ביטול רשות מבית לבית

ביטול רשות מבית לבית הוא שם של כלל בהלכות עירובין עוסק בדין ביטול רשות מבית בבעלות אדם אחד לבית שבבעלות אדם אחר, ובא להתיר את איסור טלטול בין רשויות היחיד מבית לבית, בניגוד לדין הרגיל שעוסק בביטול רשות בחצר משותפת ובא להתיר איסור זה מבית פרטי לחצר משותפת.

רקע[עריכה]

מדרבנן נאסר הטלטול (הוצאה והכנסת חפצים) בשבת בין רשויות היחיד שונות, פרטיות או משותפות, שנמצאות בבעלות נפרדת, כגון טלטול מבית מגורים לחדר מדרגות או לחצר משותפת, ללא תיקון עירוב חצרות, שמשמעו שיתוף כל הרשויות הפרטיות והפיכתם לרשות אחת משותפת לכלל הדיירים, שיתוף שמתיר את הטלטול בין הרשויות השונות. באופן דומה נאסר גם טלטול החפצים מהחצרות המשותפות למבוי ללא תיקון שיתוף מבואות. אולם העירוב והשיתוף מתירים את הטלטול בין הרשות הפרטית לרשות המשותפת רק אם נשתתפו בו כל הדיירים שלהם בעלות על הרשות המשותפת. אפילו אם רק אחד מהדיירים מבעלי הרשות המשותפת לא נשתתף בעירוב ובשיתוף - הוא אוסר על כל הדיירים את הטלטול אליה, מפני חלקו שבבעלות עליה. אולם ישנה אפשרות שהדייר שלא נשתתף בעירוב ובשיתוף יבטל את רשותו ברשות המשותפת ויסתלק ממנה, ועל ידי כך יהיה מותר לדיירים שנשתתפו בעירוב החצרות ובשיתוף המבואות לטלטל חפצים מבתיהם לרשות המשותפת. פעולה זו נקראת ביטול רשות, ונעשית על ידי אמירה כגון: 'רשותי מבוטלת לכם' או 'רשותי קנויה לכם'.

ביטול רשות מועיל לעניין היתר הטלטול אף שהוא הצהרה סמלית, ללא משמעות בפועל לגבי הבעלות על המקום, היות שכל איסור הטלטול בין רשויות היחיד הוא מדרבנן ולא מהתורה, וחכמים הקלו שביטול רשות סמלי יועיל לעניין זה. ביטול רשות אינו צריך קניין (פעולה חזקה שמבטאת מכירה), וכן נעשה בעצם השבת, אף שאסורה קניית ומכירת דברים בשבת, היות שאין זה כמכירה גמורה.‏‏^[1]

סתם ביטול רשות הוא כלפי הבעלות על חצר משותפת בעירוב החצרות, וכלפי המבוי בשיתוף המבואות, וכדי לבטל רשות על בית מגורים פרטי בעירוב החצרות, וכלפי החצר בשיתוף המבואות, יש לציין במפורש שמבטל את רשויות אלו. (לשם פישוט משתמשים בחצר כדוגמה לרשות היחיד בבעלות משותפת, אבל הדינים והעקרונות נכונים לכל רשות יחיד בבעלות משותפת, לדוגמה: חדר מדרגות, וכן נכונים לגבי מבוי במקרה של שיתוף מבואות, בו החצרות מבטלות רשותם במבוי אלו לאלו). השאלה היא האם דין ביטול רשות תקף גם מבית לבית.

פסקו של רש"י[עריכה]

הלכה זו העוסקת בדין ביטול רשות מבית לבית, אינה נידונת בפירוש בתלמוד, ואת האזכור הראשון להלכה זו, אנו מוצאים בפסק הלכה של רש"י, במהלך חופה שהתקיימה, כנהוג בעבר, בשבת. במהלך החופה והחתונה, הוצרכו להוציא חפצים מבית אחד לבית שני באותה חצר, וכאשר השאלה הגיעה לפני רש"י ששהה במקום, הוא פסק שאחד מבעלי הבתים יבטל את רשותו אל הבית השני, ואז יוכלו להוציא ולהכניס חפצים בחופשיות בין שני הבתים, מכיוון שעל ידי הביטול אנו מחשיבים את שניהם כרשות היחיד אחת.

התייחסויות מאוחרות[עריכה]

בעלי התוספות מביאים את פסקו של רש"י בחיבורם‏^[2], ומביאים שלושה גישות לפסק זה:

• רבינו יצחק מבעלי התוספות, חולק על פסקו של רש"י. את פסקו הוא מבסס על האמור בתלמוד‏^[3] "אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי", שאין להתיר ביטול רשות במקום שהדבר עשוי לבטל את דין עירוב מהמבוי.

רבינו יצחק טוען, שאם ניתן לבטל רשות מבית לבית באותה חצר, הטלטול בין שני הבתים יותר בחופשיות. בעוד שכאשר מבטלים רשות מבית לבית כדי להתיר את הטלטול בחצר, הביטול מועיל רק חלקית, ואסור למי שביטל את רשותו להוציא חפצים מביתו לחצר שכן בכך הוא מראה שהוא חוזר ונוטל את החלק ששיך לו משפטית בחצר, הרי שכאשר אדם ביטל את רשותו לרשות של אדם אחר, גם אם הוא יחזור ויוציא כלים לרשות האדם השני, אין בכך כדי לערער את הביטול רשות, שהרי בין כך ובין כך אנו יודעים שאין לו חלק ברשות השכן, ומדובר בהשאלת רשות בלבד. אם כן, טוען ר"י, נמצא שהביטול רשות פועל היתר טלטול בחצר כמו העירוב ממש וזה דבר שלא ייתכן.

מסיבה זו פוסק ר"י שלא ייתכן שיותר לבטל רשות באופן מלא כך שהטלטול יותר לגמרי, והעצה היא, שאם יש לאותו בית (שאת רשותו רוצים לבטל) חדרים נוספים, ניתן לבטל את הרשות ממרכז הבית אך לא מהחדרים שבו, ומכיוון שבאופן כזה הביטול רשות אינו מועיל כמו העירוב חצירות, אין בעיה הלכתית לעשות "ביטול רשות" כזה.

• חכמי התוספות סוברים, שפסקו של רש"י הוא הנכון. על טענתו של ר"י שלא ניתן לערער את ביטול הרשות על ידי הוצאת כלים מבית לבית ואם כן הביטול רשות שווה בכוחו ההלכתי לעירוב - דבר שלא ייתכן כי "אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי" הם משיבים כי לא נכון הדבר; אלא, אם האדם יחזור ויוציא כלים פרטיים שלו, לאחר שהוציאם לרשות השכן, וחזר והכניסם לבית, הוא מראה בכך שלא יבטל באמת את רשותו, ואם כן מדובר ב"ביטול רשות" לא מושלם, לגיטימי, שאינו מערער את תקנת העירוב.

• רבינו תם חלוק על פסקו של רש"י כליל. אך בשונה מר"י, יש לו ראיה נוספת לפסקו. רבי יוחנן ושמואל נחלקו בדין ביטול רשות מחצר לחצר, ובמפתיע אינם מזכירים כלל את ההלכה על ביטול רשות מבית לבית. לא ייתכן ששני אמוראים אלו לא יזכירו את המושג "ביטול רשות מבית לבית" הנושק ל"ביטול רשות מחצר לחצר", לו רק היה קיים מושג כזה, וממילא הרי לנו הוכחה שלא קיים מושג כזה.

הסיבה לכך שלא קיים היתר כזה לפי שיטת רבינו תם, שווה לזו שהסביר ר"י, כי תקנת ביטול רשות מבית לבית עלולה לערער כליל את תקנת עירוב חצירות, ולבסוף יבואו אנשים לטלטל ללא ביטול כלל‏^[4].

הערות שוליים