אנציקלופדיה תלמודית:תרומה טמאה

הגדרת הערך - תרומה שנטמאה.

דיניה

אכילה

תרומה*^[1], טמאה אסורה באכילה, שנאמר: ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים^[2], מדבר שהוא בקדושתו יאכל כשיטהר, אבל דבר טמא לא^[3]. ויש שלמדוהו מהכתוב בפסולי המוקדשים: בשעריך תאכלנו, הטמא והטהור יחדו^[4], לזה תאכלנו בטומאה ולא לאחר^[5]. ויש שלמדוהו מהכתוב בבשר-תאוה*: הטמא והטהור יחדיו יאכלנו^[6], כאן הטמא והטהור אוכלים בקערה אחת, ובתרומה אין הטמא והטהור אוכלים בקערה אחת^[7], לפי שהטמא מטמא התרומה^[8]. ואיסורו איסור עשה, שלאו-הבא-מכלל-עשה*, עשה הוא^[9], ולפיכך אינו לוקה^[10]. ויש מן הראשונים שמנהו למצות עשה במנין-המצות*^[11]. על איסור לאו בכהן טמא באכילת תרומה טמאה, ועל ענשה, ע"ע אכילת תרומה^[12].

על מאכל ומשקה של תרומה טמאה שיש שחוששים להשהותו בבית, שמא יבואו בו לידי תקלה לאכלו או לשתותו, ע"ע חישינן לתקלה: בתרומה טמאה^[13].

שריפה

תרומה טמאה, מצוה לשורפו^[14]. ונחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שמן התורה הוא^[15], שמצוה מן התורה לשרוף קדשים טמאים^[16], ואף תרומה שנקרא קדש^[17], בכלל קדשים הוא^[18]. ב) ויש סוברים שמדרבנן הוא, שלפי שדומה לקדשים תיקנו לשורפו כבקדשים טמאים^[19]. ג) ויש סוברים שמדרבנן הוא, שתקנו לשרפו כדי שלא יבאו לידי תקלה לאכלו^[20]. לדעה זו אין המצוה דוקא בשריפה אלא אף בכל אופן של איבוד^[21].

על דברים הצריכים שיעור כגון אתרוג* שמצות לקיחתו דוקא בשיש בו שיעור מסוים^[22], שנחלקו ראשונים ואחרונים אם אפשר ליטול אתרוג של תרומה טמאה, או שכיון שעומד לשריפה אין יוצאים בו שאומרים בו כתותי-מכתת-שיעוריה*, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה^[23].

הנאה

בשעת ביעור תרומה הטמאה, מותר לכהן – ואף לישראל ברשות הכהן^[24] - ליהנות ממנה^[25]. וכמה מקורות אמרו אמוראים בדבר: א) יש סוברים שלמדים כן מהכתוב: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי^[26], שהכתוב מדבר בשתי תרומות, טהורה וטמאה, ומלמד שהם 'לך', שבטמאה יסיקנה תחת תבשילו^[27]. ב) ויש סוברים שלמדים כן מהכתוב במעשר-שני*: ולא בערתי ממנו בטמא^[28], 'ממנו' היינו מעשר שני אין אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה טמאה^[29]. ג) ויש סוברים שלמדים מהכתוב בתרומה: תתן לו^[30], דהיינו שיתרום תרומה טהורה הראויה לו לאכול ולא תרומה טמאה הראויה לאורו^[31], מכאן שהטמא ראוי לו לאורו^[32].

הדלקה לנר שבת

על הדלקת נר שבת שנחלקו אם מדליקים בשמן תרומה טמאה, ועל הדלקת נר יום טוב שאין מדליקים בה, ע"ע נר שבת ויום טוב^[33].

תרומה מן הטמא על הטהור

אין תורמים תרומה טמאה על הטהורה, ועל כך ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות: בטמא וטהור^[34].

טומאת אוכלים

תרומה טמאה מטמאה טמאת-אוכלים*^[35]. בטעם הדבר שמטמאה, ואף על פי שטמאת אוכלים הוא דוקא בשיש שיעור באוכל^[36], וכיון שעומדת לשריפה כתותי-מכתת-שיעורה* לסוברים כן^[37], ע"ע טומאת אוכלים^[38], וע' כתותי מכתת שיעורה^[39].

בתערובת

בנתערבה בפחות ממאה

תרומה טמאה שנתערבה באחרים, כגון בחולין, כל שנתערבה בפחות ממאה כנגדה, כגון סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה סאים חולין, לא נתבטלה התרומה טמאה, וירקב הכל^[40]. בטעם שאין משתמשים בו להדלקה, ע"ע חישינן לתקלה^[41], וע' מדומע^[42]. על הדין בדבר שדרכו להיאכל חי, ע"ע חישינן לתקלה^[43].

נתערבה במאה

תרומה טמאה שנתערבה באחרים ויש מאה כנגדה, כגון סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאים חולין, נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר תירום ותישרף^[44], כדין תרומה טמאה, שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה^[45], ואף על פי שאסורה בהנאה ואין כאן גזל השבט, מכל מקום צריך להרים מפני שלא חלקו חכמים בגזירתם^[46]. ויש גורסים בדבריו תירום ותירקב^[47], וכתבו ראשונים להשוות הגירסאות, שלדעת ר' אליעזר אותה סאה אסורה בהנאה, ולכן תירקב או תישרף בלא שיהנה ממנה בשעת שריפה, כדרך שנהנים מתרומה טמאה בשעת ביעורה, לפי שאותה סאה שהורמה קלה בעיניו, וסבור הוא להתירה באכילה כיון שנתבטלה במאה, וכמו שסוברים חכמים שהיא מותרת מטעם זה^[48], ואם נתיר לו ליהנות ממנו יבוא לאכלה^[49]. ויש שכתבו שבחטים מאוסות תירום ותישרף, ובחטים שאינן מאוסות תירום ותירקב, שאסור למאסן ולשרפן מחשש תקלה^[50]. וחכמים אומרים תעלה ותיאכל^[51], היינו שתיבטל באחד ומאה, כדין תרומה טהורה, ומשום גזל השבט, או שיתן דמיה לכהנים - להסוברים שיכול ליתן דמים^[52] - או שירים ממנה סאה לכהנים^[53], ויש מפרשים תעלה מלשון עלייה והרמה, שצריך דוקא להרים סאה לכהנים^[54]. הלכה כחכמים^[55].

בנתערבה בטהורה

תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה, ויש בטהורה מאה חלקים כנגד הטמאה^[56], כגון סאה טמאה שנתערבה במאה סאים טהורה, אמרו בית הלל שבטלה הטומאה, לפי שתרומה טהורה שנתערבה בחולין בטלה התרומה באחד ומאה^[57], ואף על פי שהתרומה באיסור מיתה לזרים, קל וחומר שהטמאה שאינה אלא באיסור עשה לכהנים^[58], שתיבטל^[59]. ובספרי יש שלמדו מקל וחומר מתרומה שנתערבה בטבל, שעולה באחד ומאה^[60], ואף על פי שנתערב איסור באיסור, שהטבל אסורה לזרים^[61], וכן התרומה אסורה לזרים^[62], קל וחומר שאיסור שנתערב בהיתר דהיינו תרומה טמאה שאסורה לכהנים שנתערבה בתרומה טהורה שהיא מותרת לכהנים, שתעלה^[63]. ורבי למדו בקל וחומר מתרומה שנתערבה בחולין שהוא איסור בהיתר שהתרומה אסורה לזרים והחולין מותרת לזרים, קל וחומר שתעלה היתר מן ההיתר, דהיינו תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיקו תחת תבשילו, שנתערבה בתרומה טהורה המותרת באכילה לכהן^[64]. בית שמאי סברו בתחילה שלא בטלה הטומאה, שדוקא חולין מבטלים תרומה, לפי שהחולין קלים והיתרם מרובה, שמותרים לזרים, אבל תרומה שהיא חמורה שאין היתרה אלא לכהנים, אינה יכולה לבטל את התרומה הטמאה^[65]. וחזרו בית שמאי והודו לבית הלל^[66]. לדעה זו שבטלה הטומאה, נחלקו תנאים אם צריך להרים סאה מהתערובת: ר' אליעזר אומר תירום ותישרף^[67], כדין תרומה טמאה, שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה^[68], ואף על פי שאסורה בהנאה ואין כאן גזל השבט, מכל מקום צריך להרים מפני שלא חלקו חכמים בגזירתם^[69]. וחכמים אומרים תעלה ותיאכל^[70], היינו שתיבטל באחד ומאה, כדין תרומה טהורה, ומשום גזל השבט, או שיתן דמיה לכהנים - להסוברים שיכול ליתן דמים^[71] - או שירים ממנה סאה לכהנים^[72], ויש מפרשים תעלה מלשון עלייה והרמה, שצריך דוקא להרים סאה לכהנים^[73]. הלכה כחכמים^[74].

הערות שוליים