בני אפרים

בני אפרים מוזכרים בהקשר ליציאת מצרים הן בפרשת בא והן בפרשת בשלח. הם מוזכרים בתנ"ך במקומות אחדים ופרשני המקרא מנסים להסביר באמצעותם את הפער של 30 שנה של השהייה במצרים: 430 שנה במקום 400 שנה. וכך כתב הרמב"ן: "בני אפרים" עמדו לצאת אחרי 400 שנה שהסתיימו בשנת 2,428 לבריאה והם לא ידעו כי בגלל החטאים של בני ישראל במצרים, הגלות התארכה ב-30 שנה.

בספר דברי הימים מוזכר האירוע :" וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" ^[1] ורש"י מבאר:"בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ"

הטעות בחישוב הקץ[עריכה]

בדף שבועי של אוניברסיטת בר אילן בנימין סלנט במאמרו ולא נָחָם א-להים דרך ארץ פלשתים ^[2] מציג את הסוגיה. תחילה הוא מביא את הנוסח הנרחב והמפורט של המדרש נמצא במדרש רבה על ד"ה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים - למה ? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא.

ולמה נהרגו ? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים, וטעו ל' שנה, שנאמר: ^[3] בני אפרים נושקי רומי קשת, לולי שטעו לא יצאו.

מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו אפרים ? שנאמר: ^[4] ואפרים להוציא אל הורג בניו והרגום פלשתים, שנאמר: ^[5] ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת (ראו לעיל) ,והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

למה הדבר דומה ? למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה.

מה עשה ? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר: (ישעיה סג, ב) מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים. " ^[6]

מצרים הרגו אותם[עריכה]

גירסה אחרת מוצגת באגרת תימן של הרמב"ם , אולי כדי להרתיע את יהודי תימן מהסיכונים שבחישובי הקץ: "כאשר שלמו ארבע מאות שנה למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים מקצת ישראל שלושים שנה לפני שעמד משה, וחשבו שכבר שלמה הגלות, ונשמדו והרגום המצרים, ונתחזק שעבודם".^[7]

אם נסתמך על גרסאות : ילקוט שמעוני, פרקי דרבי אליעזר, ומסקנת הרמב"ם שהמצרים הם שהרגו את בני-אפרים שיצאו ממצרים בטרם עת. בנימין סלנט מעלה את ההשערה שאולי עשויה לפתור במעט את חידת מותם של בני-אפרים. כידוע, העדות האפיגרפית היחידה מאותם ימים שמזכירה את השם ישראל היא אסטלת מֶרנְפְּתַח - כתובת הנצחה שנועדה לפאר את מבצעי מרנפתח.[6] מרנפתח הוא יורשו של רעמסס השני, ולדעת חוקרים רבים, בימיהם (במאה ה-13 לפנה"ס) התרחשה יציאת מצרים. השורות האחרונות של הכתובת נוגעות לאזורינו:

נבוזה כנען בכל רע/ נשבתה אשקלון נתפשה גזר/ ינועם היתה כלא היתה/ ישראל הושם זרע אין לו/ היתה חארו כאלמנה מפני מצרים/ כל הארצות כולן שקוט שקטו/ כל אשר נדד הוכנע על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה.

לסיכום, גורלם של בני אפרים נחרץ בשל טעותם בספירת קץ עבדותם. אך קיימת האפשרות שהמצרים הרגום.

נבואת העצמות היבשות[עריכה]

במסכת סנהדרין מנסים חז"ל למצוא הסבר ל"חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל (פרק ל"ז). אחד ההסברים קושר את התופעה ל"בני אפרים" וכך נאמר בתלמוד:

"אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ (של יציאת מצרים) וטעו (שלא היה להם למנות גזירת 'ועבדום וענו אותם' אלא משנולד יצחק, דהא כתיב ^[8] 'כי גר יהיה זרעך' - זה יצחק, דכתיב ^[9] 'כי ביצחק יקרא לך זרע' והם מנו משעת הדיבור לאברהם.

ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק - טעו בני אפרים , (ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו ? שנאמר ^[10] ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו [כא] וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ [כי ירדו לקחת את מקניהם] וכתיב ( כב) ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.

גבי ברזלי בעלון פרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן על הנושא: מתים שהחי יחזקאל רואה בכך " סיפור המוזר ... על בני אפרים בן יעקב שנהרגו על ידי פלשתים מגת בארץ כנען, הוא נקודת האחיזה של מדרש זה בכתובים, והשימוש בשמו של אפרים, אבי השבט, המתאבל על צאצאים מדור שביעי או שמיני אחריו".

והוא מציין מטרה חינוכית של המדרש והוא העיסוק בבני אפרים שדחקו את הקץ, נהרגו וקמו לתחייה, בא ללמד עניין עקרוני יותר אשר העסיק את חז"ל. עניין עקרוני זה מוצג טוב יותר בווריאציה אחרת של אותו מדרש, המופיעה בילקוט שמעוני ^[11]

ר' אליעזר אומר: כל אותם שנים שהיו ישראל יושבים במצרים היו בני אפרים יושבים בטח שאנן ושלו, עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם. בגאות לבו, שהם מזרע המלוכה, ושהם גבורי כח במלחמה. עמדו ולקחו בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים ועמדו המצריים והרגו כל גבוריהם. המסורת מציגה אותם כגאוותנים שאין להם חלק בסבל של עם ישראל, אלא הם 'יושבים בטח שאנן ושלו'. נון, אביו של יהושע עבד משה, מתואר כמי שנטל גדולה לעצמו שלא בצדק, הכשיל את בני שבטו וגרם למותם. דחיקת הקץ איננה מופיעה כטעות תמימה שנעשתה מתוך כוונה טובה, אלא כמרד נגד אלוקים.

והתוצאה המדרש הידוע בו נקשר המדרש על בני אפרים לביקורת הקשה שמתחו חכמים על חישובי קצים ודחיקת קצים ^[12] : ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה. אם כן למה מלך המשיח בא? לקבץ גליותיהן של ישראל. רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו. ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים. הה"ד: 'בני אפרים נושקי רומי קשת' (תה' עח, ט) ... מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו, על שעברו על הקץ ועברו על השבועה.

פרק ע"ח בספר תהילים כתב על כך בבהירות הוא מתאר את בני אפרים כחוטאים: "בני-אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב. לא שמרו ברית א-להים ובתורתו מאנו ללכת. וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם" (ט-יא). אין במדרש זה כל סימפטיה למעשיהם של בני אפרים והם נשפטים בו בחומרה.

והסיכום האקטואלי:"המשפט הקשה שפסקו חכמים על דוחקי הקץ, נובע, ככל הנראה, מהכישלון הנורא של מרד בר-כוכבא, שהחל מתוך תחושה משיחית עזה שהנה בא זמן הגאולה, והסתיים בהרס מוחלט של ארץ יהודה ובמותם של כמיליון וחצי יהודים.

סוף נורא זה הוא שהביא את חז"ל לנסח את ארבעת השבועות, ולהאיץ ביהודי התפוצות שיתאזרו בסבלנות וימתינו לביאת המשיח. כאן נסגר המעגל, שכן גם סופו של חזון העצמות היבשות תולה את הגאולה במעשיו של הא-ל בלבד ^[13] .

הערות שוליים[עריכה]