיני, בד' ירושלמי שם.
  494. ↑ עי' פ"מ דלהלן וקה"ע שם, שלא דנו אלא במזבח הואיל ונתפרק עם המשכן, ומשמע ששאר הכלים אי"צ משיחה, ועי' ציון 486.
  495. ↑ עי' פ"מ שם ד"ה פשט, בד' ירושלמי שם.
  496. ↑ עי' ציון 461.
  497. ↑ עי' ציון 460.
  498. ↑ פ"מ יומא פ"א ה"א ד"ה היה משה, ואילך, בד' ירושלמי שם, ועי' קה"ע שם שכ' בד' הירושלמי בע"א, ועי' ראב"ד לתו"כ סו"פ צו.
  499. ↑ עי' שמות כט ז; עי' ויקרא ח יב; כריתות ה ב.
  500. ↑ ויקרא ח יב, ועי' שם שם לג שאותה פרשה עוסקת בשבעת ימי המילואים. על הציווי למשוח את אהרן בשבעת ימי המילואים, עי' שמות כט ז.
  501. ↑ עי' כריתות שם, ורש"י שם ד"ה וכי, בד'.
  502. ↑ שמות כט כט.
  503. ↑ שם שם ל. ע"ע כהן גדול ציון 298 ואילך.
  504. ↑ עי' יומא ה א, ותוס' שם ד"ה איתקש, בד', וע"ע הנ"ל שם.
  505. ↑ עי' רש"י כריתות שם ד"ה וכי.
  506. ↑ ויקרא ח לד.
  507. ↑ יפה תואר ויקרא פר' י סי' ח, ע"פ רש"י ויקרא שם.
  508. ↑ ע"ע מילואים.
  509. ↑ שמות מ ב ושם יג. עי' העמק דבר שמות כט ח ושם ויקרא ח י, ועי' הרחב דבר שבציון 494.
  510. ↑ עי' פ"מ וקה"ע שבציון 486, וכ"מ ברמב"ן שם ח יב, ועי' העמק דבר ויקרא שם בד'.
  511. ↑ עי' ציונים 455, 457.
  512. ↑ עי' ציון 513. עי' רש"י כריתות ה ב ד"ה וכי, בד' גמ' שם, וכ"מ ברמב"ן ויקרא ח יב.
  513. ↑ שמות מ טו. עי' רמב"ן שם, ומשמע מד' שהיינו אף לסוברים ששמיני למילואים הוא א' ניסן, ואע"פ שנאמר באותה פרשה: ביום החדש הראשון באחד לחדש, שם שם א, מ"מ הכתוב ומשחת אתם, אין כוונתו לעשות כן ביום החדש הראשון באחד לחדש, אלא בז' ימי המילואים, שהרי ד' רמב"ן שם שא' ניסן הוא שמיני למילואים.
  514. ↑ מלבי"ם פר' צו סי' קעג; העמק דבר שמות כט ח, ושם ויקרא ח י, ועי"ש שלסוברים שנמשחו בשמיני, ד' הגמ' שם שבני אהרן נמשחו בשבעת ימי המילואים, היינו בהזיה שהזו עליהם מהשמן בז' ימי המילואים.
  515. ↑ מלבי"ם שם, ועי' קה"ע שם ד"ה ותחת. ועי' פ"מ שם שכ' בד' הירושלמי בע"א.
  516. ↑ יומא ה א; רמב"ם כלי המקדש פ"ד הי"ג.
  517. ↑ ציון 271 ואילך.
  518. ↑ שמות כט ל.
  519. ↑ שם שם כט.
  520. ↑ ויקרא טז לב.
  521. ↑ יומא שם, ותוס' שם ד"ה איתקש.
  522. ↑ ציון 317 ואילך.
  523. ↑ עי' ציון 524.
  524. ↑ ע"ע משוח מלחמה.
  525. ↑ ערוה"ש קדשים סי' יח אות ב.
  526. ↑ עי' מנחה חדשה שבציון 532.
  527. ↑ ויקרא ו יג. תו"כ פ' צו פר' ג אות ד; רמב"ם כהמ"ק פ"ד הט"ו.
  528. ↑ מנ"ח מ' קח.
  529. ↑ מנחה חדשה מ' קח אות ג, ע"פ הגמ' הוריות יב א שסברו לרבות מלך ומשוח מלחמה לפר כהן משיח לפי שנאמר בו: המשיח, ויקרא ד ג.
  530. ↑ מנחה חדשה שם, ע"פ תו"כ פר' צו פ"ה אות א שסברו לרבות משוח מלחמה להבאת חביתי כה"ג לפי שנאמר בהם: הכהן המשיח, ויקרא ו טו.
  531. ↑ שמואל א ט כו - י א. מנחה חדשה שם. ועי' אברבנאל שמות ל כב העיקר הי"ב.
  532. ↑ במדבר ז פד. ז"ר לילקו"ש במדבר סי' תשטז.
  533. ↑ הוריות יב א; כריתות ה ב; רמב"ם כהמ"ק פ"א הי"א ומלכים פ"א הי"א.
  534. ↑ מלכים א א לג – לד. גמ' שם ושם.
  535. ↑ גמ' שם ושם, ומאירי הוריות שם בד'. ועי' מאירי שם, שאין בכך משום לא תנחשו, ויקרא יט כו, לפי שאי"ז דרך נחש, אלא כדי לעוררו לנהוג במלכותו באופן שתהיה קיימת כמעיין.
  536. ↑ עי' לעיל.
  537. ↑ מהרש"א שם ד"ה אין.
  538. ↑ עי' תוס' זבחים כ ב ד"ה יציאה, ותוס' מנחות ט א ד"ה ריש לקיש.
  539. ↑ יריעות שלמה כהמ"ק פ"א ה"ט.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שמן_המשחה&oldid=139945"