אנציקלופדיה תלמודית:שקל;סלע

הגדרת הערך - מטבע אשר משמש בדיני התורה וכן בדברי חכמים בנוגע לתשלומים וחיובים שונים.

פתיחה

ערך זה עוסק במהותו וטיבו של מטבע זה, הנקרא בתורה "שקל" ובדברי חכמים "סלע", בנוגע להיותו שיעור לתשלום חובות שונים וקיום מצוות מסוימות. על מהות השקל כיחידת משקל בדיני התורה, ע"ע מדות ומשקלות (א): משקלות ובנספח שם. על המדידה בשקל כמדת שטח, ע"ע הנ"ל. על המטבע הנקרא בדברי חכמים "שקל", שערכו היה חצי שקל ושמש למצוות מחצית השקל, ע"ע מטבעות וע' שקלים.

הסלע - שקל במקרא

עניינו במקרא

השקל נזכר במקרא כשיעור ששימש למסחר ותשלום כבר בתקופת האבות, כגון בתשלום קניית מערת המכפלה מעפרון על ידי אברהם אבינו^[1], ועד תקופת הנביאים^[2]. כמו כן נזכר השקל במקרא בדינים רבים כשיעור התשלום בדינים שונים, בין בתשלומי ממון, כגון שלושים-של-עבד*^[3], ובין במצוות וחובות, כגון ערכין^[4]* ופדיון הבן*^[5]. ויש ראשונים שכתבו שמשה רבינו היה מלך וקבע לישראל את מטבע השקל^[6]. השקל נזכר במקרא גם בחלקיו, כגון חצי, שליש, ורבע השקל^[7]. פעמים משמש השקל במקרא במשמעות יחידת משקל^[8], על יחידת המשקל הנקראת שקל, ע"ע מדות ומשקלות (א): משקלות ובנספח שם.

השם: שקל

השם שקל נגזר מתיבת משקל^[9], ויש ראשונים שכתבו שהוא על שם שמטבע השקל הוא שלם במשקלו, שאין בו פחת ולא כסף סיגים^[10].

השם: שקל הקודש

השקל נקרא לפעמים במקרא "שקל הקודש"^[11], וכתבו ראשונים שמשום שמשקלי הערכין ופדיון הבן במטבע ההוא, וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, וכן שקלי המשכן היו במטבע זה, על כן קראו הכתוב שקל הקדש^[12], שהמצוות הן עיקר הקדושה ויש במיעוטן צורך למטבע זה^[13].

כסף במקרא

כל מקום שנאמר בתורה "כסף" לגבי מניין כסף קצוב, כגון כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע, הכוונה לשקל של תורה^[14]. אבל כסף האמור בתורה בלא קצבה ומניין, כגון מה שנאמר" כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר^[15], אין הכוונה לשקלים^[16].

השקל - כסף במשמעותיו השונות

כלל אמר רבי חנינא, כל מקום שנאמר "כסף" סתם - ובירושלמי אמרו כן על מקום שנאמר שקלים^[17] - כשהוא אמור בתורה^[18], הכוונה לסלע^[19], וכשהוא אמור בנביאים^[20], הכוונה לליטרים^[21], ובכתובים^[22] הכוונה לקנטרים^[23], חוץ מהכסף המוזכר בפרשת אברהם ועפרון שאף בו הכוונה לקנטרים, שנאמר: ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר^[24], כלומר תשלום המקובל בכל מקום בתורת שקלים^[25], והרי יש מקום שקוראים לקנטרים שקלים^[26], הלכך הוצרך לשלם לו בשיעור שמתקבל כשקלים אף במקום ההוא^[27]. בירושלמי אמרו שלדעת ר' יוחנן הכסף האמור בנביאים אינו ליטרים אלא שווה פרוטה^[28].

השם: סלע

מטבע הנקרא סלע, הנזכר בדברי חכמים במקומות רבים, הוא שווה לאותו מטבע הנקרא שקל במקרא^[29], ויש מן הראשונים שכתבו שאותו מטבע הנקרא שקל, שמו בארמית הוא סלע^[30]. ויש מן הראשונים שנראה בדבריהם שסלע הוא שם מטבע שהיה נהוג בזמן בית שני, וכשהוסיפו חכמים על השקל^[31], העמידוהו על שיעור מטבע זה הנקרא סלע, ונמצא שלאחר ההוספה המטבע סלע זהה למטבע שקל שבדיני התורה^[32].

ערכו ביחס לשאר המטבעות

ערך השקל בייחס לשאר המטבעות לפני הייסוף, היה עשרים מעה^[33], שנאמר: עשרים גרה יהיה השקל^[34], וגרה היינו מעה^[35].

המצוות שנאמרו בשקלים: מחצית השקל

מצוות שקלים*, שהוא החיוב לתת תרומה למקדש כל שנה, נקבע בשקלים, שנאמר: זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש^[36]. אף לדעת הסוברים שנותנים חצי של מטבע הכסף הגדול ביותר היוצא באותה שעה^[37], נקבע שיעור התרומה בשקלים, שלא לפחות משיעור מחצית השקל^[38].

ערכין

חיוב האומר ערכי עלי, שקבעה תורה ערך קבוע לזכר ולנקבה לפי גיל הנודר, נאמר בפרשת ערכין* בשקלים, מבן עשרים עד בן שישים, חמישים שקלים לזכר ושלשים לנקבה, ומבן חמש שנים ועד בן עשרים, עשרים שקלים לזכר ועשרה לנקבה, ומבן חודש ועד בן חמש שנים, חמשה שקלים לזכר ושלושה לנקבה^[39].

שדה אחוזה

פדיית שדה-אחוזה*, שקבעה בו תורה שיעור לבא לפדות את שדה אחוזתו שהקדיש לה', נקבע בשקלים, שנאמר: זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף^[40].

פדיון הבן

מצוות פדיון הבן*, לפדות כל בכור בישראל ולתת תמורתו לכהן, קבעה התורה ערכו בשקלים, שנאמר: בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש^[41]. על שיעור זה אם הוא משתנה לפי ייסוף השקל או שלעולם הוא כערך השקלים שהיו בימי משה, עי' להלן: הייסוף^[42].

בקרבנות

איל אשם שחייבה, נקבע שיעורו בשני שקלים, שנאמר: והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם^[43], ואשם הבא מן הכבש, ערכו סלע אחד^[44].

חיובי ממון בשקלים: שלשים של עבד

חיוב תשלום שלושים-של-עבד*, שחייב לשלם מי שנגח שורו את עבדו של חברו לאדונו, קבעה תורה בשקלים, שנאמר: כסף שלשים שקלים יתן לאדניו^[45].

מוציא שם רע

חיוב המוציא-שם-רע* על אשתו, ואומר שזינתה תחתיו בעודה מאורסת לו, קבעה תורה בשקלים, שנאמר: וענשו אותו מאה כסף^[46].

אונס ומפתה

חיוב הקנס של האונס נערה בתולה שאינה מאורסת, קבעה תורה בשקלים, שנאמר: ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף^[47]. וכן חיוב הקנס של המפתה נערה בתולה שאינה מאורסת לשכב עמו, נקבע בשקלים, שנאמר: כסף ישקל כמהר הבתולות^[48].

הענקה

חיוב הענקה לעבד-עברי*, נקבע בשקלים^[49], אלא שנחלקו בו חכמים אם הוא חמשה כשיעור פדיון הבן או כשלשים של עבד או כחמישים של ערכין^[50].

סלע נירונית

סלע נירונית, היא סלע שיצאה מטעם מלכות נירון קיסר^[51], ונירון קיסר כתוב עליה^[52]. והיא יתירה על סתם סלע^[53].

שקל זהב

שקל זהב מוזכר בכתובים כיחידת תשלום^[54] וכיחידת משקל^[55]. משקלו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא שווה למשקל שקל כסף^[56], ויש שכתבו שמשקלו שונה^[57], ויש מן האחרונים שכתבו שמשקלו השתנה, ובזמן המקרא היה משקלו כמשקל הכסף ואחר כך השתנה משקלו^[58]. בערכו, יש מן הראשונים שכתבו, לדעתם שמשקלו היה שווה למשקל הכסף, שערכו שנים עשר שקלי כסף^[59].

הייסוף

האפשרות להוסיף

שקל שקבעה תורה אין שיעור משקל הכסף שבו מוכרח להיות קבוע, שכן אמרו בברייתא: עשרים גרה השקל^[60] למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף, תלמוד לומר: יהיה^[61], משמע שיהיה לשקל הוויה אחרת^[62], כלומר, החיובים הנוהגים ומשתלמים בשקלים אפשר שיהיו משוערים לפי מטבעות גדולות בעלות משקל רב יותר המכילים יותר מעשרים גרה^[63].

גדר ההוספה

גדר ההוספה, יש מן האחרונים שכתבו שחיובי התורה שנאמרו בשקלים, תלויים בשקל היוצא בפועל בכל דור^[64], וכשם ששיעורי הנפח תלויים בנפח הפירות שבכל דור^[65], כך שיעור ערך החיובים האמורים בשקלים חיובם תלוי בשיעור משקל השקל היוצא^[66], ולדבריהם ההוספה על השקל היא בכל עת שהמלכות משנה את משקל השקל^[67], ושיעור שקל שבתורה אינו נקבע לפי משקל מסוים, אלא כפי ערך מטבע הכסף הגדול ביותר^[68], וכתבו אחרונים שכאשר יוצא במדינה מטבע כסף אחר שאינו שקל, הגדול יותר משיעור השקל, משערים את חיובי התורה במטבע הכסף הגדול ביותר שיוצא באותה העת^[69]. ויש מן האחרונים שכתבו שההוספה על השקל אינה תלויה בשיעור המטבעות הנוהגים, ושיעור השקל ניתן קבוע לפי משקל מסוים של כסף צרוף, ואינו תלוי במטבעות היוצאות במדינה, אלא הוא כוח שנתנה לחכמים לקבוע את שיעור משקל השקל לגבי חיובי התורה, והם רשאים לייספו אף בעת שלא חל שינוי בשיעור השקל הנהוג, ואפילו בזמן שאין נוהג במדינה כלל מטבעות מכסף^[70]. אף לדעה זו כתבו בדעת יש מן הראשונים, שמצות שקלים*, שיעורה נקבע לפי מטבע הכסף הגדול היוצא, אלא שאין לפחות מחצי השקל של תורה^[71].

לפחות את השקל

על אף שניתן להוסיף על השקל, אי אפשר לפחות ממנו, שנאמר: עשרים גרה הוא^[72]. לדעת הסוברים שההוספה על השקל הוא כאשר מתווסף משקל מטבע השקל היוצא^[73], כשחוזר ופוחת המטבע לשיעור שהיה קודם לכן, חוזרים חיובי התורה לערך השקל המופחת, ודין התורה שלא לפחות על השקל אינו אלא כאשר פוחת השקל היוצא מערך עשרים גרה, שאז חיובי התורה נותרים כפי ערך השקל שהיה בזמן משה^[74]. לדעת הסוברים שההוספה על השקל תלויה בקביעת חכמים ואינה תלויה במטבעות היוצאים^[75], כתבו אחרונים שאחר שקבעו חכמים להוסיף על השקל, אמרה תורה שאין הם יכולים לפחות אפילו להחזירו לשיעורו הקודם, אלא לעולם נשאר ערך השקל לחיובי התורה כפי השיעור שהוסיפו^[76].

ייסוף השקל שעשו חכמים

בתקופה כל שהיא קבעו חכמים להוסיף על השקל, ובמקום שיהיו עשרים מעות בשקל, הוסיפו בו עוד שתות שיהיו עשרים וארבעה מעות בשקל^[77]. אף לדעת הסוברים שגדר ההוספה אינו תלוי בשינוי השקל היוצא באותה העת, אלא שינוי שקובעים חכמים בערך הקובע את חיובי התורה האמורים בשקלים^[78], כתבו אחרונים בדעת יש מן הראשונים, שכאשר ייספו חכמים את השקל של תורה, ייספו יחד עמו גם את מטבע השקל שהיה נהוג באותו הזמן^[79]. על הטעם שעשו כן, עי' להלן^[80].

זמן הייסוף והמייספים

ההוספה על השקל, יש מן הראשונים שכתבו שהיא אירעה בזמן יחזקאל הנביא^[81], ויש מהם שכתבו שיחזקאל עצמו הוסיף על השקל^[82]. ויש מן הראשונים שכתבו שאחר זמן הנביאים הוסיפו על השקל, והחכמים הם שהוסיפו עליו^[83], ויש שכתבו שהיה כן בזמן בית שני^[84].

סיבת הייסוף

הסיבה שהוסיפו על השקל, לדעת הסוברים שההוספה על השקל אינה תלויה בשיעור השקל הנוהג באותו דור^[85], ולדעת הסוברים שהייסוף בפועל היה גם במטבעות שנהגו באותו דור^[86], כתבו אחרונים שהוא שמאחר ובאותו הזמן השתנה בשתות משקל מטבע השקל שהיה נהוג באותו זמן, רצו חכמים שיהיו חיובי התורה נוהגים במטבעות שלמים, ושלא יהיה טורח לבני אדם לחשב את סכום החיוב לפי ייחס ההמרה של שקל התורה במטבעות הנוהגות, ועל כן כשהוסיפו על שקל של תורה, הוסיפו גם על ערך מטבע השקל שהיה נהוג באותו הדור^[87].

ערך השקל המיוסף ביחס לשאר מטבעות

הייסוף שהיה במטבע השקל, לא היה בכל המטבעות הקטנים ממנו, מעתה אותו השקל שהיו בו קודם ההוספה עשרים מעה, היו בו לאחר ההוספה עשרים וארבעה מעות^[88], וכן לגבי המטבעות הקטנים פונדיון, איסר ופרוטה וכיוצא בהן, שקודם הייסוף היו בשקל ארבעים פונדיונים, שש מאות וארבעים פרוטות, ואחר הייסוף היה בשקל, ארבעים ושמונה פונדיונים, שבע מאות שישים ושמונה פרוטות וכיוצא בזה^[89]. לעומת זאת כלל הייסוף מטבעות הגדולות מן השקל, כגון המנה והכיכר^[90]. ומן הראשונים יש שכתבו שיחד עם מטבע השקל הוסיפו גם בדינר^[91], ויש חולקים^[92].

משקלו

משקל סלע צורי, שהוא שקל של תורה לאחר הייסוף, נחלקו בו תנאים: א) לדעת רב אסי ורבי יוחנן ורבא, שיעורו כמשקל מטבע צורי שהיה נהוג בזמן האמוראים^[93], ובשיעורו נחלקו גאונים וראשונים: יש מן הגאונים סוברים שמשקלו ארבעה דינרים של ערביים^[94], והוא שלוש מאות שמונים וארבע גרעיני שעורה^[95], והוא 17 גרם^[96]. ויש מן הראשונים שכתבו ששיעורו משקל חצי אונקיה^[97], שהוא 14.16 גרם^[98]. ב) לדעת רב אמי הוא כמשקל דינר ערבי^[99]. ג) לדעת רבי חנינא הוא כמשקל איסתרא סרסיא שהוא שמינית הדינר^[100].

תשלומים הנוהגים כפי הייסוף

הדינים והחיובים שנאמרו בתורה בשקלים, כגון פדיון הבן, שלושים שקלים של עבד, ערכין וכיוצא באלו, אחר הייסוף צריך לתת אותם כפי ערך השקל המיוסף^[101], ויש שכתבו בדעת ראשונים שבפדיון הבן נשאר החיוב כפי ערך השקל קודם הייסוף^[102]. ויש שכתבו שקנס של אונס ומפתה נשאר החיוב כפי ערך השקל קודם הייסוף^[103].

הערות שוליים