אנציקלופדיה תלמודית:תקנת חכמים

הגדרת הערך - תקנה של חכמים שאינה נוגעת לאיסור דבר המותר.

בערך זה ידון מהות תקנות חכמים שאינן נוגעות לאיסור דבר המותר. על איסור של חכמים בדבר המותר מצד הדין, משום סייג* וגדר, ע"ע גזרה. על מקומות שבהם חכמים עשו סייגים נוספים מעבר לתקנה שלהם, ועל מקומות שלא עשו כן, ע"ע חכמים עשו חזוק לדבריהם. על כך שכל שתיקנו חכמים, הושווה בגדריו ופרטיו לדיני התורה, ע"ע כל דתקון רבנן כעין דאוריתא. על מצוות העשה שראשוני חכמי התורה שבעל פה הוסיפו על תרי"ג המצוות הנזכרות בתורה, ע"ע מצוה דרבנן. על הפרטים בתקנות החכמים השונות, עי' כל אחד ואחד בערכו.

מהותה

הדינים העשויים על דרך חקירה והסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בהם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, שתוקנו בידי חכמים, הם הנקראים תקנות חכמים^[1], ותקנות אלה רבות מאוד נזכרו בתלמוד ובמשנה^[2], מהם בענין איסור והיתר, ומהם בענין הממונות^[3].

תוקפה

בסמכות יושבי בית-דין-הגדול* לתקן תקנות מחודשות, שאין להן עיקר בתורה, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלדעת רב אויא שפירש שהטעם שמברכים ברכת-המצוות* על מצוות דרבנן, ואומרים בהן "וציונו", אף על פי שלא נצטוינו עליהן בתורה, הוא משום שמצוות דרבנן הן בכלל איסור "לא-תסור*"^[4], אף תקנות דרבנן מחודשות שאין להן עיקר בתורה, הן בכלל איסור "לא תסור", ולדעת רב נחמן בר יצחק, שפירש שהטעם שמברכים על מצוות דרבנן, הוא שהן בכלל הכתוב: שאל אביך ויגדך^[5], תקנות מחודשות אינן בכלל לא תסור^[6], שלדעתו, "לא תסור", לא נאמר אלא בתקנות שהוסיפו חכמים במצוות התורה, כגון איסורי שבות מדבריהם בשבת*, שחכמים אמרו, שכל שבות היא בכלל "מלאכה" שנאסרה בשבת, ודברים אלו שהוסיפו, הם כעין פירוש התורה, אבל לא בתקנות מחודשות שאי אפשר להסמיכן על לאו של לא תסור, שאין זה בכלל תחילת הכתוב: כי יפלא ממך דבר למשפט^[7], או שלא נאמר לא תסור, אלא על גזירות ותקנות שהן סייג לתורה, והן מעין של תורה, ולא על תקנות מחודשות מדרבנן שאינן סייג לתורה^[8]. ויש מן הראשונים מוסיפים, שאף רבה בר בר חנה שאמר בשם רבי יוחנן שאין מברכים כלל על מצוות דרבנן^[9], טעמו, שהוא סובר שתקנות מחודשות דרבנן שאין להן עיקר בתורה, אינן בכלל "לא תסור"^[10]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נחלקו אמוראים על תקנות מחודשות דרבנן שאין להן עיקר בתורה, ולדברי הכל הן בכלל "לא תסור", ואף האמוראים שלא פירשו שמברכים עליהן משום "לא תסור", אינו משום שאין בהן לא תסור, אלא מטעמים אחרים^[11]. ג) ויש מהאחרונים שכתבו, שלדברי הכל תקנות שאין להן עיקר בתורה אינן בכלל "לא תסור", ולא אמר רב אויא שמברכים על מצוות דרבנן משום "לא תסור", אלא בהדלקת נר חנוכה, שלדעתו יש לה עיקר בתורה, שהוא סובר שחובה מן התורה לעשות זכרון לנס*^[12]. ד) ויש מן האחרונים מחלקים להיפך, שתקנות ומצוות מחודשות דרבנן, יש בהן איסור תורה "לא תסור", ואיסורים ומצוות דרבנן שנעשו לסייג לא אמרו בהם אלא אסמכתא* מ"לא תסור"^[13].

להלכה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים, מצוות דרבנן מחודשות, שאין להן עיקר בתורה, הן בכלל לא תסור^[14]. ויש סוברים שאינן בכלל לא תסור^[15].

אף במקור החיוב לשמוע בקול תקנות חכמים, לאחר שבטלה הסמיכה* ואין לנו בית דין הגדול, נחלקו הדעות: א) יש סוברים שבכלל מצות-עשה* לשמוע להוראת יושבי בית-דין-הגדול*^[16], שנאמר: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה^[17], אף החיוב לשמוע בקול תקנות חכמים, ובכלל מצות לא-תעשה* שלא לסור ממה שהורו יושבי בית דין הגדול^[18], שנאמר: לא תסור מן הדבר אשר יגיעו לך ימין ושמאל^[19], אף האיסור שלא לעשות כפי תקנת חכמים^[20], שכן אמרו שכל דברי חכמים הסמיכו אותם על לאו של לא-תסור*^[21], ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו^[22], שנאמר שם: ואל השֹּׁפט אשר יהיה בימים ההם^[23], ודרשו: יפתח בדורו כשמואל בדורו^[24], כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו^[25]. ב) ויש סוברים שאין מקור בתורה לשמוע בקול תקנות חכמים, ואין אלא סמך לדבר, ממה שנאמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך^[26]. ויש שכתבו שלדעה זו, הסמכות של חכמים היא בשבועה שקיבלו עליהם בני ישראל במעמד הר סיני לשמור את התורה שבעל פה, הכוללת גם דברי חכמינו זכרונם לברכה^[27]. ג) ויש הסוברים שהחיוב לשמוע בקול תקנות חכמים הוא משום הסכמת האומה עליהם^[28].

אסור לעבור על תקנות חכמים - בשום פנים^[29], הואיל והסכימה עליהם כל האומה^[30] - וכבר הזהיר שלמה עליו השלום על העובר עליהם: ופֹרץ גדר ישְּׁכֶנו נחש^[31], שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה^[32] בידי שמים^[33], וכל הפורץ גדרם של חכמים לסוף פורענות בא עליו^[34].

בטעם העונש כתבו ראשונים, שהעמוד החזק שהתורה נשענת בו היא עצת הגדולים שבדור בחכמות התורה^[35].

המתקנים

יש מהתקנות שתוקנו בידי הנביאים, כגון משה שתיקן לישראל ברכת הזן, ויהושע שתיקן ברכת הארץ^[36]. ויש תקנות שתוקנו בידי חכמים בדורות מאוחרים יותר^[37]. יש מהתקנות שתוקנו בידי הרבים, כגון תקנת-אושא*^[38], ויש תקנות שתוקנו בידי יחידים מן החכמים, כגון פרוזבול*^[39].

על תקנות מיוחדות שתוקנו בידי חכמים, ע"ע חרם דרבנו גרשום וע' תקנות הגאונים וע' תקנות הראשונים וע' תקנות יהושע וע' תקנות עזרא וע' תקנות שו"ם וע' תקנת אושא וע' תקנת הלל.

אף לבני-העיר* סמכות לתקן תקנות למקומם, על פי הרוב החשוב במנין ובחכמה שבהם, ועל כך ע"ע בני העיר: כחם בתקנות העיר וע' תקנות הקהל. וכן לטובי-העיר* סמכות לתקן תקנות למקומם, ועל כך ע"ע טובי העיר: תקנותיהם לטובת העיר^[40].

כח בידי הקהל שלא לקבל התקנה

יש שכתב שיש כח ביד הקהל לפקפק שלא לקבל על עצמם תקנת חכמים עד שנים עשר חודש מיום התקנה, וכאשר כבר נתפשט בקיומו משך שנה, שוב אין ביד אדם, ואף ביד בית-דין* לבטלו^[41].

ספק

כשיש ספק* בתקנת חכמים, אנו מעמידים הדין על דין התורה^[42]. ויש המצדדים שאין הדברים אמורים אלא בספק במציאות, אבל כשיש ספק מחמת מחלוקת בין הפוסקים, אין אומרים שהולכים בזה אחר דין תורה^[43].

דבר שאינו שכיח

יש שחכמים תיקנו תקנות אף בדבר שאינו שכיח^[44].

הערות שוליים