אנציקלופדיה תלמודית:תבואה

הגדרת הערך - מיני דגן כשהם שיבולים.

מהותה

תבואה היא אחת מחמשת המינים: חטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון^[1], הכוסמין הוא ממין חיטין ושבולת שועל ושיפון הם ממין שעורים^[2]. חמשת המינים כשהם שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשים וזורים אותם נקראים דגן*^[3]. וכתבו אחרונים שעיקר שם תבואה, היא על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו: ואכלתם מן התבואה ישן^[4], וכן: כתבואת גרן^[5].

תבואה בתוספת שם

תבואה בתוספת שם, יכולה לכלול אף ענבים וזיתים, שנאמר: כתבואת יקב^[6], ויקב היינו ענבים^[7] וזיתים^[8], וכן אמר הכתוב: ותבואת הכרם^[9]. 'תבואת השדה', שאמר הכתוב: ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואה שדה^[10], היינו כל דבר הגדל בשדה^[11].

גמר בישולו

שם תבואה אינו בבוסר אלא בשנגמר בישולו^[12], וכן אמרו לענין הכתוב ברבעי*: להוסיף לכם תבואתו^[13], מלמד שאינו נפדה אלא תבואה, מכאן אמרו אין פודים את הרבעי עד שיגיע לעונת-המעשרות*^[14], שתבואה היינו פרי הנגמר והגיע העת לאוספו מן השדה^[15].

טבעה

התבואה אינה נאכלת לאדם אלא לאחר טחינתה^[16], לפיכך אין שולח אדם לחבירו תבואה ביום טוב^[17], לפי שביום טוב אין המקבל יכול לטחנו^[18]; התבואה יונקת בקרקע יותר מירקות^[19], ויש שפירשו שלפיכך בכלאי-זרעים* שיעור ההרחקה מן התורה בתבואה גדול יותר מההרחקה בשל ירקות^[20]. ויש שהוסיפו שתבואה אינה ממהרת להתבשל, ונמצאת בקרקע זמן רב ויונקת יותר מירקות, ולפיכך שיעור ההרחקה בהם יותר גדול^[21]; התבואה דרך לזורעה בשדות גדולים יותר משל ירקות^[22], ויש שפירשו שלפיכך בכלאי זרעים שיעור ההרחקה מדרבנן בתבואה גדול יותר מההרחקה בשל ירקות^[23].

דיניה

תבואה נזכר בתורה לענין שביעית: ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה^[24], ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל^[25], ולא נאסף את תבואתנו^[26]. ולענין יובל: מן השדה תאכלו את תבואתה^[27]. ולענין רבעי: להוסיף לכם תבואתו^[28]. ולענין תרומות ומעשרות: כתבואת גרן וכתבואת יקב^[29], וכן: עשר תעשר את כל תבואת זרעך^[30], וכן: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך^[31].

דינים שהם דוקא בשל תבואה

ישנם דינים הנוהגים בשל תבואה בלבד: איסור חדש* נוהג בתבואה בלבד, ועל כך ע"ע חדש^[32]. אם נוהג דוקא בתבואה שנעשה ממנו לחם או קלי או כרמל, ע"ע הנ"ל^[33]; איסור חמץ* נוהג בתבואה בלבד, ועל כך ע"ע חמץ^[34]. חיוב תרומות ומעשרות, יש סוברים שמן התורה הוא דוקא בשל תבואה^[35]. מצות חלה*, הוא דוקא בפת משל תבואה^[36]. מצות אכילת מצה, הוא דוקא במצה ממין תבואה^[37].

דינים שהם אף בשל תבואה

ישנם דינים הנוהגים אף בתבואה: לקט* נוהג אף בתבואה^[38], שנאמר: ולקט קצירך^[39], והיינו תבואה^[40]; שכחה* נוהג אף בתבואה^[41], שנאמר: ושכחת עמר בשדה^[42], והיינו תבואה^[43]; פאה נוהגת אף בתבואה^[44], שנאמר לענין פאה: ובקצרכם את קציר ארצכם^[45], והיינו תבואה^[46]; כלאי-זרעים* נוהגים אף בתבואה^[47], אם איסורו מן התורה או מדרבנן, ע"ע כלאי זרעים^[48], ושם על שיעור ההרחקה של תבואה^[49].

ראש השנה

ראש השנה לתבואה, לענין שאין מעשרים מתבואה של קודם ראש השנה לשל אחר ראש השנה, שהרי אין מעשרים משל שנה אחת לשל חברתה^[50], הוא באחד בתשרי^[51]. וכן בחשבון השנים למעשרות - שבשנה הראשונה והשניה משנות השמיטה, וכן בשנה הרביעית והחמישית, מפרישים מעשר-שני*, ובשלישית ובששית מפרישים מעשר-עני*^[52] - ראש השנה שלהם הוא באחד בתשרי^[53]. בטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו שדין תורה הוא, שלמדים בגזירה שוה מהכתוב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה^[54], ולמדים בגזירה שוה 'שנה שנה' מהכתוב: מרשית השנה^[55], שהוא באחד בתשרי^[56], או שלמדים מעשרות משביעית, שבשביעית ראש השנה שלה באחד בתשרי^[57]. ויש מן הראשונים סוברים שחכמים קבעו הזמן בתשרי, שנמסר לחכמים לקבוע הזמן כרוב דינים של תורה^[58], ולא קבעו אותו בחמשה עשר בשבט כבפירות האילן^[59], שבאילן שגדל על רוב גשמי שנה, שבט הוא זמן של רוב גשמי השנה, אבל בתבואה שצריכה לבישולה היטב את כל גשמי השנה, קבעו לה הזמן בתשרי^[60]. על שביעית, שראש השנה שלו לענין קדושת הפירות בין לענין תבואה בין לכל פירות, הוא באחד בתשרי, ע"ע פירות שביעית^[61].

הבאת שליש

בתבואה הולכים לכל הדינים התלוים בשנה, כגון לענין שביעית ועונת המעשרות, אחר השנה שהביאה בו שליש^[62], ולא אחר חנטה לסוברים כן בפירות האילן^[63], והטעם לפי שבאילן שהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך מאחר שניטע שרשו בארץ, אבל תבואה שאין לה גוף עיקרי ניטע בארץ אין לה יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה^[64].

ספיחין

איסור ספיחי-שביעית*^[65], נוהג בתבואה^[66].

בנדר

הנודר מן התבואה אסור בחמשת מיני דגן* בלבד^[67]. הנודר מן 'תבואת הארץ' אסור בכל דבר הגדל בשדה^[68].

עיבור השנה

שנה שלא נתבשלה התבואה בה בניסן מעברים את השנה^[69], ועל כך ע"ע אביב: אביב של תבואה, וע' עבור השנה^[70].

הערות שוליים