בריכות שלמה
|
|
ברכות שלמה הן שלוש בריכות, לאגירת מים, היום, לרוב ריקות, 4 ק"מ דרומית מבית לחם בדרך לגוש עציון. כל אחת מהבריכות מכילה עשרות אלפי קוב מים. נאה במיוחד היא הברכה השלישית, התחתונה. הברכות קרויות בשמו של שלמה המלך, בהתאם לפסוק מספר קהלת, : "עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם--לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קהלת ב', ה'-ו'
קיבולת הבריכות בהיותן מלאות הגיעה ל 288,000 מטרים מעוקבים. כמות זה נאגרה מדי שנה לקראת הזרמתה לירושלים בחודשי הקיץ. [1]
תולדות הבריכות[עריכה]
הבריכות נבנו בימי בית שני. יוסף בן מתתיהו מזכיר את המעין ואת התעלה המובילה את המים לירושלים ןכך הוא כותב: "ופילטיס התקין צינור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות ומשך את ראשית הזרם ממרחק מאתים ריס. אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגד שיפסיק את המעשה שבכוונתו לעשות".
יש סברה המקדימה את בניית הבריכות לתקופה החשמונאים או לכל המאוחר בימי הורדוס, כאשר מספר עולי הרגל גדל בעקבות בית המקדש שנבנה מחדש ונחשב לאחד המבנים המפוארים . מספר רב של מבקרים עורר את הצורך להגדיל את אספקת המים לעיר.מערכת אמת המים, דרך בריכות שלמה, סיפקה לירושלים, לפי אומדן 60 מ"ק לשעה. [1]
צבי אילן סבר כי הבריכות נבנו בתקופת הקיסרות הרומית, בסוף המאה ה-2 [2]. כנראה לאור המימצאים של מבנה נקבת המים (ראו להלן).
ייתכן כי הבריכה השלישית , התחתונה נבנתה במשך התקופה הממלוכית, אולי בימי הקיסר בייברס. שהרי בהמאה ה-10 מתאר הגיאוגרף המוסלמי אל-מוקדסי רק שתי בריכות ואילו הנוסע פליכס פאברי כבר ראה בהמאה ה-15 שלוש בריכות.[1].
מבנה הבריכות[עריכה]
אברהם משה לונץ [3] מתאר את המעיין העיקרי במקום, המכונה עין סֶלִי, כנראה עין עיטם המקראי ואת שלושת הבריכות. המעיין הוא מהסוג של מעיין חתום. הוא נובע כמאה שמונים צעדים ממערב המבצר. וכך מתאר לונץ: "באחת השדות מבוא צר היורד להמעין, בעשרים ושש מעלות נרד למעיין. ראשונה נבוא לחדר מקורה, וממנו לצד ימין לתא קטן, אשר בקצהו מבצבצים המים. הם מתאחדים באגן מלא מים זכים ויפים, והמים יורדים דרך תעלה לבור חצוב אצל הבריכה הראשונה" היא הבריכה העליונה של בריכות שלמה.
"שלושת הברכות אינן בקו ישר, השניה רחוקה מהראשונה 49 מטר והשלישית מהשניה 48 מטר וכל אחת נמוכה מחברתה בערך של שש מטר. גודל הבריכה הראשונה: אורך - 116 מטר, רוחב למעלה: 69.70 מטר ולמטה 71.80 מטר ועומקה בקצה התחתון 7.60 מטר. חלק מהבריכה חצוב בסלע והנשאר בנוי באבנים. בדרום - מערב הברכה, יש מדרגה לרדת לתחתיתה.
הבריכה השניה אורכה הוא 120 מטר, רוחבה: למעלה 80.48 מטר ולמטה 76 מטר ועמקה הוא 12 מטר. בריכה זו חצובה כולה בסלע. בשתי קצותיה מדרגות לרדת לתןכה. ודרך תעלה אשר בצד צפון- - מזרח ממנה יבואו אליה מי המעעין.
הבריכה התחתונה היא היפה בכולן: אורכה 177 מטר, רחבה למעלה - 45 מטר ולמטה - 63 מטר. עמקה יגיע ל-15 מטר. לציה חצובה בסלע וחציה בנוי אבנים. גם בה מדרגות בשתי קצותיה. ובקצה הדרומי מקום לכניסת מי גשמים. כותלה המזרחי בנוי מאבני גזית גדולות בתבנית מדרגות. ובו יש תא קטן ממנו יצאו המים לירושלים".
עין ואדי ביאר[עריכה]
מלבד מי גשמים שנאגרו בבריכות ןהמים ממעיינות הסביבה, הרי המקור העיקרי למים בא ממעיין "עין ואדי ביאר" -היום ליד אפרת. הקטעים של מוביל המים מהמעיין עד בריכות שלמה מצביעות על מאמץ מיוחד שהושקע בבניתן. המסלול הוא מורכב: תחילת המוביל הוא במנהרה חצובה, בהמשכו לעיתים המוביל הוא מעל האדמה ולעיתים הוא במנהרה תת-קרקעית, ובכל מקרה בשיפוע, אשר יאפשר למים להגיע בצורה טבעית לבריכות שלמה.
"תוואי האמה הקצר – 4.7 ק"מ, הושג על ידי חציית ההרים במנהרות ארוכות שניכרו בעזרת פירים אנכיים או אלכסוניים. סך הכל נמצאו באמה זו 23 פירים, שהעמוקים בהם מגיעים לעומק של 33 מטרים" [1].
שרידי אמת המים מבריכות שלמה לירושלים נמצאו בבית לחם, ליד "ארמון הנציב" בירושלים ואפילו ליד חומות העיר העתיקה ליד הדרך המכונה "כביש האפיפיור". "על חלק מחוליות צינור זה נחקקו כתובות לטיניות של מפקדי גדודים מהלגיון העשירי פרטנסיס. כנראה שאלה שמות המפקדים האחראים על בניית קטעים אלה של האמה . מכאן ההנחה המקובלת כי הצינור והאמה הוקמו על ידי חיילי הלגיון העשירי במרוצת שהייתם בירושלים בהמאה ה-2 [1].
השימוש בבריכות במאה ה-20[עריכה]
בשנת 1924 שלטונות המנדט הבריטי שיקמו את הבריכות ואת הנביעות המזינות אותן. המנהרה הארוכה ואדי ביאר נוקתה ובקצהו הוקם סכר לאגירת מי גשמים. בעזרת מתקן וויסות מיוחד המים הוזרמו לבריכות.
" באחד החורפים ניתן היה לראות את פעולת הסכר פעמיים.בפעם הראשונה האגם שנוצר מאחורי הסכר התרוקן במשך כ-48שעות ומילא את הבריכה העליונה בכ-3 מ'. בפעם השניה האגם התמלא שוב, ומילא את הבריכה העליונה והתחתונה עד למכסימום, ועוד נותרה כמות מים ניכרת לבריכה התחתונה. יש לזכור כי אגם מלאכותי זה לא היה קיים בתקופה העתיקה, ואין שלחזר את פעולת האמה העתיקה ע"פ פעולתה בתקופת המנדט[1]"
בשנת 1924 ירושלים החלה לקבל מים מעין פרה והחל משנת 1934 ממעיינות ראש העין גם אז המשיכו המעיינות ובריכות שלמה לשמש מקור מים חשוב לירושלים. ירושלים המזרחית קיבלה מים ממקורות אלו עד מלחמת ששת הימים.
היום המים משמשים להשקיה לחקלאי הכפר הערבי "ארטס".
המצודה[עריכה]
בין הכביש, העובר ליד הבריכה, לבין הבריכות, יש שרידים למצודה חרבה , המכונה "קַלַעַתּ אִלְבּוַּראךְּ" (מבצר הברכות) על שם שלושת הברכות הסמוכות לו. לפי הכתובת הערבית, החרוטה מעל הכניסה, המצודה נבנתה בשנת 1617. בונה המצודה היה סולימאן הראשון.
המצודה נבנתה לעגן על חושבי בית לחם והכפרים אשר בסביבה מפני הבדואים. עד אמצע המאה ה-19 היו בה חיילים. רק לאחר סלילת הדרך לחברון, המצודה נעזבה ונחרבה [4]
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מבט כללי 1900 - 1926
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
בריכות שלמה 1900 - 1926
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
בריכות שלמה 1968
הערות שוליים[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מים בירושלים האמות, תלפ"ז נט - מינהל קהילתי על שם שאלתיאל - מאמר מקיף בנושא
- עוד על אמת הביאר באתר מרכז לימוד וסיור סוסיא
לקריאה נוספת[עריכה]
- א.מ. לונץ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, המקור: הוצאת המחבר, תרנ"א. - הדפסה חדש עם הקדמה: הוצאת ספרים אריאל, 1979
- צבי אילן, משוט בארץ - טיולים באזורים המשוחררים, תרבות וחינוך - תל אביב, 1967- עמ' 123