אנציקלופדיה תלמודית:תנאי כתובה

הגדרת הערך - דברים שתיקנו חכמים שחייב הבעל לטובת אשתו, או אף אלמנתו, וצאצאיה.

פתיחה

כשנושא אדם אשה*, בין בתולה* בין בעולה, בין גדולה* בין קטנה*, אחת בת ישראל ואחת הגיורת* או המשוחררת^[1], מלבד שאר-כסות-ועונה*, שחיובם מן התורה^[2], ומלבד עיקר כתובה*^[3], מתחייב בעוד שישה דברים מדברי-סופרים*, וכולם תנאי-בית-דין*, והם הנקראים תנאי כתובה^[4], ואלו הן^[5]: א) לרפאותה^[6] אם חלתה^[7]; ב) ולפדותה^[8] אם נשבית^[9]; ג) ולקוברה^[10] כשתמות^[11]; ד) ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה^[12]; ה) ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו^[13]; ו) ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם^[14].

אף מזונות האישה, יש הסוברים שאינם אלא מתנאי כתובה, ועל כך ע"ע שאר כסות ועונה. ושם, על פרטי החיוב.

בערך זה יתבארו חמישה תנאי הכתובה הראשונים, על התנאי שיהיו בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם, ע"ע כתובת בנין דכרין.

רפואתה

לקתה האישה, חייב הבעל לרפאותה^[15], עד שתבריא^[16]. ונחלקו ראשונים במה דין זה אמור, והדבר תלוי בגדר התקנה: א) יש מהראשונים הסוברים שדין זה אמור בין ברפואה שיש לה קצבה ובין ברפואה שאין לה קצבה^[17], שלדעתם חיוב הרפואה תקנה בפני עצמה היא, מפני שהיא חייבת לשמשו^[18], וכעין חיוב פדיונה^[19]. ב) ויש מהראשונים סוברים, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים באלמנה המתרפאת מנכסי יתומים^[20], שלדעת תנא קמא, שכל שצריכה רפואה, הרי היא מתרפאת^[21], הוא הדין באשת איש^[22]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל - שהלכה כמותו^[23] - שאינה מתרפאת מנכסי יתומים, אלא ברפואה שיש לה קצבה^[24], אף בחיי הבעל, אינו חייב לרפואתה אלא ברפואה שיש לה קצבה^[25]. ולדעתם בין לתנא קמא ובין לרבן שמעון בן גמליאל התקנה היא משום מזונות^[26]. ויש מהאחרונים שכתב לדעה זו, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל חיוב הרפואה הוא תקנה בפני עצמה^[27].

להלכה כתבו הפוסקים שחיוב הבעל לרפאות את אשתו, הוא בין רפואה שיש לה קצבה ובין ברפואה שאין לה קצבה^[28].

אמר הבעל: הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה, רשאי^[29], שאין אדם חייב לזון גרושתו^[30], ואינה ראויה לו כשהיא חולה^[31]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים דהיינו שאם ראה הבעל שהחולי ארוך - ויפסיד ממון הרבה לרפואה^[32] - ואמר לה: הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעים לו^[33], אלא שאין ראוי לעשות כן מפני דרך-ארץ*^[34], ויש הסוברים שזהו שדרשו בספרי את האמור ביפת-תואר*: ושלחתה לנפשה^[35] - משמע שיכולה להשתלח, דהיינו בריאה^[36] - מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל-וחֹמר* לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות^[37], שהוא אסמכתא* שאין ראוי לגרש אשתו החולה על מנת שלא יפסיד דמי רפואתה^[38]. ולדעתם בין אם היתה מוטלת על המיטה ובין אם לא היתה מוטלת על המיטה, מותר לגרשה^[39]. ב) ויש מהראשונים מפרשים, שמותר לבעל לגרשה אם אינה מוטלת על המיטה^[40], ואם מוטלת על המיטה, אינו יכול לגרשה עד שתתרפא^[41], ולדעתם זהו שדרשו בספרי, שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא^[42], דהיינו באינה מוטלת על המיטה^[43].

להלכה כתבו הפוסקים שאם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה: הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה, ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ^[44].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[45] - שמותר לגרש את אשתו החולה, אם ראה שהחולי ארוך^[46], כשאין החולי ארוך, נחלקו אחרונים: יש הסוברים שאסור לו לגרש אשתו^[47], ולדעתם זהו שדרשו בספרי, שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא^[48], דהיינו בחולי שאינו ארוך^[49], ודוקא בחולי ארוך הקילו עליו שיכול לומר כן, מפני שלא תיתן לו מעשה ידיה, שהרי אינה יכול לעשות בחולייה, ורפואה היא משום מזונות^[50], ותיקנו לו מעשה ידיה כנגד מזונותיה^[51]. ויש הסוברים שאף בחולי קצר מותר לו לגרש את אשתו, ולא נקטו "חולי ארוך", אלא משום שכך הרגילות^[52].

בזמן הזה, שרבינו גרשום החרים שלא לגרש אישה שלא מדעתה^[53], נחלקו הפוסקים אם יכול לומר: הרי כתובתיך מונחת, ועל כך ע"ע חרם דרבנו גרשם^[54].

לא רצה הבעל לגרשה, ולא רצה לרפאותה, כופים אותו שיתן משלו או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם, ואם לוותה מאחרים לצורך רפואתה, עד שלא גירשה בעלה, חייב ליתן הכל משלו^[55].

חלתה האישה על ידי שפשעה בעצמה, כתבו ראשונים שאינו חייב ברפואתה^[56]. ויש מהאחרונים שכתבו שחייב ברפואתה^[57].

אישה שאין הבעל חייב במזונותיה, כגון שאמר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, באופן שיכול לומר כן^[58], לסוברים שאין הרפואה בכלל תקנת המזונות^[59], חייב ברפואתה^[60]. ולסוברים שהרפואה בכלל תקנת המזונות^[61], אינו חייב ברפואתה^[62].

אשה שנשתטית^[63], שאינו יכול לגרשה^[64], אם חייב לרפאותה, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שאינו חייב לרפאותה^[65], שהרי הוא רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו, שלא ינהגו בה מנהג הפקר^[66], אבל לא חייבוהו בחיובי ממון^[67]. ויש הסוברים שאם בת רפואה היא חייב לרפאותה^[68], שמאחר שאינו יכול לגרשה, אפילו שהאיסור הוא ממצות חכמים בלבד, נסתחפה שדהו וחייב בכל חיובי ממון^[69]. ויש שכתבו שאפילו לפוטרים מרפואתה, לא פטרו אלא מרפואת שאר מחלות שאירעו לה, אבל ממחלה זו עצמה של שטותה חייב לרפאותה^[70].

נשתטית האישה באופן שאף מן התורה אינה יכולה להתגרש, כגון שאינה יודעת לשמור את גיטה^[71], לדברי הכל לא נפטר מחיוב רפואתה^[72].

בזמן הזה שאפילו אם לא היתה נשתטית, לא היה יכול לגרש בעל כרחה, משום חרם-דרבנו-גרשם*^[73], לדברי הכל חייב ברפואתה^[74].

בטעם ההבדל בין רפואתה לפדיונה, שברפואתה יכול לומר רפאי עצמך מכתובתך^[75], מה שאין כן בפדיונה^[76], יש שכתבו לפי שרפואה היא בכלל מזונות - לסוברים כן^[77] - שהם נגד מעשה ידיה^[78], והרי קיבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו, אבל פדיונה, שהוא נגד פירותיה^[79], הרי לא קיבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו^[80]. ויש שכתבו טעם ההבדל, שברפואתה אינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת, שאילו נתן לרופא כפלי כפליים לא היה יכול לרפאותה מיד, אלא בכל יום ויום הוא מתחייב דבר יום ביומו, ונמצא כשמגרשה אינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו, שברפואת מחר עדיין לא נתחייב, אבל בפדיונה משעה שנשבית חל עליו מיד כל החיוב בבת אחת^[81].

פדיונה

האישה שנשבתה, חייב בעלה לפדותה^[82], ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה^[83]. ותיקנו חכמים שהבעל אוכל פירות נכסיה של אשתו^[84], והיינו פירות נכסי-מלוג*^[85], שאם היינו מתקנים שיפדה את אשתו ולא יאכל פירות אלא יניחם עבור פדיונה^[86], עד שלא יהא לו במה להתפרנס, ואז יקחם^[87], שמא היה נמנע ולא פודה אותה^[88], ולכן תיקנו שיאכל פירות שלפעמים דמי הפירות אינם מספיקים עבור פדיונה - ועכשיו כשהוא אוכל הפירות ואינו יודע שווים^[89] - פודה אותה משלו^[90], שכך תיקנו, שהוא אוכל בין רב בין מעט, והוא פודה כל כמה שהוא^[91].

תקנה זו, נחלקו בה ראשונים: יש מהראשונים הסובר שתקנת הפירות היא העיקר, ותיקנו שיהיה חייב בפדיונה משום שאוכל בפירות^[92], ועיקרה בשביל הבעל^[93], ויכול לומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים*^[94], ולכן אם אמר איני מקבל עלי תקנת פדיונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי, מועיל התנאי בעודה ארוסה*, שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות^[95]. ורוב הראשונים סוברים שתקנת הפדיון היא העיקר, ותיקנו שיאכל פירותיה משום שחייב בפדיונה^[96], ועיקרה בשביל האישה^[97], ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה, אין שומעים לו^[98], ששמא לא יספיקו דמי פירותיה לפדיונה^[99]. וכן יש הגורסים בירושלמי, שהבעל שאמר שאינו רוצה לאכול פירותיה ולא לפדותה, אין שומעים לו^[100]. וכן הלכה^[101].

לסוברים - וכן הלכה^[102] - שתקנת אכילת פירות היא עבור האישה^[103], אם יכולה אישה לומר: איני נפדית ואיני נותנת פירות, נחלקו ראשונים: א) רוב הראשונים סוברים שאם אמרה כן, אין שומעים לה^[104], שתקנת הפדיון היא כדי שלא תטמע בין הגוים^[105]. ועוד, שיש בפדיונה אף משום טובת הבעל, שתעמוד לפניו לשרתו^[106], ואינו דומה למזונות שיכולה לומר - לסוברים כן^[107], וכן הלכה^[108] - איני ניזונית ואיני עושה, שאפילו אמרה כן מכל מקום חייבת היא בכל המלאכות המחוייבות, והבעל אינו מפסיד כלום מכל המלאכות שהיא מחוייבת לו^[109]. ועוד,שבמזונות כל שאומרת כן יודעת היא בעצמה שמספיקים לה וזו היא תקנתה, אבל פדיון אין דעתה גומרת בכך אלא סבורה היא שלא תבוא לידי כך וכשתבא לידי כך תתחרט ואין זו תקנתה^[110]. ועוד, שאם תאמר איני נפדית ואיני נותנת פירות היא עוקרת את תקנת הפדיון לגמרי, שהרי פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה, ואינו דומה לאיני נזונית ואיני עושה, שלמחר אם תרצה תעשה ותהא ניזונית, ועוד שהבעל כבר זכה בגוף הקרקע לפירות ואינה יכולה להפקיע במה שכבר זכה^[111]. ועוד, ששונה הדין בפירות, משום שידו כידה, שהוא זוכה בגוף הקרקע, אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן, שאינם בעין, שלא שייך לומר שיזכה בגוף הידים^[112]. וכן הלכה, שאם אמרה האישה איני נפדית ואיני נותנת פירות, אין שומעים לה^[113]. ב) ויש מהראשונים הסובר שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות, רשאית^[114].

לדעת הירושלמי, תקנת אכילת פירות נכסי מלוג של האישה, אינה קשורה לתקנת פדיונה, ועל כך ע"ע נכסי מלוג.

אמר הבעל: הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי^[115], אלא כופים אותו ופודה אותה^[116], שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית^[117], ועוד שהיא לא קיבלה תשלומי פירותיה שאכל עד עכשיו^[118]. בטעם ההבדל בין פדיון לרפואה, שבפדיונה אינה יכול לומר פדי עצמך מכתובתך, וברפואתה רשאי לומר כן^[119], עי' לעיל^[120].

היו מבקשים בדמיה יותר מכדי שוויה, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, חייב לפדותה אפילו עד עשרה בדמיה^[121], ואף על פי שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם^[122], אשתו-כגופו* וכל אשר לו יתן בעד נפשו^[123]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אינו פודה אותה יותר מכדי דמיה^[124].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כרבן שמעון בן גמליאל^[125], שאינו פודה יותר מכדי דמיה^[126], אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות^[127], שכן אמרו במשנה בסתם: אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם^[128], ומשמע כל שבויים, ואפילו אשתו^[129]. ויש מהראשונים הפוסקים שחייב לפדות בכל אשר לו^[130], שההלכה כתנא קמא, שכן כל מקום שנחלקו יחיד ורבים, הלכה כרבים^[131].

היו מבקשים בפדיונה יותר מכדי כתובתה, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, חייב לפדותה אפילו בכדי עשרה בכתובתה^[132]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה^[133], שהפדיון הוא תנאי כתובה^[134], ולא יהא הטפל חמור מן העיקר^[135].

להלכה פסקו ראשונים שפודים את האישה אפילו היו דמיה עשרה בכתובתה^[136].

בנוגע למחלוקת התנאים בפדיון האישה יותר מכדי דמיה^[137] ויותר מכדי כתובתה^[138], שנינו שהדברים אמורים בפעם ראשונה, אבל פעם שניה, רצה פודה רצה אינו פודה^[139]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שבפעם שניה אינו חייב כלל לפדותה^[140], שלא תיקנו חכמים אלא פדיון אחד^[141], ואם רצה מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה^[142]. ויש מהראשונים המפרשים, שבכדי דמיה ובכדי כתובתה חייב בפדיונה אפילו כמה פעמים, ולא אמרו לפטרו בפעם שניה אלא ביותר מדמיה או ביותר מכתובתה^[143]. ויש מהראשונים מפרשים, שההבדל בין פעם ראשונה לשניה הוא בזה שבפעם ראשונה אינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתך ותפדי את עצמך^[144], ובפעם שניה יכול לומר כן, אבל כשאינו רוצה לגרשה אין חילוק בחיוב פדיונה בין פעם ראשונה לשניה^[145].

להלכה כתבו הפוסקים שאין חיוב הפדייה אלא בפעם הראשונה שנשבית, ואינו חייב לפדותה בפעם השנייה^[146], אלא אם ירצה לגרשה מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה^[147].

על הפסולות להינשא לבעליהם, באלו מקרים חייב בפדיונן ובאלו מקרים אינו חייב, ע"ע בעל^[148].

קבורתה

חייב הבעל לקבור את אשתו כשמתה^[149]. וחייב לעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה^[150], ולטפל בכל צרכי קבורה, ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר^[151], ואפילו לחזור ולקברה אם חטטוה, אפילו אלף פעמים, ולעולם היא אשתו עד שיחיו המתים^[152].

חיוב קבורתה תיקנו חכמים כנגד ירושת נדונייתה שהכניסה לו^[153], ומכל מקום אפילו אם כנסה ערומה ואינו יורש כלום, חייב בקבורתה^[154], שלא חילקו חכמים בתקנותיהם^[155]. ואין הבעל יכול לומר איני קובר ואיני יורש, וכן האשה אינה יכולה לומר איני נקברת ואיני מורישה^[156].

לא רצה הבעל לקוברה וקברה האב, אמרו בירושלמי @ וכן פסקו ראשונים להלכה^[157] @ שחוזר ומוציא מהבעל מה שהוציא על קבורתה^[158].

עמד אחר וקברה, נחלקו בו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' חגיי, דוקא האב מוציא מהבעל מה שהוציא^[159], כי מה היה לו לאב לעשות כשהבעל אינו קוברה^[160], אבל אם קברה אחר, אינו חוזר וגובה מהבעל^[161], שכיון שלא היה מוטל עליו לקוברה, בודאי לשם מצוה עשה ומחל על הממון^[162]. ולדעת ר' יוסי, אף אם קברה אחר חוזר וגובה מהבעל^[163], שלא יעלה על הדעת שתהיה אשתו מושלכת לכלבים^[164] בלא קבורה, ובדין הוא שישלם לכל מי שמטפל עימה לקוברה^[165].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאם לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה @ בית-דין*^[166] @ מוציאים מבעלה על כורחו ונותנים לזה^[167], וכן הלכה^[168]. והוא הדין אם בעלה בעיר ובא אחד ולא נמלך בו ועמד וקברה, שמוציאים מבעלה^[169]. ויש מהראשונים הפוסקים שהדבר ספק, והמוציא-מחברו-עליו-הראיה*, ולכן אינו גובה מהבעל^[170].

מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, בית דין יורדים לנכסיו וקוברים אותה, לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה^[171].

היה כבודו של הבעל במנהג הקבורה יותר מכבודה של האישה, נחלקו תנאים אם חייב הבעל לקוברה לפי כבודו, ועל כך ע"ע בעל^[172]. ושם^[173], שאם היה כבודה בקבורה יותר מכבודו, חייב לקוברה לפי כבודה.

מזונות אלמנה

אלמנה* מן הנשואין* ניזונית מנכסי היורשים^[174], שהניח להם בעלה^[175], שכן נתחייב לה בעלה משנשאה בתורת תנאי כתובה^[176], ותנאי-בית-דין* הוא זה, לפיכך אפילו לא כתב לה כן בכתובתה ניזונית^[177]. ואפילו ציוה בשעת מיתתו: אל תזון אלמנתי מנכסי, אין שומעים לו^[178].

רצו היתומים לשלם לה כתובתה ולסלקה מן המזונות, מחלוקת אנשי ירושלים והגליל ואנשי יהודה, שכן אנשי ירושלים והגליל היו כותבים בכתובה: את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, אבל אנשי יהודה היו כותבים: עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך, ולפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה^[179]. ונחלקו אמוראים: לדעת רב, הלכה כאנשי יהודה^[180]. ולדעת שמואל, אמר הלכה כאנשי גליל^[181]. וכן אמרו בירושלמי שמנהג רוב העולם כאנשי גליל^[182]. וכן הלכה^[183], במקום שאין מנהג אחר ידוע^[184], שכן במקום שנחלקו רב ושמואל, הלכה כשמואל בדינים^[185], ואם היה באיזה מקום מנהג כאנשי יהודה, הולכים אחר המנהג^[186], ויש מהגאונים שכתבו שבמקומם נהגו כאנשי יהודה^[187]. ויש מהגאונים שחלקו על כל זה ופסקו כאנשי יהודה^[188].

תבעה כתובתה בבית דין, או שמכרה או משכנה כתובתה או עשתה אפותיקי* לאחר, בין בבית דין ובין שלא בבית דין, איבדה מזונותיה^[189]. ויש הסוברים שדין זה הוא דוקא כשעשתה הדברים הללו בפני שלושה נאמנים^[190].

תבעה מאונס - דהיינו מדוחק, כגון שלא נתנו לה מזונות, או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך^[191] - לא איבדה מזונותיה^[192].

תבעוה להינשא ונתפייסה, נחלקו אמוראים: יש הסוברים שאין לה מזונות^[193], ואפילו לא נתפייסה, אבל לא משום כבוד בעלה לא נתפייסה אלא שתובעה לא היה הגון לה^[194], וכן אם זינתה^[195], ויש מוסיף אף אם כיחלה ופירכסה^[196]. ואמרו בתלמוד שאין הלכה כדבריהם, ובכל הדברים האלה לא איבדה כתובתה^[197]. ויש מהראשונים הסוברים שלהלכה בתבעוה להינשא ונתפייסה, אין לה מזונות^[198], שאם כשתבעה כתובתה אין לה מזונות, כל שכן כשתבעוה להינשא^[199].

נתארסה לאחר, לדברי הכל אין לה מזונות^[200], שחיוב המזונות הוא למשך ימי אלמנותה, ומשנתארסה אשת איש היא ולא אלמנה^[201]. ואפילו נשתדכה, הפסידה מזונותיה^[202], שכבר הפקיעה מעליה כבוד בעלה הראשון^[203], ואינו דומה לנתפייסה, שפיוס אינו אלא בדיבור ויש לתלות שתחזור מהפיוס, מה שאין כן כשנשתדכה בתנאים וקנסות והגבלת זמן לנשואין וכיוצא^[204]. ויש הסובר שאם נשתדכה, לא הפסידה מזונותיה^[205].

כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו, כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור שהיתה בו בחיי בעלה, ומשתמשת בכרים וכסתות ובעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה^[206]. מכרו יתומים מדור אלמנה, לא עשו ולא כלום^[207]. נפל המדור, אין מחייבים את היתומים לבנותו^[208], אבל הם חייבים לתת לה מדור, וכן אם לא היה לבעלה בית אלא בשכר^[209].

על מזונותיה וכסותה, וכן דירתה כשנפל המדור, נותנים לה לפי כבודה, ואם היה כבודו גדול מכבודה, לפי כבודו, ועל כך ע"ע אלמנה^[210]. למזונות האלמנה אין מוציאים אלא ממה שביד היורשים, אבל לא ממה שביד הלקוחות, ועל כך ע"ע הנ"ל^[211]. על האלמנה הניזונית, אם ניזונית מקרקעות בלבד או אף ממטלטלין, ע"ע הנ"ל^[212].

רפואת אלמנה

בכלל תנאי הכתובה שאלמנה ניזונת מנכסי היתומים^[213], אף שאלמנה* הצריכה רפואה, מתרפאת מנכסי יתומים^[214], וכל זמן שניזונית מנכסי בעלה נתרפאית גם כן מנכסי בעלה^[215]. ונחלקו תנאים במה הדברים אמורים: לדעת תנא קמא, כל שצריכה רפואה, הרי היא מתרפאת, שהרי הוא כמזונות - ששניהם חיים הם^[216] - והאלמנה ניזונת מנכסי היתומים^[217]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה - דהיינו חולי ארוך^[218] ותדיר, שצריכה רפואה בכל יום^[219] - הרי זו כמזונות ויורשים חייבים בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה - שאינה חולה תדיר^[220] - הרי זו מתרפאה מכתובתה^[221], שאינה בכלל מזונות^[222], שמזונות אין להם קצבה^[223], והיא דומה לפדיונה, שבא בבת אחת, וכפי שאין היורשים חייבים בפדיונה, כך לא מתחייבים ברפואה שיש לה קצבה^[224].

להלכה כתבו ראשונים, שאלמנה אינה מתרפאת מנכסי היתומים, אלא ברפואה שאין לה קצבה^[225], שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל^[226], שכן ר' יוחנן בתלמוד סובר כמותו^[227].

לסוברים - וכן הלכה^[228] - שאין האלמנה מתרפאת מנכסי היתומים, אלא ברפואה שיש לה קצבה^[229], אם רצו היורשים לקצוב עם הרופא, כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה, הרשות בידם^[230], בלבד שיקבל עליו הרופא לרפאותה בכל ימיה והיא תשלם לו^[231], ואם אמרו היתומים לרופא שיקוץ להם, והיא אומרת שלא יקוץ, אין שומעים לה^[232].

מזונות הבנות

מתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהם אחר מותו^[233], ותיקנו חכמים דבר זה כדי שלא תחזרנה על הפתחים^[234]. והדברים אמורים בקטנה*, ומשבגרה אין לה מזונות^[235]. נישאה^[236] בעודה קטנה, אין לה מזונות^[237]. התארסה^[238] הבת, נחלקו בדינה תנאים ואמוראים: א) יש הסוברים שאינה ניזונת^[239], שאין לחוש שתחזר על הפתחים, שכיון שרואה הארוס שאין לה מזונות, זנה משלו, ואף על פי שאינו מחוייב לזונה, שכיון שאירסה לא נוח לו שתוזל ותחזר על הפתחים^[240], וכן הלכה^[241]. אלא שנחלקו ראשונים ואחרונים אם הדברים אמורים אף כשהיא קטנה^[242], אף על פי שאין אירוסיה אלא מתקנת-חכמים*^[243], שודאי המדובר בסתם יתומה קטנה, שתיקנו לה חכמים אירוסין ונישואין על ידי אימה ואחיה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר^[244]. או שאין הדברים אמורים אלא בנערה*, לפי שאירוסיה אירוסין גמורים מדאורייתא, אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד^[245], ואפילו אירסוה לדעתה, משום שאין מעשה קטנה כלום^[246]. ויש הסוברים שאם נתארסה מדעת היורשים, יש לה מזונות - שאין היורשים יכולים להשיאה עצה להתארס, שתפסיד המזונות^[247] - ואם נתארסה שלא מדעת היורשים, אין לה מזונות^[248]. ב) ויש מהתנאים והאמוראים הסוברים שהרי היא ניזונת עד שתיבגר^[249], שכיון שהארוס אינו יודע בוודאות שתינשא לו, שמא ימצא בה מום, אינו זן לה, ואינו זורק מעותיו לריק^[250].

קטנה שהשיאוה אחיה ומיאנה, נחלקו בה תנאים: לדעת תנא קמא, יש לה מזונות^[251], הואיל וחזרה לבית אביה^[252], ועקרה לנישואיה מעיקרן, והיא כמי שלא נישאת^[253], ועדיין לא בגרה^[254], וכן הלכה^[255]. ולדעת ר' יהודה, הממאנת אין לה מזונות^[256], שהרי נישאת ויצאה מרשות האב^[257].

לדעת הסוברים שקטנה יכולה לילד^[258], אם נישאה בעודה קטנה וילדה בת ומיאנה ומת האב, בת הממאנת ניזונת כשאר הבנות^[259].

הנושא אחת מהשניות* לעריות, שמתקנת-חכמים* אין לה כתובה^[260], הסתפקו בתלמוד, אם כיון שאין לאימה כתובתה אין לבת מזונות - שהרי תנאי כתובה הוא^[261] - או שדוקא אימה שעשתה איסור קנסו אותה חכמים, אבל היא שלא עשתה איסור, לא קנסוה אותה חכמים ויש לה מזונות, ולא פשטו הספק^[262]. וכתבו ראשונים להלכה, שכיון שלא נפשט הספק^[263], אין לה מזונות^[264], שספק-ממון* יש להקל בו לנתבע^[265], ואם תפסה^[266], אין מוציאים ממנה^[267].

הבא על ארוסתו וילדה לו בת ומת, ואחר כך נשאה, הסתפקו בתלמוד אם כיון שיש לאם כתובה - לסוברים שתיקנו חכמים כתובה לארוסה^[268] - יש לבת מזונות, או שכיון שלא תיקנו חכמים - לכתוב^[269] - כתובה עד שעת נישואין, אין לבת מזונות - שהרי תנאי כתובה הוא^[270], ותנאי כתובה אינו חל קודם לכן^[271] - ולא פשטו הספק^[272]. וכתבו ראשונים להלכה, שכיון שלא נפשט הספק^[273], אין לה מזונות^[274], שספק ממון יש להקל בו לנתבע^[275], ואם תפסה^[276], אין מוציאים ממנה^[277].

בא על ארוסתו ונתעברה, ונישאו ואחר כך ילדה ומת, יש מהראשונים הסוברים שאף בזה נסתפקו בתלמוד, ולכן אין לה מזונות^[278]. ויש מהראשונים הסוברים שיש לה מזונות^[279], וכן הלכה^[280].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[281] - שאין לאנוסה* כתובה^[282], הסתפקו בתלמוד אם כיון שאין לה כתובה אין לביתה מזונות - שהרי תנאי כתובה הוא^[283] - או שכיון שלא תיקנו חכמים כתובה - לסוברים שהכתובה מתקנת חכמים^[284] - אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה^[285], והאונס אינו יכול לגרש אנוסתו^[286], הרי הבת ניזונת - שדוקא כתובה לא תיקנו, אבל שאר תנאי כתובה, שאינה משום שלא תהיה קלה בעיניו, תיקנו^[287] - ולא פשטו הספק^[288]. וכתבו ראשונים להלכה, שכיון שלא נפשט הספק^[289], אין לה מזונות^[290], שספק ממון יש להקל בו לנתבע^[291], ואם תפסה^[292], אין מוציאים ממנה^[293].

אירסה אביה ונתגרשה מן האירוסין, או נתאלמנה מן האירוסין, יש לה מזונות^[294]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהדברים אמורים אפילו אם נתגרשה ונתאלמנה לאחר מיתת האב^[295]. ויש מפרשים שאם נתארסה בחייו ונתגרשה או נתאלמנה אחרי מותו, שבשעת מיתת אביה לא היתה ברשותו, אין לה מזונות^[296].

נישאה הבת ונתגרשה או נתאלמנה, נחלקו בה ראשונים: יש הסוברים שמשנישאת שוב אין לה מזונות, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה^[297], שכיון שנפקעה שעה אחת ממזונות שוב אין לה^[298]. ויש הסוברים שאף מי שנתגרשה או נתאלמנה מן הנישואין יש לה מזונות^[299], שהואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה^[300], הרי זו ניזונית מנכסי אביה עד שתיבגר^[301].

על חיוב מזונות הבת במייבם אשת אחיו וילדה לו בת, עי' להלן^[302].

אפילו לא נכתב בכתובה* שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהם, הרי הן ניזונות^[303], ואפילו אין לה כתובה, במקום שאין כותבים כתובה^[304].

בת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה^[305].

מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן, אין אומרים: יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה, אלא כולן חולקות^[306].

על כך שאין צורך להכריז^[307] כשמוכרים מנכסי האב כדי לזון הבנות לאחר מותו, ע"ע הכרזה (א)^[308].

מוחלת

המוחלת כתובתה לבעלה - באופנים שמחילה מועילה^[309], לסוברים כן^[310] - נחלקו ראשונים אם איבדה כל תנאי כתובתה^[311]. או שלא איבדה תנאי כתובה^[312], וכן הלכה^[313].

ציוה או התנה נגד תנאי כתובה

מי שציוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה^[314], כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו - או אל תזון אלמנתו מנכסיו, או אל יירשו בניו כתובת אימן^[315] - אין שומעים לו^[316].

המתנה בשעת נישואיו שלא יזונו מנכסיו, שומעים לו^[317], שהוא תנאי* שבממון, שתנאו קיים^[318].

הנותן כל נכסיו במתנת-שכיב-מרע* לאחרים, שנחלקו ראשונים אם הנכסים משועבדים ונוטלים מהם לכל תנאי הכתובה, או שהנכסים אינם משועבדים, ואין מקיימים תנאי הכתובה, ע"ע מתנת שכיב מרע.

יבמה

היבמה, שאין לה כתובה מיבמה, אם יש לבעלה הראשון נכסים^[319], היבם פטור מתנאי כתובתה, כשם שפטור מעיקר הכתובה^[320], ואין היבמה גובה אותם אלא מנכסי הבעל הראשון^[321].

בתנאי כתובה של מזונות הבנות^[322], הסתפקו בתלמוד כשיש לבעלה הראשון נכסים, שאז אין לה כתובה מיבמה^[323], אם כיון שאין לה כתובה מהיבם, אין לה אף תנאי כתובה מנכסיו, או שכיון שאם אין נכסים לראשון חל חיוב הכתובה על השני^[324], תיקנו חכמים שיהיה חייב אף במזונות ביתו, ולא פשטו הספק.

בעיא דלא איפשטא דריש לקיש בכתובות נג ב, ורש"י ד"ה כיון דאמר מר וד"ה או דלמא וד"ה אית לה.

וכתבו ראשונים להלכה, שכיון שלא נפשט הספק^[325], אין לה מזונות^[326], שספק ממון יש להקל בו לנתבע^[327], ואם תפסה^[328], אין מוציאים ממנה^[329]. ואם לא היה לאחיו נכסים - שאז חל עליו חיוב הכתובה וכל תנאיה^[330] - כתבו ראשונים שהבת ניזונת מנכסי אביה^[331].

השאיר בעלה הראשון נכסים שיש בהם כדי כתובתה, אבל לא כדי ליתן לה תנאי כתובה, הסתפקו בתלמוד אם מתחייב היבם בתנאי כתובה, ועל כך ע"ע כתובת יבמה^[332].

הנכסים שגובים מהם תנאי כתובה

אין גובים לתנאי כתובה אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשועבדים^[333], ותקנת-חכמים* היא^[334], מפני תיקון העולם^[335], אפילו עשו קנין על ההתחייבות, ואפילו הוא תנאי כתובה של מזונות הבנות^[336], והיו הבנות בשעת הקנין^[337], כגון שגירשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו^[338], שכתב לה התנאים הללו^[339], אין הקנין מועיל להן^[340], שכיון שחיוב המזונות הוא מתנאי-בית-דין*, אנו תולים שלפני מותו מסר להם צרורות כספים למזונותיהם^[341]. ויש הסוברים שאין הדברים אמורים אלא כשקנו ממנו בשעת נישואין, בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה, אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות - או שקנו ממנו בשעת נישואין, בשטר נפרד מהקנין על שאר תנאי כתובה^[342] - ניזונות אף מנכסים משועבדים^[343], שסתם קנין לכתיבה עומד, ומעת שקנו ממנו גמר ושעבד עצמנו^[344], ואם היה מוסר להם צרורות במזונותיהם, היה צריך לקחת השטר מהם או לכתוב שובר עליו^[345].

אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו, ניזונות אף בקטנותם מנכסים משועבדים^[346], שכיון שאין אוכלות בתנאי בית דין, אין חוששים שמא מסר להם צרורות^[347].

תנאי כתובה, אם גובים ממטלטלים, נחלקו תנאים: לדעת רבי, גובים מהם^[348]. ולדעת ר' שמעון בן אלעזר, אין גובים מהם^[349], ואמרו בתלמוד שכן הלכה^[350]. ומכל מקום כתבו ראשונים, שעכשיו שתיקנו הגאונים שתגבה כתובה ממטלטלים^[351], אף תנאי כתובה גובים ממטלטלים^[352].

הערות שוליים