גט מעושה

גט פטורין, שנתנו הבעל לאשתו מתוך כפיה.

מי שחייב מן הדין לגרש את אשתו, ואינו רוצה לגרשה - בית דין כופים אותו עד שיאמר "רוצה אני", ויכתוב גט ויתן לאשתו. ואף על פי שמעיקרי הגירושין הוא, שאין אדם מגרש את אשתו אלא לרצונו, בכגון זה שכפו אותו בית דין עד שאמר "רוצה אני" - הגט כשר.

אולם, אם לא היה הבעל חייב מן הדין לגרש את אשתו, אלא שאנסוהו ישראל לגרשה, ואפילו בית דין כפוהו לכך, כגון שטעו בהוראתם, הגט פסול, ואסור לאשה להינשא בו. במקרה שגויים כפו את הבעל לתת גט לאשתו, אפילו אם היה ראוי לכופו לכך, הגט פסול.

כאשר חייב הבעל לתת גט לאשתו אלא שאין כוח בידי בית דין של ישראל לכופו לכך - רשאים בית דין לומר לגויים לכוף את הבעל לתת גט לאשתו, והם חובטים אותו ואומרים לו שיעשה מה שבית דין של ישראל מצווה עליו, עד שהוא מתרצה לתת את הגט, שבכגון זה אין הגויים אלא כמקל ורצועה ביד בית דין של ישראל ושליחים של בית דין הם, ואין מדקדקים בשליח החובט אם הוא ישראל או גוי.

כאמור, כשישנה הצדקה לכפות על הבעל לתת גט לאשתו - מלקים אותו בית דין עד שיאמר "רוצה אני", ויכתוב גט ויתן לאשתו. ואף על פי שאין אדם מגרש אלא לרצונו, ואילו גט זה נכתב וניתן באונס, מכל מקום הגט כשר. הרמב"ם (הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ) מבאר, שהטעם לכך הוא: "שאין אומרים אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל, מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות, ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר: רוצה אני, כבר גרש לרצונו".