אנציקלופדיה תלמודית:תכריכים
|
|
הגדרת הערך - בגדים שמלבישים בהם את המתים.
דיניהם
מצותם
המת, אין קוברים אותו ערום[1], אלא מלבישים אותו בגדים, הנקראים תכריכים[2], ואין לדבר מקור מן התורה[3], אלא שמצינו שהבאת תכריכים למת חשובה דבר מצוה[4], וכן אמרו שיש בה משום כבוד-המת*[5].
מהותם
באלו בגדים מלבישים את המת, כתבו ראשונים שלסוברים שלעתיד לבא המתים יקומו לבושים בתכריכים שנקברו בהם[6], מלבישים את המת בגדים ממש, כתונת, ועליה חלוק[7], אבל לסוברים שלעתיד לבא המתים לא יקומו בתכריכים שנקברו בהם[8], אין קוברים את המת בבגדים ממש, אלא עוטפים אותו בסדין אחד[9], שכן מצאנו ברבי, שסבר שהכסות שנקבר בה אינה עולה עמו, ואמרו עליו שנקבר בסדין אחד[10]. וכתבו ראשונים שאנו, כדי לקיים דברי כל השיטות, מלבישים כתונת וחלוק, ועליהם עוטפים בסדין[11]. הסדין שמעל המלבושים, כתבו ראשונים שעושים אותו כגולם, בלי צורת חיתוך האיברים[12].
לעשותם נאים
מאחר והמת עתיד לקום כשהוא לבוש בתכריכים שנקבר בהם, לסוברים כן[13], כתבו ראשונים שהעושה את התכריכים נאים וחשובים, תבא עליו ברכה, לפי שעל ידי כן מכירים בו שהוא מודה בתחית-המתים*[14], וכן מצינו אמוראים שהורו שילבישום תכריכים מגוהצים ונאים[15].
צבעם
בצבעם של התכריכים, יש מן האמוראים שהקפידו שלא יהיו לבנים ואף לא שחורים[16], אלא אדומים[17], או בצבע כמראה התכלת, שהוא ממוצע בין השחור והלבן[18], וכן יש מן הראשונים שכתבו שנהגו לעשותם אדומים[19], ויש מן האמוראים שציוו שיקברום בתכריכים לבנים דוקא[20], וכן נתפשט המנהג לקבור בלבנים, וכתבו ראשונים שכן ראוי לעשות[21].
שויָם
בראשונה היו מוציאים הוצאות רבות על תכריכים, והיתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן[22], ואמר רב פפא שהיום נוהגים העולם אפילו בבגד קנבוס הנקנה בזוז[23], וכן כתבו ראשונים שנוהגים בבגדים זולים התפורים בחוט פשתן, ונהגו בסודר שוה זוז[24], וכתבו ראשונים שאסור לקבור בתכריכים של משי ובגדים מרוקמים, אפילו לנשיא שבישראל, שזו גסות הרוח והשחתה ומעשה נכרים[25].
שלא להרבות
מלמדים את האדם שלא יהא חבלן, לתת כלים רבים על המת ולאסרם[26], ומוטב לתתם לעניים מאשר להשליכם לרמה ותולעה[27], שכל המרבה כלים על המת, הרי זה עובר משום בל-תשחית*[28], וגורם לניוול המת[29], שהכלים נרקבים עליו, ומרבה על פניו רפש וטיט[30], ומרבה עליו רמה[31], שהעש אוכל הבגדים, ואותה רימה נוספת על הרימה שיוצאת מגופו[32].
המלביש
האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה[33], משום הרהור[34], והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה[35], לפי שבה אין הרהור כל כך[36].
כלאים
תכריכי המת אין בהם משום כלאים[37], ולפיכך בגד שאבד בו כלאים, מותר לעשותו תכריכים למת[38], ונחלקו אמוראים: רבי ינאי אמר שלא התירו אלא לספדו בהם, אבל לקברו אסור, ורבי יוחנן אמר שהתירו אף לקברו בהם[39]. על טעמי המחלוקת, ופרטים נוספים ע"ע כלאי בגדים[40]
על איסור לועג-לרש* בתכריכים שיש בהם כלאים, ע"ע לועג לרש[41].
ציצית
תכריכים שיש להם ארבע כנפות, קודם שנותנים אותם על המת - אף לסוברים שכלי קופסא חייבים בציצית[42] - הם פטורים מציצית, לפי שנאמר בציצית: כסותך אשר תכסה בה[43], ותכריכים אינם עשויים להתכסות בהם[44]. על פרטי הדין ע"ע ציצית. וכשנותנים את התכריכים על המת, יש ראשונים שפרשו בגמרא שנותנים בהם ציצית, משום: לועג לרש חרף עושהו[45]. על ביאורים שונים בטעם הדבר, ושיטות שונות כיצד נותנים את הציצית בתכריכים, ועד אימתי משאירים אותה, ושיטות שאין נותנים ציצית, והמנהג למעשה, ע"ע לועג לרש[46] וע' ציצית.
הבאתם לצורך מודר הנאה
הבאת תכריכים נמנית בין צרכי המת, שמותר למדיר הביא למודר-הנאה*, לפי שאין הנאה למתים[47]. על פרטי הדין ע"ע מודר הנאה[48].
מטפחות ספר תורה
על מטפחות ספר-תורה*, שעושים אותן תכריכים למת-מצוה*[49], ע"ע גניזה[50] וע' ספר תורה וע' מת מצוה.
על הלבשת תכריכים להרוג, ולמי שנהרג בידי גוים, וליולדת שמתה, ע"ע קבורה.
על הלבשת תכריכים למאבד-עצמו-לדעת* ע"ע[51].
על הלבשת תכריכים להרוגי-בית-דין*, ע"ע[52].
על תפירת תכריכים בחול-המועד*, ע"ע[53]; על תפירת תכריכים ביום-טוב-שני* ע"ע[54].
על גוסס* שאין מכניסים אליו תכריכים עד שימות, ע"ע גוסס[55].
על אסור קניית תכריכים ממעות מעשר שני, והזכרתם בוידוי-מעשר*, ע"ע מעשר שני וע' ודוי מעשר[56].
על תכריכים, אם מקבלים טומאה, ע"ע כלים[57].
על החשכה על התחום בשבת כדי להביא תכריכים במוצאי שבת, שהיא מותרת, בדומה להחשכה לשאר צרכי מצוה, ע"ע שבת
על הלנת-המת* לצורך הבאת תכריכים, שהיא מותרת משום כבוד המת, ע"ע הלנת המת[58] וע' כבוד המת[59].
איסור הנאה מהם
איסור הנאה
תכריכי המת אסורים בהנאה[60]. במקור הדין נראה בגמרא בדעת אביי שכל משמשי המת אסורים בהנאה מגזרה-שוה* "שם שם" מעגלה-ערופה* - שהיא אסורה בהנאה[61] - שבמיתה נאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם[62], ובעגלה ערופה נאמר: וערפו שם את העגלה[63], ובדעת רבא נראה בגמרא שלמדים גזרה שוה "שם שם" מעבודה-זרה* - שאף היא אסורה בהנאה[64] - שנאמר בעבודה זרה: אשר עבדו שם הגוים[65]. ויש מן האחרונים שכתבו שאיסור הנאה מתכריכים אינו אלא מדרבנן, כדי שלא ינהגו בהם קלות ראש[66].
התכריכים אסורים בהנאה אף שלא כדרך הנאתם, ואפילו לצורך חולה[67].
בגד שאבד בו כלאים - שהוא אסור בהנאה[68] - אף על פי שאסור למכרו לנכרי[69], שמא יחזור וימכרנו לישראל, והישראל לא ידע שיש בו כלאים, ויהנה ממנו[70], מותר לעשותו תכריכים למת[71], לפי שמאחר והתכריכים אסורים בהנאה, אין חשש שישראל יהנה מהם[72].
על בגד שהוזמן למת, ולא ניתן עליו, או שניתן עליו בלא שהוזמן לכך, אם נאסר, ע"ע הזמנה.
תכריכי גוי
לסוברים שמת גוי אסור בהנאה[73], תכריכיו אסורים אף הם בהנאה[74].
בגדים שניתנו על מיטת המת
בגדים שנזרקו על המת, כגון שאביו ואמו, מחמת צערם, היו מזרקים בגדיהם עליו, כדי לאסור את ממונם, רבן שמעון בן גמליאל אומר שהבגדים שנגעו במיטה - שנושאים אותה בו לקבורה, וקוברים אותה עמו[75] - אסורים[76] מדרבנן, משום שהם מתחלפים בתכריכי המת, ויבואו לומר שתכריכי המת מותרים[77], וכן אמרו במסכת שמחות שכל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים, ופרשו שם שיש שמצילים ויש שאין מצילים, שעד שלא הגיע לארון, מצילים, ומשהגיע לארון אין מצילים[78]. ובדעת חכמים יש ראשונים שכתבו שבגדים שנזרקו על המת מתוך מרירות, אף על פי שנגעו במיטה הנקברת עמו, אינם נאסרים[79].
להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שבגדים שנגעו במיטה נאסרים[80], ויש שפסקו שאינם נאסרים[81].
הבגדים שנאסרים כשנגעו במיטה, כתבו ראשונים שאינם אלא אותם שזורקים על המת במרירות הלב כדי שיקברו עמו, ונגעו במיטה, אבל מצע או כר או כסת שתחתיו, או סדין וטלית שעל הארון או על המיטה, שלא ניתנו שם על דעת להקבר עמו, אינם נאסרים[82].
על תכריכים שלא נגעו במיטה, או שנגעו במיטה שאינה נקברת עמו, ע"ע הזמנה[83] וע' מת; על המצוה להציל כלים שאביו ואמו של המת זרקו על המת, שלא יאסרו, ע"ע השבת אבדה[84].
קבורתם
הבגדים שנגעו במיטה ונאסרו, כתבו ראשונים שמסתבר שהם נקברים, אבל אינם נקברים עם המת ממש, שאין כבודו בכך, אלא נקברים עמו בתפוסתו[85].
דבר שאינו שלו
הנותן על המת בגד שאינו שלו, הבגד אינו נאסר, לפי שאין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו*[86].
הערות שוליים
- ↑ עי' שבת יד א.
- ↑ עי' משנה מעשר שני פ"ה מי"ב; עי' משנה שבת קנא א; עי' משנה סנהדרין מו א. ועי' ציונים 15, 22, 33, ועוד להלן, מקורות רבים ממשניות וגמרות.
- ↑ עי' או"ש אבל פי"ד הכ"א: לא מצאנו בשום מקום שיהא תכריכי המת מן התורה, וע"ש שהביא מאיוב א כא: ערֹם יצאתי מבטן אמו וערֹם אשוב שמה, שמ' שא"צ תכריכים.
- ↑ עי' משנה שבת קנא א, ורמב"ם שבת פכ"ד ה"ה.
- ↑ משנה סנהדרין מו א. ועי' שו"ת שבו"י ח"ב סי' קג, שאע"פ שאסור לפתוח את הקברים, ע"ע כבוד המת, מ"מ מת שהפשיטוהו מתכריכיו, מותר לפתוח קברו על מנת להלבישו כראוי, שזהו כבודו. ועי' שו"ת ר"ד אופנהיים בסוף ספר חו"י, סי' א, ושו"ת חכ"צ סי' מז, ושו"ת רע"א תנינא סי' יז.
- ↑ עי' ד' ר' נתן במס' שמחות סוף פ"ט ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג, וד' חכמים בירושלמי שם ושם. ועי' כתובות קיא ב: אמר רבי חייא בר יוסף עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן, קל וחומר מחטה, ומה חטה שנקברת ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברין בלבושיהן על אחת כמה וכמה. וע"ע תחית המתים.
- ↑ מהרי"ל מנהגים הל' שמחות אות טז.
- ↑ עי' ירושלמי שם ושם, שכן דעת רבי, ועי' תוס' כתובות שם, וע"ע תחית המתים.
- ↑ מהרי"ל שם. ועי' ועי' ציון 16, שר' ינאי או ר' יוחנן הזכירו את בגדי התכריכים בלשון רבים: אל תקברוני בכלים לבנים ולא בכלים שחורים.
- ↑ עי' ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג. מהרי"ל שם.
- ↑ מהרי"ל שם. ועי' רמ"א בשו"ע יו"ד שסד ד, וע"ע קבורה. ועי' גשר החיים ח"א סי' י, שנהגו בשמונה לבושים. ועי' יבמות קד א, ורש"י שם ד"ה ושל זקן, וערוך ע' זקן, שהיה מנהג לקבור אף בסנדלים, וע"ע חליצה ציון 12 ואילך.
- ↑ מהרי"ל שם בשם ר' זלמלין מאירפורט, ע"פ ביצה ו א: למיגז ליה גלימא, והיינו בגד שאין לו צורה, עי' שבת עז ב.
- ↑ עי' ציון 6 ואילך, מחלוקת.
- ↑ נמוק"י מו"ק (יז א), הובא בדרכ"מ יו"ד שנב אות א ובש"ך שם סק"א. ועי' ש"ך שם, שהכוונה שבגד הפשתן יהיה נאה, אבל בבגדים חשובים יותר מדאי אסור, עי' ציון 22 ואילך.
- ↑ עי' צוואות רבי יאשיה ור' ירמיה בירושלמי פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג: אלבשוני חיוורין חפיתין, ופנ"מ שם ושם שהכוונה מגוהצים ונאים.
- ↑ עי' שבת קיד א ונדה כ א: אמר להו רבי ינאי וגו' אל תקברוני לא בכלים לבנים, שמא לא אזכרה ואהיה כחתן בין אבלים, ולא בשחורים שמא אזכרה ואהיה כאבל בין חתנים, וכעי"ז בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג בשם ר' יוחנן. ועי' רש"י נדה שם, בבאור דבריו, שהצדיקים בגן עדן לבושים לבנים, ורש"י שבת שם, שהנידונים לגיהנם דומים לשולי קדרה, ועי' ר"ה יז א. ועי' ראב"ד תשובה פ"ח ה"ב, וטור יו"ד שנב, שהכוונה לעתיד לבא, שהכסות היורדת עם המת לקבר היא העולה עמו לעתיד לבא, לסוברים כן, עי' ציון 6.
- ↑ עי' שבת שם ונדה שם: אלא בכלים האוליירים הבאים ממדינת הים, ושבת שם: סומקי נינהו. ועי' טור שם: צבועים קצת.
- ↑ עי' ירושלמי שם ושם: בורדיקא, ופנ"מ שם ושם ומהר"א פולדא כלאים שם.
- ↑ מהרי"ל מנהגים הל' שמחות אות טו.
- ↑ רב יאשיה ורב ירמיה בירושלמי שם ושם: חיוורין חפיתין.
- ↑ עי' רמב"ם אבל פ"ד ה"א: ומלבישים אותו תכריכים וגו' לבנים; עי' תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין ההוצאה, וטור שם: עכשיו נהגו העם בלבנים, וכן ראוי לעשות; מהרי"ל שם בשם רוב פוסקים; עי' שו"ע שם: נהגו לקבור בבגדים לבנים.
- ↑ מו"ק כז ב, ורש"י שם; טור יו"ד שנב.
- ↑ עי' מו"ק שם: צרדא בר זוזא, ורש"י שם; טור שם: צרדא בר זוזא. וע"ע הלבנת פנים ציון 97. ועי' ברכות יח ב, שמתה אחת נקברה במחצלת של קנים.
- ↑ רמב"ם אבל פ"ד ה"א. ועי' שו"ע שבציון הבא. ועי' פתחי תשובה שם אות ב בשם אחרונים, וכעי"ז בערוה"ש שם, שיש סוד גדול בלבישת בגד שכולו פשתן. ועי' שו"ת חדות יעקב (מייזלש) תנינא סי' צט, שמצדד לומר שבמקום שהיוקר מאמיר ואין יד העניים משגת לא לפשתן ולא לקנבוס, מותר לקברם בתכריכים של נייר.
- ↑ רמב"ם שם ב, הובא בטור שם; שו"ע שם א. וע"ע חקות הגוים ציון 184א. ועי' רדב"ז אבל שם, שבזמנו היה מנהג רע כזה במקומו, ובפרט בנשים, ולא היה כח ביד החכמים לבטלו. ועי' תוס' ע"ז יא א ד"ה עוקרין, שמעיקר הדין מותר אפ' בתכריכים של מאה מנה, ועי' ירושלמי כלאים פ"ט ה"א, לגי' מהר"א פולדא ורש"ס והגר"א: זבנית למת, שמשמע שבגד בשלשים ריבוא דינרי זהב ראוי לתכריכי מת (ועי' ציון 22, שכן נהגו בראשונה) וע"ע בל תשחית ציון 79. ועי' באה"ט יו"ד שם, שהכל לפי מה שהוא אדם, ואם הוא משופע בעושר, אין איסור להלבישו בפשתן חשוב, שהוא כבוד למת. וע"ש שבני אדם שמצווים דברים בעינן התכשיטים, מצוה לקיים דברי המת, אם אפשר, ואם אינו נגד הדין, ועי' ב"ח שם, שעשיר שצוה להוציא הוצאות מרובות בתכריכיו, אין שומעים לו, לעבור על תקנת ר"ג.
- ↑ עי' להלן על איסור הנאתם. מס' שמחות סוף פ"ט, הובא ברי"ף מו"ק (יז א) ובתוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין ההוצאה וברא"ש מו"ק פ"ג סי' עט; רמב"ם אבל פי"ד הכ"ד; טור יו"ד שמט. ועי' צואת רבי בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג: אל תרבו עלי תכריכין.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רבי מאיר במס' שמחות שם, הובא בראשונים הנ"ל; שו"ע שם ד. וע"ע בל תשחית ציון 14.
- ↑ רבי אלעזר בן רבי צדוק במס' שמחות שם, הובא בראשונים הנ"ל.
- ↑ נמוק"י מו"ק שם.
- ↑ רבן שמעון בן גמליאל במס' שמחות שם, הובא בראשונים הנ"ל.
- ↑ נמוק"י שם.
- ↑ מס' שמחות פי"ב ה"י, הובאה בתוה"א לרמב"ן שער המיחוש, ושער הסוף ענין ההוצאה; טוש"ע יו"ד שנב ג. ועי' ערוה"ש שם ס"ב, שראה שמצוים לבן לכרוך החגורה של תכריכים לאמו, וכן הבעל לאשתו, ואין נכון לעשות כן.
- ↑ לבוש שם ס"ג; ש"ך שם ס"ק ב.
- ↑ מס' שמחות שם, הובאה בתוה"א שם; טוש"ע שם.
- ↑ לבוש שם; ש"ך שם.
- ↑ כלאים פ"ט מ"ד; רמב"ם כלאים פ"י הכ"ה; טוש"ע יו"ד שנא א.
- ↑ ברייתא פסחים מ ב וע"ז סה ב ונדה סא ב. ועי' ע"ז שם: למת מצוה.
- ↑ נדה שם.
- ↑ ציון 791 ואילך.
- ↑ ציון 352 ואילך.
- ↑ ע"ע ציצית.
- ↑ דברים כב יב.
- ↑ מנחות מא א.
- ↑ משלי יז ה. מנחות שם, ורש"י שם.
- ↑ ציון 296 ואילך.
- ↑ תוספתא נדרים פ"ב.
- ↑ ציון 102 ואילך.
- ↑ מגילה כו ב.
- ↑ ציון 80 ואילך.
- ↑ ציון 287 ואילך.
- ↑ ציון 39.
- ↑ ציון 877.
- ↑ ציון 750 ואילך.
- ↑ ציון 34.
- ↑ ציון 77 ואילך.
- ↑ ציון 926 ואילך.
- ↑ ציון 79 ואילך.
- ↑ ציון 133.
- ↑ עי' יבמות סו ב: קנייה מיתנא, ורש"י שם; ב"ב קלז א: לשוינהו איסורי הנאה; עי' סנהדרין מז ב, מחלוקת באורג בגד למת, אם נאסר מחמת ההזמנה למת (ע"ע הזמנה ציון 1 ואילך) ורש"י שם ד"ה מלתא היא, שאחר שכרכו את המת לדברי הכל אסורים; רש"י פסחים מ ב; רמב"ם אבל פי"ד הכ"א; טוש"ע יו"ד שמט א. ועי' שו"ת הב"ח (ישנות) סי' קיב, שתכריכים שנמכרו, או שנחתכו לקרעים רבים, אסורים אף הם. ועי' שו"ת בית דוד יו"ד סי' קעב, שתכריכים שהוסרו מעל מת, מותר לתתם על מת אחר, שזה אינו חשוב הנאה, וע"ש שתלה במחלוקת הראשונים בענין קבורת מת בקבר שפונה ממת אחר, אם אסור משום איסור הנאה מקבר, ע"ע קבר.
- ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 39 וע' עגלה ערופה.
- ↑ במדבר כ א.
- ↑ דברים כא ד. עי' סנהדרין מז ב, שאביי למד מהגז"ש שתכריכים נאסרים אפ' בהזמנה בלבד, ע"ע הזמנה, ורש"י יבמות סו ב ד"ה קנייה, וכעי"ז רש"י עירובין לא א ד"ה אסור וסנהדרין מז ב ד"ה אמרו ליה, שלמדים משם גם על עצם איסור ההנאה; לבוש יו"ד שמט א; ש"ך שם ס"ק א. וע"ע אסורי הנאה ציון 34. וע"ע מת, שלמדים מג"ש זו אף על איסור ההנאה מהמת עצמו.
- ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 35 ואילך וע' עבודה זרה.
- ↑ דברים יב ב. עי' סנהדרין שם, ורש"י יבמות שם.
- ↑ שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' ר, והסכים עמו בשו"ת בית דוד (שאלוניקי) יו"ד סי' קע. וע"ע קבר.
- ↑ עי' שו"ת גינת ורדים יו"ד כלל א סי' ד, הובא ברע"א על שו"ע יו"ד סי' שמט ס"א.
- ↑ ע"ע כלאי בגדים.
- ↑ ברייתא פסחים מ ב וע"ז סה ב ונדה סא ב
- ↑ גמ' פסחים שם וע"ז שם.
- ↑ ברייתא שם ושם ושם. ועי' ציון 38.
- ↑ רש"י פסחים שם.
- ↑ ע"ע גוי ציון 140 ואילך, וע' מת, מחלוקת.
- ↑ שו"ע יו"ד שמט א. ועי' ב"י שם שמ' שהוא ע"פ שו"ת רשב"א ח"א סי' שסה. ועי' שו"ת בית דוד (שאלוניקי) יו"ד סי' קע, שמצדד לומר שאף לסוברים שגוי אסור בהנאה, לסוברים שאיסור תכריכים הוא מדרבנן, תכריכי גוי מותרים, לפי שבהם לא גזרו.
- ↑ עולא בסנהדרין מח ב, בבאור ד' רשב"ג דלהלן.
- ↑ ברייתא סנהדרין שם, ומס' שמחות ברייתות מאבל רבתי פ"ד ה"ט ופ"ה ה"ז.
- ↑ עולא בסנהדרין שם, ורש"י שם בבאור דבריו.
- ↑ מס' שמחות סוף פ"ט, וכעי"ז שם ברייתות מאבל רבתי פ"ד ה"ט: וקולטין ומצילין מאויר עד שלא יזכה בהם המת, הובאו ברי"ף מו"ק (יז א) ובתוה"א שער הסוף ענין ההוצאה וברא"ש מו"ק פ"ג סי' עט; טור יו"ד שמט. וע"ע זכין לאדם שלא בפניו ציון 659.
- ↑ ריא"ז קונטרס הראיות סנהדרין שם, וערל"נ שם, בד' חכמים בברייתא שם.
- ↑ רי"ף מו"ק שם וסנהדרין שם (יד ב); רמב"ם אבל פי"ד הכ"ב, כג; תוה"א שם; רא"ש מו"ק שם וסנהדרין פ"ו סי' ו; טוש"ע שם ג.
- ↑ ריא"ז שם.
- ↑ רא"ש מו"ק פ"ג סי' עט; טוש"ע יו"ד שמט ג. ועי' ב"י שם סוף סי' שמט, שמדייק כן מד' רש"י סנהדרין מח א ד"ה במטה. ועי' רא"ש שם שהמעשה ביבמות סו ב, בבגד שפרסו על המת ונאסר, היה בפריסה לשם קבורה.
- ↑ ציון 29 ואילך.
- ↑ ציון 658 ואילך.
- ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין ההוצאה.
- ↑ עי' יבמות סו ב: והאמר רבא אמר ר' נחמן הלכה כרב יהודה; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין ההוצאה; טוש"ע יו"ד שמט ג. וע"ע דבר שאינו שלו ציון 268.