ברכת וצויתי

ברכת התורה לשומרי שביעית כהלכה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית. ועשת את התבואה לשלש שנים".

הבטחת התורה היא, כי יהודי השומע בקול ה' ואינו זורע בשביעית באיסור, אין לו לחשוש שמא יהיה שרוי בשל כך במצוקת רעב. מובטח לו שיוכל לחיות ברווחה ובכבוד, וכי יבול השנה השישית יספיק לו עד אסיפת היבול של השנה השמינית.

לעומת הברכה לשומרי שביעית, מקלל הנביא ירמיהו את עוברי העבירה הזורעים וקוצרים בשביעית, באמרו: "כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו", ומפרש רש"י: "אשר יבטח באדם" - בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל; "ומן ה' יסור לבו" - שהבטיחו "וצויתי את ברכתי לכם".

יש אומרים, שהואיל ובזמן הזה שמירת שביעית היא מתקנת חכמים, אין "ברכת וצויתי" בתוקף. ברם, ה"חזון איש" דחה את דבריהם, ועל פי הכלל שבית דין של מעלה עושים כפי שגוזרים בית דין של מטה, הסיק שאף על פי ששביעית בזמן הזה היא מדברי סופרים, מכל מקום ברכת התורה לשומריה שרירה וקיימת, אלא שככל הבטחות התורה "אפשר שיגרום החטא לקפחה, והברכה אינה אלא לכל ישראל, אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חברו".