אנציקלופדיה תלמודית:שרצים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת ערך - בעלי חיים נמוכי קומה[1].

מהותם ואסורי אכילתם

מהותם

השם שרץ מתייחס בדרך כלל לבעלי חיים נמוכים, קצרי רגלים, שהילוכם אינו ניכר, אלא נראים כרוחשים ונעים ונדים ונגררים על הארץ[2]. על שרץ המים ושרץ העוף, שנחלקו ראשונים במהותם, עי' להלן[3].

בטעם השם שרץ, יש שכתבו שהוא לשון מורכב: שהוא רץ, ונקראים השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית[4].

כמה כמה אסורי אכילה נאמרו בתורה בשרצים, ואלו הם:

אסור שרץ הארץ

השרץ השֹרץ על הארץ אסור באכילה[5], ושלש אזהרות נאמרו בו: א) וכל השרץ השֹרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל[6]. ב) כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השֹרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם[7]. ג) ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרֹמש על הארץ[8]. האיסור נמנה במנין מצוות לא תעשה[9]. ולענין מספר המלקויות נחלקו ראשונים: יש סוברים שהאוכל לוקה שלש פעמים מחמת אסור שרץ הארץ, כמספר האזהרות בתורה, ולדעתם מה שאמר אביי שהאוכל נמלה לוקה חמש, והאוכל צרעה לוקה שש[10], שלש מן המלקויות שבהם הם מחמת שלשת האזהרות שבשרץ הארץ[11]. ויש חולקים וסוברים - לשיטתם שאיסור שנשנה בתורה כמה פעמים אין לוקים עליו אלא פעם אחת[12] - שמשום שרץ הארץ אין לוקים אלא פעם אחת[13].

השרצים שבכלל האסור

השרץ השֹרץ על הארץ הוא כגון תולעים[14], ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהם[15], שכן דרשו מן הכתוב: כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השֹרץ על הארץ[16], הולך על גחון, זה נחש, כל, לרבות את השלשול - תולעת ארוכה כנחש הנמצאת באשפה[17] - ואת הדומה לשלשול, וכן דרשו: על ארבע, זה עקרב, כל הולך, לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית, וכן דרשו: מרבה רגלים, זה נדל, עד כל, לרבות את הדומה, ואת הדומה לדומה[18].

עופות שגדלים מן האילנות, ודבוקים באילן בחרטום שלהם, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאסורים משום שהם בכלל שרץ הארץ[19]. ויש שכתבו שאינם בכלל שרץ הארץ, והם מותרים[20].

שרץ הארץ שצורתו כצורת דג טהור, כלומר שיש לו קשקשת, יש מן הראשונים שכתבו בדעת רב יהודה שאף על פי שאם היה במים היה טהור – ע"ע דגים - מאחר והוא בארץ, עוברים עליו משום שרץ השורץ על הארץ[21].

ביברי דנרש, שהן חיות המצויות בעיר נרש, אינם מן הישוב[22], כלומר שאינם גדלים אלא במים[23], ולפיכך אינם בכלל שרץ הארץ[24].

על שרץ המים שנוצר בכלים, ופירש מהם, שאסור משום שרץ הארץ, עי' להלן[25].

על אפרוח*, שפעמים שאסור משום שרץ השורץ על הארץ, ע"ע אפרוח.

איסור שרץ העוף

שרץ העוף, איסור מיוחד יש בו[26], שנאמר: וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו[27]. האיסור נמנה במנין מצוות לא תעשה[28]. וכתבו ראשונים שאף מצות עשה יש בו, שנאמר: כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם[29].

על החגבים המותרים והאסורים ע"ע חגבים; על ביצת עוף טמא, שיש סוברים לוקים עליה משום שרץ העוף[30], ע"ע ביצה וע' עוף טמא.

השרצים שבכלל האסור

ומהו שרץ העוף, יש ראשונים שמפרשים שהוא כל בעלי החיים המעופפים הדקים והנמוכים, הרוחשים על הארץ, כגון זבובים וצרעים ויתושים וחגבים[31]. ויש חולקים וסוברים שהוא לא דוקא הקטנים והנמוכים, אלא אף מעופפים גדולים יותר, ולדעתם המבדיל בינם לבין העופות הוא מספר הרגלים, שבעלי שתי רגלים נקראים עופות, ובעלי ארבע רגלים נקראים שרץ העוף, שנאמר: וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים[32], והטעם שבעלי ארבע רגלים נקראים שרצים הוא שהם הולכים נמוכים ורוחשים כשרצים, ואינם זקופים כעופות[33].

על הסוברים שיתכן בעל חיים שהוא עוף ושרץ העוף גם יחד עי' להלן[34].

על חגבים* ומיניהם, והמצוה לבדוק בסימניהם, ע"ע חגבים.

איסור שרץ המים

אסור לאכול שרץ המים[35], ונחלקו ראשונים במקור האיסור, יש סוברים שהוא נלמד ממה שנאמר בתורה: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם[36], ונאמר: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש היה אשר במים שקץ הם לכם, ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וגו'[37], ולדעתם, מאחר והאיסור נשנה פעמיים, לוקים מחמתו שתי מלקיות[38] - לשיטתם שאיסור שנשנה כמה פעמים לוקים עליו כמה מלקויות[39] - ולדעתם מה שאמר אביי שהאוכל פוטיתא לוקה ארבעה[40], שתים מן המלקויות הן מחמת האיסור אסור שרץ המים[41]. ויש חולקים וסוברים שהכתובים האמורים אינם מדברים בשרץ המים, אלא שרץ המים נאסר מחמת האסור הכללי: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השֹרץ ולא תטמאו בהם[42], שלדעתם אינו מחייב מלקות בכל השרצים, אלא מחדש איסור ומלקות בשרץ המים בלבד[43].

איסור שרץ המים נמנה במנין מצוות לא תעשה[44].

על פרטי איסור אכילת שרץ המים עי' להלן[45]; על שרץ המים שנוצר בכלים ופירש מהם, שאסור משום שרץ הארץ, עי' להלן[46].

השרצים שבכלל האסור

ומהו שרץ המים, יש ראשונים סוברים שהוא כל הבריות שבמים שאינם בצורת הדגים, בין הבריות הקטנות, כמו התולעים והעלוקה שבמים, ובין הבריות הגדולות ביותר, שהן חיות הים, וכן כלב המים והדלפון והצפרדע[47]. ויש שכתבו ששרץ הים כולל את כל המינים שבים שאינם בעלי קומה, כולל כל מיני הדגים[48], על המחלוקת וטעמיה, ע"ע דגים[49].

איסור השרצים המתהוים מן העיפושים

שרצים המתהוים מן העיפושים, שאינם מין ידוע, ואינם מתהוים מזכר ונקבה, יש מן הראשונים שכתבו שיש בהם לאו מיוחד, שנאמר: ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ[50], ודרשו בספרא: השרץ הרומש על הארץ, אף על פי שאינו פרה ורבה[51], כלומר שלשון רומש הכוונה למתהוה מן העיפושים, שאינו מוליד הדומה לו[52], ולדעתם האיסור נמנה במנין מצוות לא תעשה[53], ולדעתם מה שאמר אביי שהאוכל נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש[54], מדובר בשרצים הנוצרים מן העיפושים, ואחת מן המלקויות שבהם היא משום הלאו המיוחד לשרצים אלו[55]. ויש חולקים וסוברים שהשרצים המתהוים מן העיפושים אין בהם לאו מיוחד, והכתוב: השרץ הרומש וגו', אינו אלא אחד מן הלאוים הכלליים שנאמרו בכל שרץ הארץ[56], אלא שמריבוי תיבת: בכל, דרשו שבכלל הלאו הזה אף השרצים שאינם פרים ורבים, ומן הלאו הזה למדים אף לשאר הלאוים שבשרץ הארץ[57], שכולם כוללים אף את השרצים המתהוים מן העיפושים[58].

איסור השרצים המתהוים בזרעים ובפירות

שרצים המתהוים בזרעים ובפירות, שדינם שמותרים בעודם בפרי, ואסורים מעת שפרשו מן הפרי[59], יש מן הראשונים שכתבו - שמלבד מה שאסורים ולוקים עליהם משום שרץ הארץ[60] - אסור מיוחד יש בהם, שנאמר: לכל השרץ השֹרץ על הארץ לא תאכלום[61], והאיסור נמנה במנין המצוות[62], ולדעתם מה שאמר אביי שהאוכל נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש[63], מדובר בשרצים הנוצרים בפירות, ואחת מן המלקויות שבהם היא משום הלאו המיוחד לשרצים אלו[64]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאין לאו מיוחד בשרצים המתהוים בזרעים ובפירות, אלא דינם כשאר שרץ הארץ[65].

איסור אכילה בשמונה שרצים

שמונה השרצים הטמאים[66], יש מן הראשונים סוברים שיש בהם אסור אכילה מיוחד, שנאמר: ולא תשקצו את נפשֹתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמֹש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא[67].

איסור כללי בשרצים

מלבד האיסורים המיוחדים לשרצים מסוגים מסוימים, נאמר בתורה איסור בשרצים בלשון כללית: אל תשקצו את נפשֹתיכם בכל השרץ השֹרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם[68], ונחלקו גאונים וראשונים בכוונת הלאו הזה, יש סוברים שהוא לאו בכל השרצים, ולדעתם האוכל כל שרץ, בין שרץ המים ובין שרץ העוף ובין שרץ הארץ, בנוסף למלקות שלוקה משום איסור השרץ המסוים ההוא, לוקה עוד משום איסור השרצים הכללי[69], וכתבו שהאיסור הזה הכללי, מאחר ונשנה פעמיים: אל תשקצו, ולא תטמאו - לשיטתם שאיסור שנשנה כמה פעמים לוקים עליו כמה מלקויות[70] - לוקים עליו פעמיים[71], ולדעתם מה שאמר אביי שהאוכל פוטיתא לוקה ארבעה, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש[72], שתים מן המלקויות שבכל אחד מהם הן מחמת האיסור הכללי בשרצים[73]. ויש חולקים וסוברים שהכתוב: אל תשקצו וגו' אף על פי שהוא כולל את כל השרצים, אינו מוסיף מלקות בכל השרצים, לפי שזה כמי שנכתב אסור אחד כמה פעמים, שאין לוקים עליו אלא פעם אחת, לדעתם[74], אלא הם סוברים שהכתוב מחדש לאו בשרץ המים בלבד, שלדעתם אין מקור אחר לאיסורו[75].

האיסור: אל תשקצו נמנה במנין מצוות לא תעשה[76].

על פרטים נוספים באסור בל-תשקצו*, ואיסורים נוספים הכלולים בו, ע"ע בל תשקצו.

בדיקת תולעים

על חשש הימצאות שרצים במאכלים, ודיני בדיקת-תולעים*, והנאמנים לה, ע"ע בדיקת תולעים.

העונש

אכילת שרצים היא מן האיסורים שלוקים עליהם[77].

כמה איסורים באכילה אחת

האוכל שרץ אחד, פעמים שחייב עליו כמה מלקוית, וכן אמר אביי שהאוכל פוטיתא לוקה ארבע[78], ונחלקו ראשונים מהי פוטיתא, ומשום מה לוקה: יש מפרשים שפוטיתא היא שרץ המים, ולוקה עליה שתי מלקויות משום איסור שרץ המים, לשיטתם ששתי מלקויות יש בו[79], וכן לוקה שתי מלקויות משום הלאו הכללי של כל השרצים[80], לשיטתם ששתי מלקות יש בו[81]. ויש חולקים ומפרשים שפוטיתא היא בריה שהיא עוף טמא, ובנוסף היא שרץ העוף, ובנוסף, מאחר והיא הולכת על הארץ היא שרץ הארץ, ובנוסף, מאחר והיא שטה במים היא שרץ המים, וארבעת המלקיות הן משום ארבע שמות, עוף טמא, שרץ העוף, שרץ הארץ ושרץ המים, לשיטתם שעל כל שם אין לוקים אלא פעם אחת[82].

וכן אמר אביי שהאוכל נמלה לוקה חמש[83], ונחלקו ראשונים מהי נמלה, ומשום מה לוקה: יש מפרשים שנמלה היא שרץ הארץ, ולוקה עליה שלש משום שרץ הארץ, לשיטתם ששלש מלקויות יש בו[84], וכן לוקה שתים משום הלוא הכללי של כל השרצים[85], לשיטתם ששתי מלקויות יש בו[86]. ויש חולקים ומפרשים שהנמלה היא שרץ העוף הנוצר מעיפושי הפירות ואיננו פרה ורבה והולך על הארץ ומעופף ושט במים, וחיוביה הם משום חמש שמות שונים, אחת משום שרץ הפורש מן האוכל, ואחת משום שרץ שנוצר מן העיפושים - לשיטתם ששני אלה הם לאוים בפני עצמם[87] - ואחת משום שרץ הארץ, ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום שרץ המים[88], לשיטתם שעל כל אחד מהם לוקים פעם אחת[89].

וכן אמר אביי שהאוכל צרעה לוקה שש[90], ונחלקו ראשונים מהי צרעה, ומשום מה לוקה: יש מפרשים שהיא שורצת על הארץ, ולפיכך לוקה עליה שלש משום שרץ הארץ, לשיטתם ששלש מלקויות יש בו[91], וכן היא מעופפת, ולפיכך לוקה פעם נוספת משום שרץ העוף, ועוד לוקה שתים משום הלאו הכללי בשרצים[92], לשיטתם ששתי מלקויות יש בו[93]. ויש חולקים ומפרשים שצרעה היא בריה שהיא עוף טמא ושרץ העוף גם יחד, ונוצרת מעיפושי הפירות ואינה פרה ורבה והולכת על הארץ ומעופפת ושטה במים, וחיוביה הם משום שש שמות שונים: אחת משום שרץ הפורש מן האוכל, ואחת משום שרץ שנוצר מן העיפושים - לשיטתם ששני אלה הם לאוים בפני עצמם[94] - ואחת משום עוף טמא, וכן אחת משום שרץ הארץ, ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום שרץ המים[95], לשיטתם שעל כל אחד מהם לוקים פעם אחת[96].

השיעור

האוכל שרץ שלם, שהוא כברייתו אף על פי שאין בו כזית, חייב[97]. על פרטי הדין וטעמו, ע"ע בריה; על שרץ שחסר ממנו כל שהוא, והוא יכול לחיות בלעדיו, ע"ע בריה[98].

שרץ שאינו שלם, לוקים על אכילתו בכזית[99], לפי שנאמר בשרצים לשון אכילה[100], ואכילה* אינה פחותה מכזית*[101]. וכל השרצים מצטרפים לכזית[102]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא הלאוים שבשרצים שנאמרה בהם לשון אכילה, חייבים עליהם בכזית, אבל אותם שלא נאמרה בהם לשון אכילה, אין חייבים עליהם אלא באכילת בריה שלמה[103], ומטעם זה אמרו אמוראים שהאוכל נמלים, אינו לוקה חמש מלקויות – עי' לעיל[104] - אלא כשאחד הנמלים היה שלם, ולא כשכולם היו מרוסקים[105].

שמונה השרצים הטמאים[106], בחייהם דינם לענין שיעור אכילה כשאר שרצים, אבל במותם, שיעור אכילתם הוא כשיעור טומאתם, בכעדשה[107], שכן דרשו: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא[108], פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה, מה טומאה בכעדשה, אף אכילה בכעדשה[109]. כל שמונת השרצים מצטרפים זה לזה לשיעור כעדשה לאיסור אכילה[110].

ויש מן הראשונים שכתבו, שכל השרצים, בין הטמאים ובין הטהורים, שיעור אכילתם הוא בכעדשה, כשיעור טומאת השרצים הטמאים[111].

איסור נבלה

על שרצים מתים, אם אסורים באיסור נבלה*, ע"ע נבלה.

ביצת השרץ

על ביצת השרץ, אם חייבים עליה משום אסור שרץ, ע"ע ביצה[112].

דם השרץ

דם השרץ אסור באכילה כבשרו[113], ולוקים עליו בכזית[114], והוא מצטרף לבשרו לשיעור כזית[115], שכן דרשו: וזה לכם הטמא בשרץ השֹרץ על הארץ וגו'[116], והכתוב מיותר, שהרי נאמר להלן: אלה הטמאים לכם בכל השרץ וגו'[117], אלא לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפים זה עם זה[118]. וכן שמונה השרצים הטמאים[119], כשהם מתים, ששיעור אכילתם בכעדשה[120], דמם מצטרף לשיעור[121], כשהוא מחובר לבשר[122].

על איסור דם* בדם שרצים, ע"ע דם.

בריות קטנות שאינן נראות

בריות קטנות שאין העין יכולה לראותן, כתבו אחרונים שאינן אסורות משום שרץ, אבל כל שהעין יכולה לראותן, אפילו הן דקות מן הדקות, ואינן נראות אלא כנגד השמש, הן שרץ גמור[123].

הנאה

השרצים אף על פי שנאמר בהם: לא יאָכֵל[124] – שמשמעו אף אסור הנאה[125] – הם מותרים בהנאה, לפי שנאמר בהם: שקץ יהיו לכם[126], ודרשו: שלכם יהא[127], ולפיכך ציידי עופות ודגים שזדמנו להם מינים טמאים, מותר להם למכרם לנכרים[128]. ומכל מקום לכתחלה אסור לעשות בהם סחורה[129], שנאמר שקץ יהיו לכם, ודרשו: בהויתם יהיו[130].

שריצה על הארץ

שרצים שבתוך הפירות

שרצים שנוצרו בתוך פירות – שנאמרו בהם איסורי אכילה[131] - אינם אסורים אלא כששרצו על הארץ, כלומר שיצאו מן הפרי אל הארץ, אבל כל שלא יצאו, מותרים[132], שכן דרשו: השרץ השֹרץ על הארץ[133], להוציא את הזיזים – כעין יתושים[134] – שבעדשים, ואת היתושים שבכליסים - מין קטנית[135] – ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות[136]. יצאו על הארץ וחזרו לתוך הפרי, אסורים[137], שכן דרשו בספרא: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ[138], להביא את שפרשו לארץ וחזרו[139].

על איסור בל-תקשצו* בשרצים המותרים באכילה, ע"ע בל תשקצו.

שרצים שבתוך האילנות

תולעים שבתוך האילנות, אף על פי שלא שרצו על הארץ, נקראים שרץ השורץ על הארץ, ואסורים[140], ויש אמוראים שפרשו כן את הדרשה שבברייתא: לכל השרץ השֹרץ על הארץ לא תאכלום[141], לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים[142], שאין הכוונה שנמצאים בפירות הזיתים והגפנים, אלא באילן עצמו[143].

שרצים שנוצרו בכמהים ופטריות מחוברים, יש מן הראשונים שכתבו שמאחר והכמהים והפטריות נוצרים מן האויר, ולא יונקים מן האדמה, השרצים חשובים שנוצרו בתלוש, ומותרים[144]. ומן האחרונים יש שחולקים וסוברים שמאחר והכמהים והפטריות מחוברים לקרקע, דינם כאילנות, והשרצים שבהם אסורים משום השרץ השֹרץ על הארץ[145].

התליעו במחובר

פרי שהתליע במחובר, אמר שמואל שהתולעת שבתוכו, אף על פי שלא שרצה על הארץ, מאחר והיא נמצאת בתוך פרי המחובר לארץ, נקראת שורצת על הארץ, ואסורה[146]. ויש אמוראים שפרשו כן אף את הדרשה שבברייתא: לכל השרץ השֹרץ על הארץ לא תאכלום[147], לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים[148], שהכוונה לתולעים שבפירות הזיתים והגפנים, שאף על פי שלא שרצו על הארץ, מאחר והפירות שבתוכם הם נמצאים, מחוברים, הם אסורים[149]. וכן יש ראשונים שפרשו בדעת רב יהודה שאמר שהאוכל תולעת הנמצאת בכרוב, חייב משום השרץ השורץ על הארץ[150], שמדובר בתולעת שנוצרה במחובר, וחידש שחייבים עליה אף כשלא יצאה מן הפרי[151]. ויש אמוראים שחולקים וסוברים ששרצים שנוצרו בתוך פירות מחוברים לקרקע, אינם אסורים[152]. להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שתולעים שנוצרו בפירות מחוברים אסורים[153], ויש שפסקו שמותרים[154].

ספק אימתי התליע

פרי שהתליע, וספק אם התליע בעודו מחובר או לאחר שנתלש, התולעים אסורים[155], לפיכך כל מיני פירות שדרכם להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת[156]. על פרטי דיני הבדיקה ע"ע בדיקת תולעים.

חלפו שנים עשר חודשים מאז נתלשו הפירות, התולעים הנמצאות בהם מותרים, לפי שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חודש, ובודאי התולעים לא נוצרו קודם שנתלשו הפירות[157]. על פרטי ההנהגה והבדיקה בפירות שחלפו עליהם שנים עשר חודש, ע"ע בדיקת תולעים.

שרצו על הארץ ולא ריחשו

שרצים שנוצרו בפירות, ויצאו אל הקרקע, אבל לא ריחשו עליה, כלומר שלא הלכו, יש ראשונים שכתבו שרב יוסף נסתפק אם נחשבים שרץ השורץ על הארץ, ואסורים, או שאינם חשובים שורץ על הארץ, ומותרים[158]. ויש ראשונים שכתבו כדבר פשוט שאינם נאסרים[159], ולדעתם השרצים שבפירות המחוברים לקרקע, אף לסוברים שהם חשובים שורץ על הארץ[160], אם מקומם צר ולא יכלו ללכת ולרחוש, מותרים[161], וכן פסקו אחרונים להלכה[162], ויש ראשונים חולקים וסוברים שהשרצים שהגיעו לארץ אסורים אף כשלא רחשו[163].

מתו בתוך הפרי

שרצים שנוצרו בפירות תלושים - שדינם שמותרים כל שלא פרשו - ומתו ואחר כך פרשו אל הארץ, יש ראשונים שכתבו שרב יוסף נסתפק אם נאסרים[164] - לסוברים שפרישה אף ללא הליכה חשובה פרישה[165] - ולדעתם להלכה אסורים[166]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאין ספק בדבר, ופשוט שהם מותרים[167].

פרשה מקצתה

תולעת שנוצרה בפרי תלוש - שדינה שמותרת כל שלא פרשה - ופרשה מקצתה, נסתפק רב יוסף אם נאסרה[168], ולהלכה אסורה[169], ואין לוקים עליה[170].

פרשה לאויר העולם

תולעת שנוצרה בפרי תלוש - שדינה שמותרת כל שלא פרשה – ופרשה לאויר עולם ולא הגיעה לארץ, כגון שקלטה אדם בפיו, נסתפק רב יוסף אם נאסרה[171], ולהלכה אסורה[172], ואין לוקים עליה[173].

פרשה על הפרי או על גרעינו או על פרי אחר

תולעת שנוצרה בפרי תלוש - שדינה שמותרת כל שלא פרשה – ופרשה לגג הפרי, או על גרעינו, או על פרי אחר, נסתפק רב אשי אם נחשבת כאילו פרשה על דבר אחר, ואסורה, או שמאחר וכך היא דרך גידולה, חשובה כמי שלא פרשה, ומותרת[174], הספקות לא נפשטו[175], ולהלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאסורה[176], ואין לוקים עליה[177], ובפרשה לגג הפרי יש מן הראשונים שכתבו שלוקים עליה[178].

תולעים שבכבד ובריאה

קוקיאני – תולעים שבכבד ובריאה של בהמה[179], ויש מפרשים תולעים שבדגים[180] - לשון אחד בגמרא סובר שרב ששת בריה דרב אידי אמר שהם מותרים, לפי שלא מבחוץ באו, אלא נוצרו מבשר הבהמה[181], ולא שרצו תחלה הארץ[182], והרי הם כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שהתולעים שבהם מותרים[183], וכן דעת רב אשי[184]. ולשון אחר סובר בדעת רב ששת בריה דרב אידי, וכן הכריע התלמוד להלכה, שהם אסורים, לפי שבאו מבחוץ[185], דרך חוטם הבהמה, ומשם לקנה הריאה ולכבד[186], או שהבהמה בלעתם עם האוכלים[187], ותחלתם שרצו על הארץ, לפיכך הם אסורים משום שרץ השורץ על הארץ[188], וכן הלכה[189].

תולעים הנמצאים בין העור לבשר

דרנים שבבהמה - תולעים הנמצאים בין עור הבהמה לבשרה, אחר הפשטתה[190], ונוצרו בה מחיים[191] - אסורים[192], שכן דרשו: ואת נבלתם תשקצו[193], לרבות את הדרנים שבבהמה[194]. ודרנים שבדגים מותרים[195]. בגדר איסור הדרנים שבבהמה, והחילוק בינם לדרנים שבדגים, אמר רבינא שהבהמה, מאחר שאינה ניתרת אלא בשחיטה, אף הדרנים שנוצרו בה אינם מותרים בלא שחיטה, ומאחר ושחיטת הבהמה לא הועילה להם, לפי שיש להם חיות בפני עצמם, הרי הם עדיין אסורים באיסור אבר-מן-החי*, אבל הדגים, כשם שהם מותרים בלא שחיטה, אף הדרנים שבהם מותרים בלא שחיטה[196].

תולעים הנוצרים בבשר אחר מיתה

התולעים הנוצרים בבשר לאחר מיתה, בין בדגים ובין בבהמה, כתבו ראשונים ואחרונים שהם מותרים[197]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף בהם יש חילוק בין דגים לבשר, שהבשר, מאחר ושייכת בו שחיטה, לעולם אין התולעים שבו מותרים, אפילו נוצרו אחר מיתה, אבל הדגים, מאחר ואין שייך בהם שחיטה, התולעים שנוצרו בהם הם כתולעים שנוצרו בפירות, ומותרים[198].

תולעים שנוצרו בגבינה

תולעים שנוצרו בגבינה, מותרים[199].

פרשו

תולעים שבדגים ושבבשר ושבגבינה, באופנים שהם מותרים[200], יש מן הראשונים שכתבו שדינם כתולעים שבפירות, שמותרים דוקא כל עוד לא פרשו על הארץ, אבל משפרשו אסורים[201]. ויש סוברים שמותרים אפילו פרשו וחזרו, לפי שכך הוא דרך גידולם[202].

תולעים שבקמח ובמלח

תולעים שנוצרו במלח ובקמח, כתבו ראשונים שהם כתולעים שנוצרו בתוך הפירות, שכל עוד שלא פירשו הם מותרים, ואחר שפירשו הם אסורים[203], ויש שכתבו שלמעשה אף שלא ידוע שפרשו, הם אסורים, משום שחוששים שמא פרשו[204].

פרשו מן הקמח לכתלי הכד, וחזרו, יש מן הראשונים שכתבו שעדיין הם מותרים, שפרישה לכתלי הכד אינה חשובה פרישה[205], וראשונים חולקים וסבורים שחשובה פרישה והתולעים אסורים[206].

שרצים שנוצרו במים

שרץ המים שגדל בכלים

שרץ המים שגדל במים שבכלים, כגון תולעים שבהם, מותר לאכלו[207], עם המים[208], שנאמר: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים[209], ודרשו, שדוקא בימים ובנחלים אסור לאכול את שאין לו סנפיר וקשקשת, אבל בכלים מותר אפילו אותם שאין להם סנפיר וקשקשת[210], והכוונה לשרץ המים[211], וכן דרשו ממה שנאמר: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' שקץ הם וגו'[212], דוקא בימים ובנחלים אין לאכול את שאין להם סנפיר וקשקשת, אבל בכלים מותר[213].

לא שרצים שגדלו במים בלבד מותרים, אלא אף אותם שגדלו בשכר[214], וכן ביין[215] ובחומץ[216], ובשאר משקים[217].

שרץ המים שבבורות בשיחים ובמערות

אף שרץ המים שגדל במים שבבורות, בשיחים ובמערות, שאינם נובעים, דינו כשרץ שגדל במים שבכלים, שמותר לאכלו עם המים[218], שנאמר: את אלה תאכלו מכל אשר במים וגו'[219], ודורשים כאילו תחילת הפסוק הוא ענין בפני עצמו: תאכלו מכל אשר במים, והכוונה שהשרצים שבמימות שאינם נובעים כימים ונחלים, אלא עומדים, והיינו בורות שיחים ומערות, מותר לאכלם אפילו בלא סימנים, והמשך הפסוק, כל אשר לו סנפיר וגו', מדבר דוקא בימים ובנחלים והדומים להם[220].

שרץ המים שבחריצים ובנעיצים

שרצים שגדלו במים שבחריצים – חפירות ארוכות וצרות[221] – ונעיצים – חפירות רחבות[222] - שהם מים נובעים, אסורים, שנאמר: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וגו' במים בימים ובנחלים אותם תאכלו[223], ודרשו: במים, כלל, בימים ובנחלים, פרט, במים, חזר וכלל, כלל-ופרט-וכלל*– שכל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל[224] - אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מים נובעים, אף כל מים נובעים, לרבות חריצים ונעיצים, שאף בהם לא הותרו אלא בעלי סנפיר וקשקשת, אבל אין לומר לרבות בורות שיחים ומערות, שהרי כבר נתמעטו מדרשת: תאכלו[225]. ובברייתא אחרת דרשו באופן אחר: במים במים שתי פעמים, אין זה כלל ופרט וכלל, אלא ריבה-ומיעט-וריבה*: במים, ריבה, בימים ובנחלים, מיעט, במים, חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל, ומה ריבה, ריבה חריצים ונעיצים לאיסור, ומה מיעט, מיעט שרצים שבבורות שיחים ומערות להיתר[226], אבל אין לומר שמיעט דוקא אותם שבכלים[227], אבל אותם שבבורות שיחים ומערות בכלל האיסור, שהרי מדרשת: תאכלו, נלמד שבורות שיחים ומערות מותרים[228], ואין לומר להפך, שנרבה בורות שיחים ומערות לאיסור, ונמעט חריצים ונעיצים מן האיסור, לפי שסברא היא לרבות ולהתיר בורות שיחים ומערות, שהם מים עצורים, כלומר שאין להם מבוא ומוצא, ודומים לכלים, ולא לימים ונחלים שבכתוב, ולמעט מההיתר חריצים ונעיצים, שאינם עצורים ככלים, אלא יש להם מבוא ומוצא[229].

חריצים ונעיצים שאינם נובעים כנהרות, אבל אינם עצורים ככלים, כלומר שיש להם מבוא ומוצא, אבל אינם נובעים, יש ראשונים שכתבו שדינם כבורות שיחים ומערות, ומותרים[230]. ויש ראשונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא, שלדורשים כלל ופרט וכלל, לא נאסרו אלא כעין הפרט, שהם נובעים, וכל שאינם נובעים מותרים, אבל לדורשים ריבוי ומיעוט וריבוי, נאסרו כל שאינם עצורים ככלים, ואפילו אינם נובעים[231], ובדעתם נחלקו ראשונים ואחרונים להלכה, יש אוסרים[232], ויש מתירים[233].

פירש

שרץ המים שגדל במים שבכלים או בבורות ושיחים ומערות, שמותר באכילה, אם פירש מן המים על גבי דבר אחר, אפילו חזר למים, אסור משום שרץ הארץ, לפי שמשעה שפירש הרי הוא נעשה שרץ הארץ[234], שכן דרשו: כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא וגו'[235], לרבות יבחושים שסננם[236], כלומר שאף על פי שהיבחושים, כשהיו בתוך היין, היו מותרים, כשסננם הרי פירשו מן היין, ונאסרו[237].

שרצים שגדלו במים ופרשו על גבי דבר אחר, יש ראשונים סוברים שלא נאסרו אלא כשהלכו מחוץ למים[238], ויש חולקים וסוברים שנאסרים כל שפרשו, אף כשלא הלכו[239].

לא יריק אדם שכר של תמרים, שמצויים בו תולעים, מכלי אל כלי דרך עצים וקשים, כדי לסננו, בלילה, שמא תפול תולעת על הקשים, ותאסר על ידי שפרשה מן השכר, והוא לא יראנה, ומשם תפול לכלי, ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאה מן השכר לקשים, ויאכלנה, ויעבור משום שרץ השֹרץ על הארץ[240].

פירש על גבי דפנות

פירש על גבי דפנות הכלי או הבור והשיח והמערה - מבפנים[241] - עדיין הוא מותר באכילה, לפי שזהו מקום גידולו[242], וחשוב כמי שלא פירש מן המים[243]. פירש על גבי אחורי הכלי מבחוץ, או על שפת הבור, הרי זה חשוב פרישה, ואסור[244].

הוציא מים מן הבור לכלי, והשרצים שבמים פרשו אל דפנות הכלי, כתבו ראשונים שמאחר והכלי אינו מקום גידולם, הרי זה חשוב פרישה, והשרצים נאסרו[245]. עירה משקה מכלי שנוצרו בו שרצים, לכלי אחר, ופרשו השרצים לדפנות הכלי השני, צדדו אחרונים לומר שעדיין הם מותרים, לפי שהכלי השני, יש לו את אותו הדין של הכלי הראשון[246].

חשש פרישה

תולעים שנאסרים בפרישתם, ויתכן שפרשו, יש ראשונים שכתבו שהם אסורים, שמא פרשו[247], ויש סוברים שמותרים, לפי שאין חוששים לפרישה כל שלא ראינוה[248].

טומאת שרצים

השרצים הטמאים

שמונה מן השרצים מטמאים במותם, ואלו הם: החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכח, הלטאה, החומט והתנשמת[249], ואף כמה שרצים נוספים נתרבו בכללם[250], שכן דרשו: הצב למינהו[251], לרבות הערוד[252], שהוא שרץ הנולד מן הצב ומן הנחש[253], וכן לרבות הנפילים[254], שהם מין צב[255], וכן לרבות סלמנדרא[256], שהוא שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים, שאף הוא מין צב[257]. שאר השקצים והרמשים כולם, כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן, הרי הם טהורים[258].

על טמאת נבלה*, בשאר השרצים, ע"ע נבלה[259].

הטומאה

שמונת השרצים הטמאים הם אבות-הטומאה*, ומטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ואינם מטמאים במשא[260].

טמאת השרצים ומשפטיה היא מצות עשה, יש ממוני המצוות שמנאוה במנין המצוות[261]. ויש שלא מנאוה[262], על טעם המחלוקת ע"ע מנין המצוות.

השרצים אינם מטמאים אלא משתצא נפשם[263]. הותזו ראשיהם, אף על פי שהם מפרכסים כזנב הלטאה, מטמאים[264], לפי שפרכוס אינו חיות[265]. ומהי התזת הראש, נחלקו אמוראים: ריש לקיש סבר, התזת הראש ממש, וכתבו ראשונים בדעתו שאף כשהראש עדיין מעורה בעור הגוף, חשוב שהותז הראש ממש[266]. ורבי מני אמר אפילו כהבדלת עולת העוף לדעת רבי אלעזר בן רבי שמעון, שהיא פסיקת רוב שני הסימנים[267]. הלכה כריש לקיש[268].

השיעור

השרצים מטמאים בכעדשה[269], שכן דרשו: כל הנוגע בהם וגו'[270], יכול בכולם, תלמוד לומר מהם[271], אי מהם יכול במקצתם, תלמוד לומר בהם, הא כיצד שיגע במקצתו שהוא ככולו, ושיערו חכמים בכעדשה, שכן החומט – שהוא מן השרצים הטמאים[272] - תחילת ברייתו בכעדשה[273]. ורבי יוסי ברבי יהודה חולק וסובר ששעור הטומאה הוא כזנב הלטאה[274].

כל השרצים מצטרפים זה לזה[275] לטמא בכעדשה[276], שכן דרשו מן הכתוב: אלה הטמאים לכם בכל השרץ[277], שהיה ניתן לכתוב: אלה טמאים, ונכתבה ה"א יתירה ללמד שהם מצטרפים זה עם זה[278].

צמק או תפח

כעדשה מן השרץ שהניחה בחמה ונתמעטה, טהורה, הניחה לאחר מהן בגשמים ונתפחה, טמאה[279], על טעם הדין, ודעה חולקת, ע"ע דיחוי[280].

יבש

השרץ מטמא לח ולא יבש[281], ואם כשמשרים אותו בפושרים מעת לעת, חוזר ונהיה לח כשהיה, דינו כלח, ומטמא[282]. יבש – או נשרף[283] - ושלדו קיימת, כלומר שדפוס צורתו קיים, ולא נשבר ונתפזר[284], אם כולו שלם, טמא, ואם אינו שלם, טהור[285], שכן דרשו: הנוגע בהם וגו'[286], יכול בכולן, כלומר דוקא כשנגע בשרץ שלם, תלמוד לומר: יפול וגו' מהם[287], אי מהם, יכול במקצתם, תלמוד לומר בהם, הא כיצד, כאן בלח, וכאן ביבש או שרוף[288]. טומאה זו של שרץ שיבש או נשרף ושלדו קיימת, יש מן הראשונים שצדדו לומר שאינה אלא מדרבנן[289], ויש שנראה מדבריהם שהיא מן התורה[290].

אברים

אבר מן השרץ, בין משרץ חי ובין משרץ מת, מטמא[291], והאברים אין להם שיעור, כלומר שאבר שלם, אף כשהוא פחות מכעדשה, מטמא[292], לפי שהוא חשוב[293]. ומהו אבר, עי' להלן[294].

בשר משרץ חי

בשר הפורש מן השרץ החי, שאינו אבר, אינו מטמא כאבר[295], ונחלקו תנאים במקור הדין, וכן נחלקו מה חשוב בשר ומה חשוב אבר: א) רבי יוסי הגלילי אמר במקור הדין, שנאמר בשרצים: וכל אשר יפול עליו מהם במֹתם יטמא וגו'[296] - ומכתוב זה למדים אף על טמאת אבר מן השרץ החי[297] - ודרשו: מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינה עושה חליפין, כלומר שדוקא דבר שאינו עושה חליפין נאמרה בו טומאת אבר כשפרש משרץ חי, ולא בבשר, שעושה חליפין[298], ולדעתו כוליא וניב שפתים, מאחר ואינם עושים חליפין, אף על פי שאין בהם עצם, אין דינם כבשר, אלא כאבר, ומטמאים[299]. ב) רבי עקיבא אמר במקור הדין, שנאמר: שרץ[300], ודרשוהו לענין אבר מן השרץ, מה שרץ גידים ועצמות, אף כל גידים ועצמות, אבל כל שאין בו גידים ועצמות לא נאמרה בו טומאת אבר[301], ולדעתו כוליה וניב שפתים, מאחר ואין בהם עצמות, חשובים בשר ולא אבר, ואינם מטמאים[302], ולדעתו הארכובה, מאחר ויש בה גידים ועצמות, אף על פי שאין בה בשר, אין דינה כבשר, אלא כאבר, ומטמאת[303]. ג) רבי אמר במקור הדין, שנאמר: שרץ, מה שרץ בשר גידים ועצמות, אף כל בשר גידים ועצמות[304], ולדעתו הארכובה, אף על פי שיש בה עצם, מאחר ואין בה בשר אין דינה כשרץ וכאבר, אלא כבשר, ואינה מטמאת[305], וכן הכוליא והלשון, אף על פי שאינן עושות חליפין, מאחר ואין בהן עצמות, לדעתו דינן כבשר, ולא כאבר, ואינן מטמאות[306]. וכן הלכה[307].

עצמות גידים וצפרנים

עצמות השרץ טהורות[308], וכן הגידים והצפרנים[309].

על קולית השרץ שיש בתוכה מח, אם מטמאת, ע"ע שומר.

עור

על עורות השרצים, אם מטמאים כבשרם, ע"ע בשר[310] וע' עור.

ביצת השרץ

על ביצת השרץ, אם טמאה, ע"ע ביצה[311].

דם השרץ

דם שמונה שרצים מטמא כבשרם[312], שנאמר: וזה לכם הטמא בשרץ וגו'[313] - והאות וי"ו בתיבת וזה מיותרת, או שהאות ה"א שבתיבת הטמא מיותרת[314] - ללמד שדם שרצים טמא[315].

דם השרץ ומצטרף עם בשרו לשיעור כעדשה[316], אלא שכשהם משרץ אחד, מצטרפים לטמא את הנוגע אפילו באחד מהם בלבד, אבל כשהם משני שרצים, אין מצטרפים אלא לטמא את הנוגע בשניהם יחד[317]. ומן הראשונים יש שסוברים שדם ובשר שפרשו משרצים שלמים, מאחר שבאו ממקום חשוב, מצטרפים זה לזה אפילו באו משני שרצים שונים, אבל כשפרשו משרצים שאינם שלמים, מאחר ואינם חשובים, אין מצטרפים זה עם זה אלא כשבאו משרץ אחד[318]. ויש מן הראשונים שכתבו שדם השרץ אינו מצטרף לבשרו אלא כשהוא מחובר לבשר[319].

עכבר הנוצר מן האדמה

מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה, כאשפה המשרצת תולעים[320], הרי הוא טמא כשאר עכבר[321], שנאמר: וזה לכם הטמא בשרץ השֹרץ על הארץ החֹלד והעכבר וגו'[322], ותיבת בשרץ מיותרת, שהרי נאמר לאחר מכן: אלה הטמאים לכם בכל השרץ וגו'[323], אלא לרבות עכבר שאינו פרה ורבה[324].

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, כלומר שטרם נוצר כולו מן האדמה, אלא צדו האחד נוצר, וצדו האחר עדיין אדמה[325], הנוגע בבשר טמא[326], ונחלקו אמוראים: לשון אחד סובר בדעת רבי יהושע בן לוי שהנוגע בבשר אינו טמא אלא כשהעכבר השריץ על פני כולו, כלומר שנעשה בשר חציו על פני ארכו מראשו ועד רגליו, אבל אם לא השריץ על פני כולו, הנוגע בבשר טהור[327]. ולשון אחר חולק וסובר שהנוגע בבשר טמא בכל אופן[328], וכן הלכה[329].

נגע באדמה, בחלק שטרם הפך לעכבר, טהור[330]. ורבי יהודה אומר שהנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא[331], ואמר רבי יהושע בן לוי שדוקא כשהשריץ על פני כולו הנוגע כנגד הבשר טמא, אבל אם לא השריץ על פני כולו, הנוגע באדמה בכל מקום טהור[332].

עכבר שבים

עכבר שבים - שהוא דג שדומה לעכבר, ושמו עכבר[333] - אינו מטמא, שנאמר: וזה לכם טמא בשרץ השֹרץ על הארץ וגו' והעכבר וגו'[334], הרי שלא טימא אלא מין הארץ[335]. עכבר היבשה שנפל לים, מטמא, שנאמר: השֹרץ[336], והוא מיותר, שהיה לו לומר: וזה לכך הטמא בשרץ הארץ[337], אלא דרשו: כל מקום ששורץ[338], כלומר שעכבר הארץ מטמא אף כשירד לים[339].

על אכילת שרצים לרפואה, ע"ע פקוח נפש.

על החובל בשרצים בשבת, אם חייב משום דש* או משום נטילת נשמה, ע"ע דש[340] וע' שוחט.

על המוציא* בשבת כעדשה מן השרץ, אם חייב, ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה וע' שיעורים.

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 2.
  2. ↑ רש"י בראשית א כד, וויקרא יא י, מא, ודברים יד יט, ורש"י מכות טז ב ד"ה צרעה.
  3. ↑ ציון 31 ואילך, לענין שרץ העוף, וציון 47 ואילך, לענין שרץ המים.
  4. ↑ רמב"ן בראשית א כ, בדעת אונקלוס שם.
  5. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ו ובסהמ"צ ל"ת קעו; החינוך מ' קסב.
  6. ↑ ויקרא יא מא. רש"י עירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב; רמב"ן ויקרא שם; רמב"ם שם ושם; החינוך שם. ועי' רמב"ם שם והחינוך שם שהביאו את הכתוב הזה בלבד, ולא את הכתובים שלהלן.
  7. ↑ ויקרא שם מב. רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. ועי' ציון 61 שיש למדים מכתוב זה איסור אחר.
  8. ↑ ויקרא שם מד. רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. ועי' ציון 50 ואילך, שיש למדים מכתוב זה איסור אחר.
  9. ↑ רמב"ם סהמ"צ שם; החינוך שם.
  10. ↑ עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  11. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, גאונים וראשונים נוספים שפירשו כן.
  12. ↑ ע"ע חיבי מלקיות ציון 182 ואילך.
  13. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט. ועי' ציון 88 ואילך, לשיטתו, על מה לוקה האוכל נמלה וצרעה.
  14. ↑ עי' להלן. רש"י בראשית א כ; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעו.
  15. ↑ עי' להלן. רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ו.
  16. ↑ ויקרא יא מב.
  17. ↑ רש"י שם.
  18. ↑ ספרא שמיני פרשה י פי"ב אות ב, הובא בחולין סז ב.
  19. ↑ טור יו"ד פד בשם רבינו יצחק, ושו"ע שם טו. ועי' סמ"ק מ' רי, לגי' שלפנינו: משום שרץ העוף, ועי' דרכ"ת שם ס"ק קעג, שט"ס היא, וצ"ל שרץ הארץ.
  20. ↑ מרדכי חולין רמז תשלה.
  21. ↑ עי' ד' ר' יהודה במכות טז ב: ביניתא דבי כרבא, ותוס' שם, ועי' רש"י שם שפי' בע"א, עי' ציון 150.
  22. ↑ רב הונא בריה דרבי יהושע בחולין קכז א, ורש"י שם.
  23. ↑ רש"י שם.
  24. ↑ תוס' שם בד' רש"י שם. ועי' תוס' שם, פי' אחר.
  25. ↑ ציון 234.
  26. ↑ עי' ד' אביי בעירובין כח א ופסחים כד ב ומכות טז ב: צרעה וגו' משום שרץ העוף, ורש"י; רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ה וסהמ"צ ל"ת קעה; החינוך מ' תעא.
  27. ↑ דברים יד יט. רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם; רמב"ם מאכ"א שם וסהמ"צ שם; החינוך שם. ועי' ספרי דברים פ' ראה פיסקא קג, הובא בסהמ"צ לרמב"ם שם: כל שרץ העוף וגו' מצות לא תעשה.
  28. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; החינוך שם.
  29. ↑ ויקרא יא כ. רמב"ן ויקרא שם.
  30. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ג ה"ח.
  31. ↑ רש"י ויקרא יא כ, וכעי"ז רש"י בראשית א כ; השגות רמב"ן על סהמ"צ שורש ט ד"ה עוד טעות, בשם: דעת רבים. ועי' רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ה: כגון זבוב או יתוש וצרעה ודבורה וכיוצא בהן.
  32. ↑ ויקרא יא כג.
  33. ↑ רמב"ן ויקרא שם, ובהשגות על סהמ"צ שם. ועי' ספרא שמיני פרשה ג תחי' פרק ה אות י, הובא ברש"י ויקרא יא כ, ובהשגות הרמב"ן שם: אשר לו ארבע רגלים טמא הוא, אם יש לו חמש הרי זה טהור.
  34. ↑ עי' ציון 82 ואילך.
  35. ↑ עי' ד' אביי בעירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב: אכל פוטיתא, ורש"י שם; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ב, וסהמ"צ ע' קעט, והחינוך מ' קסד.
  36. ↑ דברים יד י. רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  37. ↑ ויקרא יא י, יא. רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. ועי' מ"מ מאכ"א שם.
  38. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, גאונים וראשונים נוספים שפירשו כן.
  39. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  40. ↑ עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע הנ"ל שם.
  41. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע הנ"ל שם.
  42. ↑ ויקרא יא מג. רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ב וסהמ"צ ל"ת קעט.
  43. ↑ עי' ציון 75.
  44. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט והחינוך מ' קסד.
  45. ↑ ציון 207 ואילך.
  46. ↑ ציון 234.
  47. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ב.
  48. ↑ רמב"ן ויקרא יא י, ובהשגות לסהמ"צ שורש ט. ועי' רש"י בראשית א כ. וע"ע דגים, שיש דגים שמותרים באכילה, והם אינם בכלל איסור שרץ המים.
  49. ↑ ציון 1 ואילך, 39 ואילך.
  50. ↑ ויקרא יא מד. רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ג, וסהמ"צ ל"ת קעז; החינוך מ' קסה.
  51. ↑ ספרא שמיני פרשה י פרק יב אות ד, הובא ברמב"ם סהמ"צ שם והחינוך שם. ועי' סהמ"צ שם, שאף השרצים הנוצרים בפירות, אם לא באו מזכר ונקבה, עוברים עליהם משום הלאו הזה.
  52. ↑ רמב"ם סהמ"צ שם.
  53. ↑ רמב"ם סהמ"צ שם; החינוך שם.
  54. ↑ עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  55. ↑ רמב"ם סהמ"צ ל"ת קעט.
  56. ↑ עי' ציון 8.
  57. ↑ עי' ציון 5 ואילך.
  58. ↑ השגות רמב"ן לסהמ"צ שורש ט ד"ה וטעות אחרת, ומ"מ מאכ"א פ"ב הי"ג בדעתו. ועי' ציון 84 ואילך, לדעתו על מה לוקה האוכל נמלה וצרעה.
  59. ↑ עי' ציון 132 ואילך.
  60. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט.
  61. ↑ ויקרא יא מב. עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ד וסהמ"צ ל"ת קעח, קעט; החינוך מ' קסג. ועי' לח"מ מאכ"א שם. ועי' ציון 7 שיש שלמדים מכתוב זה איסור בשרץ הארץ.
  62. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם; החינוך שם.
  63. ↑ עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  64. ↑ רמב"ם סהמ"צ ל"ת קעט.
  65. ↑ עי' רמב"ן השגות לסהמ"צ שורש ט ד"ה והפירוש שפירש. ועי' ציון 84 לדעתו על מה לוקה האוכל נמלה וצרעה.
  66. ↑ עי' ציון 249 ואילך, על זהותם וטומאתם.
  67. ↑ עי' תוס' עירובין כח א ופסחים כד א בשם ר"י דאורלינ"ש, והשגות רמב"ן לסהמ"צ שורש ט בשם אחרים, ע"פ מעילה טו ב: במובדלים דיבר הכתוב. ועי' רש"י עירובין שם ופסחים שם, שפי' את הכתוב בע"א.
  68. ↑ ויקרא יא מג.
  69. ↑ רש"י עירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב; עי' סהמ"צ לרמב"ם תחי' ל"ת קעט בשם כל המפרשים, וע"ש שדוחה דבריהם; עי' החינוך מ' קסד, שהביא את שתי השיטות. וע"ע בל תשקצו ציון 3. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, גאונים וראשונים נוספים שסוברים כן.
  70. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  71. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  72. ↑ עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  73. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע הנ"ל שם, גאונים וראשונים נוספים שפירשו כן.
  74. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 182 ואילך.
  75. ↑ עי' ציון 42 ואילך. רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ב, וסהמ"צ שם. ועי' החינוך מ' קסד, שהביא את שתי השיטות. וע"ע בל תשקצו ציון 4. ועי' ציון 82 ואילך, לשיטה זו על מה לוקה האוכל פוטיתא ונמלה וצרעה.
  76. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט; החינוך מ' קסד.
  77. ↑ משנה מכות יג א. וע"ע חיבי מלקיות ציון 674 ואילך.
  78. ↑ עירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב.
  79. ↑ עי' ציון 38.
  80. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, ראשונים ואחרונים נוספים שפי' כן.
  81. ↑ עי' ציון 71.
  82. ↑ ע"ע חיבי מלקיות ציון 182. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט.
  83. ↑ עירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב.
  84. ↑ עי' ציון 11.
  85. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם.
  86. ↑ עי' ציון 71. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, ראשונים ואחרונים נוספים שפי' כן.
  87. ↑ עי' ציונים 50, 61.
  88. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט. ועי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הכ"ג, ולח"מ שם.
  89. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 182.
  90. ↑ עירובין כח א ופסחים כד א ומכות טז ב.
  91. ↑ עי' ציון 11.
  92. ↑ רש"י עירובין שם ופסחים שם ומכות שם. וע"ע חיבי מלקיות ציון 173 ואילך, ראשונים ואחרונים נוספים שפי' כן.
  93. ↑ עי' ציון 71. וע"ע הנ"ל שם.
  94. ↑ עי' ציונים 50, 61.
  95. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט. ועי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הכ"ג.
  96. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 182.
  97. ↑ משנה מכות יג א; עי' ד' רבא בר רב הונא שם טז ב; שבועות כא ב: בריה שאני; רמב"ם מאכ"א פ"ב הכ"א.
  98. ↑ ציון 60 ואילך.
  99. ↑ עי' רש"י מעילה טו ב, בבאור משנה שם; רב יהודה בשם רב, ורבי יוחנן, שם טז ב; רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ו.
  100. ↑ רב יהודה בשם רב במעילה שם.
  101. ↑ ע"ע אכילה וע' כזית. רש"י מעילה שם.
  102. ↑ עי' משנה מעילה טז א, ורש"י שם.
  103. ↑ תוס' מכות טז ב ד"ה ריסק, ע"פ ד' רבא בר רב הונא שם. ועי' ציון 6 ואילך, שרק בשנים מתוך שלשת הלאוים שבשרץ הארץ נאמרה לשון אכילה, ועי' ציון 68 ואילך, שבלאוים הכלליים שבכל השרצים לא נאמרה לשון אכילה.
  104. ↑ ציון 83 ואילך.
  105. ↑ עי' ד' רבא בר רב הונא ור' יוחנן ור' יוסף במכות שם, ותוס' שם.
  106. ↑ עי' ציון 249 ואילך, על מהותם וטומאתם.
  107. ↑ עי' ציון 269 לענין שעור טומאתם. עי' מעילה טז ב: לא קשיא, ודברי רבא שם, בבאור ברייתא דלהלן; רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ז וה"ח. ועי' רמב"ם שם שאפ' אבר שלם מן השרץ המת אין חייבים עליו עד שיהיה בו כעדשה, ועי' ציון 291 לענין טומאה באבר שלם.
  108. ↑ ויקרא כ כה.
  109. ↑ תני רבי יוסי ב"ר חנינא קמיה דר' יוחנן במעילה שם, ושם שקילסו ר' יוחנן.
  110. ↑ רמב"ם שם.
  111. ↑ רש"י זבחים קו ב ד"ה שכן, וכעי"ז רש"י יבמות קיד ב ד"ה במשהו, ועי' תוס' זבחים שם ד"ה מה, ויבמות שם ד"ה משום, שתמהו על דבריו.
  112. ↑ ציון 145 ואילך.
  113. ↑ עי' ברייתא כריתות ד ב: אין דמן חלוק מבשרן, ורש"י שם ד"ה יצאו; רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"ט וה"י, ופ"ו ה"א.
  114. ↑ ר' יהודה בשם רב בכריתות כא ב, וד' ר' זירא שם: משום שרץ; רמב"ם שם.
  115. ↑ ברייתא כריתות ד ב; עי' ד' רבינא שם: דם נחש ובשרו מצטרפים.
  116. ↑ ויקרא יא כט.
  117. ↑ ויקרא שם לא. רש"י כריתות שם ד"ה דם שרץ.
  118. ↑ עי' כריתות שם, ורש"י שם כא ב ד"ה התרו בו.
  119. ↑ עי' ציון 249 ואילך, על מהותם וטומאתם.
  120. ↑ עי' ציון 107.
  121. ↑ רמב"ם שם פ"ב ה"ט.
  122. ↑ רמב"ם שם, ועי' ציון 319 כעי"ז לענין צירוף לטומאה, ושם מקור הדין, ועי' קר"א מעילה יז א ד"ה ועתה, במקור ד' הרמב"ם.
  123. ↑ ערוה"ש יו"ד סי' פד סל"ו.
  124. ↑ ויקרא יא מא.
  125. ↑ עי' ד' חזקיה בפסחים כא ב. ועי' ד' ר' אבהו שם, שחולק וסובר שבכ"מ שנאמר לשון אכילה, אף איסור הנאה במשמע.
  126. ↑ שם יא י.
  127. ↑ פסחים כג א.
  128. ↑ משנה שביעית פ"ז מ"ד, הובאה בפסחים שם; רמב"ם מאכ"א פ"ח הי"ז; טוש"ע יו"ד קיז א. ועי' שביעית שם, מחלוקת במי שאינו צייד, אם מותר לו למכור כשנזדמנו לו, וע"ע אסורי אכילה.
  129. ↑ משנה שביעית פ"ז מ"ג; פסחים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  130. ↑ פסחים שם.
  131. ↑ עי' ציונים 61 ואילך, 65.
  132. ↑ עי' להלן; רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ד; טוש"ע יו"ד פד ד.
  133. ↑ ויקרא יא מא.
  134. ↑ רש"י חולין סז ב ד"ה זיזין.
  135. ↑ רש"י שם ד"ה כליסין.
  136. ↑ ספרא שמיני פרשה י פי"ב, הובא בחולין סז ב, ורש"י שם.
  137. ↑ עי' להלן; רמב"ם מאכ"א שם.
  138. ↑ ויקרא יא מג.
  139. ↑ ספרא שם אות ג, הובא בסהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעח ובחינוך מ' קסג.
  140. ↑ חולין סז ב.
  141. ↑ ויקרא יא מב.
  142. ↑ ספרא שמיני פרשה י פי"ב, הובא בחולין סז ב.
  143. ↑ חולין שם: אידי ואידי באביה, וע"ש שנ' שכן מסקנת הגמ' שם, ועי' תוס' שם, ועי' ציון 149, שיש שפי' את הברייתא שם באופן אחר.
  144. ↑ איסור והתר הארוך שער מא, בהג"ה.
  145. ↑ דרכ"מ יו"ד סי' פד אות ד, ורמ"א בשו"ע שם ו.
  146. ↑ חולין נח א, סז א, ב: קישות שהתליעה באביה, ורש"י שם ושם.
  147. ↑ ויקרא יא מב.
  148. ↑ ספרא שמיני פרשה י פי"ב, הובא בחולין סז ב.
  149. ↑ חולין סז ב: לימא מסייע ליה, ותוס' שם ד"ה דיקא, שלשמואל אכן זה פי' הברייתא, ועי' גמ' שם, שמ' שפי' זה נדחה, וציון 143, שיש שפי' את הברייתא באופן אחר.
  150. ↑ עי' ד' רב יהודה במכות טז ב: ביניתא דבי כרבא, ורש"י שם, ועי' ציון הבא.
  151. ↑ רש"י מכות שם, וערל"נ שם בבאורו. ועי' תוס' שם שפי' בע"א, עי' ציון 21.
  152. ↑ עי' חולין שם: לא אידי ואידי וגו', ושם דיקא נמי, ותוס' שם ד"ה דיקא נמי.
  153. ↑ שאילתות סוף שאילתא פד, הובא בתוס' שם; רי"ף שם (כד א); רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד פד ו.
  154. ↑ תוס' שם בשם ר"ת ורבינו נתנאל וריב"א.
  155. ↑ עי' ב"מ נח ב: תמרי דכדא; רמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ו; טוש"ע יו"ד פד ז, ח.
  156. ↑ רמב"ם שם, ועי' מ"מ שם; טוש"ע שם ח.
  157. ↑ רב פפא בב"מ שם ע"פ דברי רב הונא שם א; רמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ו; טוש"ע יו"ד פד ח. ועי שו"ת רשב"א ח"א סי' פ, ושו"ע שם יב, שיש להסתפק בנמלים שנפלו לדבש, אם חוששים להם אף לאחר י"ב חודש, לפי שהדבש, דרכו להעמיד ולקיים הדברים השלמים הנטמנים בתוכו.
  158. ↑ עי' ד' ר' יוסף בחולין סז ב: פרשה ומתה מהו, ורש"י שם ד"ה פירשה ומתה וד"ה מהו, ופר"ח יו"ד סי' פד ס"ו ס"ק יח* בדעתו, ועי' רש"י שבציון הבא. ועי' ציון 164, שיש שפי' את ספקו של ר' יוסף בע"א.
  159. ↑ עי' רש"י חולין נח א ד"ה אסורה, וכעי"ז שם סז ב ד"ה באביה, ועי' ר"ן שבציון 238, שכן דעת רש"י אף לענין שרצים שפרשו מן המים, ועי' פר"ח שם, שהעיר על רש"י מדבריו שבציון 158, ועי' ר"ן על הרי"ף חולין שם (כג ב) ד"ה וכבר כתבתי, שהוסיף להקשות על רש"י, ועי' ערוה"ש שם סנ"ד; תוס' שם סז ב ד"ה דיקא; רא"ש חולין פ"ג סוף סי' סח.
  160. ↑ עי' ציון 146 ואילך.
  161. ↑ תוס' חולין סז ב ד"ה דיקא.
  162. ↑ ב"י ושו"ע יו"ד פד ו.
  163. ↑ רשב"א חולין נח א; ר"ן שם (יט א), ועי' דרכ"מ שם אות ה. ועי' ציון 238, שראשונים נחלקו בזה אף לענין תולעים שפרשו מן המים.
  164. ↑ עי' ד' ר' יוסף בחולין סז ב: פרשה ומתה מהו, ורמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ז, ומ"מ שם בבאורו, ועי' מ"מ שם, שכן פי' ראשונים נוספים; החינוך מ' קסג.
  165. ↑ עי' ציון 158 ואילך.
  166. ↑ רמב"ם שם; ב"י יו"ד פד ד"ה ומ"ש במה, בדעת ראשונים הנ"ל. ועי' שו"ע שם ד: יש אוסרים.
  167. ↑ עי' רא"ש חולין פ"ג סוף סי' סח, שלא מסתבר להסתפק בזה, וראשונים שבציון 158, שפי' את ספקו של ר' יוסף בע"א, ומ"מ מאכ"א שם שלדעתם פשוט שהשרצים שמתו קודם שפרשו מותרים.
  168. ↑ חולין סז ב.
  169. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ז; טוש"ע יו"ד פד ד.
  170. ↑ רמב"ם שם.
  171. ↑ חולין סז ב, ורש"י שם.
  172. ↑ רמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ז. ועי' טוש"ע יו"ד פד, שהשמיטו, ועי' דרישה שם אות ב, בטעם הדבר.
  173. ↑ רמב"ם שם. ועי' סהמ"צ לרמב"ם מ' קעט סוף ד"ה והמאמר האמתי, שלוקים עליה.
  174. ↑ חולין סז ב, ורש"י שם.
  175. ↑ חולין שם.
  176. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הט"ז, שהזכיר את כל הספקות (מלבד את הספק בפרשה לגג הפרי, ועי' להלן) וכ' שאסורים מספק; טוש"ע יו"ד פד ד.
  177. ↑ עי' רמב"ם שם, לענין כל הספקות מלבד פרשה לגג הפרי, ועי' להלן; עי' רמב"ן שבציון הבא; החינוך מ' קסג.
  178. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעח, ועי' רמב"ם שבציונים הקודמים. ועי' רמב"ן השגות לסהמ"צ שורש ט ד"ה והפירוש שפירש, והחינוך שם, שתמהו על הרמב"ם.
  179. ↑ רש"י חולין סז ב ד"ה קוקיאני. ועי רש"י שבת קט ב ד"ה לקוקייני, שפי' שהם תולעים שבבני מעיים. ועי' תוס' חולין שם, שהק' שא"א לפרש שמדובר בשרצים שבבהמה, שהרי כל השרצים שנוצרו בבהמה מחיים, אסורים, עי' ציון 196.
  180. ↑ תוס' שם ד"ה קוקאני; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ז, והגה"מ ומ"מ שם.
  181. ↑ חולין שם.
  182. ↑ רש"י שם.
  183. ↑ רמב"ם שם. ועי' ציון 192, שתולעים שנוצרו בבהמה חיה אסורים משום אבר מן החי, וציון 198, שי"ס שאף תולעים שנוצרו בבהמה אחר מיתתה, מאחר והיתה טעונה שחיטה בחייה, אסורים.
  184. ↑ חולין שם.
  185. ↑ חולין סז א; עי' רמב"ם שם ומ"מ שם.
  186. ↑ מסקנת הגמרא שם.
  187. ↑ עי' ד' ר' ששת בריה דרב אידי שם, בלשון הראשון, ורש"י שם.
  188. ↑ רש"י שם.
  189. ↑ רמב"ם שם, לענין תולעים הנמצאים במח הבהמה ובבשרה ובמעי הדגים; טוש"ע יו"ד פד טז לענין תולעים שבמעי בהמות ודגים.
  190. ↑ רש"י חולין סז ב ד"ה דרני.
  191. ↑ עי' להלן.
  192. ↑ ברייתא וגמ' חולין סז ב; עי' טוש"ע יו"ד פד טז.
  193. ↑ ויקרא יא יא.
  194. ↑ ברייתא שם.
  195. ↑ חולין שם; עי' טוש"ע שם.
  196. ↑ עי' גמ' חולין שם, ורש"י שם בבאורה. ועי' מנ"ח מ' קסג, שמצדד בד' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ז, שאיסור הדרנים שבבהמה הוא משום שרץ, ולא משום אבר מן החי. וע"ע יוצא מן החי ציון 337.
  197. ↑ עי' ראב"ד מאכ"א פ"ב הי"ז, ומ"מ שם בדעתו; רא"ש חולין פ"ג סי' סט; טוש"ע יו"ד פד טז, שיטה א, ורמ"א שם שכן נוהגים. ועי' ציון 179 ואילך, שיש מפרשים בגמרא שתולעים שנוצרו בבהמה מותרים.
  198. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ז, ומ"מ שם בדעתו; שו"ע שם בשם י"א.
  199. ↑ עי' ראבי"ה סי' אלף צג; רא"ש חולין פ"ג סי' סט; הגהות ש"ד או"ה סי' מז; טוש"ע יו"ד פד טז.
  200. ↑ עי' לעיל.
  201. ↑ עי' סה"ת או"ה סי' לו, הובא ברשב"א חולין סז ב ד"ה מוראנה וברא"ש חולין פ"ג סי' סט; טוש"ע יו"ד פד טז.
  202. ↑ ראבי"ה סי' אלף צג בשם אביו, הובא בהגהות ש"ד או"ה סי' מז אות ב. ועי' ש"ד שם אות ו, ורמ"א בשו"ע שם טז, לענין תולעים שבדגים: היינו רביתייהו לצאת מקצת ולחזור, ועי' רמ"א שם, שהתיר בקופצים הנה והנה על גב הגבינה, ובאופנים מסוימים התיר אפ' פרשו לגמרי.
  203. ↑ עי' ציון 132. עי' האגודה חולין סוף פ"ג סז ב, שמצדד כן; שו"ת הרא"ש כלל כ סי' ג.
  204. ↑ שו"ת הרא"ש שם; שו"ע יו"ד פד ה. ועי' ציון 247 ואילך, מחלוקת אם חוששים לפרישה, כשלא ראינוה.
  205. ↑ דרשות מהר"ח או"ז סי' כא בשם ר' יצחק מדורא, הובא בהגהות ש"ד או"ה סי' נב, ע"פ מה שמצינו כעי"ז בתולעים שנוצרו בנוזלים שבכלים, עי' ציון 242.
  206. ↑ דרשות מהר"ח או"ז שם, ושם בשם או"ז, והגהות ש"ד שם, ועי' הטעם בדרשות מהר"ח או"ז שם, שאינו דומה לתולעים בנוזלים שבכלים, עי' ציון הקודם, שהנוזלים, מאחר ואי אפשר להם בלא כלי, פרישתם עליו נחשבת דרך גידולים, אבל קמח, אפשר שיהיה בלא כלי.
  207. ↑ חולין סו ב, ורש"י שם ד"ה הואיל והתיר וד"ה מה כשהתיר; רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ז; טוש"ע יו"ד פד א.
  208. ↑ רמב"ם שם, ועי' פר"ח יו"ד שם ס"ק ו.
  209. ↑ ויקרא יא ט.
  210. ↑ חולין שם. ועי' ציון 213 שהדרשה הזו לבדה אינה מספיקה; רמב"ם שם.
  211. ↑ רש"י שם ד"ה הואיל והתיר; רמב"ם שם.
  212. ↑ ויקרא שם י.
  213. ↑ חולין שם. וע"ש שלולי הדרשה הזו, מהדרשה הראשונה שלעיל אין ללמוד, שמן הכתוב הראשון היה אפשר לדייק להפך, שדוקא בימים ובנחלים אוכלים את שיש להם סנפיר וקשקשת, אבל בכלים אף אותם אין אוכלים.
  214. ↑ עי' חולין סז א: לא לישפי איניש שיכרא; רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ט, כ;
  215. ↑ עי' חולין שם: יבחושין, ורש"י שם ד"ה יבחושין; רמב"ם שם.
  216. ↑ רמב"ם שם.
  217. ↑ שו"ע יו"ד פד ג.
  218. ↑ עי' לעיל. חולין סו ב; רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ח; טוש"ע יו"ד פד א.
  219. ↑ ויקרא יא ט. ספרא שמיני פרשה ג סוף פרק ד אות א; חולין שם.
  220. ↑ רש"י חולין שם ד"ה ת"ל תאכלו. ועי' ציון 225 ואילך, תוספת ביאור לדרשה זו.
  221. ↑ עי' רש"י חולין סז א ד"ה חריצין.
  222. ↑ עי' רש"י שם ד"ה נעיצין.
  223. ↑ ויקרא יא ט.
  224. ↑ ע"ע כלל ופרט וכלל ציון 112 ואילך.
  225. ↑ עי' ציון 219 ואילך. חולין סו ב, סז א.
  226. ↑ עי' ציון 218 ואילך.
  227. ↑ עי' ציון 207.
  228. ↑ עי' ציון 219 ואילך.
  229. ↑ חולין סז א, ורש"י שם.
  230. ↑ ב"י יו"ד פד בדעת רש"י חולין שם ד"ה במים במים.
  231. ↑ תוס' חולין סז א ד"ה במים; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ח, ומ"מ שם בדעתו.
  232. ↑ רמב"ם שם, ומ"מ שם בדעתו; שו"ע יו"ד פד ב, דעה א.
  233. ↑ רא"ש חולין פ"ג סי' סח; שו"ע שם, דעה ב.
  234. ↑ עי' ד' רב הונא שבציון 240; עי' להלן; רמב"ם מאכ"א פ"ב הי"ט; טוש"ע יו"ד פד א, ג. ועי' רמב"ם שם ה"כ, ששרץ המים שפירש לוקים עליו משום שרץ המים או משום שרץ העוף ושרץ המים.
  235. ↑ ויקרא יא מא.
  236. ↑ ברייתא חולין סז א. ועי' רש"י ויקרא יא יא, ורא"ש חולין פ"ג סי' סח, שהביאו את הדרשה על הכתוב בויקרא שם: ואת נבלתם תשקצו, לרבות יבחושים שסננם.
  237. ↑ עי' רש"י חולין שם; עי' רמב"ן ויקרא שם; עי' רמב"ם מאכ"א פ"ב ה"כ; טוש"ע יו"ד פד ג.
  238. ↑ עי' רש"י חולין סז א ד"ה וקעבר, ור"ן על הרי"ף חולין (כג ב) בדעתו, ועי' ציון 240. ועי' ציון הבא.
  239. ↑ ר"ן שם. ועי' ציון 159 ואילך, שראשונים נחלקו בזה אף לענין תולעים שפרשו מן הפירות.
  240. ↑ רב הונא בחולין סז א ורש"י שם; טוש"ע יו"ד פד ג, וע"ש שה"ה שאר משקה שמצויים בו תולעים. ועי' רש"י שם, שהחשש הוא שתהלך מעט על הקשים, שרק אז נאסרת לסוברים כן, עי' ציון 238.
  241. ↑ עי' להלן.
  242. ↑ חולין שם; רמב"ם שם הי"ט; טוש"ע שם א. ועי' ציונים 205, 206.
  243. ↑ רש"י שם.
  244. ↑ תוה"ב הקצר ב"ג ש"א; טוש"ע שם.
  245. ↑ רא"ש חולין פ"ג סי' סח.
  246. ↑ ב"י יו"ד פד, ודרכ"מ שם אות ב.
  247. ↑ עי' רא"ש חולין פ"ג סי' סח בשם י"א, ורמ"א בשו"ע יו"ד פד א, לענין מים מבורות שיחים ומערות, שאסור לשתות מהם בכלי, שמא פרשו על דפנותיו, ונאסרו, עי' ציון 245; עי' ציון 204, לענין תולעים שבקמח ובמלח; עי' רמ"א בשו"ע שם ד, ע"פ תה"ד סי' קעא, שפירות מתולעים נקובים אסורים מחשש פרישה, ועי' רמ"א שם ה, שמשמע שבמשקה אין חוששים לפרישה, ובשאר דברים חוששים.
  248. ↑ עי' תוה"ב הקצר ב"ג ש"ג, וטוש"ע שם ד, שפרי מתולע שנקוב כלפי חוץ, מותר, ואין חוששים שמא התולעת פרשה וחזרה; עי' רא"ש חולין שם בשם י"א, לענין שתית מי בורות בכלי, עי' ציון הקודם; עי' טוש"ע שם א, לענין סתם תולעים שבמים שבכלי, שאין חוששים שיצאו מן הכלי וחזרו.
  249. ↑ ויקרא יא כט ואילך; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"א.
  250. ↑ עי' להלן. ועי' מל"מ אבוה"ט פ"ד ה"א, שתמה על רמב"ם שהשמיט.
  251. ↑ ויקרא שם.
  252. ↑ ברייתא חולין קכז א.
  253. ↑ עי' ד' ר' הונא בר תורתא בחולין שם, ורש"י שם, ועי' גמ' שם, שאינו בדרך הטבע אלא נס הוא.
  254. ↑ ברייתא חולין שם.
  255. ↑ רש"י שם.
  256. ↑ ברייתא חולין שם.
  257. ↑ רש"י שם.
  258. ↑ רמב"ם שם הי"ד.
  259. ↑ ועי' תוס' עירובין יג ב ד"ה שיודע, ומהרש"א סנהדרין יז ב.
  260. ↑ ע"ע אבות הטמאה. כלים פ"א מ"א; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ב.
  261. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ע' צז; החינוך מ' קנט.
  262. ↑ עי' השגות רמב"ן לסהמ"צ מ' צו, והחינוך סוף מ' קנט.
  263. ↑ עי' משנה אהלות פ"א מ"ו, הובאה בחולין כא א, ורש"י חולין שם; רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"ד.
  264. ↑ משנה אהלות שם, הובאה בחולין שם; רמב"ם שם.
  265. ↑ רש"י חולין שם. ועי' פסחים פח ב, ורש"י שם ד"ה וריחשה, שנ' שיש פרכוס שהוא סימן חיות.
  266. ↑ עי' רמב"ם שם, וכ"מ שם.
  267. ↑ ע"ע עולת העוף וע' שחיטה. חולין שם.
  268. ↑ רמב"ם שם, וכ"מ שם בדעתו.
  269. ↑ עי' ברייתא דלהלן; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ב.
  270. ↑ ויקרא יא לא.
  271. ↑ ויקרא שם לב.
  272. ↑ עי' ציון 249.
  273. ↑ ספרא שמיני פרשה ה תחילת פ"ז אות ו, וברייתא חגיגה יא א ונזיר נב א.
  274. ↑ ספרא שם וברייתא שם ושם.
  275. ↑ משנה מעילה טו ב.
  276. ↑ רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ב.
  277. ↑ ויקרא יא לא.
  278. ↑ ברייתא מעילה יז א, ורש"י שם.
  279. ↑ משנה טהרות פ"ג מ"ד; רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"ג.
  280. ↑ ציון 302 ואילך.
  281. ↑ משנה נדה נד ב; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"ב.
  282. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  283. ↑ עי' נדה נו א, שתי מימרות שוות של ריש לקיש, אחת ביבש ואחד בשרוף, ועי' תוס' שם ד"ה שרץ שנשרף.
  284. ↑ רש"י נדה שם.
  285. ↑ עי' ד' ריש לקיש ורבי זירא ורבא בנדה שם, ורש"י שם בבאורם; רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"ב.
  286. ↑ ויקרא יא לא.
  287. ↑ שם לב.
  288. ↑ עי' נדה שם, שתי ברייתות שוות שאמר ר' יצחק ברבי ביסנא בשם רבי שמעון בן יוחי, אחת ביבש ואחת בשרוף, ועי' תוס' שם ד"ה שרץ שנשרף.
  289. ↑ רמב"ם שם, ועי' כ"מ שם, שלדעתו הדרשה שלעיל אינה אלא אסמכתא.
  290. ↑ עי' תוס' נדה שם ד"ה אי בהם.
  291. ↑ ספרא שמיני פרשה ו סוף פרק ז אות א; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ג וה"ד. ועי' ספרא שם במקור שאבר מן החי מטמא, שנאמר (ויקרא יא לב): וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, במי הוא מדבר, אם במיתתן הרי מיתתן אמור, אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטן, הא אינו מדבר אלא באבר מן החי, וע"ע אבר מן החי וע' נבלה וע' מת.
  292. ↑ משנה אהלות פ"א מ"ז, הובאה במעילה טז ב ובנדה מג ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ג.
  293. ↑ עי' נדה שם, ורש"י שם.
  294. ↑ עי' ציון 295 ואילך.
  295. ↑ ברייתות דלהלן; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ה.
  296. ↑ ויקרא יא לב.
  297. ↑ עי' ציון 291.
  298. ↑ ברייתא חולין קכח ב, וכעי"ז ספרא שמיני פרשה ו סוף פרק ז אות ג.
  299. ↑ חולין שם, ועי' להלן.
  300. ↑ ויקרא שם כט, לא.
  301. ↑ ברייתא חולין שם וספרא שם.
  302. ↑ חולין שם.
  303. ↑ חולין שם.
  304. ↑ ברייתא חולין שם וספרא שם.
  305. ↑ חולין שם.
  306. ↑ עי' רמב"ם שם ה"ו.
  307. ↑ רמב"ם שם ה"ה.
  308. ↑ עי' משנה עדויות פ"ו מ"ג: משא"כ בעצמות; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ח.
  309. ↑ רמב"ם שם.
  310. ↑ ציון 39 ואילך.
  311. ↑ ציון 149 ואילך.
  312. ↑ עי' משנה מעילה יז א, ורש"י שם; משנה מכשירין פ"ו מ"ה; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ז.
  313. ↑ ויקרא יא כט.
  314. ↑ תוס' מעילה יז א ד"ה דכתיב.
  315. ↑ ר' שמעון בן יוחאי במעילה שם, ורבי אלעזר ב"ר יוסי שם ב.
  316. ↑ עי' משנה מעילה יז א, ורש"י שם. ועי' ד' ר' יוסי בר ר"ח שם, ורש"י שם ד"ה הטמאים, בדעתו, שזה בכלל הלימוד מ"הטמאים" המלמד שכל השרצים מצטרפים זה לזה, עי' ציון 278, ועי' משנה שם, שכלל הוא, שכל שטומאתו ושיעורו שוים, מצטרפים; רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ז.
  317. ↑ עי' ד' ר' זעירא ור' יוסי בר ר"ח במעילה שם, וד' ר' יוסף שם: כאן בכולו כאן במקצתו, ותוס' מעילה שם ד"ה והא, בשם ר' ניסים גאון, בבאור דבריהם.
  318. ↑ רש"י מעילה שם אמר ר' יוסף, בבאור ד' ר' יוסף שם: כאן בכולו כאן במקצתו.
  319. ↑ רמב"ם אבוה"ט פ"ד ה"ז, ועי' כ"מ שם בבאור דבריו, ועי' לח"מ מאכ"א פ"ב ה"ט, שתמה מדוע הרמב"ם השמיט את ד' ר' יוסף במעילה שם, שחילק בין כולו למקצתו, עי' לעיל.
  320. ↑ עי' רש"י חולין קכו ב. על מהות העכבר הזה עי' פיהמ"ש לרמב"ם חולין פ"ט מ"ו ותפא"י שם בועז אות ב.
  321. ↑ עי' משנה חולין קכו ב, וברייתא שם קכז א; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"א.
  322. ↑ ויקרא יא כט.
  323. ↑ ויקרא שם לא.
  324. ↑ ברייתא חולין קכז א, ורש"י שם.
  325. ↑ עי' רש"י חולין קכו ב.
  326. ↑ משנה חולין קכו ב; רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"א.
  327. ↑ חולין שם.
  328. ↑ חולין שם.
  329. ↑ עי' רמב"ם שם.
  330. ↑ משנה חולין קכו ב.
  331. ↑ משנה שם.
  332. ↑ גמ' שם. ועי' רמב"ם אבוה"ט פ"ד הי"א, וכ"מ שם בשם ר"י קורקוס.
  333. ↑ רש"י חולין קכו ב.
  334. ↑ ויקרא יא כט. ברייתא חולין קכו ב.
  335. ↑ רש"י שם.
  336. ↑ ויקרא שם.
  337. ↑ רש"י חולין קכז א.
  338. ↑ ברייתא שם קכז א.
  339. ↑ רש"י שם.
  340. ↑ ציון 263 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שרצים&oldid=157264"