בית משפט בהלכה

ההלכה היהודית באמירה המפורסמת 'דינא דמלכותא דינא' הכירה למעשה בסמכות של המלכות או של ממשל דמוקרטי לחוקק חוקים מחייבים ולענוש את מי שעובר עליהם, ומכאן נפתח דיון חשוב האם בית משפט הוא הגורם המוסמך לפרש את חוקי המלכות או הממשלה, והאם בית משפט יכול לחדש חקיקה שיפוטית.

דינא דמלכותא דינא[עריכה]

ידועים דברי האמורא שמואל 'דינא דמלכותא דינא' (ובתרגום לעברית: דין - המלכות - דין), אפילו לשון האימה מתייחס לשלטון מלכותי, הסכמת הפוסקים‏^[1] שהלכה זו נכונה גם בממשל דמוקרטי, ועל כן החוקים שנחקקים בבית המחוקקים מחייבים מכח דינא דמלכותא דינא.

פרשנות בתי המשפט גבוה[עריכה]

אמנם בהרבה מהחוקים יש צורך בפרשנות לחוק, ופרשנות זו נקבעת ע"י בתי המשפט, ויותר מכך פעמים רבות המחוקק משאיר מרווח פסיקה לשופט להתאים את החוק למציאות המשתנה הנקרא 'שסתום' משפטי ויש לדון האם לבתי המשפט יש כח דינא דמלכותא דינא וממילא גם פרשנותם בחוק בכלל דינא דמלכותא דינא, או שרק למחוקקים נמסר כוח דינא דמלכותא דינא ואין בפרשנות בית המשפט משום דינא דמלכותא דינא.

הנידון ההלכתי שייך בבית משפט עליון שהפרשנות שלו לחוקים מחייבת את שאר בתי המשפט לדון על פיה, אבל ערכאות נמוכות שפסיקה של בית המשפט אחד אינה מחייבת את בתי המשפט האחרים, לא שייך לומר שהפרשנות שלהם בחוק מגדירה את החוק שמעתה ואילך פרשנותם מחייבת כחוק עצמו שיש לו תוקף הלכתי של 'דינא דמלכותא', שהגם שהמלכות נתנה להם סמכות לשפוט ע"פ הבנתם בחוק, היא לא קבעה את פרשנותם כהגדרת החוק.

ולדוגמא: במדינת ישראל תקדים של בית משפט עליון, מחייב את בית משפט המחוזי, ולמטה מהם, וגם אם השופטים כולם משוכנעים שבית המשפט העליון טעה בפרשנות החוק, אינם יכולים לעשות מאומה, אבל תקדים של בית משפט מחוזי רק 'מנחה' בית משפט מחוזי מגביל או בית משפט שלום, ואם השופטים חושבים כי טעה בית המשפט מחוזי הם פוסקים כדעתם.

היחס לפרשנות בתי המשפט תלוי במקור הסמכות של הממשל[עריכה]

הראשונים נחלקו במקור הסמכות ההלכתי של המלכות, לדעת כמה מהראשונים‏^[2] דינא דמלכותא דינא משום שקרקע הארץ עומד תחת הבעלות של המלך, ומכיון שגם בממשל דמוקרטי קרקע הארץ עומד בעלות של כללות בני מדינה, הדבר מהווה סיבה ראויה לקבוע שהשהיה בתחומי הארץ מחייבת שמירה על חוקי המדינה להם הסכימו בני המדינה, וכיון שלפי כללי הדמוקרטיה לה הסכימו בני המדינה יש כוח לבית המשפט לפרש את החוקים, יוצא שבית המשפט הם שליחי הממשלה לקבוע פרשנות לחוק.

הדבר פשוט עוד יותר לדעת הפוסקים‏^[3] שמקור הסמכות שהעם מקבל על עצמו את המלך או הממשל כסמכות לחוקק חוקים לבני המדינה, שאם המלך או הממשל קובע בחוק שבתי המשפט יהיו מוסמכים לפרש את החוק, שיש תוקף הלכתי מחייב גם לפרשנותם.

הרשב"א בתשובה כותב זאת בפירוש, שהמלכות יכולה בהלכה של דינא דמלכותא דינא להאציל סמכויות לפקידים ממונים, וזה לשונו:

השאלה מתחדדת דווקא לשיטת הסוברים‏^[4] שמקור הסמכות של החוק בקבלה של החוק עצמו, שבני המדינה מכירים בכך שמדינה זקוקה למערכת חוקים סבירה כדי להתקיים והם מקבלים על עצמם את דיני המלכות, ואם כן יש לבדוק האם הציבור מקבל על עצמו גם את הפרשנות של בתי המשפט, או שהוא מקבל על עצמם דווקא את חוקי המחוקקים שהם נציגי העם, ולא את פירוש החוק עפ"י בתי המשפט שנבחרים על ידי וועדה ציבורית ולא באופן ישיר על ידם.

אין דינא דמלכותא בדיני הערכאות[עריכה]

בשו"ת הרשב"א‏^[5] כתב שאין דינא דמלכותא בדינים שמתקנים הערכאות שאינם הדינים שתוקנו על ידי המלכות: "כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין, אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין, שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל, וכבר בא לידי ואמרתי כן". ועל פי זה כתב הרב מנשה קליין ‏^[6] שכתב שאין בפרשנות בתי המשפט משום דינא דמלכותא דינא.

אך בספר דינא דמלכותא‏^[7] כתב שדברי הרשב"א נאמרו במציאות של ימי הביינים שבה דנו הערכאות לפי קודקס דינים שנכתבו על ידי חכמי המשפט, ולדינים אלו לא היה שום שייכות עם המלכות, והיו גם דינים שכל מלך היה מחדש בארצו מכח מלכותו. ולכן בדינים שדנים על פי הקודקס המשפטי שכלל לא נתקנו על ידי המלכות לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא, אלא רק בדנים שנחקקים על ידי המלכות. אך בדינים שהמלך מחדש והוא מעמיד שופטים, הרי שסמך על פרשנותם לקביעת גדרי החוק.

פרשנות בית משפט רגיל[עריכה]

ההלכה ש'דינא דמלכותא דינא' אינה מתירה לבעלי הדין לדון בבתי המשפט (בהלכה-ערכאות של גויים), אלא רק מנחה את בתי הדין ההלכתיים לקבל את הסמכות של חוקי המלכות, כאשר מגיע לבית הדין שאלה משפטית ההיגיון הפשוט היה מורה שיש להם לפנות למומחי משפט ולקבל את דעתם, אלא שהפוסקים‏^[8] כתבו שהגם שבדין פשוט יש לקבל את ההסבר של מומחי משפט, כאשר יש וויכוח (או מקום לוויכוח) בשאלה המשפטית, ההכרעה אינה נתונה בידי מומחי משפט, או אפילו בידי בתי משפט רגילים שהפסיקה שלהם אינה מחייב את שאר בתי המשפט, אלא נתונה לשיקול דעתם של הדיינים, שכמובן יתייעצו לפני כן עם מומחי המשפט. בספר דינא דמלכותא‏^[9] ביאר את ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו, כי הכוח לקבל את כל ההכרעות הנוגעות בדין נמסר רק לדיינים שנבחרו לשמש בדין זה, אבל אדם אחר אפילו הוא מומחה גדול אינו יכול לקבל הכרעות כאשר יש מקום לספק, ולכן את ההכרעה צריכים לקבל דווקא הדיינים שמונו להכריע בדין זה.

המהפכה החוקתית לאור ההלכה[עריכה]

במדינות שיש בהם 'חוקה' שקובעת את עקרונות היסוד של השיטה משפטית, כל החוקים כפופים שלא לעמוד בסתירה לעקרונות היסוד שנקבעו בחקיקה, ובתי המשפט מוסמכים לבטל חוק יסוד על פי החוקה של המדינה, כמובן שפעמים רבות יש מקום לדון האם חוק מסוים מוגדר כמנוגד לחוקה, במדינות רבות ממנים לשם כך בית משפט לחוקה הצורך בזה הוא מחמת חומרת הפגיעה ביסוד של הדמוקרטיה שהחלטות מתקבלות על ידי נבחרי העם, ולא לפי שיקול הדעת של כמה שופטים שדנים לפי השקפת עולם שפעמים רבות לא מייצגים את דעת העם.

במדינת ישראל שהתושבים באים מזרמים ועדות שונות לא הצליחו עד כה לקבוע חוקה, אך החלו לחוקק חוקי יסוד מהם קיוו ליצור בסיום התהליך חוקה לישראל, אך לאחר חקיקה של שני חוקי יסוד סבר השופט אהרן ברק שיש לראות בחוקי יסוד אלו חוקים הקובעים את העקרונות של המשפט הישראלי, וניתן מכוחם לבטל חוקים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם חוקים אלו. הכרעה זו קיבלה את השם המהפכה החוקתית, אך משפטנים אחרים‏^[10] סברו שהכנסת כלל לא התכוונה לחוקק את שני החוקים האלו בתפקיד של 'חוקה', ואין לבית המשפט סמכות משפטית לבטל חוקים של הכנסת.

מבחינה הלכתית כיון שיש ספק האם אכן ניתנה לבית המשפט סמכות זו, נוצרת בעיה שכן כאשר יש ספק בסמכות אין יכולת להכריח אזרח להתנהל לפי דעת חלק מהמשפטנים, כי במקרה של ספק יש לנהוג לפי הכלל הידוע ש'המוציא מחברו עליו הראיה'. וההכרעה המשפטית שהם קיבלו שיש להם סמכות אינה מועילה מבחינה הלכתית, והגם שבית המשפט רשאים לקבל החלטות שיפוטיות וכך הם עושים בכל נושא, זה בנושאים שהסמיכו אותם לדון ולהכריע, אך כאשר יש שאלה בעצם הסמכות, לא ניתנה להם הזכות לקבל הכרעה שהם בעלי סמכות, לצורך הכרעה יש לחזור לבית המחוקקים ולבקש האצלת סמכות.

אקטיביזם שיפוטי לאור ההלכה[עריכה]

כמו כן בשנים האחרונות החל בית המשפט בהתערבות רבה בהתנהלות הממשלה הנבחרת של העם (אקטיביזם שיפוטי), בטענות של חוסר סבירות או של אי עמידה בחוקי יסוד, החלטות בית המשפט ניתנה פעמים רבות כאשר משפטנים אחרים סברו שהחלטת הממשלה כן עומדת במבחן הסבירות ואינה מנוגדת לחוקי יסוד, התנהלות ממושכת זו הביא למצב שרבים סבורים שבית המשפט חורג מהסמכות שניתנה לו, וכי אין לבית משפט להתערב בהחלטות ממשלה רק כאשר ברור לגמרי שהחלטותיה ומעשיה מנוגדים לחוק, ולא כאשר יש מקום לשיקול משפטי שונה, כמובן שהבעיה השיפוטית מתחילה רק כאשר יש קבוצה ניכרת של משפטנים מוערכים שמכרים בלגיטימיות החוקית של החלטת הממשלה.

מבחינה הלכתית בית המשפט יונק את הסמכות שלו כל הזמן רק מהשליחות של העם על ידי הממשלה, ולכן אם בית המשפט חורג בשליחות מהסמכות שנמסרה לו, נוצרת בעיה שהוא מאבד את הסמכות ההלכתית שלו שמכוח ההלכה 'דינא דמלכותא דינא'‏^[11].

קישורים חיצונים[עריכה]

הרב דוד שלמה שור ספר דינא דמלכותאירושלים תשע"ז

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים