אנציקלופדיה תלמודית:תפסת מרובה לא תפסת

הגדרת הערך - מקום שיש לך לתפוס שיעור מועט או את המרובה ממנו, יש לך לתפוס את המועט.

הכלל, טעמו וגדרו

הכלל

הכלל תפסת מרובה לא תפסת, מצינו כשבאים ללמוד על שיעור בדין מסוים, ואפשר לפרש את המקור שמלמד על שיעור גדול, וכן אפשר לפרשו שמלמד על שיעור הקטן ממנו, שמפרשים אותו באופן שמלמד על השיעור הקטן, כגון אותה שדרשו על שיעור האוכל שמטמא בטמאת-אוכלים* מהכתוב "מכל האכל אשר יאכל"^[1], שדרשו: אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזהו, זו ביצת תרנגולת, ואמר רבי אלעזר שאין לומר שהכוונה לביצת בר יוכני - עוף גדול^[2] - משום שתפסת מרובה לא תפסת^[3]. וכן מצינו כשבאים ללמוד על שיעור בדין מסוים ממקור אחד, והשיעור הנלמד יהיה גדול, ואפשר ללמוד ממקור אחר והשיעור יהיה קטן ממנו, שלומדים מהמקור המלמד על שיעור קטן, כגון לענין שיעור גובה הכפורת*, שאמרו שהוא טפח, כשיעור הפחות שבכלים, ואין לומדים מהכלים עצמם, ששיעורם היה גדול יותר, משום "תפסת מרובה לא תפסת"^[4].

הטעם

בטעם שיש לתפוס את השיעור המועט, מצינו בתורת כהנים - לענין זבה* שנעשית זבה גדולה כשראתה שלשה ימים, ונלמד מהכתוב "ימים רבים"^[5], ודרשו: ימים שנים דוקא, ולא יותר - כמה דעות בתנאים: ר' עקיבא אמר: כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשתה המרובה לא תפשתה תפשתה המועט תפשתה^[6], כלומר, שיש לתפוש המועט, שאפילו היה לך לתפוס המרובה ותפסת המועט, מה שתפסת תפסת, מה שאין כן אם תפשת המרובה ולא היה לך לתפסו, תפסת שלא כדין^[7], או שאם אתה תופש את המועט אין מוציאים אותו מידך שהמועט בכלל המרובה, אבל אם באת לתפוש המרובה אומר לך הבא ראיה וטול^[8]; ור' יהודה בן בתירא אמר: שתי מדות אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדים מדה כלה ואין מודדים מדה שאינה כלה^[9], כלומר שנוכל ללמוד ממנהג העולם, שכאשר מודדים, מודדים במדה שהיא כלה ואין מודדים במדה שאינה כלה, אף הדבר הזה כך הוא, שתופס אתה במנין שיש לו סוף והוא המועט ואם תתפוס במרובה אין לו סוף^[10]; ור' נחמיה אמר: וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול, והלא לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אומר אתה ימים עשרה אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף, אלא ריבוא, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת^[11], היינו שדרך המקראות שבא לפרש ולא לסתום, וכשתופסים את השיעור המועט הרי זה כמפורש, שאין למטה ממנו^[12]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שלא נחלקו התנאים, אלא ר' יהודה בן בתירא ור' נחמיה באו לפרש טעמו של ר' עקיבא, מדוע אומרים תפסת מרובה לא תפסת^[13]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים, שלטעמו של ר' עקיבא, תמיד יש לתפוס את המועט, ולטעמו של ר' יהודה בן בתירא, תופסים את המועט דוקא כאשר למרובה אין קצבה^[14]. ובדעת ר' נחמיה, יש מן האחרונים שכתבו שאף כשהמרובה הוא קצוב, יש לתפוס את המועט^[15], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת ר' נחמיה שתופסים את המועט דוקא כשלמרובה אין גבול^[16].

בדבר שיש לו קצבה

בדבר שיש לו קצבה, והיינו שאף השיעור המרובה הוא קצוב, כגון לענין ימים התשלומים לקרבנות חג השבועות, שאפשר ללמוד מחג הפסח שיעור מועט של שבעה ימים, ואפשר ללמוד מחג סוכות שיעור מרובה של שמונה ימים^[17], יש מן הראשונים סוברים שנאמר בו הכלל של תפשת מרובה לא תפשת^[18], שיש לומר שאם תפשת את המועט והיה לך לתפוש את המרובה, לא טעית כל כך, שהמועט בכלל המרובה, אבל אם תפשת המרובה והיה לך לתפוש המועט, הרי תפשת שלא כדין^[19], או שאם יתפוס המרובה שלא כדין, נראה כשקרן^[20], ומהם שכתבו שאף ר' יהודה בן בתירא ור' נחמיה שנחלקו על ר' עקיבא לענין זבה, בטעם שדורשים ש"ימים" בכתוב היינו שנים דוקא^[21], וטעמיהם אינם שייכים כאשר השיעור קצוב, מודים הם לדעת ר' עקיבא במקום שהשיעור קצוב, שיש לתפוס את המרובה משום תפסת מרובה לא תפסת^[22], שכיון שמידה היא בתורה לתפוס המועט, יש לנו לדון בודאי בכל מקום^[23].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלא נאמר בו הכלל של תפסת מרובה לא תפסת, שדוקא כאשר השיעור המרובה אינו קצוב, אם באת לתפוס המרובה, אין לדבר סוף, אבל כאשר השיעור קצוב, אדרבה יש לתפוס המרובה שבכלל המרובה יש את השיעור המועט, אלא בדבר שהוא ספק איסור או ספק ממון, יש לנקוט כשיעור המועט, שבספק הולכים להחמיר ובספק ממון אין מוציאים ממון מספק, והיינו שבאיסורים או ממון שתופסים את המועט, אינו מתורת ודאי אלא בתורת ספק^[24].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנאמר בו הכלל של תפסת מרובה לא תפסת, והטעם, שבאיסורים יש לתפוס המועט ולהחמיר, ובממון יש לתפוס המועט ורק המועט להוציא מבעליו, אלא שבדבר שלשיעור המרובה אין קצבה, יש לתפוס את המועט אף כשהוא להקל, משום שאין לדבר סוף^[25], וכתבו שזה הטעם שלענין שיעור האוכל המטמא בטומאת אוכלים, תופסים את השיעור הקטן, אף על פי שהוא להקל, משום שאין לשיעור הגדול סוף, שיש עופות גדולים מאד, ולכן אומרים בזה תפסת מרובה וכו' אף שהוא להקל^[26], וכן לענין שיעור גובה סוכה שהוא י' טפחים, אין תופסים את השיעור המרובה אף שהשיעור הקל הוא קולא, שלשיעור המרובה אין סוף^[27].

ויש מן האחרונים שצידדו לומר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, שלדעת הבבלי תפסת מרובה וכו' הוא אף כשהמרובה יש לו קצבה, אבל לדעת הירושלמי תפסת מרובה וכו' לא נאמר אלא כשלמרובה אין קצבה^[28].

כהכרעת ודאי או כספק

התפיסה במועט, בדעת הראשונים הסוברים שבין כשהשיעור המרובה הוא קצוב ובין כשאינו קצוב יש לתפוס את המועט^[29], כתבו אחרונים שהיא הכרעה ודאית^[30]. ויש מן האחרונים שנראה בדעתם שהיא הכרעה מספק^[31]. בדעת הראשונים הסוברים שכאשר השיעור המרובה הוא קצוב, תופסים במועט משום שיש להחמיר ובממון אין מוציאים מידו^[32], יש מן האחרונים שכתבו שהתפיסה במועט אינה הכרעה ודאית אלא דנים בה ככל ספיקות התורה שבאיסור דנים להחמיר ובממון אין מוציאים מיד המוחזק^[33].

סברא שאין השכל מחייבה

תפסת מרובה לא תפסת, יש מן האחרונים שכתבו שאינה סברא מכח שיקול הדעת, שאין השכל מחייב לתפוס את הפחות דוקא, אלא שכיון שיש לפנינו ספק שקול אין אנו יכולים לתפוס המרובה, ולכן כשיש סברא כנגדה לתפוס את המרובה, אנו תופסים את הפחות מועט, כגון בשומת קרקע, שלפי שנים הקרקע אינה שוה יותר ממנה, ולפי השלישי שוה יותר ממנה, אזי את השלישי מסלקים ואין דנים אלא בין השנים בלבד^[34], ומבין השנים תופסים את השיעור הגדול יותר שיוצא מבין שניהם^[35].

כאשר המקור למיעוט הוא רק גילוי מילתא

כאשר המקור למיעוט אינו אלא גלוי-מלתא-בעלמא* ולא מקור גמור, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה תפסת מרובה וכו', ולדעתם זה הטעם שלענין צאת-הכוכבים* הדין הוא שרק ביציאת ג' כוכבים חשוב לילה, ואין די בב' כוכבים, ואף על פי שהמקור שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים הוא בכתוב "ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר וכו' עד צאת הכוכבים"^[36], ומיעוט רבים הוא שנים, ואם כן לפי הכלל תפסת מרובה וכו' היה לנו לומר שכבר ביציאת ב' כוכבים חשוב לילה, אלא שהלימוד מהכתוב אינו אלא גילוי מילתא, ולכן אין לתפוס כאן את המיעוט^[37].

כשהטעם לשיעור המועט שייך גם בשיעור המרובה

כאשר הטעם לשיעור המועט שייך גם בשיעור המרובה, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה תפסת מרובה וכו' אלא תופסים את המרובה, ולדעתם זה הטעם שלענין מקרא מגילה היה מקום לקבוע שאפשר לקרוא גם בי' באדר, כשם שקבעו שאפשר להקדים לי"א באדר^[38], ואין לומר בזה תפסת מרובה וכו', שהטעם להקדים לי"א שייך גם בהקדמה לי'^[39].

בלימוד הממעט או מרבה מקרים מסוימים

לימוד הממעט מקרים מסוימים, יש מן האחרונים שכתבו שאף בזה נאמר הכלל של תפסת מרובה וכו', שאין ממעטים את כל המקרים, אלא רק החמור שבהם, כגון לענין מצות ראיה* שנתמעטו בעלי קביים מהמילה "פעמים" שבכתוב "שלש פעמים בשנה"^[40], וכתבו אותם אחרונים שאף שאפשר למעט מכאן גם חיגרים, משום תפסת מרובה וכו' אין למעט אלא בעלי קבים^[41], אולם כאשר שני המקרים שקולים הם, ממעטים או מרבים את שניהם, כגון נזקי שן* ורגל* שנתרבו שניהם מהכתוב "ושן בהמות אשלח בם"^[42], משום שהם שקולים^[43].

בדרשה שאינה דין

דרשת הכתוב שאינה נוגעת לדין, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בה תפסת מרובה לא תפסת להוציא הכתוב מפשוטו, שדוקא בדבר שהוא דין, וצריך לתת שיעור בדבר, שם יש לפרש את השיעור ותופסים את המועט, ולכן לדעתם המילים "ימים רבים" שנאמרו לענין ראיית הזבה^[44], דורשים בשיעור המועט שימים היינו שנים ורבים שלשה, אבל "ימים רבים" שנאמרו לענין בכי יעקב על יוסף^[45], שאינו נוגע לדין, ואין צריך לדעת השיעור כמה בכה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומפרשים שהיו ימים רבים ממש^[46].

כאשר הנלמד שייך יותר למרובה

כאשר הענין הנלמד שייך יותר למלמד על השיעור המרובה, יש מן הראשונים שכתבו שאין אומרים בזה תפסת מרובה לא תפסת, ולדעתם זה הטעם שבספיקו של רבי אבין בשיעור של תרומת-הדשן*, אם נלמד מתרומת-מעשר*, ששיעורה אחד מעשר, או נלמד מתרומת מדין ששיעורה אחד מחמש מאות, ולא נאמר בו שיש ללמוד ששיעורה מועט כתרומת מדין, משום שתרומת מעשר שהיא בכהנים שייכת יותר לתרומת הדשן^[47], וכעין זה כתבו בטעם שרצו ללמוד מספר החוטים בבגדי כהונה שכתוב בהם "משזר" מחשן ואפוד שמספר החוטים בהם הוא עשרים ושמונה, ולא למדו ממכנסים שמספר החוטים בהם הוא שש^[48], שממכנסים אין ללמוד כיון שאין בהם אלא מין אחד של חוטים^[49].

כשמשמעות הכתוב לשיעור מרובה

כאשר משמעות הכתוב מורה שיש לעשות כשיעור המרובה, יש מן הראשונים שכתבו שלא אומרים בזה תפסת מרובה וכו', ולדעתם זה הטעם שהיה מקום ללמוד בבגדי כהונה שכתוב בהם "משזר" שהחוט שבהם הוא כפול עשרים ושמונה, כשיעור המירבי שבבגדי כהונה^[50], משום שמשמעות "משזר" היא שכל כמה שאפשר לעשות הבגד חזק וקיים, עדיף^[51].

כאשר יש גילוי בכתוב לתפוס המרובה

כאשר יש גילוי בכתוב לתפוס המרובה דוקא, אין אומרים תפסת מרובה וכו', ומטעם זה במצות הענקה* לעבד עברי היוצא לחירות, אין לומדים מעולת-ראיה* ששיעורה שתי כסף, משום שנאמר בהענקה "אשר ברכך ה' אלהיך"^[52], שגילה הכתוב שיש לדרוש המקרא לרבות ולא למעט^[53]

כאשר אפשר ללמוד את שניהם

מקור שאפשר ללמוד ממנו שני דברים, אחד מרובה ואחד מועט, יש מן הראשונים שכתבו שלמדים ממנו שניהם, ואין אומרים שאין ללמוד את המרובה מחמת הכלל תפסת מרובה לא תפסת, ולדעתם זה הטעם בעצרת - שבועות - שלמדים מהכתוב שעצרת שאמר הכתוב לקדש, היא למנין שמונים עד אליה, שלמדים מזה שיש לה תשלומים כל שבעה, לפי שמונים שבועות לעצרת, ואין אומרים שלא יהיו לה תשלומים אלא יום אחד, שהרי אף ימים מונים לה, ותפסת מרובה לא תפסת, שכיון שמצוה למנות ימים ושבועות, למדים הן ממנין הימים והן ממנין השבועות, ממנין הימים למדים לעיקר עצרת שהוא יום אחר, וממנין השבועות למדים לתשלומים שהם כל שבעה^[54]. וכעין זה כתבו אחרונים, שבמקום שריבוי השיעור הגדול אינו ממעט את השיעור הקטן, אלא מוסיף שאף השיעור המרובה בכלל הדין, אין אומרים בזה תפסת מרובה וכו', ולדעתם מטעם זה, בעיר-הנדחת*, אילולא היתה כתובה המילה "אחת" בכתוב "באחת עריך"^[55], שהיא מגלה ש"עריך" היינו שתים, ולכן אין עושים שלש ערים נדחות^[56], היה מקום לומר ש"עריך" היינו שלש, ולא היינו אומרים מצד תפסת מרובה וכו' ש"עריך" היינו שלש, כי שלש ערים לא ממעט שאין עושים עיר אחת, אלא לרבות שעושים אפילו שלש^[57].

כאשר המרובה אינו חידוש

הכלל תפסת מרובה וכו', יש מן האחרונים שכתבו שלא נאמר אלא במקום שהשיעור המרובה הוא חידוש יותר, שיש לומר מדוע תפסת המרובה, שמא המועט יש לך לתפוס ונמצאת שקרן בדבריך^[58], אבל כאשר השיעור המרובה אינו חידוש, ואדרבה השיעור המועט הוא יותר חידוש, תופסים את המרובה, ולדעתם מטעם זה אומרים שאם יום אחד בחדש חשוב חדש, אזי שלשים יום בשנה חשוב שנה^[59], ואין אומרים כאן שנתפוס את המועט, ודוקא כ"ט יום יהיו חשובים שנה, שיותר פשוט לומר ששלשים יום חשובים שנה^[60].

כשאין טעם לשיעור המועט

תפסת מרובה וכו', שיש לתפוס את המועט דוקא, יש מן האחרונים שכתבו שהוא דוקא כשיש איזה טעם לשיעור המועט, אבל כשאין טעם לשיעור המועט, אינו עדיף על המרובה, ולדעתם מטעם זה היה מקום לרבות שגם בי' אדר אפשר לקרוא את המגילה, מהמילה "זמניהם", טרם שידעו שיש לרבות דוקא ב' זמנים^[61].

כטעם שלא להוסיף חומרות

הכלל תפסת מרובה לא תפסת, מצינו בראשונים שנאמר כטעם שלא להוסיף חומרות מעבר למה שהחמירו הראשונים^[62].

בחלויות שעל ידי דיבור

בחלויות שעל ידי דיבור, כגון שמעריך עצמו ואומר ערך סתום עלי, נותן את הפחות שבערכים, משום תפסת מרובה וכו'^[63], וכתבו אחרונים שכאשר מתוך דיבורו מוכח שאינו מתכוון לשיעור הנמוך, אין אומרים בזה "תפסת מרובה וכו'" אלא תופסים את המרובה, ולכן האומר "ערך זכר עלי" נותן ערך גדול שבזכר^[64], שכיון שאמר "זכר" גילה שאינו רוצה בנמוך^[65].

בשני כתובים

בדרשות שנדרשות ממילים נפרדות, יש מן האחרונים שכתבו שאין דורשים מהראשונות את השיעור הפחות מחודש דוקא, אלא לפי סדר הזמנים, ולכן לדעתם מהכתוב "ויצאה חנם אין כסף" יש מקום לדרוש תחילה מהמילים "ויצאה חנם" על ימי נערות, ומהמילים "אין כסף" על ימי בגרות, למרות שימי נערות הוא יותר חידוש^[66].

בתקנות שעוקרות דין תורה

בתקנות שעוקרות דין תורה, כגון תקנה שמפקיעה את ירושת הבעל שאם מתה עליו אשתו חולק את נכסיה עם יורשיה^[67], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שכיון שהתקנה באה לעקור דין תורה, נוקטים "תפסת מרובה לא תפסת" ואומרים שלא הפליגו בעלי התקנה כל כך לעקור במה שאינו מפורש בתקנתם^[68].

הדינים בהם נאמר

גובה הכפורת

גובה הכפֻרת*, שהיתה מונחת על הארון* בבית המקדש, למדו שגובהה היה טפח, מפחות שבכלים, היינו המסגרת שהיתה סביב השולחן* שנאמר בה "ועשית לו מסגרת טֹפח סביב", ואין לומדים מהכלים עצמם, ששיעורם היה יותר מטפח, משום תפסת מרובה לא תפסת^[69].

גט מקושר

גט-מקֻשר*, שדינו שצריך שיחתמו עליו שלשה עדים, וסמכו זאת על הכתוב "והעד עדים"^[70], והעד שניים, עדים שלשה^[71], והיינו ש"עדים" בא לרבות בעדים^[72], בטעם שלא מרבים אלא עד אחד נוסף ולא יותר, כתבו ראשונים משום תפסת מרובה לא תפסת^[73].

הענקה

מצות הענקה* לעבד עברי כשיוצא לחירות, אמרו שאין ללמוד גזירה שוה נתינה נתינה מערכין שיהיה שיעורה חמישים, משום שתפסת מרובה לא תפסת^[74].

זבה

אשה הרואה זיבה בשלשה ימים מאחד עשר ימי זיבה, הרי היא זבה גמורה, ונקראת זבה גדולה^[75], ולמדו את מנין הימים מהכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים"^[76], ימים שנים, רבים שלשה, ואמר ר' עקיבא שאין לומר ש"ימים" היינו הרבה, משום תפסת מרובה לא תפסת^[77]. על טעמים נוספים שאמרו התנאים, עי' לעיל^[78].

חלוקת שותפות

בחלוקת-שותפות*, שאין חולקים את החצר עד שיהיה בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה^[79], שיש מן הראשונים סוברים שאפילו לא היו שם אלא ד' אמות קטנות בנות חמישה טפחים בכל אחת, כופהו לחלוק^[80], יש מן הראשונים שצידדו לומר שטעמם הוא משום תפסת מרובה לא תפסת, שכיון שיש בחצר שיעור ח' אמות בנות חמישה טפחים, אין אתה רשאי לעכב על ידו מלחלוק^[81].

טומאת אוכלים

בטומאת-אוכלים* ששיעור האוכל לטומאה הוא כביצת תרנגולת^[82], ונלמד מהכתוב "מכל האֹכל אשר יאכל"^[83], אוכל הבא מחמת אוכל^[84], ובטעם שלא למדו שהשיעור הוא כביצת עוף גדול, אמרו שהוא משום תפסת מרובה לא תפסת^[85].

כסף

סתם כסף המוזכר בדינים שמהם מדרבנן, שהוא כסף מדינה ולא כסף צורי^[86], וערכו פחות מכסף צורי^[87], כתבו ראשונים הטעם משום תפסת מרובה לא תפסת^[88].

סתם נזירות

סתם נזירות* שהיא שלשים יום^[89], שלמדו זאת מהכתוב "עד מלאת הימים"^[90], שימים שצריכים להתמלא היינו שלשים יום^[91], בטעם שלא דרשו שהכוונה לשנה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא אף משום תפסת מרובה לא תפסת^[92].

עבירות שבכלל יהרג ואל יעבור

החובה למסור את הנפש שלא לעבור עבודה זרה, שלדעת ר' אליעזר נלמדת מהכתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו'"^[93], בטעם שאין אומרים שהכתוב מדבר על שאר עבירות, יש מן הראשונים שכתבו שמשום תפסת מרובה וכו', יש להעמיד את הכתוב שמדבר דוקא על העבירה החמורה מכולן והיא עבודה זרה^[94].

ראשית הגז

ראשית-הגז*, ששיעור הצמר שיש לתת לכהן הוא חמש סלעים^[95], אמרו שהוא שיעור לעשות ממנו בגד קטן, והיינו אבנט*, ונלמד מן הכתוב "לעמֹד לשרת"^[96], דבר הראוי לשרות, ובטעם שלא אמרו שיעור מרובה יותר כשיעור המעיל, אמרו שהוא משום תפסת מרובה לא תפסת^[97].

שואל קרדום לחפור פרדסיו

השואל מחבירו קרדום לעדור בו פרדסים, שיכול לעדור בו כל הפרדסים שלו^[98], בטעם שאין אומרים בזה תפסת מרובה לא תפסת ולא יוכל לעדור אלא שנים, יש מן האחרונים שכתבו שכיון ששיעור הפרדסים שיש לו בשעת השאלה הוא קצוב, הרי שבשיעור שיש לו קצבה אין אומרים תפסת מרובה לא תפסת, לדעתם^[99].

שובר

בשובר היוצא על השטר, וכתוב בו "דינרים" סתם, שדינו שמבטל כל שטר שיש לו עליו^[100], יש מן האחרונים שכתבו שכיון ששיעור השובר הוא קצוב, כפי הסכום הקצוב בשטר, אין אומרים בזה תפסת מרובה לא תפסת^[101].

שומת קרקע

בשומת קרקע, כגון שלשה שירדו לשום קרקע בנכסי יתומים למזון האשה והבנות, ואחד מהם אומר שהקרקע שוה מנה - מאה דינרים - ואחד אומר בעשרים - סלעים, שהם שמונים דינרים - ואחד אומר בשלשים - סלעים, שהם מאה ועשרים דינרים - ואמר ר' אלעזר ב"ר צדוק שהקרקע שוה תשעים, יש מן הראשונים שכתבו בטעמו, שמשום תפשת מרובה וכו' נוקטים כשנים הפחותים שלפי דבריהם שווי הקרקע קרוב למאה דינרים, ואין נוקטים כשנים הגבוהים שלפי דבריהם הקרקע שווה יותר ממאה דינרים^[102].

בשטר

שטר הלואה שכתוב בו סלעים, ומלוה אומר חמש, ולוה אומר שתים, שהדין הוא שנותן לו שתים ונשבע היסת על השאר, ואם תפס מוציאים מידו^[103], יש מן האחרונים שכתבו הטעם שאין לו אלא שתים, שכיון שאם באת לתפוס את השיעור המרובה אין לו סוף, לכן אומרים זה תפסת מרובה וכו' ואין לו אלא שני דינרים שהם תפיסת מועט כפי הראוי על פי מידת התורה^[104].

שכירות בהמה

השוכר בהמה לרכב עליה, ואמר לו "בהמה זו", שאם מתה באמצע הדרך ויש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח^[105], כתבו אחרונים שמטעם תפסת מרובה לא תפסת, תופסים שהמילה "זו" באה לרבות שדוקא כשמתה צריך ליקח בהמה אחרת בדמיה, אבל כשחלתה אינו צריך ליקח לו בהמה אחרת^[106].

תנופה

תנופה* בקרבנות הטעונים כן, כגון לוג-שמן-של-מצורע* ואשם-מצורע*, שאין מניפים אלא במזרחו של המזבח, לסוברים כן^[107], בטעם שאין יכולים להניף במערב המזבח, בין האולם למזבח שהוא מקום מקודש יותר, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום תפסת מרובה לא תפסת^[108].

תשלומים בחג השבועות

מי שלא הביא קרבן בחג השבועות, יש לו תשלומים כל שבעה ימים שאחריו^[109], ולמדו זאת מההיקש של חג השבועות לחג המצות בכתוב "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות"^[110], ואף על פי שהוקש גם לחג הסוכות שהוא שמונה ימים, אין לומדים ממנו, משום תפסת מרובה לא תפסת^[111]. על הטעמים שאומרים בזה "תפסת מרובה וכו'" אף על פי שלשיעור המרובה יש קצבה, עי' לעיל^[112].

הערות שוליים