אנציקלופדיה תלמודית:שקלים

הגדרת הערך - מצוה בכל שנה ושנה לתת מחצית השקל* לצורך עבודת הקרבנות*.

ערך זה דן במצות נתינת מחצית השקל. על פרשת שקלים שקוראים בה^[1] בשבת ראש חודש אדר, או בשבת שלפני ראש חודש, ע"ע ארבע פרשיות: פרשת שקלים^[2].

המצוה וחיובה

המצוה

מצות-עשה* מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל* - כסף^[3] - בכל שנה ושנה^[4], ליד הכהנים^[5], לצורך עבודת הקרבנות^[6], דהיינו קרבנות-צבור* ונסכיהם^[7], שנאמר: זה יתנו כל העֹבֵר על הפקֻדים מחצית השקל וגו'^[8], ונאמר: ונתנו איש כֹּפר נפשו לה' וגו'^[9], ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל ונתת אֹתו על עבֹדת אהל מועד^[10], כלומר הנה צויתיך כאשר תימנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד^[11]. וכן נאמר: מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי^[12], ודרשו: זו תרומת שקלים^[13], שמזה שנאמר בכל התרומות - שאר התרומות הנזכרות בכתוב^[14] - "תרומה" סתם, ובזאת כתוב "תרומתי", כלומר: תרומה שלי, מדוייק שמדובר על תרומת שקלים שהיו לוקחים ממנו קרבנות לגבוה^[15].

מצוה זו היא מצוה לדורות^[16], שנאמר: מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלם את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות^[17], יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית, אף על פי שלא ימנם^[18], וכן כתוב: והעמדנו עלינו מצו‍ֹת לתת עלינו שלִשית השקל בשנה - כי בימי עזרא הוסיפו על המטבעות, והיה חצי שקל של ימי משה, שלישית השקל^[19] - לעבֹדת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות הֶחדשים לַמועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו^[20], מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק-הבית*^[21].

מצוה זו נמנית במנין-המצות* כמצות עשה^[22].

על מטבע השקל* ושיעורו, ע"ע שקל. על קרבנות הציבור והנסכים ושאר הדברים הנקנים מהכסף שנאסף במצוה זו, ועל קרבנות הציבור שאין קונים מכסף זה, ע"ע תרומת הלשכה.

להרבות ולהמעיט

מחצית השקל*, נותנה כל אחד, בין עני בין עשיר^[23], והעשיר והדל מביאים שקלים בהשויה הנזכרת^[24], שנאמר: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השָּׁקל^[25], והטעם הוא, כדי שיהו שוים בכפרה^[26], שנאמר שם: לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹׁתיכם^[27],שתהיה יד כולם שווה בקרבנות הציבור^[28]. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה* חייב לשאול מן האחרים או מוכר כסות שעל כתיפיו ונותן מחצית השקל כסף^[29], שנאמר: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו'^[30].

יש מהראשונים שכתב שהנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, שהוא עובר בלאו הזה, שהכתוב הזה מניעה, שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות, לומר שבכך די לו, לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט, ואם כן שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר, ושקל הדל פחות, עבר בלאו^[31]. וכן כתבו ראשונים שיש המסתפקים בשני לאוין הנאמרים בשקלים, אם הם נכנסים במנין - המצוות - אם לא, והם: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט^[32]. ויש מהראשונים שהכריע למנותם במנין המצוות, כמצוה אחת של לא-תעשה*^[33]. ויש מהאחרונים שכתב שלפי זה ראוי למנותם כשתי מצוות^[34]. ורוב מוני המצוות לא מנו מצוות הנובעות מכתוב זה^[35].

נתינה בפעם אחת

שקלים הבאים בלשכה - בלשכת השקלים^[36] - אין מביאים שם אלא מטבע של חצי שקלים^[37], שאינו נותנו בפעמים רבות^[38], בפרעונות הרבה^[39], היום מעט ולמחר מעט^[40], אלא נותנו כולו - כאחת^[41] - בפעם אחת^[42], שנאמר: זה יתנו^[43], ודרשו: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו^[44], משמע שדוקא כזה, ואם כן ממילא שאינו יכול ליתן היום מעט ולמחר מעט, כיון שצריך ליתן מחצית השקל שלם^[45].

חיוב זה אינו אלא בעת הנתינה לגזבר, או לתיבה העשויה להטיל בה השקלים^[46], אך לעצמו ודאי שיכול להקדיש פרוטות או מעות ונעשו הקדש^[47], ובעת שצריך ליתנם לגזבר יחליפם על חצי שקל שלם של כסף^[48], שהפסוק אומר: זה יתנו^[49], כלומר בעת הנתינה, ולא בעת שמקדישם לעצמו^[50].

טעם המצוה

משרשי המצוה, כתבו ראשונים, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו - שהדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה^[51] - להעלות זכרון כולן על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו, ועליית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל^[52].

המקום והזמן שהמצוה נוהגת

החיוב של מחצית השקל אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים^[53], ובזמן שהוא חרב אינו נוהג^[54], כיון שאין קרבנות*^[55]. ובזמן שבית המקדש קיים נותנים את השקלים - כל ישראל^[56] - בין - העומדים^[57] - בארץ-ישראל* בין בחוץ-לארץ*^[58], שחובת הגוף הוא^[59], וכן שנינו שהקופה השלישית של השקלים ממנה היו תרומים בתרומת-הלשכה*^[60], היתה לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות^[61].

מצות מחצית השקל נוהגת בכל שנה ושנה^[62]. מן התורה זמנה בכל השנה, וחכמים קבעו לה זמן מוגדר^[63], ועל כך עי' להלן: הגבייה.

המבטל המצוה

העובר ואינו נותן מחצית השקל, ביטל עשה^[64], ועונשו גדול, שפירש עצמו מן הציבור, ואינו בכלל כפרתם^[65].

מצות עשה שהזמן גרמא

יש מהראשונים ואחרונים סוברים שנתינת מחצית השקל היא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*^[66], שכיון שמחצית השקל היא עבור הקרבנות, התלויים בזמן^[67], לכן נשים פטורות ממחצית השקל^[68]. ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שאינה מצות עשה שהזמן גרמא^[69], שאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלים לשנה אחרת^[70].

החייבים בה

ישראלים וגרים ועבדים משוחררים

הכל חייבים ליתן מחצית השקל^[71], ישראלים, גרים^[72] ועבדים משוחררים^[73]. ואף על פי שנאמר בפרשה: בני ישראל^[74], אף עבדים משוחררים בכלל, שהוא צורך כפרה, וכולם בני כפרה הם^[75]. גרים

ואף על פי שנאמר בתרומת אדנים: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה^[76], אין למעט מהמילים "בני ישראל" את הגרים, שכן בשקלים של קופות נאמר: מאת כל איש^[77], לרבות גרים^[78].

על משכון ישראלים, גרים ועבדים משוחררים, שלא נתנו מחצית השקל, עי' להלן: משכון^[79].

כהנים

כהנים^[80], אם חייבים במחצית השקל, נחלקו תנאים:

א) לדעת בן בוכרי - ויש גורסים: בן בוכרין^[81]. ויש גורסים: בן בוכריין^[82]. ויש גורסים: בן כוברי^[83]. ויש גורסים: בן כוברין^[84]. ויש גורסים: בן כובדי^[85]. ויש גורסים: בן בוזרי^[86]. ולדעת ר' יהודה^[87] - כהנים פטורים ממחצית השקל^[88]. ושני טעמים לדבר: א) נאמר: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תֵאכל^[89], והואיל והעֹמר* ושתי-הלחם* באים מתרומת-הלשכה*, היאך הכהנים אוכלים אותם^[90]. ב) נאמר: זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים^[91], כל שעבר על הפקודים יתן^[92], ושבט לוי לא נפקד^[93], שהם נפקדו לבדם, ולא נמנו במנין בני ישראל^[94]. או שדוקא אלה הפקודים שעברו לפני משה יתנו, אבל לא שבט לוי, שמשה הלך לאהליהם^[95].

ב) ולדעת רבן יוחנן בן זכאי - ותנא קמא^[96]. ור' נחמיה^[97] - כהנים חייבים במחצית השקל^[98]. ומספר טעמים לדבר: א) נאמר: זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים^[99], כל שעבר בים יתן^[100], ש"כל העֹבר"^[101] היינו^[102] כל העובר בים סוף^[103], כל ישראל שעברו בים^[104], כהנים ולויים וישראלים^[105], ואף הכהנים עברו הים, וכך משמעות הכתוב: כל העובר בים והוא על הפקודים, דהיינו מבן עשרים ולמעלה, שלא היו נמנים - בני ישראל שאינם משבט לוי*^[106] - פחות מבן עשרים^[107], ולשון "עֹבר" משמע מים^[108], ואף על פי שכמה תינוקות נולדו אחר שעברו הים, לא בא אלא לרבות כל שבט שעבר בים סוף^[109]. ונצרכו לדרוש לשון "עֹבר"^[110], משום שאותם שנמנו לבדם לא שייך בהם "העברה", שלא עברו לפני משה, אלא היה הולך ועומד על הפתח^[111]. ב) נאמר: זה יתנו^[112] - זה בגימטריא* שנים עשר^[113] -שנים עשר שבטים יתנו^[114], והיינו אף שבט לוי^[115], ואף הכהנים בכלל שבט לוי הם^[116]. יש מהראשונים שנראה מדבריהם, שזהו עיקר הלימוד^[117], והלימוד הקודם אינו אלא פירוש מחמת לימוד זה^[118]. ויש מהראשונים הסוברים שאין לימוד זה אלא אסמכתא*^[119]. ג) נאמר במחצית השקל: כֹּפר נפשו^[120], והכל צריכים לכך^[121]. ויש מהראשונים - לדעתם שהלימוד הקודם אינו אלא אסמכתא*^[122] - הסוברים שזהו עיקר הלימוד^[123]. ד) נאמר: ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל^[124], והנה שבט לוי הוא מבני ישראל^[125]. ואין ראיה מהעומר ושתי הלחם, שהכהנים אוכלים אותם^[126], שכפי שמצינו שיחיד חלוק מהציבור^[127], שחטאת* יחיד - שאירע בה פסול, שהיא^[128] - מתה^[129], אין חטאת הציבור - שאירע בה פסול^[130] - מתה^[131], אלא רועה עד שתיפול בה מום ומקריבים אחרת תחתיה^[132], לפי שאין חטאת ציבור - לסוברים כן^[133] - מתה^[134], אם כן יש לחלק בין מנחת יחיד למנחת ציבור^[135], מנחת יחיד קריבה - של כהן^[136] - כליל ואין מנחת ציבור קריבה כליל^[137], והם אלו ששיריהם נאכלים לכהנים ויש לכהנים חלק בהם^[138], ש"כליל תהיה"^[139] במנחת כהן לבד כתוב, אבל במנחת ציבור הולכים אחר הרוב^[140]. ואין ראיה מלשון "הפקֻדים"^[141], שיש לפרש כל העֹבר על הפקֻדים, שנפקדו, בין לבדם בין עם ישראל^[142], והרי בני אהרן התפקדו, אף על פי שלא נאמר בהם לשון פקידה, כמו גבי ישראל^[143] ולויים^[144], מכל מקום נמנו באותה פקידה, שנאמר: ואלה שמות בני אהרן^[145]. או ששבט לוי ובני אהרן נחשבים כענין אחד, ובשבט לוי נאמר לשון פקידה^[146]. או ש"על הפקֻדים"^[147] רצונו לומר: עם הפקודים, ו"על" רצונו לומר: אצל, כמו: ועליו מטה מנשה^[148]. ואף על פי שנאמר בפרשת אלה פקודי: וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' לכל העֹבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה וגו'^[149], בתרומת האדנים הוא שכתוב - שהרי שלוש תרומות היו^[150] - ובאותה תרומה לא היה שבט לוי, אבל בתרומה של קרבנות צבור הושוו בה כהנים לוים וישראלים^[151]. ולפי זה יש לפרש "הפקֻדים", דהיינו אלה שנפקדו במנין, אלא שנכתב בשל תרומת האדנים^[152].

אף לסוברים שכהנים פטורים ממחצית השקל^[153], כהן ששוקל אינו חוטא^[154], ואינו כמביא חולין לעזרה^[155], ואינו כמנחת יחיד^[156], שמביא ומוסר להם לציבור^[157], שכיון שנמסרה לציבור כמות שהיא נדבת ציבור^[158].

להלכה פסקו ראשונים שכהנים חייבים במחצית השקל^[159].

הכהנים, אף על פי שחייבים - לסוברים כן^[160], וכן הלכה^[161] - במחצית השקל, מכל מקום אין ממשכנים אותם, ועל כך, עי' להלן: משכון^[162].

לויים

לויים^[163], אם חייבים במחצית השקל, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא - ולדעת רבן יוחנן בן זכאי^[164]. ולדעת ר' נחמיה^[165]. ויש הסוברים כן אף בדעת בן בוכרי^[166] - חייבים במחצית השקל^[167]. ומספר טעמים לדבר: א) נאמר: זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים^[168], כל שעבר בים יתן^[169], ש"כל העֹבר"^[170] היינו^[171] כל העובר בים סוף^[172], כל ישראל שעברו בים^[173], כהנים ולויים וישראלים^[174], וכך משמעות הכתוב: כל העובר בים והוא על הפקודים, דהיינו מבן עשרים ולמעלה, שלא היו נמנים - בני ישראל שאינם משבט לוי*^[175] - פחות מבן עשרים^[176], ולשון "עֹבר" משמע מים^[177]. ואף על פי שכמה תינוקות נולדו אחר שעברו הים, לא בא אלא לרבות כל שבט שעבר בים סוף^[178], ואף שבט לוי נאמר בו לשון פקידה^[179]. ב) נאמר: זה יתנו^[180], שנים עשר שבטים בגימטריא*: זה^[181]. ג) נאמר: ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל^[182], והנה שבט לוי הוא מבני ישראל^[183]. ואף על פי שנאמר בתרומת אדנים: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה^[184], אין למעט מהמילים "בני ישראל" את הלויים, שכן בשקלים של קופות נאמר: מאת כל איש^[185] , לרבות לויים^[186].

ב) ולדעת ר' יהודה - ויש הסוברים כן אף בדעת בן בוכרי^[187] - הלויים פטורים ממחצית השקל^[188], שנאמר: זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים^[189], כל שעבר על הפקודים יתן^[190], ושבט לוי לא נפקד^[191], שהם נפקדו לבדם, ולא נמנו במנין בני ישראל^[192]. או שדוקא אלה הפקודים שעברו לפני משה יתנו, אבל לא שבט לוי, שמשה הלך לאהליהם^[193].

להלכה פסקו ראשונים שהלויים חייבים במחצית השקל^[194].

לסוברים - וכן הלכה^[195] - שהלויים חייבים במחצית השקל^[196], ממשכנים אותם, ועל כך עי' להלן: משכון^[197].

נשים

נשים^[198] פטורות ממחצית השקל^[199]. ובטעם הדבר נחלקו ראשונים ואחרונים: א) נאמר: כל העֹבֵר על הפקֻדים^[200], ואין אישה עוברת על הפקודים, שאף על פי שהיא - לסוברים כן^[201] - מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, שאישה פטורה ממנה^[202], הייתי חושב שמכיון שכתוב: כֹּפר נפשו^[203], חייבות, אם לא שכתוב: הפקֻדים^[204]. ב) נאמר: ונתנו איש כֹּפר נפשו^[205] - וגזרת-הכתוב* היא^[206] - איש, ולא אשה*^[207]. ג) נאמר: ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל^[208], ומזה המקום יתבאר, שאין זאת המצוה נוהגת בנשים, כי אינן מבני ישראל^[209]. ד) נאמר בתרומת אדנים: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה^[210], בני ישראל דוקא^[211]. ה) ויש מהראשונים סוברים הטעם, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה^[212].

על מצות נתינת מחצית השקל, שנחלקו בה ראשונים ואחרונים אם היא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, עי' לעיל: המצוה וחיובה^[213]. על אישה ששקלה מחצית השקל, מתי מקבלים ממנה, עי' להלן^[214]. על אישה שדרכה לתת מחצית השקל, שמכל מקום אין ממשכנים אותה, עי' להלן: משכון^[215].

עבדים כנעניים

עבדים כנעניים^[216] פטורים ממחצית השקל^[217]. אם משום שאינם חייבים אלא במצוות שנשים חייבות^[218] - והנשים פטורות ממחצית השקל^[219] - או משום שנאמר: ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל^[220], ועבדים אינם מבני ישראל^[221].

על עבד כנעני ששקל מחצית השקל, מתי מקבלים ממנו, עי' להלן^[222]. על עבד כנעני שדרכו לתת מחצית השקל, שמכל מקום אין ממשכנים אותו, עי' להלן: משכון^[223].

קטנים

קטנים פטורים ממחצית השקל^[224]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים דהיינו - כמו בכל המצוות^[225] - שאינו חייב עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה ומעלה ויביא שתי שערות^[226]. וכן אמרו בירושלמי שאין תובעים את הקטן אלא בשהביא שתי שערות^[227]. וכן יש הגורסים בירושלמי שאין ממשכנים את הקטן עד שיביא שתי שערות^[228]. ואף על פי שנאמר: כל העֹבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'^[229],אין כתוב זה אמור אלא בתרומת אדנים^[230], והכתוב בתרומת הקרבנות אומר: ונתנו איש כֹּפר נפשו^[231], כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל^[232].

ב) ויש מהראשונים סוברים שאינו חייב - מדאוריתא^[233] - במצות מחצית השקל עד שיהיה בן עשרים^[234], ואפילו הביא שתי שערות^[235], שנאמר: מבן עשרים שנה ומעלה^[236], ולדעתם הכתוב מדבר בתרומת הקרבנות^[237]. וכן יש הגורסים בירושלמי שאין ממשכנים את הקטן עד שיהיה בן עשרים^[238]. ומה שאמרו בירושלמי שתובעים את הקטן שהביא שתי שערות^[239], פירשו אחרונים, שהחיוב מן התורה אינו אלא מגיל עשרים, ומכל מקום מדרבנן חייב מגיל שלוש עשרה^[240].

קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל - אף על פי שלא היה מחוייב^[241] - שוב אינו פוסק^[242] אביו משהתחיל^[243], אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו^[244],

שכיון שהתחיל לחנכו באותה מצוה, שוב אינו נפטר^[245].

מת האב, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא ישקול על ידי עצמו^[246], ופירשו אחרונים דהיינו כשירש מאביו, שחובה חל על הנכסים^[247]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאם מת האב, אינו חייב הבן^[248].

על קטן ששקל מחצית השקל, מתי מקבלים ממנו, עי' להלן^[249]. על קטן שדרכו לתת מחצית השקל, שמכל מקום אין ממשכנים אותו, עי' להלן: משכון^[250]. ושם^[251], באיזה גיל ממשכנים אותו. על קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אם ממשכנים האב, עי' להלן: שם^[252].

אנדרוגינוס וטומטום

אנדרוגינוס* וטומטום*, נחלקו בהם אחרונים: יש הסוברים שהם פטורים ממחצית השקל^[253], משום שהם ממועטים ממחצית השקל, כפי שנשים ממועטות^[254] - לסוברים כן^[255] - ויש הסוברים שהם חייבים במחצית השקל, כמו כל מצות-עשה-שהזמן-גרמא* שהם חייבים מספק^[256], ועוד, שהוא ספק-ממון* עניים שספקו - לסוברים כן^[257] - להחמיר^[258].

על אנדרוגינוס וטומטום ששקל מחצית השקל, מתי מקבלים ממנו, עי' להלן^[259]. על אנדרוגינוס וטומטום שדרכו לתת מחצית השקל, שמכל מקום אין ממשכנים אותו, עי' להלן: משכון^[260].

חציו עבד וחציו בן חורין

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* חייב במחצית השקל, אפילו ל"משנה ראשונה" שאין כופים את רבו לשחררו^[261], מצד חלק בן חורין שבו^[262].

קבלה מהפטורים והספק פטורים

נשים ועבדים וקטנים - אף על פי שפטורים ממחצית השקל^[263] - אם שקלו מקבלים מידם^[264], ובתנאי שימסרום לציבור לגמרי^[265], שלא יהיה קרבן ציבור קרב משל יחיד^[266]. וכן הדין באנדרוגינוס* וטומטום*, אף לסוברים שהם חייבים מספק במחצית השקל^[267], שכיון שהוא ספק, עבור הציבור יש להחמיר בספק, ואי אפשר לקחת מהם, שהוא קרבן ציבור הקרב משל יחיד, ולכן אין מקבלים מהם אלא אם כן מסרו לציבור^[268].

גוים

הגוים^[269] שנתנו מחצית השקל אין מקבלים מהם^[270], ששקלים של ישראל היו מקריבים מהם תמידים ומוספים ושאר קרבנות ציבור, שכל קרבנות הציבור לא היו מקריבים אלא מתרומת-הלשכה*, ששם - בלשכת השקלים^[271] - היו מונחים השקלים שבכל שנה ושנה^[272], ומנין שאין מקבלים שקלים מהגוים לצרף אותם יחד עם שקלי ישראל לקנות מהם תמידים^[273], אפילו אם מסרו אותם לציבור^[274], שנאמר: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה^[275], אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי^[276], שאר כל קרבנות הציבור^[277] מנין^[278], שאין מקבלים שקלים מהגוים לצרף אותם יחד עם שקלי ישראל לקנות מהם קרבנות-צבור*^[279], אפילו אם מסרו אותם לציבור^[280], תלמוד לומר: מכל אלה^[281], שאם לא חוזר אלא על בעל מום, "מאלה" היה לו לומר, ובאומרו "מכל אלה" חוזר לכל מה שאמרנו, בין בעלי מומים בין תמימים, ששניהם נזכרו למעלה מזה, תמימים, שנאמר: תמים יהיה לרצון^[282], ונאמר: תמים זכר^[283], ובעל מום: כל אשר בו מום לא תקריבו^[284], ועל כולם אמר: מיד בן נכר מכל אלה לא תקריבו^[285], ולקרבנותיהם אי אפשר לדרשו, שהרי ריבינו שמקבלים קרבנות מהגוים^[286], ואם כן לא נאמר אלא להקריב בהם קרבנות צבור^[287]. וזה מקרא מחוייב הדרשה, שהיה די באומרו ומיד בן נכר לא תקריבו אלה, ולפיכך באנו הפירוש המקובל, כי לחם אלהיכם רומז לתמיד^[288], ופירוש הכתוב: ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם^[289], ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלהיכם "ומכל אלה", כלומר, ולא תקריבו אלה, כי משחתם בהם מום בם^[290], ואמר "לכם", ללמד שאם נקבל מהם שקלים יפסלו התמידים ולא יירצו לנו, מפני שחלקם פסל את הכל^[291]. וכן הוא מפורש על ידי עזרא, שנאמר: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו^[292]. ואף על פי שכתוב בקרבנות: איש איש^[293], לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל^[294], נאמר בבנין המשכן: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה^[295].

רוב מוני המצוות לא מנו איסור זה במנין-המצות*^[296], שלדעתם איסור קבלת שקלים מן הנכרים הוא אחד מדקדוקי מצות נתינת שקלים ולא יבוא במנין^[297]. ויש ממוני המצוות שמנו מצוה זו כלא-תעשה*^[298], שלדעתם גם מניעה זו תימנה בכלל מצות לא תעשה^[299].

כותים

במשנה שנינו: הכותי^[300] ששקל, אין מקבלים ממנו^[301], וכן הוא מפורש על ידי עזרא, שנאמר: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו^[302]. וביארו בירושלמי שזהו לדעת התנאים הסוברים - וכן הלכה בזמן הזה, לאחר גזירת התנאים^[303] - שהכותים כגוים^[304] - והגוים, אין מקבלים מהם שקלים^[305] - ויש מהאחרונים המפרשים שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי, ולדעת ר' לעזר אין מקבלים שקלים מן הכותים אף לסוברים שכותי הוא ישראל לכל דבר^[306], וגזרת-הכתוב* היא, משום שמהשקלים נוטלים בתרומת-הלשכה* אף לבדק-הבית*^[307] ואין להם חלק בבנין בית-המקדש*, כמפורש על ידי עזרא^[308].

הגבייה

ההכרזה

באחד באדר* משמיעים - דהיינו מכריזים^[309], כמו שנאמר: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית^[310], ונאמר: וַיְשַׁמע שאול את העם^[311] - על השקלים^[312].

הכרזה זו, דהיינו שבית-דין* שולחים בכל ערי ישראל ומכריזים^[313]. ויש מהראשונים המפרש שבית דין שבכל עיר ועיר מכריזים לבני עירם ולכפרים שסביבותיה^[314].

הטעם שההכרזה נעשתה באחד באד, לפי שבאחד בניסן* צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה^[315], הלכך מקדימים - שלושים יום, דהיינו^[316] - מאחד באדר, להכריז על השקלים^[317].

יש מהראשונים המפרשים בירושלמי: מנין שצריך לזרז את ישראל להביא חובות המוטלים עליהם, ואין סומכים לומר שיביאום מעצמם^[318], שנאמר: ויתנו קול ביהודה ובירושלם^[319]. וכעין זה יש מהאחרונים מפרשים, שלמרות שמצוה זו מוטלת על כל ישראל, נהגו מימות נביאים ראשונים להכריז, כפי שנאמר: ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר^[320]. ויש מהראשונים מפרשים שהראיה מהכתוב אינה אלא רמז שמכריזים על השקלים בירושלים ובשאר מקומות שבארץ ישראל^[321]. ויש מהראשונים מפרשים שהירושלמי בא ללמדנו שלשון הכרזה היינו: ויתנו קול^[322].

בטעם שהיו מקדימים שלושים יום, נחלקו ראשונים: יש המפרשים שהוא משום שדורשים בהלכות פסח קודם לפסח* שלושים יום, ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שדורשים שתי שבתות קודם לפסח, יש להכריז באחד באדר, משום שבחמישה עשר בו השולחנות יושבים^[323]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם - לסוברים שבית דין היו שולחים בכל ערי ישראל^[324] - כדי שילך השליח ט"ו יום מירושלים ויגיע לנהר פרת, ויבוא ט"ו יום^[325], והיו משלחים השליחים לפי עיכוב הדרך^[326].

בני בבל, יש שפירשו בירושלמי שהיו מכריזים מקודם זמן זה, לפי ריחוק מהלכם^[327], והיו משמיעים על שקליהם מראשו של חורף^[328], כדי שיביאו ישראל שקליהם בעונתם ותיתרם תרומת-הלשכה* מן החדשה בזמנה באחד בניסן^[329]. ויש שפירשו שמסקנת הירושלמי להיפך, שלא היו משמיעים מקודם זמן זה^[330], שמא יגיעו קצת שקלים חדשים ליד כהנים ויקריבו מהם קודם ניסן, ואנו צריכים בניסן תרומה חדשה^[331], והיא אינה חדשה^[332].

אם עוברה השנה^[333], מכריזים על השקלים בראש חודש אדר השני^[334], שאם מכריזים באדר הראשון יש שישים ימים עד לראש חודש ניסן^[335], ועל ידי כך יתעצלו מלהביא שיאמרו עדיין יש לנו זמן הרבה או שישכחו ונמצא שיבאו לידי איחור זמן הקבוע לכך^[336].

עוברה השנה, והכריזו על השקלים בראש חודש אדר, והתברר שהוא אדר הראשון, צריך להכריז באדר השני^[337], שאם מכריזים באדר הראשון יש שישים ימים עד לראש חודש ניסן^[338].

תחילת הגבייה

הכרזה זו, שהיו מכריזים באחד באדר^[339], נחלקו במהותה ראשונים: יש מפרשים שההכרזה היא שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן^[340], ולא היו גובים מראש חודש אדר, אלא מחמישה עשר בו^[341]. ויש מפרשים שההכרזה היתה שיביאו שקליהם למקדש^[342], וכן אמרו במדרש שהיו מתחילים לגבות מראש חודש אדר^[343].

הושבת שולחנות

בחמישה עשר באדר*, שולחנות - מחליפי כספים^[344] - היו יושבים במדינה^[345]. ובמהות הושבת השולחנות נחלקו ראשונים: א) לסוברים שמראש חודש אדר היו מכריזים להכין את מחצית השקל^[346], בחמישה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעים בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן^[347], והיו השולחנים מסדרים את השלחנות כדי שיהיו המטבעות מצויים לכל להחליף לצורך שקליהם^[348], ולדעתם כל ארץ ישראל לבד ירושלים נקראת "מדינה"^[349], ש"מדינה" היינו כל מדינות ישראל^[350]. ב) ולסוברים שמראש חודש אדר היו גובים את מחצית השקל^[351], בחמישה עשר בו היו יושבים בירושלים^[352], בעלי מטבעות, המחליפים שקלי כסף בפרוטות^[353], והיו מחליפים מחצית השקל לאנשים שמביאים כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם יוצאים למחצית השקל^[354], ולדעתם "מדינה" היינו ירושלים^[355]. והושיבום מחוץ לבית-המקדש*, מפני הטמאים שאין נכנסים לעזרה, ואף לא בהר-הבית*, כגון זב* ובעל-קרי*, המשולחים חוץ לשני מחנות^[356].

הישיבה במקדש

בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש^[357] לגבות^[358]. משישבו במקדש התחילו למשכן^[359], שמכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וממשכנים אותו^[360], ועל כך, עי' להלן: משכון.

במהות הישיבה במקדש, נחלקו ראשונים: א) לסוברים ש"מדינה" שישבו בה בחמישה עשר באדר^[361] היינו ירושלים^[362], היו יושבים בבית-המקדש*^[363]. והיו יושבים שם לסימן שכבר קרב זמן לתרום את הלשכה^[364], כי היה זמן קרב^[365], ולא היה להם זמן אלא ארבעה ימים^[366], התחילו לישב במקדש כדי שימהרו להביא^[367], שמאותו היום מתחילים למשכן את המעכבים^[368]. ב) ולסוברים שב"מדינה" היינו כל ערי ישראל מלבד ירושלים^[369], "מקדש" היינו ירושלים^[370]. או ש"מקדש" לאו דוקא, אלא בירושלים סמוך למקדש בהר-הבית*, והיו מחליפים מעותיהם במעות הניתנות בירושלים^[371]. והיו יושבים בירושלים, שבני הכפרים שהיו סמוכים לירושלים מחליפים שם^[372]. או שאף על פי שהתקינו שיהו כל המעות יוצאות בירושלים, מפני כך^[373] - שהיו מביאים לירושלים שקלים מכל המקומות^[374], והיו שם הרבה מיני מטבעות^[375] - מכל מקום מטבע ירושלים היה נוח להם להביא, ומאלו היה נוח להם לשקול, שיהא מזומן לקנות הקרבנות^[376].

על סדר הלקיחה מהשקלים, לצורך הקרבנות, ע"ע תרומת-הלשכה*.

שופרות השקלים

כשם שהיו שופרות* במקדש - שלוש עשרה שופרות^[377], תיבה בצורת שופר, רחבה בשוליה ופיה צר מלמעלה^[378] - כך היו במדינה^[379], כדי שישליכו לתוכם^[380], ולא יהיה אפשר ליקח מהם בנחת^[381]. ונחלקו ראשונים: א) לסוברים ש"מדינה" שישבו בה בחמישה עשר באדר^[382], היינו כל ערי ישראל מלבד ירושלים^[383], השופרות הללו היו בכל מדינה ומדינה^[384], דהיינו בכל עיר ועיר^[385], בשאר ערי ישראל מלבד ירושלים^[386]. ב) ולסוברים ש"מדינה" היינו ירושלים^[387], השופרות הללו היו בירושלים^[388]. ג) ויש מהראשונים שפירש ש"מדינה" שישבה בה בחמישה עשר באדר, היינו כל ערי ישראל מלבד ירושלים^[389], והשופרות שהיו במדינה, היינו בירושלים^[390].

השופרות שהיו מחוץ למקדש, כתבו ראשונים שהם שנים, אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו, והשנייה מניחים בה שקלי שנה שעברה, שגובים ממי שלא שקל בשנה שעברה^[391]. ויש מהאחרונים המפרשים בירושלמי, שלא היה מחוץ למקדש אלא שופר אחד לשקלים חדשים בלבד^[392].

בשלוש עשרה השופרות שהיו במקדש, שנים מהם היו לשקלים^[393], ומנין שעשו שופרות לשקלים במקדש, שנאמר: ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנֻהו בשער בית ה' חוצה^[394], ונאמר: ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקֹב חֹר בדלתו ויתן אֹתו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שֹׁמרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'^[395], והיו עומדים בעזרה, וכל אחד מביא שקל וזורק בו^[396]. על שופר אחד היה כתוב: "תקלין חדתין" ועל אחד "תקלין עתיקין"^[397], "תקלין חדתין", שבכל שנה ושנה, ו"עתיקין", מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה^[398].

צירוף למטבע זהב

בני העיר ששולחים שקליהם לירושלים^[399], וקבצו שקליהם^[400], מצרפים שקלים - יכולם להחליפם^[401] - דרכונות - ויש גורסים: לדרכונות^[402]. ויש גורסים: לדרבונות^[403]. ויש גורסים: דרבונות^[404]. ויש גורסים: לדרבונים^[405]. ויש גורסים: לטירכונו^[406] - מפני משאוי הדרך^[407], להקל מעליהם משאוי הדרך^[408].

דרכנות היינו מטבע של זהב^[409], כפי שנאמר בעזרא: זהב דרכמונים^[410], ונקרא "דרכנות" שטובים לדרך^[411]. אבל לא יחליפו השקלים בזהב שאינו טבוע, שמא יוזל ויפסיד ההקדש*, אבל זהב טבוע אינו מצוי שישתנה השער^[412]. וכן לא יחליפו השקלים במרגלית, שמא תזיל המרגלית ונמצא ההקדש מפסיד^[413], והוא הדין לכל שווה כסף^[414].

יש מהראשונים מפרשים בירושלמי שב"תקלין עתיקין" - שקלים שנגבו עבור השנה שעברה^[415] - מותר לקנות מרגלית, ואין חוששים שמא תזול, שאין באים - לצורך הקרבנות* - אלא לחומת העיר ומגדלותיה^[416].

ברכה

ברכת-המצוות*, אם נאמרת על קיום מצות נתינת מחצית השקל, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין מברכים על נתינת מחצית השקל, משום שאין נותנים לה' משלו כלום^[417], שנאמר: לה' הארץ ומלואה^[418], וכן הוא אומר בדוד - כשהקדיש הכסף והזהב לבית המקדש^[419] - כי ממך הכל ומידך נתנו לך^[420]. ויש סוברים שמברכים על מצוה זו, וברכתה: אשר קדשנו במצותיו וצונו לתת מחצית השקל^[421].

על המצוות שאין מברכים עליהם, משום שבהם האדם נותן דבר שאינו שלו, ע"ע ברכת המצוות^[422].

נגנבו השקלים או אבדו

לאחר תרומת הלשכה

בני העיר ששלחו את שקליהם - ביד שליח* להוליכם ללשכה^[423] - ונגנבו - מן השלוחים^[424] - או שאבדו, אם נתרמה התרומה - תרומת-הלשכה* בשלוש קופות מן השקלים שנגבו^[425] - נשבעים לגזברים^[426], וההפסד להקדש*^[427].

ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שתרמו הקופות קודם שנודע שאבדו^[428]. ויש מפרשים שתרמו הקופות קודם גניבה ואבידה^[429].

בירושלמי אמרו - וכן נראה מדברי ראשונים^[430] - שאין הדברים אמורים אלא לדעת הסוברים שתורמים תרומת הלשכה על הגבוי ועל העתיד לגבות^[431], אבל לסוברים שאין תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות^[432], אין הדין כן^[433], לפי שאלו ששלחו שקליהם ולא באו, אינם בכלל התרומה, ואם כן לעולם ברשותם הם שאבדו^[434], ואפילו נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר, והם שוקלים אחרים תחתיהם^[435].

יש מהראשונים מפרשים בירושלמי שהדברים אמורים בשקלי שנה זו, אבל ב"תקלין עתיקין" - שקלים שנגבו עבור השנה שעברה^[436] - לא חשו חכמים להיות נשבעים לגזברים^[437].

קודם תרומת הלשכה

תרמו הלשכה - קודם ידיעת הגניבה והאבידה, לסוברים כן^[438]. או קודם גניבה ואבידה, לסוברים כן^[439] - נשבעים לבני העיר^[440], ובני העיר שוקלים תחתיהם^[441].

שומר שכר ושומר חינם

שליח זה שנגנב או אבד ממנו, נחלקו בו אמוראים: א) לדעת שמואל ורבה - ולדעת ר' אבא בירושלמי^[442] - היינו שומר-שכר*^[443] - במקרה שפטור כיון שהוא דבר שאי אפשר להציל^[444] - כגון שנגנבו בלסטים מזוין, או שאבדו כשטבעה ספינתו בים^[445], והשבועה איננה להיפטר מתשלומים, אלא כדי ליטול שכרם נשבעים שאינם ברשותם וגובים שכרם^[446]. ב) ולדעת ר' אלעזר - וכן יש הסוברים בירושלמי^[447] - דין זה אמור בשומר-חנם*^[448], שפטור מגניבה ואבידה, ונשבע שלא פשע^[449], אבל בשומר-שכר* אין הדין כך^[450], שיפטור עצמו בשבועה, שהרי חייב בגניבה ואבידה^[451], ולכן משלם^[452]. ואף על פי שאין נשבעים על ההקדש*^[453], שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות^[454].

אף לדעת הסוברים שמי שהפריש שקלו ואבד, אינו חייב לשקול שקל אחר תחתיו^[455], ביארו בירושלמי שהיא תקנת חכמים^[456], שלא יזלזלו בהקדשות וישלחו אותם על ידי שליח, אלא כל אחד יביא שקלו בעצמו לשם, שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו^[457].

להלכה פסקו ראשונים, שדין זה הוא כששלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס, כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, ולכן אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורים, שמה היה להם לעשות, הרי לא מסרום אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה, והאונס אינו מצוי^[458]. אבל בשומר חינם, אפילו משנתרמה התרומה נשבעים לבני העיר, ובני העיר חייבים^[459] לתת שקליהם פעם אחרת^[460], מפני שפשעו במה ששלחו ביד שומר חינם^[461].

נמצאו או שהחזירום

נמצאו - השקלים - או שהחזירום הגנבים, אלו ואלו שקלים, ואין עולים להם לשנה הבאה^[462]. אין אלו ואלו נופלים ל"תקלין חדתין" - לשופר של שקלי שנה זו^[463] - משום שנאמר: העשיר לא ירבה^[464], אלא הראשונים נופלים ל"תקלין חדתין" והשניים ל"תקלין עתיקין"^[465] - שקלי השנה הקודמת^[466] - ונחלקו אמוראים בירושלמי: יש סוברים שהשקלים הראשונים הם אלו ששילחו בני העיר תחילה^[467], לשקלים^[468], היינו אותם שאבדו ונמצאו^[469], והשקלים ששקלו תחתיהם הם אחרונים הנופלים לתקלין עתיקין^[470]. ויש סוברים שהשקלים הראשונים הם אלו שהגיעו לידי גזברים תחילה^[471], והשאר נופלים לתקלין עתיקין^[472].

להלכה הסתפקו ראשונים אלו הם השקלים הנופלים ל"תקלין חדתין" ולא הכריעו^[473].

הפריש שקלו ואבד

הפריש שקלו ואבד, נחלקו בו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' יוחנן - ור' חלקיה בשם ר' אחא^[474] - חייב באחריותו עד שימסור לגזבר*^[475], וצריך לשקול שקל אחר^[476], שאדם חייב באחריות שקלו^[477], שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלִשית השקל בשנה לעבֹדת בית אלהינו^[478], שמזה שנאמר "עלינו" כמי שמטיל הדבר על כתפו^[479]. ולדעת ר' שמעון בן לקיש הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא^[480], ואינו חייב באחריותו^[481].

מחלוקת זו, פירשו ראשונים ואחרונים שאמורה, קודם שנתרמה התרומה^[482], אבל אם אבד השקל לאחר שנתרמה התרומה, מכיון שתורמים על העתיד לגבות - לסוברים כן^[483] - בשעה שהפריש שקלו, הרי הוא קודש והבעלים פטור^[484]. ויש מהאחרונים סוברים שלסוברים שחייב באחריותו, חייב באחריותו אפילו לאחר שנתרמה תרומה^[485].

להלכה פסקו ראשונים שמי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר^[486].

המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו, ולא הספיק להקריב עד שנמצא הראשון, והרי שניהם עומדים, זה וזה שקלים, הראשון יפול לשופר של "תקלין חדתין" - שקלי שנה זו^[487] - והשני יפול לשופר של "תקלין עתיקין"^[488], שקלי השנה שעברה^[489].

משכון

החייבים במחצית השקל - מלבד הכהנים^[490] - כל מי שלא יתן ממשכנים אותו ולוקחים עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו^[491]. את מי ממשכנים, לוים - החייבים במחצית השקל, לסוברים כן^[492], וכן הלכה^[493] - וישראלים גרים^[494] ועבדים משוחררים^[495] - החייבים במחצית השקל^[496] - אבל לא נשים^[497] ועבדים^[498] וקטנים^[499], שכל מי שאינו חייב בשקלים^[500], אף על פי שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנים אותו^[501].

בתחילת זמן המשכון, נחלקו הגירסאות בירושלמי: יש הגורסים, שאין ממשכנים את הקטן עד שיביא שתי שערות^[502]. ויש הגורסים, שאין ממשכנים את הקטן עד שיהיה בן עשרים^[503]. ויש הגורסים שאין ממשכנים את הקטן אף על פי שהביא שתי שערות^[504].

קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל, ששוב אינו פוסק^[505], אם ממשכנים אותו, עי' להלן^[506].

טעמו

בטעם המשכון אמרו בתוספתא, משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו, כך אמר הקדוש ברוך הוא: משכנו ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות הציבור קריבים מהם, מפני שקרבנות הציבור מרצים ומכפרים בין ישראל לאביהם שבשמים, וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר - שמכפרת - שנאמר: ולקחת את כסף הכפֻּרים מאת בני ישראל וגו'^[507].

יש מהראשונים הסובר שאין ממשכנים אלא את יושבי ירושלים^[508].

כהנים

הכהנים, אף על פי שחייבים - לסוברים כן^[509], וכן הלכה^[510] - במחצית השקל^[511], אין ממשכנים אותם - לעולם^[512] - מפני דרכי-שלום*^[513], אלא כשיתנו מקבלים מהם ותובעים אותם עד שיתנום.

בירושלמי אמרו שיש לפרש המשנה שאין ממשכנים את הכהנים מפני דרך הכבוד^[514]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שלדעת הירושלמי יש לשנות הגירסא במשנה, ולגרוס: מפני דרך הכבוד^[515], ולכן לא נמנה במשנה בדברים שאמרו שם מפני דרכי שלום^[516]. ויש מפרשים שהירושלמי מפרש את המשנה, שמפני דרכי שלום דהיינו מפני דרך הכבוד^[517]. וכן פירשו ראשונים במשנה, שמפני דרכי שלום, היינו שלפי שעבודת הקרבנות עליהם^[518], חולקים להם כבוד וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם^[519]. ואפילו יעכבו ולא יתנו, בית דין מתנה עליהם שיהיה להם חלף עבודתם כמו שנותנים מתרומת-הלשכה* לשאר עושי מלאכת הקודש^[520]. וביארו אחרונים, שאם הטעם שאין ממשכנים הכהנים מפני דרכי שלום אם כן אין למשכן אף ישראלים, שלגביהם מצינו שתיקנו חכמים בכל מקום מפני דרכי שלום^[521], אבל מפני הכבוד מצינו שחולקים כבוד לכהנים יותר מישראלים, אם משום וקדשתו^[522], או משם שעבודת הקרבנות עליהם^[523].

משכון אב עבור קטן

קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל, ששוב אינו פוסק^[524], כתבו ראשונים שממשכנים אותו^[525]. ומהאחרונים יש שכתב שאין ממשכנים אותו^[526].

אנדרוגינוס וטומטום

אנדרוגינוס* וטומטום*, אף לסוברים שהם חייבים מספק במחצית השקל^[527], אין ממשכנים אותם, שכיון שהוא ספק, עבור הציבור יש להחמיר בספק^[528].

מת לאחר הפרשה

הפריש מחצית השקל ומת, כתבו אחרונים שיש שעבוד נכסים^[529], ואפילו מת גובים מיורשים^[530].

הערות שוליים