ברירה
|
|
הגדרה[עריכה]
מעשה שנעשה בהווה ואינו מבורר עדיין, חל ע"פ מה שיתברר בעתיד (הסוגיות בגיטין כד:, ערובין לו:, ביצה לז: ועוד, האריך בדין זה המידות לחקר ההלכה כב).
בדיני חלויות שונות, כגון לשמה בגט (גיטין כד:), ערובי תחומין (ערובין לו:), חלוקת ירושה (גיטין כה.), הפרשת קרבנות (ערובין לז.), מינוי לפסח (גיטין כה.), הפרשת תרומה (ערובין לז:), הכנת מוקצה (ביצה י.).
לדוגמא, מי שיש לו שתי נשים ואמר לסופר כתוב גט לשם זו שתצא בפתח תחילה - הגט נכתב בהווה ואינו מבורר עדיין לשם איזו אשה, ואנו רוצים שיחול ע"פ מה שיתברר בעתיד איזו אשה תצא בפתח תחילה (גיטין כד:).
דוגמא נוספת: המניח שני ערובי תחומין בערב שבת, אחד במזרח ואחד במערב, ואומר אם יבוא רבי בשבת למזרח ערובי למזרח ואם יבוא למערב ערובי למערב - הערובין מונחים בהווה ואינו מבורר עדיין איזה מהם יחול, ואנו רוצים שיחול ע"פ מה שיתברר בעתיד להיכן יבוא רבו (ערובין לו:).
החולקים בדין זה - האם יש ברירה או אין ברירה - הם תנאים ואמוראים רבים בכמה וכמה סוגיות (גיטין כד:, ערובין לו:, ביצה לז: ועוד), וחלקם מחלקים שבמקרים מסוימים יש ברירה ובמקרים אחרים אין ברירה:
- בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה (רבי אושעיא, ביצה לח.[1] ).
- בדינים קלים יש ברירה ובדינים חמורים אין ברירה (דעת בית שמאי ע"פ הירושלמי ביצה א-ד (ה:) לפירוש קרבן העדה שם ד"ה ומשני)[2].
- תולה בדעת אחרים יש ברירה ותולה בדעת עצמו אין ברירה (אביי, גיטין כה.).
- בדבר שבוודאי יתברר יש ברירה ובדבר שלא ודאי שיתברר אין ברירה (תוס' גיטין כה: (ד"ה רבי יהודה) בדעת רבי יוסי, והרמב"ן שם סוף ע"א לא מחלק).
- אם התנה יש ברירה ואם לא התנה אין ברירה (תוס' ערובין לז. (ד"ה דברי) בדעת רבי מאיר ורבי יהודה).
דינים דומים: המידות לחקר ההלכה (כב-ב,ג) כתב שדין ברירה קרוב לדין כל העומד (כגון כל העומד לזרוק כזרוק דמי (לרבי שמעון, וחכמים חולקים)), אך אינם שווים, ויש ביניהם שני חילוקים:
- בכל העומד מוכיחים את הבפועל מהבכח (העומד לזרוק נחשב כאילו הוא זרוק), אך בברירה הוא להיפך, שמוכיחים את הבכח מהבפועל (כיוון שהפריש את הלוגין האלה מוכח שהם עמדו לכך מראש).
- בכל העומד אנו יודעים מראש מה יהיה הבפועל (אנו יודעים שיש מצווה לזרוק את הדם), אך בברירה אנו מסתפקים מהו הבכח, דהיינו מה עתיד להיות. (בחילוק בין ברירה לבין אגלאי מילתא למפרע, כגון בעל חוב למפרע הוא גובה (לאביי, ורבא חולק) - ביאר המידות לחקר ההלכה (כב-עו) שבלמפרע העתיד פועל על העבר, ובברירה העבר פועל על העתיד. בחילוק בין ברירה לבין תנאי יש כמה וכמה שיטות, ונפרטם לקמן בסעיף "תנאי").
מקור וטעם[עריכה]
מקור הדין שיש ברירה (לדעה שסוברת כך) הוא מסברא, כמו הדינים הדומים לברירה - כל העומד, הואיל וראוי. ולא מצינו שאחד מהתנאים או האמוראים שסובר שיש ברירה יביא ראיה מפסוק או מהלכה למשה מסיני (המידות לחקר ההלכה כב-א).
בביאור הדעה שאין ברירה נחלקו הראשונים האם הדין לא חל כלל (ר"י בתוס' גיטין עג: ד"ה תנא, הפירוש הראשון בתוס' ערובין לז: ד"ה אלא מעתה), או שחל ספק (רש"י חולין יד. ד"ה אוסרין - חל ספק, מהר"י בתוס' ערובין שם. והמידות לחקר ההלכה כב-ה חידש שזו גם מחלוקת תנאים בירושלמי גיטין ריש פרק ג). לדוגמא, האומר "שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה מעכשיו" - האם התרומה לא חלה כלל, או שהיא חלה אלא שהיא מעורבת בחולין, ולא נוכל לברר מה התרומה ומה החולין.
יוצא אפוא שיש שלוש שיטות יסודיות בדין ברירה:
- יש ברירה - התרומה חלה, ולאחר מכן יפריש את שני הלוגין ועליהם תחול התרומה למפרע, והשאר הן חולין גמורים.
- אין ברירה וחל ספק - התרומה חלה אלא שהיא מעורבת בחולין, ולא נוכל לברר מה התרומה ומה החולין.
- אין ברירה ולא חל כלל - התרומה לא חלה כלל, ונשאר טבל.
ונבאר את טעמה של כל דעה:
טעם הדעה שיש ברירה אינו שהדבר כבר מבורר (בפועל) בהווה, שהרי זה אינו (המידות לחקר ההלכה כב-א), אלא ביארו ראשי הישיבות (שערי יושר ז-יח ד"ה ואפשר, קובץ שיעורים ביצה לה, המידות לחקר ההלכה כב-ג) שטעמו הוא שהדבר עומד לכך (בכח) כבר בהווה שכך עתיד להיות, והעתיד (הבפועל) יוכיח למפרע מה היה עומד לכך בהווה. אמנם הגרנ"ט (גיטין פב ד"ה ובביאור) ביאר שהדבר לא עומד לכך בהווה, אלא שכיוון שיתברר בעתיד - חל כבר בהווה.
בטעם הדעה שאין ברירה וחל ספק ביארו שהדבר עומד לכך כבר בהווה שכך עתיד להיות (בכח), אך אפשר שישתנה בעתיד, וא"א להוכיח למפרע מהעתיד (הבפועל) גיטין סימן פאנוס' עירבוין היא חלה אלא שהיא מעורבת בחולין, ולא נוכל לברר מה התרומה ומה החולין מה היה עומד לכך בהווה (קובץ שיעורים ביצה לה, המידות לחקר ההלכה כב-ד).
בטעם הדעה שאין ברירה ולא חל כלל ביארו שאע"פ שהדבר עומד לכך (בכח) שכך עתיד להיות, זה שעומד לכך לא מועיל להחיל את הדין, שכדי להחיל דין צריך שהדבר יהיה בעולם (בפועל) (המידות לחקר ההלכה כב-ד, וכן משמע מהשערי יושר ז-יח ד"ה ואפשר). ויש מפרשים שדעה זו סוברת שהדבר לא עומד לכך (בכח) שכך עתיד להיות (קובץ שיעורים ביצה לה).
בדינים שונים[עריכה]
דרבנן ודאורייתא - יש דעות בגמרא (ביצה לח.), וכן הלכה, שבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא לא. בטעם החילוק בין דרבנן לדאורייתא נחלקו המפרשים לשתי שיטות:
- הר"ן כתב שהוא ספיקא דדינא האם יש ברירה או לא, ולכן מחמירים בדאורייתא ומקילים בדרבנן (וכן כתב המידות לחקר ההלכה כב-ח), והוסיף החזון איש (דמאי טז-ו ד"ה ומיהו (והביא שם את הר"ן)) שלפי זה במקרה שהברירה לחומרא - נפסוק שבדאורייתא יש ברירה, כדי להחמיר.
- הים של שלמה (הובא בחזון איש שם) כתב שאינו מדין ספק, אלא שמעיקר הדין אין ברירה, ולכן בדאורייתא אין ברירה אפילו אם הברירה היא לחומרא. ורק בדיני דרבנן הקלו חכמים לסמוך על ברירה (ומעין זה כתב השאגת אריה (צ בתחילתו ד"ה מיהו) שהיא קולא שהקלו חכמים לסמוך בשל דבריהם על ברירה, והוסיף שלפי זה הוא רק כשהברירה לקולא, אך כשהברירה לחומרא - נפסוק שאין ברירה בדרבנן, כדי להקל).
והוסיף החזון איש (דמאי טז-י,יא) שדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא, כגון תרומה בזמן הזה (לרמב"ם שהיא מדרבנן בזמן הזה), דינו כדאורייתא ואין בו ברירה.
דינים קלים ודינים חמורים - יש דעה מחודשת בירושלמי שמחלקת שבדינים קלים יש ברירה ובדינים חמורים יותר אין ברירה (גם בדרבנן), ולכן במוקצה בבעלי חיים שהוא חמור אין ברירה, ובשאר מוקצה יש ברירה (דעת בית שמאי ע"פ הירושלמי ביצה א-ד (ה:) לפירוש קרבן העדה שם ד"ה ומשני).
שותפין ותפוסת הבית (ירושה) - חקרו ראשי הישיבות האם זוהי בעלות אחת כוללת של כולם (כל השותפין או היורשין) על כל הנכס (וכל אחד בעלים על כל הנכס), או שכל אחד מהם הוא בעלים רק על חלק מהנכס[3]. וכל החקירה הזו שייכת רק לדעה שאין ברירה, אך לדעה שיש ברירה - כאשר יחלקו בעתיד יתברר למפרע מה היה חלקו של כל אחד, וא"כ פשוט שכל אחד בעלים רק על חלק מהנכס (קובץ שיעורים בבא בתרא תד בסופו).
לכו"ע יש ברירה[עריכה]
בסעיף זה נפרט מקרים שבהם לכו"ע (דהיינו לכל התנאים והאמוראים) יש ברירה (לפחות לחלק מהמפרשים):
כשיחול מזמן הבירור ולהבא - במקרה שאינו רוצה שהדבר יחול למפרע ע"פ מה שיתברר בעתיד, אלא שיחול רק מזמן שיתברר ולהבא, כגון שאינו אומר "מה שילקטו עניים במשך היום יהיה הפקר מעכשיו", אלא "מה שילקטו עניים במשך היום יהיה הפקר ברגע שילקטו", יש בזה שלוש דעות במפרשים:
- הקצוה"ח (סא-ה) הביא צד שגם במקרה זה צריך את דיני ברירה, ולא יועיל לדעה שאין ברירה (הוא תלה זאת במחלוקת הפוסקים) (והמידות לחקר ההלכה כב-לא חלק עליו וכתב שלכל הפוסקים אין צריך בזה דיני ברירה).
- רוב הראשונים והאחרונים כתבו שבמקרה זה אין צריך את דיני ברירה, ויועיל אפילו לדעה שאין ברירה (ריטב"א ישנים גיטין כה. ד"ה אמר אביי, שו"ת הרשב"א ח"ב ד"ה אבל מה, שאגת אריה צב (ד"ה ומכאן) וצג בתחילתו, נודע ביהודה מהדורא קמא אה"ע צא ד"ה ואעפ"כ).
- הנתיבות המשפט חידש עוד יותר מזה, וכתב שבמקרה שראוי לחול בזמן שיתברר - אפילו אם אמר מעכשיו יועיל (גם לדעה שאין ברירה), וכל מה שברירה לא מועילה (לדעה שאין ברירה) הוא רק במקרים שהדין לא יוכל לחול בזמן שיתברר, כגון השוחט את הפסח על מי שיעלה ראשון לירושלים (גיטין כה.), שבשעה שיתברר מי עלה ראשון כבר לא יוכל לחול המינוי, שאז כבר ישחט הפסח וא"א להימנות.
בקניית ממון אין דיני ברירה, וכל תנאי שבממון קיים אפילו תנאי שיש בו משום ברירה ואפילו לדעה שאין ברירה (חזון איש דמאי טז-יג בסופו, בלשון "והיה נראה מתוך זה", המידות לחקר ההלכה כב-נח). ואת הטעם לזה ביאר המידות לחקר ההלכה (שם), שבממון הוא בעל הדין, ובבעל דין אין דיני ברירה, שכשם שהוא יכול לקבוע את הדין ע"פ הגבלות שונות, כך יכול להחיל את הדין גם על דבר שאינו מבורר.
חיסרון ידיעה אינו תלוי בברירה ויועיל לכו"ע, כגון המניח שני ערובי תחומין ואומר "ערובי למזרח אם כבר בא החכם למזרח, וערובי למערב אם כבר בא החכם למערב", שהחכם כבר בא בזמן הנחת הערובין, ובעצם הדבר כבר מבורר, אלא שהאדם לא יודע להיכן בא (ערובין לו: ורש"י שם ד"ה א"ר יוחנן).
כשלא אכפת לאדם מה יתברר חידש העונג יום טוב (קסו) שהברירה תועיל לכו"ע (גם לדעה שאין ברירה).
לכו"ע אין ברירה[עריכה]
בסעיף זה נפרט מקרים שבהם לכו"ע (דהיינו לכל התנאים והאמוראים) אין ברירה (לפחות לחלק מהמפרשים):
בהפקר נחלקו הראשונים האם לדעה שיש ברירה נאמר ברירה גם בהפקר, וכשאדם זוכה בחפץ של הפקר הוברר הדבר למפרע שכבר מרגע שהופקר היה ברשותו של מי שיזכה (רש"י ביצה לט. ד"ה כרגלי הממלא), או שאין ברירה בחפצי הפקר (ריטב"א שם). וכדי לבאר את מחלוקתם ייסד המידות לחקר ההלכה (כב-כא) שברירה (וכן שאר דיני בכח) שייכת רק כשכבר קיים איזה דבר, אבל לא על העדר. ולפי זה נחלקו בגדר הפקר, שלרש"י הוא שייך לכל העולם, וא"כ הבעלות כבר קיימת, ושייך דין ברירה, אך לריטב"א הפקר אינו שייך לאף אחד, וא"כ אי אפשר לומר ברירה, כיוון שהוא העדר.
בתערובת חידשו התוס' (תמורה ל. ד"ה ואידך) שאם לא הוברר האיסור מתחילה שייך דין ברירה, ולדעה שיש ברירה יוכל ליטול מהתערובת ולברר שזהו האיסור, כגון שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה טלאים והשני נטל תשעה טלאים וכלב, שיוצא אפוא שבטלאיו של הראשון מעורב מחיר כלב (שאסור למזבח), אך לא הוברר האיסור מתחילה, ולכן יכול להוציא טלה אחד ולברר שהוא המחיר כלב, והתשעה הנותרים יהיו מותרים (ומה שא"א לעשות זאת בכל תערובת, כגון שנפלה חתיכת נבילה לתוך היתר, הוא משום ששם הוברר האיסור מתחילה, שקודם שנתערבו ידענו שחתיכה זו אסורה). והעונג יום טוב (לג ד"ה ע"כ) כתב שלא שייך לעשות ברירה בתערובת כלל.
כשהדבר כבר מבורר בהווה לא תועיל ברירה לשנותו (אפילו לדעה שיש ברירה), אלא ברירה מועילה רק בדבר שעדיין אינו מבורר בהווה. למשל, בשותפות בבהמה כבר מבורר בהווה שאין לכל שותף חלק כלל, כיוון ששני חצאיה ינקי מהדדי ואי אפשר לחלקה, ולכן לא שייך בזה ברירה, אלא רק בשותפות בקרקע, שיש לכל שותף חלק אלא שאינו מבורר (המידות לחקר ההלכה כב-קד בביאור הגמרא ביצה לז:, אך מביא אחרונים שביארו את דין ינקי מהדדי באופן אחר).
תנאי[עריכה]
תנאי דומה לדין ברירה, שהרי גם בו מבררים את ההווה (זמן המעשה) ע"פ העתיד (זמן קיום התנאי), כגון האומר לאשה הרי את מגורשת מעכשיו על מנת שאבוא תוך י"ב חודש, שמבררים האם הגירושין חלים עכשיו ע"פ ביאתו עוד י"ב חודש. ואעפ"כ תנאי אינו מדיני ברירה שהרי הוא מועיל גם לדעה שאין ברירה (חוץ מהרי את מקודשת לי מעכשיו על מנת שירצה אבא, שהגמרא כן תלתה תנאי זה בדין ברירה), ובחילוק בין תנאי לברירה יש ארבע שיטות (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
- שיטת רש"י (גיטין כה: ד"ה ולכי) ותוס' (שם ד"ה ולכי) שבתנאי בדעתו לקיימו ובידו לקיימו (שהרי רוצה לבוא בסוף י"ב חודש, וגם בידו לעשות זאת), אך בברירה אין בדעתו ובידו לקיימה (הכותב גט לשם איזו אשה שתצא בפתח תחילה - אינו תלוי בו מי מהן תצא ראשונה, ולכן גם על מנת שירצה אבא תלוי בדין ברירה, שהרי תלוי ברצונו של אביו ולא ברצונו שלו).
- שיטת הרמב"ן (גיטין כה. ד"ה תולה) והריטב"א (שם: ד"ה מה היא) שתנאי חל רק על דבר אחד (האשה המתגרשת), אך ברירה חלה על שני דברים (שתי הנשים שצריך לברר איזו מהן תתגרש). וביארו ראשי הישיבות (מערכת הקניינים טז ד"ה ובטעמא, שערי יושר ז-יח ד"ה ואפשר, המידות לחקר ההלכה כב-כד) שבשני דברים הספק על מה יחול, ולזה צריך ברירה, אך בדבר אחד ידוע על מה יחול, והספק רק האם יחול או לא, ולזה מועיל תנאי (והוסיפו הראשונים (הרמב"ן שם, והריטב"א שם ד"ה רשב"י) שתנאי התלוי ברצון, כגון הרי את מקודשת לי מעכשיו על מנת שירצה אבא, כן תלוי בדין ברירה אע"פ שהוא על דבר אחד).
- המידות לחקר ההלכה (כב-מא) חידש חילוק נוסף, שבתנאי אינו רוצה שהבכח יחשב כמו בפועל, אלא שמספיק לו הבכח (שמתכוון להתנות שאם עכשיו עומד להיות (בכח) שאחזור עוד י"ב חודש הרי את מקודשת), אך בברירה רוצה שהבכח יחשב כמו הבפועל, ולזה צריך את דיני ברירה (שהכותב גט לשם מי שתצא בפתח תחילה - כדי שיהיה לשמה צריך לדעת בפועל מי תצא תחילה, כדי לדעת לשם מי כותב).
- עוד חילק המידות לחקר ההלכה (כב-סה) שבכל תנאי המתנה הוא הבעל דין לעניין ההתנאה שהרי הוא זה שהתנה את התנאי, ובלעדיו לא היה צריך כלל תנאי, ובעל דין אין צריך דיני ברירה (משום שבעל דין יכול להחליט כרצונו גם בתוצאות שאינן מבוררות (שם כב-נג), וכמו שיכול לקבוע את הדין ע"פ הגבלות שונות (שם כב-נח)). אך בברירה אנו דנים כשאינו הבעל דין (למשל, בכותב גט לשם מי שתצא בפתח תחילה, הוא לא הבעל דין על דין לשמה, שאת דין זה צריך גם בלעדיו).
(והעיר עוד המידות לחקר ההלכה (כב-מא) שאת כל החילוקים בין תנאי לברירה צריך רק כשהתנאי הוא למפרע (הרי את מגורשת מעכשיו על מנת שאבוא תוך י"ב חודש), אך אם התנאי הוא מכאן ולהבא (הרי את מגורשת עוד י"ב חודש אם אבוא אז) - פשוט שאינו מדיני ברירה, שהרי בכל דין שיחול רק כשהדבר כבר יהיה מבורר אינו תלוי בדין ברירה[4]).
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ נאריך בזה לקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה דרבנן ודאורייתא.
- ↑ נאריך בזה לקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה דינים קלים ודינים חמורים.
- ↑ יש צדדים נוספים, וכן יש שחילקו בין שותפין ליורשין, הובאו בערך שותפין בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותה, ובערך תפוסת הבית (ירושה) בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותה.
- ↑ כדלעיל בסעיף "לכו"ע יש ברירה" ד"ה כשיחול מזמן הבירור והלאה.