אנציקלופדיה תלמודית:שמן של גוים

הגדרת הערך - גזירת חכמים, שלאחר מכן בוטלה, שלא לאכול שמן של גוים.

איסור השמן

שמן של גוים בתחילה גזרו חכמים^[1] ואסרוהו באכילה, אבל לא בהנאה^[2], ולאחר מכן התירוהו חכמים^[3].

בטעם האוסרים נחלקו אמוראים: א) לדעת רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק - ולדעת רב^[4] - גזרו על שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם - דהיינו שאסרו חתנות* באומות שאינן משבע-אומות*, לדעת חכמים הסוברים שאין הלאו הנזכר בתורה אמור אלא על שבע אומות^[5]. או שאסרו יחוד* עם גויה, לדעת ר' שמעון הסובר שהלאו הנזכר בתורה אמור על כל הגוים^[6] - משום עבודה זרה^[7]. ב) ולדעת שמואל גזרו על שמן של גוים משום זליפתם של כלים אסורים^[8], היינו פליטתם של הכלים שפולטים ומזיעים שמנונית איסור שבלעו^[9], והוא איסור געולי-גוים*^[10], וסברו שנותן-טעם-לפגם* אסור^[11], ואף על פי שאיסורו מן התורה^[12], הוצרכו לגזור על השמן, כגון שנתנם בתוך כלים המיוחדים לצורכו ואין משתמשים בהם דבר איסור, ואסרוהו משום שלפעמים אוצרים אותו בתוך כלים האסורים^[13], או שמתחילה היו סבורים שלא היו מניחים שמן אלא בכלים המיוחדים לכך ושוב ראו שהיו משתמשים איסור בכלים המיוחדים לשמן וגזרו עליו^[14]. או שאף האוסרים יכולים להודות שנותן טעם לפגם מותר^[15], מכל מקום צירפו טעם זה של געולי גוים לטעם שלא יבואו לידי חתנות^[16], ובצירוף שני הטעמים אסרו^[17], שלדעתם לא שייך בו כל כך חתנות כמו בפת ויין - שאין בו משום קירוב הדעת כל כך^[18] - הלכך בשביל חתנות לבד לא היו אוסרים, ולכן צירפו אלו שני טעמים יחד לאסור את השמן, אף על פי שאין כל אחד לבדו מספיק לאוסרו בשבילו^[19]. או שנותן טעם לפגם מותר, אלא ששמן אף על פי שנותן טעם לפגם אסור, שאין זה טעם לפגם כל כך, ששמן זית חזק, ואם היו נותנים אותו בכלים בני יומן היה נותן טעם לשבח^[20]. או שנותן טעם לפגם מותר, ואף שמואל מודה שהאיסור הוא משום חתנות^[21].

יש המפרשים שלדעת הירושלמי נאמר טעם אחר לאיסור שמן של גוים: שהיו עולים עליו להר המלך ונהרגים עליו^[22], שאסרו השמן לפי שראו שהיו ישראל מסכנים את עצמם לעלות להר המלך ללקט זיתים ונהרגים עליו מפני השונאים^[23].

מי היו האוסרים, נחלקו אמוראים: א) לדעת רב - ור' יוחנן^[24] ורב יהודה בירושלמי^[25] - דניאל אסרו^[26], יחד עם בית דינו^[27], שנאמר: וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל - יטנף עצמו^[28] - בפת בג המלך וביין משתיו^[29], בשתי משתאות הכתוב מדבר אחד משתה יין ואחד משתה שמן^[30], על לבו שם, ולכל ישראל הורה^[31], וגזירתו של דניאל היתה בעיר^[32], באו תלמידי הלל ושמאי וגזרו בגזירת שמנה-עשר-דבר* על שמן של גוים^[33], וגזרו אפילו בשדה^[34]. ב) ולדעת שמואל דניאל לא אסרו, שהכתוב: וישם דניאל על לבו וגו'^[35], פירושו: על לבו שם - לעצמו^[36] - ולכל ישראל לא הורה^[37]. ונחלקו ראשונים אם לדעתו הוא מגזירת שמונה עשר דבר^[38]. או שאינו בכלל גזירה זו^[39].

היתר השמן

ישבו רבותינו - ר' יהודה נשיאה^[40], שהיה בימי האמוראים*^[41], בן בנו של ר' יהודה הנשיא הנקרא רבי^[42], שסידר המשנה*^[43], ובית דינו^[44] - ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל^[45], לפי שאנו מפוזרים בארבע פינות השמים ואין השמן מצוי בכל מקום אלא באחד או שנים מן המקומות ומשם מוליכים אותו בכל העולם^[46], על כן - רוב הציבור^[47] - לא יוכלו לעמוד בלא שמן של גוים^[48], והתירוהו^[49]. ואף על פי שהוא גזירת דניאל - לסוברים כן^[50] - יכלו להתירו, שלא קיבלו עליהם גזירה מלכתחילה, שהרי לא נתפשט איסורו^[51], וכל גזירה שלא פשטה ברוב הציבור ושאין הציבור יכול לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן מבית הדין הראשון^[52], ובשמן שניהם היה בו, שלא פשט איסורו ברוב ישראל, והוא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, ולפיכך התירוהו^[53].

רוב האחרונים מפרשים שבירושלמי נאמר טעם נוסף להיתר שמן של גוים: שהיו עולים עליו להר המלך ונהרגים עליו^[54], שהתירו השמן לפי שראו שהיו עולים להר המלך לקיים גזירה זו של שמן, והיו נהרגים מן השונאים עליהם, שהיה שעת שמד^[55].

יש מהראשונים סוברים שר' יהודה הנשיא התיר את השמן ולא קיבלו ממנו, ובא ר' יהודה נשיאה נכדו וקיבלו ממנו^[56].

שמואל, לדעתו שגזרו על שמן של גוים משום זליפתם של כלים אסורים^[57], אמר בתלמוד - לגורסים כן - שהמתירים סוברים שנותן טעם לפגם מותר^[58], וביארו ראשונים שכל שבית דין הראשון גזר מחמת סברת איסור, ובית דין אחרון ראה באחרים שסוברים בה היתר, מצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם, ואפילו פשטה ברוב הציבור ורוב הציבור יכולים לעמוד בה^[59]. ויש מהראשונים שכתבו - לדעתם שהאוסרים צירפו טעם זה של געולי-גוים* לטעם של איסור חתנות^[60] - שלדעת שמואל ההיתר היה כי לא פשט איסורו, וגם הטעמים לא נראו לו, כי אין טעם חתנות טוב כל כך^[61], ועוד, שנותן טעם לפגם מותר^[62].

רב לא רצה לסמוך על היתר השמן^[63], ולא אכל משמן של גוים^[64]. אם משום שלדעתו ר' יהודה נשיאה ובית דינו שהתירו השמן לא דרשו^[65] - את המקרא - שלא נתן לב ר' יהודה נשיאה כשהתיר שדניאל גזר עליו^[66], אלא סברו שבית דין אחר גזר עליו משום זליפת כלים^[67] והתירוהו^[68], ואנו דורשים כן^[69], שכך קיבל רב בקבלה מרבותיו^[70], ואין התרתו של ר' יהודה נשיאה כלום^[71], שטעה כשהתיר מפני שלא דרש^[72]. או שרב לא אכל משמן של גוים, משום שסבר שהיחיד שמערער על איסור שמן הוא ר' שמלאי הדרומי^[73]. ואמרו בירושלמי ששמואל אמר לרב שאם לא יאכל יכתוב עליו שהוא זקן-ממרא*^[74], שהרי רבי - ר' יהודה נשיאה - ובית דינו הורו כן^[75], והטריח עליו ואכלו^[76]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה ששמן של גוים מותר^[77], בין בעיר בין בשדה^[78], ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול^[79], אף אם מחמיר רק על עצמו^[80], והוא חסיד שוטה^[81], מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו^[82], שמאחר שהתירו את השמן אין ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדאי ולימנע ממנו, שלא להוציא לעז על הנוהגים בו היתר^[83], שכל דבר שהתירו רבותינו אין לו לאדם לנהוג איסור שנראה כמפקפק בדבריהם^[84]. ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר^[85], ואינו נאסר, לא מפני בשולי-גוים*^[86], מפני שנאכל כמות שהוא חי^[87] - שאינו בכלל בישולי גוים, לסוברים כן^[88] - ולא מפני געולי-גוים^[89], מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו^[90].

יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שבשאר ארצות אוכלים שמן של גוים, אבותינו נהגו שלא לאוכלו, והם דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור, שאי אתה רשאי להתירו בפניהם^[91]. ותמהו עליהם, והלא גם רב נהג בו איסור ואף על פי כן התירו שמואל בפניו, ולא עוד אלא שהכריחו להניח מנהגו וקיבל עליו^[92], ודאי אין מנהג הנוהגים בו איסור עכשיו חמור ממנהגו של רב ומגזירת דניאל^[93], ואולי מנהג חומרא של טעות הוא^[94].

על גזרה*, שאסור לגזור אותה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ע"ע אין-גוזרין-גזרה-על-הצבור-אלא-אם-כן-רֹב-הצבור-יכולין-לעמֹד-בה. על כך שאפילו שכבר גזרו הגזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בה, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאינה פושטת, שיש לו רשות לבטלה, ע"ע הנ"ל^[95]. ושם^[96], שנחלקו הדעות אם צריכים בית דין אחר לבטלה, אלא שאין צריך שיהיה גדול מהראשון בחכמה ובמנין^[97], או שמצד הדין אין צורך בבית דין אחר להתיר, אלא שחששו לכבוד בית דין ראשון להצריך בית דין קצת ואפילו הוא קטן מהראשון. על כך שגזירות שמנה-עשר-דבר* שפשט איסורם בכל ישראל, אין בית דין יכול לבטלם, ע"ע שמנה עשר דבר. ושם, בטעם הדבר.

הערות שוליים