אנציקלופדיה תלמודית:תפילה

הגדרת הערך - המצוה להתפלל, ודיני התפילה.

מהותה ומצותה

מקור מצות התפילה

התפילה, יש מן הראשונים שכתבו שעיקרה מצות עשה מן התורה^[1], והיא בכלל מצות עבודת ה'^[2], שנצטוינו בה פעמים רבות בתורה^[3], ואף על פי שבמצות עבודת ה' כלולים כל עניני עבודת ה', דרשו שיש בה ציווי מיוחד על תפילה, שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם^[4], ודרשו: איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה^[5]. לסוברים כן, מצות התפילה נמנית במנין המצוות^[6]. ומהי חובת התפילה שמן התורה, שיתפלל אדם בכל יום, לפי סדר מסוים, שבתחלה יגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך ישאל צרכיו, ואחר כך יתן שבח והודיה על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו^[7], אבל מנין התפלות, זמנן ונוסחן, אינם אלא מדרבנן^[8].

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שהתפילה בכל יום אינה אלא מצוה מדרבנן, אבל מן התורה אינה מצוה, אלא שהיא ממדות חסד הבורא, שהוא שומע ועונה בכל קראנו אליו^[9], וכן נראה בתלמוד שהתפילה היא מצוה מדרבנן^[10].

בעת צרה

בעת צרה, צדדו ראשונים לומר שלדברי הכל מצוה מן התורה להתפלל ולזעוק לפני האל, שנאמר: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם^[11].

בימים טובים

על תפילה בימים הטובים, שנקראו בתורה מקראי קדש, שיש סוברים שחיובה מן התורה אף לסוברים שבשאר ימים אינו אלא מדרבנן, ע"ע יום טוב^[12].

ברכת המצוות עליה

מצות תפילה, אין מברכים עליה ברכת-המצוות*, לפי שאין לה קצבה מן התורה, אלא ביד האדם למעט או להרבות^[13].

שבח בקשה והודאה

לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל^[14], שנאמר במשה: ואתחנן אל ה' בעת ההיא וגו' ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, ולאחר מכן כתוב אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'^[15], וכן נאמר על ידי שלמה: לשמוע אל הרנה ואל התפילה^[16], רנה, זו תפילה של שבח, ותפילה זו בקשה^[17]. אחר בקשת צרכיו, צריך לתת שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו^[18]. וסדר זה, נראה מדברי ראשונים שהוא מן התורה^[19].

על תפלת שמנה-עשרה*, שחכמים תקנו בה סידור שבחו של הקב"ה ולאחר מכן תפילה ולאחר מכן הודיה, ע"ע שמנה עשרה.

תקנת תפלות קבועות

מן התורה אין מנין וזמן לתפלות, אלא יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפלל פעמים רבות, בכל עת שירצה^[20], ומכל מקום אמרו חכמים שלא יתפלל אדם כל היום כולו, שכן מצינו בדניאל שהתפלל שלש פעמים ביום, שנאמר: זִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ^[21], וכן אמרו שהמתפלל לא יכלול תפילותיו בבת אחת, אלא יתפלל בזמנים שונים, שכן אמר דוד: ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי^[22].

ותקנה קדומה היא להתפלל שלש תפלות בכל יום, שחרית*, מנחה* וערבית*^[23], ונחלקו תנאים ואמוראים מי תיקן אותן, וכנגד מה נתקנו: א) בברייתא אחת שנינו, וכן אמר רבי יהושע בן לוי, שהתפילות, כנגד תמידים תקנום, שחרית* כנגד תמיד* של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וערבית* כנגד אברים ופדרים^[24], ולדעתם אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו את התפילות^[25]. ב) בברייתא אחת שנינו, וכן אמר רבי יוסי ברבי חנינא, שהתפילות, אבות תקנום^[26], אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם^[27], ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל^[28], יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב^[29], ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו^[30], יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם^[31], ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי^[32]. אף לסוברים שאבות תקנו את התפלות, חכמים הסמיכון על הקרבנות^[33]. ג) ובדעת אמוראים בירושלמי יש מן האחרונים שכתבו ששלשת התפלות נתקנו כנגד שלש פעמים שהיום משתנה על הבריות, שבשחר אדם יוצא מאפילה לאורה, ובמנחה החמה מתחילה לשקוע, ובערב נחשך עליו היום, ולפיכך תקנו שלש תפלות, להודאה על הדברים הללו^[34].

בנוסף לשלשת התפלות הקבועות בכל יום, אנשי כנסת הגדולה תקנו שתי תפילות קבועות נוספות לימים מיוחדים: תפילת מוסף*, שתקנוה כנגד קרבנות המוספים^[35], ותפלת נעילה*^[36]. על הימים שבהם מתפללים אותן, עי' ערכיהן.

צריך להזהר להתפלל כל תפילה בעונתה^[37].

על חמשת התפילות הקבועות, שחרית, מנחה, ערבית, מוסף ונעילה, על זמניהן, החייבים בהן, ודיניהן, עי' ערכיהן; על תפילת ערבית, אם היא רשות או חובה, ע"ע ערבית; על המתפלל תפילה שלא בזמנה, ועל תפילת-תשלומים*, ע"ע תפלת תשלומים; אם מותר להוסיף תפלות על התפלות שתקנו חכמים ע"ע תפלת נדבה.

תקנת נוסח התפלות

אף לסוברים שמצות התפילה מן התורה היא, מן התורה אין לה נוסח מסוים, אלא אם היה רגיל, מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו^[38], ואנשי כנסת הגדולה תקנו נוסח מסוים לתפילה^[39], וכן אמר רבי יוחנן, ויש אומרים שכן שנינו בברייתא, שמאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, שזהו נוסח התפילה^[40]. בטעם התקנה כתבו ראשונים שאחר שגלו ישראל, בניהם לא ידעו להתפלל בלשון הקדש בלא תערובת לשונות אחרות, לפיכך תקנו נוסח קבוע, כדי שתהא תפלת העלגים שלמה כתפילת בעלי הלשון הצחה^[41].

על נוסח תפילת שמנה עשרה, ועל הוספת בקשות בשמונה עשרה, ע"ע; על נוסח תפילות השבתות והימים הטובים ע"ע תפילת שבת; על פסוקי-דזמרה* שאומרים לפני תפלת שחרית, ע"ע פסוקי דזמרה; על הוספות נוספות לתפילות, ע"ע שחרית וע' מנחה וע' ערבית.

דמיונה לקרבנות

התפילה היא במקום הקרבנות*^[42], שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו^[43], וכן מצינו שהתפילה נקראת עבודה, שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם^[44], ודרשו, וכי יש עבודה בלב, אלא איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה^[45], וכתבו אחרונים שמטעם זה צריך להזהר שהתפילה תהיה דוגמת הקרבן, שתהיה בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת^[46], כמו הקדשים*, שמחשבה פוסלת בהם^[47], וכן צריך שתהיה מעומד^[48], בדומה לעבודה^[49], וכן שתהיה בהשוואת הרגלים^[50], ככהנים בשעת העבודה^[51], וכן צריך שיקבע לתפילה מקום^[52], כמו הקרבנות, שכל אחד מקומו קבוע לשחיטתו ומתן דמיו^[53], וכן שלא יחוץ דבר בינו לקיר^[54], בדומה לקרבן, שחציצה פוסלת בינו לכלי^[55], וכן ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה^[56], בדומה לבגדי-כהונה*^[57].

חשיבותה

תפילה גדולה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שאחר שהתפלל להכנס לארץ ישראל, אמר לו ה': אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה^[58], ומיד נאמר: עלה ראש הפסגה^[59], כלומר, שבדבר תפילה זו נתרציתי להראותך את הארץ^[60]. והתפילה גדולה אף יותר מן הקרבנות שנאמר: למה לי רב זבחיכם^[61], ולאחר מכן נאמר: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם^[62], ואם הקרבנות גדולים יותר, אחר שאמר שאינו חפץ בקרבנות, לא היה צריך לומר שאינו חפץ בתפילה, שכל שכן הוא^[63].

ביסורים אמרו: אלו הם יסורים של אהבה, כל שאין בהם בטול תפילה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי^[64].

תפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם^[65].

שמותיה

שלש עשרה שמות יש לתפילה במקרא: תפילה, זעקה, שועה, נאקה, בצור, רנה, פגיעה, נפול, פלול, עתירה, עמידה, חלוי וחנון^[66]. זעקה שועה ונאקה מנין, שנאמר: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם וגו' וישמע אלהים את נאקתם^[67]. בצור וקריאה מנין, שנאמר: בצר לי אקרא ה'^[68]. רנה ופגיעה מנין, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי^[69]. נפול מנין, שנאמר: ואתנפל לפני ה'^[70]. פלול מנין, שנאמר: ואתפלל אל ה'^[71]. עתירה מנין, שנאמר: ויעתר יצחק לה'^[72]. עמידה מנין, שנאמר: ויעמד פנחס ויפלל^[73]. חלוי מנין, שנאמר: ויחל משה את פני ה'^[74]. תחנה מנין, שנאמר: ואתחנן אל ה'^[75].

התפילה נקראת חיי שעה, לפי שהיא בקשה על רפואה ושלום ומזונות, לעומת התורה שנקראת חיי עולם^[76].

להאריך בה

המאריך בתפלתו, תפלתו אינה חוזרת ריקם, שכן למדים ממשה רבינו שנאמר: ואתפלל אל ה'^[77], וכתוב לאחר מכן: וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא^[78]. הארכה בתפילה היא אחד מהדברים המאריכים ימיו ושנותיו של אדם^[79]. ומה שאמרו שהמאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב^[80], לא אמרו כן במאריך בתפלתו לבד, אלא כשמאריך ומעיין בה, שעיון התפילה הוא המביא לידי כאב לב^[81], על עיון תפילה עי' להלן^[82].

להתחזק בה

תפילה היא מארבעת הדברים שצריכים חזוק^[83], שיתחזק בה אדם תמיד בכל כחו^[84], שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'^[85].

שלא להתיאש ממנה

ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'^[86]. ולעולם אין להתיאש מן התפילה, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: הן יקטלני לו איחל^[87], ואפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא^[88].

עיון תפילה

עיון תפילה, מצאנו בתלמוד שמשבחים אותו, ושמגנים אותו^[89], ופרשו ראשונים ששני עיון תפילה יש^[90], האחד משמעותו כוונה בתפלתו, והוא טוב, ועליו אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא^[91], ועליו השתבחו חכמים בכך שקיימו עיון תפילה^[92], ועיון תפילה אחר יש, שהוא שאדם אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהאריך בתפלתו והתאמץ בה והתפלל בכוונה^[93], ועליו אמרו שהוא אחד מן הדברים המזכירים עוונותיו של אדם^[94], שעל ידי כך מפשפשים במעשיו, לומר: בוטח זה בזכיותיו, נראה מה הם^[95], וכן עליו אמרו שהמאריך בתפלתו ומעיין בה סופו בא לידי כאב לב^[96], שמצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, וסוף שאינה נעשית, נמצאת תוחלת ממושכת חנם, והיא כאב לב, כשאדם מצפה ואין תאותו בה^[97], וכן עליו אמרו שעיון תפילה הוא אחת מן העבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום^[98], וכן כתבו אחרונים להלכה, שלא יחשוב שראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי, אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתו בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו^[99]. ויש מפרשים שעיון תפילה שגינו אותו חכמים, היינו תפילה בלא כוונה^[100], ועליו אמרו שאין אדם ניצול ממנו בכל יום, שכן מצינו אף באמוראים, שנתקשו בכוונת התפילה^[101].

תפילה משנחרב המקדש

מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי^[102], ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש^[103].

תוכנה

התוכן

התפלות הקבועות, תקנו להן חכמים תוכן קבוע^[104]. על התוכן ע"ע שמנה עשרה וע' שחרית וע' מנחה וע' ערבית וע' מוסף וע' נעילה וע' תפלת שבת; על ההוספות שלפני ואחרי התפלות, עי' ערכים הנ"ל וע' פסוקי דזמרה וע' חזרת הש"ץ וע' קדושה וע' קדושה דסדרה; על הוספת בקשות בתפלת שמנה עשרה, ע"ע; על תפלות קצרות שמתפללים בשעת הדחק במקום תפלת שמנה עשרה ע"ע שמנה עשרה; על שינויים בתפילה בבית המקדש ע"ע בית המקדש^[105].

הוספת שבחים

אחר שתקנו חכמים את סדר התפילה, אסור להוסיף ולספר בשבחו של הקב"ה^[106] בקביעת ברכה^[107], שנאמר: מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו^[108], למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו^[109], והרי אין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים^[110], וכן אסור להוסיף תארים שאינם בנוסח התפילה, כגון האדיר והעזוז והיראוי החזק האמיץ והודאי והנכבד^[111], לפי שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום, ותקנוהו חכמים בתפילה: הגדול הגבור והנורא^[112], והמספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי, נעקר מן העולם, שנאמר: היספר לו כי אדבר אם אמר איש כי יְבֻלָּע^[113], כלומר, היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח, אם אמר לעשות כך, יבולע^[114].

שלא בתפילה, אלא בינו לבין עצמו, יש מן הגאונים סוברים שמותר להוסיף בשבחי הקב"ה, שלא אסרו אלא לשנות מברכות התפילה^[115]. ויש חולקים וסוברים שאסור בכל ענין^[116].

שבחים לקדוש ברוך הוא על שעשה עמנו נסים ונפלאות, יש מן הראשונים שכתבו שמותר להוסיף, שלא אסרו אלא שמות תואר^[117], ויש שכתבו שאפילו בשבחים אין להאריך יותר מדאי^[118].

על קן צפור יגיע רחמיך

האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך, כלומר שמראה עצמו כמתכוין להעמיק בלשון תחנונים, ואומר רחום וחנון אתה, ורחמיך מגיעים על קן צפור, שאמרת לשלח את האם, כך חוס ורחם עלינו, משתקים אותו^[119], מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית^[120], לומר שדוקא על הצפור חס, ולא על שאר בריותיו^[121], או מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות^[122], להטיל עלינו עולו, להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו^[123] וע"ע טעמא דקרא^[124], ובירושלמי יש שמפרשים שמשתקים אותו מפני שהוא כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה, שהוא כאומר אפילו על קן צפור, שהוא דבר קל ואינו חשוב הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך^[125].

על טוב יזכר שמך

האומר: על טוב יזכר שמך, כלומר על הטוב שאתה עושה עמנו יזכר שמך, משתקים אותו^[126], לפי שמשמע שאינו מודה אלא על הטובה, ולא על הרעה, והרי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה^[127], וע"ע אהבת ה'^[128] וע' ברכות הודאה^[129].

מודים מודים

האומר בברכת ההודאה שבשמנה עשרה: מודים מודים, משתקים אותו^[130], מפני שנראה כשתי רשויות^[131], על פרטי הדין, ואם הוא אף במתפלל ביחידות, ואם מדובר בכופל התיבה או הברכה כולה, ע"ע שמונה עשרה.

יברכוך טובים

האומר יברכוך טובים, הרי זו דרך מינות^[132], שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וישראל בהרצאתם צריכים להיות באגודה אחת^[133].

תפלת שוא

הצועק לשעבר, כגון מי שהיתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד זכר, או שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא^[134].

דבר שהוא שנוי מדרך הטבע, יש מן הראשונים שכתבו שאסור להתפלל עליו, והיא בכלל תפלת שוא^[135]. וע"ע נס.

תהלה לדוד

כל האומר תהלה לדוד^[136] בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא^[137]. על אמירתו קודם תפלת שחרית, בפסוקי דזמרה, ע"ע פסוקי דזמרה, על אמירתו אחר תפלת שחרית, ע"ע שחרית, על אמירתו קודם תפלת מנחה ע"ע מנחה.

תפלות בית המדרש

יש מן התנאים, שבכניסתו לבית המדרש, היה מתפלל תפילה קצרה, שלא יארע דבר תקלה על ידו^[138], וכך היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם^[139], וכן ביציאתו היה מתפלל תפילה קצרה, שבה היה נותן הודאה על חלקו^[140], וכך היה אומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת^[141]. וראשונים ואחרונים הביאו את תפלות בית המדרש להלכה^[142].

תפלות הכרך

הנכנס לכרך, שמצויים בו מושלים רעים ומחפשים עלילות^[143], מתפלל שתי תפילות, אחת בכניסתו, שיכנס לשלום, ואחת ביציאתו, שיצא לשלום^[144]. בן עזאי אומר, מתפלל ארבע תפלות, שתים בכניסתו, הודאה על שעבר וצעקה על העתיד, וכן שתים ביציאתו, הודאה וצעקה^[145], ולדעתו זהו נוסח התפילות: בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום, ואחר שנכנס אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום, בקש לצאת, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום, יצא, אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום וגו'^[146], ומסיים את כל נוסח תפלת-הדרך*, ע"ע. הלכה כבן עזאי^[147].

כרך שדנים והורגים בו - כלומר שיש בו שופטים, ואין הורגים אלא בדין^[148] - יש אמוראים סוברים שאין צריך להתפלל בכניסתו וביציאתו^[149], ויש סוברים שאף בו צריך להתפלל, לפי שפעמים שלא ימצא איש שילמד עליו זכות^[150], וילכד ברשת עלילה שיעלילו עליו^[151], וכן הלכה^[152].

תפלות בית המרחץ

הנכנס למרחץ אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה וכיוצא בו^[153], ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון, תהא מיתתי כפרה לכל עונותי^[154], ואביי אמר שלא יאמר כן, כדי שלא לפתוח פה לשטן^[155], וכן הלכה^[156]. ובירושלמי הוסיפו עוד בנוסח התפילה: שתצילנו משריפת האש ומהיזק החמין ומן המפולת, ואמרו שבמרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד^[157]. כשיצא מבית המרחץ יאמר: מודה אני לפניך ה' שהצלתני מן האור^[158]. תפלת המרחץ אינה טעונה עמידה^[159].

עכשיו, כתבו אחרונים שאין נוהגים לומר תפלת בית המרחץ, לפי שלא נתקנה אלא בימיהם, שהיו מבעירים האש מלמטה בחפירה, ובני אדם רוצים באמבטאות למעלה מן האש, שהוא סכנה גדולה, אבל בזמן הזה, שהתנור עומד בקרן זוית מן הצד, וכן המים החמים עומדים במקום שניתן להזהר שלא להנזק בהם, אין מתפללים^[160].

תפלת הנכנס להקיז דם

הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת^[161], לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו^[162], ואביי אמר שלא לומר: שאין דרכם וגו', שהרי ניתנה רשות לרופא לרפא^[163], וכן הלכה^[164]. כשיעמוד מלהקיז יאמר ברוך רופא חנם^[165].

תפלת הנכנס למוד את גורנו

הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו, התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה^[166], מדד ואחר כך התפלל, הרי זו תפלת שוא – עי' לעיל^[167] - לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין^[168].

תפלת הכהן הגדול ביום הכפורים

הכהן-הגדול*, לאחר שהקטיר את הקטרת* בקדש-הקדשים* ביום-הכפורים*, מתפלל בבית החיצון תפילה קצרה^[169]. על תוכן התפילה ע"ע עבודת יום הכפורים.

תפלת המבקר חולה

המבקר את החולה, צריך להתפלל עליו, על מקור הדין, ונוסח התפילה, ע"ע בקור חולים^[170].

תפלות האמוראים

יש מן האמוראים, שאחר תפלת שמנה עשרה, היו מוסיפים בקשות ותחנונים^[171], וכתבו אחרונים בטעם שעשו כן, שהרי הזהירו במשנה שלא יעשה האדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים^[172], והיינו שלא תהיה תפלתו עליו כחוב^[173], ואחר שאנשי כנסת הגדולה קבעו נוסח לתפילה, הרי התפלות הן כחוב עלינו, ואין היכר שאנו מתכונים לרחמים ותחנונים, לפיכך הוסיפו כל אחד בקשות משלו, כדי שתהיה תפלתם רחמים ותחנונים^[174].

ואלו הן התפלות שהוסיפו: רבי אלעזר אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו – בגורלנו^[175] - אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה^[176].

רבי יוחנן אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבשתנו, ותביט ברעתנו, ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך^[177].

רבי זירא אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו^[178].

רבי חייא אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו^[179].

רב אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה^[180]. על המנהג לומר תפילה זו בברכת-החדש*, ע"ע^[181].

רבי אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית^[182]. על המנהג לומר תפילה זו אחר ברכות-השחר*, ע"ע^[183].

רב ספרא אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה. וכל העוסקין שלא לשמה, יהי רצון שיהו עוסקין לשמה^[184].

רבי אלכסנדרי, או רב המנונא, אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו^[185].

ויש אומרים שרבי אלכסנדרי אמר: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה – יצר הרע^[186] - ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם^[187].

רבא אמר: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים^[188]. על המנהג לומר נוסח זה בודוי* יום-הכפורים*, ע"ע ודוי^[189].

מר בנו של רבינא אמר: אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם, וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי^[190]. ונהגו העולם לומר תפילה זו אחר תפלתם^[191], וע"ע שמנה עשרה.

רב ששת, כשהיה יושב בתענית*, אחר תפלתו אמר: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני^[192]. וכתבו אחרונים שטוב לומר תפילה זו בתענית אחר תפלת שמנה עשרה^[193].

החייבים והפטורים

נשים ועבדים

נשים ועבדים חייבים בתפילה^[194]. על טעם הדבר, ועל שיש שנוהגות שלא להתפלל תפילה שלמה, אלא לסמוך על מה שאומרות איזו תפילה כגון מודה אני וכיוצא, ע"ע אשה^[195].

על חיוב נשים בתפלת מוסף*, ע"ע מוסף (תפילה)^[196].

קטנים

קטנים חייבים בתפילה^[197], כשהגיעו לגיל חנוך*^[198], על פרטי הדין ומקורו, ע"ע חנוך^[199].

העוסק בתורה

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן תפילה, אם היתה תורתו אומנותו, אינו פוסק^[200], שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה^[201], וכן מצינו באמוראים שמחמת שתורתם היתה אומנותם, לא היו מתפללים בכל יום, אלא פעם אחת בימים רבים^[202], ואם לא היתה תורתו אומנותו, פוסק ומתפלל^[203]. ואם היה מלמד לאחרים, שיתבטלו אם יפסיק ללמדם, יש מן האחרונים שכתבו שאינו מפסיק^[204].

העוסק בצרכי רבים

העוסק בצרכי רבים, דינו כמי שעוסק בתורה ותורתו אומנותו, שאינו מפסיק לתפילה^[205].

בעל קרי

על דין בעל קרי בתפילה, ע"ע בעל קרי וע' הרהור כדבור; על דין שאר טמאים ע"ע טמא^[206].

הפטורים

כל הפטורים מקריאת-שמע* מחמת שעוסקים במצוה או בטרדת מצוה, פטורים אף מן התפילה^[207]. על חתן* ושושביניו, שפטורים מן התפילה, ע"ע חתן וכלה^[208] וע' עוסק במצוה; על אונן*, שפטור מן התפילה, ע"ע אנינות^[209] וע' עוסק במצוה; על המשמר את המת*, ע"ע עוסק במצוה וע' מת; על מי שעוסק בהספד*, ע"ע הספד^[210] וע' עוסק במצוה; על העוסקים בקבורה*, כגון נושאי המיטה, ע"ע עוסק במצוה וע' קבורה; על העוסקים בניחום האבל בשורה בחזרה מן הקבורה, ע"ע נחום אבלים וע' עוסק במצוה; על כותבי תפלין* ומזוזה*, אם מפסיקים לתפילה, ע"ע עוסק במצוה; על כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, שפטורים מן התפילה, ע"ע עוסק במצוה.

אלם

אלם חייב בתפילה, על מקור הדין ופרטיו ע"ע אלם^[211].

כוונה

חיוב כוונה

המתפלל, צריך שיכון לבו לשמים^[212], שנאמר: וחנה היא מדברת על לבה^[213], וסימן לדבר, שנאמר: תכין לבם תקשיב אזנך^[214], ואין תפלתו שלא אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו^[215], כלומר שנפשו מכוונת בכפו, ולבו מכוון^[216], שנאמר: נשא לבבנו אל כפים^[217], ופעמים ששנים מתפללים, זה נענה וזה לא נענה, מפני שזה התפלל תפילה שלמה, כלומר בכוונה, וזה לא התפלל תפילה שלמה, שלא נתכוין^[218].

תפילה בכוונה נקראת עיון תפילה, שעליו אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ומצינו אמוראים שהשתבחו בעצמם שקיימו עיון תפילה^[219], ותפילה בלא כוונה, יש ראשונים שכתבו שאף היא נקראת עיון תפילה, שגינו אותו חכמים, עי' לעיל^[220].

על תפלת צבור, שמתקבלת אף על פי שאין לב כולם שוה בכוונה, עי' להלן^[221].

עיכוב

כוונה היא מהדברים המעכבים את התפילה^[222], שכל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה^[223], ולכתחלה צריך לכוין בכל התפילה, ומי שאינו יכול לכוין בכולה, יכוין בברכה אחת^[224], והיא ברכת אבות*^[225]. התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה^[226]. והיום אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, לפי שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין^[227].

מהות הכוונה

כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות^[228] הטורדות אותו, עד שתהא מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו^[229], ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה^[230], שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד^[231], ויכוין פירוש המלות שמוציא בשפתיו^[232], ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ולמחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור, כי כל המחשבות הוא חוקר^[233]. באה לו מחשבה אחרת בתוך התפילה ישתוק עד שתתבטל המחשבה^[234]. על האיסור לערב מחשבות זרות בתפילה, דוגמת קרבנות, עי' לעיל^[235].

יש מן האחרונים שכתבו ששני דיני כוונה יש בתפילה, האחד הוא כוונת פירוש המלות, ועל כוונה זו אמרו שאינה מעכבת אלא בברכה הראשונה^[236], וכוונה אחרת יש, שהוא עומד בתפילה לפני ה', וכוונה זו היא מעצם מעשה התפילה, ומה שהתפלל בלא כוונה זו, חשוב כאילו לא נאמר, לפי שהוא חשוב "מתעסק*", ולפי שמצוות-צריכות-כוונה*, ולפיכך כוונה זו מעכבת בכל התפילה, ולא בברכת אבות לבד^[237].

תפילה כשדעתו מוסחת

לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל^[238], וכן אמרו שמי שאין דעתו מיושבת עליו, אל יתפלל^[239], משום שנאמר: בצר אל יורה^[240], ולא יתפלל אדם לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו^[241], וכן מצינו בתנאים שלא התפללו ביום שכעסו^[242], וכן אמרו שהמיצר, לא יתפלל^[243], וכן מצינו באמוראים שלא התפללו בבית שיש בו הרסנא – דגים מטוגנים בשמנם בקמח^[244] - מחמת ריחו^[245], וכן אמרו בגמרא שהבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו'^[246], מכאן שעד שלשה ימים אין בינה^[247], ובירושלמי דרשו כן מן הכתוב: לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין^[248], שמוכח שטלטול קשה הוא לאדם, ומעביר דעתו כשכור הזה^[249], וכן מצאנו באמוראים, שכשבאו מן הדרך לא התפללו שלשה ימים^[250]. ויש ראשונים שכתבו לענין הבא מן הדרך, שדוקא אם הוא עיף או מיצר לא יתפלל, אבל אם דעתו מכוונת, יתפלל^[251]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאנו, שאיננו מכוונים כל כך בתפילה, איננו נזהרים עתה בכל זה^[252].

מי שאינו יכול לכוין

חולה, אם אינו יכול לכוין דעתו, אל יתפלל^[253], וכן הצמא והרעב, אם אינו יכול לכוין דעתו, אל יתפלל עד שיאכל וישתה^[254].

שהיה קודם ואחר התפילה

המתפלל צריך לשהות קודם תפלתו^[255], כדי שיכון לבו^[256], שנאמר: אשרי יושבי ביתך^[257], וכן אחר תפלתו^[258], כדי שלא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו^[259], שכתוב: אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך^[260], וכמה צריך לשהות, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים^[261], ומתפללים שעה אחת, וחוזרים ושוהים שעה אחת^[262], אבל להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שדי לשהות מעט^[263].

המתפלל

נטילת ידים

טהרת הידים היא מן הדברים המעכבים את התפילה^[264], וכיצד היא הטהרה, שקודם התפילה ירחץ ידיו במים^[265] עד הפרק^[266]. על פרטי דיני נטילת ידים, ואם היא טעונה ברכה, ומי שאין לו מים כמה צריך לחזר אחריהם, ואם יכול לנקות ידיו בדברים אחרים, ע"ע נטילת ידים.

כסוי הגוף

כיסוי הערוה* הוא אחד מן הדברים המעכבים את התפילה^[267], על פרטי דיני ערוה וכיסויה, ע"ע לא יראה בך ערות דבר וע' ערוה.

אף מי שערותו מכוסה, לא יתפלל עד שיכסה את לבו^[268]. לא כסה לבו והתפלל, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא^[269].

תקון המלבושים

תקון המלבושים הוא מן הדברים שהמתפלל צריך להזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותם, אינם מעכבים^[270], ובכלל תקון המלבושים הדור הבגדים, ושלא לעמוד באפונדתו, וכיסוי הראש והרגלים, והעיטוף^[271], עי' להלן על כל אחד מהם.

בגדים הדורים

יש מן האמוראים שהיו מציינים עצמם קודם תפלתם בבגדים הדורים^[272], משום שנאמר: השתחוו לה' בהדרת קדש^[273], וכן יש שהיו נותנים אנפילאות חשובות ברגליהם^[274], משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[275]. ויש מן האמוראים שדוקא כשהיה שלום בעולם היו מתקשטים בבגדים נאים בתפילה, אבל כשהיה צער בעולם היו משליכים אדרתם מעליהם, שלא יראו כחשובים^[276]. להלכה יש ראשונים שכתבו שצריך לתקן מלבושיו ולציין ולהדר את עצמו^[277], ואחרונים כתבו שדוקא בעת שלום צריך להתקשט בבגדים נאים להתפלל^[278].

המתפלל, לא יעמוד באפונדתו^[279], שהוא בגד שאדם לובשו על בשרו להזיע בו, ואין דרך שום אדם לצאת בו לבדו אלא עד שילבש עליו בגד אחר^[280], או שהוא איזור חלול שנותנים בו מעות, ואיננו דרך כבוד לעמוד כן לפני ה'^[281].

כסוי הראש

לא יתפלל בראש מגולה^[282]. על מקור הדין ופרטיו, ומה חשוב כסוי, ע"ע גלוי הראש.

כסוי הרגלים

לא יתפלל ברגלים מגולות^[283]. ובמקום שדרך אנשי המקום לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות, מותר^[284].

עיטוף

דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים^[285] בכסות החייבת בציצית*^[286]. על פרטי הדין ע"ע ציצית, וע"ע שחרית.

חגורה

צריך לחגור חגורה בשעת תפילה, משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[287], כלומר התנאה לפניו^[288]. בטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שלא יהא לבו רואה את הערוה, ולדעתם הלובש מכנסים אינו צריך חגורה^[289]. ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאף הלובש מכנסים צריך לחגור, משם הכון^[290]. ויש שחילקו, שהרגיל לחגור כל היום, אם התיר חגורו קודם תפילה צריך לחזור ולחגור, אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה, אינו צריך לחגור לתפילה^[291].

בגדים מיוחדים

מאחר שהתפילה היא במקום הקרבנות^[292], כתבו אחרונים שראוי לכל אדם שיהיו לו מלבושים מיוחדים לתפילה, כדוגמת בגדי כהונה^[293].

אף מי שאין לו בגדים מיוחדים לתפילה, כתבו אחרונים שטוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה, משום נקיות^[294]. על חובת נקיות הבגדים בתפילה ע"ע מחנה קדוש.

תקון הגוף

תקון הגוף הוא מהדברים שצריך המתפלל להזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותם, אינם מעכבים^[295], ובכלל תקון הגוף הם כיוון הרגלים, נתינת העינים, ומקום וצורת הנחת הידים^[296], עי' להלן על כל אחד מהם.

כיוון הרגלים

המתפלל, צריך שיכוין את רגליו^[297], וכיצד צריך לכוין, נחלקו אמוראים: יש סוברים בירושלמי, וכן דעת הבבלי, וכן הלכה, שיכוונן זו אצל זו^[298], כדוגמת המלאכים^[299], שנאמר בהם: ורגליהם רגל ישרה^[300], כלומר שנראות כרגל אחת^[301], וטעם הדבר, שכשעומד לדבר עם השכינה, צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות כאילו הוא מלאך משרת^[302]. ויש סוברים בירושלמי שצריך לתת רגליו זו לפני זו, עקב בצד גודל, כמו שהיו הכהנים מהלכים על גבי כבש* המזבח*^[303], וכן כתבו אחרונים בטעם כיוון הרגלים, שהוא כדי להידמות לכהנים בעבודתם, שהתפילה היא במקום עבודת הקרבנות^[304].

נתינת העינים

בשעת התפילה, יש תנאים סוברים שצריך שיתן עיניו למטה^[305], שנאמר: והיו עיני ולבי שם כל הימים^[306], כלומר שמאחר ומתפלל כנגד בית המקדש, ונותן עיניו למטה כנגדו, נחשב כאילו עומד בבית המקדש^[307]. ויש סוברים שצריך שיתן עיניו למעלה, שנאמר: נשא לבבנו אל כפים^[308]. ורבי יוסי אמר שצריך שיתן עיניו למטה, ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו^[309], וכן הלכה, שיכוף ראשו מעט^[310], שיהיו עיניו למטה לארץ^[311], כאילו הוא מביט לארץ^[312], ובלבו יכוין למעלה^[313], כאילו הוא עומד בשמים^[314].

ויש שכתבו שהמתפלל צריך לעצום עיניו^[315].

כפיתת הידים

יש מהאמוראים שהיו פוכרים ידיהם בשעת תפילה, כעבד לפני רבו^[316], כלומר שהיו כופתים ידיהם זו על גב זו^[317], וכתבו ראשונים ואחרונים שכן צריך לעשות, וכתבו שיניח ידיו כפותות על לבו, הימנית על השמאלית, ויעמוד כעבד לפני רבו באימה ויראה ופחד^[318].

על הטעם שאין מתפללים בפרישת כפים, ע"ע חקות הגוים^[319].

נענוע

יש ראשונים שכתבו שצריך אדם לנענע עצמו בתפילה, על שם הכתוב: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה^[320].

הנחת ידו על סנטרו

המתפלל לא יניח ידיו על סנטרו^[321] – לחי התחתון^[322], ויש מפרשים חלציו^[323] - מפני שהוא דרך יוהרא^[324], וע"ע גאוה^[325].

החזקת חפצים

לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל^[326], והוא הדין מחזורים ותפילות ושאר ספרים^[327], לפי שלבו תמיד עליהם, שלא יפלו מידו, ואין דעתו מיושבת עליו בתפילה^[328], וכן לא יאחז סכין ומעות וקערה וככר^[329], לפי שדואג עליהם שמא תפול הסכין ותזיקנו, או שמא הקערה תשפך, והמעות יאבדו, והככר יטנף^[330]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף שאר חפצים אסור לאחוז בעת התפילה, שהחזקת כל דבר ממעטת כוונת התפילה^[331].

מחזור תפילה, מותר לאחזו ולהתפלל מתוכו, שמאחר ואחיזתו היא לשם התפילה, אין המשא כבד עליו ואינו טרוד בו^[332].

לולב, מותר לאחזו בעת התפילה בימי החג, מאחר שנטילתו ולקיחתו מצוה היא, ומתוך שהמצוה חביבה עליו, אין המשא והשימור כבד עליו, ואינו טרוד בו^[333], וכן עצם ההחזקה, מחמת החביבות אינה מבטלת כוונת התפילה^[334].

נשיאת משא

הנושא משא על כתיפו והגיע זמן תפילה, אם המשא פחות מארבעה קבים, מפשיל לאחוריו ומתפלל, ארבעה קבים או יותר, מניח על גבי קרקע ומתפלל^[335].

הנצרך לנקביו

הנצרך לנקביו – בין גדולים ובין קטנים^[336] - אל יתפלל^[337], משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[338], היינו שיתכונן שלא יבא לידי טומאה בתפלתו^[339], וכן דרשו מן הכתוב: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים^[340], שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני^[341], וראשונים כתבו בטעם, שצריך שלא יהיו בתפילה דברים החופזים אותו^[342]. התפלל כשהוא נצרך לנקביו, תפילתו תועבה^[343], וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו^[344]. היה יכול לשהות בעצמו עד פרסה, תפילתו תפילה^[345], ואף לכתחלה יש מן הראשונים סוברים שמותר לו להתפלל^[346], ויש סוברים שלכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, וכן הלכה^[347]. לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל, ובאמצע תפילתו נתעורר לו תאוה, לא יפסיק^[348].

הפחה

אסור להפיח בשעת תפילה, ומי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפילה ממה שיתפלל בלא גוף נקי^[349].

היה עומד בתפילה והפיח, ממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל^[350]. והמפיח בתפלתו סימן רע לו, ויש אומרים שניכר שהוא מכוער^[351].

היה עומד בתפילה ובקש להפיח, אם הוא מצטער הרבה, ואינו יכול להעמיד עצמו^[352], מרחיק לאחריו ארבע אמות, ומפיח, וממתין עד שיכלה הרוח, ואומר: רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה, וחוזר למקומו וממשיך במקום שפסק^[353], וכתבו ראשונים ואחרונים שדוקא כשמתפלל בביתו מרחיק ואומר רבונו של עולם וגו', אבל כשמתפלל בצבור, מאחר שהוא ביוש גדול להתרחק, אינו צריך להתרחק, ואף לא יאמר רבון וגו', שלא נתקן אלא כשמתרחק ממקומו, שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו, אלא ימתין עד יכלה הריח, וימשיך בתפלתו^[354].

הסרת כיח וניע

הבא להתפלל, יסיר כיחו וניעו וכל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל^[355].

גיהוק פיהוק עיטוש ורקיקה

לא יגהק ויפקה בתפלתו^[356], והמגהק ומפהק בתפילתו לרצונו, הרי זה מגסי הרוח^[357], ואם לאנסו, אין בכך כלום^[358], אלא שצריך להניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו^[359]. המתעטש בתפלתו מלמטה – היינו שמפיח בקול^[360] - סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער^[361], והמתעטש מלמעלה, סימן יפה לו, שכשם שעושים לו נחת רוח מלמטה – שהעטוש נחת רוח הוא לאדם^[362] - כך עושים לו נחת רוח מלמעלה^[363], למלאות שאלתו^[364]. הרק בתפילתו, כאילו רק בפני המלך^[365], אלא צריך להבליע את הרוק בטליתו, ואם טליתו נאה היא, מבליעו באפרקסותו, ואם אנין דעת הוא, יזרקנו לאחוריו^[366], כדי שלא יצטער בתפלתו ונמצא טרוד^[367], וכן יכול לזרקו לשמאלו, אבל לא לימינו ולא לפניו^[368].

המתפלל אל ירוק – לרצונו^[369] - עד שישהה ארבע אמות, והרוקק אל יתפלל עד שישהה ארבע אמות^[370].

כינה עוקצתו ימשמש בבגדיו להסירה כדי שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו^[371], משום נקיות^[372].

על מי שנשמטה טליתו בתפילה ע"ע ציצית וע' שמנה עשרה.

שכור

שכור* לא יתפלל^[373]. על דיני שתוי ושיכור, והחילוק ביניהם, והדין אם התפלל בדיעבד, ע"ע שכור.

העמידה והכיוון

עמידה

עמידה היא מהדברים שצריך להזהר בהם ולעשותם בתפילה, ואם היה דחוק או נאנס או עבר ולא עשה אותם, אינם מעכבים^[374], כיצד, לא יתפלל אלא מעומד^[375], אבל לא מיושב^[376] ולא מהלך^[377]. בטעם דין עמידה יש שכתבו שהתפילה היא במקום עבודת הקרבנות, שנעשית בעמידה^[378].

אם עדיף תפילה מעומד או סמיכת גאולה לתפילה, ע"ע ברכות קריאת שמע.

על הכריעות שבתפלת שמנה עשרה, ועל הפסיעות שפוסעים בסופה, ע"ע שמנה עשרה.

היושב בעגלה ובספינה

היה יושב בקרון או בספינה, שהם מתנועעים, ואינו יכול לעמוד בהם^[379], או שבספינה אינו יכול לעמוד מפני פחד המים^[380], מתפלל מיושב^[381], ואם יכול לעמוד, יעמוד^[382]. אף כשמתפלל מיושב, כתבו ראשונים שאם יוכל, יעמוד במקום הכריעות, וכן יעמוד כדי לפסוע שלש פסיעות בסוף תפילתו^[383].

הרוכב

היה רוכב על החמור, נחלקו תנאים: יש סוברים שאם יש לו מי שיאחז את חמורו, ירד ויתפלל, ואם לאו, ישב במקומו ויתפלל^[384]. ורבי סובר שבין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו^[385], מפני עיכוב הדרך^[386], או מפני שבירידה ובעליה תתבלבל מחשבתו^[387]. הלכה כרבי^[388]. יש מן הראשונים שכתבו שדוקא במקום סכנה התירו להתפלל על החמור, אבל שלא במקום סכנה ירד^[389], וראשונים חולקים וסוברים שמותר אף שלא במקום סכנה^[390].

המתפלל על גבי בהמה, כתבו אחרונים שכשיסיים תפילתו – שצריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו^[391] - יש לו להחזיר בהמתו, או שיחזיר עצמו לאחוריו על גבי בהמתו, ועולה לו כאילו פסע בעצמו^[392].

הירא לעמוד

מי שהיו לידו גוים, ומתיירא שמא יפסיקו תפילתו או יפסידו מקחו אם יעמוד להתפלל, ישב במקומו ויתפלל, אף על פי שבכך מתבטל מן הכריעות ומן הפסיעות, לפי שאין דעתו מיושבת עליו^[393]. ויש שכתבו שאף כשמתפלל בישיבה, כורע^[394].

עצירת הבהמה

המתפלל בישיבה על בהמה^[395], יש ראשונים סוברים שמתפלל אף בעוד הבהמה מהלכת, ואינו צריך לעצרה^[396], לפי שקשה עליו עיכוב הדרך^[397]. ויש סוברים שצריך לעכב את הבהמה, לפי שהרכוב-כמהלך*, והרי אסור להתפלל בעודו מהלך^[398], ואף לדעתם אם היתה השיירה הולכת, ואי אפשר לו להתעכב, יעכב את הבהמה בברכת אבות בלבד, שבה הכוונה מעכבת^[399], ואת שאר התפילה ימשיך בעודה מהלכת^[400], ואם הוא מקום סכנה, אף באבות אינו צריך לעכבה^[401]. להלכה כתבו אחרונים שראוי לחוש לעמוד באבות, אם הוא שלא במקום סכנה^[402].

ההולך בדרך

ההולך בדרך, יש ראשונים שכתבו שמאחר ויקשה בעיניו איחור דרכו, אינו צריך לעמוד, ומותר לו להתפלל דרך הילוכו אפילו שלא במקום סכנה^[403], והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו^[404]. ויש שכתבו שמאחר וההליכה יש בה עמל, והמהלך אינו יכול לכוין כלל, אסור להתפלל דרך הילוכו, וצריך לעמוד^[405], ונראה מדבריהם שצריך לעמוד אפילו אם השיירה עוברת^[406]. ויש שכתבו שבברכת אבות יעמוד, ואחריה ימשיך בדרכו ויתפלל בהליכה^[407], וכתבו אחרונים שראוי לחוש לדבריהם, אם הוא שלא במקום סכנה^[408].

חולה

חולה* מתפלל אפילו שוכב על צדו^[409], וע"ע חולה^[410].

התפלל מהלך או מיושב אם חוזר ומתפלל

מי שהוכרח להתפלל מיושב או מהלך, כשיוכל, כתבו ראשונים שצריך לחזור ולהתפלל מעומד^[411]. ואחרונים צדדו שאנו, שאין אנו מכוונים בתפילתנו, איננו חוזרים להתפלל^[412], וכתבו אחרונים שכן נוהגים^[413].

סמיכה

המתפלל, לא ישען ולא יסמך על שום דבר^[414], שהעמידה על ידי סמיכה נקראת עמידה מן הצד, ואינה חשובה עמידה^[415].

נכח המקדש

תפילה נוכח המקדש, היא מן הדברים שצריך המתפלל להזהר בהם, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותם, אינם מעכבים^[416]. וכיצד היא התפילה נוכח המקדש, שיכוין פניו כנגד בית-המקדש*^[417], כיצד, היה עומד בחוץ-לארץ*, יכוין פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם^[418], ויכוין אף לירושלים^[419] ולבית המקדש ולבית קדשי הקדשים^[420], וכן מצאנו בדניאל, שהיה עומד בחוץ לארץ, והתפלל לכיוון ירושלים, שנאמר: וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ וגו'ּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וגו' וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ^[421]. היה עומד בארץ-ישראל*, יכוין פניו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר העיר אשר בחרת^[422], ויכוין אף לבית המקדש ולבית קדשי הקדשים^[423], היה עומד בירושלים*, יכוין פניו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה^[424], ויכוין אף לבית קדשי הקדשים^[425], היה עומד בבית המקדש, יכוין פניו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה^[426], היה עומד בבית קדשי הקדשים, מחזיר פניו כנגד בית הכפורת^[427], היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו כנגד הכפורת^[428], נמצא, העומד במזרח, מחזיר פניו למערב, במערב, מחזיר פניו למזרח, בדרום, מחזיר פניו לצפון, בצפון, מחזיר פניו לדרום, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, וזהו שכתוב: כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות^[429], תל שכל פיות פונים בו^[430].

ויש אמוראים שחולקים וסוברים שאין מתפללים לכיוון המקדש, אלא לצד שהשכינה נמצאת בו, שיש סוברים שנמצאת במזרח, ולשם מתפללים, ויש סוברים שנמצאת במערב, ולשם מתפללים^[431]. ואין הלכה כדבריהם^[432].

הרוצה להתפלל לצד אחר, שלא כנגד ארץ ישראל - שהרי אמרו שהרוצה שיחכים, ידרים, כלומר שבתפילתו יחזיר פניו לצד דרום, והרוצה שיעשיר, יצפין^[433] - יצדד פניו לצד ארץ ישראל וירושלים והמקדש^[434].

מי שאינו יכול לכוין

סומא, ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנאמר: והתפללו אל ה'^[435].

מי שאינו יודע לכוין את הרוחות, כתבו ראשונים ואחרונים שאף על פי שיכול להתפלל לכל רוח, לא יתפלל לרוח מזרח, לפי שהמינים מתפללים כנגדה^[436].

המתפלל ברכיבה

המתפלל ברכיבה^[437], יחזיר את פניו לכיוון ירושלים, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים^[438]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת רבי – הסובר, וכן הלכה, שמותר להתפלל ברכיבה אף כשיש לו מי שיאחז את חמורו^[439] - אין צריך להחזיר את פניו^[440].

היושב בספינה או באסדה

היה מהלך בספינה או באסדה, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים^[441], ואינו צריך לכוין פניו לירושלים^[442]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם הוא יכול, צריך לכוין פניו לירושלים^[443].

המקום

נקיון המקום

טהרת מקום התפילה, היא מהדברים המעכבים את התפילה^[444], וטהרת המקום היא שלא יתפלל במקום טינופת או אשפה או צואה^[445], על פרטי דיני ההרחקה, ע"ע מחנה קדוש; על מי שהתפלל במקום מטונף, אם צריך לחזור ולהתפלל, ע"ע זבח רשעים^[446].

תקון המקום

תקון המקום הוא מהדברים שהמתפלל צריך להזהר בהם, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותם, אינם מעכבים^[447], ומהו תקון המקום, שיעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל, ושיהיו שם חלונות או פתחים כנגד ירושלים, ושיקבע מקום לתפלתו, ושלא יתפלל בחורבה, ולא אחורי בית הכנסת, ולא במקום גבוה כגון על גבי מטה וספסל וכסא ואילן ונדבך^[448], על פרטי הדינים הללו עי' להלן.

עמידה במקום נמוך

לא יעמוד על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך^[449], לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: ממעמקים קראתיך ה'^[450], וכתוב: תפילה לעני כי יעטף^[451], כלומר שצריך להתפלל דרך עניות^[452]. ומהו מקום גבוה, משלשה טפחים ולמעלה^[453], שכל פחות מזה, הרי הוא כקרקע^[454]. יש מן האחרונים שכתבו שדוקא במקום גבוה שבקרקע, האיסור הוא משום גבהות לפני המקום בלבד, ולפיכך השיעור הוא שלשה טפחים, אבל על גבי כלי, אסור מטעם נוסף, שיש לחוש שיהא טרוד שמא יפול, ולא יתכוין בתפלתו, ולפיכך אסור אפילו בפחות משלשה טפחים^[455].

כשכוונתו להשמיע לציבור, מותר לעמוד על מקום גבוה, שאין אסור אלא כשכוונתו שישמע הקב"ה תפלתו ממקום גבוה^[456]. וכן זקן או חולה - שקשה לו לרדת ממקומו הגבוה^[457] - מותר לו להתפלל במקום גבוה^[458].

בנין גבוה, אם יש בו ארבע-אמות* על ארבע אמות - שהוא שיעור בית*^[459] - הרי הוא כעליה, ומותר להתפלל בו^[460]. וכן מקום גבוה שהוא מוקף מחיצות מכל רוחותיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל בו, מפני שאין גבהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו^[461]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף במקום שיש בו ארבע על ארבע, וכן במקום המוקף מחיצות, אם יכול לירד למטה ולהתפלל, ירד^[462].

חציצה בין המתפלל לקיר

המתפלל, צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר^[463], שנאמר: ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל^[464]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו^[465]. דבר קטן אינו חוצץ, אלא דוקא דבר רחב ארבעה טפחים וגבוה עשרה^[466]. דבר קבוע, כגון ארון ותיבה, כתבו ראשונים שאינו חוצץ^[467]. בעלי חיים, יש שכתבו שחוצצים^[468], ויש שכתבו שאינם חוצצים^[469]. בני אדם אינם חוצצים^[470], ויש שכתבו שצריך להזהר אף מחציצת בני אדם^[471]. על טעם דין חציצה שהוא משום שהתפילה היא במקום עבודת הקרבנות, שיש בה דין חציצה, עי' לעיל^[472].

הסבת פנים לכותל

המתפלל צריך להסב פניו לכותל^[473], שנאמר: ויסב חזקיהו פניו אל הקיר^[474].

תפילה כנגד ציורים

בגדים מצוירים, אין נכון להתפלל כנגדם, כדי שלא יהא מביט בציורים ולא יכוין בתפלתו^[475].

בית שיש בו חלונות

לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות^[476] או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדם^[477], שנאמר במקום תפילתו של דניאל: וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם^[478], בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהחלונות גורמים שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע^[479], ויש שכתבו שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר, ויוכל לכוין כראוי^[480], או שעל ידי ההבטה יכוין בתפלתו יותר כנגד ירושלים, שלשם החלונות פתוחים, ותהיה תפילתו רצויה יותר ומקובלת^[481]. מספר החלונות לא נתבאר בתלמוד, ובזוהר אמרו שיהיו שנים עשר חלונות^[482], וכתבו אחרונים שטוב לעשות כן^[483].

קביעות מקום

יקבע מקום לתפילתו תמיד^[484], ולא ישנהו כי אם לצורך גדול^[485], שכל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו^[486], כדרך שהיה עוזר לאברהם^[487], והוא נחשב מתלמידי אברהם אבינו, שקבע מקום לתפילתו, שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגו'^[488], ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמוד פנחס ויפלל^[489], וכל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה^[490]. ואין די בקביעת בית-הכנסת* אחד להתפלל בו תדיר, אלא אף בתוך בית הכנסת צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע, ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר^[491], שנאמר: ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים^[492], משמע שמקום מסוים הוא, שתדיר היה משתחוה שם^[493]. ויש מן הראשונים שכתבו שבתוך בית הכנסת אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזו, ודוקא כשמתפלל בביתו, צריך לייחד מקום ידוע לכך^[494]. על טעם קביעות מקום לתפילה, שהוא משום שהתפילה היא במקום עבודת הקרבנות, שקבוע לה מקום, עי' לעיל^[495].

חורבה

על האיסור להכנס לחורבה כדי להתפלל ע"ע חשד^[496] וע' שדים וע' סכנה.

מקום פרוץ

לא יתפלל בבקעה, שהיא מקום פרוץ, אלא במקום צניעות, שכך חלה עליו אימת המלך ולבו נשבר^[497]. ויש שכתבו שאסור להתפלל בבקעה משום שכך הוא דרך עובדי כוכבים^[498]. ויש ראשונים סוברים שלא אמרו שאסור להתפלל בבקעה אלא במקום שרגילים בני אדם ועוברי דרכים לעבור שם^[499], ולדעתם הטעם הוא שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בתפלתו^[500].

אחורי בית הכנסת

אסור להתפלל אחורי בית הכנסת^[501], והמתפלל שם נקרא רשע, שנאמר: סביב רשעים יתהלכון^[502], ואם מחזיר פניו לבית הכנסת, מותר^[503], ומהו אחורי בית הכנסת, יש מפרשים שהוא הצד שהפתח בו, שהוא נגד הצד שפונים אליו כשמפללים, ושם אסור לעמוד ולהתפלל כשאחוריו כלפי בית הכנסת, לפי שבכך שמתפלל לכיוון ההפוך מהקהל, נראה ככופר במי שהקהל מתפללים אליו, אבל אם עומד שם כשפניו כלפי בית הכנסת, הרי הוא מתפלל לצד שהקהל מתפללים, ולפיכך אין איסור בדבר^[504], ולדעתם העומד לפני בית הכנסת, בכותל שלפני ההיכל, ומתפלל לרוח שהקהל מתפללים, אף על פי שאחוריו לבית הכנסת, אין איסור בדבר^[505]. ויש מפרשים שמדובר במי שעומד בכותל שלפני ההיכל, ולו אסור להתפלל לצד שהקהל מתפללים, לפי שאחוריו כלפי בית הכנסת, אלא צריך להתפלל לכיוון הקהל, אף על פי שאינו מתפלל לרוח שהקהל מתפללים^[506]. להלכה כתבו אחרונים שראוי לחוש לשתי השיטות, ולפיכך אין לעמוד להתפלל לפני הכותל שלפני ההיכל^[507].

העומד חוץ לבית הכנסת בצד צפון או דרום, ומתפלל כשאחוריו לבית הכנסת, לדברי הכל נקרא רשע, שאינו מתפלל לצד שהקהל מתפללים, ואחוריו כלפי בית הכנסת, ואם פניו לבית הכנסת, אף על פי שאין פניו למקום שהקהל מתפללים, לדברי הכל אינו רשע, לפי שאינו מתפלל לצד ההפוך^[508], ועדיף שיחזיר פניו לצד שהקהל מתפללים^[509].

בתים וחצרות הסמוכים לבית הכנסת, יש מן הגאונים סוברים שאף בהם אסור להתפלל כשאחוריו כלפי בית הכנסת^[510], וראשונים ואחרונים כתבו שמותר להתפלל בהם אף כשאחוריו כלפי בית הכנסת, לפי שאין הדבר ניכר, ואינו נראה כמזלזל בבית הכנסת^[511].

על פרטים ודינים נוספים באיסור תפילה אחורי בית הכנסת ע"ע בית הכנסת^[512]; על האיסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים ע"ע בית הכנסת^[513] וע' חשד^[514].

על אילן או נדבך

אסור להתפלל בראש האילן או בראש הנדבך^[515], משום שהעומד עליהם, אין דעתו מיושבת עליו^[516], מחמת הפחד^[517].

האומנים, הקלו בהם מפני ביטול מלאכה^[518], שיתפללו בראש הזית ובראש התאנה^[519], בזמן שעוסקים בהם^[520], אבל לא בראש שאר אילנות ובראש נדבך של בנין^[521]. בטעם החילוק כתבו ראשונים שהזית והתאנה ענפיהם מרובים, ויכולים לעמוד שם שלא בדוחק, ואין שם פחד ליפול^[522], אבל שאר אילנות, וכן נדבך, אין יכולים לעמוד שם אלא על ידי הדחק, וחוששים שמא יפלו, ומחמת הפחד אינם יכולים לכוין בתפילה^[523]. ויש שכתבו בטעם החילוק שהזית והתאנה יש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם וירידתם, ויתבטלו ממלאכת בעל הבית^[524].

על תוכן תפלת הפועלים, ע"ע שמונה עשרה.

תפילה בבית הכנסת

על החובה להתפלל בבית הכנסת, ועל דיני המתפלל בבית הכנסת, ע"ע בית הכנסת^[525]; וע' ברב עם הדרת מלך^[526].

תפילה בבית המדרש

מצוה להתפלל בבית-המדרש* יותר מאשר בבית הכנסת^[527], על פרטי הדין ומקורו ע"ע בית המדרש^[528].

ליד רבו

על תפלת תלמיד לצד רבו או אחריו או לפניו ע"ע כבוד רבו^[529].

מעשה התפילה

הלשון

תפילה היא מהדברים הנאמרים בכל לשון^[530], לפי שתפילה בקשת רחמים היא, ולפיכך בכל לשון שיודע לכוין לבו, יתפלל^[531], ודוקא בתפלת ציבור, שאינם צריכים סיוע ממלאכי השרת בתפלתם, אבל יחיד המתפלל, לא ישאל צרכיו בלשון ארמית^[532], לפי שהוא צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, והם אינם נקקים ללשון ארמית, לפי שאינם מכירים בה^[533]. ובשאר לשונות, יש סוברים שמותר ליחיד להתפלל^[534], ויש סוברים שאסור בכל הלשונות, אלא יתפלל דוקא בלשון הקדש^[535]. יחיד המתפלל תפילה הקבועה לצבור, יש מן הראשונים סוברים שיכול להתפלל בכל לשון, ולא הצריכו לשון הקדש אלא כששואל צרכיו שלא בנוסח התפילה^[536].

לכתחלה, מצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקדש^[537].

על פרטים נוספים בדין לשון התפילה, ע"ע לשון וע' לשון הקדש; על תפילה על החולה, באיזו לשון נאמרת, ע"ע בקור חולים^[538].

השוית הקול

השוית הקול בתפילה היא מהדברים שצריך להזהר בהם בתפילה, ואם נאנס או שעבר ולא עשה אותם אין מעכבים^[539], וכיצד היא השוית הקול, לא יגביה קולו בתפלתו, ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש^[540], ומנין שלא יתפלל בלבו, שנאמר בחנה: רק שפתיה נעות^[541], מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו^[542], ומנין שלא ישמיע קולו, שנאמר בחנה: וקולה לא ישמע^[543] - או שנאמר: היא מדברת על לבה^[544] - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו^[545], והמשמיע קולו בתפילתו, הרי זה מקטני אמנה^[546], שמראה כאילו הקדוש ברוך הוא אינו שומע לחש^[547], והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר^[548], שמצינו שקראו בקול גדול^[549], וטעם נוסף יש שתהיה התפילה בלחש דוקא, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה^[550], המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם^[551]. מי שאינו יכול לכוין לבו בלחש, כשמתפלל ביחיד, מותר לו להתפלל בקול, אבל בצבור אסור, שמא יטריד את הצבור^[552]. ובירושלמי אמרו שיש מן האמוראים שהתפללו בביתם בקול, כדי שבני הבית ילמדו את התפילה^[553].

על הגבהת הקול בתפילה בימים נוראים, ע"ע יום הכפורים^[554] וע' ראש השנה.

בהרהור

חולה שאינו יכול להתפלל בשפתיו, יתפלל בלבו^[555]. על תפילה בהרהור, אם יוצאים בה ידי חובה ע"ע הרהור כדבור^[556].

שלא כמקיים חובה

לא יעשה תפלתו קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום^[557], והעושה תפלתו קבע, אין תפלתו תחנונים^[558], כלומר שאף על פי שיוצא ידי חובתו, אין בתפלתו רוח חן^[559]. ומהי תפלת קבע, יש אמוראים מפרשים שתפלתו דומה עליו כמשא^[560], כלומר כאדם שמוטלת עליו חובה קבועה, ואומר מתי אפרוק מעלי עול זה^[561], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שצריך שתפלתו לא תראה כמשא^[562].

דרך תחנונים

ויש אמוראים מפרשים שתפלת קבע היא שאינו אומרה בלשון תחנונים^[563], כלומר בנחת, כמי שמבקש רחמים על עצמו^[564], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שצריך שיתפלל בנחת ובדרך תחנונים^[565].

ויש אמוראים מפרשים שתפלת קבע היא כשאינו יכול לחדש בה דבר^[566], כלומר שאינו יכול לכוין לבו לשאול צרכיו, ולפיכך נקראת קבע, כלומר כיום אתמול כן מחר^[567].

על פירוש נוסף בתפלת קבע, שהיינו כשאינו מקפיד להתפלל עם דמדומי חמה, שהוא עת רצון, ע"ע שחרית, וע' מנחה.

כובד ראש

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש^[568], כלומר בהכנעה^[569] ובאימה^[570], שנאמר בחנה בעת תפלתה: והיא מרת נפש^[571], או שנאמר: ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך^[572], או שנאמר: השתחוו לה' בהדרת קדש^[573], אל תתקרי בהדרת אלא בחרדת^[574], או שנאמר: עבדו את ה' ביראה^[575]. ובכלל כובד הראש, כתבו ראשונים שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים בטלים שיש בהם קלות ראש^[576]. וע"ע יראת ה'^[577].

הטועה בתפלתו

המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו^[578].

דיניה

הדברים שמתוכם עומדים להתפלל

אין עומדים להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה^[579], כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה^[580], אלא מתוך הלכה פסוקה^[581], שאינה צריכה עיון, ולא יהא מהרהר בה בתפילתו^[582].

אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים-בטלים*^[583], ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס^[584], אלא מתוך שמחה של מצוה^[585], כגון דבר הלכה^[586], שהתורה משמחתו^[587], או כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים – שסומכים לה את תפילת שחרית וערבית^[588] - או סמוך לתהלה לדוד, שיש בה שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה^[589], שומר ה' את כל אהביו^[590], וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו^[591], וכיוצא בהן^[592], וכתבו ראשונים שמטעם זה תקנו לומר אשרי ופסוקי-דזמרה* קודם התפילות^[593].

עיסוק בצרכי ציבור, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שאף מתוכו שעומדים להתפלל, כשם שעומדים מתוך דברי תורה, לפי שאף זו שמחה היא לו, שעוסק בצרכי צבור^[594].

הסדרת התפילה

תפלות הפרקים, כגון תפלת המועדות, צריך להסדיר קודם שיתפלל^[595], כדי שתהא שגורה בפיו^[596], ולא יכשל בה^[597]. ותפילה שהיא משלושים יום לשלושים יום, חשובה תפילת פרקים, וצריך לסדרה^[598], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו אם מתפלל ביום השלושים צריך לסדר, ולדעתם תפילת ראש-חודש*, שהיא ביום השלושים מראש החודש הקודם, צריך לסדר^[599], ויש סוברים שאין צריך לסדר אלא אם חלפו שלושים יום שלא התפלל אותה, ולדעתם תפילת ראש חודש אין צריך לסדר^[600].

היתה התפילה כתובה לפניו, כתבו ראשונים ואחרונים שאין צריך להסדירה^[601]. וומן האחרונים יש שכתבו שצריך להסדירה כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות^[602].

הפסקה בתפילה

המתפלל אינו מפסיק תפלתו^[603] - בדיבור^[604] - אפילו מפני הכבוד ומפני היראה^[605], אלא מפני סכנת נפשות^[606], ולפיכך אפילו אם היה מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו^[607], ואפילו אם היה נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק^[608], לפי שדברים אלו אין בהם סכנת נפשות^[609], אבל אם היה מלך עובד כוכבים שואל בשלומו, יפסיק וישיב לו, שמא יהרגנו^[610], וכן אם היה עקרב כנגדו, יפסיק^[611], לפי שהעקרב מכה וחוזר ומכה^[612], כלומר שדרכו לנשוך תמיד^[613], והוא מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך^[614], ואף בנחש, אם היה כעוס ומוכן להזיק, פוסק^[615]. ויש ראשונים שכתבו בין לענין נחשים ובין לענין עקרבים, שאם הגיעו אליו והיה דרכם באותם המקומות שהם ממיתים, פוסק, ואם לא היה דרכם להמית, אינו פוסק^[616].

וכן לא יצא ממקומו עד שיגמור תפלתו^[617], אלא שבמקום סכנה עדיף להפסיק ביציאה ממקומו מאשר להפסיק בדיבור^[618], לפיכך אם היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק בדבור^[619], וכן כשמלך עובד כוכבים בא כנגדו, אם יכול להתרחק לצד אחר ולהנצל בלא להפסיק בדיבור, יעשה כן^[620]. ואף שלא במקום סכנה, כגון כשנחש כרוך על עקבו, אף על פי שאסור לדבר, מותר לצאת ממקומו, לפי שההליכה אינה חשובה הפסקה כדיבור^[621].

ראה שוורים - אפילו לא היו באים כנגדו^[622], ויש שכתבו דוקא אם היו באים כנגדו^[623] - פוסק^[624], ומתרחק מהם בענין שלא יפחד מהם^[625]. ויש מן הראשונים שצדדו שזה דוקא בשוורים שלהם שהיו מזיקים, אבל בשוורים שלנו, המסורסים, אין צריך להפסיק^[626], וכן כתבו אחרונים שאם השוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים, אינו פוסק^[627].

לענית יהא שמיה רבא, נסתפקו בגמרא אם מפסיק תפלתו^[628], ויש אמוראים שפשטו שמפסיק^[629], ומסקנת הגמרא שאינו מפסיק^[630], וכן הלכה, שאין מפסיקים לשום דבר שבקדושה^[631]. אם צריך לשתוק ולכיון לענית הקהל, או שהדבר אסור משום הפסק, ע"ע שומע כעונה.

על קצור התפילה במקום סכנה, ע"ע שמנה עשרה; על הפסקה בתפילה לאמירת פיוטים ע"ע שמנה עשרה.

תפילה בצבור

תפלת הציבור נשמעת תמיד^[632], והקב"ה אינו מואס בה, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס^[633], ודרשו שלא ימאס את תפלת הרבים^[634], וכן כתוב: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי^[635], וכן אמרו שעשרה שמתפללים, שכינה עמהם^[636], ולא עוד אלא שהשכינה מקדימה ובאה לפניהם^[637], וכן אמרו שתפלת הצבור נשמעת אפילו כשאין לב כולם שלם בכוונת התפילה^[638], לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור^[639].

לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה עם העשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, נותנים לו שכר כנגד כולם^[640].

היה הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבעה מילים מקום שמתפללין בעשרה, צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה^[641].

על דלוג בפסוקי-דזמרה* כדי להתפלל עם הצבור, ע"ע פסוקי דזמרה; על שליח-צבור*, והאופנים שהוא מוציא את הצבור ידי חובתם, ע"ע שליח צבור.

צירוף

על צירוף עשרה לתפלת צבור ולאמירת דבר-שבקדושה*, ע"ע דבר שבקדושה^[642].

הקדמה לתפלת הצבור

המתפלל עם הצבור, לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור^[643], לפי שתפלת הצבור רצויה יותר^[644]. ואם ראה שהשעה עוברת והצבור אינם מתפללים, מותר להקדים תפלתו לתפלתם^[645].

תפילה בשעת תפלת הצבור

השעה שהצבור מתפללים היא עת רצון אף למי שאינו נמצא עמהם, שנאמר: ואני תפלתי לך ה' עת רצון^[646], ודרשו, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללים^[647], ויש שדרשו מן הכתוב: כה אמר ה' בעת רצון עניתיך^[648], משמע שיש שעה שהיא עת רצון, והיא עת תפלת הצבור^[649], ולפיכך אף מי שאינו מתפלל עם הצבור, יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים^[650].

המתנה לתפלת חברו

שנים שנכנסו לבית הכנסת וסיים אחד תפלתו קודם חברו, לא ימהר לצאת, אלא ימתין לחברו^[651], ושכרו הרבה מאד, ואם לא המתין ויצא, תפלתו אינה נשמעת^[652], והוא הדין כשנכנסו הרבה לבית הכנסת, אף על פי שלא נכנסו ביחד, אותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחברו^[653]. כתבו ראשונים שלא אמרו שצריך להמתין אלא בתפלת ערבית^[654], ודוקא בבתי כנסיות שבימיהם, שהיו בשדות, והיו שכיחים בהם מזיקים בלילה, שאם יניחו יחידי ויצא, חוששים שמא יבא לידי סכנה^[655]. ויש שכתבו שאף בבתי כנסיות שלנו, בלילה צריך להמתין^[656]. ויש מחמירים אף בבתי כנסיות שלנו אף ביום, משום חומרא^[657]. ויש שכתבו שלעולם צריך להמתין, בין ביום ובין בלילה בין בעיר ובין בשדה, לפי שלדעתם טעם ההמתנה הוא שכשאדם עומד יחידי בתפילה תפלתו מתבלבלת^[658].

נכנס אדם בשעה שלא יוכל לסיים תפלתו עם הקהל, כתבו ראשונים שאין חבירו חייב להמתין לו, שכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס, על דעת כן נכנס, ואינו מפחד^[659].

המאריך בבקשות ובדברים אחרים, שאינם התפילה בעצמה, כתבו ראשונים שחברו אינו חייב להמתין לו^[660].

ישיבה סמוך למתפלל

אסור לשבת בתוך ארבע-אמות* של תפילה^[661] - כלומר במרחק ארבע אמות ממנו^[662], ויש מן הגאונים שכתבו אמה אחת לכל צד^[663] - שנאמר בדברי חנה לעלי: אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל וגו'^[664], משמע אף הוא עמה בעמידה^[665]. ואסור לשבת בין מלפניו בין מלאחריו ובין מן הצדדים^[666], ויש שכתוב שלאחריו מותר^[667]. בטעם האיסור כתבו גאונים ואחרונים שנראה כאילו חברו מקבל עול מלכות שמים והוא אינו מקבל^[668], ויש שכתבו שמא המתפלל יתן לבו עליו ותתבלבל תפלתו^[669], ויש שכתבו שמא יתפלל על צרכיו, וחברו שומע, ומתבייש^[670].

העוסק בקריאת שמע וברכותיה וכיוצא בהם, כתבו גאונים שמותר לו לשבת בארבע אמות של המתפלל, שלא נאסר אלא ליושב ובטל^[671], וכן מותר אם עוסק בשאר חלקי התפילה^[672], ואפילו בפרק איזהו מקומן^[673], שהרי אינו נראה כמי שאינו מקבל עול מלכות שמים^[674]. ויש שכתבו שאף בעוסק בקריאת שמע לא התירו אלא בצדדיו ואחריו, אבל לפניו אסור בכל אופן, לפי שנראה כמשתחוה לו^[675]. העוסק בתורה, יש שכתבו שאסור לו לשבת^[676], ויש שהתירו^[677], כשמוציא בשפתיו, ולא כשעוסק במחשבה בלבד^[678].

אם היושב ישב כבר, ועמד זה והתפלל בצדו, כתבו ראשונים שאינו צריך לקום, שהרי זה בא בגבולו^[679], ויש שכתבו שמדת חסידות לקום^[680].

היה היושב בצד המתפלל חלוש, ואינו יכול לעמוד כל כך עד שיגמור האחר תפלתו, כתבו ראשונים שמותר לו לשבת^[681], לפי שחולשתו מוכיחה עליו^[682].

מעבר לפני המתפלל

אסור לעבור לפני המתפלל^[683], בתוך ארבע אמות^[684], לפי שהעובר מבטל כוונתו^[685], לפיכך המסיים תפילתו, ואחריו בתוך ארבע אמות עומד אדם ומתפלל, אסור לו לפסוע שלש פסיעות לאחריו, שהרי עובר כנגד המתפלל^[686]. בצדי המתפלל, כתבו ראשונים שמותר לעבור, שלא אסור אלא נגד פניו^[687].

צדקה קודם תפילה

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה ואחר כך מתפללים, שנאמר אני בצדק אחזה פניך^[688], וכתבו אחרונים שטוב לעשות כן^[689].

להשתין סמוך לתפילה

הרוצה להשתין אחר שהתפלל, ישהה כדי הילוך ארבע אמות קודם שישתין^[690], לפי שבשיעור זמן זה תפלתו סדורה בפיו, ושפתיו מרחשות^[691].

המשתין, ישהה כדי הילוך ארבע אמות קודם שיתפלל, משום ניצוצות^[692], כלומר שלא יטנפו בגדיו בניצוצות מי-רגלים* שבאמתו^[693], וע"ע מי רגלים.

על הרחקה ממקום שנמצאים בו מי רגלים ע"ע מחנה קדוש.

ראית ערוה

לא יתפלל כשהוא רואה ערוה^[694]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע לא יראה בך ערות דבר וע' ערוה.

על אכילה ועשית מלאכה ולמוד תורה ועיסוק בדין לפני התפילה, ע"ע שחרית וע' מנחה וע' ערבית.

על סמיכת גאולה לתפילה ע"ע ברכות קריאת שמע.

על תפילה, שהיא אחד מעשרים עקרי התשובה, ע"ע תשובה.

הערות שוליים