אנציקלופדיה תלמודית:תקיעת שופר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מצות תקיעה בשופר* בראש-השנה*.

מצותה וברכותיה

הערך עוסק במצות תקיעת שופר* בראש-השנה*. על דיני תקיעת שופר ביובל*, ע"ע יובל; על דיני שופר של ראש השנה, שיעורו, ממה הוא עשוי, ואם הוא כפוף או פשוט, ודין שופר מצופה, או סדוק, או נקוב, ודין הבאתו ביום-טוב* באיסור מדאורייתא או מדרבנן, ודין נקויו ביין* או במים או במי-רגלים*, ועל תקיעה בשופר של עולה* ושל שלמים* ושל עבודה-זרה* ושל עיר-הנדחת*, ושופר גזול, ועל המצוה לעשות שופר נאה, ע"ע שופר.

מצותה

מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר: יום תרועה יהיה לכם[1], ואף על פי שלא נתפרש בתורה שהתרועה היא בשופר, למדים מתרועה של יום-הכפורים* של יובל, שהיא בשופר, שנאמר: והעברת שופר תרועה בחודש השביעי וגו' ביום הכפורים[2], והתיבות: בחודש השביעי, מיותרות, שהרי דבר ידוע הוא שיום הכפורים הוא בחודש השביעי, אלא ללמד שיהיו כל תרועות של החודש השביעי, בין של ראש השנה ובין של יום הכפורים, זה כזה[3].

גדרה

בגדר המצוה, יש מן הראשונים שכתבו שהיא שמיעת קול השופר[4], ויש שכתבו שהיא התקיעה בשופר[5].

על סדר הברכות

לכתחלה תוקעים על סדר ברכות התפלה: מלכויות-זכרונות-ושופרות*[6], כיצד, אומר קדושת היום – וכולל בה מלכויות, לסוברים כן[7] – ותוקע, ואומר זכרונות ותוקע, ואומר שופרות ותוקע[8].

על המנהג לתקוע תקיעות במיושב קודם התפלה, ותקיעות במעומד בתפלה, עי' להלן[9].

בגדר השייכות בין ברכות התפלה לתקיעת שופר, יש מן הראשונים שכתבו שברכות התפלה הן במקום ברכת-המצוות* של תקיעת שופר, ולפיכך לדעתם בזמן שהיו תוקעים על סדר התפלה בלבד, ולא היו מקדימים ותוקעים לפניה[10], לא היו מברכים ברכת המצוות קודם התקיעות[11]. ויש חולקים וסוברים שברכות התפלה אינם במקום ברכת התקיעה[12].

מי שלא היה לו שופר, והתפלל, וברך את הברכות, ואחר כך נתמנה לו שופר, תוקע שלא על סדר הברכות[13].

עיכוב

הברכות, הרבה ראשונים ואחרונים סוברים שאינן מעכבות את התקיעות, ולפיכך אף מי שאינו יודע להתפלל ולברך מלכויות זכרונות ושופרות, חייב בתקיעת שופר[14]. ויש מן הראשונים סוברים שהברכות מעכבות את התקיעות, ומי שאינו יודע לברך, לא יתקע[15].

ביחיד

אימתי אמרו ששומעים התקיעות על סדר הברכות, בחבר עיר[16], כלומר חבורת צבור[17], אבל יחיד שומע את התקיעות שלא על סדר ברכות[18]. ורב פפא בר שמואל סבר שאף יחיד המתפלל, שומע תקיעות על סדר הברכות, ולפיכך אמר לשמשו שיתקע לו תוך כדי תפלתו[19].

היחיד ששומע התקיעות שלא על סדר הברכות, יש ראשונים שכתבו שמתפלל תחלה, ואחר כך תוקע[20], ויש שכתבו להפך, שטוב שישמע את התקיעות קודם ברכות התפלה[21].

יחיד שרצה לתקוע על סדר הברכות, יש ראשונים שכתבו שהוא רשאי, ואין בזה מנהג[22], ויש שכתבו שאינו רשאי, לפי שאין לו להפסיק בתקיעות בין ברכות התפלה[23].

ברכת המצוות

קודם תקיעת השופר מברכים ברכת-המצוות*[24]. ונחלקו ראשונים במקור ברכה זו: יש סוברים שהיא מנהג הדורות האחרונים שאחר התלמוד, אבל בזמן חכמי התלמוד לא היו מברכים קודם התקיעות, לפי שעיקר ברכות התקיעות הן מלכיות-זכרונות-ושופרות* שבתפילה, שעל סדרן תוקעים[25]. ויש חולקים וסוברים שהברכה הקצרה שקודם התקיעה היא כשאר ברכות המצוות, שנהגו בהן אף בזמן התלמוד[26].

כשתוקעים בציבור, המנהג הוא שאחד עומד ומברך, וכל העם עונים אמן[27].

נוסח הברכה

נוסח ברכת המצוות, יש ראשונים שכתבו שהוא: על תקיעת שופר, לפי שלדעתם גמר המצוה הוא התקיעה, ולא השמיעה[28]. ויש שכתבו שהנוסח הוא: לשמוע בקול שופר[29], או – וכן הלכה[30] - לשמוע קול שופר[31], לפי שלדעתם המצוה היא שמיעת השופר, ולא התקיעה[32].

על פרטים נוספים בנוסח הברכה ע"ע ברכת המצוות.

ברכת הזמן

אחר ברכת התקיעה, קודם התקיעה, מברכים שהחיינו[33]. וכשתוקעים בציבור, המנהג הוא שאחד עומד ומברך, וכל העם עונים אמן[34].

על מי שכבר יצא ידי חובתו, ותוקע להוציא אחרים, אם מברך שהחיינו, ע"ע ברכת הזמן[35].

החייבים

החייבים

הכל חייבים בתקיעת שופר, כהנים, לוים, ישראלים, גרים ועבדים משוחררים[36], חללים, נתינים, ממזרים, סריס אדם וסריס חמה, פצוע דכא וכרות שפכה[37]. וכל אלה מוציאים את הרבים ידי חובתם[38].

נשים ועבדים

נשים ועבדים פטורים מתקיעת שופר[39], מפני שהיא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*[40], ולפיכך הם אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם[41], שכל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם[42].

אם מותר לנשים לתקוע, ולברך, ואם מותר לתקוע כדי להוציאן, ע"ע אשה וע' ערבות במצוות וע' שבות.

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן* פטורים מתקיעת שופר[43], ולפיכך הם אינם מוציאים את הרבים ידי חובתם, שכל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם[44].

חרש* המדבר ואינו שומע, יש ראשונים שכתבו שאף על פי שלענין שאר הלכות הוא כפקח לכל דבריו[45], לענין תקיעת שופר, מאחר ואינו שומע, אינו בן חיוב, ולפיכך אף אינו מוציא אחרים ידי חובה[46]. ויש חולקים וסוברים שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח אף לענין תקיעת שופר[47].

השומע ואינו מדבר, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא חייב בתקיעת שופר, ויוצאים ידי חובה בתקיעתו[48].

טומטום

טומטום* חייב בתקיעת שופר[49], שמא הוא זכר[50], אבל אינו מוציא ידי חובה אפילו את מינו[51], שמא הוא נקבה וחברו זכר[52].

אנדרוגינוס

אנדרוגינוס* - שהוא ספק זכר ספק נקבה, לסוברים כן[53] - חייב בתקיעת שופר[54], שמא הוא זכר[55], אבל מאחר שיתכן שהוא נקבה[56], אינו מוציא ידי חובה את הזכר[57]. ואת מינו הוא יכול להוציא[58], לפי שאותו ספק הוא בשניהם, ואם זה זכר, אף זה זכר, ואם זה נקבה, אף זה נקבה[59]. ולסוברים שאנדרוגינוס אינו ספק זכר ספק נקבה, אלא חציו זכר וחציו נקבה[60], כתבו ראשונים שאינו מוציא אף את מינו, לפי שצד נקבה שבו אינו יכול להוציא את צד זכר שבחברו[61].

חציו עבד וחציו בן חורין

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, חייב בתקיעת שופר[62], אבל אינו מוציא ידי חובה אף את מינו[63], לפי שצד עבדות שבו אינו יכול להוציא צד חרות שבחברו[64]. ואת עצמו, רב הונא אמר שיכול להוציא ידי חובה[65]. ובברייתא שנינו, וכן אמר רב נחמן, שאינו מוציא את עצמו ידי חובה, לפי שצד עבדות שבו אינו יכול להוציא ידי חובה את צד חרות שבו[66], אלא ישמע תקיעות מבן חורין[67], וכן הלכה[68].

הקולות

אף על פי שבתורה לא הוזכרה בראש השנה אלא תרועה, שנאמר: זכרון תרועה[69], ונאמר: יום תרועה[70], מן התורה חייבים לתקוע בראש השנה כמה קולות שונים זה מזה, ולא תרועה אחת בלבד, ובנוסף, מתקנת חכמים תוקעים קולות רבים נוספים. ואלו הקולות שחיובם מן התורה:

התקיעות מעיקר הדין

סדר תקיעות של ראש השנה, שלש של שלש שלש[71], כלומר שלשה סדרים, שבכל אחד מהם שלשה קולות, נמצאו יחד תשעה קולות[72]. וכל סדר מורכב מתרועה - עי' מהותה להלן[73] - ושתי תקיעות - שהן קולות פשוטים[74] - אחת לפני התרועה ואחת אחריה[75], הרי שש תקיעות ושלש תרועות[76].

המקורות

במקור שיש תקיעה פשוטה לפני ואחרי התרועה נחלקו תנאים: יש שדרשו, שנאמר בתקיעת שופר של יום הכפורים של יובל: והעברת שופר תרועה וגו' תעבירו שופר[77], הרי העברה תחלה וסוף, ותרועה ביניהם[78], והעברה משמע השמעת קול פשוט[79], כלומר תקיעה[80], ולמדים תקיעות של ראש השנה מתקיעות יום הכפורים של יובל, שנאמר בתקיעות יום הכפורים: בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים[81], והתיבות: בחודש השביעי מיותרות, שהרי כתוב כבר בכמה מקומות שיום הכיפורים הוא בחודש השביעי[82], אלא ללמד שיהו כל תרועות החודש השביעי, של יום הכיפורים ושל ראש השנה, זה כזה[83], וכן ניתן ללמוד תקיעות ראש השנה מתקיעות היובל בגזרה-שוה* "שביעי שביעי"[84]. ויש תנאים שאמרו במקור שיש פשוטה לפני ואחרי התרועה, שלמדים מהתקיעות שהיו במדבר למקרא העדה ולמסע המחנות[85], שנאמר: ותקעתם תרועה[86], ונאמר: תרועה יתקעו[87], הרי שהוזכרה תקיעה לפני התרועה ולאחריה[88], או שלמדים שבמדבר היתה תקיעה לאחריה ממה שנאמר: ותקעתם תרועה שנית[89], זה בנה אב, שכל מקום שנאמרה תרועה, תהא תקיעה שניה לה[90]. ואין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין, תלמוד לומר: "תרועה תרועה" לגזרה שוה[91], שבמדבר נאמר: ותקעתם תרועה[92], ובראש השנה: נאמר יום תרועה[93], ואף על פי שהתקיעות במדבר היו בחצוצרות*, ולא בשופר[94], תקיעה של ראש השנה אינה בחצוצרות אלא בשופר, שנאמר: תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו[95], ודרשו: אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה[96], ואמר ה' שופר[97].

ומנין ששלשה סדרים של שלש שלש תוקעים, ולא סדר אחד, ששלש פעמים נאמר תרועה בתורה, פעמיים בראש השנה, שנאמר: שבתון זכרון תרועה[98], ונאמר: יום תרועה יהיה לכם[99], ופעם אחת ביום הכיפורים של יובל, שנאמר: והעברת שופר תרועה[100], ומנין ליתן את האמור של זה בזה, כלומר שנחשב כאילו כתוב שלש פעמים בראש השנה, תלמוד לומר: שביעי שביעי לגזרה-שוה*[101], שבראש השנה נאמר בחודש השביעי[102], וביובל נאמר בחודש השביעי[103], וכן ניתן ללמוד ליתן את האמור של זה בזה ממה שהוקשו כל התקיעות של החודש השביעי להיות זה כזה[104].

שלשת הסדרים של שלש שלש תקיעות, אמרו בברייתא ששנים מהם מדברי תורה, ואחד מדברי סופרים, לפי ששלשת הסדרים נלמדים ממה שנאמרו שלש תרועות בכתוב: שבתון זכרון תרועה, יום תרועה, והעברת שופר תרועה[105], אבל אחד מתוך שלשת הכתובים, יום תרועה, נצרך לדבר אחר, הרי ששני כתובים בלבד מלמדים על שני סדרים, והסדר השלישי אינו אלא מדרבנן[106]. ורבי שמואל בר נחמני אמר בשם רבי יונתן, ששנים מן הכתובים נצרכים לדברים אחרים, וכתוב אחד בלבד, והעברת שופר תרועה, מופנה למנין, ולפיכך סדר אחד בלבד, חיובו מן התורה, ושנים נוספים מדרבנן[107]. ובדעת תנאים אחרים כתבו ראשונים שכל תשעת הקולות, חיובן מן התורה[108].

להלכה יש ראשונים שכתבו שכל תשעת הקולות, חיובן מדברי תורה[109]. ויש שכתבו להלכה ששלש או שש מהן, חיובן מדברי סופרים[110].

גדר שלשת הקולות

שלשת הקולות שבכל סדר, תקיעה תרועה ותקיעה, נחלקו תנאים בגדרם: א) רבי יהודה סובר שכולם דבר אחד[111], כלומר שכל הקולות שבאותו סדר מצוה אחת הם, ונחשבים דבר אחד[112], שהכתוב צוה להעביר קול אחד, שתחלתו וסופו פשוט, ואמצעו מרועע[113]. במקור דברי רבי יהודה אמרו שנאמר בתקיעות שהיו במדבר למקרא העדה ולמסע המחנות[114]: ותקעתם תרועה[115], הרי שתרועה נקראת תקיעה, ומשמע שדבר אחד הם[116]. ואמר רב כהנא בדעת רבי יהודה, שאסור להפסיק בין תרועה לתקיעה, שהרי דבר אחד הם[117]. ב) וחכמים סוברים שתקיעה לחוד ותרועה לחוד[118], כלומר כל קול הוא מצוה אחרת[119], שנאמר בתקיעות שבמדבר: ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו[120], ואם תרועה ותקיעה הן מצוה אחת, איך אמרה התורה לעשות חצי מצוה[121]. ולדעת חכמים מותר להפסיק בין הקולות[122]. וכן הלכה[123].

עיכוב

תקיעות של ראש השנה מעכבות זו את זו, כלומר שאם אינו יודע לעשות תקיעות ותרועות, אלא חלק מהן, לא יתקע כלל[124], וכן מי ששמע תקיעות ותרועות, אלא שלא שמע את כל תשעת הקולות, שלשה סדרים של תקיעה ותרועה ותקיעה, לא יצא ידי חובתו, לפי שכולן מצוה אחת הן, ומעכבות זו את זו[125].

על מי שיודע לתקוע תרועה לפי חלק מן השיטות, ולא לפי כולן, אם יתקע, עי' להלן[126].

על הסדר

צריך לשמוע את התקיעות כסדרן[127], אבל אם שמע תרועה ואחריה שתי תקיעות, או שתי תקיעות ואחריהן תרועה, וכיוצא בזה, לא יצא ידי חובתו[128].

בנשימה אחת

תקע והריע ותקע בנשימה אחת, בתוספתא אמרו שלא יצא ידי חובתו[129], מפני שאין כאן לא ראש ולא סוף[130], ויש שכתבו שכן הלכה[131]. ובברייתא בירושלמי אמרו שיצא ידי חובתו[132], ויש שכתבו שכן הלכה[133].

התקיעה

מהותה

התקיעה היא קול פשוט[134], שאינו משתנה, אלא סופו כתחלתו, כאיש מרים קולו לשורר ולרנן[135].

אורכה

אורך התקיעה, יש ראשונים שכתבו שהוא תלוי באורך התרועה[136], מהם סוברים שהוא כאורך התרועה[137], ומהם סוברים שהוא כאורך חצי תרועה[138]. בטעם שהתקיעה תלויה בתרועה, כתבו ראשונים שהיא הלכה-למשה-מסיני*[139]. וכתבו ראשונים שמאחר והתרועה, יש ספק באורכה, ומחמת כן תוקעים כמה סדרים עם כמה סוגי תרועות[140], צריך בכל סדר להאריך את התקיעה לפי אורך התרועה שבו[141].

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאורך התקיעה אינו תלוי באורך התרועה, אלא שיעור התקיעה הוא כאורך תשעה קולות קטנים, לפי שכך שיערו חכמים שזה שיעורו של קול פשוט[142], ולדעתם אף בסדרים שמאריכים בתרועה יותר מתשעה קולות, אין צריך להאריך בתקיעה יותר[143].

שיעור תקיעה אינו אלא למטה, כלומר שלא יפחות ממנו, אבל למעלה אין לה שיעור, ויכול להאריך בה הרבה[144].

פרטים נוספים בדיני אורך התקיעה עי' להלן[145].

חילוק תקיעה

היה צריך לתקוע שתי תקיעות פשוטות, אחת לסוף סדר, ואחת לתחלת הסדר הבא, ותקע תקיעה אחת אלא שמשך בה כשתים, ונתכוין לצאת בה ידי שתי תקיעות, התקיעה אינה עולה לו לשתים[146], לפי שאין פוסקים תקיעה אחת לשתים[147]. ונחלקו ראשונים בדעת הבבלי והירושלמי, אם יצא ידי חובת התקיעה האחרונה שבסדר הראשון: א) בדעת הבבלי רוב הראשונים סוברים שיצא ידי חובת התקיעה האחרונה שבסדר הראשון[148]. ויש מן הראשונים שכתבו כן אף בדעת הירושלמי[149]. ויש שכתבו שכן הלכה[150]. ב) בדעת הירושלמי כתבו ראשונים שאינו יוצא ידי חובת התקיעה האחרונה שבסדר הראשון[151], לפי שצריך בתקיעה ראש וסוף, ומאחר ואת תחלת התקיעה עשה לשם לתקיעה זו ואת סופה לשם תקיעה אחרת, נמצא שהחצי הראשון אין לו סוף, והשני אין לו ראש[152]. ויש שכתבו כן אף בדעת הבבלי[153]. ויש שכתבו שכן הלכה[154].

חילוק בשמיעה

היה זה צריך פשוטה ראשונה, וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם[155].

התרועה והשברים

הספק בתרועה

התרועה שאמרה תורה, נחלקו תנאים ואמוראים מה היא: א) יש סוברים שהיא קול של יבבות[156], כלומר יללות[157], שהן קולות קצרים[158] סמוכים[159], וקול זה נקרא בלשון התלמוד תרועה[160]. ב) ויש סוברים שהתרועה שאמרה תורה היא קול של שברים[161], כלומר קול גניחות[162], שהן קולות ארוכים יותר[163], ויש מפרשים שהם קולות שבורים[164]. וטעם המחלוקת הוא שתרגום תיבת תרועה שבתורה הוא יבבא[165], והיינו קול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל[166] - שכן מצינו באם סיסרא: בעד החלון נשקפה ותיבב[167] - אלא שנחלקו התנאים באיזה קול בכי מדובר, אם בקול גניחה, כאדם הגונח מלבו כדרך החולים, שהוא קול השברים, או שמדובר בקול יללה, כאדם הבוכה ומקונן, והוא קול התרועה[168].

ואמוראים נסתפקו במחלוקת התנאים האמורה, אם תרועה שאמרה תורה היא מה שנקרא בלשון התלמוד שברים, או מה שנקרא בלשון התלמוד תרועה[169]. ג) ורבי אבהו נסתפק ספק נוסף, שמא התרועה היא שברים ותרועה בזה אחר זה[170].

בגדר המחלוקת והספק בתרועה נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שאינה מחלוקת וספק ממש, אלא מנהגים שונים הם, שכך היה הדבר מימים קדמונים, יש מישראל שעושים שברים, ויש שעושים תרועה, ויש שעושים שתיהן, ואלו ואלו מודים שבכל אופן שיעשו היא תרועה כשרה, לפי שכולם ענין בכי, אלא שלחילוקי המנהגים קראו מחלוקת וספק[171]. ויש חולקים וסוברים שמחלוקת וספק אמיתי הוא בדין, איזו היא התרועה שיוצאים בה ידי חובה[172].

התקנה

כדי להסתלק מן הספק, תקנו חכמי התלמוד שיתקעו את כל האפשרויות: "תקיעה שברים תרועה תקיעה", ובנוסף "תקיעה שברים תקיעה", ובנוסף "תקיעה תרועה תקיעה"[173] - בלשון הראשונים: תשר"ת תש"ת תר"ת[174] - כל סדר שלש פעמים[175]. ולסוברים שאין ספק אמיתי בתרועה, ואינם אלא מנהגים חלוקים[176], טעם התקנה הוא שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד, ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה[177].

בטעם שלפי התקנה, אחר שתקעו תשר"ת חוזרים ותוקעים תש"ת ותר"ת, ואין אומרים שאם הקול הנכון הוא שברים לבד, יצאו ידי חובה בשברים שבתשר"ת, ואם הקול הנכון הוא תרועה לבד, יצאו ידי חובה בתרועה שבתשר"ת, אמרו בגמרא שהקול הנוסף שבתשר"ת מפסיק בין הקול הנכון של התרועה לתקיעה[178], וחוששים לדעת התנאים שאסור לשהות בין הקולות[179], או שהפסק בקול שאינו שייך לסדר, פוסל את כל הסדר אף לסוברים ששהיה אינה פוסלת[180], או שאף על פי שקול שאינו שייך אינו פוסל את הסדר, לכתחלה אין להפסיק בקולות אחרים[181].

בטעם שכשמסיים בפעם השלישית תשר"ת ומתחיל תש"ת, או כשמסיים תש"ת ומתחיל תר"ת, אין אומרים שדי בתקיעה אחת לשניהם, שאם הסדר הראשון הוא הנכון, היא מצטרפת אליו, ואם האחרון הוא הנכון, היא מצטרפת אליו, כתבו ראשונים שחוששים שמא יטעו ויחשבו שאין צריך תקיעה לפניה[182]. ויש שכתבו שאין תוקעים פעם נוספת אלא לרווחא דלמתא[183]. ובדיעבד אם תקע תקיעה אחת בלבד ביניהם, יש מן הראשונים שכתבו שיצא ידי חובתו[184], ויש סוברים שלא יצא[185], ויש שכתבו שיצא אם הִתְנָה שהתקיעה תעלה לסדר הנכון[186].

טעם הסדר

בטעם הסדר תשר"ת תש"ת תר"ת[187], כתבו ראשונים שמאחר ובמשנה כתוב תר"ת[188], ובברייתא כתוב תש"ת[189], ורבי אבהו הוסיף תשר"ת[190], ומעיקר הדין הלכה כמשנה, ואף הברייתא עדיפה מדברי רבי אבהו, לפיכך אין נאה לעשות תחלה כמשנה, ולאחר מכן לפקפק בה ולעשות כברייתא או כאמורא, לפיכך עשו כרבי אבהו תחלה, ולא רצו לסמוך עליו, וחזרו ועשו כברייתא, ואף עליה לא סמכו, עד שעשו כמשנה[191].

עיכוב בתקנה

תשר"ת תש"ת ותר"ת, כתבו ראשונים שמאחר ולא נתקנו אלא על הספק, אינם מעכבים זה את זה, ולפיכך אם אינו יודע אלא אחד או שנים מהם, יתקע מה שיודע[192].

אורך התקיעה אחר התקנה

לסוברים שאורך התקיעה תלוי באורך התרועה[193], כתבו ראשונים שאורך התקיעה משתנה לפי אורך התרועה שבאותו הסדר, שבתקיעה של תשר"ת צריך להאריך יותר משל תש"ת ותר"ת, ולעשותה באורך של תשר"ת, שהרי התרועה שבסדר הזה היא שברים ותרועה יחד[194], וכן לסוברים שהשברים ארוכים מן התרועה[195], צריך להאריך בתקיעה של תש"ת יותר משל תר"ת[196]. ולסוברים שאורך התקיעה אינו תלוי באורך התרועה[197], לעולם אורך התקיעה הוא אחד, ואינו משתנה בין הסדרים[198].

השברים

השברים, שהם קולות גניחה[199], נחלקו ראשונים מה הם: יש שכתבו שהם קולות ישרים[200], ויש שכתבו שהם קולות שבורים, כלומר שהקול מפסיק בשבר ניגון[201].

אורכם

השבר, כתבו ראשונים שהוא ארוך קצת, יותר מקול כל שהוא[202], ומהם יש שכתבו שהוא באורך שלשה קולות כל שהם[203], ומאחר ועושים שלשה שברים, הרי אורכם יחד כתשעה קולות כל שהם[204]. וכתבו ראשונים שאם יקצר בשבר הרבה, לא יצא ידי חובתו[205], ויש שכתבו שאין חוששים לזה, ומקצרים השבר כל מה שאפשר[206]. ולסוברים שהשבר הוא קול שבור, ולא ישר[207], כתבו ראשונים שאין שיעור לארכו, וניתן לעשותו אף קול קצר כל שהוא[208].

הארכה בהם

כמה ניתן להאריך בכל שבר, נחלקו ראשונים: א) יש שכתבו שאין להאריך בשבר יותר משיעור תקיעה של סדר תר"ת - שהוא שיעור התקיעה הקטן ביותר, וארכו שלשה קולות או תשעה קולות כל שהם[209] - לפי שאם יאריך יותר, הרי הקול יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה[210], ואף על פי שהתוקע עומד בסדר תש"ת או תשר"ת, שהתקיעה שבהם ארוכה יותר[211], מאחר ובסדר תר"ת זהו שיעור התקיעה, אף בשאר הסדרים אין מחשיבים אותו שבר[212]. ב) ויש חולקים וסוברים שאין צריך להקפיד בשבר אלא שלא יהיה כאורך התקיעה שבאותו סדר, אבל אין צריך להקפיד שלא יהיה כאורך התקיעה הקצרה שבסדר תר"ת[213]. ג) ויש סוברים שרשאי להאריך בשבר אף יותר משיעור הכשר לתקיעה בסדר שבו הוא עומד, ובלבד שיאריך התקיעה שבאותו הסדר יותר מן השבר, כדי להכיר ביניהם[214]. ד) ולסוברים ששבר הוא קול שבור דוקא[215], כתבו ראשונים שאין צריך להקפיד כלל שלא להאריך בשבר, שהרי לעולם אינו נעשה תקיעה, שהיא קול שוה וישר[216].

להלכה יש אחרונים שכתבו שצריך להזהר בשבר שלא להאריכו יותר משלשה קולות כל שהם[217], ויש שכתבו שאין לחוש אם האריך קצת, כל שלא האריך יותר מדאי[218].

נשימה אחת

השברים, מאחר וכולם תרועה אחת, צריך לעשותם בנשימה אחת[219]. ויש מן הראשונים סוברים שאין צריך לעשותם בנשימה אחת[220].

מנינם

מספר השברים, מבואר בתלמוד שהוא שלשה[221]. תקע שנים, כתבו ראשונים ואחרונים שלא יצא[222]. ויש מן הראשונים שכתבו שיצא[223].

רצה להאריך בשברים, ולעשות ארבעה או חמשה שברים, רשאי[224]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו רשאי[225].

התרועה

התרועה, שהיא קול יבבה ויללה[226], היא כמה קולות קצרים, כל אחד באורך כל שהוא[227], דבוקים[228], הנקראים בירושלמי טרימוטין[229].

מנין קולותיה

וכמה קולות היא התרועה, בירושלמי אמרו, וכן יש ראשונים שכתבו שהיא שלשה קולות[230], ויש סוברים תשעה קולות[231].

נשימה אחת

התרועה, צריך לעשותה בנשימה אחת[232].

הארכה בה

רצה להאריך בתרועה ולעשות קולות רבים, רשאי[233], וכן נוהגים[234].

הפסק בין הקולות

שהה בין התקיעות

שהה בין התקיעות, נחלקו תנאים ואמוראים באופנים שונים, אם יצא ידי חובה: א) יש סוברים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שאפילו שהה הרבה, ושמע תשעה קולות בתשע שעות ביום, יצא[235]. ובדעתם יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום לכתחלה אסור לשהות[236]. ב) ויש סוברים שאם שהה מעט, הרי הוא ממשיך כסדר, מן המקום שעמד בו, ויוצא ידי חובתו, אבל אם שהה כדי לגמור כל סדר התקיעות, חוזר לראש[237].

שהיה באמצע סדר

בתוך סדר של תקיעה תרועה ותקיעה, בין התקיעה לתרועה, ובין התרועה לתקיעה שלאחריה, לדעת רבי יהודה, הסובר ששלשת הקולות הללו הם דבר אחד ומצוה אחת[238], אמר רב כהנא שאסור להפסיק כלל, אפילו לסוברים שבין סדר לסדר מותר להפסיק, אלא יעשה את הקולות בבת אחת, סמוכים זה לזה[239]. ונחלקו ראשונים בדעתו, יש סוברים שדוקא יותר מכדי נשימה אסור לשהות, אבל כדי נשימה מותר[240], ומהם יש שכתבו שאף צריך להפסיק כדי נשימה[241], ויש חולקים וסוברים שאסור להפסיק אפילו כדי נשימה, אלא צריך לעשותם בנשימה אחת, שלא יהיה ביניהם ולא כלום[242].

ולדעת חכמים, הסוברים ששלשת הקולות שבכל סדר הם שלש מצוות שונות[243], דין ההפסק ביניהם שוה לדין ההפסק בין הסדרים[244].

בין שברים לתרועה

לסוברים שמותר להפסיק באמצע סדר בין תקיעה לתרועה, נחלקו ראשונים בסימן תשר"ת, אם מותר להפסיק בין השברים לתרועה: א) יש שכתבו שמאחר והם תרועה אחת ארוכה, אסור להפסיק ביניהם, וצריך לעשותם בנשימה אחת, כדרך שאסור להפסיק באמצע שברים ובאמצע תרועה, וצריך לעשותם בנשימה אחת[245], ולדעתם אם הפסיק יותר מכדי נשימה, לא יצא ידי חובתו[246]. ומהם יש שכתבו שאף על פי שצריך לעשותם בנשימה אחת, לא יתקע בכח אחד בלא שום הפסק, אלא יפסיק מעט, בלא נשימה[247]. ב) ויש חולקים וסוברים שמאחר ואדם אינו גונח ומילל באותה נשימה, אין צריך לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת[248], אלא שמכל מקום לא יפסיק יותר מכדי נשימה[249]. רצה לעשותם בנשימה אחת, יש אחרונים שכתבו שרשאי[250], ויש שכתבו שאינו רשאי, ואף בדיעבד לא יצא ידי חובה[251].

להלכה יש ראשונים ואחרונים שכתבו, כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות, שבתקיעות שבמיושב יעשה בנשימה אחת, ובמעומד יעשה בשתי נשימות[252]. ויש שכתבו שנוהגים לעשות הכל בשתי נשימות[253].

הפסק בקול שופר

לסוברים ששהיה אינה מפסיקה בין התקיעות, אם הפסיק בקול שופר אחר - לשם מצוה[254] - בין התקיעה לתרועה, או בין התרועה לתקיעה שאחריה, נחלקו ראשונים אם סותר כל הסדר: א) יש ראשונים שכתבו שסתר כל הסדר, וצריך לחזור ולהתחיל מהתקיעה הראשונה, לפי שאין כאן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה[255], ולדעתם זהו ששנינו בתוספתא שאם תקע והריע וחזר והריע ותקע, אין בידו אלא אחת[256], כלומר שאין בידו אלא התקיעה האחרונה[257]. ב) ויש סוברים שקול שופר אינו מפסיק באמצע הסדר, ולפיכך ממשיך מהמקום שעמד בו[258]. ג) ויש מחלקים, שקול השייך לסדר, כגון שתקע שתי תרועות בזו אחר זו, או שתקע תקיעה במתעסק – שאינו יוצא בה ידי חובתו – בין התרועה לתקיעה, אינו מפסיק, אבל קול שאינו שייך, כגון קול שאינו תרועה ולא תקיעה, מפסיק[259].

על דינים נוספים בהפסק בקולות שופר עי' להלן[260].

חזרה על הסדרים הקודמים

הפסיק בין התקיעות באופן שצריך לחזור מתחילת הסדר של תקיעה תרועה ותקיעה, יש מן הראשונים שכתבו שצריך לחזור אף על הסדרים הקודמים של תקיעה תרועה ותקיעה, לפי שהפסיד כל תקיעותיו מתחילתן[261]. ויש חולקים וסוברים ששלשת התרועות שרמזה עליהן תורה, אין להן חיבור וסדר זו עם זו כלל, ולפיכך אינו חוזר אלא על הסדר שהפסיק בו[262], וכן כתבו אחרונים להלכה[263].

נתקל

אף לסוברים שהמפסיק בקול אחר באמצע הסדר, חוזר לראש, אם התחיל בקול שופר ונתקל בו, כגון שהתחיל לתקוע או להריע, והקול לא עלה יפה, מאחר ואינו קול אחר, אלא הוא מעין התקיעה או התרועה, אלא שלא היה כשיעור, אינו צריך לחזור ולהתחיל מתחילת הסדר, אלא ממשיך מתחילת הקול שנתקלקל[264].

טעות בתשר"ת

טעה בתשר"ת ותקע שני שברים ומיד התחיל להריע – לסוברים שהתוקע שני שברים לא יצא ידי חובתו[265] - וטרם נגמרה התרועה, יש מן הראשונים שכתבו שלא הפסיד סדרו, וממשיך ותוקע שבר נוסף, ותרועה, שמאחר ובסדר תשר"ת התרועה יחד עם השברים היא תרועה אחת, הרי זה כהתחיל בשבר ונתקל בו, שלא הפסיד סדרו, ואינו צריך לחזור לתחילת הסדר[266]. ויש מן הראשונים שחילקו, שלסוברים שאסור להפסיק באמצע השברים, אלא צריך לעשותם בנשימה אחת[267], הפסיד את השברים, וחוזר מתחילתם, אבל לסוברים שמותר להפסיק באמצע השברים[268], לא הפסיד סדרו, וממשיך בשבר השלישי[269].

ואם לא נזכר שהחסיר שבר עד אחר שנגמרה התרועה, אינו יכול להשלים את השבר החסר[270]. ונחלקו ראשונים להיכן חוזר: יש שכתבו שהפסיד אף התקיעה, וחוזר לתחילת סדר תשר"ת שעמד בו[271]. ויש חולקים וסוברים שמאחר והתרועה אף היא מהסדר שעומד בו, אינו צריך לחזור מתחילת תשר"ת, אלא חוזר לתחילת השברים[272].

השמיעה

שמיעה מכמה תוקעים

שמע תקיעות מכמה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה, יצא[273]. לפיכך תוקע שהתחיל לתקוע, ולא יכול להשלים, יעמוד אחר ויתחיל ממקום שפסק הראשון[274], ואפילו שלשה וארבעה בני אדם[275].

תקיעות יחד

שמע תשע תקיעות – כלומר כל התקיעות שחייב לשמוע[276] - מתשעה בני אדם כאחד, תקיעה מזה ותרועה מזה, יש גורסים בברייתא שלא יצא ידי חובתו[277], לפי ששני קולות יחד אינם נשמעים[278], או לפי שלא שמע את התקיעות כסדרן[279]. ויש ראשונים שכתבו שאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא[280], ויש שכתבו שידי תקיעה אחת יצא[281]. ויש גורסים שהשומע תשע תקיעות יחד מתשעה בני אדם יצא ידי חובתו[282], לפי שלדעתם שני קולות משני אנשים, נשמעים יחד[283]. להלכה לא יצא ידי חובתו[284].

אחד תקע בשופר ואחד תקע בחצוצרה באותו זמן, כתבו ראשונים שהשומע יצא, לפי ששני קולות משני בני אדם נשמעים יחד, לסוברים כן[285], או משום שמאחר והשופר חביב, אדם נותן דעתו ושומע אותו אף על פי ששומע עמו את קול החצוצרה[286].

קול הברה

צריך לשמוע את קול השופר, ולא קול הברה, והשומע קול הברה לא יצא ידי חובתו[287], ומהו קול הברה, קול מעורבב[288], ששומעים כשתוקעים לתוך בור, והוא נשמע כאילו אחר תוקע כנגדו[289]. לפיכך התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, שהיא חבית גדולה[290], העומדים מבחוץ, אם קול שופר שמעו יצאו ידי חובתם, ואם קול הברה שמעו, לא יצאו[291], ויש מן הראשונים שכתבו שהעומדים בחוץ לעולם קול הברה הם שומעים, ואינם יוצאים ידי חובה[292]. והעומדים בפנים, מאחר ולעולם הם שומעים קול שופר, ולא קול הברה, יצאו ידי חובתם[293], ויש שכתבו שדוקא בבור ודות, העומדים בפנים לעולם יצאו, אבל בפיטס, מאחר שהברה גדולה יש לו, אפילו העומדים בתוכו, פעמים ששומעים קול הברה, ואז אינם יוצאים[294].

תקע תחילת התקיעה בבור, ובאמצעה יצא חוץ לבור, התוקע עצמו יצא ידי חובה, לפי ששמע כל התקיעה בלא הברה[295].

התוקע שעומד מחוץ לבור, וראשו מחוץ לבור, ומכניס פי השופר לתוך הבור, דינו כעומד חוץ לבור ושומע קול שופר מתוקע שבפנים, שאם קול הברה שמע לא יצא[296].

עמד התוקע חוץ לבור, והשומע בתוך הבור, יש מן האחרונים סוברים שאם קול הברה שמע לא יצא, כמו שאמרו בתוקע בתוך הבור והשומע מבחוץ[297]. ויש חולקים וסוברים שכשהתוקע מחוץ לבור, העומד בבור לעולם שומע קול שופר בלא הברה, ויצא ידי חובה[298], ולדעתם אף אם התוקע היה בתחלה בבור, ויצא תוך כדי התקיעה, והשומע היה כל העת בבור, יצא ידי חובה, שהרי לאורך כל התקיעה שמע קול שופר ולא קול הברה[299].

שמע מקצת תקיעה

שמע סוף תקיעה כדין, ותחלתה שלא כדין, או להפך, ששמע תחלתה כדין, וסופה שלא כדין, לא יצא ידי חובתו, עד שישמע כל התקיעה כדינה[300], לפיכך התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אף על פי שבתחלת התקיעה הקול עדין אינו מעורבב, ושמע קול שופר ולא הברה, מאחר ולאחר מכן נתערבב הקול ושמע קול הברה, לא יצא, שהרי לא שמע את סוף התקיעה כדינה[301], וכן כשאדם תקע בבור, ואדם אחר היה מתחלה בבור, ועלה תוך כדי התקיעה, ואת סוף התקיעה שמע בחוץ, או להפך, שהשומע היה בתחלתה בחוץ, ושמע קול הברה, ובסופה בפנים ושמע כדין, מאחר ולא שמע את כל התקיעה כדינה, לא יצא[302], וכן מי ששמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שיעלה עמוד השחר, לא יצא[303], וכן מי שהיה מתעסק בתקיעות – שאינו מוציא ידי חובה[304] - ובאמצע התקיעה אמר לו חברו שיכוין מעתה להוציאו ידי חובתו, מאחר ותחילת התקיעה לא היתה כדינה, לא יצא ידי חובתו[305].

היה שיעור תקיעה בחלק ששמע כדין, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא יצא ידי חובה[306], ויש סוברים שיצא[307].

בעת שמיעת תקיעת שופר, כתבו ראשונים ואחרונים שיזהרו הקהל שלא ישמיעו קול, כדי שישמעו את קול התקיעה מתחלתה ועד סופה[308].

מיושב ומעומד

מיושב ומעומד

נוהגים לתקוע את סדר תקיעת שופר פעמיים, פעם אחת במיושב, קודם תפלת מוסף, ופעם נוספת במעומד, על סדר ברכות מלכויות זכרונות ושופרות שבתקיעת מוסף[309]. מקור המנהג, כתבו ראשונים שהוא מחכמי התלמוד[310], ויש שכתבו שהוא מנהג דורות האחרונים שאחר התלמוד[311].

הטעם שאין בתקיעות הנוספות משום בל-תוסיף*, ע"ע בל תוסיף.

יחיד, שדינו ששומע תקיעות שלא על סדר הברכות[312], כתבו ראשונים ששומע בין מעומד ובין מיושב, ואין בזה מנהג[313].

טעם המנהג

בטעם שנהגו לתקוע אף קודם התפילה, ולא תוקעים פעם אחת בלבד, על סדר הברכות, כדין[314], אמרו בגמרא: כדי לערבב את השטן[315], וכמה פירושים נאמרו בראשונים בערבוב השטן[316]: א) יש מפרשים שכשהשטן ישמע שישראל מחבבים את המצוות, ותוקעים פעמיים, מסתתמים דבריו, ולא ישטין[317]. ב) ויש מפרשים שהתקיעות שקודם התפלה מערבבות את השטן, שלא ישטין לאחר מכן בשעת התפלה[318]. ג) ויש מפרשים שלערבב את השטן הכווונה להכניע את היצר[319].

יש מן הראשונים שאמרו טעם נוסף למנהג תקיעות במיושב, שמאחר ותקנו לתקוע תקיעות רבות מחמת הספק במהות התרועה[320], חששו לתקיעות יתרות שיהיו הפסק באמצע התפלה, לפיכך תקנו לתקוע את כל הספקות ולצאת תחלה ידי חובה במיושב, קודם התפלה, ולאחר מכן במעומד מקצרים יותר בתקיעות, לסוברים כן[321].

וראשונים הסוברים שהמנהג לתקוע במיושב אינו אלא מנהג דורות האחרונים, כתבו בטעם שנהגו כן, שהוא משום חולים ומשום אנוסים, שמקדימים לצאת מבית הכנסת קודם תפלת מוסף, שישמעו אף הם את התקיעות[322].

הקדמת התקיעות שבמיושב

בטעם שהקדימו את התקיעות שבמיושב, ולא את התקיעות שבמעומד, שהם עיקר, כתבו ראשונים שאם היו מקדימים אותן שבמעומד, אפשר שלא היו חוששים אחר כך לתקיעות שבמיושב, שאינן אלא לערבב השטן, לפיכך הקדימו את התקיעות שבמיושב, ואותן שבמעומד, בידוע שלא יזלזלו בהן[323].

לפי המנהג לתקוע תקיעות מיושב, ולאחריהן תקיעות מעומד, כתבו ראשונים שיוצאים ידי חובה כבר בתקיעות שבמיושב[324], והתקיעות שבמעומד אינם אלא לחובת הברכות, שתקנו אותן עם תקיעות, כדי שיעלה זכרוננו לפני ה' בשופר[325]. ויש ראשונים שכתבו שאף לפי המנהג, עיקר התקיעות הן אותן שבמעומד[326].

עמידת התוקע

התוקע, כתבו ראשונים שעומד אף בתקיעות שבמיושב[327], שלמדים גזרה-שוה "לכם לכם" מספירת-העומר* - שבשופר נאמר: יום תרועה יהיה לכם[328], ובספירת העומר נאמר: וספרתם לכם[329] - שדינה בעמידה[330]. וכתבו ראשונים שאף לא יסמוך על שום דבר שאם ינטל יפול[331].

תקיעות נוספות

יש מן הראשונים שכתבו שתוקעים את סדר שלשים התקיעות שלש פעמים, פעם אחת במיושב, ופעם אחת בזמן תפילת לחש, במלכויות, בזכרונות ובשופרות, ופעם נוספת בזמן חזרת-הש"ץ*, במלכויות, בזכרונות ובשופרות[332], ויש שכתבו שתוקעים עשר נוספות, תשר"ת תש"ת תר"ת, אחר התפלה, כדי להשלים למאה קולות, כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא[333].

מנין התקיעות מיושב

בתקיעות שבמיושב תוקעים תשר"ת שלש פעמים, ותש"ת שלש פעמים, ותר"ת שלש פעמים – שהם שלשים קולות[334] - שבכך יוצאים ידי חובה לכל צדדי הספק בגדר התרועה[335].

מנין התקיעות מעומד

בתקיעות מעומד, כתבו ראשונים שנהגו שאין תוקעים שלשים תקיעות, אלא עשר בלבד, למלכויות תוקעים תשר"ת, ולזכרונות תוקעים תש"ת, ולשופרות תוקעים תר"ת[336], ואף על פי שהיה בדין שיתקעו שלשים תקיעות, כדרך שתוקעים כשהם יושבים, כדי להסתלק מן הספק, כתבו ראשונים שמאחר וכבר יצאו ידי חובה בתקיעות שבמיושב, ואין חוזרים ותוקעים אלא כדי לעשות התקיעות על סדר הברכות, די שישמעו על סדר הברכות תשר"ת תש"ת תר"ת פעם אחת, ואין מטריחים יותר את הצבור[337]. ויש שכתבו בטעם שאין תוקעים במעומד שלשים קולות, שלא חששו לחזור אלא על הספקות שמן התורה, ומן התורה אין צריך אלא סדר אחד של תקיעה תרועה ותקיעה, ולא שלשה, לסוברים כן[338]. ויש שכתבו בטעם שאין תוקעים שלשים קולות במעומד, שמן התורה יוצאים ידי חובה בין בתשר"ת ובין בתש"ת ובין בתר"ת, לסוברים כן[339].

ויש מן הראשונים שתקנו לתקוע במעומד שלש פעמים תשר"ת, פעם אחת למלכויות ופעם אחת לזכרונות ופעם אחת לשופרות, לפי שבתשר"ת כלולים אף תש"ת ותר"ת[340], ואף על פי שבתקיעות שבמיושב אין סומכים על תשר"ת לצאת ידי כל הצדדים, וחוזרים ותוקעים תש"ת ותר"ת, לפי שחוששים לקול הנוסף שבתשר"ת, שמפסיק בין התקיעה לתרועה הנכונה[341], בתקיעות שבמעומד אין חוששים להפסק[342].

ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שתוקעים שלשים קולות במעומד, תשר"ת תש"ת תר"ת במלכויות, וכן בזכרונות וכן בשופרות, ובכך יוצאים ידי חובה לכל צדדי הספק אף בתקיעות שבמעומד[343].

תרועה בסוף התפילה

בסוף התפילה, כתבו גאונים שמריעים תרועה גדולה בלא תקיעה, כדי לערבב השטן[344]. ויש שכתבו שעושים כן לא בתורת מנהג, אלא שכן מצינו שביבנה, אחר גמר התפילה, היחידים היו תוקעים, ואין עיכוב בדבר, לפי שכבר יצאו ידי חובתם[345].

זמנה

ביום

תקיעת שופר מצותה ביום*, ולא בלילה*, שנאמר: יום תרועה יהיה לכם[346], או שלמדים בגזרה-שוה מתקיעת שופר של יום הכפורים של יובל[347], שנאמר בה: ביום הכפורים, משמע דוקא ביום[348]. וכל היום כשר לתקיעת שופר, שהרי כלל הוא שכל דבר שמצוותו ביום, כשר כל היום[349].

אף על פי שמעלות-השחר* יום הוא, מאחר ואין הכל בקיאים בזמן עלות השחר, לכתחלה צריך להמתין מלתקוע עד הנץ-החמה*, שאז יצא מספק לילה[350], ומכל מקום בדיעבד, אם תקע מעלות השחר, יצא[351]. והמשכים לצאת לדרך, תוקע אף לכתחלה קודם הנץ החמה[352].

במוסף

העובר לפני התיבה בראש השנה, השני מתקיע[353], כלומר שהתקיעות שעל סדר הברכות הן בתפילת מוסף*, ולא בשחרית*[354]. בטעם הדבר אמרו בגמרא שברֹב-עם-הדרת- מלך*, ואף על פי שטעם זה לבדו אינו מספיק, לפי שכנגדו יש טעם לתקוע בשחרית משום שזריזים-מקדימים-למצוות*, מכל מקום תקנו לתקוע במוסף בשעת השמד[355], שאויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות, עד סוף זמן תפלת שחרית, לפיכך העבירוה לתקוע במוסף[356], ואף על פי שבטל השמד, לא בטלה התקנה, שמא יחזור דבר לקלקולו[357]. ובירושלמי אמרו בטעם שתקנו לתקוע במוסף, מפני מעשה שארע פעם אחת, שתקעו בשחרית, והיו השונאים סוברים שמא עליהם הם הולכים, ועמדו עליהם והרגום, ולפיכך תקנו שיתקעו במוסף, שעל ידי שיראו השונאים שאנו קוראים קריאת שמע וקוראים בתורה ומתפללים ותוקעים, יאמרו שאנו עוסקים בחוקינו, ולא יחשבו שאנו באים עליהם[358].

בשבת

יום-טוב* של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעים בשופר במדינה[359], כלומר שבכל העולם אין תוקעים, חוץ ממקומות מיוחדים[360]. בטעם הדבר, אמר רבי לוי בר לחמא בשם רבי חמא בר חנינא, שכתוב אחד אומר: זכרון תרועה[361], כלומר לא תרועה ממש, אלא הזכרת מקראות של תרועה, וכתוב אחר אומר: יום תרועה[362], אלא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, שאין תוקעים בו, אלא מזכירים בו מקראות של תרועה, וכאן ביום טוב שחל להיות בחול, שתוקעים בו[363], ובגמרא נדחו דבריו[364], ואמרו בטעם שאין תוקעים בשבת, שגזרה היא, שמאחר שהכל חייבים בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר, שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע-אמות* ברשות-הרבים*[365].

על תקיעת תינוקות בשבת עי' להלן[366].

במקדש

במקדש היו תוקעים אף בראש השנה שחל להיות בשבת[367], לפי שאין-שבות-במקדש*[368].

בירושלים

בירושלים, יש ראשונים סוברים שלא תקעו בשבת אף בזמן שבית המקדש היה קיים, ודוקא במקדש עצמו תקעו[369]. ויש סוברים שאף בירושלים תקעו[370], לפי שנהגו בה כבוד מחמת המקדש שבתוכה[371]. ויש שחילקו, שכשהסנהדרין היתה בלשכת הגזית, לא תקעו בשבת אלא במקדש, אבל כשגלתה הסנהדרין וישבה בירושלים, חזרה ירושלים להיות כמקדש, ותקעו בכולה[372].

על פרטים נוספים בדין התקיעה בירושלים עי' להלן[373].

במקום בית דין

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום שיש בו בית דין[374], לפי שבית דין מזהירים את העם, שלא יעבירו את השופר ברשות הרבים[375]. ונחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, במקום איזה בית דין התקין רבן יוחנן בן זכאי:

א) בדעת רבי אלעזר, שאמר שרבן יוחנן בן זכאי לא התקין לתקוע בשבת אלא ביבנה בלבד[376], כתבו ראשונים שאין תוקעים בשבת אלא בבית דין הגדול, שהם מקדשים את החודשים – לסוברים כן[377] - בין ביבנה ובין בכל מקום שגלו אליו, אבל לא בסנהדרין קטנה של עשרים ושלשה דיינים[378]. ובדעת הסוברים ששלשה דיינים מקדשים את החודש[379], כתבו ראשונים בדעת רבי אליעזר שתוקעים במקום בית הועד, שיודעים בקידוש החודש, אבל לא בפני כולם, אלא בפני שלשה דיינים שקידוש את החודש[380].

ב) תנא קמא אמר שרבן יוחנן בן זכאי התקין לתקוע בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, וכן תנא נוסף במשנה אמר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין[381], ובגמרא אמרו שהתנאים הללו נחלקו אם תוקעים בשבת במקום בית דין אקראי[382], ונחלקו ראשונים בבאור מחלוקתם: א) יש מפרשים ששניהם דיברו בבית דין של עשרים ושלשה[383], אלא שנחלקו כשאינו קבוע במקום - כגון שהוא נמצא במסע, וחנו באיזה מקום לא כדי להתישב שם[384] - שתנא קמא סבר שתוקעים אף בו בשבת, והתנא החולק סובר שאין תוקעים בשבת אלא בבית דין קבוע במקום[385]. ב) ויש מפרשים שהכל מודים שצריך דוקא בית דין קבוע במקום, אלא נחלקו במנין הדיינים, שתנא קמא סובר שדי בבית דין של שלשה דיינים, שהוא נקרא בית דין אקראי, והתנא החולק סובר שצריך דוקא בית דין של עשרים ושלשה, שהוא נקרא בית דין קבוע[386]. ג) ויש מפרשים ששניהם דברו בבית דין של שלשה דיינים, אלא שתנא קמא סובר שתוקעים בשבת דוקא כשבית הדין הוא קבוע ומופלג בדורו, והתנא החולק סובר שתוקעים אף בבית דין שאינו קבוע ואינו מופלג[387]. וכעין זה יש מפרשים ששניהם דברו בבית דין של שלשה כשהם סמוכים, ובארץ ישראל, וקדשו את החודש, אלא שנחלקו כשאינם קבועים במקום, שתנא קמא סובר שצריך דוקא בית דין קבוע, והתנא החולק סובר שתוקעים בשבת אף בבית דין שאינו קבוע[388].

להלכה יש ראשונים שכתבו שתוקעים בשבת בבית דין של שלשה, אבל דוקא כשהוא קבוע וסמוך, והוא בארץ ישראל, וקדשו בו את החודש[389]. ויש שכתבו שתוקעים בשבת בכל בית דין קבוע של שלשה דיינים, אף בחוץ לארץ[390], וכעין זה יש שכתבו שתוקעים בשבת בכל בית דין של שלשה אם הוא קבוע ומופלג בדורו[391], וכן מצינו ראשונים שתקעו בשבת בבית דין של שלשה בחוץ לארץ[392], וכתבו ראשונים שאין סוכמים על זה, והיום אין מקום בעולם שיתקעו בשבת[393].

בפני בית דין

תקיעת שופר בשבת במקום שיש בו בית דין, חילוק יש בה בין ירושלים לשאר מקומות, שבשאר מקומות אינה נעשית אלא בפני בית דין[394], ובירושלים היא נעשית אף שלא בפני בית דין[395].

בזמן בית דין

תקיעת שופר בשבת במקום שיש בו בית דין, אינה נעשית אלא בזמן שבית דין יושבים[396], כלומר עד חצות[397]. ננערו בית הדין לעמוד ולא עמדו, ספק הוא בגמרא אם תוקעים[398], ולהלכה כתבו ראשונים שתוקעים[399].

ערים קרובות

דין מיוחד יש בירושלים, שבו היא יתרה על יבנה ועל שאר מקומות שתוקעים בהם בשבת, שלא בירושלים בלבד תוקעים, אלא כל עיר שרואה אותה, ושומעת אותה, וקרובה אליה – בתוך תחום שבת[400] - ויכולה לבא, תוקעים בה בשבת[401]. חסר אחד מן התְנאים, כגון שאינה קרובה, או שהיא קרובה אלא שהיא יושבת בנחל, ולפיכך אינה רואה, או שהיא יושבת בראש ההר, ולפיכך אינה שומעת, או שמפסיק נהר בינה לבין ירושלים, ולפיכך אינה יכולה לבא, אין תוקעים בה בשבת[402].

אימתי נאמר דין הערים הקרובות לירושלים, נחלקו ראשונים: א) לסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשבת בירושלים כולה, ולא במקדש בלבד[403], דין הערים הסמוכות לירושלים נאמר בזמן שבית המקדש היה קיים[404]. וכן לסוברים שבזמן בית המקדש, בתחלה תקעו דוקא במקדש, ולאחר מכן, כשהסנהדרין גלתה לירושלים, תקעו בכל העיר[405], דין תקיעה בערים הסמוכות נאמר בזמן המקדש, בעת שתקעו בכל העיר[406]. ב) ובדעת הסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים לא היו תוקעים בשבת אלא במקדש, ולא בירושלים[407], נחלקו ראשונים: יש סוברים שדין הערים הסמוכות נאמר אחר החורבן, שהיו תוקעים בירושלים מתקנת רבן יוחנן בן זכאי מדין עיר שיש בה בית דין, ואז תקנו שיתקעו אף בערים הקרובות לה, אבל בזמן המקדש, שבירושלים לא תקעו, אף בערים הסמוכות לא תקעו[408]. ויש סוברים שדין הערים הסמוכות נאמר קודם החורבן, ואף על פי שבירושלים עצמה לא היו תוקעים, בערים הסמוכות תקעו, וכתבו בטעם הדבר, שאנשי ירושלים יכולים היו לעלות לבית המקדש לשמוע את התקיעות, אבל הערים הסמוכות, לא רצו להטריחם שיניחו עריהם ויבואו לירושלים[409].

יחידים

במקום שתוקעים בשופר בשבת, לא בית הדין לבדו תוקע, אלא אף היחידים תקעו, וכן אמרו שביבנה, כשסיים שליח הציבור את תקיעתו בשבת, היה אדם שומע קול באזניו מקול תקיעות היחידים[410].

ביום טוב שני

בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות, כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני, ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע תוקעין בשני בלבד[411].

כוונה

מתעסק

המתעסק* בתקיעת שופר לא יצא, וכן השומע מן המתעסק לא יצא[412], ומהו מתעסק, שאינו מתכוין כלל לתקיעה, אלא שהיה נופח בשופר ועלתה לו תקיעה, או שהיה מנבח בו[413], כלומר מתכוין להשמיע קול שאינו כשר לתקיעה[414]. והתוקע לשיר – או להתלמד[415] - לסוברים שמצוות-צריכות-כוונה*, אף הוא בכלל מתעסק, ולא יצא ידי חובה, ולסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אינו בכלל מתעסק, ויצא ידי חובה[416].

על המחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, ופרטים נוספים בדין מתעסק וכוונה ע"ע מתעסק וע' מצוות צריכות כוונה.

כוונת המשמיע לאחרים

התוקע לעצמו, ולא נתכוין לאחרים, נחלקו תנאים אם השומע יוצא ידי חובה: תנא קמא סבר שיצא[417], ורבי יוסי סובר שלא יצא[418], ואף רבי זירא סבר שהשומע לא יצא, ולפיכך אמר לשמשו שכשהוא תוקע, יכוין לתקוע עבורו, כדי שיוכל אף הוא לצאת ידי חובה בשמיעתו[419]. על איזו כוונה מדובר, ומה טעם המצריכים כוונה, נחלקו ראשונים: א) יש שכתבו שמדובר על כוונה להוציא את השומע ידי חובה[420], וטעם המצריכים כוונה הוא שלדעתם מצוות צריכות כוונה[421]. ב) ויש מפרשים שמדובר על כוונה להשמיע את קול השופר, שאף לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, שלדעתם המשמיע אינו צריך לכוין להוציא ידי חובה, רבי יוסי ורבי זירא סוברים שצריך שיתכוין להשמיע את קול השופר[422].

להלכה פסקו גאונים וראשונים ואחרונים שהמשמיע צריך לכוין להוציא ידי חובה[423].

אף לסוברים שהתוקע לעצמו, ולא נתכוין לאחרים, מוציא את השומע ידי חובתו, צריך שיתכוין התוקע לתקוע, ולא שינבח בשופר בלבד[424], ומהו ניבוח, יש מפרשים שהוא שנופח בשופר סתם, ועלתה בידו תקיעה[425], ויש מפרשים שמתכיון לתקוע, אלא שאינו מתכוין לתקוע כשיעור תקיעה, ועלתה בידו תקיעה כשיעורה[426].

כוונה כללית

אף לסוברים שהמשמיע צריך לכוין להוציא ידי חובה, אין צריך שיתכוין לזה פלוני השומע, אלא די שיתכוין להוציא כל השומע תקיעתו[427], ולפיכך מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, אם כוון לבו יצא[428], אף על פי ששליח הציבור אינו מכוין להוציאו, לפי שדעת שליח הצבור להוציא את כל השומעים[429].

כוונת השומע

אף השומע צריך לכוין לתקיעה[430], ולפיכך מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא[431]. ומהי כוונת השומע הנצרכת, לסוברים שמצוות צריכות כוונה, צריך שיכוין לצאת ידי חובה, ולסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שיבחין שהוא קול שופר, ולא יחשוב שהוא קול חמור בעלמא[432].

דיניה

התוקע

שליח הצבור, כתבו גאונים וראשונים שלא יתקע בעצמו, אלא אדם אחר יתקע[433], לפי ששליח הצבור, יש לחוש שמא יטעה ולא ידע להיכן יחזור בתפילתו[434], ואם הוא מובטח שחוזר לתפילתו, רשאי לתקוע[435], ומכל מקום הראשונים שהיו זריזים במצוות ומחבבים אותם, נהגו שאדם אחר מתקיע, כדי שכל אחד ואחד יקבל שכרו[436].

תקיעות שבמיושב, כתבו ראשונים ששליח הצבור רשאי לתקוע, לפי שאין חשש שיטעה בתפילתו[437].

התוקע במיושב - אם אינו שליח הצבור[438] - כתבו ראשונים שראוי שהוא יתקע אף במעומד[439], לפי שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור[440], אבל אינו מעכב, ויכול אחר לתקוע[441].

על תקיעה בשכר, אם אסורה משום שכר-שבת*, ע"ע שכר שבת.

הקראה

נוהגים להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה, כדי שלא יטעה[442], ונוהגים שהחזן המתפלל שחרית הוא המקרא לפני התוקע מלה במלה[443].

מקום עמידת התוקע

התוקע, כתבו ראשונים שיש נוהגים שביום הראשון עומד בבימה בשעת התקיעה, וביום השני עומד במקומו[444], ואחרונים כתבו שאין נוהגים כן, אלא תקיעות שבמיושב תוקעים בשני הימים על הבימה, ותקיעות שבמעומד על סדר התפלה תוקעים בשניהם במקומו[445].

כיוון השופר

בעת התקיעה, כתבו ראשונים שנוהגים להפוך השופר לצד ימינו, שנאמר: והשטן עומד על ימינו לשטנו[446], ופרשו אחרונים שהכוונה שיתקע בצד ימין של פיו[447]. והשופר כתבו ראשונים שיהפוך פיו למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה[448].

הקול

היה קול השופר דק או עבה או צרוד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר[449].

נגיעת הפה

הרחיק את השופר מפיו ונפח בו, כתבו ראשונים שלא יצא ידי חובתו[450].

שיחה בין התקיעות

אסור לדבר בין תקיעות שבמיושב לתקיעות שבמעומד[451], בין התוקע ובין השומע[452], ואין צריך לומר שלא ישיחו בין הברכות לתקיעות[453]. שח בין תקיעות שבמיושב לתקיעות שבמעומד, כתבו ראשונים שגוערים בו, אבל אינו חוזר ומברך[454]. שח קודם שסיים תקיעות דמיושב, יש ראשונים שכתבו שאינו חוזר ומברך[455], ויש שכתבו שחוזר ומברך[456].

ויש סוברים שאין גוערים במי ששח בין תקיעות שבמיושב לתקיעות שבמעומד[457], ואף לכתחלה מותר לשוח[458].

עדיפות תקיעות על ברכות

מצוה בתוקעים יותר מן המברכים, כיצד, שתי עיירות, באחת תוקעים ובאחת מברכים, כלומר מתפללים מוסף ומברכים מלכויות זכרונות ושופרות, להוציא את השומעים ידי חובתם, אף על פי שבזו שמברכים ודאי הוא שמברכים, ובזו שתוקעים אינו אלא ספק אם יתקעו, הולכים למקום שתוקעים ואין הולכים למקום שמברכים[459], לפי שהתקיעות מדברי תורה, והברכות מדברי סופרים[460]. ואם יש שהות ביום ללכת תחלה למקום שמתפללים, ואחר כך למקום שתוקעים, ולצאת ידי חובת הברכות והתקיעות, ילך לשניהם[461].

מודר הנאה

המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה[462], לפי שמצוות-לאו-להנות-נתנו*[463]. יש מן הראשונים סוברים שדוקא תקיעות שחיובן מן התורה, מותר לו לתקוע, ולא תקיעות שחיובן אינו אלא מדרבנן[464]. ויש חולקים וסוברים שאף תקיעות שמדרבנן, מאחר ויש בהן מצוה, מותר לתקוע לו[465]. וכתבו ראשונים שדוקא כשתוקע מאליו להוציא את המודר מותר, אבל כל שאמר לו המודר תקע לי והוציאני, אסור, שמאחר ושליחותו הוא עושה, הרי מהנה אותו[466].

על המודר הנאה משופר, אם מותר לתקוע בו או לשמוע ממנו, ע"ע שופר.

חצוצרות

במקדש היו תוקעים בראש השנה בשופר אחד, ושתי חצוצרות* מן הצדדים, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר[467], ולמה תוקעים עם השופר בחצוצרות, משום שנאמר: בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'[468], ואף בגבולים, יש תנאים ואמוראים שתקעו בחצוצרות עם השופר[469], אבל בברייתא אמרו, וכן הכריעו בגמרא, שאין תוקעים בחצוצרות עם השופר אלא במקדש, שנאמר: בחצצרות וקול שופר וגו' לפני המלך ה', דוקא לפני המלך ה', ולא במקומות אחרים[470].

תקיעת קטנים

אף על פי שתקיעת שופר שאינה של מצוה אסורה ביום טוב משום שבות*[471], תינוקות, אין מעכבים אותם מלתקוע בראש השנה[472], ואף מתעסקים עמם לכתחלה לומר להם לתקוע[473], כדי לחנכם במצוות[474]. ואף בשבת אין מעכבים תינוקות מלתקוע ואף מתעסקים עמהם שיתקעו[475], ובאיזו שבת אמרו, יש מפרשים בשבת שחל בה ראש השנה[476], שמחמת גזרה, חכמים בטלו בה את תקיעת שופר[477], והתירו לקטן לתקוע בה לפי שלא גזרו אלא על תקיעה של מצוה, ולא של לימוד[478], ויש מפרשים שדוקא בשבת שאינה ראש השנה התירו לקטן לתקוע[479], אבל בשבת של ראש השנה לא התירו, כדי שלא יטעו לומר שמותר אף לגדול לתקוע בשבת[480].

ובגמרא חילקו בענין קטן התוקע, בין קטן שהגיע לחינוך, לקטן שלא הגיע לחינוך[481], ונחלקו ראשונים בבאור החילוק:

א) יש גורסים שהחילוק הוא לענין אם מתעסקים עמהם לכתחלה, או שרק אין מעכבים אותם, בין בשבת ובין ביום טוב[482], שקטן שהגיע לחינוך, מתעסקים עמו כדי שילמד, וכל שכן שאין מעכבים אותו, בין ביום טוב ובין בשבת, וקטן שלא הגיע לחינוך, אין מתעסקים עמו, אלא שאין מעכבים אותו, בין ביום טוב ובין בשבת[483]. ויש סוברים לפי גירסה זו להפך, שקטן שהגיע לחינוך, אין מעכבים אותו, לפי שאם לא היתה שבת, היתה מצות היום בשופר, אבל אין מתעסקים עמו לכתחלה, לפי שיש איסור בדבר, וקטן שלא הגיע לחינוך, מותר אף להתעסק עמו, כדי שילמד[484].

ב) ויש גורסים שהחילוק בין הגיע לחינוך ללא הגיע הוא לענין תקיעה בשבת בלבד[485], שקטן שהגיע לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמד אפילו בשבת, וקטן שלא הגיע לחינוך אין מתעסקים עמו בשבת, אלא דוקא ביום טוב[486], ובדעתם כתבו ראשונים שבשבת אף מעכבים בעדו מלתקוע[487], ואף על פי שקטן האוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, לסוברים כן[488], בתקיעת שופר, מאחר והיא דבר מפורסם, ועלולה לצאת תקלה, שיטעו לומר שתוקעים בשבת, מפרישים אותו[489]. ויש סוברים לפי גירסה זו להפך, שמחמירים יותר בקטן שהגיע לחינוך, ולא התירו להתעסק וללמד בשבת אלא קטן שלא הגיע לחינוך[490].

בזמן שאין תוקעים בשבת בשום מקום

היתר תקיעת שופר לקטן בשבת, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא בזמן שתוקעים בשבת בבית דין[491], אבל בזמן הזה, שאין תוקעים בשופר אף בבית דין, לסוברים כן[492], אסור לקטן לתקוע בשופר בשבת[493]. ויש חולקים וסוברים שאף בזמן שאין תוקעים בשבת, לקטן מותר לתקוע[494].

הערות שוליים

  1. ↑ במדבר כט א. רמב"ם שופר פ"א ה"א וסהמ"צ מ"ע קע; סמ"ג ע' מב; החינוך מ' תה.
  2. ↑ ויקרא כה ט. רמב"ם שם; טור או"ח סוף סי' תקפה.
  3. ↑ ברייתא ר"ה לג ב, וריטב"א שם בבאורה, וע"ש פירוש נוסף, מדוע התיבות: ביום השביעי, מיותרות; עי' רמב"ם שם.
  4. ↑ שו"ת פאר הדור ח"א סי' נא, ורמב"ם שופר פ"א ה"א; עי' החינוך מ' תה; ריטב"א ר"ה לד א; רא"ש ר"ה פ"ד סוס"י י; טור או"ח תקפה. ועי' ציון 32. ועי' רא"ש שם, וטור שם, שמקורו מהדין שהמכניס פי השופר לבור ותקע, מאחר ולא שמע אלא קול הברה, אף על פי שתקע, לא יצא, עי' ציון 296. ועי' ציון 46, שחרש המדבר ואינו שומע, אע"פ שהוא פקח לענין שאר הלכות, י"ס שלענין מצות שופר אינו בר חיוב.
  5. ↑ עי' רא"ש שם בשם ר"ת, ועי' ציון 28; עי' סמ"ג ע' מב. ועי' ציון 47, שחרש המדבר ואינו שומע, י"ס שהוא חייב במצות שופר.
  6. ↑ עי' משנה שבציון הבא; עי' משנה ר"ה לג ב: מי שבירך וגו', וגמ' שם לד ב בבאורה, שמי שיש לו שופר בשעת התפלה, תוקע על סדר הברכות; ברייתא ר"ה לד ב: כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות; רמב"ם שופר פ"ג ה"ז וה"י; טוש"ע או"ח תקצב א. ועי' רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה אבל עכשיו, שהברכות, מעיקרן בתקיעות נתקנו, כמו שאמרו בר"ה טז א ולד ב: אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרונכם לטובה, ובמה, בשופר, וע"ע מלכיות זכרונות ושופרות, ועי' להלן ציון 325.
  7. ↑ עי' מחלוקת תנאים במשנה ר"ה לב א, אם כולל מלכויות בקדושת היום או בקדושת השם, וע"ע מלכויות זכרונות ושופרות.
  8. ↑ משנה ר"ה לב א; רמב"ם שם ה"י; טוש"ע שם.
  9. ↑ ציון 309 ואילך
  10. ↑ עי' ציון 310 ואילך, אימתי התחיל המנהג לתקוע קודם התפלה.
  11. ↑ המאור ר"ה (י ב). ועי' ציון 25.
  12. ↑ כתוב שם לראב"ד שם. ועי ציון 26.
  13. ↑ משנה ר"ה לג ב; עי' תוספתא שם פ"ב: שמע תקיעות וברכות, בין שהקדים תקיעות לברכות ובין שהקדים ברכות לתקיעות יצא; טור או"ח תקצב.
  14. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור ורא"ש שם פ"ד הי"ד ור"ן על הרי"ף שם (יא ב), ע"פ ברייתא שבציון 459; רמב"ם שופר פ"ג הי"ג; טור או"ח תקצג, ורמ"א בשו"ע שם ב.
  15. ↑ תוס' שם ורא"ש שם בד' רש"י שם לד ב, בבאור ברייתא שם: תקיעות וברכות של ר"ה מעכבות, ועי' ציונים 124, 127, שי"מ הברייתא בע"א; ראב"ד שופר פ"ג הי"ג, ולח"מ שם בדעתו.
  16. ↑ ברייתא ר"ה לד ב, וד' רבא שם; רמב"ם שופר פ"ג הי"ב; עי' טוש"ע תקצב ב.
  17. ↑ רש"י שם ד"ה אלא בחבר; עי' רמב"ם שם.
  18. ↑ ברייתא שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  19. ↑ ר"ה לד ב.
  20. ↑ רש"י ר"ה לד ב ד"ה אלא בחבר.
  21. ↑ ארח"ח דין תקיעת שופר אות טו; כלבו סי' סד סוף ד"ה שמע תקיעה; רמ"א בשו"ע או"ח תקצב ב.
  22. ↑ רמב"ם שופר פ"ג הי"ב; עי' ארח"ח וכלבו שבציון הקודם: אינו צריך לשמען על סדר הברכות, שמשמע שרשאי אם רוצה; שו"ת רדב"ז ח"א סי' שמז.
  23. ↑ טוש"ע או"ח תקצב ב. ועי' שו"ע שם, שאינו רשאי אפ' אם אחר תוקע לו.
  24. ↑ רי"ף ר"ה (י ב); רמב"ם שופר פ"ג ה"ג וה"י; עי' ראשונים דלהלן; עי' ראשונים שבציון 28 ואילך; טוש"ע או"ח תקפה ב.
  25. ↑ עי' ציון 11. המאור ר"ה (י ב).
  26. ↑ כתוב שם לראב"ד שם; מלחמת ה' שם, ע"פ פסחים ז ב: מברך עליהן עובר לעשייתן וגו' שופר וגו'.
  27. ↑ רמב"ם שופר פ"ג ה"י.
  28. ↑ עי' ציון 5. רא"ש ר"ה פ"ד סי' י בשם ר"ת; סמ"ג ע' מב. ועי' קרבן נתנאל שם אות ג, שהק' מר"ת שבציון 31.
  29. ↑ או"ז הל' ר"ה סי' רעא וראבי"ה סי' תקלד בשם ירושלמי, הובא ברא"ש ר"ה שם, ורא"ש שם בשם בה"ג. ועי' קרבן נתנאל שם אות ד, שטעות הוא, ואינו בירושלמי.
  30. ↑ עי' ציון הבא.
  31. ↑ ריטב"א ר"ה לד א בשם ר' האי; רמב"ם שופר פ"ג ה"י; עי' רא"ש פסחים פ"א סי' י, בשם ר"ת, ועי' ציון 28; טוש"ע או"ח תקפה ב. ועי' ב"ח שם אות א, שאין לומר לשמוע בקול שופר, שמשמע לעשות צביונו ולשמוע בקולו.
  32. ↑ עי' ציון 4. רא"ש ר"ה שם; ריטב"א שם. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג.
  33. ↑ רמב"ם שופר פ"ג ה"י; טוש"ע או"ח תקפה ב.
  34. ↑ רמב"ם שם.
  35. ↑ ציון 97 ואילך.
  36. ↑ תוספתא ר"ה פ"ב; ברייתא ר"ה כט א; רמב"ם שופר פ"ב ה"א. ועי' גמ' ר"ה שם, מדוע הוצרכו לומר שכהנים ולוים וישראלים חייבים, ואי"ז דבר פשוט.
  37. ↑ תוספתא שם. ועי' מנחת ביכורים שם, שאע"פ שפשוט הוא, דרך התוספתא לשנות כן.
  38. ↑ תוספתא שם.
  39. ↑ ברייתא קידושין לג ב, לענין נשים; תוספתא ר"ה פ"ב; ר"ה ל א, לענין נשים; רמב"ם שופר פ"ב ה"א, וסהמ"צ מ"ע קע; החינוך מ' תה, לענין נשים; טוש"ע או"ח תקפט ג.
  40. ↑ ברייתא קידושין שם; החינוך שם. וע"ע אשה.
  41. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שופר פ"ב ה"ב.
  42. ↑ משנה ר"ה כט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם א. וע"ע ערבות במצוות.
  43. ↑ עי' משנה דלהלן; תוספתא ר"ה פ"ב, לענין קטן; רמב"ם שופר פ"ב ה"א, לענין קטן; טוש"ע או"ח תקפט ב.
  44. ↑ משנה ר"ה כט א; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם א. וע"ע ערבות במצוות.
  45. ↑ ע"ע חרש.
  46. ↑ כלבו סי' סד ד"ה מי שחציו; מאירי ר"ה כט א בשם קצת חכמי האחרונים; תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ע או"ח תקפט ב. ועי' ציון 4 ואילך, מחלוקת בגדר מצות שופר, אם היא התקיעה או השמיעה.
  47. ↑ ר"י מלוניל ר"ה שם (ז ב). ועי' ציון 5.
  48. ↑ ר"י מלוניל שם; מאירי שם; רמ"א בשו"ע שם ב.
  49. ↑ ברייתא ר"ה כט א; תוספתא ר"ה פ"ב; רמב"ם שופר פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח תקפט ד. ועי' חולין פד ב, פה א, שהוכיחו מכאן שספק תקיעת שופר בגבולין דוחה יו"ט, ע"ע שבות.
  50. ↑ רש"י ר"ה שם.
  51. ↑ ברייתא שם; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם.
  52. ↑ רש"י שם; רמב"ם שם.
  53. ↑ ע"ע אנדרוגינוס.
  54. ↑ עי' ברייתא ר"ה כט א; תוספתא ר"ה פ"ב; רמב"ם שופר פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח תקפט ד.
  55. ↑ רש"י ר"ה שם.
  56. ↑ עי' רש"י שם.
  57. ↑ ברייתא שם; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם.
  58. ↑ ברייתא שם; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ב; טוש"ע שם.
  59. ↑ רש"י שם. וע"ע אנדרוגינוס.
  60. ↑ ע"ע הנ"ל.
  61. ↑ ראב"ד שופר שם, ע"פ גמ' שבציון 66. ועי' מ"מ שם, שמצדד לומר שאת מינו יכול להוציא אף לסוברים שחציו נקבה.
  62. ↑ ברייתא ר"ה כט א; תוספתא ר"ה פ"ב; רמב"ם שופר פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח תקפט ה.
  63. ↑ ברייתא שם; תוספתא שם; עי' רמב"ם שם ה"ג; עי' טוש"ע שם.
  64. ↑ רש"י ר"ה שם.
  65. ↑ ר"ה שם.
  66. ↑ ר"ה שם.
  67. ↑ רמב"ם שם ה"ג.
  68. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  69. ↑ ויקרא כג כד.
  70. ↑ במדבר כט א.
  71. ↑ משנה ר"ה לג ב; תוספתא שם פ"ב.
  72. ↑ עי' ר"ח ומאירי ר"ה שם; עי' רמב"ם שופר פ"ג ה"א; עי' טוש"ע או"ח תקצ א.
  73. ↑ ציון 156 ואילך.
  74. ↑ עי' ציון 134 ואילך.
  75. ↑ עי' להלן; רש"י שם ד"ה שלש של שלש; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  76. ↑ תוספתא שם, וכעי"ז ברייתא ר"ה לד א.
  77. ↑ ויקרא כה ט. ברייתא ר"ה לג ב.
  78. ↑ רש"י שם לד א ד"ה ביוה"כ תעבירו.
  79. ↑ רש"י שם ד"ה והעברת.
  80. ↑ עי' ציון 134.
  81. ↑ ויקרא שם.
  82. ↑ ברייתא ר"ה שם, ורש"י שם ד"ה שאין תלמוד, בבאורה.
  83. ↑ ברייתא ר"ה שם.
  84. ↑ עי' ציון 101 ואילך, על הג"ש. ר"ה שם.
  85. ↑ ע"ע חצוצרות: התקיעות במדבר.
  86. ↑ במדבר י ה.
  87. ↑ במדבר שם ו.
  88. ↑ ברייתא ר"ה לד א; סוכה נג ב, בדעת חכמים שם.
  89. ↑ במדבר שם ו.
  90. ↑ ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא בר"ה שם; סוכה נג, בדעת ר' יהודה שם.
  91. ↑ ברייתא ר"ה שם.
  92. ↑ במדבר י ה.
  93. ↑ במדבר כט א.
  94. ↑ ע"ע הנ"ל.
  95. ↑ תהלים פא ד.
  96. ↑ ע"ע ראש השנה וע' מולד.
  97. ↑ ר"ה לד א.
  98. ↑ ויקרא כג כד.
  99. ↑ במדבר כט א. ברייתות ר"ה לד א; רמב"ם שופר פ"ג ה"א; טוש"ע או"ח תקצ א.
  100. ↑ ויקרא כה ט.
  101. ↑ ברייתא ר"ה שם, ועי' תוס' שם כו ב ד"ה רבי יהודה, שאף הברייתא שלמדה שפשוטה לפניה ולאחריה מהתקיעות שבמדבר, ולא מיוה"כ של יובל, עי' לעיל, ולא הזכירה במפורש את ההקש ליוה"כ, סברה אותו; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  102. ↑ במדבר כט א.
  103. ↑ עי' לעיל. רש"י שם ד"ה שביעי שביעי.
  104. ↑ עי' ציון 83. ר"ה שם.
  105. ↑ עי' לעיל.
  106. ↑ ברייתא ר"ה לד א.
  107. ↑ ר"ה שם.
  108. ↑ מלחמת ה' סוכה (כא א); ריטב"א ר"ה לד א.
  109. ↑ מלחמת ה' סוכה (כא א), ושם בד' רי"ף; ריטב"א ר"ה לד א, ושם בד' רי"ף.
  110. ↑ המאור סוכה שם; ועי' ציון 338 שי"ס שמטעם זה בתקיעות שבמעומד אין תוקעים אלא תשר"ת תש"ת תר"ת פעם אחת, ולא שלש פעמים.
  111. ↑ סוכה נג ב, וערכין י א, בדעת ר' יהודה בברייתא שם ושם.
  112. ↑ רש"י סוכה שם ד"ה אחת היא.
  113. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה והמפרשים הקשו.
  114. ↑ ע"ע חצוצרות.
  115. ↑ במדבר י ו.
  116. ↑ סוכה שם וערכין שם, ורש"י שם ושם.
  117. ↑ סוכה שם. ועי' ציון 238 ואילך, על פרטי הדין.
  118. ↑ סוכה שם וערכין שם, בדעת תנא שבמשנה סוכה שם.
  119. ↑ עי' רש"י סוכה שם.
  120. ↑ במדבר י ז.
  121. ↑ סוכה שם וערכין שם.
  122. ↑ עי' סוכה שם וערכין שם.
  123. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ועוד אמרו שם; עי' ציון 235, שלהלכה אפ' הפסיק בין התקיעות, ואפ' שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא.
  124. ↑ עי' ברייתא ר"ה לד ב: תקיעות וברכות של ר"ה וגו' מעכבות, ותוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור ורא"ש שם פ"ד הי"ד ור"ן על הרי"ף שם (יא ב), בבאורה, ועי' ציונים 15, 127 שי"מ את הברייתא בע"א; טוש"ע או"ח תקצג ב.
  125. ↑ רמב"ם שופר פ"ג ה"ו.
  126. ↑ ציון 192.
  127. ↑ ר' יסא בשם ר' יוחנן בירושלמי ברכות פ"ב ה"א; עי' ברייתא ר"ה לד ב: ברכות ותקיעות של ר"ה מעכבות, ור"ן על הרי"ף שם (יא ב), בפירוש השני, בבאורה, שסדר התקיעות מעכב, ועי' ציונים 15, 124 שי"מ את הברייתא באופנים אחרים; רמב"ם שופר פ"ג ה"ה.
  128. ↑ רמב"ם שם; ר"ן שם.
  129. ↑ תוספתא ר"ה פ"ב. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י, שנחלקו רב ואבא בר רב חונא אם צריך להריע מתוך התקיעה, וקה"ע ופנ"מ ובאור רח"ק שם, שנחלקו אם צריך לעשות כל הסדר בנשימה אחת.
  130. ↑ רא"ש ר"ה פ"ד ה"י.
  131. ↑ עי' רא"ש שם, וקרבן נתנאל שם אות צ בדעתו; שו"ע או"ח תקצ ה, דעה ב.
  132. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י. ועי' ירושלמי שבציון 129.
  133. ↑ רשב"א ר"ה לד א; שו"ע שם, דעה א. ועי' ציון 242 שי"ס בדעת רבי יהודה שצריך לעשותם דוקא בנשימה אחת.
  134. ↑ עי' ברייתות ר"ה לג ב, לד א, שלתקיעה קוראים פשוטה.
  135. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכתוב בתוספות.
  136. ↑ ראשונים דלהלן ע"פ משנה וברייתא דלהלן; ראשונים שבציון 194. ועי' ציון 159 ואילך, על מהות התרועה וארכה.
  137. ↑ עי' ברייתא ר"ה לג ב: שיעור תקיעה כתרועה, ורש"י שם ד"ה ותנא ברא, בבאורה; עי' משנה שם: שיעור תקיעה כשלש תרועות, ואביי בגמ' שם בבאורה, שהתנא של המשנה חישב את התקיעות של כל הסדר, והתרועות של כל הסדר, ורש"י שם בבאורו, שכוונת המשנה ששיעור שלש תקיעות הוא כשיעור שלש תרועות, הרי ששיעור כל תקיעה הוא כתרועה.
  138. ↑ רמב"ם שופר פ"ג ה"ד, ועי' ר"ן על הרי"ף ר"ה שם (י א) ומ"מ שם בדעתו, שמה שאמרו במשנה שם ששיעור תקיעה כשלש תרועות, היינו ששיעור שש התקיעות שבשלשת הסדרים יחד הוא כשלש תרועות, הרי שתקיעה כחצי תרועה, ומה שאמרו בברייתא ששיעור תקיעה כתרועה, היינו ששתי תקיעות של כל סדר, הן כתרועה אחת שבו.
  139. ↑ רמב"ן ר"ה לג ב, ובדרשה לר"ה ד"ה כיון ששנינו.
  140. ↑ עי' ציון 173 ואילך.
  141. ↑ עי' ציון 194 ואילך.
  142. ↑ עי' רשב"א ר"ה לג ב, וראב"ד שופר פ"ג ה"ד ור"ן על הרי"ף שם (י ב) בדעתו, בבאור משנה וברייתא ר"ה שם, שלעולם תקיעה היא כתשע קולות, והתנא של המשנה שם סבר שתרועה היא שלשה קולות קטנים, ולפיכך אמר שהתקיעה כשלש תרועות, והתנא של הברייתא שם סבר שהתרועה היא באורך תשע קולות, ולפיכך אמר שהתקיעה כתרועה.
  143. ↑ רשב"א, ור"ן שם בד' ראב"ד שם.
  144. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור, ורא"ש שם פ"ד סי' י, ור"ן על הרי"ף שם (יא ב), ע"פ משנה שם: משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת; טוש"ע או"ח תקצ ג.
  145. ↑ ציון 193 ואילך.
  146. ↑ משנה ר"ה לג ב; ועי' רשב"א ר"ה לד א, הובא בר"ן על הרי"ף ר"ה (י ב), שביאר כן את התוספתא ר"ה פ"ב, לפי גירסתו: תקע והריע ותקע והריע ותקע, אין בידו אלא אחת, ועי' ציון 257 שי"ג אחרת בתוספתא; רמב"ם שופר פ"ג ה"ד; טוש"ע או"ח תקצ ו.
  147. ↑ ר"ה כז א וכח א.
  148. ↑ רמב"ן ר"ה כז א, בשם הראשונים, ע"פ משנה שם לג ב: אין בידו אלא אחת, שהכוונה שיצא ידי התקיעה האחרונה שבסדר הראשון; עי' רשב"א שבציון 146, שכ"כ בדעת התוספתא שם; טור שם.
  149. ↑ עי' רמב"ן שם, ורא"ש ר"ה פ"ד סי' ח בדעתו, בדעת ירושלמי דלהלן.
  150. ↑ רמב"ם שם; שו"ע שם, דעה א.
  151. ↑ עי' ד' רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירה בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ג ופ"ד ה"י: אפ' אחת אין בידו, ורמב"ן שם בשם רי"צ גיאת ורא"ש ר"ה פ"ד סי' ח בבאורו, שמה שאמרו במשנה אין בידו אלא אחת, הכוונה שאין בידו אלא התקיעה הראשונה שבסדר הראשון, אבל התקיעה הארוכה היא כמי שאינה; טור שם.
  152. ↑ עי' ירושלמי שם ושם: ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף, לא ראשה אית ליה סוף ולא סופה אית ליה ראש, וקה"ע שם פ"ג ה"ג בבאורו.
  153. ↑ רא"ש שם.
  154. ↑ שו"ע שם, דעה ב.
  155. ↑ ירושלמי ברכות פ"ב ה"א, הובא בר"ן ר"ה (יא ב) ד"ה מתשעה בני אדם; שו"ע או"ח תקפח ד.
  156. ↑ משנה ר"ה לג ב: שיעור תרועה כשלש יבבות, ור"ן על הרי"ף שם (י א) בבאורה.
  157. ↑ עי' גמ' שם: ילולי יליל.
  158. ↑ רש"י שם ד"ה שלש יבבות. ועי' ירושלמי שבציון 163. ועי' ציון 226 ואילך, על פרטי הקול.
  159. ↑ עי' ר"ח ר"ה שם: דבוקות.
  160. ↑ עי' ר"ה לד א: אתקין רבי אבהו וגו', תרועה.
  161. ↑ ברייתא ר"ה לג ב, ור"ן על הרי"ף שם (י א) בבאורה.
  162. ↑ עי' גמ' שם: גנוחי גנח.
  163. ↑ רש"י שם ד"ה שברים. ועי' ציון 199 ואילך על פרטי הקול. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י, שרבי חנניה ורבי מנא נחלקו אם התרועה היא כטרימטא או שהיא קולות דקיקין, וקה"ע ובאור רח"ק שם, שטרימוטא היא שברים, כלומר ארוכים קצת, וקולות דקיקין הם תרועה, ועי' ירושלמי שם, ומפרשים הנ"ל בבאורו, שרבי חנניה חשש לשתי השיטות. ועי' רמב"ן ר"ה כז א, שפי' בירושלמי להפך, שטרימוטא היא תרועה, וקולות דקיקין הם שברים. ועי' ציון 229, שי"מ ד' הירושלמי בע"א.
  164. ↑ עי' ציון 201.
  165. ↑ אונקלוס במדבר כט א; ר"ה שם.
  166. ↑ טור או"ח תקצ, בבאור גמ' דלהלן.
  167. ↑ שופטים ה כח. ר"ה שם.
  168. ↑ גמ' ר"ה שם, בבאור משנה וברייתא שם, ורש"י שם בבאורה.
  169. ↑ עי' ד' רב עוירא ורבינא בר"ה לד א; עי' ירושלמי שבציון 163; רמב"ם שופר פ"ג ה"ב; טוש"ע או"ח תקצ ב.
  170. ↑ ר"ה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ר"ה שם, שלא נסתפק להפך, שמא היא תרועה ואח"כ שברים, לפי דרך הבוכה שבתחלה הוא גונח ולבסוף הוא מילל.
  171. ↑ ריטב"א ר"ה לד א ורא"ש שם פ"ד סי' י ור"ן שם (י ב) בשם ר' האי; החינוך מ' תה.
  172. ↑ ב"י או"ח תקצ בדעת רמב"ם שופר פ"ג ה"ב וסמ"ג ע' מב ד"ה התקין, וכ"מ בשו"ע שם ב.
  173. ↑ ר"ה לד א: אתקין רבי אבהו; רמב"ם שופר פ"ג ה"ב וה"ג; טוש"ע תק"צ ב. ועי' ר"ה שם לגי' שלפנינו, שתר"ת לפני תש"ת, ורש"י שם שגרס להפך, קודם תש"ת ואח"כ תר"ת, וכ"ה ברמב"ם שם וטוש"ע שם, ועי' ציון 187 ואילך.
  174. ↑ רי"ף ר"ה (י ב); רמב"ן רשב"א וריטב"א שם לד א ועוד; ועי' תוס' ר"ה לג ב: קשר"ק קש"ק קר"ק.
  175. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  176. ↑ עי' לעיל.
  177. ↑ ראשונים שבציון 171.
  178. ↑ ר"ה לד א.
  179. ↑ עי' ציון 239. המאור ר"ה שם (י א); רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה והמפרשים הקשו, בשם רבים מן המפרשים, ושם ד"ה ולפיכך אמרו, בשם ר"ת.
  180. ↑ עי' ציון 255. רמב"ן ר"ה לד א ובדרשה לר"ה שם ד"ה והמפרשים הקשו; רא"ש שם פ"ד סי' י בשם ריב"א וראבי"ה.
  181. ↑ עי' ציון 236. כתוב שם לראב"ד שם; רשב"א ר"ה שם: וי"ל עוד; ר"ן על הרי"ף שם (י ב): ועוד.
  182. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה לג ב (י ב) בדעת תוס' שם סוד"ה שיעור.
  183. ↑ או"ז ח"ב הל' ר"ה סוס"י רסט.
  184. ↑ או"ז שם, הובא בדרכ"מ או"ח סי' תקצ אות ה; דרכ"מ שם בדעת ר"ן שם.
  185. ↑ דרכ"מ שם בדעת רא"ש ר"ה פ"ד סוס"י י. ועי' ב"י שם ודרכ"מ שם בשם רא"ם שלא יצא אפ' בעשה תנאי.
  186. ↑ ב"י שם; רמ"א בשו"ע שם ו.
  187. ↑ עי' ציון 173, שלדעת רוב הראשונים זהו הסדר, ושם גי' אחרת.
  188. ↑ עי' ציון 156 ואילך.
  189. ↑ עי' ציון 161.
  190. ↑ עי' ציונים 170, 173.
  191. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה והקדימו הראשונים.
  192. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה (יא ב); שו"ע או"ח תקצג ב. ועי' תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור, ורא"ש שם פ"ד הי"ד, שמשמע ששברים ותרועות מעכבות זו את זו. ועי' ציון 124, שאם אינו יודע לעשות תקיעה או שום תרועה, לא יתקע.
  193. ↑ עי' ציון 136 ואילך.
  194. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה כיון ששנינו; ר"ן על הרי"ף שם (י א) בשם הגאונים; רא"ש שם פ"ד סי' י; טוש"ע או"ח תקצ ג.
  195. ↑ עי' ציון 204 שראשונים כתבו שאורך השברים הוא כתשעה קולות קצרים, וציון 230 ואילך, מחלוקת באורך התרועה אם הוא שלשה קולות קצרים או תשעה.
  196. ↑ תוס' שם; ר"ן שם בשם הגאונים; רא"ש שם; טוש"ע שם.
  197. ↑ עי' ציון 142, ושם שלדעתם אורך השברים הוא כתשעה קולות קטנים.
  198. ↑ רשב"א ר"ה לג ב; ראב"ד שופר פ"ג ה"ד, ור"ן על הרי"ף שם בדעתו.
  199. ↑ עי' ציון 162.
  200. ↑ עי' ראשונים שבציון 210 ואילך ששבר ארוך מדי נעשה תקיעה, ורמב"ן שבציון הבא בדעתם.
  201. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכתוב בתוספות.
  202. ↑ רש"י ר"ה לג ב ד"ה שברים; רשב"א שם; ראב"ד שופר פ"ג ה"ד ור"ן על הרי"ף שם (י א) בשמו; עי' כלבו סי' סד סוף ד"ה כמה תקיעות: יבבה ארוכה. ועי' העיטור הל' שופר (ק ד), וב"י או"ח תקצ, בפירוש השני, בדעתו, שחולק וסובר ששברים הם קולות קצרים כל שהם, אלא שיש ביניהם הפסקות.
  203. ↑ ראב"ד שם, ור"ן שם בשמו; עי' רמב"ם שם ומ"מ שם בדעתו; רשב"א שם.
  204. ↑ ראב"ד שם, ור"ן שם בשמו; רמב"ם שם ומ"מ שם בדעתו; רשב"א שם.
  205. ↑ מרדכי ר"ה רמז תשכ; הגהות אשרי ר"ה פ"ד סי' י.
  206. ↑ ב"י או"ח תקצ. וע"ש טעמו, שאם מאריכים מעט כבר נכנסים לחשש שאינו שבר אלא תקיעה, לסוברים כן, עי' ציון 210 ואילך.
  207. ↑ עי' ציון 201.
  208. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכתוב בתוספות.
  209. ↑ עי' ציון 137 שי"ס שאורך התקיעה כאורך תרועה, וציון 230 ואילך, מחלוקת בשיעור התרועה, אם הוא שלשה קולות או תשעה.
  210. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; רא"ש שם פ"ד סי' י.
  211. ↑ עי' ציון 141.
  212. ↑ ב"י שם בדעת תוס' שם ורא"ש שם.
  213. ↑ מרדכי ר"ה רמז תשכ בשם ה"ר יצחק; הגהות אשרי ר"ה פ"ד סי' י; עי' ר"ן על הרי"ף ר"ה (יא ב); תה"ד סי' קמא. ועי' תה"ד שם, הובא בדרכ"מ שם אות ב, שבשברים של תשר"ת שעושים לדעת ר"ת בתקיעות שבמעומד, ומתכוונים לצאת בהם אף לצד שצריך לתקוע תר"ת, עי' ציון 340, צריך להקפיד שלא לעשות השבר יותר מתקיעה הכשרה לתר"ת, שהיא שלשה קולות כל שהם, לסוברים כן.
  214. ↑ ר"ן על הרי"ף שם בשם יש מי שכתב.
  215. ↑ עי' ציון 201.
  216. ↑ עי' ציון 134 ואילך. רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכתוב בתוספות.
  217. ↑ טוש"ע תקצ או"ח ג.
  218. ↑ דרכ"מ שם אות א ורמ"א בשו"ע שם.
  219. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה (י ב); מרדכי ר"ה רמז תשכ בשם ר"ת; מ"מ שופר פ"ג ה"ב; טוש"ע או"ח תקצ ד.
  220. ↑ רא"ש ר"ה פ"ד סי' יא בדעת ראב"ן שו"ת סי' סא, עי' ציון 269.
  221. ↑ ר"ה לד א.
  222. ↑ עי' ראב"ן שו"ת סי' סא, ורא"ש ר"ה פ"ד הי"א, וטור או"ח תקצ: מעשה אירע במגנצא וגו' תקע שני שברים וגו', וב"י שם בדעתם.
  223. ↑ רוקח הל' ר"ה סי' רב, וע"ש שנ' שבש"ס שלפניו לא היתה הגי' בר"ה שם: שלשה שברים, ולפיכך לדעתו מדין התלמוד ניתן לעשות שני שברים.
  224. ↑ עי' שו"ת ראב"ן סי' סא; תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; רמב"ן דרשה לראש השנה ד"ה ואני אומר לא מצאו, ושם בשם ר' שרירא ור' האי; רא"ש שם פ"ד סי' י; ר"ן על הרי"ף שם (י ב) בשם רי"צ גיאת בשם הגאונים; טוש"ע או"ח תקצ ג.
  225. ↑ עי' רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ועוד אמרו שם, שנ' שכן דעת ר' יצחק ב"ר אברהם; עי' ראב"ן שו"ת סי' סא, ורא"ש ר"ה פ"ד הי"א, שנ' שכן דעת המחמירים במעשה שאירע במגנצא, ע"ש. ועי' מ"ב סי' תקצ ס"ק יא, שנכון לכתחלה לחוש לדבריהם ולא לעשות יותר משלשה שברים.
  226. ↑ עי' ציון 156.
  227. ↑ עי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י: דקיקין, ורא"ש ר"ה פ"ד סי' י בבאורו, ועי' ציון 163; עי' רש"י ר"ה לג ב ד"ה שלש יבבות; טוש"ע או"ח תקצ ג.
  228. ↑ ר"ח ר"ה שם.
  229. ↑ עי' ירושלמי שם: טרימוטא, וראב"ד שופר פ"ג ה"ד ורמב"ן ר"ה כז א ורשב"א שם לג ב ור"ן על הרי"ף שם (י ב) בבאורו. ועי' שו"ע או"ח תקצ ג: טרומיטין. ועי' ציון 163, שי"מ ד' הירושלמי באופן אחר.
  230. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י: תלת דקיקין, ורא"ש ר"ה פ"ד סי' י בדעתו, ועי' ציון 163, שי"מ ד' הירושלמי בע"א; עי' משנה ר"ה לג ב: שיעור תרועה כשלש יבבות, ורש"י שם ור"ן על הרי"ף שם (י ב) בבאורה; ראב"ד שופר פ"ג ה"ד; רשב"א ר"ה לג ב; שו"ע או"ח תקצ ג, שיטה א.
  231. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור ורא"ש שם פ"ד סי' י בשם ריב"א וריב"ם, וע"ש בבאור המשנה שם: כשלש יבבות, שיבבה היא שלשה קולות קצרים, ושלש יבבות הן תשע קולות; סמ"ג ע' מב ד"ה תנן שיעור; ב"י או"ח תקצ, בפרוש הראשון בדעת העיטור הל' שופר (ק ד); שו"ע שם, שיטה ב. ועי' ב"י שם, בפירוש השני בדעת בעל העיטור שם, שהתרועה היא קולות קצרים תכופים, ואורכה כשלשה קולות קצרים מופסקים, הרי שיש בה יותר משלשה קולות.
  232. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה (י ב); מרדכי ר"ה רמז תשכ בשם ר"ת; עי' טור או"ח תקצ.
  233. ↑ ר"ח ר"ה לג ב; תוס' שםד"ה שיעור; רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ואני אומר לא מצאו, ושם בשם ר' שרירא ור' האי; עי' רא"ש שם פ"ד סי' י; ר"ן על הרי"ף שם (י ב) בשם רי"צ גיאת בשם הגאונים; טוש"ע או"ח תקצ ג.
  234. ↑ ר"ח שם; תוס' שם; רמב"ן שם.
  235. ↑ ברייתא, וד' רבי יוחנן, בר"ה לד ב, וכעי"ז ברייתא שם ותוספתא שם פ"ב: אפ' בסירוגין, אפ' כל היום כולו; רמב"ם שופר פ"ג ה"ה; סמ"ג ע' מב ד"ה אמר רבי יוחנן; טוש"ע או"ח תקפח ב.
  236. ↑ רשב"א ר"ה לד א ד"ה ודילמא; ר"ן על הרי"ף ר"ה (י ב) ד"ה ודלמא. ועי' ציון 181.
  237. ↑ גמ' ר"ה שם, בדעת הסוברים לענין הלל ומגילה, שאם שהה כדי לגמרם, חוזר לראש, ע"ע הלל וע' מגילה. ועי' מרדכי ר"ה רמז תשכא בשם ר"י, שמסתפק שמא כן הלכה, ועי' מ"א שם ס"ק ב ומ"ב שם ס"ק ו. ועי' רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכן מה שאמרו, וריטב"א ר"ה לד ב, שאף לשיטה זו, אינו חוזר אלא אם שהה באמצע סדר של תקיעה תרועה תקיעה, אבל בין סדר לסדר מותר לשהות, שהרי לכתחלה תקנו סדר אחד במלכויות ואחד בזכרונות ואחד בשופרות, ועי' ראב"ן שו"ת סי' סא ורא"ש ר"ה פ"ד סי' יא, שנ' שלסוברים ששהיה פוסלת, אף בין הסדרים פוסלת.
  238. ↑ עי' ציון 111 ואילך.
  239. ↑ סוכה נג ב, נד א, וערכין י א, ורש"י שם ושם. ועי' ציון 179.
  240. ↑ רש"י סוכה שם; תוס' שבציון הבא.
  241. ↑ תוס' סוכה שם נד א ד"ה מהו דתימא, ע"פ ברייתא ר"ה לד א: תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. ועי' תוספתא וירושלמי שבציון הבא.
  242. ↑ ריטב"א סוכה מד א; עי' רשב"א ר"ה לד א. ועי' ציון 129 ואילך, מחלוקת תוספתא וירושלמי בתקע בנשימה אחת, אם יצא ידי חובה. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י, שנחלקו רב ואבא בר רב חונא אם צריך להריע מתוך התקיעה, וקה"ע ופנ"מ ובאור רח"ק שם, שנחלקו אם צריך לעשות כל הסדר בנשימה אחת.
  243. ↑ עי' ציון 118 ואילך.
  244. ↑ עי' ציון 235 ואילך. עי' סוכה שם וערכין שם.
  245. ↑ עי' ציונים 219, 232. רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה כיון ששנינו, ואילך, ושם בשם רי"צ גיאת, שמנה בסך הכל בתשר"ת תש"ת תר"ת שלש פעמים עשרים ושבע קולות, הרי שהחשיב את שברים ותרועה לקול אחד; רא"ש ר"ה פ"ד סי' י; שו"ת הריב"ש סי' לט; שו"ע או"ח תקצ ד, דעה ב.
  246. ↑ תה"ד שם; ב"י שם.
  247. ↑ תה"ד סי' קמב.
  248. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ראיתי לר"ת, ור"ן על הרי"ף ר"ה (י ב) בשם ר"ת; מ"מ שופר פ"ג ה"ב, בד' רמב"ם שם, שמנה בסך הכל בתשר"ת תש"ת תר"ת שלש פעמים שלשים קולות, ומכאן שהחשיב את שברים ותרועה לשני קולות שונים, וכעי"ז טור שם, בדעת רוב המפרשים שמנו שלושים קולות; שו"ע שם, דעה א.
  249. ↑ שו"ע שם.
  250. ↑ ב"י שם, ע"פ ירושלמי שבציון 132, שאפ' עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנפיחה אחת, יצא.
  251. ↑ תה"ד סי' קמב, בדעת ראשונים שבציון 248.
  252. ↑ תה"ד סי' קמב, והסכים עמו בב"י או"ח תקצ; שו"ע שם ד.
  253. ↑ עי' דרכ"מ שם אות ג ורמ"א בשו"ע שם ד.
  254. ↑ עי' רמב"ן ר"ה לד א, ורשב"א ור"ן דלהלן בשמו, שקול שופר אחר אינו פוסל אלא כשעשאו לשם מצוה. ועי' רמב"ן דרשה לר"ה דלהלן, שלא הזכיר דוקא לשם מצוה.
  255. ↑ רמב"ן ר"ה לד א וכז א, ובדרשה לר"ה ד"ה והמפרשים הקשו וד"ה אבל אם עשה, הובא ברשב"א שם לד א ובר"ן על הרי"ף ר"ה שם (י ב), ע"פ ר"ה שם: ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק וגו' ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא וגו', עי' ציון 180; עי' החינוך סוף מ' תה; רא"ש שם פ"ד סי' י בשם ריב"א וראבי"ה, וב"י שם בדעתו; עי' מ"מ שופר פ"ג ה"ב, בד' רמב"ם שם ה"ה; שו"ע או"ח תקפח ב, בשם י"א, ושם תקצ ז - ח.
  256. ↑ תוספתא ר"ה פ"ב.
  257. ↑ רמב"ן ר"ה כז א, הובא בר"ן על הרי"ף שם.
  258. ↑ עי' רשב"א ר"ה לד א, הובא בר"ן על הרי"ף שם (י ב), שחלק על רמב"ן בפירוש התוספתא שלעיל (ועי' ציון 146, פירושו בתוספתא) וב"י סוף סי' תקצ בדעתו; עי' המאור ר"ה שם (י א), ורשב"א ור"ן על הרי"ף שם (י ב) בשם ר"ת, שדוקא לר' יהודה שבציון 239, הסובר ששהיה מפסיקה, קולות אחרים מפסיקים; עי' רשב"א שם: וי"ל עוד, ור"ן על הרי"ף שם: ועוד וגו', שדוקא לכתחלה אין לעשות קולות אחרים באמצע, כשם שאין לשהות באמצע, לסוברים כן, עי' ציון 236, אבל בדיעבד קולות אחרים אינם מפסיקים.
  259. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ועוד אמרו שם, בשם תוס', וכעי"ז שם בשם ה"ר נתן ב"ר מאיר: מין במינו אינו חוצץ. ועי' ציון 272.
  260. ↑ ציון 266 ואילך.
  261. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ועוד אמרו שם, בשם תוס', הובא בטור סוס"י תקצ בשם י"א.
  262. ↑ ראב"ן שו"ת סי' סא, הובא ברא"ש ר"ה פ"ד סי' יא; רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה וכן מה שאמרו, הובא בטור סוס"י תקצ.
  263. ↑ שו"ע שם ט.
  264. ↑ ראב"ן שו"ת סי' סא; רא"ש ר"ה פ"ד סי' יא, הובא בטור או"ח תקצ.
  265. ↑ עי' ציון 222.
  266. ↑ עי' ציון 264. ראב"ן שו"ת סי' סא, ושם בשם חמיו רבי אליקים, הובא ברא"ש ר"ה פ"ד סי' יא ובטור או"ח תקצ; שו"ע שם ז.
  267. ↑ עי' ציון 219.
  268. ↑ עי' ציון 220.
  269. ↑ רא"ש שם.
  270. ↑ ראשונים ואחרונים דלהלן.
  271. ↑ ראב"ן שם, הובא ברא"ש שם ובטור שם.
  272. ↑ רא"ש שם, הובא בטור שם; שו"ע שם ז. ועי' ציון 259.
  273. ↑ ברייתא ר"ה לד ב; תוספתא שם פ"ב; רמב"ם שופר פ"ג ה"ו; טוש"ע או"ח תקפח ב.
  274. ↑ רא"ש ר"ה פ"ד סוף סי' יא; עי' מרדכי ר"ה רמז תשכא; טוש"ע או"ח תקפה ג.
  275. ↑ טוש"ע שם.
  276. ↑ עי' מ"ב סי' תקפח ס"ק ה, וע"ש שאחר שתקנו לתקוע קולות רבים לצאת ידי כל הספקות, הנידון שלהלן יהיה כששמע את כל הקולות הנצרכים ביחד.
  277. ↑ ברייתא ר"ה לד ב, לגי' שלפנינו וגי' רא"ש שם פ"ד סי' יג ור"ן על הרי"ף ר"ה (יא ב) ד"ה מתשעה בני אדם, ורש"י שם בבאורה, ועי' רש"י שם שדוחה גי' זו.
  278. ↑ עי' רש"י שם, בבאור גי' זו, ועי' ציון 282.
  279. ↑ עי' ציון 127 ואילך. ר"ן על הרי"ף שם; רא"ש שם; הגה"מ שופר פ"ג ה"ו בד' רמב"ם שם, ועי' לח"מ שם; טוש"ע או"ח תקפח ג. ועי' ריטב"א ר"ה לד ב, בשם ר' האי גאון, שלסוברים כן, מאחר ושני קולות נשמעים יחד, והפסול הוא רק מחמת חסרון הסדר, אם תקעו שלשה כאחד זה תש"ת וזה תר"ת וזה תשר"ת, יצא השומע ידי חובה, לפי ששמע את התקיעות כסדרן, ועי' מ"ב סי' תקפח ס"ק יא.
  280. ↑ רמב"ם שם. ועי' לח"מ שם.
  281. ↑ ריטב"א שם.
  282. ↑ ברייתא שם, לגי' רש"י שם, וכ"ה בתוספתא ר"ה פ"ב.
  283. ↑ רש"י שם, ע"פ ר"ה כז א. ועי' ציון 285.
  284. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  285. ↑ הגהות אשרי ר"ה פ"ג סי' א. ועי' ציון 283.
  286. ↑ ב"י או"ח תקפח; רמ"א בשו"ע שם ג.
  287. ↑ עי' להלן; טור או"ח תקפז.
  288. ↑ עי' ר"ה כז א, כח א: דליערבב קלא.
  289. ↑ רבינו מנוח שופר פ"א ה"ח.
  290. ↑ רש"י ר"ה כז א.
  291. ↑ משנה ר"ה כז ב, וגמ' שם בבאורה, ורבינו ירוחם תאו"ח נ"ו ח"ב (מח ד) בדעת רש"י שם בבאורה, ועי' ציון 292 שי"מ את הגמ' בע"א; רמב"ם שופר פ"א ה"ח; שו"ע או"ח תקפז א.
  292. ↑ רא"ש ר"ה פ"ג סי' ח, בבאור ד' רב יהודה שם; טור או"ח תקפז.
  293. ↑ רב הונא (ולגי' רא"ש דלהלן: רב יהודה) שם, וגמ' שם ע"פ ברייתא שם, שסתמה שהשומע יצא; רמב"ם שם ושו"ע שם לענין בור ודות, ור"ן על הרי"ף שם (ז א) אף לענין פיטס, ועי' ציון הבא.
  294. ↑ עי' רמב"ם שם, ור"ן על הרי"ף שם בדעתו; שו"ע שם.
  295. ↑ רבה בר"ה כח א, לפי מסקנת הגמ' שם; טוש"ע או"ח תקפז ב.
  296. ↑ עי' לעיל, ושם שי"ס שלעולם קול הברה הוא שומע. עי' ר"ה כח א: זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, וריטב"א שם, שאף למסקנת הסוגיה, במקרה כזה לא יצא, ושם שכן הדין אף אם אוזנו לבד בחוץ; רא"ש שם פ"ד סוס"י י. ועי' ציון 4.
  297. ↑ עי' לעיל, ושם שי"ס שלעולם קול הברה הוא שומע. ב"י או"ח סוף סי' תקפז.
  298. ↑ ב"ח שם; עי' רמ"א בשו"ע שם ב, ומ"א שם ס"ק ד בדעתו, ועי' מ"ב שם ס"ק י.
  299. ↑ רמ"א שם, ומ"א שם בדעתו.
  300. ↑ מסקנת הגמ' בר"ה כז א, כח א; רא"ש שם פ"ג סי' ח; טוש"ע או"ח תקפז ג.
  301. ↑ ר"ה שם ושם.
  302. ↑ רא"ש שם, וב"ח שם בבאורו; טור שם; רמ"א שו"ע שם.
  303. ↑ ר"ה כח א; רא"ש שם; טוש"ע או"ח תקפח א.
  304. ↑ עי' ציון 412.
  305. ↑ רבינו ירוחם תאו"ח נ"ו ח"ב (מח ד); שו"ע שם תקפז ג. ועי' רמב"ן ר"ה כז א, הובא ברשב"א וריטב"א ור"ן שם ורא"ש שם פ"ד ה"ח, שמחלוקת היא בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ג בין ר' יוסי לר' זעירא, בשמע תחילת תקיעה במתעסק וסופה בכוונה, אם יצא ידי חובה.
  306. ↑ רבינו ירוחם תאו"ח נ"ו ח"ב (מח ד), דעה א, וכ' שהיא עיקר, ומצדד כן אף בדעת הרא"ש; טור או"ח תקפז, דעה ב; שו"ע שם ג, דעה א.
  307. ↑ רבינו ירוחם שם, דעה ב; טור שם, דעה א; שו"ע שם, דעה ב.
  308. ↑ מהרי"ל הל' שופר אות ב, הובא בדרכ"מ או"ח תקפט אות ג.
  309. ↑ עי' ר"ה טז א, ב, ורמב"ן דרשה לר"ה ד"ה אבל עכשיו וריטב"א ר"ה שם, בבאורה; רמב"ם שופר פ"ג ה"י; עי' טוש"ע או"ח תקפה ב ותקצב א. ועי' מ"ב סי' תקפה ס"ק ב, שעכשיו נהגו הצבור לעמוד אף בתקיעות שבמיושב.
  310. ↑ רמב"ן דרשה שם, וריטב"א שם, ע"פ גמ' ר"ה שם.
  311. ↑ המאור ר"ה (י ב). ועי' ציון 344, שאת ד' הגמ' שם שתוקעים מיושב ומעומד, הוא מפרש בע"א.
  312. ↑ עי' ציון 18 ואילך.
  313. ↑ רמב"ם שופר פ"ג הי"ב. ועי' מ"ב סי' תקפה ס"ק ב, שלכתחלה יעמוד.
  314. ↑ עי' ציון 6, שמדין המשנה התקיעות הן על סדר הברכות.
  315. ↑ ר' יצחק בר"ה טז ב, ורמב"ן דרשה לר"ה ד"ה אבל עכשיו וריטב"א שם ור"ן על הרי"ף שם (ג א) בבאור דבריו, ועי' ציון 344 באור אחר.
  316. ↑ עי' להלן. ועי' תוס' ר"ה טז ב, וטור או"ח תקפה, בשם ירושלמי, פירוש נוסף.
  317. ↑ רש"י ר"ה שם.
  318. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה אבל עכשיו.
  319. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה (ג א).
  320. ↑ עי' ציון 173.
  321. ↑ עי' ציון 336 ואילך, ושם שי"ח וסוברים שאף במעומד מאריכים. רמב"ן דרשה לראש השנה ד"ה מי שבירך: רבים אומרים.
  322. ↑ המאור ר"ה (י ב).
  323. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה (ג א). ועי' ציון 318, טעם נוסף להקדמת התקיעות שבמיושב.
  324. ↑ רי"ף ר"ה (יא א); רמב"ם שופר פ"ג הי"ב; רמב"ן דלהלן.
  325. ↑ רמב"ן דרשה לראש השנה ד"ה ועדין נשארה, ע"פ ר"ה טז א ולד ב: אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרונכם לטובה, ובמה, בשופר, וע"ע מלכיות זכרונות ושופרות, ועי' לעיל ציון 6.
  326. ↑ תוס' פסחים קטו א ד"ה מתקיף; עי' ר"ן על הרי"ף ר"ה (ג א) ד"ה למה; עי' רוקח הל' ר"ה סי' רג בשם רש"י; טור או"ח תקפה.
  327. ↑ הגהות ר"פ על סמ"ק מ' צב אות ה; טוש"ע או"ח תקפה א.
  328. ↑ במדבר כט א.
  329. ↑ ויקרא כג טו.
  330. ↑ ע"ע ספירת העומר. הגהות ר"פ שם; טור שם.
  331. ↑ מהרי"ל הל' שופר סי' ג, הובא בדרכ"מ שם אות א ובמ"א שם ס"ק א.
  332. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור בשם הערוך, הובא גם בטור או"ח תקצב. ועי' מ"ב שם ס"ק א, שאין לתקוע בתפלה בלחש, כדי שלא לבלבל את המתפללים, ותחת זאת תוקעים שלשים תקיעות נוספות אחר התפלה, ועי' דרכ"מ או"ח סי' תקצו אות א בשם מנהגים ישנים, שתוקעים אחר התפלה שלושים קולות.
  333. ↑ תוס' שם וטור שם בשם הערוך. ועי' מ"ב סי' תקצב ס"ק ד.
  334. ↑ ראשונים דלהלן. ועי' ציון 245, שיש שהחשיבום עשרים ושבע, לפי שמנו את שברים תרועה לקול אחד.
  335. ↑ עי' ציון 173. תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; רמב"ם שופר פ"ג ה"י; רא"ש ר"ה פ"ד סי' י; עי' טוש"ע או"ח תקפה ב.
  336. ↑ עי' רי"ף ר"ה (י ב, יא א), שכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות; רמב"ם שופר פ"ג ה"י; תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; רא"ש ר"ה פ"ד סי' י; טוש"ע או"ח תקצב א, המנהג הראשון. ועי' שו"ע שם, שעכשיו נוהגים לתקוע במלכויות שלש פעמים תשר"ת, ובזכרונות שלש פעמים תש"ת ובשופרות שלש פעמים תר"ת.
  337. ↑ רי"ף שם; רמב"ם שם הי"ב; רא"ש שם.
  338. ↑ עי' ציון 105 ואילך. תוס' שם; רא"ש שם.
  339. ↑ עי' ציון 171. ר"ן על הרי"ף ר"ה (יא א).
  340. ↑ תוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור ורא"ש שם פ"ד סי' י בשם ר"ת; דרכ"מ או"ח סי' תקצב אות א, ורמ"א בשו"ע שם א.
  341. ↑ עי' ציון 178 ואילך.
  342. ↑ תוס' ורא"ש שם בשם ר"ת. ועי' רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ולפיכך אמרו, שלסוברים שהפסק בקול אחר באמצע הסדר, פוסל את הסדר מעיקר הדין, עי' ציונים 179, 180, אין לעשות כר"ת.
  343. ↑ עי' ציון 332; של"ה מס' ר"ה פרק נר מצוה אות יז, הובא במ"ב סי' תקצב ס"ק ד.
  344. ↑ סדר ר"ע גאון סוף סדר ראש השנה, הובא בתוס' ר"ה לג ב ד"ה שיעור; עי' המאור ר"ה (י ב) שביאר כן בכוונת ר' יצחק בר"ה טז ב: מפני תוקעים ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים כדי לערבב השטן, שהתקיעות כשהם עומדים הכוונה כשעומדים לצאת מבית הכנסת, שמריעים תרועה גדולה לערבב השטן; טוש"ע או"ח תקצו א. ועי' מ"ב שם סק"א א, שאנו נוהגים לעשות תקיעה ארוכה, ולא תרועה.
  345. ↑ טור שם בשם רב האי.
  346. ↑ רבי יונתן בר"ה לד א; מגילה כ ב; עי' טוש"ע או"ח תקפח א.
  347. ↑ עי' ציון הבא. ועי' ציונים 84, 101, על הג"ש.
  348. ↑ ר"ה שם, בדעת תנא בברייתא שלמר מיום תרועה דרשה אחרת אחרת.
  349. ↑ משנה מגילה כ ב. וע"ע יום.
  350. ↑ עי' טור או"ח תקפח, שלכתחלה תוקעים אחרי הנץ החמה, וב"י שם, שמקורו ממשנה מגילה כ א, וגמ' שם ב, לענין מגילה ומילה וטבילה והזאה, שמעיקר הדין זמנן מעלוה"ש, שהוא כבר יום, אלא שלכתחלה ממתינים להנה"ח, ורש"י שם א, בטעם הדבר, שאין הכל בקיאים בעלוה"ש; עי' שו"ע שם א.
  351. ↑ טור שם, ועי' ב"י שם שמקורו ממשנה מגילה שם, לענין מגילה ומילה וטבילה והזאה; שו"ע שם.
  352. ↑ ברייתא ברכות ל א.
  353. ↑ משנה ר"ה לב ב.
  354. ↑ עי' רש"י שם; עי' רמב"ם שופר פ"ג ה"י; עי' טוש"ע תקצב א.
  355. ↑ ר"ה שם. ועי' מ"ב סי' תקפ"ח ס"ק ב, שמטעם זה אף תקיעות שבמיושב, מאחרים אותם עד קודם תפלת מוסף, וכן מטעם זה אף התוקע ביחידות, לא יתקע עד השעה שהצבור תוקעים.
  356. ↑ רש"י שם.
  357. ↑ תוס' שם ד"ה בשעת.
  358. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח, הובא בתוס' שם.
  359. ↑ משנה ר"ה כט ב.
  360. ↑ עי' רמב"ם שופר פ"ב ה"ו; עי' טוש"ע או"ח תקפח ה. ועי' להלן על המקומות שתוקעים.
  361. ↑ ויקרא כג כד.
  362. ↑ במדבר כט א.
  363. ↑ ר"ה כט ב, ורש"י שם. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"א.
  364. ↑ עי' ר"ה שם, שהק' שא"כ כיצד תוקעים במקדש, עי' להלן, ועוד, שהרי תקיעת שופר אינה מלאכה האסורה בשבת. ועי' ירושלמי שם.
  365. ↑ רבא בשם רבה בר"ה שם, וש"נ; רמב"ם שופר פ"ב ה"ו; טור שם.
  366. ↑ ציון 475 ואילך.
  367. ↑ משנה ר"ה כט ב; רמב"ם שופר פ"ב ה"ח.
  368. ↑ רש"י שם ד"ה גזירה שמא. וע"ע אין שבות במקדש ציון 13 ואילך.
  369. ↑ רש"י ר"ה כט ב ד"ה אבל לא במדינה; ראב"ד שופר פ"ב ה"ח
  370. ↑ רמב"ם שם; רמב"ן דרשה ד"ה עוד שנינו, בשם תוס'.
  371. ↑ תוס' הרא"ש ר"ה שם.
  372. ↑ ריטב"א ר"ה שם.
  373. ↑ ציון 401 ואילך.
  374. ↑ משנה ר"ה כט ב.
  375. ↑ רמב"ם שופר פ"ב ה"ט; ריטב"א ר"ה שם.
  376. ↑ משנה ר"ה כט ב.
  377. ↑ ע"ע בית הדין הגדול ציון 177 ואילך, מחלוקת, וע"ע קדוש החודש.
  378. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אלא ביבנה, וברייתא שם ל א: לא היו תוקעים אלא בבית דין שקדשו בו את החודש, ורש"י שם ד"ה ובראש השנה, שהוא מדברי רבי אליעזר, וכוונתו שאין תוקעים אלא בסנהדרין גדולה שמקדשים בה חודשים. ועי' ציון 388, שי"מ שהברייתא אינה מדברי ר"א.
  379. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  380. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה שם (ח א) בד' רי"ף שם.
  381. ↑ משנה ר"ה כט ב.
  382. ↑ ר"ה שם.
  383. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ומחלוקת ר' אלעזר ורא"ש ר"ה פ"ד סי' א, בדעת רש"י דלהלן; עי' טור או"ח תקפח בשם כל המפרשים.
  384. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם ר"ה פ"ד מ"א.
  385. ↑ עי' רש"י ר"ה שם ד"ה בית דין דאקראי.
  386. ↑ ר"ן על הרי"ף ר"ה שם (ח א) בדעת רי"ף שם.
  387. ↑ עי' רא"ש ר"ה פ"ד סי' א, בדעת רי"ף שם, וקרבן נתנאל שם אות ג בבאורו, ועי' קרבן נתנאל שם, פירוש נוסף.
  388. ↑ עי' רמב"ם פיהמ"ש ר"ה פ"ד מ"א, ורמב"ם שופר פ"ב ה"ט, ולח"מ שם בבאור דבריו. ועי' לח"מ שם, שהמקור שצריך דוקא ב"ד שקדשו את החודש הוא מברייתא שם ל א: לא היו תוקעים אלא בבית דין שקדשו בו את החודש, שלדעת הרמב"ם אינה מדברי רבי אליעזר, עי' ציון 378, אלא מדברי תנא קמא.
  389. ↑ רמב"ם שופר פ"ב ה"ט, ולח"מ שם בדעתו. ועי' ציון 388, שזו דעת ת"ק לדעת הרמב"ם.
  390. ↑ ר"ן על הרי"ף שם בדעת רי"ף שם, ועי' ציון 386 שלדעתו זו היא דעת ת"ק.
  391. ↑ רא"ש שם בדעת רי"ף שם, ועי' ציון 387, שלדעתו זו היא דעת ת"ק.
  392. ↑ עי' רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ורבינו יצחק אלפסי ור"ן שם ורא"ש שם, שכן נהג הרי"ף בבית דינו.
  393. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה שם. ועי' רא"ש שם, שאף תלמידי הרי"ף לא נהגו כן אחריו.
  394. ↑ עי' ד' רב הוא בר"ה כט ב, ל א, שאין תוקעים אלא עם בי"ד, וגמ' שם ללשון הראשון שהיינו בפני בי"ד, ועי' ציון הבא; רמב"ם שופר פ"ב ה"ט.
  395. ↑ עי' ר"ה ל א, שבארו כך את לשון המשנה שם כט ב: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וגו', שמשמע שבדבר נוסף היתה יתרה, והוא שבירושלים תקעו אף שלא בפני בי"ד, וביבנה דוקא בפניהם; רמב"ם שופר פ"ב ה"ט.
  396. ↑ עי' ר"ה ל א: בזמן בית דין ובפני בית דין, ושם: אתמר נמי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעים אלא כל זמן שבי"ד יושבים, ותוס' שם ד"ה אין תוקעים, שמדובר בר"ה, והחידוש שאף כשתוקעים בפני בי"ד, עי' לעיל, צריך לתקוע בזמן שהם יושבים, ועי' רש"י שם שפי' בע"א; רמב"ם שופר פ"ב ה"ח וה"ט.
  397. ↑ רש"י שם ד"ה בין בזמן.
  398. ↑ ר"ה שם.
  399. ↑ רמב"ם שם ה"ט.
  400. ↑ גמ' ר"ה ל א. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ב, שנסתפק ביכולה לבא ע"י עירוב.
  401. ↑ משנה ר"ה כט א; רמב"ם שופר פ"ב ה"ח.
  402. ↑ ר"ה ל א; רמב"ם שם.
  403. ↑ עי' ציון 370.
  404. ↑ רמב"ם שופר פ"ב ה"ח.
  405. ↑ עי' ציון 372.
  406. ↑ ריטב"א ר"ה כט ב.
  407. ↑ עי' ציון 369.
  408. ↑ תוס' ר"ה כט ב ד"ה אבל לא; ראב"ד שופר שם.
  409. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה ולא נראה לי.
  410. ↑ ר"ה ל א, ורש"י שם ד"ה כי מסיים.
  411. ↑ רמב"ם שופר פ"ב ה"י.
  412. ↑ משנה ר"ה לב ב; רמב"ם שופר פ"ב ה"ד; טוש"ע או"ח תקפט ח.
  413. ↑ עי' רש"י שם לג ב ד"ה מתעסק הוא, ע"פ ר"ה כח ב: מנבח נבוחי, ועי' ציון 424 ואילך. ועי' ר"ן שבציון 415.
  414. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  415. ↑ עי' תוספתא ר"ה פ"ב, ורמב"ם שם ושו"ע שם, שהתוקע להתלמד לא יצא, וט"ז שם ס"ק ג, שדין זה תלוי בדין מצוות צריכות כוונה. ועי' ר"ן על הרי"ף ר"ה (ט ב), שהתוקע ללמד את התינוקות, דינו כמתעסק, שאינו יוצא אפ' לסוברים שמצוות א"צ כוונה.
  416. ↑ עי' ד' רבא בר"ה כח א ולג ב, שהתוקע לשיר יצא, וגמ' שם כח ב בדעתו, שמצוות אינן צריכות כוונה, ומ' שלסוברים שצריכות כוונה, התוקע לשיר לא יצא, וגמ' שם לג ב, שלסוברים כן, התוקע לשיר הוא בכלל מתעסק.
  417. ↑ ברייתא ר"ה כט א: שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו, וגמ' שם בבאורה, שהמשמיע א"צ כוונה. ועי' גמ' שם, שפי' כן אף בדעת ברייתא נוספת שם: עד שיתכוין שומע ומשמיע, שהכוונה שדי בכך שהמשמיע יתכוין לתקוע בעצמו, וא"צ להתכוין להוציא.
  418. ↑ ברייתא שם: עד שיתכוין שומע ומשמיע.
  419. ↑ ר"ה כח ב - כט א, לג ב.
  420. ↑ רש"י ר"ה כט א ד"ה איכוון; המאור שם (ז א); מלחמת ה' שם; רא"ש שם פ"ג סי' יא.
  421. ↑ המאור שם, ושם בדעת רש"י הנ"ל; מלחמת ה' שם; רא"ש שם.
  422. ↑ רשב"א ר"ה כח ב, ושם בדעת רי"ף שם; ר"ן על הרי"ף שם (ז ב) ד"ה והרב אלפסי: יש סבורין לומר.
  423. ↑ עי' רי"ף ר"ה (ז ב), ומלחמת ה' שם ורא"ש שם פ"ג סי' יא בדעתו; רא"ש שם בדעת בה"ג הל' ר"ה סי' יז סוף עמ' רכז; רמב"ם שופר פ"ב ה"ד; שו"ע או"ח תקפט ח.
  424. ↑ עי' ציון 412 ואילך, שהשומע מן המתעסק לא יצא, ושם שהמנבח בשופר חשוב מתעסק; עי' ברייתא ר"ה כח ב, כט א: נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע וגו' לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, וגמ' שם כח ב שלסוברים שא"צ כוונה להוציא, כוונת הברייתא שצריך שלא יהיה מנבח בשופר.
  425. ↑ עי' רש"י ר"ה לג ב ד"ה מתעסק, ותוס' שם כח ב ד"ה דקא מנבח, בדעתו.
  426. ↑ עי' ציון 136 ואיך, על אורך התקיעה. תוס' שם, וע"ש שמצדד לומר כן אף בדעת רש"י שם ד"ה דקא מנבח.
  427. ↑ עי' להלן; רמב"ם שופר פ"ב ה"ה; טוש"ע או"ח תקפט ט.
  428. ↑ משנה ר"ה כז ב, הובאה שם כח ב וכט א, וכעי"ז תוספתא שם פ"ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  429. ↑ ר"ה כט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  430. ↑ ברייתא ר"ה כח ב, כט א: עד שיתכוין שומע ומשמיע; רמב"ם שופר פ"ב ה"ד; טוש"ע או"ח תקפט ח. ועי' מ"א שם ס"ק ד, שהבא לבית הכנסת כדי לצאת עם הציבור, יצא י"ח אף אם בשעה ששמע לא כיון לבו.
  431. ↑ משנה ר"ה כז ב, הובאה שם כח ב וכט א, וכעי"ז תוספתא שם פ"ב. ועי' ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ז: לא אמר אלא מי שהיה עובר, הא אם עמד, חזקה כיון, ועי' מ"ב שם ס"ק יח.
  432. ↑ עי' ר"ה כח ב. ועי' רמב"ם שופר פ"ב ה"ד, ושו"ע או"ח תקפט ח, שלהלכה צריך לכוין לצאת, וע"ע מצוות צריכות כוונה.
  433. ↑ רא"ש ר"ה פ"ד סי' ד ור"ן על הרי"ף שם (ט א) בשם ר' האי, ע"פ משנה ר"ה לב ב: השני מתקיע, שמשמע שאינו תוקע בעצמו; טוש"ע או"ח תקפה ד.
  434. ↑ רא"ש שם ור"ן שם, ע"פ מה שאמרו כעי"ז בברכות לד א, לענין ענית אמן ונשיאת כפים ע"י הש"ץ, ע"ע נשיאת כפים וע' שליח צבור; טוש"ע שם.
  435. ↑ רא"ש שם ור"ן שם, ע"פ ברכות שם לענין נשיאת כפים, ע"ע הנ"ל; טוש"ע שם.
  436. ↑ העיטור עשרת הדברות (צט ד) הובא בטור שם, ושם בשם ה"ר יחיאל.
  437. ↑ כלבו סי' סד ד"ה ואין משיחין, הובא בב"י או"ח תקפה; רמ"א בשו"ע שם ד.
  438. ↑ רמ"א דלהלן, ע"פ האמור לעיל, ששליח הצבור רשאי לתקוע במיושב ולא במעומד.
  439. ↑ רמב"ם שופר פ"ג הי"א; שו"ע או"ח תקצב ד, ורמ"א בשו"ע תקפה ד.
  440. ↑ ארח"ח תקיעת שופר סי' טז, בד' רמב"ם שם, ע"פ ירושלמי ר"ה פ"א ה"ח: מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק; רמ"א שם.
  441. ↑ רמ"א בשו"ע שם תקצב ד.
  442. ↑ דרכ"מ או"ח תקפה אות ב, ורמ"א בשו"ע שם ד.
  443. ↑ דרכ"מ שם. ועי' מ"ב שם ס"ק יח, שבמקום שיש מ"צ, הוא מקריא.
  444. ↑ כלבו סי' סד ד"ה בשחר, הובא בדרכ"מ או"ח סי' תקפה אות א.
  445. ↑ דרכ"מ שם. ועי' רמ"א בשו"ע שם א, שמ' שכל התקיעות תוקעים על הבימה.
  446. ↑ זכריה ג א. ספר המנהגים (טירנא) ראש השנה, הובא בדרכ"מ או"ח סי' תקפה אות א.
  447. ↑ עי' רמ"א בשו"ע שם ב, ומ"א שם ס"ק ד.
  448. ↑ תהלים מז ו. מהרי"ל הל' שופר סי' ג; רוקח הל' ר"ה סוף סי' רא; דרכ"מ שם ורמ"א שם.
  449. ↑ ברייתא רה כז ב; רמב"ם שופר פ"א ה"ז; טוש"ע או"ח תקפו ו.
  450. ↑ רמב"ן דרשה לר"ה ד"ה צפהו זהב במקום, ע"פ ר"ה כז א: צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול, לסוברים שהטעם הוא משום הפסק בין פיו לשופר, ע"ע שופר; טוש"ע או"ח תקפו יט.
  451. ↑ רי"ף ר"ה (יא א) בשם ריש מתיבתא; רמב"ם שופר פ"ג הי"א; טוש"ע או"ח תקצב ג.
  452. ↑ רא"ש ר"ה פ"ד סי' יב בשם רי"צ גיאת; טוש"ע שם.
  453. ↑ שו"ע שם.
  454. ↑ רי"ף שם בשם ריש מתיבתא; עי' רמב"ם שם, ורמ"א בשו"ע שם, שאינו חוזר ומברך; טור שם.
  455. ↑ רא"ש שם.
  456. ↑ הגה"מ שופר פ"ג הי"א אות בדעת רבינו שמחה.
  457. ↑ המאור ר"ה (יב סוע"א).
  458. ↑ עי' ר"ן על הרי"ף שם (יא א), וע"ש שסיים שמ"מ ראוי שלא לדבר שלא לצורך.
  459. ↑ ברייתא ר"ה לד ב, וגמ' שם בבאורה; רמב"ם שופר פ"ג הי"ג; טוש"ע או"ח תקצה א. ועי' ציון 14.
  460. ↑ עי' ר"ה שם, ורמב"ם שם.
  461. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י; רמ"א בשו"ע או"ח תקצה א.
  462. ↑ רבא בר"ה כח א; טוש"ע או"ח תקפט ז ושו"ע יו"ד רכא יב.
  463. ↑ טור שם או"ח תקפט.
  464. ↑ עי' המאור ר"ה שם (ז א), ור"ן על הרי"ף שם (ז ב) בדעתו.
  465. ↑ ר"ן שם.
  466. ↑ ר"ן שם; רמ"א בשו"ע או"ח שם.
  467. ↑ עי' משנה ר"ה כו ב, ועי' להלן; רמב"ם שופר פ"א ה"ב.
  468. ↑ תהלים צח. עי' ד' רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שם כז א; רמב"ם שם.
  469. ↑ עי' ר"ה כז א, שכן נהגו רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון, ושם שרב פפא בר שמואל חשב לעשות כן.
  470. ↑ ר"ה שם; רמב"ם שם.
  471. ↑ ע"ע שבות. מלחמת ה' ר"ה (ח ב) ור"ן על הרי"ף שם (ט ב) בבאור משנה דלהלן.
  472. ↑ משנה ר"ה לב ב.
  473. ↑ עי' משנה שם, וברייתא וגמ' שם לג א; רמ"א בשו"ע או"ח תקצו א.
  474. ↑ עי' רש"י ר"ה לג א ד"ה תינוקות; מלחמת ה' ר"ה (ח א).
  475. ↑ עי' ברייתות שם לג א.
  476. ↑ ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ט; עי' תוס' ר"ה לג א ד"ה תניא נמי הכי; מלחמת ה' שם (ח ב); ריטב"א שם; ר"ן על הרי"ף שם (ט ב).
  477. ↑ עי' ציון 359 ואילך.
  478. ↑ מלחמת ה' שם.
  479. ↑ עי' רמב"ם שופר פ"ב ה"ז, שפי' שמדובר בשבת שאינה ר"ה, וראב"ד שם שפי' בשבת הסמוכה לר"ה.
  480. ↑ מ"מ שם בדתע רמב"ם שם.
  481. ↑ שם לג ב.
  482. ↑ עי' ר"ה לג א , ב, לגי' שלפנינו: הא גופא קשיא, ותוס' ורשב"א וחי' הר"ן שם, ותוס' ערכין ב ב ד"ה אין מעכבין.
  483. ↑ רש"י שם ב ד"ה קטן שהגיע; תוס' ערכין שם. ועי' תוס' ר"ה שם ד"ה תניא נמי הכי, שפי' בדעת רש"י שם שבהגיע לחינוך מותר להתעסק עמו, אבל אין צריך.
  484. ↑ תוס' ורשב"א וחי' הר"ן שם. ועי' חי' הר"ן שם, שמצדד לומר שדוקא ביו"ט אין מעכבים אותו שהגיע לחינוך, אבל בשבת מעכבים אותו. ועי' חי' הר"ן שם, שאותו שלא הגיע לחינוך, שמתעסקים עמו, אין הכוונה שהגדול תוקע ללמדו, אלא שמלמד אותו בדיבור.
  485. ↑ רי"ף ר"ה (ט ב); תוס' שם לג א ד"ה תניא נמי הכי, הגירסה השניה.
  486. ↑ רי"ף שם, הפירוש הראשון.
  487. ↑ ר"ן על הרי"ף שם.
  488. ↑ ע"ע חינוך וע' קטן.
  489. ↑ ר"ן על הרי"ף שם.
  490. ↑ רי"ף שם, הפירוש השני, ור"ן על הרי"ף שם בבאורו; עי' תוס' שם.
  491. ↑ עי' ציון 374, על תקיעה בבית דין בשבת.
  492. ↑ עי' ציון 393.
  493. ↑ מלחמת ה' ר"ה (ח ב) ור"ן על הרי"ף שם (ט ב), בשם רבינו אפרים.
  494. ↑ מלחמת ה' שם בשם גאונים, ור"ן שם בדעתו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:תקיעת_שופר&oldid=157270"