אנציקלופדיה תלמודית:שעיר המשתלח

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אחד משני שעירי יום הכיפורים שהכהן הגדול מתודה עליו על עוונות עם ישראל ולאחר מכן משתלח לעזאזל.

הערך שלפנינו עוסק בקביעת השעיר כשעיר המשתלח, בכשרים והפסולים לשמש כשעיר המשתלח, במצותו של השעיר, גדרו וקדושתו, וכפרתו. על הדינים הנוהגים בשעיר כאחד משני השעירים העומדים לעליית הגורל עליהם לה' ולעזאזל, ע"ע פרים ושעירים הנשרפים. על דינים שונים הנוהגים בעבודת יום הכיפורים ובכללה אף בעבודות השעיר המשתלח, ע"ע עבודת יום הכפורים.

קביעתו כמשתלח והכשרו

קביעתו כשעיר המשתלח

קביעת השעיר כשעיר המשתלח היא על ידי גורל שנערך בין שני שעירים, כשהעלאת הגורל שכתוב עליו "לעזאזל" לשם שעיר פלוני קובעתו כשעיר המשתלח לעזאזל[1], שנאמר: והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה[2]. על פרטי דיני הגורל וסדר עשייתו, ע"ע גורל[3], וע' עבודת יום הכפורים. לא הגריל אלא קרא על שעיר שם שעיר לעזאזל - או שעיר לה' - נחלקו תנאים אם נקבע אף בכך, או שאינו נקבע בכך, ר' יהודה ור' ינאי סוברים שאינו נקבע בכך אלא בהגרלה בלבד, שנאמר: ועשהו חטאת[4], הגורל עושהו חטאת ואין קריאת השם עושה אותו חטאת, ור' שמעון ור' יוחנן סוברים שנקבע בכך, שהגרלה אינה אלא למצוה ולא לעכב[5].

כשההגרלה תגרום שילך שעיר לאיבוד

הגריל על שני שעירים ומת השעיר לעזאזל קודם שנעשתה מצותו, לסוברים שבדיעבד השעירים נקבעים בקריאת שם[6], אינו מביא שני שעירים חדשים ומגריל עליהם - כדרך שעושה לסוברים שלעולם אין השעירים נקבעים אלא בהגרלה[7] - הואיל ועל ידי כן ילך שעיר אחד לאיבוד[8], אלא לכתחילה מביא שעיר אחד וקורא עליו שם לשם שעיר לעזאזל[9].

בחילול משעיר המשתלח שנפסל

נפל מום בשעיר המשתלח ונפסל - שבעל-מום* פסול לשמש כשעיר המשתלח[10] - אף לסוברים שהגרלה מעכבת[11], אין צריך להביא שני שעירים ולהגריל עליהם, אלא מחלל את השעיר שנפסל על שעיר אחר והלה נקבע בכך כשעיר המשתלח[12], לפי שקדושתו של השני מכח הראשון היא באה, והראשון נתקדש על ידי הגרלה[13].

לשון של זהורית

שעיר המשתלח, יש מן האחרונים שכתבו שהלכה-למשה-מסיני* שמעת שנקבע כשעיר המשתלח הרי הוא טעון לשון של זהורית במשקל שני סלעים קשורה בו[14], ויש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שלא נאמרה הלכה למשה מסיני בדבר[15], ולדעתם לשון הזהורית שקושרים בראש השעיר המשתלח אחר ההגרלה[16] אינה אלא מדרבנן כדי להבדיל בינו ובין השעירים האחרים שיש שם[17].

בעל מום

בעל-מום* פסול לשעיר המשתלח[18], שנאמר: ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'[19], לה' לרבות שעיר המשתלח[20], בין שמומו קבוע ובין שמומו עובר[21]. אף המקדיש שעיר המשתלח בעל מום - כשנקבע כשעיר המשתלח על ידי הקדשו בלא הגרלה, שלהגרלה פסול הואיל וההגרלה אינה קובעת אלא שעיר שיכול להתקדש כשעיר לה' אם יעלה עליו הגורל לכך[22], ובעל מום אינו מתקדש בקדושת קרבן[23] - עובר משום האיסור להקדיש בעל מום[24].

מחוסר זמן

שעיר שעדיין לא נכנס ליומו השמיני - "מחוסר-זמן*" - אף באופן שקביעותו כשעיר המשתלח אינה על ידי הגרלה - שלהגרלה פסול הואיל וההגרלה אינה קובעת אלא שעיר שיכול להתקדש כשעיר לה' אם יעלה עליו הגורל לכך[25], ושעיר שלא נכנס ליומו השמיני אינו יכול להתקדש כקרבן[26] - אלא בקריאת שם, פסול לשעיר המשתלח, שנאמר: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'[27], לה' לרבות שעיר המשתלח[28]. אף המקדיש שעיר המשתלח מחוסר זמן, עובר משום האיסור להקדיש מחוסר זמן[29].

אותו ואת בנו

שעיר שנשחטה אמו ביום הכיפורים, נפסל בכך לשעיר המשתלח, לפי שדחייתו לצוק חשובה כשחיטה ואסורה ביום בו נשחטה אמו של השעיר[30].

טריפה

טריפה פסול לשעיר המשתלח, שנאמר: יעמד חי[31], וזה חשוב כמת[32].

שאר איסורי מזבח

שאר איסורי מזבח, נראה מדברי אחרונים שכשרים לשעיר המשתלח[33].

מצותו

מצותו של שעיר המשתלח שיתודה עליו הכהן הגדול ביום הכיפורים את כל עוונות בני ישראל, ולאחר מכן ישלחו למדבר למיתה, שנאמר: וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם ונתן אֹתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה[34].

על זמן הוידוי על השעיר ושילוחו למדבר במהלך עבודת-יום-הכפורים*, ע"ע עבודת יום הכיפורים.

הוידוי

הוידוי כיצד, הכהן הגדול סומך את שתי ידיו על ראש השעיר ומתודה עליו[35], וכך נוסח הוידוי: אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם - ויש סוברים: בשם[36] - כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך מפי כבודך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו[37], ויש סוברים שמקדים עון לפשע ופשע לחטא[38]. לדעת ר' יהודה ששעיר המשתלח מכפר אף על עבירות הכהנים[39], נחלקו אמוראים אם אומר מלבד 'עמך בית ישראל' אף 'בני אהרן עם קדושיך': ר' ירמיה סובר שמוסיף בני אהרן עם קדושיך[40], ואביי סובר שאינו מוסיף, שבאמירת עמך בית ישראל נכללים אף הכהנים[41]. על מקור נוסח הוידוי וטעמו, ע"ע ודוי[42]. על הזכרת השם שהיא בשם המפורש, ע"ע הוגה את השם[43].

מקומו

הסמיכה והוידוי עושים אותם בעזרה[44], שנאמר: לפני ה' לכפר עליו[45], כפרה זו היא כפרת דברים - לסוברים כן[46] - ומקומה לפני ה' והיינו בעזרה[47].

הוידוי, נחלקו תנאים אם הוא מעכב או שאינו אלא למצוה: ר' שמעון סובר שהוידוי מעכב, ואם מת השעיר קודם הוידוי יש להביא שעיר אחר[48], שנאמר: יעמד חי לכפר עליו[49], יש לשעיר המשתלח לעמוד חי עד שעת וידוי, ש'לכפר עליו' היינו כפרת דברים[50], ור' יהודה סובר שהוידוי אינו מעכב, ולפיכך אם מת השעיר קודם הוידוי - אחר שהזו מדם השעיר לה', שלדעת ר' יהודה בשעה שמזים מדם השעיר לה' יש לשעיר המשתלח להיות קיים, ש'יעמד חי לכפר עליו' היינו עד שעת כפרת דמים[51] - אין מביאים שעיר אחר[52].

שילוח השעיר

אחר שמתודה הכהן הגדול על השעיר, משלח את השעיר ביד אדם שמוליכו למדבר[53].

עיכוב השילוח במצות השעיר

שילוח השעיר לעזאזל, יש מן הראשונים שכתבו שאין הוא מעכב, שדורשים מהכתוב: יעמד חי לכפר עליו[54], שאין השעיר זקוק לעמוד חי אלא עד שעת כפרה שהיא מתן דמי השעיר לה' - לסוברים כן[55] - או הוידוי על השעיר המשתלח - לסוברים כן[56] - אבל אם מת לאחר מכן קודם שילוח השעיר אינו צריך להביא שעיר אחר, שהשילוח אינו מעכב[57], ויש ראשונים ואחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שהשילוח הוא עיקר מצות השעיר והוא מעכב[58].

דחיית השעיר מצוק

מצות השילוח, אינה הבאת השעיר למדבר והשארתו שם בלבד - שכן משמע לשון: המדברה[59], שישתלח חפשי למדבר[60] - אלא יש לדחות את השעיר מצוק זקוף שבמדבר שבנפילתו ממנו יעשה איברים איברים[61], שנאמר: גזרה[62], והיינו חתוכה, צוק חתוך בזקיפה[63], דבר אחר, גזרה, דבר המתגזר ויורד, שבנפילתו ממנו נעשה השעיר גזרים גזרים[64], ואמרו בירושלמי שעד סוף ימי שמעון הצדיק היו דוחים את השעיר מהצוק והיה נעשה איברים איברים, משמת שמעון הצדיק היה השעיר בורח למדבר והסרקין - גזלנים שבמדבר[65] - אוכלים אותו[66], וכתבו ראשונים שנחלקו תנאים אם עיקר המצוה וכפרת העוונות הם בעת דחיית השעיר מהצוק או מעת שמגיע לראש המדבר: לדעת חכמים עיקר המצוה וכפרת העוונות אינם אלא בעת דחיית השעיר מהצוק[67], ולדעת ר' יהודה אף על פי שמצוה לדחותו מהצוק, מכל מקום עיקר המצוה וכפרת העוונות הם כבר מעת שמגיע לראש המדבר[68].

בשלא מת על ידי דחייתו מהצוק

נדחה השעיר מהצוק ולא מת, יש לרדת אחריו ולהמיתו[69] בכל דבר שממיתו[70], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שלמדים כן מהכתוב: יעמד חי[71], שלעולם הוא עתיד למות לאחר מכן[72].

מסירת השעיר למוליכו

השילוח הוא על ידי מסירה שהכהן הגדול מוסר את השעיר לזה שמוליכו[73], שנאמר: ושלח ביד איש עתי[74]. היה המוליכו טמא - שטמא כשר להולכה[75] - נחלקו ראשונים אם הכהן הגדול מוסר לו או שנוטל מעצמו: יש סוברים שהכהן הגדול מוסר לו[76], ויש סוברים שנוטל מעצמו[77], שמא יטמא את הכהן הגדול[78]. הכהן הגדול מוסר את השעיר למשלח בעזרה[79], ויש מן הראשונים שכתבו שהמסירה בעזרה היא מן התורה, שבאותו המקום בו מתודה על השעיר - והיינו בעזרה[80] - נאמר ושלח ביד איש עתי[81], ויש מן הראשונים שסוברים שאין למסירה מקום קבוע, אלא שבדרך כלל מוסר לו בעזרה, ששם השעיר נמצא בעת הוידוי, ולדעתם כשהמשלח אינו יכול להכנס לעזרה, כגון שנטמא, הכהן הגדול מוסר לו את השעיר - או שנוטלו בעצמו אם הוא טמא, לסוברים כן - מחוץ לעזרה[82]. על כך שלסוברים שמן התורה מסירת השעיר למשלח היא בעזרה, אפילו המשלח טמא נכנס לעזרה ומשלח, עי' להלן[83].

גדר שילוחו ביד המוליכו

שילוח השעיר ביד המוליכו למדבר, יש מן האחרונים שצידדו שהוא מתורת שליחות*, שהבאת השעיר למדבר מוטלת על הכהן הגדול והוא שולח את המוליך לקיים את המצוה[84], ויש אחרונים שכתבו שהשילוח אינו מתורת שליחות, שהבאת השעיר למדבר אינה מוטלת על הכהן הגדול, אלא שילוח השעיר ביד מי שיוליכו למדבר היא המצוה המוטלת עליו[85].

מסירת המוליך לאחר

מסר הכהן הגדול את השעיר למשלחו וחלה המשלח באמצע הדרך ואינו יכול לילך עד המדבר - שבאופן זה משלחים את השעיר ביד אחר[86] - יש מן האחרונים שנסתפקו אם המשלח עצמו יכול לשלחו ביד אחר, או שעליו להחזיר את השעיר לכהן הגדול והוא ישלחנו ביד אחר, אבל הוא אינו יכול לשלחו ביד אחר לפי שהשילוח אינו מסור אלא לכהן הגדול[87].

הכשרים להולכה

זר כשר להולכת השעיר[88], ואף על פי שנאמרה בשעיר כפרה - "לכפר עליו"[89] - שנאמר: איש[90], ומכל מקום הכהנים הגדולים לא היו מניחים להוליכו אלא ביד כהנים[91], ויש מן הראשונים שכתבו שבית-דין-של-כהנים* הם שעיכבו מלהוליכו ביד זרים[92], ואמר ר' יוסי שאירע והוליכו זר[93]. טמא כשר להולכת השעיר[94], ויש מן הראשונים שכתבו שלמדים כן מהכתוב: עתי[95], בעתו ובמועדו ישתלח ואף אם נטמא המשלח[96]. גוי* פסול לשילוח השעיר, שהרי אמרה תורה שהמשלח את השעיר נטמא[97], וגוי אינו בר טומאה[98]. חרש-שוטה-וקטן*, כתבו אחרונים שאינם כשרים לשילוח, שמתמעטים מ'איש'[99], ונסתפקו אחרונים אם אשה* כשרה לשילוח או שאינה כשרה שאף היא מתמעטת מ'איש'[100].

ביד שנים

אין משלחים את השעיר ביד שנים, שנאמר: איש עתי[101], אחד בלבד[102].

זימון המוליך

המוליך את השעיר, יש לו להיות מזומן לכך מאתמול, שנאמר: עתי[103]. חלה המזומן מאתמול ואינו יכול להוליך את השעיר, משלחו ביד אדם אחר[104], ואף על פי שמצוה במזומן מאתמול, אין זה מעכב[105].

כשהמזומן נטמא

נטמא המשלח המזומן מאתמול לשילוח השעיר, לסוברים שמן התורה יש למשלח ליטול את השעיר מהעזרה[106], נכנס המשלח המזומן מאתמול לעזרה ונוטל את השעיר, שקיום מצות השילוח כהלכתה על ידי המשלח המזומן מאתמול, ומהעזרה, דוחה איסור כניסה למקדש בטומאה, שנאמר: עתי[107], בעתו וכמצותו ישתלח לעולם[108].

הוצרך המשלח לאכול ולשתות לצורך ההולכה

כשל כח המשלח ואין בידו להוליך את השעיר אם לא שיאכל וישתה, נחלקו ראשונים אם מותר לו לאכול ולשתות: יש סוברים שאסור, והשעיר ישתלח על ידי אחר אם אפשר[109], ויש סוברים שמותר[110], שששילוח השעיר על ידי המזומן מאתמול דוחה את האיסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים, כשם שדוחה שבת[111] וטומאה[112].

הרכבת השעיר כשאינו יכול ללכת

חלה השעיר ואינו יכול ללכת בעצמו, מרכיבו המשלח על כתפו, בין ביום הכיפורים שחל בחול ובין ביום הכיפורים שחל בשבת, ואף על פי שכשהמשלח מרכיב את השעיר עובר בהולכתו משום מלאכת מוציא* האסורה בשבת[113] וביום הכיפורים[114] - שאף לסוברים שחי נושא את עצמו והוצאתו אינה אסורה מן התורה[115], חולה אינו נושא את עצמו והוצאתו אסורה מן התורה[116] - מכל מקום שילוחו דוחה את האיסור[117], שנאמר: עתי[118], בעתו ובמועדו ישתלח לעולם[119].

יציאת המשלח בכבש

הבבליים, מתוך רצונם שהשעיר יגיע במהרה למדבר ויתכפרו עוונות הדור, היו תולשים משערו - יש סוברים של המשלח[120], ויש סוברים של השעיר[121] - ואומרים למשלח: טול וצא, טול וצא, ועשו תקנה לדבר למונעם מכך[122], ונחלקו אמוראים בירושלמי מה עשו לשם כך: יש סוברים שבנו כבש - מעלה גבוהה[123] - שדרכו יוצא המשלח מהעזרה, וכשהולך בו אינם מגיעים אליו[124], ויש סוברים שהסתירו את המשלח ביציאתו[125], ולדעה זו יש מן האחרונים שכתבו שהסתרתו היתה על ידי כיסוי שעשו לו[126].

ליווי המשלח בדרכו

המשלח את השעיר לא היה מהלך לבדו אלא היו מלוים אותו בדרכו[127], והואיל ובשבת ויום הכיפורים השיעור שמותר לאדם ללכת ממקום שביתתו הוא אלפים אמה*[128] - שהם מיל*[129] - והצוק רחוק מירושלים יותר מכך, מתקינים סוכות בדרכו של המשלח את השעיר ובהם אנשים הנמצאים שם מערב יום הכיפורים, כדי שילוו את המשלח בדרך שבין סוכה לסוכה ועד הצוק[130], ומירושלים עד הסוכה הראשונה חשובי ירושלים היו מלוים אותו[131]. המרחק בין ירושלים לסוכה הראשונה הוא מיל, כשיעור שניתן לאלו ששביתתם בעיר ללוותו[132], ובמרחק שבין סוכה וסוכה נחלקו תנאים: ר' מאיר ור' יהודה סוברים, מיל, כשיעור שניתן לשובתים בסוכה ללוותו לסוכה הבאה[133], ור' יוסי סובר, שני מילים, כשיעור שניתן לנמצאים בסוכה ללוותו לסוכה הבאה על ידי הנחת ערוב-תחומין*[134] - שממקום הנחת העירוב מותר ללכת מיל לכל רוח[135] - ועוד נחלקו תנאים אם הסוכה האחרונה רחוקה מהצוק ב' מיל ויושביה אינם מלוים אותו אלא עד מיל מהצוק, או שרחוקה מהצוק מיל ויושביה מלוים אותו עד הצוק, או שסמוכה למדבר: ר' מאיר סובר שרחוקה מהצוק ב' מיל ויושביה מלוים אותו עד מיל מהצוק ורואים את השילוח משם, ואין מתקינים סוכה במרחק מיל מהצוק[136], ובטעמו נחלקו אחרונים, יש שכתבו שהיינו לפי שיש לשלח את השעיר לארץ גזרה, כמו שנאמר: ונשא השעיר עליו את כל עוֹנֹתם אל ארץ גזרה[137], ומקום שניתן להגיע אליו מסוכה הסמוכה לו אינו חשוב ארץ גזרה[138], ויש שכתבו שהיינו כדי שלא ילוו אותו עד סמוך לצוק[139], שאם יהיה אחר עמו בדרכו עד הצוק נראה הדבר כשילוח ביד שנים, ואין משלחים ביד שנים[140], ועוד, שאם ילווהו עד סמוך לצוק יש לחוש שיתקרבו ויבחינו אם לשון הזהורית שחציה קשורה בסלע וחציה בין קרניו הלבינה בעת השילוח לסימן שנמחלו העוונות או שלא הלבינה - על לשון זו והלבנתה, ע"ע עבודת יום הכפורים - ולא רצו שיבחינו בכך כדי שלא יתעצבו אם לא תלבין[141], ור' יהודה ור' יוסי סוברים שהסוכה האחרונה רחוקה מהצוק מיל ויושביה מלוים את המשלח עד סמוך לצוק, שבסמיכות הצוק לסוכה אין חסרון ב"ארץ גזרה", ובליווי אחרים עד הצוק אין הדבר נראה כשני משלחים, ואין חוששים שיתקרבו להבחין אם לשון הזהורית הלבינה[142], ואף לר' יהודה ור' יוסי אין מתקינים סוכה נוספת בסמוך לצוק, ואף על פי שאם היתה סוכה בסמוך לצוק היה יכול המשלח לשהות בה אחר השילוח, ועתה יש לו לחזור מיל עד הסוכה הקרובה אליו, שמכל מקום אם יתקינו סוכה בסמוך לצוק, יושביה יבחינו אם לשון הזהורית הלבינה[143], ויש גורסים בדברי ר' יהודה שהסוכה האחרונה סמוכה לצוק[144], כדי שאחר השילוח יוכל המשלח לשהות בה ולא יטרח לחזור[145], ואף על פי שיושבי סוכה זו יבחינו בלשון הזהורית אם הלבינה, אין מקפידים בכך לפי שאינם אלא מועטים[146].

שיעור הדרך והסוכות שהתקינו בה

בשיעור הדרך שמירושלים לצוק נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר, י"ב מיל[147], ור' יהודה ור' יוסי אומרים, עשרה מיל[148], ולפיכך לר' מאיר - הסובר שהמרחק בין סוכה לסוכה הוא מיל[149] והסוכה האחרונה רחוקה ב' מיל מהצוק[150] - עשר סוכות היו שם, לר' יהודה - הסובר שהמרחק בין סוכה לסוכה הוא מיל[151] - לגורסים בדבריו שהסוכה האחרונה רחוקה מהצוק מיל[152], תשע סוכות היו שם, ולגורסים בדבריו שהסוכה האחרונה סמוכה לצוק[153], עשר סוכות היו שם, ולר' יוסי - הסובר שהמרחק בין סוכה לסוכה הוא ב' מיל[154] והסוכה האחרונה רחוקה מהצוק מיל[155] - חמש סוכות היו שם[156].

הצעת מזון ומים למשלח

בכל סוכה וסוכה ממתינים אנשים מערב יום הכיפורים, ובידיהם מים ומזון, ואומרים לו: הרי מזון והרי מים, שאם הוצרך למזון או למים הרי זה אוכל ושותה[157] - יש סוברים במקום סכנת נפשות[158], ויש סוברים אף על פי שלא יסתכן אלא שלא יהא בכוחו לשלח את השעיר[159], שלדעתם שילוח השעיר דוחה את עינוי יום הכיפורים[160] - ומעולם לא הוצרך אדם לכך[161], ומכל מקום אף כשאינו צריך לכך אומרים לו כן, שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו[162].

קשירת לשון זהורית בעת השילוח

לשון הזהורית שמלבינה בעת קיום מצות השעיר סימן למחילת העוונות, לתנאים הסוברים שקיום מצות השילוח וכפרת העוונות היא בעת דחיית השעיר מהצוק[163], התקינו שתהא בצוק ממנו דוחה את השעיר בעת הדחייה[164]. על הזמן שקודם התקנה, שתחילה היו קושרים אותה על פתח האולם* מבחוץ, ולאחר מכן על פתח האולם מבפנים, ועל הטעם שהתקינו שלא תקשר שם, ע"ע הנ"ל. כיצד הוא עושה, חולק את לשון הזהורית וקושר חציה בסלע וחציה בין קרניו[165], ואינו קושר את כולה בסלע, שחוששים שתלבין קודם שידחוף את השעיר, ומשמחת מחילת העוונות שהלבנת הלשון מרמזת לה שוב לא ידחוף את השעיר, ואף אינו קושר את כולה בין קרני השעיר שחוששים שתוסתר תחת גופו של השעיר ולא יוכל להבחין אם הלבינה[166], וכתבו אחרונים שהלשון הקשורה בסלע היא שמלבינה, אבל הלשון הקשורה בין קרני השעיר נותרת אדומה[167]. בטעם שאין בהבאת לשון הזהורית למקום השילוח איסור מוציא מרשות לרשות נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים שכתבו - לדעת הסוברים שהלשון המלבינה בעת השילוח אינה הלשון שקושרים בראש השעיר בעזרה אחר ההגרלה[168] - שמביאים אותה למקום השילוח מערב יום הכיפורים[169], ויש מהם שכתבו שתוחבה בין קרני השעיר והשעיר מוליכה, ואף על פי שבכך הוא מחמר* אחר השעיר, ואסור לחמר אחר בהמתו ביום הכיפורים[170], אין זה אלא מחמר כלאחר-יד*[171], ובמקום מצוה התירו[172], ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שהשעיר המשתלח טעון לשון זהורית קשורה בו מהלכה למשה מסיני*[173], כשם שמותר להוליך את השעיר לצוק[174] כך מותר להוליך את לשון הזהורית[175].

דחיית השעיר מהצוק

דוחה את השעיר מהצוק והוא מתגלגל ויורד, ואינו מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים[176].

חזרת המוליך לסוכה הקרובה אליו

אחר דחיית השעיר לצוק, הולך המשלח לסוכה הסמוכה אליו וממתין בה עד שתחשך[177], שלסוברים שהסוכה סמוכה לצוק[178], או שרחוקה ממנו מיל[179], בהליכתו אליה אינו יוצא מחוץ לתחום, לפי שחכמים התירו ליוצא ממקום שביתתו ברשות ללכת אלפים אמה - שהם מיל[180] - לכל רוח[181], ולסוברים שרחוקה מהצוק ב' מיל[182], אף על פי שבדרכו יוצא חוץ לתחום, התירו לו חכמים ללכת לסוכה ולא הצריכוהו להשאר יחידי במדבר, לפי שהוא מעונה וחלש, ועוד שירא להיות בדד במדבר אחר שתחשך[183].

לכתוב הריבוי לנוב וגבעון סז ב

גדרו ודיניו

קדושתו

שעיר המשתלח שנקבע לכך על ידי גורל, ומתחילה נתקדש קדושת-הגוף* כדי להיות ראוי לכך שיעלה עליו הגורל לה' לקרבן, כתבו אחרונים שאף בעת שעלה עליו הגורל לעזאזל וכבר אינו עומד לקרבן, הוא עומד בקדושתו[184], ולפיכך אסור בגזה-ועבודה* כדינו של קרבן שנתקדש קדושת הגוף שאסור בגיזה ועבודה אף כשאינו עומד לקרבן[185], ואם נפסל מלשמש כשעיר המשתלח אינו נפדה עד שיפול בו מום* קבוע, כקרבן שנתקדש קדושת הגוף[186].

שחיטתו והעלאתו בחוץ

שעיר המשתלח קודם הוידוי עליו, נחלקו ראשונים אם חייבים על שחיטתו והקטרתו בחוץ: יש סוברים שחייבים, שכל הראוי לבוא לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ[187], ואף השעיר ראוי לבוא לפתח אהל מועד לוידוי[188] - שהוידוי בעזרה[189] - ויש סוברים שפטורים, שנאמר בהעלאת-חוץ*: לה'[190], למעט שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה'[191]. אחר הוידוי על השעיר פטורים על שחיטתו והקטרתו בחוץ - ואף לסוברים שקודם הוידוי עליו חייבים עליו בחוץ - שכיון שהתודו עליו שוב אינו ראוי לבוא לאהל מועד[192].

מעילה

שעיר המשתלח, מפשטות דברי ראשונים משמע שהוא בכלל קדשי ה' שיש בהם מעילה*[193], ויש מן האחרונים שמצדדים שאינו חשוב קדשי ה' ואין בו מעילה[194].

הנאה אחר שנעשית מצותו

שעיר המשתלח שהומת כמצותו, נחלקו רב ושמואל אם מותר בהנאה, אחד מהם סובר שמותר, שנאמר: במדבר[195], הרי הוא מותר כמדבר שהוא הפקר לכל[196], ועוד, שהרי כשאמרה תורה לדחות את השעיר מהצוק לא חששה לגרום בכך תקלה למוצא את איבריו שאינו יודע שהם איברי שעיר המשתלח ונהנה מהם, ומכאן שאין איסור בהנאתם[197], ואחד מהם סובר שאסור, שנאמר: גזרה[198], לשון חומר ואיסור[199], ונחלקו ראשונים ואחרונים בגדר האיסור: יש סוברים - לדעת הסוברים שמועלים בשעיר המשתלח קודם שנעשתה מצותו[200] - שהוא משום מעילה, ואף על פי שנעשתה מצותו של השעיר, ודבר שנעשית מצותו בדרך כלל אין מועלים בו[201], מכל מקום גזרת הכתוב היא שמועלים בשעיר אף אחר שנעשתה מצותו[202], ויש סוברים שהוא איסור הנאה[203], אבל מעילה אין בו, ואף לסוברים שמועלים בשעיר המשתלח קודם שנעשתה מצותו, שמעת שנעשתה מצותו של השעיר אין מועלים בו[204]. הלכה שמותר בהנאה[205].

כשלא הומת השעיר אלא ברח משהגיע למדבר, נחלקו אחרונים בדעת הסוברים שמותר בהנאה משהומת כמצותו[206]: יש סוברים שאף זה מותר בהנאה[207], שמעת שהגיע לראש המדבר נעשתה עיקר מצותו - לסוברים כן[208] - והותר בכך[209], ויש סוברים שאסור בהנאה[210].

היתר שחיטה

שעיר המשתלח שהמתתו כמצותו היתה על ידי שחיטה, כגון שדחהו מהצוק ולא מת וירד אחריו ושחטו, נסתפקו אחרונים בדעת הסוברים שהשעיר אסור בהנאה אף אחר שהומת כמצותו[211], אם שחיטתו מתירתו מאיסור אכילת נבילה, או שבכלל הדרשה לאוסרו בהנאה שאף לא יהא לו היתר שחיטה המוציאו מידי איסור נבילה[212].

הדחייה לצוק כשחיטה

דחיית השעיר לצוק הרי היא חשובה כשחיטתו[213], ולפיכך אם נשחטה אמו של השעיר ביום הכיפורים, השעיר פסול לשמש כשעיר המשתלח משום אותו-ואת-בנו* הנוהג בקדשים, אסור לדחותו לצוק משום אותו-ואת-בנו*[214], ומטעם זה יש מן האחרונים שכתבו שהשעיר שנדחה לצוק ומת אינו טמא בטומאת נבלה*[215], ויש מהם שמצדדים שטמא כנבילה, שאין דחייתו חשובה כשחיטה אלא לענין איסור אותו ואת בנו[216], ואף לסוברים שדחייתו היא כשחיטה לענין טומאת נבילה, כתבו אחרונים שמכל מקום - אף לסוברים ששעיר המשתלח שהמתתו כמצותו היתה על ידי שחיטה מותר באכילה[217] - אין היא כשחיטה להתירו באכילה אלא אסור באכילה כנבילה[218], שלהיתר אכילה נאמר "וזבחת"[219], ודחיית השעיר לצוק אינה חשובה כזביחה[220], ויש שמצדדים שדחייתו חשובה כשחיטה אף להתירו באכילה[221].

על המשלח את השעיר לעזאזל שטמא ומטמא בגדים, ע"ע טמאה[222].

כפרתו

השעיר המשתלח שנעשית בו מצותו מכפר על כל העבירות שבתורה, בין על ביטול מצות-עשה* ובין על עבירה על לא-תעשה*, ואפילו על עבירות שיש בהן כרת* או מיתת-בית-דין*, בין שעבר במזיד ובין בשוגג[223], שנאמר: והתודה עליו את כל עַוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם[224]. על הצורך הן בכפרת שעיר המשתלח והן בכפרת יום הכיפורים - שעצמו של יום הכיפורים מכפר אף בלא שעיר המשתלח[225] - ע"ע יום הכיפורים[226].

המתכפרים

במתכפרים בשעיר המשתלח נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר שכהנים לויים וישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח, שנאמר: ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר[227], כהנים כמשמעם, עם הקהל אלו ישראלים, יכפר אלו לויים, והוקשו זה לזה שכולם מתכפרים בשעיר המשתלח[228], ור' שמעון אומר שלויים וישראלים בלבד מתכפרים בשעיר המשתלח, אבל כהנים אינם מתכפרים בו - ובאחד מוידויי הכהן הגדול על פרו הם מתכפרים[229] - שנאמר: ולקח את שני השעירִם[230], הוקשו שני השעירים זה לזה, כשם שהשעיר הפנימי אינו מכפר על טמאת-מקדש-וקדשיו* אלא ללויים ולישראלים ולא לכהנים[231] - ודם הפר מכפר לכהנים על טומאת מקדש וקדשיו[232] - כך השעיר המשתלח אינו מכפר על שאר העבירות אלא ללויים ולישראלים ולא לכהנים[233].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' משנה יומא לט א ורמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ג, וע"ע גורל ציון 78.
  2. ↑ ויקרא טז י.
  3. ↑ ציון 77 ואילך.
  4. ↑ שם שם ט.
  5. ↑ גמ' שם לט ב - מא א, ועי"ש מא א שהדרשה מועשהו חטאת היא תיובתא לר' שמעון ור' יוחנן ואין להם להשיב עליה.
  6. ↑ עי' ציון 5.
  7. ↑ עי' ציון הנ"ל. ע"ע פרים ושעירים הנשרפים.
  8. ↑ עי' רש"י יומא מ א ד"ה והתניא.
  9. ↑ ברייתא שם לד' ר' שמעון.
  10. ↑ עי' ציון 18.
  11. ↑ עי' ציון 5.
  12. ↑ יומא סג ב לד' רבינא; תמורה ו ב לד' רבא. על השמטת הרמב"ם דין זה, עי' מנ"ח מ' רפה אות ב בסופה וליקוטי הלכות תמורה שם עין משפט אות כ. ועי' ציון 186.
  13. ↑ עי' רש"י יומא שם ד"ה רבינא, ועי' רש"י תמורה ז א ד"ה ל"א, שגירסתו בגמ' שם: הואיל וכרעיה דראשון הוא.
  14. ↑ חי' הגר"ח (סולובייציק, הוצ' מישור) שקלים פ"ד מ"ב, ועי"ש שמוכיח מהגמ' יומא מב א ששיעור שני סלעים שנאמר בלשון הזהורית הוא הלל"מ, ובהכרח שאף הלשון עצמה הלל"מ, וגדר ההלל"מ שהשעיר טעון לשון זהורית.
  15. ↑ עי' תוס' רא"ש שם סז א ד"ה חילק (ושם מא ב ד"ה ושל) ותו"י שם סז א ד"ה חולק (ושם מא ב ד"ה ושל), ששיעור שני סלעים נאמר בלשון שקושרים חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר בעת השילוח, אבל הלשון שקושרים בראש השעיר אחר ההגרלה אין לה שיעור, שלדעתם לשון אחרת היא, ולפ"ז אין מקור להלל"מ שהשעיר שטעון לשון. וכ"מ פשטות ד' הראשונים שם מא ב ושם מב א, שקשירת הלשון בראש השעיר אינה אלא כדי שלא יתערב עם השעירים האחרים, כדלהלן ציון 17.
  16. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  17. ↑ עי' גמ' שם מא ב וע' הנ"ל שמטעם זה קושרים את הלשון בראש השעיר המשתלח. ועי' חי' הגר"ח שם שבאר לדעתו, שטעם זה נתנו על שינוי מקום הקשירה בין הלשון שקושרים בראש השעיר המשתלח ללשון שקושרים בראש השעיר לה', ולעולם עצם קשירת לשון בראש שעיר המשתלח היא הלל"מ.
  18. ↑ ברייתא בגמ' יומא סג ב ותמורה ו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ז.
  19. ↑ ויקרא כב כב.
  20. ↑ ברייתא שם ושם.
  21. ↑ רמב"ם שם.
  22. ↑ יומא סג ב, וע"ע פרים ושעירים הנשרפים.
  23. ↑ ע"ע בעל מום ציון 134 ואילך.
  24. ↑ ברייתא בגמ' תמורה שם, וע"ע בעל מום ציון 59.
  25. ↑ יומא סג ב, וע"ע פרים ושעירים הנשרפים.
  26. ↑ ע"ע מחוסר זמן. יומא שם.
  27. ↑ שם שם כז.
  28. ↑ ברייתא יומא שם. ועי' גמ' שם שנפק"מ בפסול זה לסוברים שקביעות שעיר המשתלח היא אף בקריאת שם, עי' ציון 5, או כשנפל מום בשעיר המשתלח, שלכו"ע בחילולו על שעיר אחר נקבע האחר כשעיר המשתלח, עי' ציון 123.
  29. ↑ ברייתא שם, וע"ע מחוסר זמן ציון 78.
  30. ↑ עי' ציון 89. ע"ע אותו ואת בנו ציון 80. יומא סד א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ז. ועי' שפ"א שם ד"ה דחייתו.
  31. ↑ ויקרא טז י.
  32. ↑ רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ח, ועי' ר"י קורקוס שם סוד"ה ודין הטרפה, שלא מצינו בחז"ל את הדרשה מיעמד חי למעט טריפה. ועי' חולין יא ב שמשמע שכשר (אלא שא"א להגריל על טריפה לפי שההגרלה קובעת רק שעיר שיכול להתקדש לקרבן, עי' ציון 22), ועי' ר"י קורקוס שם בד"ה הנ"ל, ולח"מ שם ומל"מ שם וס' המפתח ברמב"ם מהד' פרנקל שם.
  33. ↑ עי' ר"י קורקוס עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ח סוד"ה ודין הטרפה; עי' מנ"ח מ' רפו אות ו.
  34. ↑ ויקרא טז כא.
  35. ↑ משנה יומא סו א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב (ושם פ"ב ה"ו).
  36. ↑ ע"ע ודוי ציון 191 ואילך.
  37. ↑ ויקרא טז ל. משנה שם; רמב"ם שם פ"ד שם.
  38. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 207, ועי"ש ציונים 221 - 225 בטעם הסוברים כן, וציונים 208 - 216 בטעם הסוברים שמקדים חטא לעון ועון לפשע.
  39. ↑ עי' ציון 228.
  40. ↑ גמ' שם.
  41. ↑ גמ' שם.
  42. ↑ ציון 177 ואילך.
  43. ↑ ציונים 109 - 113, ועי"ש שנחלקו אם מזכיר שם בן ד' אותיות או בן מ"ב אותיות.
  44. ↑ עי' רש"י יומא סו א ד"ה בא לו ומשנה שם מא ב ורש"י שם ד"ה כנגד (ועי' גמ' שם סו ב: שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו), וכ"מ בגמ' זבחים קיג ב וברש"י שם ד"ה קודם הגרלה.
  45. ↑ ויקרא טז י.
  46. ↑ עי' ציון 54.
  47. ↑ פענח רזא שם. וצ"ע לסוברים שלכפר עליו היינו כפרת דמים והיינו דם השעיר לה', מהיכן למדים שהוידוי בעזרה.
  48. ↑ ברייתא בגמ' יומא מ א וע"ב. ועי' גמ' שם ורש"י שם ד"ה והתניא, שבאופן זה שלר' שמעון יש להביא שעיר אחר, מביא שעיר אחד בלבד וקורא עליו שם שעיר המשתלח, שלדעתו הגרלה אינה מעכבת, עי' ציון 5, ואינו מביא שנים ומגריל אע"פ שההגרלה מצוה, ע"ע גורל ציון 78, שאם יביא שנים ויגריל ילך שעיר אחד לאיבוד. וצ"ב אם לר' נחמיה הסובר שסדר הדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ מעכבים, ע"ע עבודת יום הכפורים, אף הגרלה מעכבת הואיל ונעשית בבגדי לבן בחוץ, ע"ע הנ"ל, ולא נחלקו ר' שמעון ור' יהודה אלא לר' יהודה שסדר הדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אינם מעכבים, ע"ע הנ"ל, או שאף לר' נחמיה נחלקו לפי שאין מעכבים לר' נחמיה אלא עבודות, אבל וידוי אינו עבודה, וכפי שאמרו כן בגמ' שם לט ב ללישנא קמא לגבי הגרלה. ועוד יל"ע לר' שמעון שוידוי מעכב, אם לר' יהודה שסדר הדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אינם מעכבים, אע"פ שהוידוי עצמו מעכב, מ"מ סדרו בסדר עבודת היום אינו מעכב, ואם הקדים לו עבודה אחרת (כגון הוצאת כף ומחתה) כשרה, וכשם שאמרו כן בגמ' שם מ א לגבי הגרלה, שהיא עצמה מעכבת ומ"מ סדרה אינו מעכב משום שנעשית בבגדי לבן בחוץ, וצ"ב.
  49. ↑ ויקרא טז י.
  50. ↑ ברייתא שם ע"ב.
  51. ↑ עי' ברייתא שם (ועי' חזו"א או"ח סי' קכו ס"ק ו, שמתוס' שם ע"א ד"ה ואזדו נ' שלר' יהודה בלבד יש לשעיר המשתלח להיות חי בעת מתן דמי השעיר לה', אבל לר' שמעון שלכפר עליו היינו כפרת דברים, אם מת המשתלח קודם מתן דמי השעיר לה', אע"פ שיש להביא שעיר אחר כדי להתוודות עליו, מ"מ ניתן להביאו אף אחר מתן דמי השעיר לה'), וע"ע פרים ושעירים הנשרפים. ועי' תוס' שם, שבאופן זה שלר' יהודה יש להביא שעיר אחר, מביא שני שעירים ומגריל עליהם, שלר' יהודה הגרלה מעכבת, עי' ציון הנ"ל.
  52. ↑ ברייתא שם ע"ב.
  53. ↑ משנה יומא סו א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב.
  54. ↑ ויקרא טז י.
  55. ↑ עי' ציון 51.
  56. ↑ עי' ציון 50.
  57. ↑ עי' רש"י יומא מ ב ד"ה ועד; תוס' שם ע"א ד"ה ואזדו; ר"ש לתו"כ פ' אחרי פ"ד אות ח.
  58. ↑ עי' ר"ש שם בד' ירושלמי שם פ"ו ה"ב, וכ"כ מרכה"מ עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ט בד' רמב"ם שם, ועי' גבו"א שם סו ב ד"ה עתי (השני). ועי"ש שמח' התנאים אם זקוק לעמוד חי עד מתן דמי השעיר לה' או עד הוידוי, היינו בשילחו קודם מתן דמים או קודם וידוי, אבל אם לא שילחו ומת חייב להביא שעיר אחר.
  59. ↑ ויקרא טז כא.
  60. ↑ העמק דבר שם ד"ה המדברה.
  61. ↑ עי' משנה יומא סז א וברייתא בגמ' שם ע"ב; עי' רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  62. ↑ שם שם כב.
  63. ↑ ברייתא שם, ועי' רש"י שם ד"ה חתוכה.
  64. ↑ ברייתא שם, ורש"י שם ד"ה דבר.
  65. ↑ מים חיים שם ד"ה לא היה; קה"ע שם פ"ו ה"ג ד"ה והסרקיין; עי' פ"מ שם ד"ה והסרקיין.
  66. ↑ ירושלמי שם.
  67. ↑ עי' תוס' רא"ש סח ב ד"ה וקמ"ל ותו"י שם ד"ה וקמ"ל, בד' חכמים במשנה שם סז א ובציון 165 ואילך שבעת דחיית השעיר מהצוק קושר חצי מלשון הזהורית בסלע וחצי בין קרניו, שאם לדעתם נעשית מצותו ומתכפרים העוונות בעת שמגיע לראש המדבר, א"כ באותה שעה כבר הלשון מלבינה ואין טעם לקושרה בעת דחייתו, ועי' ציון 164.
  68. ↑ עי' תוס' רא"ש שם ותו"י שם בד' ר' יהודה במשנה שם סח ב. ועי"ש ושם שלד' ר' יהודה שם אין קושרים את לשון הזהורית בסלע ובקרני השעיר בעת דחייתו מהצוק, שכבר הלבינה בעת שהגיע למדבר, ועי' ציון הנ"ל.
  69. ↑ יומא סו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ב.
  70. ↑ רמב"ם שם.
  71. ↑ ויקרא טז י.
  72. ↑ קה"ע יומא פ"ו ה"ב ד"ה מלמד, בד' ירושלמי שם, ועי' פ"מ שם ד"ה יעמד שכ' בד' הירושלמי בע"א.
  73. ↑ רש"י יומא סו ב ד"ה נכנס; עי' רא"ש שם סדר העבודה ד"ה מאתמול, ועבודת ישראל קצז ע"ב בדעתו.
  74. ↑ ויקרא טז כא. יד דוד שם ע"א ד"ה מסרו.
  75. ↑ עי' ציון 94.
  76. ↑ עי' רש"י שם; עי' רא"ש שם ועבודת ישראל שם בדעתו.
  77. ↑ עי' רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"א ועבודת ישראל שם בדעתו, ועי' יד דוד שם.
  78. ↑ עבודת ישראל שם.
  79. ↑ עי' רש"י שם ורא"ש שם ושטמ"ק כריתות יד א בהשמטות אות יב בשם תוס' בפי' ראשון, ע"פ גמ' יומא שם.
  80. ↑ עי' ציון 44.
  81. ↑ שטמ"ק שם.
  82. ↑ עי' שטמ"ק שם בשם תוס' בפי' שני. וצ"ע מד' הגמ' יומא שאם המשלח טמא נכנס לעזרה ומשלחו, ואולי כוונתם שהגמ' בכריתות שם שאינה מפרשת שמדרשת 'עתי' אפי' בטומאה, עי' ציון 96, למדים שהטמא נכנס לעזרה, (ולא כגמ' ביומא שם שמפרשת כן), סוברת שאינו נכנס, ועי' ציון הנ"ל על הנלמד לדעתם מדרשת עתי אפי' בטומאה.
  83. ↑ עי' ציון 108.
  84. ↑ עי' דב"א ח"ב סי' ח בדברי השואל (ועי"ש שמשוה דין המשלח עם דיני שליחות שבכ"מ), ואפשר שכ"מ בשפ"א שבציון 87.
  85. ↑ דב"א שם אות יא.
  86. ↑ עי' ציון 104.
  87. ↑ שפ"א יומא סו ב ד"ה חלה. ועי"ש שמשמע שמצדד שבספק זה נסתפקה הגמ' שם ולמסקנא המשלח יכול לשלח בעצמו. ועי"ש שהצד שאינו יכול לשלח בעצמו הוא משום שאין שליח עושה שליח, ע"ע שליחות, ואפשר שסובר שהשילוח ביד המוליך את השעיר הוא מתורת שליחות, ועי' ציון 84.
  88. ↑ משנה שם ע"א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  89. ↑ ויקרא שם י.
  90. ↑ ויקרא טז כא. ברייתא שם וגמ' שם בדעתה.
  91. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  92. ↑ רש"י שם ד"ה אלא, וע"ע בית דין של כהנים ציון 4.
  93. ↑ משנה שם.
  94. ↑ עי' גמ' יומא סו ב וכריתות יד א ורמב"ם שם פ"ה הכ"א.
  95. ↑ ויקרא שם שם.
  96. ↑ עי' שטמ"ק כריתות בהשמטות אות יב בפי' שני, בד' גמ' שם, אבל בגמ' יומא שם (ורש"י שם ד"ה למאי) מבואר שלא הוצרכו לדרשה להכשיר טמא, וכ"ד השטמ"ק שם בפי' ראשון, (ואולי משום שהדרשה מאיש לרבות זר היינו זר וכל הפסולים לעבודה), ועי' להלן על הצורך בדרשה מעתי לד' הגמ' ביומא שם.
  97. ↑ עי' ציון 45.
  98. ↑ ע"ע גוי ציון 572 ואילך. דבר אברהם ח"ב סי' ח אות א.
  99. ↑ דבר אברהם שם אות ב.
  100. ↑ דבר אברהם שם.
  101. ↑ ויקרא טז כא.
  102. ↑ ירושלמי יומא פ"ו ה"ג.
  103. ↑ ויקרא טז כא. עי' ברייתא יומא סו ב, ורש"י שם ד"ה שיהא וריטב"א שם ד"ה עתי ומאירי שם ד"ה המשלח, בד'; עי' רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  104. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם פ"ה ה"כ.
  105. ↑ עי' שפ"א שם בפי' א' בד' הגמ' שם שזו הרבותא בכך שמשלחו ביד אחר, ועי"ש שמשמע שמצדד בע"א ברבותא בשילוחו ביד אחר, ועי' ציון 87.
  106. ↑ עי' ציון 81.
  107. ↑ ויקרא טז כא.
  108. ↑ גמ' יומא סו ב, ורש"י שם ד"ה נכנס ושטמ"ק כריתות יד א (בהשמטות) אות יב בפי' ראשון ותפא"י שם פ"ו בועז אות א, בד'; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"א. ועי' שטמ"ק שם בפי' שני, ועי' ציון 82. על הדרשה מ'עתי', עי' רש"י יומא שם ד"ה עתי, וגבו"א שם ד"ה עתי (הראשון).
  109. ↑ תו"י יומא סז א ד"ה לא נצרך בפי' שני, וכן מצדד תוס' רא"ש שם ד"ה לא נצרך, ועי' גבו"א שם ד"ה מעולם.
  110. ↑ עי' רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז, ומים חיים שם ואו"ש שם בד'; עי' תו"י שם בפי' ראשון (ע"פ גי' הגבו"א שם בדבריו).
  111. ↑ עי' ציון 117.
  112. ↑ עי' ציון 108. עי' תו"י שם (לגי' הגבו"א שם); תפא"י שם פ"ו בועז אות א; או"ש שם.
  113. ↑ ע"ע מוציא.
  114. ↑ ע"ע יום הכפורים ציונים 191, 194, וע"ע הנ"ל ציון 180 שי"ס שהוצאה מותרת ביוהכ"פ, ועי"ש ציונים 191 - 193 שנדחו דבריו.
  115. ↑ ע"ע מוציא.
  116. ↑ ע"ע הנ"ל. גמ' שם.
  117. ↑ גמ' יומא סו ב בד' ברייתא שם; עי' רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ט. על הטעם שהשילוח דוחה איסור מוציא לסוברים שהשילוח מצוה ואינו מעכב, עי' גבו"א שם ד"ה עתי (השני), ומקד"ד קדשים סי' כד אות ו ד"ה אך לפ"ז, ואילך.
  118. ↑ ויקרא טז כא.
  119. ↑ עי' גמ' שם בד' ברייתא שם, ועי' מרומי שדה שם ד"ה למאי, שלסוברים שיש איסור מוציא ביוהכ"פ, הדרשה נצרכת אף ליוהכ"פ שחל בחול (וכעי"ז כ' הגבו"א שם ד"ה ואין), אבל עי' רש"י שם ד"ה זאת, שהדרשה אינה נצרכת אלא ליוהכ"פ שחל בשבת, אבל ביוהכ"פ שחל בחול אף לסוברים שיש איסור מוציא ביוהכ"פ אי"צ דרשה להתיר, שאף הוצאה זו בכלל מה שאמרה תורה לשלחו, (ועי"ש ברש"י שלסוברים שיש איסור מוציא ביוהכ"פ אי"צ דרשה אף ליוהכ"פ שחל בשבת, שכשם שאיסור מוציא מותר בכה"ג ביוהכ"פ שחל בחול ה"ה בשבת, והדרשה נצרכת לסוברים שאין איסור הוצאה ביוהכ"פ, ועי' גבו"א שם). ועי' גמ' כריתות יד א ושאג"א (ישנות) סי' ע ד"ה ובהא מילתא.
  120. ↑ מאירי יומא סו א ד"ה וכבש; שיח יצחק ד"ה רש"י ד"ה וכבש, בד' רש"י שם.
  121. ↑ רבנו אליקים שם ע"ב ד"ה וכבש.
  122. ↑ עי' משנה שם. ועי' גמ' שם ע"ב שלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו.
  123. ↑ רש"י שם.
  124. ↑ ירושלמי שם פ"ו ה"ד לד' אית תני (השני), בד' משנה שם: וכבש עשו לו. וכ"ד רש"י שם ומאירי שם ד"ה וכבש, וכ"מ ברמב"ם שקלים פ"ד ה"ח.
  125. ↑ ירושלמי שם לד' אית תני (הראשון), בד' משנה שם, ועי' קה"ע שם ד"ה כבש ופ"מ שם ד"ה אית, שלד' זו כבש האמור במשנה היינו שכבשוהו והטמינוהו.
  126. ↑ פ"מ שם, ועי' קה"ע שם שמפרש הירושלמי שהסתירוהו בגופם, ועי"ש בשי"ק ד"ה אית שהק' ע"ז ממשנה שקלים פ"ד מ"ב שכבש שעיר המשתלח בא משיירי הלשכה, ועי' שיח יצחק שם.
  127. ↑ משנה יומא סו ב ושם סז א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  128. ↑ ע"ע תחומים וע' יום הכפורים ציון 211, ועי"ש ציון 219 שי"ס שאין איסור תחומים נוהג ביוהכ"פ.
  129. ↑ ע"ע.
  130. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  131. ↑ משנה שם.
  132. ↑ עי' ברייתא בגמ' שם סז א.
  133. ↑ ברייתא בגמ' שם.
  134. ↑ ברייתא שם, ועי"ש שהשיב ר' אלעזר בן ר' יוסי לר' יוסי, שע"י עירוב די בשתי סוכות בלבד במרחק ד' מיל מירושלים וד' מיל מהסוכה הראשונה, ובני ירושלים יערבו במרחק מיל וילווהו ב' מיל, ומקצת מבני הסוכה הראשונה יערבו במרחק מיל מסוכתם לכיוון ירושלים ועי"ז ילכו ב' מיל לכיוון ירושלים עד המקום שבני ירושלים מותרים ללוותו וילווהו משם לסוכה, ואחרים מבני הסוכה יערבו במרחק מיל לכיוון הצוק וילווהו ב' מיל לכיוון הצוק, ומקצת בני הסוכה השניה יערבו במרחק מיל לכיוון הסוכה הראשונה וילכו ב' מיל לכיוון הסוכה הראשונה עד המקום שבני הסוכה הראשונה מותרים ללוותו וילווהו משם לסוכה, ומקצת בני הסוכה יערבו במרחק מיל לכיוון הצוק וילווהו עד סמוך לצוק, ועי' תוס' רא"ש שם ד"ה סח, שאי"ז תשובה גמורה, שאם יעשו כן יוצרכו יושבי הסוכות להמתין זמן רב לביאת המשלח, שא"א להם לדעת מתי יבוא. ועי' גבו"א שם ד"ה וכולן, שר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי חולקים אם ליווי המשלח חשוב דבר מצוה, שלר' יוסי חשוב מצוה ולכך מערבין לו ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ע"ע ערוב תחומין, ולר' מאיר ור' יהודה הליווי אינו חשוב דבר מצוה ואין מערבין לו.
  135. ↑ ע"ע הנ"ל.
  136. ↑ ברייתא שם וגמ' שם בד', וכ"ד סתם משנה שם.
  137. ↑ ויקרא טז כב.
  138. ↑ תוי"ט שם פ"ו מ"ה.
  139. ↑ עי' מהרש"א וגבו"א ושיח יצחק דלהלן.
  140. ↑ עי' ציון 102. שיח יצחק שם ד"ה אלא. ועי' מהרש"א שם ח"א ד"ה חוץ, שאם יהיה אחר עמו בעת שמגיע לצוק נמצא שנשתלח שלא ביד איש עתי בלבד, וצ"ע מאי שנא הגעת השעיר לצוק מיתר הדרך שלא הקפידו בה שלא ילווהו אחרים.
  141. ↑ גבו"א שם ד"ה ומכל מקום, (ע"פ גמ' שם).
  142. ↑ עי' ברייתא שם (לגי' שלפנינו בד' ר' יהודה, וכ"ה בתוספתא שם פ"ג ה"ח) וגמ' שם בד', ומהרש"א וגבו"א ושיח יצחק שם בדעתם.
  143. ↑ תוס' רא"ש שם ד"ה בא; תו"י שם ד"ה בא. וצ"ל לדעתם, שאע"פ שלר' יהודה ור' יוסי יושבי הסוכה הסמוכה לצוק מלוים אותו עד סמוך לצוק ואין חוששים שיראו את הלשון בעת שיש לה להלבין, מ"מ אם יהיו בסוכה הנמצאת שם יותר יש לחוש שיראו את הלשון, וצ"ע.
  144. ↑ תוס' שם ד"ה רבי יהודה, בשם יש ספרים.
  145. ↑ עי' תוס' רא"ש ותו"י שבציון 143, ועי' תוס' שם שמצדדים כן.
  146. ↑ משמרות כהונה שם.
  147. ↑ ברייתא בגמ' יומא סז א, וכ"ד סתם משנה שם. ועי' רש"ש שם ד"ה מירושלים.
  148. ↑ ברייתא שם.
  149. ↑ עי' ציון 133.
  150. ↑ עי' ציון 136.
  151. ↑ עי' ציון 133.
  152. ↑ עי' ציון 142.
  153. ↑ עי' ציון 144.
  154. ↑ עי' ציון 134.
  155. ↑ עי' ציון 142.
  156. ↑ ברייתא שם, ועי' גי' התוס' שם ד"ה רבי יהודה.
  157. ↑ עי' משנה יומא סז א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  158. ↑ תו"י שם ד"ה לא נצרך בפי' שני, ועי' תוס' רא"ש שם ד"ה לא נצרך שמצדד כן. ולד' ראשונים אלו כשאין למשלח סכנת נפשות מחמת הרעב, אע"פ שאם לא יאכל לא יהא בכוחו לשלח את השעיר, אסור לו לאכול, עי' ציון 109.
  159. ↑ עי' ראשונים שבציון 110.
  160. ↑ עי' ציון הנ"ל וציון 112.
  161. ↑ ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  162. ↑ ברייתא שם.
  163. ↑ עי' ציון 67.
  164. ↑ עי' משנה יומא סז א, ועי' ברייתא בגמ' שם ובר"ה לא ב שתחילה לא היה הדבר כן אלא תקנה מאוחרת היא. ועי' תוס' רא"ש יומא סח ב ד"ה וקמ"ל, ותו"י שם ד"ה וקמ"ל, שהיינו לסוברים שמצות השילוח והכפרה אינן אלא בדחיית השעיר מהצוק, אבל לסוברים שמצות השילוח והכפרה הן מעת שהגיע השעיר למדבר, עי' ציון 68, אף לשון הזהורית מלבינה מיד כשמגיע השעיר למדבר, ואין טעם שתהא בצוק בעת דחיית השעיר, וצ"ע היכן היתה לשון הזהורית לדעה זו.
  165. ↑ משנה שם סז א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  166. ↑ עי' גמ' שם ורש"י שם ד"ה כיון.
  167. ↑ מהרש"א שם ח"א ד"ה כשנים, ועי"ש הטעם.
  168. ↑ ע"ע עבודת יום הכפורים.
  169. ↑ תוס' רא"ש יומא שם ד"ה חילק, בפי' ראשון; תו"י שם ד"ה חולק, בפי' ראשון.
  170. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 251 ואילך, ועי"ש ציונים 251 - 253 שי"ס שהאיסור מה"ת, ושם ציונים 252 - 256 שי"ס שהאיסור מדרבנן.
  171. ↑ ע"ע 243 - 247 וציון 742.
  172. ↑ עי' תוס' רא"ש שם בפי' שני; עי' תו"י שם בפי' שני, וע"ע הנ"ל שם.
  173. ↑ עי' ציון 14.
  174. ↑ עי' ציון 117.
  175. ↑ עי' חי' הגר"ח (הוצ' מישור) שקלים פ"ד מ"ב. וצ"ל לדעתו, שאע"פ שאין חיוב להשאיר את הלשון קשורה בשעיר עד שעת השילוח, שהרי מתחילה היו תולים אותה באולם, מ"מ כל שהלשון קשורה בשעיר מותר להוליכו עמה.
  176. ↑ משנה יומא סז א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  177. ↑ משנה יומא סז א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז.
  178. ↑ עי' ציון 144.
  179. ↑ עי' ציון 142.
  180. ↑ עי' ציון 129
  181. ↑ ע"ע התירו סופו משום תחלתו ציון 121, וע"ע תחומין. עי' רש"י שם ד"ה בא.
  182. ↑ עי' ציון 136.
  183. ↑ עי' רש"י שם. על הטעם שהתירו לו חכמים איסור תחומין אף לסוברים תחומין דאורייתא, ע"ע הנ"ל, עי' תו"י שם ד"ה בא וגבו"א שם ד"ה ומכל.
  184. ↑ עי' גבו"א ורש"ש דלהלן.
  185. ↑ ע"ע גזה ועבודה ציונים 25 - 34. גבו"א יומא מא ב ד"ה בראש.
  186. ↑ רש"ש שם סג ב ד"ה דאי. ועי' רעק"א שם ד"ה דאי, ששעיר המשתלח שנטרף נפדה, וע"ע טרפה (בעלי חיים) ציון 988 ואילך, אם בהמה הקדושה קדוה"ג שנטרפה נפדית.
  187. ↑ עי' משנה זבחים קיב א ורמב"ם מעה"ק פי"ט ה"ב ואילך, וע"ע העלאת חוץ ציון 124 ואילך.
  188. ↑ עי' רמב"ם שם פי"ח הי"א לגבי שחיטה בחוץ, ועי"ש פי"ט ה"ז ותורת הקודש ח"ב סי' נב אות ז בדעתו, לגבי הקטרה בחוץ.
  189. ↑ עי' ציון 44.
  190. ↑ ויקרא יז ד.
  191. ↑ השגות הראב"ד שם פי"ח שם, וכ"ה פשטות הברייתא שם קיג ב, ועי' בנו"כ שם ובס' המפתח מהד' פרנקל שם בישוב ד' הרמב"ם מהברייתא שם.
  192. ↑ עי' משנה שם קיב א וגמ' שם קיג ב; רמב"ם שם פי"ט שם.
  193. ↑ ע"ע מעילה. עי' רש"י מעילה יא ב ד"ה הניחא (וכ"מ ברש"י יומא נט ב ד"ה והרי), וכ"ד הקר"א שם ד"ה משום, והחלקת יואב או"ח סי' ז בהערה, וכ"מ בפשטות בגמ' מעילה שם, אבל עי' תוס' שם ד"ה והרי, שמעילה האמורה בגמ' שם לגבי תרומת הדשן היינו איסור הנאה גרידא, ואפשר שלדעתם אף מעילה האמורה שם בשעיר המשתלח אינה אלא איסור הנאה.
  194. ↑ שפ"א שם ד"ה איברי.
  195. ↑ ויקרא טז כב. יומא סז ב.
  196. ↑ עי' רש"י שם ד"ה דכתיב.
  197. ↑ גמ' שם.
  198. ↑ ויקרא שם שם. יומא שם ע"א וע"ב.
  199. ↑ רש"י שם ד"ה גזירה.
  200. ↑ עי' ציון 193.
  201. ↑ ע"ע מעילה.
  202. ↑ רש"י מעילה יא ב ד"ה הניחא.
  203. ↑ עי' תוס' זבחים עב א וקוב"ש ח"ב סי' כא אות ד בד'; קר"א מעילה יא ב ד"ה משום; חלקת יואב או"ח סי' ז בהערה; הגרי"ז בקונ' למס' יומא, וכ"ה לסוברים ששעיר המשתלח אין מועלים בו, עי' ציון 194.
  204. ↑ קר"א שם; חלקת יואב שם.
  205. ↑ רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ב.
  206. ↑ עי' ציון 195.
  207. ↑ מים חיים עבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ב ד"ה ואיברי; גבו"א יומא סז ב ד"ה לא.
  208. ↑ עי' ציון 68.
  209. ↑ עי' מים חיים שם.
  210. ↑ הגרי"ז בקונ' יומא.
  211. ↑ עי' ציון 198.
  212. ↑ מנ"ח מ' קפה אות י.
  213. ↑ יומא סד א; רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ה הי"ז.
  214. ↑ עי' גמ' שם ושפ"א שם ד"ה דחייתו. וע"ע אותו ואת בנו ציונים 81 - 82. ועי' ציון 30.
  215. ↑ שפ"א שם סז א, ועי"ש שכ"כ בד' תוס' שם סד א ד"ה דחייתו; אחיעזר ח"ב יו"ד סי' ז אות ד ד"ה ולמש"כ.
  216. ↑ מנ"ח מ' קפה אות י.
  217. ↑ עי' ציון 212.
  218. ↑ שפ"א שם; אחיעזר שם ד"ה וראיה; אבי עזרי אבוה"ט פ"ב ה"י.
  219. ↑ דברים יב כא.
  220. ↑ שפ"א שם; אבי עזרי שם.
  221. ↑ מנ"ח שם, ומשמע מדבריו שהיינו רק לסוברים שאיברי שעיר המשתלח אחר שנעשית מצותו מותרים בהנאה, עי' ציון 195, אבל לסוברים שאסורים בהנאה, עי' ציון 198, אסורים באכילה כנבילה, שאף איסור אכילה נתרבה לאיסור.
  222. ↑ ציון 255 ואילך.
  223. ↑ משנה שבועות ב ב; רמב"ם תשובה פ"א ה"ב.
  224. ↑ ויקרא טז כא.
  225. ↑ ע"ע יום הכיפורים ציון 1292.
  226. ↑ ציונים 1322 - 1325, 1347 - 1352.
  227. ↑ ויקרא טז לג.
  228. ↑ ברייתא שבועות יג ב, ועי' גמ' שם שכ"ד משנה שם ב ב.
  229. ↑ ברייתא שם, וע"ע פר יום הכפורים.
  230. ↑ שם שם ז.
  231. ↑ ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 746.
  232. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 751.
  233. ↑ ברייתא שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שעיר_המשתלח&oldid=139947"